יער הכוכבים הנמוגים / קריסטין הרמל

ירושה, יהודיה זקנה שניחנה בחוש שישי, נענית לקול המורה לה לחטוף ילדה בת שנתיים מבית הוריה בברלין. בעשרים השנים הבאות עד מותה, ירושה תגדל את הילדה, שלה היא תבחר את השם יונה, בבדידות היערות, ותלמד אותה לשרוד כשהיא הופכת לאחת עם הטבע ומתרחקת מחברת בני אדם כמפני אש. יונה, שנהרתה מתוך תשוקה שעורר באביה נאום של היטלר, תעשה שימוש בחינוך המיוחד שהוענק לה כדי לסייע ליהודים נרדפים שיבקשו להסתתר ביערות. כדי שלא נחוש אי נוחות מן הליהוק של בתו של נאצי נלהב בתפקיד מצילת החיים של קורבנותיו, מספקת לה הסופרת לקראת סיום פרט ביוגרפי ש"יצדיק" את פעילותה, ויבהיר את הקול שהנחה את ירושה.

הערכתי את ספרה הראשון של קריסטין הרמל שתורגם לעברית, "המתיקות שבשכחה", משום שהיה בו שילוב מוצלח של נושאים בני זמננו עם חשיפת סודות משפחתיים מתקופת השואה, מבלי לגלוש לקלישאות למרות סכריניות קלה. "סודות בית השמפניה", הספר הנוסף שקראתי משלה, לא שמר על הרמה, ונפל ללא הרף לתוך מלכודות פלקטיות, אך הערכתי את ההיבטים מבוססי ההיסטוריה שלו. "יער הכוכבים הנמוגים", לטעמי, טוב פחות משניהם. בשורה הראשונה של הסיפור נמצאת יונה, שעושה ללא בעיה מעבר מבדידות מוחלטת לחיי חברה מלאים, דבר שקשה עד מאוד להאמין בו, והאוהבת-לא-אוהבת שלה כלפי גבר זה או אחר תופס נפח לא פרופורציוני לעומת הסיפור המעניין הרבה יותר, שעל המחקר שערכה לקראתו הסופרת מספרת באחרית דבר. קורותיהם של האחים ביילסקי, ושל אלף ומאתים היהודים שניצלו איתם, היוו השראה לספר, אבל כאן הם די מתמסמסים אל תוך הסיפור הרומנטי.

אולי יש מקום לברך על ספרים כגון זה, המסבים את תשומת הלב אל ארועים היסטוריים, גם אם הם עוטפים אותם בעלילה רומן-רומנטית קלושה כתובה בחיפזון כלשהו (קריסטין הרמל מפרסמת בממוצע ספר בשנה). אני עצמי מעדיפה ספרים ממוקדים ומדויקים יותר דוגמת "האחים בילסקי" של פיטר דאפי, שנצמד להיסטוריה ללא קישוטים בדויים ועדיין מספר סיפור פרוזאי מרתק.

The Forest of Vanishing Stars – Kristin Harmel

הכורסא

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

סודות בית השמפניה / קריסטין הרמל

יוני 2019. ליב, בראשית שנות הארבעים לחייה, מוצאת עצמה על סף חיים חדשים, שאין לה מושג כיצד יתנהלו. זה עתה התגרשה, לאחר שבעלה התאהב באשה אחרת, ונכנסה לדירה חדשה שעדיין לא סידרה. את עבודתה נטשה שנה קודם לכן, על פי עצתו של בעלה, כדי להתמקד בטיפולי פוריות. בעודה מנסה לאסוף את עצמה מופיעה על סף דלתה סבתה אדית, תושבת צרפת, אשה נמרצת בת תשעים ותשע, מורה לה לארוז מזוודה, ועולה איתה על מטוס לפריז. מה שנראה תחילה כחופשה לצורך התאוששות מתגלה כמסע אל עבר מיוסר ואפוף סודות.

במשולב עם התרחשויות ההווה מסופרים ארועים שארעו בצרפת בשנות מלחמת העולם השניה. בוִיל דומאנג' שבאזור שאמפן, אינס ומישל מייצרים שמפניה יחד עם תיאו, היינן השכיר, ואשתו סלין. שגרת חייהם משתבשת כשהגרמנים פולשים לאזור. סיפורם הוא סיפורו של האזור כולו, ואולי של צרפת בכלל: ההתלבטות כיצד להגיב לדרישות הכובשים, הגבול הדק שבין הבלגה לשיתוף פעולה, הרזיסטאנס, היחס ליהודים, האומץ לפעול וגם הבחירה להשאר מתחת לרדאר. בכל אלה משולב הסיפור האישי של הארבעה, מערכות היחסים הזוגיות, הנסיון להמשיך בשגרה וההכרח לנקוט עמדה. העבר וההווה נקשרים עבור הקוראים בשלב מוקדם בעלילה, כשמתברר שאינס היתה חברתה הטובה של אדית. ליב, לעומת זאת, נשארת בערפל כבד כמעט עד הרגע האחרון.

מספריה של קריסטין הרמל קראתי רק את "המתיקות שבשכחה", ו"סודות בית השמפניה" הוא במידה רבה שכפול שלו. אשה תקועה באמצע חייה, סבתא רוצה-לא-רוצה, או לא יכולה, לספר על העבר, אמריקאית חושפת סודות משפחתיים באירופה, ארועים מתקופת מלחמת העולם השניה משליכים על ההווה, יחסים זוגיים סבוכים ואהבה מושיעה. אבל בעוד הספר הראשון היה מרגש לכל אורכו, והדמויות היו אמינות, כאן נדמה שהסופרת נפלה לתוך כל פלקטיות אפשרית. דוגמא בולטת, אחת מרבות, היא פרשת יחסיה של ליב עם ז'וליאן השרמנטי. היא סבורה שהוא נשוי, הוא, וגם סבתה, מנסים בשתי הזדמנויות לומר לה שלא, ולא מצליחים להכניס מילה. אי הבנות מסוג הרומן הרומנטי.

בצד החיוב, הספר מאיר פרק בהיסטוריה של אזור שאמפן. מופיעות בו דמויות אמיתיות, ביניהן הרוזן רובר ז'אן דה ווג, יצרן שמפניה גדול ומנהיג ברזיסטאנס, ואוטו קלביש הגרמני, שכונה "הפיהרר של היין". לא ברור מן הספר עד כמה היתה ההתנגדות לגרמנים חזקה, אבל מרד קטן שמתואר בספר, בדמות חבלה במשקאות, ושימוש במרתפים ובמערות שתחת הבתים כמקומות מחבוא לפליטים ולנשק, משקפים את מציאות התקופה. ב"הערת המחברת" בסיום, קריסטין הרמל מספרת על המחקר שערכה, ומבחינה בין אמת ובדיה.

עוד בצד החיוב יש להזכיר את חלקו האחרון של הספר. בעוד רובו איטי מדי וצפוי למדי, לקראת סיום הוא הופך עוצמתי ואינטנסיבי, ואת הסודות שנחשפים בו לא צפיתי.

שמו של הספר במקור הוא "אשתו של היינן". יפה עשתה ההוצאה שבחרה בשם פחות בנאלי.

The Winemaker’s Wife – Kristin Harmel

הכורסא

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

הופ מק'קנה-סמית חשה שחייה "נתקעו": שנה לפני פתיחת הספר התגרשה, בתה היחידה הגיעה לסף גיל ההתבגרות עם כל הניכור וההתמרדות הכרוכים בכך, סבתה האהובה לוקה באלצהיימר, והבנק מאיים לעקל את המאפיה שבבעלות המשפחה בקייפ קוד מזה שלושה דורות. הסבתא, רוז מק'קנה, המודעת לשקיעתה ולשכחנותה, מנצלת רגעים של צלילות דעת כדי למסור לידי רוז רשימת שמות, ולבקש ממנה לנסוע לפריז לברר מה עלה בגורל האנשים שברשימה, שאת שמותיהם לא שמעה הופ מימיה.

בשל מצבה הקשה של המאפיה הופ נוטה לא לנסוע, ומנסה לעלות על עקבות האנשים באמצעות האינטרנט והטלפון. אנני בתה מגלה להיטות גדולה לחשוף את המסתורין, ולוחצת עליה לצאת לפריז. מכיוון שהחיפושים ברשת אינם מספקים, ומכיוון שקשה לה לאכזב את סבתה ואת בתה, הופ מחליטה לנסוע. מסעה יוביל אותה אל עברה של סבתה, אל מלחמת העולם השניה ומוראות השואה, ואל סיפור אהבה גדול. זה יהיה מסע אל סיפורם של אנשים אחרים, אבל גם מסע אל תוך עצמה. הדברים שתראה ותחווה ותלמד ישפיעו על חייה מכאן ואילך.

לא אפרט פה את מהלך העלילה כדי להמנע מספוילרים. אציין רק כמה מן הנושאים בהם עוסק הספר: יחסי הורים-ילדים, ובעיקר ההשפעה שהורים משפיעים על ילדיהם באמצעות דוגמא אישית; שאלות של אחריות ואשמה, בעיקר בהקשר של הצלת עצמך בעת אסון מול הרגשת החובה להציל אחרים; אהבה ככוח מניע חיים; זכרון והסתרה, ועוד.

למדתי מהספר שבאלבניה התגיסו התושבים להצלת יהודי המדינה ויהודים שברחו אליה, תוך סיכון חייהם שלהם, ולמרות התפיסה הסטראוטיפית לפיה מוסלמים לא יצילו יהודים. מסתבר שגם האימאם במסגד בפריז פעל להסתרת יהודים. אני אוהבת ספרים שמעשירים אותי בידע.

נראה לי שמה שעושה את הספר כל-כך מוצלח זו הכתיבה החכמה של קריסטין הרמל. היא אף פעם לא נופלת למלכודות סטראוטיפיות: הטובים אינם מושלמים, שום דבר אינו משורטט בשחור-לבן. התוצאה היא שורה של דמויות אמינות ושל עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, כולל צירופי המקרים שפה ושם מניעים את העלילה.

על כריכת הספר מופיע משפט מתוך ביקורת בעתון כלשהו, ונכללת בו הבטחה לבכות בסיום הספר. יש לי רגש אנטי חזק לפרסומות על הכריכה, אבל יש להודות שהכותב צדק, ואפילו נקט לשון המעטה: הספר מרטיט ומרגש לכל אורכו. הקורא מזדהה עם הופ, חש ביסוריה של רוז השוקעת, נע בין מצבי רוח עם אנני, ולבו יוצא אל אמה המתה של הופ שסיפורה נגול מפי בתה. יש בספר קטעים סוחטי דמעות, שלולא כתיבתה הנבונה של הסופרת היו מסומנים כקיטש, אבל הרגישות שבה היא נוגעת בדמויות הופכת אותן אנושיות וקרובות ואמיתיות.

חובבי מאפים מתוקים ייהנו מן המתכונים המובאים בספר. מכיוון שלמאפים יש תפקיד בפענוח העבר, הכללתם בספר נתפסת כהגיונית, לא כגימיק.

בשורה התחתונה: ספר מרגש מומלץ בחום.

The Sweetness of Forgetting – Kristin Harmel

הוצאת ידיעות אחרונות

2013

תרגום מאנגלית: ניצה פלד