מינל / גאולה הודס-פלחן

גאולה ואני היינו ידידות מרחוק. הכרנו לפני שנים רבות בפורום ספרים, והתחברנו בשל תחומי ענין משותפים. שוחחנו מאחורי הקלעים של הקבוצות השונות בהן היינו חברות, ואת חילוקי הדעות, שכן תפיסות העולם שלנו היו שונות, הנחנו בנחת בצד, ולא אפשרנו להן להאפיל על המחבר. חשיפה אישית עמוקה לא היתה חלק מן הקשר בינינו, ודווקא משום כך, כשכתבה לי כשלושה חודשים לפני מותה כי "מותו של אבי שבר את לבי", הבנתי כמה כאב נמצא מאחורי המשפט הצובט הזה. "מינל" הוא הספר האחרון שכתבה אחרי עשרים ספרי שירה, והוא מוקדש לזכרו.

מינָל נכנס לחייה של גאולה, ולחייהם של אמה ושל אחיה, כשהיתה בת-עשרה, למודת סבל אחרי ילדות תחת אב מתעלל. במשך תקופה ארוכה סירבה לקבל אותו, והיחסים ביניהם היו פורמליים וקרים. רק כשחוותה משבר קשה ועברה גיהינום בעשור השלישי לחייה, גילתה את מעלותיו ואת מסירותו, ונוצר ביניהם קשר אמיץ של אב ובת. את הדרך מן הניכור אל האהבה היא מתארת בספר המורכב מקטעי זכרונות. באומץ ובכנות היא חושפת את תלאותיה ואת משבריה, ומעלה על נס את מינל ואת אמה שהושיטו יד והשיבו אותה אל החיים. "על הטוב ועל הרע שבי זכיתי להיעשות בתו, ובזמן שאני כותבת דברים אלה, אני מבינה שלא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת", היא מסכמת את התהליך שעברו יחדיו.

גאולה היתה משוררת, ועובדה זו ניכרת בכתיבת הפרוזה שלה. גם בקטעים דיווחיים לכאורה היא פואטית, מדויקת מאוד בבחירת מילותיה, יודעת את סוד הצמצום. גם אם הספר היה לי קשה לעתים לקריאה, משום שהתוודעתי למכאובים שלה שלא הכרתי, הערכתי את עוצמת הרגש, את הכנות, ואת הכשרון להעלות אותם בנאמנות על הכתב.

את ציור העטיפה היפיפה, כמו את הציורים שעיטרו את ספרי השירה של גאולה, ציירה אמה, אינסה הודס.

גל אלגר, שהספר נכתב בהנחייתה, הוסיפה אחרית דבר מעניינת ונוגעת ללב על עבודתה המשותפת עם גאולה.

בת חמישים ושש היתה גאולה הודס-פלחן במותה. יהי זכרה ברוך.

קינמון

2023