פצ'ינקו / מין ג'ין לי

992551

בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.

הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.

"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.

רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.

Pachinko – Min Jin Lee

שוקן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

 

מאמר מעניין על תעשית הפצ'ינקו

האשמים / באנדי

haashemin_master

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

האשמים מפה

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין

הצמחונית / האן קאנג

הצמחונית

אם חשבתי שנושא הספר יהיה הצמחונות ונלוויה – יחס לבעלי חיים, תעשית הבשר וכדומה – טעיתי לגמרי. תפיסת העולם הצמחונית אינה נושא הספר, ויותר מזה – היא כלל אינה מעסיקה את האשה שהעניקה לספר את כותרתו. למעשה, כשהיא נשאלת מדוע חדלה לאכול בשר, תשובתה מעורפלת:

"יש סיבה מיוחדת לכך שהפכת לצמחונית? לדוגמה, סיבה רפואית… או שאולי סיבה דתית?"

"לא. […] חלמתי חלום"

יונג-הו נראתה לבעלה תמיד כאשה רגילה לגמרי. הבעל, מר צ'ונג, הוא המספר בשליש הראשון של הספר. לדבריו, לא נמשך מעולם לאשתו, אך מכיוון שגם לא מצא בה פגמים החליט שאין סיבה שלא יינשא לה. השניים התקבעו כבר מתחילת נישואיהם בתפקידים המסורתיים המצופים מבני זוג בחברה המסורתית של דרום-קוריאה: הוא הולך לעבודה, ואינו חייב לאשתו דין וחשבון על מעשיו, היא נשארת בבית, מנקה ומבשלת, דואגת לנוחותו של הבעל. ההעדפה של יונג-הו לא ללבוש חזיה צרמה למר צ'ונג, אך הפסיביות שלה התאימה לו לחלוטין, ולכן התעלם מן ה"סטיה" הזו. לילה אחד הוא מתעורר משנתו, ומוצא את אשתו מול המקרר במטבח, אוספת של תוך שקי אשפה את כל מאכלי הבשר ואת פירות הים. הצמחונות הפתאומית הבלתי מוסברת הזו נראית בעיניו כגחמה, אך מסתבר שבדרום-קוריאה – לפחות כך על פי הספר – הבחירה הזו חריגה מאוד ומערערת על מוסכמות. כשבריאותה של יונג-הו מידרדרת באופן חמור, ומוזרויותיה מתעצמות, המשפחה מתערבת באלימות, והדברים משתבשים עוד יותר.

השליש השני של הספר מתרחש שנתים אחר-כך, ובו יונג-הו המעונה, הנוטלת תרופות לאחר אשפוז פסיכיאטרי, ועדיין צמחונית שאינה שומרת על תזונה מאוזנת ובריאה, משמשת קורבן לשאיפות האמנותיות ולהזיות המיניות של גיסה.

קולה של יונג-הו כמעט ואינו נשמע בספר, והקורא נדרש לפענח מתוך קטעי רמזים את התפיסות התרבותיות העומדות ברקע הארועים, ואת המבנה המשפחתי שבגינו נאחזת האשה בעקשנות וברצון ברזל בהחלטה שעולה לה בשפיותה ועלולה לעלות לה בחייה. ואז מגיע השליש השלישי של הספר, ליבה של היצירה, ומספק את ההקשרים, כשהוא מציב זו מול את שתי האפשרויות – הכניעה למוסכמות או הבריחה מהן ללא התחשבות בתוצאות הרות הגורל.

השליש השלישי מציג את הדמות המרכזית האמיתית. לא יונג-הו, שאולי ניתן לפטור אותה כמעורערת בנפשה שאינה בהכרח מייצגת קריסה לנוכח הנסיבות, היא זו שבגינה נכתב הספר, אלא אחותה אין-יה, המבוגרת ממנה בארבע שנים. אין-יה היא אשה יציבה, אחראית, הולכת בתלם. בילדותה שימשה במידה מסוימת אם לאחותה, תחליף לאמן התשושה. בבגרותה, מתוך אותה תחושת מסירות ואחריות, נישאה לאמן כושל, שלא תרם דבר וחצי דבר לפרנסת המשפחה. היא מנהלת חנות קוסמטיקה משגשגת, מפרנסת יחידה, אם מצפונית לבנה. כמו יונג-הו גם היא אינה מבקשת מבעלה דין וחשבון על מעשיו, מניחה לו להעדר מן הבית בשעות שבהן עזרתו נדרשת, נוטלת על עצמה חובות ומחויבויות. אשה למופת. המאמץ הנדרש ממנה כדי לשמור על שפיותה ועל אורח חייה מקבל ביטוי עוצמתי לנוכח אלטרנטיבת הבריחה והחריגה מן המסגרת של אחותה:

לא היה בכוחה להתמודד עוד עם מה שהזכירה לה אחותה. היא לא היתה מסוגלת לסלוח לה על כך שחצתה גבול שהיא עצמה לא היתה מעזה לעולם לחצותו, לא היתה מסוגלת לסלוח על חוסר האחריות הנפלא שאיפשר ליונג-יה לנער מעליה את הכבלים החברתיים ולהשאיר אותה נטושה, עדיין אסירה. עד שיונג-יה פרצה את הסורגים, אין-יה לא ידעה כלל על קיומם.

"הצמחונית" הוא ספר יוצא דופן, כתוב היטב, ולמרות השונות התרבותית הוא רלוונטי לא רק למקומות בהם החברה רומסת ומקצה משבצות על פי מגדר, אלא לכל מקום בו מתקיימת מסגרת המעדיפה את טובת עצמה על חשבון עצמיות האנשים החיים בתוכה.

The Vegeterian – Han Kang

סאגה

2017 (2007)

תרגום מאנגלית: שרון קרמנר

 

בדרך אליך / קיונג סוק שין

d791d793d7a8d79a-d790d79cd799d79a-d7a7d799d795d7a0d792-d7a1d795d7a7-d7a9d799d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

קוריאה הדרומית היתה תחת משטר דיקטטורי כמעט בכל השנים מאז הקמתה ב-1948 ועד 1987. לקראת סוף 1979 נרצח האיש שעמד בראשה מאז 1961, ואשר הנהיג בה משטר צבאי. הרצח הזה הטיל את המדינה לתוהו ובוהו, שנפתח בהפגנות סטודנטים ב-1980, והסתיים בכינון דמוקרטיה ב-1987. באותה תקופה סוערת סבלו תושבי המדינה מתופעות מכוערות המוכרות לנו ממשטרים דומים, כולל העלמת אנשים, עינויים ורצח. קיונג סוק שין היתה שותפה בפעילות הסטודנטים, ו"בדרך אליך" מתרחש על רקע הארועים הללו.

הספר משלב את סיפוריהם של כמה אנשים צעירים, המשלמים את מחיר החיים תחת דיקטטורה, ויותר מזה את מחיר נסיונות ההתקוממות. המספרת, נערה כפרית שנשלחה על ידי אמה חולת הסרטן לגור עם דודניתה בעיר; חבר הילדות שלה שמנסה למצוא מפלט בשרות הצבאי; נערה שברירית שאיבדה באופן מחריד את אחותה, שהיא מצדה לא מצאה מנוחה לאחר שבן זוגה הועלם וכנראה נרצח; בן זוגה של המספרת שזונח את לימודיו כשהוא נשאב אל פעולות ההתקוממות נגד המשטר. ההתמודדות הפרטית של כל אחד מהם, וההשפעות שלהם זה על זה, הם לב העלילה.

הרקע, כאמור, אלים, אם כי תיאורי האלימות בספר מעטים. באורח מוזר ניתן אפילו לומר שזהו ספר ענוג. הזהירות שהצעירים הללו נוהגים זה בזה, יחסי הקירבה המתפתחים לאיטם, התיאורים השקטים של המפגשים ביניהם, שילוב החתולה החרשת בסיפור, הפרופסור המרעיף עליהם מתובנותיו – כל אלה מתחברים לסיפור אנושי המסופר בשלווה מטעה. הם נעים כל הזמן על קו התפר בין הההתבגרות וההתפתחות של כל אחד מהם, לבין הארועים הפוליטיים שברקע שמשפיעים השפעה עמוקה על כל אחד מהם ועל כולם יחד כקבוצה. חלקם יצמחו, חלקם יפלו קורבן.

הספר הוא קוריאני במובהק. בקוים כלליים הוא יכול היה לקרות במקומות אחרים, אבל בפרטים – הנימוסים, היחסים הבינאישיים במשפחה ובין חברים ומכרים, תפיסות העולם, המזון – הוא מאוד מקומי. מבחינתי דווקא הזרות הזו קירבה אלי את הספר, כשגרמה לי לנסות לחשוב ולהרגיש גם בדרכים שאני לא מורגלת אליהן.

אהבתי את עטיפת הספר הנאה, שעיצבה נעמה נחושתאי. היא משדרת יפה את הכוונות הטובות והנאיביות למחצה שבדמויות.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ שעוצמתו הרבה טמונה ברכותו המטעה.

I`ll Be Right There – Kyung Sook Shin

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס פורטל