סולומון גורסקי היה כאן / מרדכי ריצ'לר

אפרים גורסקי נולד באנגליה למשפחה עניה. את דרכו אל הרווחה היחסית פילס באמצעות מעשי נוכלות מתוחכמים, עד שנתפס, נכלא בניוגייט והצליח להמלט. כשנתפס שנית הוגלה לארץ ואן דימן, היום טסמניה. גם משם הצליח להציל את עצמו, כשעלה במרמה על ספינתו של ג'ון פרנקלין, קצין הצי הבריטי וסגן מושל ואן דימן. בסופו של דבר התגלגל לקנדה עם משלחתו של פרנקלין, שאבדה כולה ב-1845. אפרים היה הניצול היחיד.

מוזס ברגר היה צעיר מבטיח, זוכה מלגת רודס היוקרתית, בעל שאיפות ספרותיות. הבעיה של מוזס היתה צלו הגדול של אביו, ל.ב. ברגר, משורר בעל שם ובעל אגו גדול אך שברירי. המלגה לא עשתה עליו רושם, את נסיונות הכתיבה של בנו פירש כהתגרות ולמעשה ייחל לכשלונו. ל.ב. רדף כבוד וחי בחשש מתמיד מכשלון, אבל מחל על כבודו כשהוצע לו לשמש, תמורת הכנסה שנתית נכבדת, ככותב נאומים ויועץ תרבותי של ברנרד גורסקי, נכדו של אפרים. מאז ביקורו הראשון של מוזס באחוזת שלושת האחים לבית גורסקי, שם התחבר דווקא עם הילדים המנודים של המשפחה, צאצאיו של סולומון שנעלם בתאונת מטוס, היה מוזס אחוז דיבוק לעלות עם עקבותיו של האח הנעלם. המניע הראשוני שלו, כפי שהודה מאוחר יותר, היה נסיון להכפיש את שמם של בני גורסקי, כדי שיוכל להטיח את הרפש שימצא בפניו של אביו. המשפחה האמידה והמכובדת הפכה עבורו לדיבוק.

"סולומון גורסקי היה כאן" מספר את סיפורם של ארבעה דורות לבית גורסקי, ואת סיפורו של מוזס הכרוך בהם לבלי הפרד. זהו גם סיפורה של החברה הקנדית במאה התשע-עשרה והעשרים, ובעיקר יחסה המתנשא והמנוכר כלפי זרים. מכיוון שהסופר ודמויותיו יהודים כולם, לאנטישמיות יש נוכחות משמעותית בספר, אך הוא מטפל גם בהתיחסות לאינואיטים ולמהגרי עבודה. עד 1969, כדוגמא, האסקימוסים של קיוואטין היו ידועים לאנשי אוטאווה רק לפי המספרים על דיסקיות זיהוי שנשאו על צווארם. מאמר של עיתונאי בכיר מ-1907 הבטיח לאמריקאים, בנסיון לפתות אותם להגר, שבני תערובת לא יוכלו להשתרש במערב קנדה. כשמעסיקים הציעו עבודה למהגרים סינים בעת שהעובדים הקנדים שבתו, ביצעו האחרונים מעשי לינץ' במהגרים. כשסולומון מנסה לשכנע פוליטיקאים מקומיים לקלוט יהודים נרדפים בשנות השלושים, הוא נתקל, כמובן, בדחיה.

דמותו של ברנרד גורסקי מועתקת מדמותו האמיתית של סמואל ברונפמן, מייסד חברת סיגראם. ריצ'לר הכחיש משום מה כל קשר בין השניים, אבל קוי הדמיון מרובים מכדי שהדבר יהיה מקרי. גורסקי, כמו ברונפמן, החל את דרכו אל העושר בתקופת היובש בארצות-הברית. תחילה ניצל פרצה בחוק, וייצר ומכר תרופות שהכילו אלכוהול ("היי-לי-לול תרופת שיעול" נקרא אחד המוצרים שלו, "Rock-A-Bye Cough Cure" הוא שם אחד המוצרים של ברונפמן). מאוחר יותר העסיק רשת של מבריחים, בשיתוף פעולה עם המאפיה האמריקאית, כדי להעביר מקנדה לארצות-הברית משקאות חריפים. ריצ'לר מכנה את גורסקי מר ברנרד, כינויו של ברונפמן היה Mr. Sam. החברה הקנדית הקימה שלוחה בארצות-הברית, בספר ובמציאות, כולל בנין סיגראם האיקוני במנהטן. על ברונפמן אמר אחד ממקורביו שיותר מששאף לעושר שאף להכרה, וכך גם בן דמותו בספר. תיאור ההלוויה של השניים זהה. ואלה רק כמה דוגמאות להעתקה מן המציאות. שאר הדמויות במשפחה בדויות, ככל שידיעתי מגעת, וריצ'לר רקח סיפור מדמיונו הפורה אך עיגן אותו עמוק ברקע ההיסטורי. השקעתי זמן וחיפושים בנסיון להבחין בין בדיה לעובדות, נהניתי מן היצירה ולמדתי רבות מן החיפוש.   

סיפורו של אפרים מתנהל רובו ככולו בקרב האינואיטים, שם הוא מייסד כת לנוחותו, ומותיר אחריו תערובת יוצאת דופן של אמונות מקומיות ויהדות. בנו היחיד מתואר כ"מקף" בין אביו הססגוני לשלושת בניו העתידים להתעשר עושר אגדי. ברנרד הוא הבכור, אך סולומון הוא המבריק והדומיננטי שבהם. מוריי, הבן השלישי, משתרך מאחוריהם, מתרפס וירא מהצל של עצמו. האם ברנרד, שקצה נפשו בצלו של סולומון ובתעלוליו, הורה להתנקש בחייו? מוזס משתוקק לדעת. המאבק בין שלושת האחים על השליטה בעסקיהם מחלחל באופן הרסני אל הדור הבא, וכל אחד מן הצאצאים מגיב באופן אחר, בדרך כלל קיצוני. אחד מבניו של סולומון עובר צפונה והופך לחרדי פנאטי. אחד מבניו של ברנרד מפתח תאוות שליטה משלו. מוזס עצמו, נתון עדיין להשפעתו המסרסת של אביו, ואחוז דיבוק גורסקי, נע בין שתיינות כבדה לגמילה, ורודף אחר כל רמז בנסיונו לחשוף את סודות המשפחה בכלל, ואת תעלומת סולומון בפרט.

מרדכי ריצ'לר, המוכר בעיקר בזכות "חניכותו של דודי קרביץ", הספר והסרט, כתב ספר רב-נושאי מורכב, שעובר תכופות בין זמנים, משלב בעלילה דמויות רבות, ואינו עושה לקורא חיים קלים. אינספור הפרטים הבונים את העלילה מתלכדים בהדרגה לסיפור מלא, אך נדרש אורך נשימה כדי ללקט אותם בזה אחר זה. הסבלנות בהחלט משתלמת. משה זינגר העניק ליצירה תרגום מוצלח, והספר הססגוני והמרתק מומלץ בהחלט.

Solomon Gursky Was Here – Mordecai Richler

זמורה ביתן

1994 (1989)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

חברת נעורי / אליס מונרו

כך (על פי ויקיפדיה) אמרה אליס מונרו על אמנותה בעקבות זכיתה בפרס נובל לספרות ב-2013: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן… ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך". דבריה אלה יפים לתיאור הסיפורים שב"חברת נעורי", שכולם, למרות מימדיהם הצנועים, מכילים יותר מסיפור פשוט אחד, ושלגיבוריהם ניתנת הבמה לדברי הגות מרחיבי דעת ומעוררי מחשבה.

הסיפור הנושא את שם הספר, כדוגמא, מסופר מפיה של אשה שאמה נפטרה זה מכבר. קו סיפורי אחד עוסק ביחסים בין האם והבת. קו סיפורי אחר מתאר את חייה של פלורה, חברת נעורים של האם. ושני הסיפורים גם יחד הם המצע לנושאים מגוונים, ביניהם החיים בסְפָר הקנדי, הקשר בין אחיות, הפער שבין המוניטין שמיוחס לאנשים ובין דמותם האמיתית, יחסי גברים-נשים, הערכים החברתיים המשתנים, וגם האופן בו נולד סיפור.

עשרה הסיפורים שבספר מתרחשים, כרגיל אצל אליס מונרו, באונטריו הכפרית, במחוז יורון שעל שפת ימת יורון. מעט יוצא דופן הוא הסיפור "חבקיני נא, ואל תרפי", שמתרחש ברובו בסקוטלנד, שם מבקרת הייזל, קנדית אלמנה, מבקשת לתור אחר חוויותיו של בעלה ג'ק במלחמת העולם. בעבור ג'ק היתה המלחמה חוויה מכוננת, שממנה מעולם לא השתחרר: "הוא כעס גם כשראה את המפגינים למען השלום בטלוויזיה, אף שבדרך כלל לא אמר דבר, רק רטן אל המסך באיפוק, במיאוס. ככל שהייזל הבינה, הוא חשב שהרבה אנשים – נשים, כמובן, אבל עם הזמן גם יותר ויותר גברים – היו נחושים לחרב את התדמית של התקופה הכי טובה בחייו. הם מחרבים אותה בחרטות ובתוכחות צדקניות ובמידה מסוימת של שקרים בוטים. איש מהם לא יודה שמשהו במלחמה היה כיף".  כמו בסיפורים האחרים, גם כאן משתלבות בליבת הסיפור עלילות נוספות, ביניהן סיפור חייה של בעלת המלון הסקוטי, קורותיה של נערה צעירה שילדה מחוץ לנישואים, ועוד.

מאפיין נוסף של כל הסיפורים בקובץ הוא המידה המסוימת של ערפול מכוון. לאף אחד מהסיפורים אין מספר יודע-כל, והעלילה משקפת נקודת מבט מוגבלת של מספר יחיד. מכיוון שכך, ניתן מקום נרחב להשערות הנסמכות על שמועות ועל מידע מכלי שני ושלישי. הקיצוני שבסיפורים מן ההיבט הזה הוא "טוב וחסד", המתאר מסע בים של אם גוססת ושל בתה. הנסיבות יוצאות הדופן של הריחוק מן הבית ומן היבשה, הקִרבה שהן כופות, וצל המוות הקרוב, משווים לסיפור גוון של מסתורין מאיים.

נושאיה של אליס מונרו חוצי זמן ומקום. היא מקדישה את מלוא תשומת ליבה ליחסים בין אנושיים, ועוסקת רבות ביחסים בתוך המשפחה, במוסד הנישואים ובחיי הנשים. האמצעים הספרותיים מגוונים – "מנסטאנג", כדוגמא, עוקב אחרי חייה של משוררת באמצעות קטעים משיריה ומעתוני התקופה – אך משותפת לרוב הסיפורים התנועה המתמדת בין עבר לעתיד, פירוק לגורמים של צמתים בחיי הדמויות, וקילוף רגשות עד לליבתם.

כבר כתבתי כאן סקירות על חמישה ספרים אחרים של הסופרת, ונדמה שהסקירות חוזרות במידת מה על עצמן. סיפוריה של אליס מונרו, לעומת זאת, ולמרות נושאים זהים, אינם חוזרים על עצמם, וכל אחד מהם מבריק ביחודו.

כמו את הספרים הקודמים של מונרו, שיצאו בהוצאה זו, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מומלץ בהחלט.

Friend of my Youth – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2019 (1990)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

לטענת גרייס / מרגרט אטווד

"לטענת גרייס" מבוסס על דמות אמיתית, שזכתה בזמנה לתשומת לב מרובה. גרייס מארקס נולדה באירלנד בשנת 1828. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתה מרובת הילדים, מצב שנגרם בחלקו בשל נסיבות חיצוניות ובחלקו בשל האלכוהוליזם של האב, היגרה המשפחה כולה לקנדה ב-1840. שלוש שנים אחר-כך הורשעה גרייס בת החמש-עשרה ברצח תומס קינאר, שבביתו הועסקה כמשרתת, ונחשדה ברצח ננסי מונטגומרי, סוכנת הבית שהיתה פילגשו של קינאר. ג'יימס מק'דרמוט, שהועסק אף הוא באותו מקום והורשע באותו רצח, נתלה. גזר-דינה של גרייס הומתק בשל גילה הצעיר למאסר עולם.

מרגרט אטווד, שספריה עוסקים בנושאים חברתיים, וביניהם – ולא השולי שבהם – מעמד האשה, מתחקה בספר זה אחר סיפורה הפרטי של גרייס, המעוגן עמוק ברקע החברתי של תקופתה. שמו של הספר, במקור ובתרגום, מרמז שמה שנראה ברור ומובן על פני השטח אינו משקף בהכרח את המציאות. עיקרו של הספר הוא הסיפור כפי שגרייס בוחרת לספר, רוב הזמן באוזניו של ד"ר סיימון ג'ורדן (דמות בדויה). סיימון הוא רופא צעיר, העושה צעדים ראשונים ומהוססים בחקר הנפש, תחום רפואי בהתהוות. מספר אישים בעיר, בה היה ממוקם הכלא, ביקשו להביא לשחרורה של גרייס, וסיימון נשלח לתהות על קנקנה ולקבוע אם מדובר ברוצחת או בקורבן.

מרגרט אטווד היא מספרת סבלנית, שעיניה מבחינות בפרטים חיצוניים ויורדות אל מצולות הנפש. היא מניחה לגרייס לספר את קורותיה יום אחר יום, ולהתעכב על מראות ועל ריחות ועל תחושות. גרייס מצטיינת בתפירת שמיכות טלאים, שמיכות המורכבות מתמונות בודדות המצטרפות לסיפור. בדומה לכך, נרקמות תמונות חייה, פרט אחר פרט, ומצטרפות לסיפורה של ילדה שגדלה בעוני ובמצוקה, שהיתה אם לאחיה ולאחיותיה, ועברה משירותו של אביה לשירותם של זרים. גרייס מספרת על מאבק יומיומי לשמירה על עצמיותה בעולם הרואה בה כלי, ועל המאבק לשפיות כשהחיים בכלא אינם מציעים עתיד כלשהו, אלא מציבים שורה של מגבלות שעונשים גופניים צפויים למפרים אותן.

סיפורה של גרייס מצרף יחדיו היבטים רבים של החיים בקנדה בשנים שלפני עצמאותה. היא מתארת את ההגירה האירית שזכתה לתדמית לא מחמיאה, את החברה המעמדית בהשראת בריטניה, את המשרתות שפותו על ידי מעסיקיהן ונזנחו. גרייס, שבתמימות או במתכוון אינה מבדילה בין עיקר לתפל, מספרת לד"ר ג'ורדן, הלהוט לשמוע כל פרט, על אורח החיים של התקופה, על אמונותיה ועל מנהגיה. מטבע הדברים הסופרת מקדישה מקום לתיאור חווית הכלא, ומשום שגרייס לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה בבית-חולים לחולי נפש, היא מתייחסת בהרחבה גם לטיפול הקלוקל והקשוח בפגועי הנפש. לצד הדמויות הראשיות בראה הסופרת דמויות נוספות, מאובחנות ומובחנות היטב, ביניהן ג'רמיה הרוכל הציני, ידידה של גרייס, וגברת המפרי התלותית, בעלת הבית של ד"ר ג'ורדן. מרגרט אטווד בכשרונה הרב מקימה לתחיה את המקום ואת התקופה, ולמרות ריבוי הפרטים הספר נקרא בענין ובאותה סבלנות בה נכתב.

ומה בקשר לרצח? האם הוכיח ד"ר ג'ורדן את אשמתה של גרייס או את חפותה? הסופרת הסתמכה בנושא זה על התיעוד של התקופה – מסמכי המשפט, כתבות עתונאיות, ספרה של סוזנה מודי, Life in the Clearings Versus the Bush , ועוד, אך נראה לי כי יותר משביקשה לפצח את התעלומה, ביקשה לספר את התקופה. בהקשר של התיעוד מעניין לציין שבאותם ימים ביקור בכלא ובבתי חולים לחולי נפש היה בגדר בילוי מקובל, וגרייס היתה בבחינת אטרקציה מרכזית.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "צבע החלב". בדומה לגרייס, מרי בת הארבע-עשרה גדלה במשפחה קשת-יום, והורחקה מביתה על מנת לשמש משרתת. שתי הבנות עברו חוויות דומות ושונות עד שחוו משבר דרמטי. היה מעניין לקרוא את שני הספרים זה ליד זה. הכניעות וההשלמה של מרי מול מאמציה של גרייס לשמור על עצמיות. האנגליוּת של מרי, שיתכן כי בשלה היא מקבלת את נסיבות חייה כפי שהן, מול האיריוּת של גרייס, שאולי בה אפשר לתלות את יזמותה ואת מאבקיה לשיפור חייה. התמימות של מרי מול המחושבוּת של גרייס. וכמובן, הצמצום והתמצות של נל ליישון מול רוחב היריעה והפירוט של מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד היא סופרת מוערכת, ובצדק, וכשרונה בא לידי ביטוי גם בספר זה. מומלץ.

Alias Grace – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

הקרטוגרף של שטח ההפקר / פ"ס דאפי

אנגוס מק'גראת, ימאי קנדי, מתגייס מרצונו ב-1917 לצבא, במטרה להשלח לאירופה הנתונה מזה שלוש שנים במלחמה. להחלטתו כמה מניעים – חוסר מנוחה, תחושת חובה, רצון מעורפל להבין את עצמו ולמצוא את דרכו, אבל המניע שאליו הוא מודע במפורש הוא הצורך להתחקות אחר עקבותיו של חברו הטוב וגיסו אֶבּין. אבין, אחיה של אשתו הֶטי, השתתף בקרבות במסגרת הגַיִס הקנדי, והוכרז נעדר. תכניתו של אנגוס היא להיות מוצב ביחידת הקרטוגרפים בלונדון, הרחק מהחזית, אבל מסתבר שהמשרות הנוחות הללו מאוישות במלואן, והוא נשלח כקצין אל גזרת אראס בצרפת, סמוך לגבול הבלגי, לקחת חלק במלחמת החפירות. בכיסו הוא נושא כל העת תמונה של אבין. "הקרטוגרף של שטח ההפקר" מספר במקביל את סיפורו של הגיס הקנדי, באמצעות קורותיו של אנגוס, ואת החיים בעורף הקנדי, באמצעות קורותיו של בנו היחיד, סיימון בן השלוש-עשרה.

לקרב רכס וימי, שבו השתתף אנגוס באפריל 1917, יש ערך מיתי בלאומיות הקנדית. קרב זה היה חלק מן הנסיון לפרוץ את החזית המערבית אחרי שנים של שיתוק, ובו פעלו לראשונה כל ארבע הדיויזיות הקנדיות כצבא מאוחד. פ"ס דאפי, אמריקאית עם שורשים קנדים, מתארת באופן אמין ומפורט הן את חווית הלוחם היחיד במלחמת החפירות המייאשת, והן את חוויתו בשדה קרב דינמי. דאפי אינה חסה על הקורא, ותיאוריה זבי הדם ומעלי סרחון המוות והפציעות, ממחישים את הזוועה ואת חוסר התוחלת של המלחמה שנועדה לשים קץ למלחמה. היא מתעכבת על דמויותיהם של חבריו החדשים של אנגוס, מבלי להתייחס לביוגרפיה שלהם, כמין אמירה שההווה שלהם כשהם חולפים בחייו של אנגוס הוא כל מה שצריך לדעת בסיטואציה שבה הם שרויים, או אולי משום שהתרפקות על העבר תחליש את כוח העמידה. אבל כוחו של הספר אינו רק ברקע המציאותי שלו, אלא בהתחבטויות היומיומיות שמלוות את אנגוס ואת רעיו. אנגוס, אדם מוסרי שמוצא עצמו במצבים שבתנאי שלום היו מוגדרים כרצח, אינו חדל להתלבט. עוד לפני גיוסו נאלץ להתמודד עם הפציפיזם של אביו, ובשדה הקרב הוא מגלה שגם האויב הוא בן אדם. דאפי מוליכה את אנגוס בקשת הרגשות שבין תאוות הקרב לבחילה ממנו. כשהקנדים מתבשרים על היציאה לקרב, אנגוס נסחף בהתלהבות: בכל רחבי האולם הדהדו תרועות. אנגוס, בפרץ של אדרנלין, הריע כמעט באותה עוצמה כמו פבליקבר, ואחר כך נשען לאחור המום. הוא היה חלק מזה. והיה גאה בזה. הוא תהה כמה זמן תחזיק מעמד ההרגשה הזאת. אולי עד שישרוק במשרוקית כדי לשלוח את אנשיו אל ראש הרכס. כשקצין גרמני מציע הפסקת אש כדי לסייע לקנדים לפנות את מתיהם, אנגוס תוהה בציניות: גנרל גרמני סולח על מתקפת גז – איך אנחנו מתמודדים עם אנושיות מחרידה כזאת? אבל יותר מכל הוא יודע שהתחבטויות מוסריות הן בגדר מותרות, ואחריותו היא לבטחונם של אנשיו.

בדילמות דומות נתקל בנו סיימון בבית בנובה סקוטיה. מר הייטס, המורה בבית ספרו, הוא ממוצא גרמני, והעיר כולה חושדת בו בסיוע לאויב. מאמציו של סיימון לטהר את שמו מתנפצים על חומה של איבה. סיימון הצעיר חי בחברת סבו הפציפיסט הזועם ואמו האבלה, מעורב בפעילות העורף לסיוע לחיילים בחזית, נמשך אל צעיר ששב משדה הקרב פצוע בגופו ובנפשו וגם נרתע ממנו, והתבגרותו מתרחשת בצל המלחמה ובצל היעדרותו של אביו.

הטי, אמו של סיימון, היא דמות מעניינת. אבין הוא לא רק אחיה, אלא גם הנפש התאומה שלה, והיעלמותו קשה לה. הצבתו של אנגוס בשדה הקרב במקום ביחידת הקרטוגרפים רובצת במידה רבה על מצפונה, משום שהסכימה ללא מלים לגיוסו. את ישועתה היא מוצאת בעולם העסקים. היא קוצצת את שערה, ונוטלת לידיה את עסקיו של חמה, התנהלות יוצאת דופן שמעוררת רכילות והתנגדות בעיר השמרנית.

פ"ס דאפי כתבה ספר עדין, למרות סביבתו העקובה מדם. בתיאורים מדויקים ורגישים היא מצליחה לשחזר את הכאב ואת הבלבול שבמלחמה, לצד הרֵעות והמחויבות וההיטלטלות המייסרת בין מותר ואסור, מוסרי ופסול. השילוב של תיאורי העורף והחזית, של סיפורו של הלוחם עם סיפורו של המתבגר, עובד מצוין ומספק תמונה תקופתית שלמה. מומלץ בהחלט.

The Cartographer of No Man’s Land – P.S. Duffy

תמיר // סנדיק

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן

אני מציע לך מזכרות – את הסיפורים שלי, את פיסות נשמתי – כדי לעזור לך להרדם. אני בוחר בזכרונות שאיני מעז לחלוק, מעוות אותם ושורף אותם. אני הופך אותם לאגדות שאינן ניתנות לזיהוי, כדי לשעשע אותך. אתה תופס אותי באמצע המשפט, אתה רואה את האמת מאחורי הסיפורים ומושך אותה מבין השורות, כפי שמושכים תמונה חרוכה מאפרה של שריפה. זכרונותי לובשים את סיפורי כמו עורות של בעלי חיים מתים, אבל אתה מפשיט אותם ומניח אותם מול עיני. אני מרגיש כיצד האמת שבהם לועגת לי, יודעת שאיני יכול להסתתר מפניה. היא אוכלת אותי מבפנים.

בונקובר שבקנדה, בעוד כארבעים שנה, מסתופפים שלושה בדירה אחת: המספר, בן זוגו הגוסס, והמוות הנוכח בדירה כישות של ממש. המספר, יליד 1984, ובן זוגו, נושאים צלקות פיזיות ונפשיות, אותן פורט המספר לשרשרת של סיפורים, מעין אלף לילה ולילה, על פי בקשתו של חברו המתקשה להרדם. לפעמים הסיפורים פשוטים וישירים, העלאת זכרונות טובים או כואבים. לפעמים, כשהמספר מהסס או אינו מסוגל לגעת בפצעים פתוחים, הוא בוחר לדבר על ארועים שלכאורה אינם קשורים כלל להיסטוריה הפרטית של הזוג. בסיפור הראשון הוא מנתק כך את עצמו מזכרון טירופה של אמו, נוגע בעבר בעקיפין באמצעות תיאור "ההתאבדות היפה ביותר":

ודאי היה רגע של השתנקות. אותו רגע של חוסר ודאות לפני שהסכינה עם המוות הקרב, רגע שבו כל ההגיון בעולם קרס והיא השמיעה קולות של לימון סחוט, קולות מרירים, מכוערים, לפני שנרגעה והרשתה לרוח לשאת אותה בעדינות. רק אז נפסק הכאב, ליבה הפסיק לפעום והמוות בא, מהיר, מזמין וסופי. עשרים שנה היתה אמי תקועה ברגעים הראשונים של ההתאבדות היפה ביותר, בטירוף נסתה לשנות את תוצאות החלטותיה, צרחה, חבטה באויר באגרופיה, כעסה על העולם.

הציטוט שנבחר לכריכת הספר מייצג פן אחד של הספר, הפן ההומוסקסואלי, אבל עוצמתו של הספר נובעת מן הרב-מימדיות שלו. ההומוסקסואליות בחברה השמרנית אילצה את המספר להסתיר את נטיותיו, לא אפשרה לו לאהוב בגלוי, ואף חשפה אותו לאלימות קשה מצד אביו ומצד חבריו. באחד הסיפורים, אותו הוא מספר בגוף ראשון מפיו של נער שאהב, מתואר גורלו העצוב של מי שנאלץ להכנע לתכתיבי החברה, התנכר לנטיותיו ונישא לאשה שנבחרה עבורו. אך ההומוסקסואליות לא היתה הקשה בבעיות איתן התמודדו: השלטון הרודני של חאפז אל-אסד הפך את סוריה למדינה מוכת אימה, מדינה בה אנשים נעצרים ומעונים ללא סיבה, מדינה שסועת מלחמת אחים. כשהחליטו לעזוב ללבנון, מצאו עצמם במדינה נוחה יחסית, אך עוינת כלפי העקורים הסורים. קנדה הציעה להם מפלט, אבל מקום חדש, נוח וידידותי ככל שיהיה, הוא זר ושונה, חדש ובלתי מוכר, וקשיי ההגירה הם בלתי נמנעים. המספר מתאר בכי ללא סיבה באמצע ישיבה בעבודה, ופסיכולוגית שהסבירה זאת בהלם תרבות. היה נדמה לשניים שהחברה הקנדית דוחה אותם, משום ש"נסיונותינו לקשור קשרי חברות הלכו לאיבוד בתרגום", והכוונה אינה לתרגום מילולי דווקא, אלא לפירוש סט הכללים התרבותיים.

לצד נושאים אלה המספר נוגע גם בנושאים של יחסי הורים-ילדים, ובמעמד האשה בחברה המוסלמית. בספר כולו הוא אינו נוקט במישרין עמדה שיפוטית, אם כי דעותיו ורגשותיו ברורים. כך גם בשני נושאים אלה. את התנהגותו של אביו, שנטש אותו כמעט לחלוטין עם אם חולת נפש, הוא מסכם כמעט בלקוניות: "תמיד איחר מעט להתעשת ולהבין את שגיאותיו". על מעמדה של האשה הוא עומד בכמה הזדמנויות – כשהוא מספר על דרישת בעלה המיועד של אחותו שתלבש בגד שיכסה את כולה, כשהוא מתאר כיצד דודו הרס את מכונת התפירה של סבתו כדי שאיש לא יעלה על דעתו שאמו מפרנסת אותו, וכשהוא מצטט את תגובת אמה של אשה שהתלוננה על שבעלה מכה אותה: "גבר צריך ללמד אשה איך להתייחס אליו", אמרה לה אמה כשהתלוננה על התקפי הכעס שלי ועל ידי הכבדה. "המכות של בעלך צריכות להיות מתוקות כמו צימוקים בפה שלך".

למרות שהספר הוא לכאורה שרשרת של סיפורים בדידים, מדובר בספר רציף, די כרונולוגי, שנע מן הילדות אל הזיקנה דרך תחנות בחיי שני הגברים ובהיסטוריה הקרובה של מדינתם. גם מגוון הסגנונות של הסיפורים אינו פוגם בשלמות הסיפורית: המספר עובר בין סיפור אישי למשחק דמיוני בסגנון שעשוע טלוויזיוני עם המוות, לשיחה עם בן זוגו, לתיאור חלום. ואיכשהו, למרות המגוון והשוני, הכל מצטרף לסיפור שלם נטול מאמץ, ללא תחושת עומס ומבלי שה"טריקים" הספרותיים יפגעו באיכות התכנים. בהחלט הישג לא מבוטל.

למה "נדנדת חבלי הכביסה"? בקטע מכמיר לב מסופר על נדנדה שבנה אביו של המספר עבור אשתו במרפסת המשקיפה על דמשק: "כשהתנדנדה גבוה יותר, הרגישה שהיא יכולה לעוף; היא היתה נסיכה בעלת שיער ארוך, חלק, גבירה יפיפיה שבלבה אהבה לשמש. הנדנדה לקחה אותה גבוה, והיא חשה שהיא מסוגלת לכל". לאחר שעזבו את הבית ובו הנדנדה, הלכו חלומותיה התמימים והפכו לשדים שרדפו אותה ושמהם לא יכלה להשתחרר. יחד עם התפוררות שפיותה והדרדרות חיי הילד לכלל סיוט, גם המצב בסוריה התערער. הנדנדה, כך נראה לי, היא געגועים לחופש ולתמימות.

קל לשכוח שגם מדינת אויב מורכבת מבני-אדם, וקצת מוזר לגלות קווי דמיון רבים בין החוויה הישראלית לסורית. מעבר לסיפור הפרטי הנוגע ללב של המספר ובין זוגו, הועשרתי בידע על הנעשה מעבר לגבול, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. לחווית הקריאה תורם התרגום המרשים של לי עברון, שמעביר בשפה מוקפדת אך שוטפת את השילוב של פיוט עם כאב. חן יאקה שומרון עיצבה כריכה יפיפיה, ההולמת את רוח הספר.

"נדנדת חבלי הכביסה" הוא ספר יחודי, מרגש, ומאוד מומלץ.

The Clothesline Swing – Ahmad Danny Ramadan

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: לי עברון

מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

כותרת משנה: "סיפורים על פלו ורוז"

"מי את חושבת שאת?" הוא קובץ המכיל עשרה סיפורים, המתארים את חייה של רוז, מילדותה ברחובותיה העניים של עיירה קטנה ונידחת בקנדה, דרך חייה בטורונטו, נישואיה לגבר עשיר, גירושיה, החיים לבדה, וחזרתה לעיירה לטפל באמה החורגת. שמו של הקובץ שאול מן הסיפור האחרון, ויש בו כדי לרמז על הנושא המרכזי של הספר, הזהות העצמית של רוז. למרות ש"טכנית" זהו קובץ סיפורים, הוא נקרא כרומן המתנהל כרונולוגית, כשכל סיפור/פרק עוסק בפן מרכזי אחד, בהתלבטות מרכזית אחת, בחייה. כותרת המשנה של הספר, כמו גם הטקסט על הכריכה, קובעים שזהו סיפורו של הקשר בין שתי נשים, רוז ואמה החורגת פְלוֹ, אבל פלו נוכחת רק בארבעה הסיפורים הראשונים, בדומיננטיות הולכת ופוחתת, והיא שבה אל הספר בסיפור שלפני האחרון, כשהיא סובלת מדמנציה. החלוקה לסיפורים מאפשרת השמטות סיפוריות – לדוגמא, לא ברור כיצד הפכה רוז למנחת תכנית אירוח ולשחקנית – ויתר מיקוד בנושאים שבלבו של כל סיפור.

השם העברי של הספר הוא תרגום של השם שבחרה הסופרת למהדורה הקנדית. מחוץ לקנדה נקרא הספר The Beggar Maid, העלמה הקבצנית, כשם הסיפור החמישי. סיפור זה הוא בעיני מעין קו פרשת מים בספר, והוא מתמקד במוטיב החוזר הן בספר הזה והן במכלול יצירתה של אליס מונרו, התהליך שעוברת נערה מתבגרת עד להשלמה עם מוצאה, עם העיירה בה גדלה. שם הסיפור שאול מאגדה ומציור בשם זה (פטריק, בן זוגה של רוז, גבר אמיד ומשכיל, מזועזע כשמתברר לו שהיא אינה מכירה אותם). על פי האגדה מלך מתאהב בקבצנית, נישא לה, והם חיים באושר ובעושר. לעומת זאת, בכל האזכורים הרבים של האגדה ביצירות ספרות לאורך מאות שנים, השניים אינם זוכים לסוף טוב. רוז, המגלמת בעיני פטריק את הקבצנית, שבה הוא מאוהב ובמוצאה הוא מתבייש, עומדת בסיפור זה על סף הינתקות מוחלטת מחייה הקודמים, אחרי שבסיפורים הקודמים עשתה צעדים קטנים בכיוון ההיחלצות מן העיירה, ולמרות השפע המוצע לה ההחלטה אינה קלה.

מונרו משרטטת בקוים עדינים ומדויקים מאוד הלכי רוח ורגשות. עיסוקה הוא באנשים קטנים, אך הדילמות שהיא מעלה גדולות, והן משותפות לכל אדם, בין אם נסיבות חייו דומות לאלו של רוז (הזהות בחלקן לאלו של הסופרת עצמה), ובין אם לאו. היא מתארת את הדינמיקה במשפחה, במערך המורכב של הורים וילדים, נכנסת לחצר בית הספר ולכיתות, ומאבחנת את יחסי המורים ותלמידיהם, ואת הקשיים העצומים של השתלבות בחברת הילדים. רוז המתבגרת מתמודדת עם התבגרות מינית ללא הדרכה. בשלב מאוחר יותר היא מתחבטת בנושאי יחסים זוגיים, חוקיים או לא, ובתפקידה כאם. הקורא, גבר או אשה, ימצא עצמו בסיפורים, משום שהם עוסקים בפרטים המהותיים המרכיבים את החיים. בנימוקי השופטים בפרס בוקר 2009 נאמר כי "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". אולי זו אימרה מפליגה, אבל יש לסופרת יכולת להלביש במלים תחושות שאצל אחרים הן אולי מעורפלות, ולזקק דילמות לכלל תובנות צלולות. היא כותבת על רוז: "היתה לה יכולת לראות צדדים רבים מדי לכל דבר", ואת היכולת הזו מונרו מעמידה לרשות הקורא.

מומלץ

The Beggar Maid – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2016 (1977)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

הכלה המתחזה / ננסי ריצ'לר

הספר נפתח בחתונה. לילי ונתן, החתן והכלה, יושבים בחדר היחוד. רק לפני מספר ימים נפגשו לראשונה. לילי היתה אמורה להנשא לסול, אחיו של נתן, בנישואי תועלת שסוכמו בהתכתבות, מבלי שהשניים הכירו קודם. כשלילי הגיעה מפלשתינה לקנדה, סול העיף בה מבט אחד וחזר בו מהסכמתו. נתן, לעומתו, ראה מתחת לחזות האפורה והעייפה של האשה, והציע לשאתה. אנו לומדים בשלב מוקדם זה שלילי אינה מי שהיא מתיימרת להיות, ששאלה את השם ואת הביוגרפיה של אשה אחרת. שתי אורחות בלתי קרואות, שהגיעו לחתונה לאחר ששמעו את שמה של הכלה, יודעות שמדובר בתרמית: אחת מהן היא בת-דודתה של לילי האמיתית. למרות התיאור הטלנובלי הזה, "הכלה המתחזה" אינו אופרת-סבון קלישאית. זהו ספר אמין, עצוב ונוגע מאוד ללב.

לילי המתחזה עברה כנערה את מלחמת העולם השניה כשהיא נמלטת על נפשה. בשלהי המלחמה, כשהיה ברור שברית המועצות תשתלט על פולין, עסקה בהברחת יהודים הרחק מזרועות הקומוניזם. בשלב מסוים, בנסיבות שתתבררנה לקראת סיומו של הספר, נטלה את זהותה של אשה שמתה. גלגוליה הביאו אותה, כאמור, לפלשתינה ומשם לקנדה. לילי רדופת אשמה ופחד, נוצרת את סודותיה מפני האנשים שהיא אוהבת, חוששת מחשיפה. מספר חודשים לאחר שנולדת בתה רות, היא יוצאת מהבית, לכאורה כדי לקנות חלב, ואינה שבה. מדי כמה שנים מקבלת רות חבילה קטנה, המכילה אבן נאה ופתק המתאר היכן נמצאה. זהו הקשר היחיד שנותר בינה ובין אמה.

לא ארחיב עוד בנפתולי העלילה. אציין רק שני היבטים של הספר שהרשימו אותי. ההיבט האחד הוא תיאור מגוון הדמויות. מדובר בדור השואה, אנשים שרובם לא חוו את האימה על בשרם, אך איבדו משפחה וחברים. כולם שרוטים ברמה זו או אחרת, נושאים פחדים, לפעמים סודות, אינם מרבים לדון בעבר, ומתמרנים ללא הרף ביחסים ביניהם, כדי לא לפגוע, לא לעורר שדים. מדובר גם בדור השני, אנשים שצמחו בצל הטראומות של הוריהם, עדיין מסוגרים בתוך הקהילה, אך פתוחים אל החברה הקנדית. אף אחד אינו בדיוק מי שהוא מצטייר בפתח הדברים. סול, שנהג בגסות כשהפר את ההסכם עם לילי, הוא אדם אכפתי, מודה בטעויות, אוהב. אידה, בת-דודתה של לילי, שרוטנת בחתונה כמכשפה זוממת רע, הופכת לידידה קרובה. האנשים בספר הם טובים ביסודו של דבר, טועים לפרקים אך מלאי כוונות טובות. ההיבט השני הוא טון הסיפור, והיכולת לא לגלוש לפאתוס. גם בקטעים המרגשים ביותר, המספרת אינה נסחפת לתיאורים מתלהמים, וגיבוריה משלבים רגש עמוק עם תפיסת עולם לוגית ואכפתית.

פה ושם יש טיפול לא מושלם בפרטים, אבל הסך-הכל מאוד מגובש ומשכנע, ואני ממליצה על הספר.

בשולי הספר: לפני מספר ימים קראתי את "אוקטובר שלי", שעסק בין השאר ביחסים בארועי שלהי שנות ה-60 במונטראול. שני הספרים השתלבו לי בפיסקה הבאה, שעל רקע הספר הקודם יכולתי כעת להבין במלואה: "כמו דוברי אנגלית רבים בני דורנו שקלנו לעבור לטורונטו. לבסוף החלטנו לשפר במקום זה את הצרפתית שלנו ולנצל לטובתנו את ירידת מחירי הנדל"ן בגלל בריחת האנגלים מן העיר".

The Imposter Bride – Nancy Richler

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

אוקטובר שלי / קלייר הולדן רוטמן

הסקירה מכילה ספוילרים רבים

כשאני חושבת על קנדה, לאומנות וטרור אינם צצים במוחי, אבל מסתבר שהעבר הקרוב של המדינה הצפונית השלווה הזו ידע אימה וזעם, ששורשיהם נטועים בעבר הרחוק, והשפעתם מחלחלת עד ימינו. המאבק, המכתיב במידה רבה את התנהלותם של גיבורי הספר, ניטש בין האנגלופילים לדוברי הצרפתית בקוויבק. מקורותיו במאה ה-18 בסכסוך ארוך שנים בין אנגליה לצרפת, שנלחמו, בין השאר, על השליטה במושבות בצפון אמריקה. הסלמה משמעותית חלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ולוותה במעשי טרור מן הזן המודרני, כמו פצצות במוסדות ציבוריים וחטיפות. לספר מצורפת אחרית דבר מאת גרשון גירון, ובה מתוארת ההיסטוריה של קוויבק. אי אפשר להבין את הספר לעומקו בלי להכיר את הרקע שעליו הוא מתרחש, ואני ממליצה לקרוא את אחרית הדבר לפני הטקסט הסיפורי.

משפחת לַוֵֶוק – לוק, סופר ידוע, אשתו האנה, מתרגמת מצרפתית לאנגלית, ובנם הוגו בן ארבע-עשרה – הם משפחה "מעורבת". לוק הוא לאומן, התומך בבדלנות ובמעמד עצמאי לקוויבק. האנה היא בתו של אלפרד סטרן, שבתפקידו כתובע העמיד לדין את הבדלנים. בין לוק לאביה של האנה שורר נתק מוחלט מאז נישואיו להאנה. כשאנו מתוודעים למשפחה, לוק מצוי בעיצומו של משבר אישי, שמתבטא גם במחסום כתיבה וגם בניכור מאשתו ומבנו. האנה שרויה במשבר מסוג אחר, כשאביה לוקה בשבץ, והיא נקראת לסייע לאמה בטורונטו. בתוך הסיטואציה המסובכת הזו הם נדרשים להתמודד עם הוגו, בנם המתנכר, שנתפס בבית הספר כשהוא מחזיק בתיקו אקדח.

כל הרקע המשברי הזה מתואר במאה העמודים הראשונים של הספר, ולמען האמת לא עורר בי ענין: בעיות של אנשים שבעים ללא יחוד שיצדיק קריאה דווקא בספר הזה. לולא סמכתי על ההוצאה, שאינה בוחרת ספרים סתמיים, אולי הייתי נוטשת.

אחרי אותם מאה עמודים הספר ממריא. אמנם ההתמודדות ההורית עם הבן המנוכר והבעייתי כושלת – בין השאר משום שחינוך צריך להתחיל בינקות ולא בגיל העשרה, ומשום שלוק והאנה אינם מצליחים לתקשר ביניהם ולשתף פעולה – אבל העיסוק הסיפורי בהתמודדות הזו מוצלח. תפקיד משמעותי ניתן כאן לפסיכולוג, שאליו האנה פונה בבקשת עזרה למשפחה כולה. האנה, שעברה מביתו של גבר דומיננטי אחד – אביה – לביתו של גבר דומיננטי אחר – בעלה – סובלת מחוסר תקשורת עם האנשים המשמעותיים בחייה. עם אביה ויתרה בסופו של דבר על נסיונות הידברות, בנה מסתגר בתוך עצמו, ועם בעלה התמקמה בתפקיד של קול שני, גם בחיי המשפחה וגם בחיים המקצועיים, כשהיא משמשת כמתרגמת של ספריו. הנסיון שלה למנף את פרשת האקדח לפתרון כולל לבעיות המשפחתיות כושל, כשהוגו פורש בזעם מן הפגישה עם הפסיכולוג, אך האנה עצמה זוכה בתמיכה ובתובנות. האמירה המשמעותית ביותר בהקשר של הוגו נאמרת מפי הפסיכולוג, כשהוא מתבקש על ידי בית-הספר לאבחן אם הנער הוא אנטי-סוציאלי:

למלים יש הרבה כוח, האנה. זאת הבעיה עם תוויות כאלה. אנחנו מדביקים אותן למישהו ובבת אחת הן נעשות ממשיות. תבטיחי לי שלא תיתקעי על הדברים האלה. אם בית הספר רוצה את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה. אבל את חייבת להבין. הוגו הוא ילד. הדברים האלה יכולים לגרום לך לחשוב שאת יודעת מול מי את עומדת. הם יכולים להחליף את הבן אדם שעומד מולך, את מבינה למה אני מתכוון? הם יכולים לכבות אותך. לעצום לך את העיניים ולאטום לך את האוזניים.

מעניין שדווקא כשהסב הדומיננטי מאבד את קולו בשל השבץ, חלק מן היחסים בתוך המשפחה מצליחים להשתקם, לפחות חלקית. האנה שופכת לפניו את ליבה, ונדמה לה שהיא זוכה להבנה. הוגו, שעוזב את בית הוריו ונוסע אל סבו וסבתו, שאותם לא פגש כבר שנים, מקבל חיזוק ואהבה מסבתו, ומתקשר עם סבו באמצעות משחק שחמט. כל דמות שזוכה לשחרור, מזערי ככל שיהיה, משחררת משהו בנפשם של הסובבים. סודות נחשפים, התקשורת גלוית לב יותר, יש נכונות לשמוע את האחר.

סיומו של הספר מתרחש זמן מה אחרי הארועים המתוארים בלב הספר. המשפחה נאספת בבית הספר של הוגו, כשהוא מציג סרט שהפיק אודות ג'יימס קרוס, הדיפלומט הבריטי שנחטף על ידי החזית לשחרור קוויבק ב-1970. מתוך המשברים הבו-זמניים והבין-דוריים של משפחתו, הוגו מצא את קולו. גם האנה יצאה מחוזקת, וממעמדה כנותנת קול נוסף ללוק עברה לכתיבה עצמאית בקולה שלה. השינוי הפחות מוסבר הוא זה שעבר לוק: למרות עמדתו הלאומנית הבלתי מתפשרת, הוא הצטרף להוגו במסעו בעקבות קורבן הלאומנות, ואף שימש כצלם. השינוי החד הזה אמנם אינו מופרך, אבל בניגוד למסע הנפשי הברור והעקבי של האנה ושל הוגו, המהפך של לוק אינו זוכה לליווי סיפורי משכנע.

חסרה לי נקודת המבט הקנדית כדי להעריך את הספר במלואו. האם במושגים קנדים ההתיחסות של הוגו לקורבן היא מעשה יוצא דופן / קריאת תיגר / התייפיפות / כל התשובות נכונות? עד כמה הסכסוך הקוויבקי הוא עדיין על סדר היום הציבורי? בלי נקודת המבט הזו אני מרגישה החמצה. מאידך, הספר מעלה כמה וכמה נושאים חוצי אומות ולשונות, אולי די בהם לקורא הלא-קנדי.

בשולי העלילה התוודעתי לפן נוסף של מלחמת העולם השניה. ארנולד סטרן, אביה של האנה, הוא יהודי יליד וינה. בשנות ה-30, ממש לפני המלחמה, נשלח לאנגליה בטרנספורט הילדים. כשפרצה המלחמה הוחלט באנגליה לעצור את כל הגברים הגרמנים והאוסטרים, וארנולד, שהיה כבן שש-עשרה, נמנה עימם. הבריטים, כדרכם, סילקו את הבעיה אל המושבות: הגברים גורשו למחנה מעצר בקנדה, שם הועסקו בעבודות כפיה, כשהם לבושים בבגד כחול עם עיגול אדום על גבם. ארנולד סיפר להאנה שהעיגולים נועדו לשמש מטרה לשומרים במקרה של נסיון בריחה…

למרות הליקויים הספרותיים אני ממליצה על הספר. הרקע מעניין, והנושאים העולים בו חשובים. אמנם הוא מעוגן עמוק בהוויה הקנדית, אך הוא עוסק בסופו של דבר בבני-אדם, ואלה, למרות השונות התרבותית, טרודים באותן שאלות.

 

My October – Claire Holden Rothman

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

אחרית דבר: גרשון גירון

משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

אטה ואוטו וראסל וג'יימס / אמה הופר

עושה רושם שבשנים האחרונות ספרים אודות אנשים זקנים הפכו לאופנה. חלקם עוסקים בכאב בבעיות של מחלות ושיכחה, כמו "אליזבת איננה" ו"חייו השניים של אברם פוץ", אחרים משגרים את הזקן למסע רוחני-פנימי שנועד לסגור מעגלים, כמו "המתיקות שבשכחה", או מוציאים אותו מן המשבצת של חוסר האונים והתשישות, ומשגרים אותו למסע פיסי, כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון", ו"המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". "אטה ואוטו וראסל וג'יימס" מצטרף לאופנה זו.

אטה בת ה-83 משאירה יום אחד פתק לבעלה אוטו, ובו היא מודיעה לו שיצאה לדרך כדי לראות את הים. היא לוקחת איתה ציוד מינימלי, וכן פתק בו רשומים שמה ושמות בני משפחתה, למקרה שתשכח מי היא. אוטו לא יוצא לחפש אחריה. הוא נשאר בבית, מעביר את ימיו בכתיבת מכתבים אל אשתו, מכתבים שאין לו בעצם לאן לשלוח, וביצירת דמויות מעיסת נייר. מי שכן יוצא לחפש את אטה ולהחזיר אותה הביתה הוא ראסל, שכן וחבר קרוב. במקביל לתיאור מסעה של אטה,  כשרק ג'יימס הקויוט נלווה אליה, מגוללת העלילה את קורותיהם של שלושת החברים, החל בילדותם, עבור בהיכרותם כשאטה התמנתה למורה בתיכון בו למדו אוטו וראסל, דרך חוויות מלחמת העולם השניה, וכלה בהווה. באמצעות חייהם הפרטיים של השלושה מתוודע הקורא לחיים בקנדה הכפרית של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למרות ההומור השזור בתיאורי המסע האבסורדי, הספר סובב סביב הכאב. חיי השלושה מושפעים עמוקות מחוויותיהם במלחמת העולם השניה. אוטו שהתגייס חווה ישירות את טראומת אובדנם של חברים. ראסל, שבשל נכותו נותר בבית, התאהב באטה, אך נותר בצד עם שובו של אוטו. ואטה, שחוותה את הריחוק מאהובה, ואת משולש האהבים עם ראסל, חיה כעת, בשנותיה המתקדמות, את הטראומה של אוטו. בשלב מסוים הפתק שלקחה איתה כבר אינו מסייע לזכרונה, ובראשה היא ואוטו הם אותו אדם. לא בכדי בחרה לצאת למסע דווקא אל הים, כי בים איבד אוטו את החבר הקרוב מכולם.

"אטה ואוטו וראסל וג'יימס" הוא ספר רגיש ונוגע. יחד עם זאת הוא ספר שמתנהל יותר מדי על פני השטח, עם המון חורים בעלילה. לעומת הפירוט הרב בו מסופרים פרקי הילדות והנערות, על הבגרות לא נאמר דבר וחצי דבר, והחוסר הזה ניכר כשמנסים להבין את הדמויות לעומק, לגשר על פער השנים בין אז לעכשו, ולהבין את העכשו לאור כל מה שקרה לפניו. בשל החוסרים הללו, זוהי המלצה מסויגת.

Etta and Otto and Russell and James – Emma Hooper

כתר

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך