צל ידו / חיים באר

האם יש בכוחם של בני אדם לתקן משגים שעשו בעברם, כאשר ניתנת להם הזדמנות שניה? חיים באר, המספר את הסיפור בגוף ראשון, מעניק לעצמו הזדמנות להכיר את אביו שהלך לעולמו לפני שנים רבות. לתקן משגי עבר בלתי אפשרי, אבל להתבונן בעבר מנקודת ראות שונה אפשר גם אפשר.

המספר מוזמן להנחות מפגשים בדיור מוגן אקסקלוסיבי, שהוקם ומנוהל על ידי איש עסקים עתיר הון, אשר רכש לצורך הענין טירה עתיקה. למרות המסתורין האופף את המקום, ולמרות הכללים הנוקשים הכרוכים במשימה, הוא נענה להזמנה מתוך ענין אישי, שכן הדיירים כולם קשורים באופן כזה או אחר אל אוברוץ', עיר מוצאו של אביו. המטרה המוצהרת של המפגשים היא לאסוף חומר לכתיבת ספר על העיר. בפועל, בשל האישור שניתן לו לקיים מפגשי אחד-על-אחד עם דיירים שמעונינים בכך, הוא ממקד את עיקר תשומת לבו בשיחות עם מי שמתגלה כאביו המנוח.

עלילת הספר מתכתבת רבות עם זו של "חבלים" הביוגרפי. מכיוון שבסופו של דבר גם "צל ידו" מתכנס אל הביוגרפיה המשפחתית, כמה מן הארועים שתוארו שם חוזרים ומופיעים כאן. באר רואה בספר שכבר כתב ובזה שיכתוב "כמין בגד דו-צדדי". בעוד "חבלים" הוא בעיקר סיפורה של אמו, הספר שהוא מתעתד לכתוב בעקבות השיחות יציג את נקודת המבט של האב, שאותו הוא לומד להכיר מחדש. כך, לדוגמא, כשאביו מזכיר כמה מבני ביתם המכובדים, באר מגיע למסקנה כי "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים". באר המבוגר, מנקודת התצפית של מי שהוא הורה בעצמו, ועם המתינות שבאה עם הגיל, יכול לשוות בנפשו כעת את שחש אביו מולו, ולראות אותו כאדם ולא רק כאב.

עיקרו של הספר, אם כך, הוא סיפור חייו של האב והקשר בינו ובין בנו. אבל אצל חיים באר הספרים אף פעם אינם חד-נושאיים. הוא עוסק, בין השאר, רבות בזכרון, בספרי זכרון, שעל החדגוניות שלהם הוא מלגלג קמעא, במה מותר לעסוק ובמה אסור כשבאים להנציח קהילות יהודיות שנכחדו (הכל מותר, שכן "לאוברוץ' שלנו פנים לכאן ופנים לכאן, וכל אחד מפניה הנאים והפחות נאים מן הראוי שיירשמו על דברי ימיה של העיר"), ובפער שבין העובדות לטקסט ("השיבה הביתה, השיבה אל נחלת אבותינו, איננה שיבה אל העיר הקונקרטית אלא אל הספר שייכתב […] הטקסט הוא הבית – הוא ואין בלתו"). הספר שופע ידע מן המקורות ומן ההיסטוריה, וכתוב בלשונו הנאה והמהנה של באר. אחד הסיפורים הצדדיים, שמן הסתם לא יימחה מזכרוני, הוא אודות טבח רכניץ המזעזע שלא הכרתי.

פחות אהבתי בספר את ההיבטים העל-טבעיים שלו, למרות הדיון הקצר סמוך לסיום שנועד לתת להם מעין צידוק. אני מבינה את ההקשר הסיפורי ואת הרעיון הרוחני, אבל מתקשה להתחבר אליהם. בהתעלם מהסתיגות זו, שהיא ענין של חיבור אישי, הספר מעניין, מעשיר ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

עם עובד

2021