ההסבר של ג'ורג' סילברמן / צ'רלס דיקנס

ג'ורג' סילברמן כותב הסבר. "הדבר קרה כך", הוא כותב ועוצר. מנסה שוב ועוצר. בנסיון שלישי הוא צולל אל זכרונותיו, פותח בילדותו וממשיך משם. מהו הדבר שקרה כך, ושאותו הוא מנסה להסביר, יתברר רק בסיומו של הספר.

מסר חד וברור עולה מסיפור חייו של ג'ורג': הורים, הזהרו בדבריכם! ג'ורג' הפעוט היה סגור רוב שנות ילדותו בדירת מרתף אפלה, ויחד עם הוריו סבל מצוקה וחרפת רעב. אמו, הנרגנת מחמת המחסור, כעסה כשהילד התלונן על קור או על רעב, או כשנדחק אל האש כשזו דלקה כדי להתחמם, או כשאכל ברעבתנות כשהאב הצליח להביא קצת כסף. "אח, אתה שטן קטן וחמדן!", אמרה לו אמו תדיר, ותחושת היותו כזה השפיעה על כל חייו.

דיקנס שם קץ באחת לסבלותיו של הילד, ואינו מעביר אותו במסלול היסורים של גיבוריו – ניצול על ידי מבוגרים, פיתויי פשע, מניעת מזון והשכלה. נהפוך הוא, הוא מפקיד אותו בידי פטרונים, שדואגים שיבריא ויתגורר בבית אנושי וילמד. אמנם הפטרונים הללו הם אנשי אחווה דתית פנאטית, ורחוקים מלהיות דמויות מופת – "מחוץ למקומות המפגש שלהם האחים והאחיות הללו אינם טובים יותר משאר בני משפחת האדם, אלא בסך הכל, בלשון המעטה, הם רעים לא פחות מרוב האחרים", מספר ג'ורג'– אבל לנער המתבגר מזומנות אפשרויות לפרוח.

ג'ורג' יודע לנצל את ההזדמנויות שניתנות לו, אך דרכו אל האושר חסומה בשל מאבקו המתמיד להכניע את תדמיתו בעיני עצמו, זו שחרטה בו אמו. האיסור שהטיל על עצמו להיות חמדן מאפשר לאחרים לנצל אותו, ומונע ממנו להשלים עם זכויותיו הטבעיות לרווחה ולאהבה. התמימות של הילד הרעב מתחלפת במבט המפוכח של המלומד המתבודד; הצלקת הרגשית היא אותה אחת.

זהו הספר השני של דיקנס שמתורגם על ידי הוצאת תשע נשמות. קדם לו "דוקטור מריגולד", אף הוא סיפור כן ונטול יומרנות בגוף ראשון. "ההסבר של ג'ורג' סילברמן" הוא ספר ממוקד, בהיר עד מאוד, שלמרות היקפו הצנוע הוא מכיל גם סיפור אינטימי נוגע ללב וגם ביקורת חברתית נוקבת. לי עברון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

George Silverman’s Explanation – Charles Dickens

תשע נשמות

2021 (1868)

תרגום מאנגלית: לי עברון

דוקטור מריגולד / צ'רלס דיקנס

דוקטור מריגולד

"דוקטור מריגולד" ראה אור לראשונה בכתב העת של צ'רלס דיקנס, All the Year Round, במהדורת חג המולד 1865. כמצופה, רוח החג, רוח של חסד ושל אהבה שורה עליו, ואך טוב צפוי לטובי הלב, אולם הדרך אל האושר רצופה כאב.

הסיפור רואה אור בעברית במסגרת פרויקט "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות, והאינטימיות הזו, הגלומה בשמו של הפרויקט, אכן נאה לו. דוקטור מריגולד, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא איש עממי, נטול מניירות יומרניות. "הריני לפניכם, בגודל טבעי", הוא אומר, ואינו מצטעצע. למרות שעיסוקו כסוחר-נודד בחפצים משומשים מחייב לשון זריזה ויכולת לרומם מוצרים פשוטים, את עצמו הוא אינו מנסה לרומם. הוא מספר על לידתו על אם הדרך, על שמו הפרטי יוצא הדופן – דוקטור – שניתן לו כאות הערכה לרופא המיילד. הוא מתאר את הוריו הפשוטים, סוחרים אף הם, ומדווח בהשלמה ובהומור על הקשיים איתם התמודד. כך, לדוגמא, הוא מספר על הוריו: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח, ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו מן העולם בחתיכה אחת, תיאלצו לצאת ממנו בחלקים; ואני נכון להמר על כך שבראש ובראשונה תצאו מדעתכם. אבי יצא מזו שלו, ואמי — מזו שלה. הדבר לא הזיק לאיש, אך הִקשה על המשפחה כשהתגוררתי עמה". בהמשך חייו יחווה נישואים לא מאושרים ושכול, ומתוך בדידותו וכאבו יקשור את חייו עם ילדה אומללה. דוקטור מריגולד הוא הורֶה טבעי מעורר השראה, שמח בחלקו, או לפחות משלים אתו, גם כשחלקו מר, ויותר מכל הוא אדם טוב לב.

האיורים עתירי הדמיון המלווים את הספר נדמים כאילו יצאו מספרי התקופה, אך הם פרי עפרונה של ענת עינהר. איור הכריכה היפה הוא, כמו ברבים מספרי ההוצאה האחרים, יצירתה של טליה בן-אבו. יותם בנשלום תרגם בחן רב. כל אלה יחד עם העלילה מצטרפים ליצירה ספרותית ואסתטית מהנה ומחממת לב.

Doctor Marigold – Charles Dickens

תשע נשמות

2018 (1865)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הטקסט במקור

לחשוב, להתבטל, לטייל / קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט

%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%98%d7%9c-%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9c

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין