קליאופטרה / סטייסי שיף

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי