שנתים שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות / סלמן רושדי

shnataim_shmona_hodashim_front

אל-ע'זאלי, חכם דת מוסלמי, יליד המאה האחת-עשרה, יצא בספרו "מפלת הפילוסופים" (המוכר גם כ"הקוהרנטיות של הפילוסופים") נגד החשיבה הפילוסופית הדתית, והעמיד את האמונה מעל החשיבה. אִבְּן רוּשְד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה השתים-עשרה, כתב חיבור תשובה בשם "מפלת המפלה" (המוכר גם כ"אי-הקוהרנטיות של אי-הקוהרנטיות"), ובו טען בזכות הפילוסופיה כדרך לגיטימית להגיע אל האמת. אבן המחלוקת הבסיסית בין השניים – האמונה מול התבונה – היא לבו של הספר.

"שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. בבגרותנו נשוב לאמונה מלאה, כפי שנועדנו לעשות מיום היוולדנו".

"בחלוף הזמן תגלה, שהדת היא שתרחיק את האדם מאלוהים. האדוקים הם הסנגורים הגרועים ביותר של אלוהים. אולי זה יימשך אלף שנים ועוד שנה, אך בסופו של דבר הדת תצטמק, ורק אז נתחיל לחיות על פי האמת האלוהית".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בימינו, אך מנקודת מבטה של האנושות במילניום הרביעי. שורשי העלילה נטועים בימיו של אבן רושד: נסיכת הג'ינים מתגלמת בדמותה של אשה המכונה דוניא (עולם), וזו מתאהבת באבן רושד. במשך תקופה של שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, בתקופה בה סר חינו של הפילוסוף וכתביו נשרפו, השניים חיים יחדיו, ודוניא יולדת עשרות ילדים. כשהח'ליף משיב לאבן רושד את שמו הטוב ואת מעמדו, דוניא ננטשת, ושבה אל עולם הג'ינים. במשך שמונה מאות ומעלה שנים יתקיימו שני העולמות בנפרד זה מזה – עולמם של בני האדם ועולמם של הג'ינים. בשלהי המילניום השני תתקוף סופה הרסנית את ניו-יורק, סדקים ייבקעו בקו ההפרדה בין בני האדם לג'ינים, ותחל תקופה של מוזרויות. אל-ע'זאלי מקברו ינצל את שובם של הג'ינים לגבית המשאלות שהובטחו לו על ידי שד ששוחרר על ידו ממנורה, ומלחמת אמונה ותבונה תפרוץ במלוא עוזה. המלחמה תסתיים בנצחונם של הג'ינים המוארים, מייצגי התבונה, בהנהגתם של דוניא ושל צאצאיה, על הג'ינים האפלים, מייצגי הדת.

נראה לנו מובן מאליו שהשימוש בדת כהצדקה לדיכוי, הפחדה, עריצות ואפילו ברבריות, תופעה שללא ספק קדמה למלחמת העולמות אך היתה היבט מרכזי בסכסוך, הוביל בסופו של דבר להתפכחות המין האנושי מרעיון האמונה.

סלמן רושדי רקח עלילה מסחררת, המשלבת דמיון עשיר עם מציאות, ובה סיפורים משתלבים ונובעים זה מזה בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה. אלף לילה ולילה נמשכים שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (בלי להתקטנן על סטיה בשל אורכו המשתנה של פברואר), ומכאן שמו של הספר. הסיפור הוא אמנם פנטזיה פראית, שזורת שדים, גיבורי-על ותופעות אל-טבעיות – ריחוף המתעלם מהכבידה, תינוקת החושפת שחיתויות, ידים אנושיות המשגרות ברקים ועוד – אך הוא מעוגן בחוזקה למציאות ימינו, ושופע עובדות מן ההיסטוריה ומן ההווה, גם אם זיהוין אינו מפורש. הקורא המלומד ימצא בו אינספור התיחסויות לדמויות שונות ולנושאים שונים. הקורא המלומד פחות, אך הסקרן, ייהנה לפצח את הרמזים ואת ההקשרים, ולהרחיב את ידיעותיו. אפשר ליהנות גם מהאקשן שבספר מבלי להתעמק ברבדים שתחתיו, אבל כמו שרושדי כותב, "לגולל פנטזיה, סיפור דמיוני, זאת דרך לספר משהו על הממשי. שאם לא כן, המעשה חסר טעם". לכן קריאה איטית וקפדנית מאוד מומלצת כאן.

דעותיו של רושדי על הדת ידועות, ובספר הזה הוא נותן להן ביטוי חד וממוקד. בסגנונו היחודי, שבו כעס, הומור ואירוניה משמשים בערבוביה, הוא מתייחס להקצנה האיסלמית, לטרור הנובע ממנה, לשימוש שעושים המנהיגים הדתיים בפחד כד לקרב אנשים לאמונה, ולאוזלת ידו של המערב. סימנתי לעצמו מראי מקום רבים תוך כדי קריאה, הנה שני ציטוטים להתרשמות על קצה המזלג:

בימים ההם, ימי המוּזרוּת ומלחמת העולמות שלאחריה, נשיא ארצות הברית היה אדם נבון במידה לא רגילה, רהוט, מתחשב, מעודן, שקול במילותיו ובמעשיו, רקדן טוב (אם כי לא כמו אשתו), איטי-חֵמה, מהיר-חיוך, אדם דתי שהחשיב את עצמו כאיש-מעשה שקול, יפה תואר (אם גם בעל אזניים בולטות), מרגיש בנוח בגופו כמו גלגול של סינטרה (אם כי הוא סלד מזִמרה) ועיוור צבעים. הוא היה מעשי, פרגמטי, נטוע היטב באדמה. כתוצאה מכך לחלוטין לא היה מסוגל להגיב כראוי לאתגר הסוריאליסטי, הגחמני, המפלצתי שהציב זומורוד הגדול.

ברגעים אלה אנחנו מכוננים שלטון טרור על פני האדמה, ויש רק מילה אחת שמצדיקה את זה מבחינת הפראים הנוגעים בדבר: מילה של אל כזה או אחר. בשם ישות אלוהית אנחנו יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, ורוב הטפשים שם למטה בולעים את זה כמו גלולה מרה.

התרגום של קטיה בנוביץ' מצוין, עשיר וזורם, ועושה צדק עם היצירה.

מומלץ מאוד

Two Years Eight Months and Twenty-Eight Nights – Salman Rushdie

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מודעות פרסומת

מה ידעה מייזי / הנרי ג'יימס

arifa

"מה ידעה מייזי" נפתח בסערה. על פני חמישה עמודי המבוא, הנרי ג'יימס חובט בביל ובאיידה, הוריה של מייזי, שבשנאתם ההדדית שכחו אחריות הורית מהי. הוא מביע שאט נפש מן החברה בה הם חיים, משטחיותה ומן הוולגריות שלה. הוא חש חמת זעם מול הנסיבות המצטברות שהביאו להחלטה שערוריתית של בית המשפט, שדן בגירושי הזוג, ולפיה יחלקו ביניהם את הילדה – חצי שנה אצל האב, חצי שנה אצל האם.

לצופה מן הצד היה ברור שהקשר היחיד בינה לבין הוריה טמון בעובדה המצערת שלא היתה אלא כלי קיבול למרירות, ספל פורצלן קטן ועמוק שניתן לערבב בו חומצות צורבות.

בניגוד למבוא, המסופר מנקודת מבטו של הסופר, הספר כולו – כמוצהר בשמו – מתרכז רק במה שמייזי יודעת. הסופר, בכשרון עילאי, מספר על קורותיה של הילדה דרך עיניו שלו הצופות בארועים דרך עיניה של הילדה, והתוצאה היא שילוב של ילדותיות תמימה ומבולבלת עם פכחון בוגר. לאורך כל הספר הוא מקפיד לספר רק על מה שמתרחש בסביבתה של מייזי, ועל מה שהיא מצליחה להבין מתוך המהומה האופפת אותה. לכן לוח הזמנים בספר אינו ברור – מייזי היא בת שש בתחילת הספר, ובשל העדר שגרה וסדר בחייה אי אפשר להבין כמה שנים חלפו עד לסיומו. ומאותה סיבה מניעיהם של המבוגרים שסביבה אינם מפוענחים – וגם אינם נשפטים על ידי המספר – אלא נותרים בערפל מסוים, ברמת ההבנה שמייזי מסוגלת לה. השילוב בין תבונתה של מייזי, המוגבלת בשל גילה ובשל חוסר נסיונה, ועסוקה בהתבוננות בסביבתה, ובין תבונתו המקיפה יותר של הסופר, המתבונן בעיקר במייזי, יוצר ספר חכם ומעמיק.

בפתח הספר המבוגרים הדומיננטיים בחייה של מייזי הם הוריה. על מקומה במערכת היחסים ביניהם ניתן להתרשם מן הקטע הבא, המתרחש ביום בו מסתיימת תקופת מגוריה עם אביה, והיא עוברת לרשות אמה:

או-אז חשף את שיניו עוד יותר מהרגיל לעבר מייזי בעודו מחבק אותה, וחזר על המלים שהמטפלת שלה גערה בו בגינן. מייזי לא היתה מודעת באותו הרגע למלוא משמעותן, בשל תמהונה על חוסר הכבוד הפתאומי שנהגה מודל ועל פניה הסמוקים; אך היא הצליחה לשחזר אותן כעבור חמש דקות בכרכרה, כאשר אמה, כולה נשיקות, סרטים, עיניים, זרועות, צלילים משונים וריחות מתוקים, אמרה לה: "ואביך הבהמי, מלאך יקר שלי, העביר מסר כלשהו לאמך האוהבת?" או-אז מצאה, למרות הכל, את המלים שאמר אביה הבהמי באוזניה הקטנות המשתוממות, ומשם עברו, לבקשת אמה, בקולה הצלול הצווחני, ישירות אל שפתיה הקטנות התמימות. "הוא אמר לי להגיד לך," דיווחה בנאמנות, "שאת חזירה מרושעת וגועלית!"

בהמשך מצטרפים לעלילה מבוגרים נוספים. בכל אחד מן הבתים מלווה אותה אומנת אחרת, והאומנות השונות נסחפות גם הן לתוך מאבקי ההורים, שאינם מסוגלים להרפות משנאתם גם לאחר הפירוד החוקי. המצב הופך מורכב עוד יותר כשאיידה וביל נישאים, ומייזי "זוכה" כעת בארבעה הורים, שאת התנהלותם קשה להבין. לפעמים הם אוהבים, לפעמים מתנכרים, וכולם מוצאים בה בשלב זה או אחר אוזן לתלונותיהם ההדדיות, או משתמשים בה כקלף מיקוח ביחסים המורכבים שביניהם. מלבד שאט הנפש שהקורא חש כלפי כולם, קשה בעצם לקבוע עמדה באשר ליחס אחדים מהם כלפי הילדה. מייזי מיטלטלת בין אהבה ותקווה ואכזבה, והקורא מיטלטל איתה. אפילו האומנת הותיקה ביותר שלה, לכאורה הדמות היציבה ביותר בחייה, נוטה לשתף אותה ביותר מכפי שיש ביכולתה לשאת:

"הרי את כבר יודעת הכל, נכון, יקירה?" ו"אני לא יכולה לדרדר את מצבך יותר מכפי שהוא מדורדר ממילא, נכון, יקירה?" אלה היו הביטויים שבהם הצדיקה הגברת הטובה בעיני עצמה ובעיני חניכתה את פטפטנותה המלבבת.

הספר, מטבע הדברים, עצוב, למרות האירוניה הלגלגנית שהסופר נוקט לעתים. בעיני הקטעים קורעי הלב ביותר הם אלה שבהם מייזי, למרות האכזבות החוזרות ונשנות מהוריה הביולוגים – האב הנעדר והאם המתנכרת, ולמרות הדמויות האחרות המפצות לכאורה על אכזבות אלה, מתרגשת עד דמעות כשאדם זר מדבר בשבחם של הוריה:

בסיכומו של דבר היו אלה הדברים האדיבים האמיתיים הראשונים ששמעה אי-פעם על כבוד הליידי, ושלמגעם גאה בתוכה משהו מוזר ועמוק וחומל.

[…]

"מייזי יקירתי, אמך היא מלאך!"

היה זה שיקוי מרפא שלא ייאמן כמעט – הוא ריכך את רושמם של סכנה וכאב. היא שקעה בכסאה; היא הליטה את פניה בידיה. "הו, אמא, אמא, אמא!" מיררה בבכי […] "תגיד שאתה אוהב אותה, מר קפטן; תגיד את זה, תגיד!" הפצירה בו.

מייזי היא דמות מתפתחת. משתקנית פסיבית וסופגת היא הופכת במידה מוגבלת למפעילה. היא רוכשת את העוז להתווכח, את היכולת לבכות. לקראת סיומו של הספר היא מצליחה להתבונן באחר ולראות מעבר לחיצוניות, היא מזהה שקר, מבחינה בחולשות. אם בתחילת הארועים היתה בה אמונה ילדותית במבוגרים ממנה – אף שחלקים מילדותה של מייזי אבדו לבלי שוב, היא ניחנה בהעדפה הילדותית להבטחות מפורשות – עם ההתבגרות באה ההכרה אודות מקומה האמיתי בחייהם – היא התעמקה במחשבה שמא היא משחקת תפקיד של ניצב במשחק חילופי תפקידים אלים. לא ברור עד כמה תהיה מסוגלת בשלב זה לקבוע את מהלך חייה, אך ניתנת לה אפשרות מצומצמת לבחור בעצמה.

למרות היותו של הספר מעוגן בחברה של שלהי המאה התשע-עשרה, הסיפור הוא על זמני. אמנם גירושים נפוצים היום הרבה יותר, ושערוריתיים הרבה פחות, משהיו אז, אך ילדים המשמשים ככלי משחק בידי הורים עוינים היו ועודם. הנרי ג'יימס לוקח אותנו למסע בחייה השבורים של ילדה שעולמה מתפרק ומורכב ומתפרק שוב ושוב, ומצליח בכתיבה מורכבת ומעמיקה, המחייבת תשומת לב וקריאה איטית, לתאר את שעובר עליה.

מומלץ מאוד

מה ידעה מייזי / הנרי ג'יימס

What Maisie Knew – Henry James

תמיר//סנדיק

2016 (1897)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אחרית דבר: ד"ר מרי ברואר

זהו תרגום שני לספר שתורגם ב-1986 בשם "מה שמייזי ידעה" על ידי טלה בר

אדם זר / הרלן קובן

62512011868b

זהו הספר הראשון של הרלן קובן שאני קוראת. מצד אחד, בהתייחס לספר עצמו, הייתי מגדירה את השעות שהקדשתי לו בזבוז זמן. מצד שני, מעתה ואילך לא אתלבט אם לקרוא את עשרים ומשהו הספרים שכבר כתב, ואת עשרים ומשהו הספרים שעוד יכתוב, אז תועלת כלשהי בכל זאת צמחה לי.

העלילה בקצרה: אדם זר נגש אל אדם פרייס, ומספר לו על שקר מהותי שאשתו שיקרה לו בעבר. כשאדם מתעמת עם אשתו, היא משאירה לו הודעה, ובה היא כותבת שהיא זקוקה לזמן, מבקשת שידאג לילדיהם, ונעלמת. האדם הזר הזה, כך מסתבר בהמשך, שם לו למטרה לנקות את העולם משקרים, ואם על הדרך הוא יכול לעשות כסף מן התחביב הנאצל הזה, מה טוב. אבל אנשים אינם בובות הפעלה, וכוחות נוספים בוחשים בעלילה, וכתוצאה מכך כל מה שיכול להשתבש משתבש.

הרעיון, למען האמת, מבריק, ובידיו של סופר מעמיק יותר היתה יכולה להווצר פה דרמה פסיכולוגית טובה, שהיתה בוחנת מה קורה לחיים שגרתיים שלווים כשאבן קטנה מוטלת לפתע לתוכם. אבל הרלן קובן, לפחות בספר הזה, הוא לא סופר מעמיק. הוא סופר מתח, ולכן הוא שוזר לתוך העלילה המרכזית כמה וכמה עלילות מקבילות ומשתלבות, נוקט טריקים של מותחנים, כמו דילוג מעצבן בין קטעים קצרצרים של ארועים שונים, קטיעת פרקים בשיא, יחוס סודות לכל אחד ואחד, ויוצר אפשרות לספר המשך. הדמויות פלקטיות, הכאב מעושה, ההתנהלות לא הגיונית. למרבה הצער, המילה הטובה היחידה שיש לי לומר על הספר נוגעת דווקא לסוף העצוב: שום סיום אחר לא היה מצדיק את מה שעוללה ההיעלמות לשני הבנים.

בשורה התחתונה: ספר שטחי

The Stranger – Harlan Coben

כנרת זמורה ביתן

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

רשימת אוקטובר / ג'פרי דיבר

d7a8d7a9d799d79ed7aa_d790d795d7a7d798d795d791d7a81

"רשימת אוקטובר" מתנהל מהסוף להתחלה. הפרק הראשון בספר הוא בעצם האחרון, ובו נכנס אדם לחדר, שבו יושבת אם חרדה לגורל בתה החטופה, ומאיים על האם. הפרק השני, שהוא בעצם הפרק הלפני אחרון, מתאר מה ארע זמן קצר קודם לכן, וכן הלאה. הפרקים ממוספרים בהתאם – הפרק האחרון בספר הוא מספר אחת.

החזקתי מעמד בערך ארבעה פרקים, אבל הספר ייגע אותי כבר מתחילתו. נראה לי שבעיני הסופר לא התוכן הוא העיקר אלא הטריק, והוא מותח אותו ודש בו עד זרא. ניסיתי למשוך הלאה, כדי לא לכתוב את הסקירה שהתחייבתי לכתוב על סמך פרקים מעטים כל-כך, אבל כשמצאתי כשל תוכני – בפרק מסוים האם אינה יודעת משהו, ובפרק שאחריו, שהוא בעצם הפרק שלפניו, היא כן יודעת – החלטתי שעד כאן. במאמץ אחרון להיות הוגנת עברתי לפרק האחרון, שהוא בעצם הראשון, מתוך מחשבה שאולי קריאה כרונולוגית תשפר את החוויה, אבל לא. פשוט השתעממתי.

The October List – Jeffery Deaver

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

האביב שבלב / ברנדן ו. ג'ונס

d794d790d791d799d791-d7a9d791d79cd791-d791d7a8d7a0d793d79f-d795-d792d795d7a0d7a1-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a81

"האביב שבלב" עוסק בשני נושאים חשובים, שמאוד ראוי לקרוא אודותם: סחר בנשים והדיכוי בצפון קוריאה. האם הוא עושה זאת באופן איכותי, הן ספרותית והן תוכנית? כן ולא, ולכן הסקירה, וההמלצה בסופה, תהיינה לא חד-משמעיות.

הסיפור נפתח בתיאור חייהן של שתי חברות צפון קוריאניות, גי ואיל-סון. השתים חניכות בבית יתומים, ואת רוב שעותיהן הן מעבירות בעבודה קשה במפעל בגדים, נתונות לשרירות לבו ולגחמותיו של מנהל העבודה. איל-סון גדלה בעושר יחסי עד שמשפחתה איבדה את מעמדה מסיבות פוליטיות, והיא לא חדלה לשאוף להחזיר לעצמה את התפנוקים שנלקחו ממנה. גי איבדה את הוריה בגולאג, אליו נשלחה המשפחה לאחר שבביקורת בביתם נמצאו גרגירי אבק על תמונותיהם של מנהיגי האומה, מה שנחשב ללא פחות מבגידה. גי סובלת מטראומה קשה בעקבות רעב ועינויים במחנה, והחברות עם איל-סון משמשת עוגן בחייה הסחופים. כשאיל-סון מאתרת הזדמנות להמלט לדרום קוריאה, השתים חוברות לבחורה נוספת, ובהנהגת בחור שאיל-סון מאוהבת בו הן עוברות את הגבול. חלומותיהן נרמסים עד עפר כשמתברר שאותו בחור בעצם מכר אותן לזנות. לאחר כמה חודשים, בעקבות נסיון בריחה, הן נמכרות למאפיה הקוריאנית בארצות הברית.

למה אני ממליצה לקרוא את הספר? כי על הבזיון של סחר בנשים חייבים לדבר ולדבר עד שייעשה משהו משמעותי להפסקתו. כי צריכים להיות מודעים לכך שעדיין יש אומות שנתונות לשטיפת מוח ולדיכוי מטורפים. וגם כי הספר בסך הכל כתוב היטב: קריא מאוד, סוחף, מנסה ולפעמים גם מצליח להעמיק בנפשן של הדמויות, וככזה הוא מהווה חווית קריאה מוצלחת.

למה ההסתיגות? כי לא השתכנעתי שהסופר באמת טרח לערוך תחקיר וליצור ערך מוסף. נראה שהוא קרא ספרים ומאמרים בשני הנושאים, ורקח סיפור על בסיס ידע זמין ולעוס. כתוצאה מכך נוצר לפעמים הרושם שהדוקומנטרי מפנה יותר מדי מקום לרומן-רומנטי, ונינוח של אי-אמינות מרחף כל הזמן ברקע. התחושה הזו התחזקה כשברשימת התודות הארוכה לא מצאתי אפילו שם קוריאני אחד. נכנסתי גם לאתר הבית של הסופר, ולא מצאתי שום רמז לתחקיר או לנסיון אישי. לי, אישית, רמזים לחוסר אמינות מפריעים.

בשורה התחתונה: כשמשעים שיפוט לחומרה, הספר ראוי בהחלט לקריאה.

All Woman and Springtime – Brandon W. Jones

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ספר הנשמות / גלן קופר

d7a1d7a4d7a8-d794d7a0d7a9d79ed795d7aa-d792d79cd79f-d7a7d795d7a4d7a8-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8-d791d7a2d791d7a8d799d7aa

"ספר הנשמות" רוכב על הגל של קונספירציה-היסטוריה-דת-ביון, שיצר "צופן דה וינצ`י". הוא פותח במכירה פומבית של ספר מסתורי, ומתגלגל לספר מתח הנע בין אנגליה לארה"ב, כולל כתב חידה השולח את מוצאיו למרדף בעקבות רמזים, המובילים בתורם לפרשיות מן המאה ה-13 עד ה-16, המשפיעות על התנהלות הפוליטיקה בת זמננו. הגיבור הוא איש ביון לשעבר, מסייעת לו סטודנטית צעירה, כוחות האף.בי.איי והאס.איי.אס מעורבים, וכל המרכיבים יוצרים ספר קצבי, קריא, ופה ושם גם מעניין.

אני לכשעצמי לא חובבת גדולה של הז`אנר, ומעדיפה ספרי עיון היסטוריים על פני שילוב ההיסטוריה בספרי קונספירציה. אבל כשספר מסוג זה כתוב היטב, הוא מגרה אותי לחפש מידע נוסף, וזה מה שעשה הספר הזה. הכרתי באופן קלוש ביותר את שמו של ג`ון קלווין, ושמחתי ללמוד עוד. הכרתי, כמובן, את נוסטרדמוס, ונהניתי לרענן את הידע, ועוד כיוצא בזה אישים וארועים היסטוריים. כך שגם אם המסגרת הסיפורית לא שכנעה אותי, נהניתי מן הערך המוסף, וכשצללתי לתוך הספר אפילו סיקרן אותי לדעת כיצד יסתיים. ספרים מהסוג הזה צריכים להכתב על ידי סופרים אינטליגנטים, כדי שתפירת ההיסטוריה לתוך עלילה בלשית תיעשה כך שהקורא יאמין, ולו לרגע, שאכן כך בדיוק קרו הדברים, שאלה בדיוק היו הזרזים שצצו בצמתי זמן משמעותיים. "ספר הנשמות" עומד במבחן הזה.

חשוב להדגיש שזהו ספר המשך ל"ספריית המתים". הספר המסתורי, שמכירתו פותחת את "ספר הנשמות", הוא ספר שהיה חסר בספריה ההיא, גיבור הספר השני פרש מהשרות בגלל פרשה שארעה בספר הראשון, ועוד. לאורך כל העלילה מוזכרים ארועים ואישים שכיכבו ב"ספרית המתים". אפשר לקרוא את "ספר הנשמות" בלי לקרוא את קודמו, כי הסופר מצרף הסברים לארועים הקודמים, אבל נראה לי שההנאה תהיה שלמה יותר עם רקע מלא של הספר הראשון. מכיוון שכאמור המסגרת פחות עניינה אותי מן ההקשרים ההיסטוריים, לא הפריע לי בכלל שקראתי רק את הספר השני, אבל לחובבי סוג זה של ספרות אני בהחלט ממליצה לקרוא את הספרים לפי סדר הופעתם.

בשורה התחתונה: ספר קליל עם ערך מוסף היסטורי, שימצא חן בעיקר בעיני חובבי הז`אנר.

The Book of Souls – Glenn Cooper

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`

רומן עם מספרים / טוני ג'ורדן

930238

ספולרים רבים בגוף הסקירה, בעיקר לקראת הסיום!

בחרתי לקרוא את הספר הזה מסיבות לא עניניות במיוחד: אני אוהבת מספרים, ואני מתענינת בספרות אוסטרלית. לשמחתי התברר שבחרתי מבלי משים ספר טוב.

גרייס, רווקה בת 35, חייבת לספור ולמדוד ולשקול כל דבר – את האותיות בשמות אנשים, את מספר האפונים שהיא אוכלת בארוחה, את הצעדים מביתה אל בית הקפה. שגרת חייה קבועה ומדודה אף היא: השכמה ב-5:55, יציאה מהמיטה 5 דקות אחר-כך. אותה ארוחת בוקר בכל יום, ארוחת הערב בכל ערב ידועה מראש. מספר הנגיסות שהיא נוגסת בפרוסת עוגה נקבע על פי מספר גרגירי הפרג המפוזרים עליה. ביום ראשון ב-20:00 בדיוק מתקשרת אליה אמה. 20 דקות אחר-כך מתקשרת אחותה. יציאה מהשגרה, או החמצת ספירה כלשהי, מותירות אותה אבודה ומבולבלת במרחב ובזמן. גרייס מתארת את מצבה כעובדה נורמלית. למרות פיקחותה ושנינותה היא לא מודעת לסבל שגורמת לה אובססית המספרים.

האובססיה נגרמה ככל הנראה ע"י טראומה בילדותה. אותה טראומה גרמה לה שנים אחר-כך להתמוטטות עצבים, ובעקבותיה לאובדן עבודתה כמורה בבית ספר יסודי. כשהספר נפתח גרייס מובטלת כבר זמן ממושך, וחיה מקצבת נכות.

הכל משתנה כשנכנס לחייה שיימוס, והשניים מתאהבים. שיימוס הוא בחור חביב, מוכן להשקיע בקשר הזוגי, ומעודד אותה לפנות לטיפול בבעית המספרים. גרייס פונה לפסיכיאטר ולמומחית לטיפול קוגניטיבי. כולם מאוד חיוביים ומשקיעים בה, אבל במפתיע במקביל להשתחררות שלה מן המספרים היא הופכת פחות מרוצה. חלק מן האשמה היא בכדורים שהיא נוטלת, שמטשטשים את חדות המחשבה שלה. אבל זו לא רק בעיה של כדורים: הספירה היא חלק מאישיותה, ודיכויה פירושו בעצם הפיכתה של גרייס למישהי אחרת.

עד כאן הספר היה חביב וקריא, מעשיר בידע על האובססיה, ואפילו מצחיק לעתים. בשלב הזה הוא הופך ליותר מזה. הוא נושא מסר חכם על השלמה עם מי שאנחנו, ועל הדרכים למצוא את מקומנו בחברה עם היחוד של כל אחד מאתנו.

זהירות, ספוילרים: גרייס מפסיקה את הטיפול, נפרדת משיימוס, מחליפה בית קפה (ומגלה שהצעד ה"נועז" הזה אפשרי ואפילו מהווה שיפור). בתקופת הטיפול עזר לה שיימוס לארגן את ביתה ואת חייה ללא מספרים, מעשה שנראה חכם לזמנו אבל בדיעבד התברר שהכניס אותה ללחץ. כעת היא מחזירה את המספרים לחייה, ומצליחה לשלב אותם במהלך חיים הגיוני יותר, כולל מציאת פתרון לשאלת התעסוקה והפרנסה. כשחייה מתייצבים מתפנה מקום גם לאהבה. סוף ספוילרים

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. למרות הנושא העצוב הוא מצחיק לעתים. גרייס היא דמות שקל מאוד לחבב, ולכן קל להכנס אל הספר ולזרום עם הסיפור. וכאמור, יש בו מסר שראוי להרהר בו ולאמצו.

Addition – Toni Jordan

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

תרגום מאנגלית: קטיה דנוביץ'

מסע של מאה צעדים / ריצ'רד ק' מוראייס

963483

ברוב המקרים אני מצליחה לחזות מראש אם אוהב ספר מסוים, אם בגלל היכרות עם הסופר, או בזכות המלצות מקוראים בעלי טעם דומה, וגם בשל תחושות בטן. הפעם לא הייתי בטוחה. מצד אחד ספר שמעוגן בתרבות ההודית, ולא היו לי נפילות של ממש עם ספרים הודים. מצד שני ספר על בישול, שלמען האמת הוא לא כוס התה שלי… חשבתי שאחרי הקריאה אעביר את הספר לאמי, שמחבבת את השילוב התרבותי-קולינרי הזה. אבל האמת היא שעכשו, אחרי שסיימתי אותו, קצת קשה לי להפרד ממנו.

"מסע של מאה צעדים" הוא ספר על תשוקה, על דבקות ביעוד. אני אוהבת ספרים שניכר שנכתבו באהבה ובהתלהבות מדבקת, והספר הזה הוא לגמרי מסוג הספרים הללו. אמנם הוא מסופר בגוף ראשון מפי ילד – ואחר-כך מבוגר – הודי, והסופר הוא בכלל אמריקאי בלי שום שורשים הודים, אבל קל מאוד לשכוח תוך כדי קריאה שהגיבור והעלילה בדויים. ראו את עטיפת הספר – היא משקפת בשלמות את אוירתו. ההתמכרות השלווה, התמימה והמושלמת של הילד לריחם של העלים, מייצגת יפה את הוודאות המלאה שלו בדרך שנועדה לו, את האהבה שלו לעיסוקו (עיצוב העטיפה היפיפיה – סטודיו עדה רוטנברג).

חסן ראג'י נולד במומביי בדירת הוריו הממוקמת מעל המסעדה המשפחתית. בעקבות טרגדיה אישית, הנובעת מן המתיחות הרצחנית בין הינדים למוסלמים, המשפחה נודדת לאנגליה. אחרי שנתיים של התאוששות מאבלם, הם יוצאים למסע קולינרי באירופה, ובסופו משתקעים בעיירה צרפתית, שם הם פותחים מסעדה הודית. חסן משמש כטבח ראשי במסעדה, אבל כשרונו הבולט (הוא מכנה אותו "המקבילה הקולינרית לשמיעה אבסולוטית") מושך את תשומת ליבה של שפית מקומית, שלוקחת אותו תחת חסותה, ופותחת לו את הדלת לקריירה מזהירה.

עלילותיו של חסן רצופות קשיים, החל בטרגדיה בהודו, עבור בשנאת הזרים בה הוא ומשפחתו נתקלים בצרפת, וכלה במצב הכלכלי הקשה שנים מאוחר יותר, שמביא את המסעדנות הצרפתית אלי משבר. ובכל זאת, זהו ספר נעים מאוד לקריאה. המספר ניחן בהומור קל לעיכול, יש לו יכולת מרשימה להשלים עם קשיים, ומעל לכל הדבקות שלו ביעודו מרנינה. איכשהו, אפילו ההתפעמות שלו משחיטת בעלי חיים לצרכי מאכל עברה אצלי בשלום, למרות שאם הייתי קוראת את הקטעים האלה כשהם מוצאים מהקשרם מן הסתם לא היה מתעורר בי חשק לקרוא את הספר כולו. מכיוון שבילוי במסעדות לא נמנה עם תחביבי, ופסגת הקולינריה מבחינתי היא סלט יווני או מרק סמיך במסעדת פועלים, לא נתקפתי רעב למקרא תיאורי האוכל, בעיקר המנות הצרפתיות המסובכות. אני מניחה שחובבי קולינריה ימצאו בספר פן מענג נוסף על זה הספרותי.

The Hundred Foot Journey – Richard C. Morais

ידיעות ספרים

2012 (2008)

מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אודות הסרט:

הסרט "מסע של מאה צעדים" מבוסס על ספר באותו השם מאת ריצ'רד ק. מוראייס. לב העלילה בשתי המדיות זהה, אך הדגשים שונים, והעלילה בסרט מתפתחת לכיוונים שונים מאלה שבספר. מכיוון שמאוד אהבתי את הספר, התקשיתי תחילה להתרכז בסרט, והתרעמתי בשקט על כל שינוי בעלילה. אבל בשלב כלשהו, בערך במחצית הסרט, הצלחתי להתעלם ממה שציפיתי לראות, ונהניתי ממה שראיתי. אם לתמצת בפשטנות: הספר שובה לב, הסרט מתחבב בקלות, ושניהם מהנים.

גיבור הסרט הוא חסן, צעיר יליד הודו, שהיגר עם משפחתו לאירופה בעקבות מהומות הדמים כנגד המוסלמים, מהומות בהן נהרגה אמו והועלתה באש המסעדה המשגשגת של המשפחה. לאחר שהות ממושכת באנגליה יצאו לתור את אירופה, וכשמכוניתם שבקה חיים בכפר צרפתי החליטו להפסיק לנדוד ולהשתקע במקום. הם רכשו בית אחוזה, ופתחו בו את "בית מומביי", מסעדה הודית. אם חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, גילו עד מהרה שטעות בידם: ממש מולם ניהלה מאדאם מלורי, שפית מצליחה, מסעדת עילית צרפתית מעוטרת בכוכב מישלן. הניגוד בין האיפוק הקלאסי השקט וההמולה ההודית התוססת, ממש הזמין מלחמה, וזו אכן פרצה. מצד אחד מאדאם מלורי הצוננת והגאה, מצד שני אבי המשפחה הטמפרמנטי והגאה לא פחות. היא ממהרת לשוק השכם בבוקר לקנות את כל המצרכים, כדי שלא ישאר דבר עבורו, הוא מחזיר לה באותה הדרך. תלונות הדדיות מוגשות לעיריה על מפגעים אמיתיים ומדומים. ובתוך כל המהומה הזו, חסן, טבח מוכשר, מנסה לתמרן בין אהבתו לאוכל ההודי למשיכתו אל המטבח הצרפתי. מאדאם מלורי הבחינה בכשרונו, אך סירבה להכיר בו, אולם לאחר שמשבר הביא לדו-שיח בין שני הצדדים, הודתה בגדולתו והתעקשה שיבוא לעבוד אצלה. וכך צועד חסן במסע של מאה צעדים מצדו האחד של הרחוב לצדו השני, ופותח במסע קולינרי אל התהילה.

למרות שהוא נפתח בטרגדיה, ונוגע בסוגיות רוויות אלימות של התנגשות בין תרבויות, זהו סרט קליל שנועד לבדר. העימות בין שתי המסעדות, שתופס בספר בערך כשליש מן העלילה, הופך בסרט למרכזה, ומספק אפשרויות קומיות רבות. בחירת השחקנים הולמת יפה את הדמויות, ובעיקר מתבלטים שני המבוגרים שבחבורה: הלן מירן המצוינת, שמפגינה שילוב של אריסטוקטיות מתנשאת עם רגישות בדמותה של מאדאם מלורי, ואום פורי המצוין גם הוא, שמשלב חספוס וחן בדמותו של האב.

הביקורת המשמעותית היחידה שיש לי מתיחסת לשימוש בשפה. בדו-שיח שבין המשפחה ההודית לאוכלוסיה המקומית משמשות אנגלית וצרפתית בערבוביה, וזה טבעי. אבל כשמאדאם מלורי מערבת בין השפות כשהיא עורכת קניות בשוק, או כשהיא משוחחת עם הצוות שלה, התוצאה מלאכותית וצורמת. אחת מן השתיים: או ששומרים על אמינות, ומשתמשים בכל שפה בזמנה, או שמוותרים לגמרי לקהל האמריקאי שונא הכתוביות, ומדברים אנגלית בלבד. כמו כן הפריע לי שמילים שנאמרות באורדו אינן מתורגמות.

עצה לסיום: אל תקראו את הספר לפני הסרט, אבל בהחלט קראו את את הספר אחרי הצפיה.

במאי: לאסה הלסטרום

שחקנים: מאניש דייל, הלן מירן, אום פורי, שרלוט לה בון

122 דקות

ארה"ב 2014

סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד / גארי שטיינגרט

1102015

התגובה הראשונה שלי לספר, אחרי כ-60 עמודים, היתה "מה השטויות האלה?!". התגובה האחרונה, בבוקר שאחרי סיום הקריאה היא "איזה ספר ריקני". בין שתיהן נעתי מ"אוף" ל"נו, בסדר". בקיצור, המלצה חיובית לא תהיה פה.

לשם האיזון – גארי שטיינגרט מדורג במקומות גבוהים בכל מיני רשימות של סופרים צעירים, והספרים שלו מככבים גם הם ברשימת הספרים הטובים. כך שיש מי שסבורים אחרת ממני.

הספר מתרחש בעתיד. השנה אינה מצוינת, אבל אפשר להניח שמדובר בעתיד הלא רחוק. ארה"ב כבר אינה האימפריה שהיתה. הכלכלה בשפל, והמדינה מסובכת במלחמה בונצואלה. הפערים החברתיים גדלים בהתמדה, והאוכלוסיה נחלקת בין בעלי נכנסים נמוכים, שהם אנשים שנדונו לאבד הכל, לבין בעלי נכסים גבוהים, שהם מועמדים לפרויקט חיי הנצח, המנוהל ע"י רשות שבה עובד גיבור הספר. ארה"ב מחזיקה איכשהו מעמד רק בגלל האינטרסים הכלכליים של המעצמה המובילה סין, כמובן, (שרק השבוע נודע שעקפה את יפן והפכה למספר שתיים בעולם), ושל הכלכלות החזקות של נורבגיה וערב הסעודית.

לני אברמוב היהודי, מין נעבעך מסוגו של וודי אלן, מועסק כאמור ברשות המציעה ללקוחותיה העשירים חיי נצח. ב-60 העמודים הראשונים שהזכרתי בפתיחה הוא שוהה ברומא, מעביר את זמנו באורגיות בחברת צרכני סמים מן החברה הגבוהה/בוהמית. באחד האירועים לני, בן ה-39, מתאהב ביוניס פארק, בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני, הצעירה ממנו בכמעט 20 שנה. היא רואה בו חנון מזדקן, אבל אחרי שהוא חוזר לארה"ב והיא נזקקת למקום מגורים, היא מקבלת את הצעתו לגור אתו והשניים מתאהבים. אני בספק אם יוניס אכן מאוהבת, וזו דוגמא אחת מרבות לפרטים הלא משכנעים בעלילה.

הפריט הטכנולוגי הבולט בספר הוא האפראט, מעין מחשב ממוזער, הקולט ופולט נתונים ללא הרף. כך, לדוגמא, כשאדם עובר ליד עמוד אשראי ברחוב, העמוד קורא נתונים מן האפראט, ומציג לעין כל את מצב האשראי של האיש. דוגמא נוספת: כשלני נכנס לבר, האפראט שלו מתקשר עם האפראטים האחרים, והוא יכול לדעת בכל רגע נתון היכן הוא מדורג מבחינת שוויו כגבר יחסית לגברים האחרים באותו מקום. בעזרת האפראט אפשר לשדר מה שמכונה סטרימים, שהם סוג של תכניות ריאליטי בזמן אמת בכיכובו של המשדר. האפראט הוא כלי התקשורת מספר אחד, ובלעדיו האדם הוא אי בודד. קחו את הסמארטפון, את המחשב ואת תכניות הריאליטי, חברו אותם עם המוחצנות של הרשתות החברתיות בלי הגדרות פרטיות, והנה לכם האפראט (לדעתי, לא זה הכיוון אליו החברה באמת הולכת, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, הסתמית מאוד לדעתי. אתייחס רק לשתי נקודות: יהודים וספרים.

היהודים יוצאים רע בספר, כמעט מכל בחינה. ארה"ב נשלטת ע"י רובינשטיין השנוא והכושל. משרדי הקונגלומרט השולט במדינה בדרכי טרור ממוקמים בבנין ששימש קודם לכן כבית-כנסת ועדיין נראה ככזה. עדיף להיות עני יהודי מעני לא-יהודי, כדי ליהנות מחסינות מסוימת. הלבנים היחידים הנוכחים בכנס התעוררות נוצרי של הקהילה הקוריאנית, הם יהודים מסוגו של לני שמתלווים אל נערותיהם הצעירות, מתוך תלות והתבטלות. ישראל, אם תהיתם, היא מדינת משטרה, והכנסת, המורכבת כולה מחרדים, מושפעת מרובינשטיין. לא אהבתי.

הספרים הם בבחינת סטיה בעולם העתידי. כשלני שולף ספר במטוס, הנוסעים האחרים מעקמים את האף מחמת הצחנה. קריאת ספרים היא בושה שיש להסתיר. הנה קטע מתוך הספר בענין זה. יוניס, במחווה של רצון טוב כלפי בן זוגה, מאפשרת לו להקריא לה קטע מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה:

מבטה של יוניס נחלש והאור כבה בעיניה, העיגולים השחורים התאומים הטעונים בדרך כלל מנדט של זעם ותשוקה.

"את עוקבת?" אמרתי, "אולי כדאי שנעצור"

"אני מקשיבה"אמרה ספק בלחישה

"אבל את מבינה?" אמרתי

"אף פעם לא באמת למדתי לקרוא טקסטים" אמרה. "רק לסרוק אותם כדי למצוא מידע"

פלטתי צחוק קטן וטפשי.

היא פרצה בבכי.

"אוי, מותק" אמרתי, "אני מצטער. לא התכוונתי לצחוק. אוי, מותק"

"לני" אמרה

"אפילו אני מתקשה לעקוב. זה לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעולם של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי"

Super Sad True Love Story – Gary Shteyngart

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

את העטיפה המקסימה עיצבה עדה רוטנברג