אהובתי במטפחת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d794d795d791d7aad799_d791d79ed798d7a4d797d7aa_d794d790d793d795d79ed7942

צ'ינגיס אייטמטוב ידוע בעיקר בזכותו של "והיום איננו כלה", סאגה מרשימה המספרת את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הקזחים. ספריו האחרים שתורגמו לעברית מתרחשים אף הם בערבות העצומות של קירגיסטן, ואף כי אין הם כה רחבי היקף ומורכבים, הם מיטיבים להחיות את הטבע המקומי ולספר בפשטות סיפור אנושי שהוא עולם ומלואו.

איליאס, שגדל בבית יתומים, הוא נהג משאית תובלה, המשנע מטענים ברחבי טיאן שאן, רכס הררי במרכז אסיה. באחת מנסיעותיו, כשתקלה משביתה את המשאית, נגלית מולו אסל, צעירה עטויה במטפחת אדומה. לבו נמשך אחריה, לבה נמשך אחריו, אך הנערה כבר הובטחה לאחר. אייטמטוב, שניחן בכשרון לצמצם שפע רגשות ומידע אל משפטים ספורים, כותב מפיו של איליאס את תגובתו לשמע הידיעה על נישואיה הקרובים של אסל: "כמעט הדהרתי את המשאית לא חשוב לאן. אבל במקום לתת גז לחצתי על דוושת המצמד. המנוע החל להסתובב סיבובי סרק ופרץ בשאגה איומה", וכל התסכול והכאב, יחד עם היותו של איליאס אחד עם המשאית, מצויים במלים אלה.

האימפולסיביות של איליאס ומזגו החם קובעים את גורלו. אלה מביאים לו אושר גדול, כשהוא סוחף אליו את אסל. אבל הם גם אלה שיביאו לנפילתו, כשיתעקש בפזיזותו לבצע נסיעה מסוכנת, ותוצאותיה ידרדרו אותו ואת חייו אל משבר גדול. הכשלון המקצועי יגרום לתחושת חוסר ערך, ומשם, כבתגובת שרשרת, יתגלגל מדחי אל דחי.

הסיפור מסופר בשלושה קולות: את המסגרת מספק עיתונאי, העובר ממקום למקום באזור בעקבות עבודתו. משום היותו מאזין קשוב, וגם משום הבדידות הנלווית לחייהם של גיבורי הספר, הוא זוכה לשמוע את סיפוריהם. איליאס, אתו הוא נוסע ברכבת, מתוודה באוזניו על פרשת אהבתו לנערה במטפחת האדומה ועל החורבן שהמיט על עצמו. העיתונאי, כך מסתבר, כבר שמע את הפרק הבא בעלילה מפיו של בייטמיר, האחראי על תחזוקת כבישים, אך הוא שומר על עמדת המתבונן ואינו משתף את איליאס במה שנודע לו (ולמען האמת, אין בכך כדי לשנות דבר). קולה הישיר של אסל אינו נשמע, ככל הנראה משום היותה אשה הנדרשת להסתיר את עצמה בביישנות, אך דמותה עולה בבירור מדבריהם של האחרים, ונכונותה ללכת שוב ושוב בדרכה שלה מעוררת חיבה והזדהות.

אייטמטוב, מפי גיבוריו, מרבה בתיאורי טבע, ובהמחשות בלתי מילוליות של תחושות ורגשות. איליאס ואסל, משהחליטו לקשור את חייהם זה בזה, יושבים במשאית מול אגם איסיק קול, שסערה משתוללת מעליו, מאזינים ל"צ'ולפון", בלט קירגיזי המספר סיפור אהבה, ואין צורך ביותר מזה כדי לחוש את האי הקטן של האושר השקט בתוך המולת הרוחות והמוסיקה לאורם של ברקים לבנים לוהבים. איליאס, הנלהב מעבודתו ומן המאבק באיתני הטבע, מתאר בחיות רבה את הנסיעה במעבר דולון: "הדרך מתפתלת כמו נחש, לולאה ועוד לולאה, כל הזמן מעלה-מעלה, על פני המדרונות – אתה מטפס ממש לשמים, העננים נדרסים בגלגלי המשאית: פעם אתה נמחץ אל המושב ולא מצליח להזדקף, ופעם אתה צונח כלפי מטה ומיישר בכוח את זרועותיך כדי להנתק מההגה. וגם מזג האויר שם, במעבר ההרים, כמוהו כגמל בעל שגיונות: אם קיץ ואם חורף – דולון בז לעונות השנה – בן רגע ירד פתאם גשם זלעפות או ברד, או תסתחרר סופת שלגים פרועה כל כך, שהכל ייבלע בחשכה. כזה הוא, דולון שלנו!"

"אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור קטן כתוב בכשרון גדול, כואב אך יפיפה, ומומלץ בהחלט.

Тополёк мой в красной косынке – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2007 (1961)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ג'מילה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79ed799d79cd7942

על רקע הטבע הקירגיזי, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מתרקם סיפור אהבה מעודן. ג'מילה, צעירה שנישאה ארבעה חודשים בלבד לפני שבעלה גויס, מתגוררת בכפר שבטי בחברת שתי חמותיה – אמו של בעלה ואשתו הראשונה של חמה. בחלקה המשותפת לשני בתי המשפחה נותרו מלבדן שני צעירים, ילדה ונער, הנדרשים לתת כתף בעבודות המשק, ולמלא את מקומם של הגברים החסרים. הבריגדיר של הקולקטיב המקומי כופה על חמותה של ג'מילה לאפשר לו לגייס אותה להובלת שקי תבואה. כדי לשמור על תומתה ועל שמה הטוב של הצעירה מצטרפים לעבודה גם סֶאיט, גיסה למחצה של ג'מילה, הצעיר ממנה במספר שנים, ודַניאר, חייל ששב פצוע משדה הקרב.

הסיפור מתנהל בדואליות מתמדת. ג'מילה, שחייה מתנהלים רוב הזמן על פי הקודים המקומיים, מסתירה מרדנות כבושה, אי שביעות רצון מחיי הרגש העקרים. כשבעלה מזכיר אותה, כמקובל, רק בסופו של מכתב אל הוריו, היא חשה כבויה. כשאחד מן הגברים שנותרו בכפר נטפל אליה, היא דוחה אותו בתוקפנות, ולסאיט היא אומרת באנחה, "אנשים כמו אוסמון, מה הם יודעים על נפש האדם? אף אחד לא יודע. ואולי בכלל אין גברים כאלה בעולם…". בדומה לה, גם דניאר – אין תוכו כברו. דניאר הוא נטע זר בכפר, חסר משפחה, מתבדל ומסוגר, אבל כשג'מילה משכנעת אותו לתת את קולו בשיר, עולה ובוקעת הנשמה העשירה שבתוכו. סאיט אף הוא חי על מעין קו תפר שבין תפקידיו במשק ובמשפחה לשאיפתו להיות צייר. ועל כל אלה שורר הטבע, יפיפה ואכזר, מרטיט ומצליף, סוער ומנחם.

בעדינות ובאיפוק, בתמונות פשוטות אך רבות הבעה, טווה אייטמטוב את פרשת יחסיהם של ג'מילה ודניאר. סאיט, המספר את סיפורם ממרחק של שנים, מייחל להגשמתו של מה שהוא מכנה "אושרם הקשה", ושואף להשיג באמנותו את הכנות ואת העומק המייחדים את גיבוריו: "ומי יתן ובכל משיחת מכחול שלי יישמע ניגונו של דניאר! מי ייתן ובכל משיחת מכחול שלי יפעם לבה של ג'מילה!"

יפיפה!

Джамиля – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2005 (1958)

תרגום מרוסית: דינה מרקון