מכתבים אל סופר צעיר / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd7aad791d799d79d_d790d79c_d7a1d795d7a4d7a8_d7a6d7a2d799d7a82

כותרת משנה: עצות מעשיות ופילוסופיות

קולום מק'קאן, סופר מצוין, שהעניק לנו את "לחצות אוקינוס", "הצד האחר של האור", "זולי" ו"יסתובב לו העולם הגדול", הוא גם מרצה בלימודי כתיבה לתואר שני. בספר זה ריכז את העצות שהוא נותן לסופרים בהתהוות.

האם אפשר ללמוד להיות סופר? כנראה לא, או בלשונו של מק'קאן, "אתה לא חייב ללמוד כתיבה כדי לדעת לכתוב […] הסופר כותב. הוא מתיישב על התחת… וכותב". מק'קאן עצמו לא למד, משום שלא התקבל לאף אחת מן התכניות אליהן ביקש להצטרף. הוא סבור שלימוד מסודר מקצר תהליכים, מספק ביעילות כלים שלוקח זמן ומאמץ לסגל באופן עצמאי. סדנאות כתיבה, לדעתו, אינן מלמדות אלא מאפשרות, ודי בזה.

כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר, כמה מן העצות הכלולות בו מעשיות וכמה מהן פילוסופיות. העצות המעשיות כוללות, לדוגמא, כללים לכתיבת דיאלוג, היצמדות לשפה תקנית או סטיה ממנה, שימוש בפיסוק, גיוס סוכן, התיחסות לביקורת. מצאתי בספר כמה אבחנות, כשקוראת ספרים מקובלות עלי בהחלט, אפילו הכרחיות. מק'קאן סבור, ואני מסכימה אתו, שטכניקת הכתיבה אינה צריכה להיות גלויה לקורא, ושוב בלשונו "הקוראים לא ירצו לראות את היסודות וגם לא את הכבלים בקירות, אפילו לא את תכניות הבית". הוא עומד על ההכרח במענה לשאלה למה הספר נכתב, ועל ההיכרות העמוקה שצריך הסופר להכיר את דמויותיו כדי שיוכל להציגן באמינות בפני הקוראים.

העצות מן הסוג הפילוסופי אמנם מופנות לסופרים, אך כוחן יפה בעצם לכל תחום עיסוק. הוא מטיף להתמדה, להעמקה, לאי-ויתור, להרחבת אופקים, לדחיקת גבולות, ותחת הכותרת "אל תהיה שמוק", הוא מטיף ליחסי אנוש טובים. נדמה שהוא תובע מן הסופר לראות בעיסוקו את חזות הכל, כמעט מלאכת קודש. אולי זו הדרך הנכונה להישגיות ולהגשמה.

הספר אינו מה שציפיתי שיהיה. קיויתי שיספק הצצה אל חדר העבודה של מק'קאן, שיספר על כפים קטנים מעולמו, שיפגין את המעוף והמקוריות שבספרי הפרוזה שלו. מק'קאן בחר בדרך אחרת, שילוב של ססמאות מוטיבציה – יכולתך לדחוף את עצמך עוד צעד אחד קדימה היא שתייחד אותך – עם עצות מעשיות. העצות מדויקות ומועילות וראויות מאוד לתשומת לב, אך הספר, בעיני, פונה לקהל מצומצם, ואין בו כדי להלהיב את הקורא שאינו נמנה עם קהל היעד.

Letters to a Young Writer – Colum McCann

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מודעות פרסומת

זולי / קולום מק'קאן

625-1200155b

ברוניסלבה וייס, או בשמה הצועני פאפושה, היתה משוררת וזמרת פולניה, בת הקהילה הצוענית. בניגוד למקובל בקהילתה היא ידעה קרוא וכתוב, ונאלצה לשמור על ידיעותיה בסוד בשל התנגדות סביבתה לחריגה מן המוסכמות. בבגרותה שמע אותה המשורר פולני הידוע יז'י פיצובסקי שרה משיריה, וזיהה את כשרונה. הוא פרסם את יצירותיה, ופאפושה זכתה למוניטין. תהילתה היתה בעוכריה, כשחברי הקומפאניה שלה, קבוצת המשפחות שבחברתה חיתה, האשימו אותה בבגידה בקהילה, בהסגרת סודותיה התרבותיים, ובשיתוף פעולה עם הגאדז'ה, הזרים, שאילצו את הצוענים להתיישב בבניני מגורים ולחדול מחיי נדודים בקראוונים. פאפושה נודתה לחלוטין מקהילת הצוענים, ובמקביל נותקו קשריה עם פיצובסקי. שלושים וארבע שנים חיתה בבדידות עד שנפטרה ב-1987 (קישור לסרט אודות פאפושה).

"זולי" נכתב בהשראת סיפורה של פאפושה. קולום מק'קאן העביר את הסיפור לסלובקיה, העניק לגיבורת הספר את השם החריג זולי (קיצור השם הגברי זולטן), בנה סביבה קהילה תוססת, וברא דמות של גבר ממוצא אירי-סלובקי שעסק באיסוף שיריה של המשוררת הצועניה והתאהב בה. זולי, חריגה מאז ילדותה בזכותו של סב עצמאי בדעותיו שעודד אותה ללמוד, נידונה להיות נרדפת, ליפול בין כל הכסאות, ולשלם מחיר מלא על עצמיותה.

באמצעות דמותה של זולי מק'קאן מתאר את הרדיפות הרצחניות שסבלו הצוענים, רדיפות שנתמכו על ידי שנאת הציבור כלפיהם, שנאה שנבעה מדעות קדומות ומפחד מהשונה. ללא קשר למשטר המתחלף, הצוענים נפלו קורבן, הן למשמר הלינקה, הזרוע הצבאית של המפלגה הלאומנית הסלובקית, הן לנאצים שנהגו בהם כפי שנהגו ביהודים, והן לסובייטים ששחררו את צ'כוסלובקיה והשתלטו עליה. המשבר בין זולי לקהילתה פרץ כשהממשלה, בפרץ של פטרונות מתנשאת, חוקקה חוק שחייב את הצוענים להתיישב, וכפתה אותו באלימות. זולי, מלאת כבוד לקהילה ולמסורת, שאמנם חיבבה את ההערכה שזכתה לה מצד הגאדז'ה, אך האלטרנטיבה הלבנה הזרה מעולם לא היוותה בעיניה תחליף לחיים שאליהם הורגלה, מצאה עצמה שעיר לעזאזל בשל תסכולם וכאבם של בני קהילתה. האשה הצעירה, שהגדרתה העצמית היתה תמיד שלובה בזו של קהילתה, נפלה בתפר שבין העולמות, ודינה נחרץ לנידוי ולפיכך לגלות. בניגוד לבידודה המוחלט של פאפושה, מק'קאן מעניק לזולי נחמה בדמותו של גבר איטלקי, שהמשפט שהיא אומרת אודותיו מסכם היטב את המסר העיקרי של הספר, רֵעות אנושית שאינה מתחשבת באחרוּת, אינה מבחינה בה כלל:

שאלתי את אנריקו מדוע הוא לא שאל אותי מאומה על דבר היותי צועניה, והוא השיב מדוע מעולם לא שאלתי אותו על כך שאיננו צועני.

היתה זו אולי התשובה היפה ביותר שקיבלתי בימי חיי.

מק'קאן, שלבו נתון לצוענים הנרדפים, אינו צובע את גיבוריו בשחור ולבן. הוא אינו מתכחש לגניבות, לבורות, לאלימות הגברים כלפי נשותיהם הכנועות, לנישואי ילדות. מה שמק'קאן אינו מבין, מה שבלתי ניתן להבנה ולקבלה, אלה השנאה והפחד, האפליה והרדיפה.

אינני יכולה להסביר מדוע כה רבים מהם שנאו אותנו כל כך במשך שנים כה רבות […]. הם מרגישים בנוח רק כשהשוט מתנופף מעל ראשיהם, ועם זאת כה רבים מאתנו חיו את חייהם כשהם מצוידים בנשק לא יותר מסוכן מאשר שיר […]. יש לנו שוטים משלנו ורשעים משלנו, יקירה שלי, אבל אנו מאוחדים יחדיו באמצעות שנאתם של אלה שמקיפים אותנו […]. ובעוד שאני קיללתי כה רבים מאנשי שלי, את ידנו הכבדה, את לשוננו הדו-משמעית, את הטפשות הריקנית שלי עצמי, אפילו הגרוע מבינינו מעולם לא הגיע לדרגתו של הגרוע שבהם […]. הם מגלחים את ראשינו ואומרים: אתם גנבים, אתם שקרנים, אתם מזוהמים, מדוע אינכם יכולים להיות כמונו?

מבחינה ספרותית "זולי" דומה יותר ל"הצד האחר של האור" מאשר לספריו האחרים של מק'קאן, כשהוא מספר סיפור יחיד מכמה נקודות מבט ובכמה נקודות זמן ("יסתובב לו העולם הגדול" ו"לחצות אוקינוס" מאגדים מספר סיפורים שונים סביב נקודה משותפת אחת). בדומה לשלושת הספרים האחרים, גם הספר הזה ניחן ברגישות, בנקודת מבט רחבה, בעוגנים היסטוריים ובעושר תוכני וסגנוני.

"זולי" הוא ספר רגיש ומרגש, בעל מסר ברור של סובלנות ושל כבוד ליחודיות של הזולת, כתוב באמפתיה ובכשרון גדול, ומאוד מומלץ.

Zoli – Colum McCan

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: אביבה ברושי

 

 

יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן

968459

ב-7 באוגוסט 1974 מתח פיליפ פטי, לולין וקוסם צרפתי, כבל בין גגות מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ובמשך כארבעים וחמש דקות טייל לאורכו שמונה פעמים, רקד, רץ, ישב ושכב, בלי רשת בטחון ובלי כל אמצעי הגנה אחר, למעט מוט לשיווי משקל. בראיון שהעניק זמן קצר אחר כך הגדיר את הרגשתו במלים פשוטות, אולי משום שאנגלית אינה שפת אמו, אולי משום שהיה איש של מעשים ולא של מלים, או אולי משום שאין מלים גדולות דיין לתאר את תחושת החופש והחיים והאופוריה: “I was happy happy happy… happy” (הראיון נכלל בסרט שבקישור).

קולום מק'קאן בחר באותן ארבעים וחמש דקות, בחוויה הפרטית היחודית של פטי, כציר לספר, ורקם לצידה ובמשולב בה את סיפוריהן של מספר דמויות בניו יורק של אותה שנה. זוהי השנה שאחרי נסיגת ארצות הברית מויטנאם, מלחמה שגבתה ממנה למעלה מ-58,000 הרוגים. פרשת ווטרגייט מגיעה לשיאה, והתפטרותו של ניקסון ממש מעבר לפינה. ניו יורק שבספר היא עיר חסרת מנוחה, הפשע מבעבע, אנשים אבודים מחפשים מפלט, עדיין יש גזענות, הפערים החברתיים בולטים. בפרק המסופר מעיניו של סולומון סודרברג, שופט בערכאה הנמוכה, זה שמטפל מדי יום בעשרות תיקים חדשים, העיר מצטיירת כך:

הגאות עלתה ונכנסה ואז יצאה, והשאירה מאחוריה טינופת. הוא צפה בתהלוכה הנכנסת ויוצאת מאולם המשפט שלו, בכל מחלקה שהיה בה באותו יום, ותהה איך במשמרת שלו נהייתה העיר מגעילה כל כך.

מק'קאן בנה את ספרו בדרך דומה לזו שנקט ב"לחצות אוקינוס" וב"הצד האחר של האור". הספר נפתח במספר סיפורים, לכאורה נפרדים זה מזה, שרק מיקומם בניו יורק באותם ימים משותף ביניהם. בפרק הראשון אנו מתוודעים לקוריגן, נזיר אירי שמתמסר לטיפול בזונות ובדיירי בית אבות. קוריגן חי בעוני, סופג מהלומות מסרסורים, ומתמיד בשלווה במשימות שלקח על עצמו. עולמו מתערער כשהוא מתאהב, ומכיוון שהוא לוקח את נדריו ברצינות מרובה, הוא נקרע בין האהבה לאשה למחויבות לאלוהיו. הפרק השני סובב סביב קלייר, תושבת האזור העשיר של העיר, אשתו של השופט סודרברג, ששכלה את בנה בויטנאם, ומארחת בביתה קבוצת תמיכה של אמהות שכולות. בפרק השלישי מוצגת לארה, שיחד עם בעלה בליין אימצה הרחק מהעיר אורח חיים של שנות העשרים במטרה להגמל מסמים. ליד דמויות אלה, ולא פחות מרכזיות מהן, מופיעות דמויות נוספות: אחיו של קוריגן, טילי וג'זלין, אם ובת זונות, גלוריה ששכלה שלושה בנים. כל אלה, יחד עם מגוון של דמויות שוליות יותר, מרכיבות יחד מעין פסיפס, שאולי אינו מייצג בהכרח את אוכלוסית ניו יורק, אך נותן תחושה של חיים מורכבים ומבעבעים. לעושר הסיפורי תורמים עשרות הפרטים הקטנים שאינם חומקים מתשומת לבו של הסופר, ויוצרים ספר חי גדוש מראות ותחושות. בדומה לשני הספרים האחרים שהזכרתי, גם כאן הסיפורים השונים משתלבים יחדיו בעדינות. התרגום המצוין של אמיר צוקרמן תורם גם הוא לחווית הקריאה.

בסקירה על "לחצות אוקינוס" השתמשתי במונח קונטרפונקט כדי לתאר את האופן בו הקוים הסיפוריים השונים נרקמים יחדיו. בספר הזה האסוציאציה המוסיקלית שעלתה בראשי תוך כדי קריאה היא וריאציות. גיבורי הספר שונים זה מזה, אך הנושאים המעסיקים אותם מופיעים בספר בוריאציות שונות, על פי אופיים. היחס לאלוהים, לדוגמא, הוא מוטיב חוזר שכזה, החל בקוריגן, שכאמור נקרע בין אלוהים לאהבה, דרך טילי הזונה, שבאה אתו חשבון: אני לא יודעת מי זה אלוהים, אבל אם אפגוש אותו מתישהו בקרוב אני הולכת להעמיד אותו בפינה עד שיגיד לי את האמת – ועד גלוריה שויתרה עליו למען שלוות נפשה: אני יודעת שעשיתי מעצמי טפשה לפעמים, ושאלוהים עשה ממני טפשה לא פחות פעמים. ויתרתי עליו בלי רגשות אשם מיותרים.

העיר ניו יורק, גיבורת הספר לא פחות מן הדמויות המתוארות בו, גם היא זוכה להתיחסויות שונות. מק'קאן מייחס להולך על החבל, לאחר שנשדד, את המחשבה הזו:

זו היתה העיר שלתוכה הזדחל – הוא הופתע לגלות שהיא מותחת את הגבולות עוד יותר ממנו.

והשופט סודרברג מסביר אותה כך:

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין ענין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי.

אל תוך היומיום של ניו יורק מגיח לפתע ההולך על החבל, נועז, שלוו, מסתורי, מעורר כבוד. קוריגן הגדיר אותו כמראה יפה ובלתי נשכח, אחת האמהות השכולות ראתה בו את בנה המת, שנים אחת כך נשאה איתה בתה של אחת הדמויות את תמונתו. ושוב מפיו של השופט ניתן ההסבר לקשר האמיץ שבין העיר להליכה על החבל:

וזה מה שהעלה על דעתו של השופט סודרברג את המחשבה שההולך על החבל הוא הברקה גאונית. שהוא כשלעצמו מצבת זכרון. הוא עשה מעצמו פסל, אבל פסל מושלם לניו יורק, זמני, למעלה באויר, גבוה מעל העיר. פסל שלא מקדש את העבר.

מק'קאן מתאר עיר קשה, אנשים סובלים, תופעות של עוני ומצוקה וגזענות, אבל גם כאן – כמו בספריו האחרים – הוא מאמין גדול בחמלה, בכפרת עוונות, בסליחה, באהבה, ברוח האדם. כך הוא אומר מפיה של אחת הדמויות בהתייחס להולך:

האדם לבדו נגד קנה המידה, עדיין כשיר להיות למיתוס למרות כל הראיות.

מומלץ מאוד

פרק ראשון

Let the Great World Spin – Colom McCann

עם עובד

2013 (2009)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

petit2

התמונות לקוחות מן הסרטpetit1

לחצות אוקינוס / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd797d7a6d795d7aa_d790d795d7a7d799d799d7a0d795d7a12

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

הצד האחר של האור / קולום מק'קאן

12315235891209

"הצד האחר של האור" מתרחש בשתי תקופות זמן, וסובב בעיקר סביב מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק. בהווה, בשנת 1991 (הספר ראה אור ב-1998), במנהרות מתנהלת מעין עיר תחתית. אנשים רבים מתגוררים שם בכוכים ובמבנים ארעיים שנבנו טלאי על טלאי. רובם של דרי המנהרות נדחקו לשם משולי החברה בשל בעיות אישיות, ובעיות אלה הולכות ומעצימות על רקע סמים ואלכוהול ואלימות. אנו מתלווים אל טריפרוג, הנתון למרותם של דחפים כפיתיים, וחי בבדידות בקן שהתקין לעצמו גבוה מעל המסילה. טריפרוג הוא אלכוהוליסט, גופו מעלה צחנה, ועיסוקו המרכזי הוא שרטוט מפות תמהוניות, אבל הלב יוצא אליו והוא מעורר חמלה. קו העלילה המקביל נפתח ב-1916, בעת חפירת המנהרה תחת הנהר. ארבעה חברים עובדים בחוד החנית, מפלסים באתיהם מטר ועוד מטר באדמה הבוצית: קון או'לירי ושון פאוור האירים, ריבס ואנוצ'י האיטלקי, וניית'ן ווקר שחור העור. העבודה מפרכת, אבל הארבעה גאים בה. שנים רבות אחר-כך נכדו של ווקר, קלארנס ניית'ן, יבנה את גורדי השחקים של העיר, וכמו סבו יהיה גם הוא זה שמפלס את הדרך, שמטפס גבוה מכולם כדי להניח קורת פלדה אחר קורת פלדה.

ניית'ן ווקר הוא הדמות המובילה בספר, ובאמצעותו אנו מתוודעים לא רק לאנשים שבנו את העיר, אלא גם לגזענות ולאפליה כלפי השחורים. הסיפור מתרחש בניו-יורק הליברלית, לא בדרום בו עדיין מתרחשים מעשי לינץ', אבל גם הניו-יורקים מתיחסים אל ווקר כאל אדם נחות. בקולנוע הוא יושב מאחור. כשהוא מבקש לסייע לאלמנת חבר שנהרג בתאונת עבודה, הוא מגיע לבקר רק בסופי שבוע ורק בשעות האור, שלא יחשדו בו. בלוויה של חבר אחר מתייחסים אליו כאל בוי, מלצר. יחסיו עם אשה לבנה הם אמנם חוקיים, ובכל זאת בגדר טאבו, ואבנים נזרקות לתוך דירתו מלוות בנאצות.

על פניו של ווקר טופחת ההכרה שרק במנהרות הוא מרגיש איזשהו שוויון של חשיכה. כורי הלחץ היו האיגוד המעורב הראשון במדינה, והוא יודע שרק מתחת לפני הקרקע הצבע מאבד משמעות.

למרות הקשיים והאומללות שחווים גיבורי הספר, זוהי יצירה אפופת חמלה. יש כאן סיפור אהבה יפה, חברות אמיצה, והכרת ערך עצמית. בתוך חשכת המנהרות יש גם יופי, הבא לידי ביטוי בציורי הקיר, ויש אפילו תחושה של שלווה, כשלאדם ניתן להיות הוא עצמו, רחוק משיפוטה של החברה שעל פני האדמה. ויש גם תקווה.

ובשער הוא מחייך, מודד את משקל המילה על לשונו, את כל האפשרות הטמונה בה, כל היופי שלה, כל התקווה שבה, מילה יחידה, תחייה.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ

This Side of Brightness – Colum McCann

כנרת

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: חסיה חומסקי-פורת

הצד האחר של האור - מנהרה

הצד האחר של האור - גורד שחקים