החיים הם במקום אחר / מילן קונדרה

2198

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

מודעות פרסומת

האשמים / באנדי

haashemin_master

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

האשמים מפה

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין

הטיהור / סופי אוקסנן

688848

"הטיהור" מתרחש באסטוניה ב-1992. אילדֶה, אשה בשנות השבעים לחייה, מתגוררת בגפה בכפר. בוקר אחד היא מוצאת בחצר ביתה את זארה, בחורה צעירה מעולפת. בחשדנות מרובה ואחרי לבטים היא מכניסה את זארה לביתה, מתוך כוונה לאפשר לה להתאושש ולשלוח אותה לדרכה. בהדרגה מתברר שהצעירה לא נקלעה למקום באקראי, אחרי שברחה מבעלה, כפי שהיא מספרת לאילדה. בין שתי הנשים קיים קשר ששורשיו בשנים עברו, והוא נגול באיטיות כשהעלילה חוזרת לאחור עד שנות הארבעים.

קורותיהן של השתיים כרוכות בהיסטוריה של אסטוניה. המדינה הבלטית, המשקיפה על פינלנד מעברו השני של הים הבלטי, נאבקה במשך מאות שנים על עצמאותה כנגד הכיבוש הרוסי, הגרמני והשבדי. במהלך המאה העשרים עברה תהפוכות רבות מאוטונומיה לאומית במהלך מלחמת העולם הראשונה למדינה עצמאית, ומכאן לשטח כיבוש רוסי ב-1940, ולשטח כיבוש גרמני ב-1941. לקראת סיום המלחמה שבו הרוסים וכבשו אותה, ורק ב-1994 זכתה לעצמאות. כל מהפך לווה באלימות, בגירושים המוניים, במעצרים ובעינויים: תמיד הופיע גם מגף עור חדש, תמיד בא מגף חדש, דומה או שונה, אך תמיד מן הסוג הדורך על הצוואר.

נושאו העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא המעשים שאנשים עושים כדי להציל את נפשם. אילדה, לכאורה אשה בלתי מזיקה, מסתירה סודות נוראים. היא עברה גיהינום כשהרוסים ניסו לגלות מה עלה בגורלו של גיסה, וכדי להבטיח שלעולם לא תהיה שוב קורבן בחרה לחלוק את חייה עם בן דמותם של מעניה. אילדה מייצגת בין השאר את אלה שניצלו את התנאים הפוליטיים והחברתיים הדורסניים כדי לזכות ביתרונות אישיים. סופי אוקסנן יצרה בחוכמה דמות שאי אפשר שלא להשתתף ביסוריה מצד אחד, ואי אפשר שלא לגנות אותה על שדרכה על אחרים מצד שני. לא בכדי היא מזדהה עם זבובה ועם עכברה: שקטה ומבוהלת היא משקיעה את מירב האנרגיות שלה בנסיונות לחמוק, להצניע את עצמה לבל תעורר תשומת לב. זארה, שלא חוותה בעוצמה כזו את הטלטלות הפוליטיות, נקלעה לצרה מסוג אחר. בלהיטותה להרוויח כסף כדי להגשים את חלומה ללמוד רפואה, התפתתה לנסוע לעבוד בברלין, שם מצאה עצמה לכודה בידי סוחרי נשים. האלימות וההשפלה שחוותה אילצו אותה להפוך את עורה, ולפלס את דרכה אל החופש באמצעים שלא היתה מעלה על דעתה בחייה הקודמים. נשים הן הקורבן העיקרי בספר, אבל בהיבט זה, כמו באחרים, הסופרת אינה מתעקשת על שחור-לבן: מי שמפתה את זארה היא אשה, חברת ילדות שלה, שמגיעה לביתה בוולגה שחורה, סמל הכוח, ומספרת על חייה הטובים בניכר.

למעשה, כמעט אף אחת מן הדמויות המרכזיות בספר אינה מה שהיא נראית. הַנְס, גיסה האהוב של אילדה, גבר חולמני ורומנטי, היה בתקופת הכיבוש הגרמני משתף פעולה, חבר בארגון לאומני שעסק בין השאר בגירוש יהודים. סודותיו של מרטין, בעלה של אילדה, נחשפים בסופו של הספר. לכל אדם סודות משלו, קופת שרצים משלו, וכולם חיים באוירה של חשדנות ושל טרור תחת אימי המשטר הסובייטי. המשטר הזה ותוצאותיו האיומות הן הנושא המרכזי השני של הספר.

למרות שהספר נע הלוך וחזור בזמן, הוא זורם קדימה, כשכל הצצה לאחור מספקת עוד מפתח לפענוח ההווה. סופי אוקסנן מתארת להפליא את רוח התקופה ואת הלך הרוח של אילדה ושל זארה הנובע ממנה. בעלילה מותחת ומרגשת הסופרת מצביעה על המחיר הבלתי נסבל של משטר מדכא, ועל האופנים השונים בהם דיכוי אידיאולוגי או כוחני מועך את גופם ואת רוחם של הנאנקים תחתיו, וגוזר עליהם לשאת לנצח משא של אשמה ושל בושה. הספר קשה לקריאה, אינו חוסך בפרטים מטרידים, אך מומלץ.

Puhdistus – Sofi Oksanen

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מפינית: רמי סערי

עקירה / כריסטוף היין

06020912

קצת אחרי עמוד 100 התגלתה תקלה בהדפסת הספר: כעשרה דפים מודפסים פעמיים, ולעומת זאת כעשרה דפים חסרים. לרגע חשבתי שאפנה בתחילת השבוע הבא להוצאה, ואבקש ספר תקין, אבל כשהמשכתי לקרוא התברר שלא החמצתי דבר. ז"א מבחינת העלילה כן החמצתי משהו, אבל מבחינת הענין לא הרגשתי שום הפסד. מכאן תבינו בוודאי שלא התלהבתי מהספר.

השם שניתן לתרגום העברי, "עקירה", מדויק יותר מן השם שבחר הסופר לתת לספר, "התישבות". גיבור הספר הוא ברנהרד האבר, ילד גרמני, שלאחר מלחמת העולם השניה נעקר עם משפחתו מביתם בשטחים שסופחו לפולין, והועבר לעיר קטנה בגרמניה המזרחית. לב הספר הוא שנאתם של המקומיים אל העקורים, הזרים לכאורה (לכאורה, כי מדובר בסופו של דבר בגרמנים שעקרו לגרמניה). המקומיים לא יוצרים קשר עם העקורים, לא קונים אצלם, לא מוכנים לראות בהם אזרחים שווי זכויות, ומאשימים אותם בכל הרעות הפוקדות את המקום. שנים רבות אחרי המלחמה, ברנהרד שבגר והפך לאיש עסקים מרכזי בעיר, עדיין נחשב לנטע זר. בנו, שאינו נושא את צלקות העקירה והזרות, לוקה גם הוא בשנאת זרים, אותה הוא מפנה כלפי שני מהגרים מפיג`י שהעזו להשתתף בפסטיבל גרמני. ברקע פה ושם צצה השנאה כלפי הצוענים.

נושא מרכזי בספר, בנוסף לשנאת הזרים, הוא השלטון הקומוניסטי, אותו הסופר שם ללעג. פה ושם קראתי מילות התפעלות מהשנינות והאומץ, אבל לא הייתי שותפה להן, שכן הספר נכתב ב-2004, הרבה אחרי שהשלטון ההוא הפך להיסטוריה.

הספר מסופר מפי חמישה אנשים שחייהם השתלבו באלה של ברנהרד. רעיון נחמד, אבל הביצוע לא משהו. כולם דוברים באותו הקול (תקלת הדפוס שהזכרתי קודם נופלת במעבר בין שני מספרים, ולקח זמן עד שקלטתי שהדובר התחלף), והסיפורים עצמם מפוזרים מדי, עוסקים בנושאים שוליים בלתי מעניינים ודי שיטחיים.

הקטע הבא הטריד אותי, מפני שהוא הושם בפיו של אחד המספרים היותר חיוביים. הרקע – בשל מעשי הצתה המספר מקים חומה סביב המנסרה שבבעלותו: בימי הקיסר ובתקופת היטלר לא היו לאנשים דאגות מהסוג הזה. באותם זמנים היו אי-אלו דברים שלא היו בסדר, שהיו לחלוטין לא בסדר. בבית הספר שמענו על זה משהו, ובעיתון נכתב הרבה על העבר, ועל כמה שהיום הכל הרבה יותר טוב. אבל אז היה יותר סדר מאשר היום, בכל אופן מבחינתנו, אנשי העסקים שלא רצו להתערב בפוליטיקה. יכולת להיות יותר בטוח בחיים שלך, והרכוש היה מוגן יותר.

התמונה שעל הכריכה (עוצבה בידי תמיר להב-רדלמסר) היא שמשכה אותי אליו, והטקסט שעל הכריכה האחורית הוסיף למשיכה. לצערי, שני אלה היו הבטחה שלא מומשה.

Landnahme – Christoph Hein

הוצאת ספרית הפועלים

2006 (2004)

תרגום מגרמנית: גלעד גנבר