עד שתדעי לכתוב אהבה / גבריאלה אביגור-רותם

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. " את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

בוקר חדש / ראובן קריץ

בוקר חדש

ראובן קריץ, יליד אוסטריה, שעלה לארץ לאחר האנשלוס, והתחנך כילד חוץ בקיבוץ מזרע, תיאר ב"בוקר חדש" תמונות מחיי קבוצת הילדים בקיבוץ בעמק יזרעאל, ששמו אינו מצוין. לרפי, אחד הילדים, העניק כמה פרטים ביוגרפיים משל עצמו – ארץ מוצא, שנת העליה, אב רופא – וליווה אותו בהתאקלמותו. רפי, ילד עירני ורגיש, שחווה ניתוק מאמו ומארצו, מתקשה תחילה להסתגל לערכי הקבוצה. בפרק נוגע ללב מתוארת ידידותו עם כלב עזוב, לו הוא מעניק את השם דידי, מלשון ידיד. הזמן עושה את שלו, וכשאביו מגיע לבקרו, רפי מראה לו את הקיבוץ תוך שהוא נוקט בלשון "שלנו". הסופר בחר לספר את הסיפור בתמונות בלתי רציפות, אך עוקבות כרונולוגית, ואנו מתוודעים לשלבים שעובר רפי, ועוברים חברים אחרים, באמצעות פרטים קטנים הצצים בכל תמונה. לצדו של רפי מוצגים שמונה חברי הקבוצה האחרים, כל אחד ואופיו המובחן – גדי הכריזמטי, שלוקח הכל בקלות, עפרה הרצינית שהתיתמה מאביה, יעלה ילדת החוץ הפחדנית, רמי האינדיבידואליסט וחבריהם. הסופר מתבונן גם בכמה מן המבוגרים, ומנסה לענות על השאלה מהו בעצם קיבוץ. בהעדר הגדרה שתתפוס את מהותו, רפי נאלץ להסתפק בהכללה "הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה אחת".

"בוקר חדש" הקסים אותי בצעירותי, ושבתי וקראתי אותו מספר פעמים. למרות הרקע הקיבוצי, שהיה זר לי, הילדים היו קרובים ומובנים ואהובים. הקריאה החוזרת בו כעת הסבה לי הנאה רבה. מן הסתם נמסך בה יותר משמץ של נוסטלגיה, אבל הספר פשוט כתוב טוב, ולמרות שהוא אולי מיועד לנוער יש בו תום ורגישות שנוגעים ללב בכל גיל.

אולי לא הייתי שבה אל הספר לולא ניסיתי לקרוא לאחרונה את "עוזאי", ספר אחר של ראובן קריץ. בספר זה ריקי קלר, סטודנטית לספרות, חווה באמצעים מיסטיים כלשהם את תקופת המלכים, עתליה, יהואש ועוזיהו. לא התמדתי בספר עד סיומו, מכיוון שלמרות רעיון מעניין ותקופה מעניינת הוא היה בעיני מבולבל מדי. מכל מקום, התעוררו בי געגועים אל ספריו האחרים של קריץ, וזכיתי בחוויה נעימה.

כשחיפשתי מידע מרחיב על "עוזאי", שאת שמו לא שמעתי מעולם, גיליתי את סיפורו המרתק של ראובן קריץ עצמו. מלבד הספרים שכתב תחת שמו, יצר גם בשמות בדויים, בין השאר מאותה סיבה שהניעה את רומן גארי להתחזות לאמיל אז'אר, הרצון לזכות בביקורת הוגנת על יצירתו, ביקורת שאינה מושפעת מזהותו. את "עוזאי", שהוזכר קודם, ושמונה ספרים נוספים, פרסם תחת שם העט ריקי קלר, כשמה של הדמות הראשית המספרת את הסיפור בגוף ראשון. יותר מזה, קריץ כתב תחת השם רותי שמיר ספר בשם "שורה שלישית בצד", ובו הוא מנתח את יצירתו שלו, כולל הערות ביקורת והצבעה על חולשות. פרקים מן הספר הופיעו כאחרית-דבר במהדורות מחודשות של ספריו. שמו של הספר מציין את הערכתו של קריץ את מקומו בספרות העברית, כמי שיושב בשורה שלישית בצד. אני ממליצה לקרוא את מאמרו המעניין של אלי אשד אודות הסופר ויצירתו המגוונת.

מכיוון שהייתי תחת הרושם שקריץ הוא סופר אלמוני יחסית, הופתעתי – ושמחתי – למצוא בשיטוטי ברשת ש"בוקר חדש" תורגם למספר שפות, וש"נפנוף של מטפחת" נחשב לספר פולחן. אלי אשד כותב כי "ספריו השפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו", ומתכוון מן הסתם לדור שנות ה-60 וה-70. קריץ, כך למדתי, כתב שלושים ושישה ספרי פרוזה ושמונה-עשר ספרי מחקר ספרותי. האהובים עלי במיוחד הם "בוקר חדש" ו"בני-בי-רב" (ראה אור גם בשם "סטודנטית"), האחרון מתאר את חיי הסטודנטים בחוג לספרות.

לפעמים השיבה אל חוויות ילדות פותחת דלת אל היכרויות חדשות.

הוצאת פּוּרָה

1963

לווייתנים שרים בעמק / רונה שפריר

d79cd795d795d799d799d7aad7a0d799d79d-d7a9d7a8d799d79d-d791d7a2d79ed7a7-d7a8d795d7a0d794-d7a9d7a4d7a8d799d7a8

"לוויתנים שרים בעמק" מפגיש שתי דמויות חריגות בקיבוץ. מרגלית, נכדתה של אחת הותיקות, נולדה מחוץ לקיבוץ לאם נרקומנית, שהפקידה אותה בידי סבתה כשלא היתה מסוגלת לטפל בה. מרגלית היתה ילדת חוץ דחויה, בלתי משתלבת, קורבן לתעלולי הילדים. בבגרותה הפכה למאהבת של אבינועם, מעמודי התווך של הקיבוץ, שהיה נשוי למיכל היפה, אף היא דמות מרכזית בחברה. בתיווכו של אבינועם קיבלה מרגלית את תפקיד מפעילת המזנון בבריכת הקיבוץ. כשאבינועם נפטר במפתיע מדום לב, מרגלית האבלה גילחה את ראשה, ושונותה וסגירותה גברו. את תסכוליה ואת זעמה מרגלית מתעלת לאומנויות לחימה. אביעד, בנו בן השבע-עשרה של אבינועם, הוא נער מופנם ורגיש, מתקשה להתחבר ולהתיידד. אביו מת מול עיניו בהיותו כבן עשר, והטראומה העמיקה את הסתגרותו בתוך עולמו הפנימי. את כאביו ואת קשייו הוא מתעל לשחיה ולצלילה חופשית. מבלי שיהיו מודעים לגמרי למשותף ביניהם – אמהות כושלות, אובדן הורה, סבים וסבתות משפיעים – השניים מוצאים זה אצל זה אוזן קשבת. כשסבו של אביעד מבקש ממנו בקשה הקשורה במותו הקרוב, מרגלית ואביעד מגלים שמשהו חשוד מתרחש בחממת הקיבוץ, ומנסים לחשוף את הסוד.

במהלך הקריאה נראה לי שהביקורת על הקיבוץ היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. העלילה מציגה זה מול זה את אביעד, הסבור שטובת הפרט קודמת לטובת החברה, ואת גלעד, חברו היחיד, שמחזיק בדעה הפוכה, ומבקש לחדש את ימי השיתוף. החברות בין השניים אף נקטעה בשל חילוקי דעות אלה. את שתי העמדות מייצגים גם סבו ואמו של אביעד. הסב, מהאבות המייסדים של המקום, אומר כעת: "המצאנו אידיאולוגיה שלא מתחשבת בבני האדם, בנפש של בני האדם. והנפש מורדת. בסוף הנפש רוצה לשוט חופשי בעומק ובגובה, בלי שימרטו אותה בססמאות". בתו מיכל טוענת כנגדו: "העולם כולו הולך לאבדון בגלל הרצון של כל אדם לעשות רק מה שחשוב לו עצמו, כאילו היחיד הוא מלך והחברה היא משרתת עלובה על מזבח רצונותיו […] אנחנו החלום שלא מוכן למות". הסוד המוסתר בחממה, שאודותיו לא ארחיב מחשש לספוילרים, מייצג הקצנה של עליונות טובת החברה על טובת הפרט, כשהוא תובע מן הפרט החלש קורבן כואב אחרון. מפרק התודות בסיומו של הספר עולה שהקיבוץ כאן הוא רק מטפורה לכל מקום אחר, שבו הסיפורים על המתים חשובים יותר מן החיים. אפשר לקרוא את הספר גם כך, אם כי הפירוט הרב באשר לכל היבט בישום הרעיון הקיבוצי מעגן את העלילה עמוק בסביבה עליה היא נסובה.

נושא מרכזי לא פחות הוא מקומו של החריג והשונה בחברה. שני גיבורי הספר חוו קשיים ובידוד בשל שונותם. בעוד מרגלית, המבוגרת מבין השניים, פחות או יותר השלימה עם מעמדה בשולי החברה, באביעד הצעיר עדיין חולפות מדי פעם מחשבות על השתלבות בזרם המרכזי, על "נורמליות": "בתכל'ס אני רק רוצה להתגייס. אולי אסע קצת לאילת לפני הגיוס, יכול להיות שאני צריך חברה, משהו רגיל כזה". מעורבותם בסוד שבחממה, וכתוצאה ממנו עימותם עם האנשים החזקים בקיבוץ, תהווה עבור שניהם הזדמנות לתיקון, לשינוי ולהשלמה עם היותם מי שהם. רונה שפריר היא מורה להתמקדות (Focusing), שבבסיסה הרעיון לבדוק את התחושות ולהניח להן לדבר עבור עצמן. קראתי את המאמר שכתבה בנושא זה, ואם כי באופן אישי לא התחברתי, שני גיבורי הספר, ובעיקר אביעד, קשובים מאוד לתחושותיהם, והתיאורים של התהליך שהם עוברים, ביחד ולחוד, ברורים ואמינים.

דמות מעניינת נוספת בספר היא זו של הרב שמעון, רב ניו-אייג'י מן המושב הסמוך לקיבוץ, שמעורב בחיי מרגלית ואביעד, ואף מניע את העלילה בצמתים משמעותיים. קצת קשה לפענח אותו: יש בו מן הגורו ומן החבר, יש בו דתיות וחופשיות, לפעמים התערבותו מסייעת, לפעמים הרסנית.

העלילה מתגלגלת באיטיות, ויש בה חזרות, אבל עם כל חזרה מתווסף עוד פריט מידע, נבנה מתח, ומתווספת אמפתיה, כך שלמרות האיטיות הספר אינו משעמם. למעט כשל לוגי קטן, שאינו מהותי לעלילה, לקראת הסיום, וציטוט שגוי מהמקורות, הספר כתוב היטב, נוגע ללב ומעורר מחשבה.

עם עובד

2017

ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

61444

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני