קולנוע משלהן / מרלין וניג

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021

הבאולינג ההוא על הטיבר / מיכלאנג'לו אנטוניוני

c_habowling_hahu_p_wo_500_722

"מדי פעם אני עוצר ומטה אוזן לשיחות של אנשים. ברוב המקרים הנושאים מתאימים כל כך לפנים המדברות, שבאופן טבעי אני מתחיל לחשוב על זה. המחשבות שלי הן כמעט תמיד סרטים. מפנים כאלה העלילות מגיחות החוצה בספונטניות"

"הבאולינג ההוא על הטיבר" הוא בעיני מסע בתוך ראשו של קולנוען. מיכלאנג'לו אנטוניוני, במאי קולנוע, סופר וצייר איטלקי, מתאר בשלושים ושלושה טקסטים את חומרי הגלם של עבודתו, את הדרך בה נולדים רעיונות, ואת דרכם של הרעיונות אל היצירה המושלמת. לעתים נולד מהתיאור סיפור, לעתים קוים לתסריט, לעתים תמונה קצרה. זה אינו ספר הדרכה לבמאים, גם לא ספר עיון, אלא אוסף קטעי פרוזה בסגנונות שונים, שהמשותף לכולם הוא גלגולם של מחשבות ושל רגשות אל היצירה.

תיאוריו של אנטוניוני חזותיים מאוד. הוא עירני לפרטים, ומצליח במלים ספורות ובמשפטים תמציתיים להעמיד תמונה חיה ולעורר סקרנות. הנה לדוגמא אחד הקטעים הקצרצרים החביבים עלי, חמישה משפטים בלבד, "במקום שאין יותר בתים". לכאורה תמונה סטטית, ולמעשה שער לסיפור מסקרן:

נוף מישורי בשפך נהר הפו. בתי הכפר נמוכים וצבעוניים, בקצה רחוב אחד המדרכה ממשיכה. אין יותר בתים בצדדים, רק המדרכה המתארכת שוממה לכיוון הסכר.

לצד המדרכה, בערב, חונה תמיד משאית ריקה. כאילו בעליה גר שם, במקום שאין יותר בתים.

לא רק התמונה מעניינת את אנטוניוני. "מהקומה השלושים ושבע מעל הסנטרל פארק" הוא כולו פסקול, קולותיה של העיר המתעוררת בין שש לשמונה וחצי בבוקר. בקטע אחר הוא מתייחס לתחושת הריח בסרטים.

לצד האפקטים החושיים, אנטוניוני נמשך לחקור אנשים הנקרים בדרכו, לנסות להבינם או לחבר להם סיפור. לפעמים הוא מניח לדמיונו להוביל. במקרים אחרים, כמו בסיפור "גוף הבוץ הזה", הוא עורך מחקר הכרוך בהתנסות אישית, כמו ביקור במשך מספר ימים במנזר כדי להיטיב להבין את הנזירות הפורשות אליו, סיפור אותו הוא מסיים במשפט "איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן". בסיפור "ארבעה גברים בלב ים" הוא בונה עלילה על בסיס מעשה שהיה, של יאכטה שנסחפה בים, וכותב "להלן מסקנותי ומחשבותי, משעה שקראתי את המכתב וניסחתי פרשנות פיזיונומית של התמונה". ב"סרט שצריך לעשות או לא לעשות" למראה נוף מסוים "מתהווה במוחי סיטואציה, ודיאלוג", וכבמטה קסם נוצרות דמויות חיות ומאובחנות. הסיפור האחרון, "אל תחפש אותי", הוא תמציתו של סרט מושלם – סיפור, תחושות, מראה עיניים ומשמע אוזניים.

אין לי רקע קולנועי, וגם לא היכרות עם יצירותיו של אנטוניוני, אבל נהניתי מן המסע בחברתו. אני מניחה שהבקיאים בעבודותיו ימצאו בסיפורים מימד נוסף שמן הסתם חמק ממני. אחרית הדבר המעניינת מאת מאוריציו ג'. דה בוניס מסכמת את אמנותו של הבמאי.

התרגום של אופיר פלדמן קולח, נטול מאמץ, ומשקף נאמנה את האמנותיות שבטקסט.

"הבאולינג ההוא על הטיבר" היה מבחינתי חווית קריאה שונה, הזדמנות להשקיף על העולם מעיניו של קולנוען. קראתי אותו ברצף, והשארתי בהישג יד כדי לחזור מדי פעם לכל קטע בנפרד ובניחותא.

Quel Bowling sul Tevere – Michelangelo Antonioni

לוקוס

2017

תרגום מאיטלקית: אופיר פלדמן

הריקוד האחרון של צ'רלי / פאביו סטאסי

974661

"אני בנאדם שעשוי הפוך לגמרי. כשעל המסך אני מפנה את הגב, אתה רואה משהו מלא הבעה, כמו פרצוף. אני פשוט הפוך" (צ'רלי צ'פלין על עצמו, דצמבר 1920)

"הריקוד האחרון של צ'רלי" הוא ברובו מכתב שכותב צ'רלי צ'פלין בן ה-88 ערב מותו לצעיר בניו, כריסטופר, שנולד כשצ'פלין היה בן 73. בין קטעי המכתב משובצים מפגשים לכאורה של צ'פלין עם המוות, שניסה לקחת אותו מדי שנה בחג המולד, עד למפגש האחרון ב-25 בדצמבר 1977. בכל המפגשים השחקן מנסה להצחיק את המוות בתקווה לדחות את הקץ.

במכתב מספר צ'פלין לבנו על חייו, כשהוא מתמקד בילדותו ובדרך בה הפך לשחקן ולבמאי. סיפורו של צ'פלין, משולב, מדרך הטבע, בסיפור ימיו הראשונים של הקולנוע. במבוא לספר כותב הסופר בגוף ראשון – ולא ברור אם הוא מדבר בשמו או בשם צ'פלין – על הקסם שמהלך עליו הקולנוע, על הפלא שמתרחש בין המקרן לבין המסך. ההיקסמות הזאת שורה על הספר כולו. בילדות הקשה, בהתבגרות מלאת המעקשים, בהגירה לארצות הברית ובגירוש ממנה – העשיה הקסומה עומדת במרכז, היכולת לבטא את עצמך באמצעות הגוף ובאמצעות ההבעה, לברוא עולם בעל אמירה משמעותית מתמונות.

הספר מבוסס על הביוגרפיה האמיתית של צ'פלין, אך משולבים בו מעמדים דמיוניים ודמויות בדויות. תחילה חיפשתי ברשת אימות לכל פיסת מידע, אבל במהרה התרכזתי אך ורק בספר. תענוג לקרוא אותו, ולא באמת משנה אם לכל משפט בו היתה מקבילה במציאות (באחרית דבר הסופר מצביע על דמויות מומצאות ועל מקורן). המסגרת היא הסיפור הידוע, ובכך דיינו. התבשיל שנרקח מכבד את צ'פלין ואת יצירתו, והוא מוגש בכתיבה סוחפת שמכניסה את הנווד הקטן ללבבות הקוראים, בדיוק כפי שכבש את לבבות הצופים.

התכסיס הוא תמיד אותו התכסיס: להביא לכך שמשהו ייצא עקום והעולם יתערער. מנגנון הקומיות הוא מנגנון חתרני. אם ענק מנסה בכל דרך לפתוח דלת ולא מצליח, ומיד לאחר מכן הדלת נפתחת בידי חתול או ילד או נווד עני או זקן חסר כוחות, אנחנו צוחקים. כי זה בדיוק הפוך ממה שקורה בחיים. הקומיות היא כמו ניתור באויר, אדם שמתרומם לאחר שמעד, או אחר העומד ליפול אך לעולם אינו נופל. הקומיות היא ערמומית, כמוני, כריסטופר. היא לועגת לעשירים, מחזירה את הדברים למקומם, מתקנת עוולות. כפי שאמר ידידי פרנק קפרה, היא סוגרת את הדלתות בפני השתלטנים ופותחת אותן בפני החלשים ונטולי ההגנה, ולו רק בגלל הבזק של חיוך.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

L’Ultimo Ballo di Charlot – Fabio Stassi

מודן

2015

תרגום מאיטלקית: יערה טאובר

התגלית של הוגו קברה / בריאן סלזניק

499342

"התגלית של הוגו קברה" אינו ספר שגרתי. העלילה מסופרת הן במילים והן בציורים (המילים והציורים אינם חילופיים אלה לאלה, אלא מובילים את העלילה לסירוגין). כך, לדוגמא, הספר נפתח בהמלצה מילולית לעקוב אחרי הילד הוגו, ובהמשך להמלצה זו מובאים כמה דפים מצוירים שבהם אנו אכן עוקבים אחריו, תחילה מרחוק, ובהדרגה הולכים ומתקרבים אליו עד שמבחינים בפרטים קטנים בעלי משמעות להמשך הסיפור. בשל המבנה הזה, קריאתו של הספר עב הכרס (543 עמודים) נמשכת לא יותר משעתים.

המניע לכתיבת הספר, כפי שמתברר בסיומו, הוא הרצון להעניק מחווה של כבוד לאחד מראשוני תעשית הקולנוע, ז`ורז` מלייס. מלייס, במאי קולנוע צרפתי, נחשב אבי הפנטזיה ואבי כל הטריקים הקולנועיים. לקורא הצעיר, שהוא קהל היעד של הספר, אולי המידע העובדתי הזה אינו חשוב. כקוראת מבוגרת הייתי שמחה אם היה לי המידע הזה לפני הקריאה, שכן הוא מוסיף עומק לעלילה הפשוטה והילדותית קמעא, ומאפשר להבחין בין אמת ובדיה בסיפור.

העלילה עצמה חביבה ונוגעת ללב: הוגו, ילד עזוב, חי בתחנת רכבת מרכזית בפריז. תחביבו ועיסוקו הוא תיקון שעונים, ובשעות הפנאי הוא מנסה לשקם מעין רובוט מיכני שאביו עבד עליו לפני מותו. כשהוא מגלה את סודו של הרובוט, הוא נקלע לצרה מצד אחד, ולפתחו של עולם חדש טוב יותר מצד שני.

האטרקציה של הספר היא באיורי הפחם הנאים, ובתמונות מתוך הסרטים הראשונים שנוצרו. יפה בעיני גם הדרך שבה במילים מועטות יחסית סלזניק מצליח ליצור דמויות מעוררות סימפטיה.

להערכתי הספר יזכה לאהדה רבה ביותר בקרב ילדים בסביבות גיל 12, וכמובן בקרב המשוגעים לנוסטליה קולנועית.

The Invention of Hugo – Brian Selznick

הוצאת כתר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מיכל אסייג