ליל הנשים השרות / לידיה ז'ורז'

c_leyl_hanashim_hasharot

במרכז "ליל הנשים השרות" עומד סיפור הקמתה של להקת בנות. ז'יזֶלָה, שכבר רכשה לעצמה מוניטין כזמרת, גייסה את נאני ואת מאריה-לואיזה, שתי אחיות ששרו סופרן ומצו-סופרן, את מאדאלנה בעלת הקול החם והדומיננטי, ואת סולאנז' בת התשע-עשרה, הצעירה שבחבורה. הספר מסופר על ידי סולאנז' בגוף ראשון, ונפתח עשרים ואחת שנים אחרי הארועים. ז'יזֶלָה משתתפת כמתחרה בתכנית טלויזיה, סולאנז' ושתי האחיות יושבות בקהל. ז'יזֶלָה, שהיא טיפוס דומיננטי בעליל, די משתלטת על הבמה. היא מספרת את תולדות הלהקה, כיצד התקבצו הבנות מרחבי אפריקה, נענות לצליליו של פסנתר כנף. היא חושפת בפעם הראשונה את העובדה שסולאנז' כתבה את המילים לכל שירי הלהקה, למרות שלא קיבלה על כך קרדיט בעבר. ברקע נשמעים שירים מתוך תקליט ישן של הלהקה, וז'יזֶלָה מתיחסת להעדרותה של מאדאלנה, "הקול שלנו", שלדבריה חזרה ליבשת שלה, שם היא חיה בבקתה באזור מוכה איידס וכולרה. חלק בלתי  נפרד מן התכנית היא הופעתה של "דמות מפתיעה", וזו מתגלה כלוּסֶנָה, רקדן ידוע, ומי שהיה כוריאוגרף הלהקה ואהובה של סולאנז'.

מכאן הסיפור חוזר לימים של התגבשות הלהקה, ובמשך קרוב למאתים עמודים הוא, צר לי לומר, שומם ומַשמים. הבנות עורכות חזרות, לומדות לשיר יחד, לתאם תנועות, תוך שהן מקבלות את מרותה של ז'יזֶלָה, שהיא היוזמת ובעלת המוסך בו הן נפגשות, וגם בעלת האמצעים הפיננסיים בגיבויו של אביה, אתו היא מסתודדת טלפונית בכל פעם שנדרש מימון. ז'יזֶלָה דורשת מהבנות התמסרות ללהקה, והן נענות לה, עד שהדרישה כוללת ויתור על חיי אהבה וזוגיות. הן אמנם אינן מסרבות, אפילו מביעות הסכמה, אבל למעשה משקרות לה בשעת ה"חקירה" וה"וידוי" שלפני החזרות. הדרישה וההסתרה יובילו לטרגדיה שנרמזה כבר בפתיחה.

אחרי הטרגדיה הספר זוכה לתאוצה מסוימת ולדרמה של ממש, בניגוד לדרמה הלא משכנעת של ימי החזרות, אבל הוא לא הופך מעניין יותר. בסיומו הוא חוזר אל ההווה, עמוס הרהורים, די תלושים בעיני, אולי משום שאף אחת מן הדמויות, כולל סולאנז' השופכת את לבה, לא דברה אלי.

לאפריקה, וליתר דיוק לסיום הנוכחות הפורטוגלית באפריקה, יש נוכחות, כנראה משמעותית, בספר. סולאנז', נאני ומאריה-לואיזה, עזבו, בעצם נמלטו, מאפריקה בשנות השבעים של המאה העשרים, אחרי כעשור וחצי של נסיונות פורטוגלים להכניע התקוממויות לאומיות באנגולה ובמוזמביק. מאדאלנה, ילידת אפריקה, היא השחורה היחידה בלהקה, ובעקבות היעדרותה ז'יזֶלָה אומרת, "אני מתערבת אתכן שאם יוודע על הטרגדיה הזאת, עוד יהיה מי שיגיד שזה ענין של נקמה בין כובשים לנכבשים במושבות". בפרץ של מה שנשמע ככנות היא מוסיפה, "אתן עדות שזה היה רק סיפור על קבוצה שהיתה קורבן של אשה טפשה וחסרת מצפון, והאשה הזאת היא אני…".

במבוא לספר לידיה ז'ורז' כותבת ש"בסיפורה של חבורה מתואר תמיד סיפורו של עם". האם הייתי מתחברת לסיפור אם הייתי נמנית עם העם הפורטוגלי? לעולם לא אדע. מנקודת המבט שלי אני מוצאת בספר כתיבה מושקעת על לא כלום.

A Noite das Mulhers Cantoras – Lídia Jorge

הספריה החדשה

2017 (2011)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

מודעות פרסומת

השמידו את כל הפראים! / סוון לינדקוויסט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79ed799d793d795_d790d7aa_d79bd79c_d794d7a4d7a8d790d799d79d2

סוון לינדקוויסט, היסטוריון של הספרות, יצא למסע פיזי וספרותי בעקבות "לב האפלה" מאת ג'וזף קונרד. בספר זה, ששמו הוא ציטוט מתוך ספרו של קונרד, לינדקוויסט פורש את הרקע ליצירתו של קונרד, ודן בהרחבה בתפיסות החברתיות האירופאיות שגרמו לברוטליות הקולוניאליסטית. הוא מרחיב את הדיון הספרותי לכלל יצירתו האנטי-קולוניאליסטית של קונרד ולהשפעות של יוצרים אחרים עליו, כמו ה"ג וולס ור"ב קנינגהם גרהם, ומרחיב גם את הרקע העיוני לכלל השמדות העם שבוצעו על ידי האירופאים.

הספר עוסק במגוון נושאים, שכולם מתנקזים בסופו של דבר לתפיסה האירופאית שתמציתה "השמידו את כל הפראים". בין השאר הוא סוקר את תיאוריות הגזע החל מן המאה השש-עשרה, ואת קורות הכיבושים הקטלניים האירופאים החל מן המאה החמש-עשרה. הוא דן בהתפתחות תעשית הגומי שהביאה לניצול מזעזע של המקומיים באפריקה, בקונצנזוס בדבר נחיתות הגזע השחור, בעליונות הנשק החם שחרץ את גורלה של אפריקה, בתחרות בין הבריטים לצרפתים ולגרמנים שהביאה לעוד ועוד כיבושים והשמדות עם (כמו גירושם של שמונים אלף בני שבט ההררו על ידי הגרמנים ומותם במדבר מצמא ומרעב), ובריחוק מהמולדת שאיפשר מעשי זוועה. הוא מספר על הנרי מורטון סטנלי (הידוע בעיקר בזכות המשפט החינני, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח"), כרוצח, על באדן פאוול, מייסד הצופים, כלהוט לירות בילידים, על דרווין שראה ב"פראים" חוליה מקשרת בין הקופים לאדם המתורבת וניבא את השמדתם. הספר שופע פרטים מרתקים, חלקם היו ידועים לי, חלקם בגדר חידוש.

בחלקו האחרון של הספר הוא חורג מגבולות אפריקה, ומספר על ההשמדה המוחלטת של הטסמנים ועל ההידלדלות המסיבית של האינדיאנים באמריקה, ודן גם בשואה. בדפים הראשונים של הספר לינדקוויסט הצהיר כי המילה "אירופה" מקורה במילה שמית שפירושה בדיוק "חושך". הסבר זה הינו אחד מרבים, והפחות מקובל שבהם, אבל ללינדקוויסט יש אג'נדה בספר הזה, וההסבר הזה משרת אותה. בגלל ההצהרה הזו קראתי את הספר בחשדנות – לא כלפי הנושא בכללותו, כי אין ויכוח על התפיסה האירוצנטרית ועל תוצאותיה, אלא כלפי הפרטים, והרביתי לחפש אישוש תוך כדי קריאה. הדיון הקצר בשואה מוטה גם הוא לטובת האג'נדה. בניגוד להיסטוריונים רבים אחרים, לינדקוויסט טוען שהשמדת היהודים נבעה אך ורק מן התפיסה הקולוניאליסטית הגרמנית: איתרע מזלם של היהודים, והם גרו בשטחים שהגרמנים כבשו וייעדו להתישבות. בלהיטותו ליצור רצף של עוולות הקולוניאליזם האירופי לאורך מאות שנים, לינדקוויסט פשוט מתעלם מעובדות.

"השמידו את כל הפראים!" הוא לא רק ספר עיון, אלא גם ספר מסע. תיאוריו של לינדקוויסט את קורותיו בסהרה כתובים בכשרון ובציוריות רבה, ומעניינים לקריאה. שילובם במכלול הספר לפעמים מוצלח ולפעמים מאולץ, אבל הם מאפשרים לקחת נשימה בתוך ים העובדות המזעזעות שלינדקוויסט כולל בספר.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, מומלץ לקריאה ביקורתית

Utrota Varenda Javel – Sven Lindqvist

עם עובד

2017 (1992)

תרגום משבדית: דנה כספי

השמידו את כל הפראים - תמונה

 

 

 

 

 

 

תמונת כניעתו של מלך האשנטה פרמפה, זוחל יחד עם אמו אל מגפי הכובש, פורסמה בהרחבה ובגאווה בעתונות ב-1896, ושימשה השראה לדמותו של קורץ

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים

d797d7aad799d79bd795d7aa-d794d7a2d7a5-d794d7a7d798d7a0d795d7aa-d7a9d79c-d790d79cd795d794d799d79d

כותרת משנה: שלוש יצירות מופת מסנגל

"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מכיל שלושה רומנים שנכתבו על ידי סופרים סנגלים בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. פורטוגל, הולנד ואנגליה נאבקו על האזור החל מן המאה החמש-עשרה, וב-1677 השתלטה עליו צרפת. אחיזתה של צרפת בסנגל נמשכה עד 1960. בשלוש היצירות המרכיבות את הספר מוצגת התמודדותם של המקומיים עם השלטון שנכפה עליהם מנקודות מבט שונות.

הרומן הארוך ביותר, זה שעל שמו נקרא הספר כולו, נכתב ב-1960 על ידי אוסמן סמבן. סמבן, שרכש השכלה באופן עצמאי, עבד כפועל בעבודות שונות, והיה פעיל באיגודים מקצועיים. "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" מתאר את שביתת עובדי הרכבת בשנת 1947, שביתה שנמשכה למעלה מחמישה חודשים. בדומה לארועים דומים אחרים ברחבי העולם, שגם להם ניתן ביטוי ספרותי ("ז'רמינל" של אמיל זולא, "כוכבים מציצים מרום" של א.ג'. קרונין), מתוארים גם כאן פערים בלתי נסבלים בין עשירים נהנתנים לפועלים קשי יום, ותאוות המעסיקים לרווח על גבם של העובדים, שבעבורם סכומי כסף קטנים הם ההבדל בין חיים למוות. בשונה מאותם ארועים אחרים, כאן נוסף הפן של האפליה הגזעית, ולזלזול בחיי הפועלים נוסף ההיבט של ההתיחסות לשחורים כנחותים.

"זה אנחנו שעושים את העבודה," שאג, "וזאת אותה העבודה כמו הלבנים. אז למה להם יש זכות להרוויח יותר? כי הם לבנים? וכשהם חולים, למה הם מקבלים טיפול ולמה לנו ולמשפחות שלנו יש זכות להתפגר? כי אנחנו שחורים? במה ילד לבן יותר טוב מילד שחור? במה פועל לבן יותר טוב מפועל שחור? מספרים לנו שיש לנו אותן זכויות, אבל אלה שקרים. שקרים וזה הכל!"

היחס אל השחורים כמכשירים לביצוע עבודה ולא כבני אדם בא לידי ביטוי גם בדברים שוליים לכאורה: כשאחד הפועלים שואל: "למה הלבנים זכאים להפסקת אוכל של עשר דקות ואנחנו לא?" עונה לו מנהל העבודה: "לך תלבין את עצמך, ותקבל גם אתה את עשר הדקות האלה!"

אחרי שהשביתה מתמשכת וסופה אינו נראה, מסכימים המעסיקים לנהל משא ומתן, שסיכויי הצלחתו קלושים משום תפיסת העליונות הלבנה:

דיון בין מעסיקים למועסקים מחייב הנחת יסוד שיש מעסיקים ומועסקים. אלא שדז'אן לא היה מעסיק, הוא מילא תפקיד שהיה מושתת על יסודות טבעיים, הזכות לסמכות מוחלטת על בריות, שעקב צבע עורן לא היה אפשר לקיים איתן דיון, בריות מסוג אחר, נחות, מועד לצייתנות ללא תנאי.

במאבקם בפועלים השובתים נוקטים המעסיקים, שהכוח בידם והשלטונות לצידם, באמצעים קיצוניים של עצירת אספקת מים, הרעבה ואלימות. שמה של היצירה ניתן לה על שם האמונה התפלה שלפיה אסור לספור בני אדם, מחשש לעין הרע, ובמקומם סופרים חתיכות עץ. נראה לי שהסופר בחר בשם זה כדי לבטא את ההתיחסות אל הילידים, לא כאל אנשים אלא כאל חפצים. חתיכות העץ הקטנות הן הילדים, ששלושה מהם נרצחים כך סתם: תינוק בן יומו נרמס בשוויון נפש על ידי המשטרה, ושני ילדים נורים על ידי מנהל עבודה מתוסכל, שבשל השביתה אבדה לו היכולת לרדות בפועליו.

אוסמן סמבן עוסק רבות בלבטים שבקרב הפועלים ומנהיגיהם, בעמדות השונות שהם נוקטים, בשוברי השביתה, במנהיגות שצומחת מלמטה, בכניעות של מנהיגי הדת: אנחנו לא מסוגלים לייצר שום חפץ שיש בו תועלת, אפילו לא מחט, ואנחנו רוצים להתמודד עם הטובאבים שהביאו לנו הכל? זה טרוף הדעת! מוטב שתלכו ותודו לאלוהים שהביא לנו את הטובאבים, שממתיקים את חיינו בעזרת ההמצאות שלהם והחסדים שהם עושים. הסופר מיטיב לתאר את מהלך הארועים, את הנפשות הפועלות, ואת השינויים החברתיים הנובעים מן השביתה, כמו כניסתן לזירה של הנשים שהופכות לכוח מניע ומשפיע. 

הרומן הפותח את הספר הוא "מכתב ארוך כל כך", שנכתב על ידי מריאמה בה ב-1979. יצירה זו כתובה בגוף ראשון מפיה של רמטולאי, הכותבת מכתב ארוך בהמשכים אל חברתה מילדות עיישטו. יש בסיפור יסודות פמיניסטיים, אבל משום שבמונח זה דבק ניחוח של רדיקליות, אני סבורה שהוא אינו מתאים כאן. רמטולאי אמנם נותנת קול לדיכוי, ושואפת לשוויון הזדמנויות לנשים, אבל היא אינה הטיפוס שיעלה על בריקדות. כשבעלה נשא אשה שניה, חברתה ללימודים של בתו, לאחר עשרים וחמש שנות נישואים טובים, וניתק קשר עם משפחתו, היא בחרה להשאר נשואה ונטושה. חברתה עיישטו, לעומת זאת, שחוותה גם היא את חווית האשה השניה, בחרה להתגרש מבעלה.

מכתבה של רמטולאי מספר את סיפורה של חברה שבין המסורתי למודרני, בין איסלם לפאגאניות. דורה של רמטולאי הוא דור שמרני, אך הוא גם דור שחווה שינויים גדולים.

זאת היתה הזכות שנפלה בחלקו של הדור שלנו, להיות החוליה המקשרת בין שתי תקופות היסטוריות: אחת של כפיפות, השניה של עצמאות.

כולנו הסכמנו שיעופו הרבה שבבים עד שנשכין את המודרנה במסורות שלנו. קרועים בין העבר להווה, הצטערנו על "הזיעה הקשה" שתהיה בלתי נמנעת. מנינו את ההפסדים האפשריים. אבל ידענו שדבר כבר לא יהיה כמו קודם. היינו מלאים בנוסטלגיה, אבל תומכים נחושים בקידמה.

בנוסף לסיפור האישי המכתב מספר גם את סיפורן של הנשים בסנגל, ואת השינויים שחלים לאטם במעמדן. רמטולאי נישאה צעירה, ילדה שנים-עשר ילדים, ישבה כל חייה בבית, ונכנעה לפוליגמיה. בתה דבה מייצגת דור שונה: היא נטלה לידיה, יחד עם בעלה, את הניהול העסקי של עניניה של אמה לאחר שהתאלמנה, ונישואיה לבעלה הם נישואי אהבה. רמטולאי מתפעלת מן העובדה שבעלה של דבה יודע לבשל, ומוכן לבשל – חריגה מחלוקת התפקידים המסורתית. יחד עם זאת, השינוי הוא עדיין איטי ומקומי. חברתה של דבה, זו שנישאה לאביה כאשה שניה, עשתה זאת בשל הלחץ שהפעילה עליה אמה, שקיוותה בדרך זו להיטיב את מצבה הכלכלי שלה עצמה, ו"מכירת" בתה נראתה כשרה בעיניה. כשרמטולאי מתאלמנת, גיסה סבור כמובן מאליו שכעת תנשא לו. רמטולאי מסרבת: קולי ידע שלושים שנות שתיקה, שלושים שנות דיכוי. הוא מתפרץ, תוקפני, לרגע עוקצני ולרגע מלא בוז.

גם מחוץ לחוג המשפחה השוויון עדיין אינו מתקיים:

כמעט עשרים שנה של עצמאות! מתי תשתתף השרה הראשונה בהחלטות המכריעות את עתיד ארצנו? […] מתי תגדיר החברה המחונכת את עצמה שלא על פי מין אלא לפי אמות מידה בעלות ערך?

למרות השאיפה לשוויון, רמטולאי עדיין דבקה בערכים מסורתיים. היא מאמינה בנחיצות הזוגיות, ולחברתה המתעתדת לבקרה היא מתכננת אירוח מסורתי – לא שולחן וכסא וצלחת ומזלג, אלא מחצלת וקערה משותפת. בדרכה שלה היא מחפשת את האושר. דמותה של רמטולאי התחבבה עלי מאוד: היא מפוכחת, מאוזנת, לא מתלהמת, ישרה וכובשת לב.

הרומן החותם את הספר הוא "הרפתקה בערפל" מאת שייח חמידו קן, שנכתב ב-1961. בדומה לסמבה דיאלו, גיבור הסיפור, חמידו קן למד בצעירותו בבתי-ספר איסלמים, הועבר בגיל עשר לבית-ספר צרפתי בסנגל, והשלים תואר אקדמי בצרפת. במשך השנים כתב יומנים, ובהם התלבט בשאלות של חינוך ושל אמונה, ושל התבדלות לעומת היטמעות. הרומן מבוסס על יומניו אלה. אל הסיפור הזה היה לי קצת קשה להתחבר. סמבה דיאלו הצעיר נתון בידיו המתעללות של מורה רוחני, שצובט ופוצע אותו וצורב את עורו, משום שזיהה בו ניצנים של גדולה, וחשב שקשיחות היא הדרך לחנך אותו להיות מנהיג רוחני מוסלמי בבגרותו. הסופר אינו שולל את התנהלותו של המורה, והאדיקות היתרה שלו, שבאה לידי ביטוי בתיאורים רוחניים מפורטים, הרחיקה אותי ממנו. אחרית הדבר המעניינת מאת ד"ר לין שלר סייעה לי לברור מן היצירה את עיקריה האחרים, ובקריאה חוזרת הסיפור זכה בעיני לרבדים נוספים.

ההתלבטות העיקרית ביצירה היא בענין הדרך לחינוך הדור הצעיר. האם לדבוק באמונה המקומית, ולוותר על יתרונות המערב, או לאפשר לצעירים ללמוד מן הכובשים. לכולם ברור כי הרשמה לבתי הספר הצרפתים היא מהלך שאין ממנו חזרה, ואת השפעת המערב על התלמידים אי אפשר יהיה לנטרל. המנהיג המקומי מתלבט:

"אם אומר להם ללכת לבית הספר החדש, הם ילכו כאיש אחד. הם ילמדו שם את כל הדרכים לחבר עץ לעץ, דרכים שאנחנו לא יודעים. אבל בעודם לומדים הם גם ישכחו. האם מה שילמדו שווה את מה שישכחו? רציתי לשאול אותך, האם אפשר ללמוד את האחד בלי לשכוח את האחר, והאם שווה מה שילמדו את מה שישכחו?"

אחותו של המנהיג, המכונה "הגבירה המלכותית", שהשפעתה רבה, סבורה שזהו מהלך שיש להכנע לו:

"בית הספר שאליו אני דוחפת את ילדינו יהרוג בהם משהו שהיום אנחנו אוהבים ומשמרים בעמל רב, ובצדק. אולי אפילו עצם זִכרנו ימות בהם. כשיחזרו אלינו מבית הספר יהיו ביניהם כאלה שלא יכירו אותנו".

אביו של סמבה יודע היטב מה צופן העתיד:

"כל שעה שחולפת נושאת עימה תוספת להתנעת הכור שבו ניתך העולם. אין לנו עבר משותף, לכם ולנו, אבל יהיה לנו, בדיוק מוחלט, אותו עתיד. תם ונשלם עידן הגורלות הנפרדים. במובן זה סוף העולם אכן כבר הגיע בשביל כל אחד מאתנו, כי איש כבר לא יכול לחיות אך ורק משימור מה שהוא".

וסמבה עצמו, כמרומז בשם היצירה, מוצא עצמו במצב של לא כאן ולא שם: "אני נהפכתי לשניהם, אין שיקול דעת צלול שבוחר בין שני גורמים. יש טבע זר, והוא במצוקה מכך שאיננו שניים".

בשורה התחתונה: קובץ משובח, כתוב מצוין ומאיר עיניים.

God's Bits of Wood

אחוזת בית

2012 (1960, 1961, 1979)

תרגום מצרפתית: עוז שלח ואביטל ענבר

אחרית דבר: ד"ר לין שלר

הכל קורס / צ'ינואה אצ'בה

image_things_fall_apart_master1

הספר מתרחש בקבוצת כפרים בניגריה במחצית המאה ה-19, טרם הגעת הבריטים. אוקונקוו הוא אחד מנכבדי תשעת הכפרים של שבט אומואופיה. בצעירותו זכה לתהילה כשניצח מתאבק ידוע, וכשבגר הפך לבעל משפחה – שלוש נשים וכמה ילדים – ולחקלאי מצליח. חלקו הראשון של הספר מתאר אפיזודות מחייו ומחיי חבריו: חיי המשפחה הפוליגמית, הפעילויות השונות בהתאם לעונות השנה ולמזג האויר – שתילה וזריעה, טיפוח השתילים, אסיף, עבודות בניה ותחזוקה, היחסים בין המינים – הגברים השליטים והנשים המשרתות אותם, החגים והאמונות – אל ראשי אחד, ואלילים רבים הפועלים מטעמו. החיים אינם קלים ואינם מושלמים, אך מערכת מובנית ומקובלת של מנהגים וחוקים שומרת על המסגרת. לפעמים המסגרת אכזרית – תאומים אינם מורשים להשאר בחיים, לפעמים היא חומלת. נדמה כי החיים על פי המסורת ימשיכו להתנהל כך לנצח.

חייו של אוקונקוו קורסים כשהוא הורג בשוגג אחד מאנשי הכפר במהלך חגיגה. העונש על הריגה בשוגג הנו גלות למשך שבע שנים. אוקונקוו, שקיווה לשפר את מעמדו ולזכות בתוארי כבוד, נאלץ לעזוב, ואתו נשותיו וילדיו. במשך שבע שנים הם חיים בכפרה של אמו של אוקונוו, אמנם ברווחה כלכלית שנובעת מעבודה קשה, אבל תוך געגועים לבית שעזבו.

במקביל לקריסה הפרטית של אוקונקוו גם החיים בכפרי אומואופיה עוברים שינוי ומשבר. לראשונה מגיע לאזור האדם הלבן. אחד הכפרים נמחה מיד מעל פני האדמה כפעולת תגמול על הריגתו של הלבן הראשון שהגיע לשם. הבריטים משליטים באזור את חוקיהם, המסיונרים פועלים להמרת דתם של התושבים, וכולם רואים באנשי השבט חבורת ברברים נחותים שיש להצילם או להכניעם. שילוב של פחד ושל תקווה מפורר את המסגרת השבטית, והסוף הטרגי בלתי נמנע.

צ'ינואה אצ'בה, המכונה לעתים "אבי הספרות האפריקאית המודרנית", מיטיב לתאר את חיי השבט ואת השבר שפורר אותם. בלשון פשוטה הוא מעביר את התמימות של השבט החי בנחת על אדמתו, ואת הזעם והתסכול כשכל המסורות נרמסות והפחד והנהיה אחרי החדש מחליפים אותן. על פי אחרית הדבר מאירת העיניים מאת פרופ' גליה צבר, יחודו של אצ'בה בראשוניות שלו: הספרות שנכתבה לפניו התיחסה לאפריקה כנטולת היסטוריה משמעותית טרם הגעת האירופאים, והבעת ביקורת אודות הקולוניאליזם היתה סיבה לענישה ולסתימת פיות.

זהו תרגום שני של הספר. הראשון ראה אור ב-1965 בהוצאת עם עובד תחת השם "מפולת באומואופיה" בתרגומה של מרים זליקסון.

מומלץ

Things Fall Apart – Chinua Achbe

ידיעות ספרים

2015 (1958)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה / אלכסנדרה פולר

d7a9d7a2d7aa-d794d7a7d795d7a7d798d799d799d79c-d7aad797d7aa-d7a2d7a5-d794d7a9d79bd797d794

אלכסנדרה פולר מתארת בספר זה את חיי משפחתה באפריקה, כשהיא מתמקדת בדמותה של אמה. בפרקים הראשונים לא נהניתי מהספר: הוא קפץ בין זמנים ובין נושאים, והיה לי הרושם שהוא עומד להצטמצם לתחום המשפחה בלבד, במקום להרחיב את היריעה לרקע המהותי עד מאוד לסיפור – הקולוניאליזם באפריקה ונפילתו. כמו כן לא אהבתי, בלשון המעטה, את מה שנראה לי כגישה מזלזלת בדמות האם, בעיקר כשהיא שבה ומזכירה את טינתה של האם אל מה שהיא מכנה "הספר האיום", כשהיא מתכוונת לספר קודם שכתבה, ובו תיארה את אמה ללא כחל ושרק על כל בעיותיה (Don't Let's Go to the Dogs Tonight: An African Childhood – לא תורגם לעברית). לשמחתי, עד מהרה הספר קיבל כיוון ותוכן, מה שנראה כזלזול התברר כהערצה, ואני יכולה להמליץ עליו ללא הסתיגויות.

הוריה של אלכסנדרה קשרו את חייהם באפריקה. הם אהבו את המרחבים, את החופש, והתעלמו מהעוולות שגרמה ההתישבות האירופאית לתושבים השחורים של היבשת. באפריקה הם שכלו שני ילדים, חייהם היו נתונים בסכנה כשהאוירה הפוליטית-חברתית השתנתה, רכושם אבד, ולמרות הכל הם נאחזו במקום בציפורניים. נסיון חד-פעמי להתיישב באנגליה לא עלה יפה, וגעגועיהם משכו אותם חזרה. אלכסנדרה פולר מתארת בתערובת של הומור וכאב את גלגולי המשפחה, וממרחק של זמן ומקום (היא מתגוררת בארה"ב) היא יכולה לתאר באופן נייטרלי את ההתפתחויות ביבשת, ובעיקר ברודזיה

במרכז הספר, כאמור, עומדת אמה של הסופרת. ניקולה פולר מאפריקה המרכזית, כפי שהציגה את עצמה, היתה אשה גדולה מהחיים, נפש חופשיה, לא כבולה למוסכמות, שידעה למצות כל רגע בחיים, והיתה אמוציונלית וספונטנית וראוותנית ומלאה אהבת חיים. לרוח הגדולה הזו היה מחיר: היא שתתה יותר מן הרצוי, שקעה בדכאונות, וככל הנראה לקתה בהפרעה דו-קוטבית. הסופרת מתארת אותה בהומור מושחז, ולוקח זמן להבין שתחתיו מסתתרת אהבה גדולה, אפילו הערצה.

"שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה" הוא מן הספרים שנשארים עם הקורא הרבה אחרי שהקריאה הסתיימה. הוא משלב במינון מושלם את הפרטי עם הכללי, הוא מעשיר בידע – היבט שאני מאוד מעריכה בספרים, והוא מצליח היטב לקרב את הדמויות מן העבר הזר ההוא אל הקורא של היום.

Cocktail Hour Under the Tree of Foregetfulness – Alexandra Fuller

הוצאת כתר

2013

תרגום מאנגלית: חנה כהנא