כל הסוסים היפים / קורמאק מקארתי

4416

משהו מוזר קרה לי עם הספר הזה: יש לי שורה של הערות ביקורת, כמה וכמה היבטים טכניים ותוכניים שהפריעו לי, ובכל זאת אהבתי את הספר. בדרך-כלל אני מחמירה בשיפוט, ודי בליקוי מעצבן אחד כדי לקלקל את ההתרשמות שלי מספר, אבל פה קרה היוצא מן הכלל.

לדוגמא, משפטים רבים בספר משתמשים ב"הוא", גם כשמספר דמויות משתתפות במה שמתרחש באותה שעה. הרבה פעמים נשארתי לא בטוחה באשר למי עשה מה. בשביל מה יש לאנשים שמות?!

דוגמא נוספת, חסר לי רקע על הגיבורים. רק לגבי הדמות הראשית מתואר רקע ביוגרפי, אבל אין בו די כדי להסביר איך ולמה ועל איזה רקע הוא פועל כפי שהוא פועל. משהו באמינות נפגם כשילד בן 16 נוהג באופן שאינו אופיני לגילו, בלי דברי הסבר.

הסיפור בקצרה: ג`ון גריידי קול, בן 16, עוזב את טקסס עם חברו, לאחר שהוריו התגרשו, סבו מת, והחווה המשפחתית אינה עוברת לטיפולו בגלל גילו הרך. רכובים על סוסים הם חוצים באופן בלתי ליגלי את הגבול למכסיקו, שם הם מוצאים עבודה כמאלפי סוסים בחווה מקומית, ומסתבכים בצרות צרורות, כמעט עד מוות, שלא באשמתם.

מה בספר הזה לכאורה לא מדבר אלי? ספרי התבגרות קצת רחוקים ממני, הנטיה הספרותית שלי היא אירופאית וזהו ספר אמריקאי מובהק, העלילה כולה רווית בוץ, זיעה וטינופת, ואני צריכה הפסקות נקיון כדי לנשום, סוסים עומדים במרכז העלילה, והקשר היחיד שהיה לי איתם הסתכם בכאב גב משתק כתוצאה מנסיון רכיבה חד-פעמי. בקיצור, אם היו ממליצים לי על הספר בציון הפרטים האלה, הייתי מוותרת.

וכאן התרחשה המוזרות שהזכרתי: אני שקועה בספר, מתעצבנת כשהסופר נמנע מלהשתמש בשמות האנשים, תוהה במשך מחציתו הראשונה של הספר מהו באמת גילו של הגיבור (הוא מתנהג כבוגר, אבל מנחם פרי "הלשין" על העטיפה שמדובר בבן 16), מחפשת ולא מוצאת קצת "בשר" על הדמויות המשניות, מתגרדת למקרא התיאורים על רכיבה ללא אוכף על סוס מיוזע, ומתה לעשות הפסקה ולרחוץ מעצמי את הלכלוך, ופתאם אני מגלה שמתחת לאי הנוחות הכללית הולכת ונבנית מבלי משים אהבה לספר: אני הולכת ומתאהבת בג`ון גריידי, מעריכה את הנשמה היתרה שבו, גורלו נוגע ללבי, הדמויות האחרות מעניינות אותי, בעיקר כפי שהן מצטיירות בעיניו, החיים בחווה נראים לי מפתים, ורק תנו לי סוס ואני המאושרת באדם.

נשאלת השאלה איך הצליח מקארתי לבצע את ה"תעלול" הזה, להפוך משהו רחוק ולכאורה "לא מתאים" לקרוב ויקר. אולי משום שניכר שכתב את הספר באהבה, אם כי הוא כתוב בצמצום רגשי, והאהבה הזו מדבקת. לא יודעת לנתח בדיוק, אבל עובדה שכך קרה.

הספר הוא הראשון בטרילוגיה (אבל עומד בפני עצמו), ושני האחרים אמורים להיות מתורגמים ולצאת לאור בספריה החדשה. ברור לי שאקרא גם אותם.

All the Pretty Horses – Cormac McCarthy

הוצאת הספריה החדשה

1995 (1992)

תרגום מאנגלית: גדעון טורי