שארית היום / קאזואו אישיגורו

20180408202714-1_grande

מעסיקו של מר סטיוונס, רב משרתים בריטי, מציע לו לצאת לחופשה קצרה, ולהשתמש במהלכה ברכבו. סטיוונס, שמתוך תחושת חובה נמנע כמעט לחלוטין מליטול חופשות, מחליט לקבל את ההצעה. התמריץ לכך הוא מכתב שקיבל ממיס קנטון, לשעבר סוכנת הבית בדארלינגטון הול. ממכתבה סטווינס מבין כי התגלעו קשיים בנישואיה, וכי היא מתגעגעת לעבודתה, והוא יוצא לדרך כדי לשוחח עמה, ואולי להשיבה אל הבית בו עבדה בעבר, ובו הוא עצמו עדיין עובד. ארבעה ימים תארך הנסיעה עד לפגישתם, ובמהלכם סטיוונס, שאינו מורגל בזמן פנוי, יעלה מדי יום את הרהוריו על הכתב.

סטיוונס הוא אדם מאופק, מתוך הכרה עמוקה שהאיפוק הוא תכונה נעלה. את גדולתה של אנגליה ארצו הוא תולה בו – "הייתי אומר שדווקא העדר דרמה או יפעה ניכרת לעין הוא שמייחד את יופיה של ארצנו. מה שנוגע כאן לענין הוא השלווה של היופי הזה, האיפוק שבו". האיפוק, הריסון העצמי, מופתי בעיניו גם כשהמדובר בהתנהלותו של היחיד. על אביו, שהיה, לדברי בנו, רב משרתים גדול, הוא מספר שכשהסיע מבקרים של מעבידו, ואלה התגרו בו ועלבו בו, הוא לא הראה ולו רמז של אי-נוחות או כעס, אלא המשיך לנהוג בהבעה של איזון מושלם בין כבוד עצמי לנכונות לציית. שאלות הגדוּלה והכבוד העסיקו את סטיוונס בעבר, ועדיין מעסיקות אותו. ה"כבוד", על פי תפיסתו, מחייב את רב המשרתים לדבוק בישותו המקצועית ללא תנאי.

דבקות זו מעקרת את סטיוונס במידה רבה מכל רגש אנושי, גם אם הוא עצמו אינו חש בכך. העמדת החובה מעל הכל תמנע ממנו היקשרות באהבה. הוא אפילו לא ישים לב כשתקיש על דלתו. החובה תמנע ממנו לפתח עמדות משל עצמו בנושאים הרי גורל. כשלורד דארלינגטון, אדם חיובי בדרך כלל, נקשר לזמן מה עם איגוד פשיסטי במחצית שנות השלושים, ומורה לו לפטר שתי עובדות יהודיות, סטיוונס, למרות התנגדות פנימית, מציית, ולמיס קנטון הוא אומר: "חובתנו המקצועית איננה לגחמותינו ולרגשותינו שלנו, אלא למשאלותיו של מעבידנו".

"שארית היום" מקיף כמה נושאים מעוררי מחשבה. אישיגורו מתבונן בחברה הבריטית, בהיצמדותה למבנה המעמדי. הוא מעלה שאלות לגבי כוחה ותקפותה של הדמוקרטיה. תזוזתו של מרכז הכובד העולמי מאירופה לאמריקה באה לידי ביטוי בספר, כמו גם הפערים התרבותיים בין העולם החדש לישן. אישיגורו, באמצעות סטיוונס, מצביע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה העולמית מאחורי הקלעים, כשהוא מתרכז בתקופה שבין עלית הנאצים למלחמה. אבל כל הנושאים הללו, מעניינים וכתובים מצוין בפני עצמם, הם בעיני הרקע לנושא המרכזי, שהוא אותה דבקות מעוורת עיניים. סטיוונס, שגילוי לבו ומחויבותו מחבבים אותו על הקורא, אינו שונה בעצם מכל אדם שאימץ לעצמו מנהיג, הרסני ככל שיהיה, והטמיע את אישיותו אל תוך זו של המנהיג. מעין אלברט שפאר כזה, שרק רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וגם כשמקורביו של היטלר החלו להמלט מן הבונקר, הוא עשה את הדרך ההפוכה כדי להפרד מאלילו. סטיוונס, הסבור שבשלב מסוים אדם חייב להפסיק לנדוד בין מעבידים ולדבוק במעביד אחד, אימץ לעצמו את ערכיו של לורד דארלינגטון ואת הישגיו. כך, בסיומו של יום מפרך, שבו נאלץ לספוג גם את התפטרותה של מיס קנטון וגם את לחציו הפוגעניים של עתונאי, הוא חש תחושת נצחון בזכות ועידה פוליטית הנערכת בבית בהשתתפותו של ריבנטרופ, שניצל את תמימותו של לורד דארלינגטון: "מי היה מטיל ספק באותו רגע שאמנם התקרבתי אל טבורם המרכזי של העניינים, במידה שכל רב משרתים היה מייחל לה?" רגע מרומם במיוחד בקריירה שלו מגיע, כשהלורד מספר לו שמצב רוחו של ריבנטרופ השתפר בזכות כלי הכסף, שסטיוונס עמל על הברקתם, ומשום כך חלה הפשרה ביחסים בינו לבין האליפקס. הוא אטם עצמו לחלוטין בפני השלכות הארועים שארעו בבית, האמין בלב שלם כי חובתו של רב משרתים היא לספק שירות טוב. הוא אינו אמור להתערב בענייניה הגדולים של האומה. כששמו של הלורד מוכפש בשל קשריו עם הגרמנים, סטיוונס סבור, למרות שחש עצמו כמי שמצוי, כאמור, בטבורם של הדברים, כי מכיוון שתחם את עצמו בתוך עיסוקו, חסרת שחר היא הטענה שעלי להתייסר בחרטה או בבושה בגין מה שעשיתי אני. הדבקות בחובה מעל הכל.

סטיוונס הצטייר בדמיוני כאגנוס הדסון, הבאטלר שגילם גורדון ג'קסון בסדרת הטלויזיה הזכורה לטוב משנות השבעים, "על אדונים ומשרתים" (תמונה למטה) – זקוף, רציני, מכיר בערך עצמו ובו זמנית קובע את ערכו על פי זה של אדוניו, מסור בלב ונפש לתפקידו. בסרט שנעשה על פי הספר גילם אנתוני הופקינס את דמותו של סטיוונס, בחירה הולמת.

"שארית היום" הוא ספר מבריק, ובצדק זכה בפרס בוקר בשנת 1989. צילה אלעזר תרגמה נפלא, ושימרה את ה"בריטיוּת" בתוך העברית. מומלץ מאוד.

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

כנרת זמורה ביתן

1992, 2006 (1989)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

44a688cb180c3a4ac3f66333b4347e8a

מודעות פרסומת

חידת ואלנברג / אלכס קרשו

963403

בינואר 1945 השלימו הסובייטים את כיבושה של בודפשט. באותו חודש עצרו את ראול ואלנברג, הדיפלומט השבדי שהציל רבים מיהודי העיר, משום שהאמינו שהוא, כמו הסגל הדיפלומטי השבדי כולו, עסק בריגול לטובת הנאצים. כשעמיתו של ואלנברג העיד בפני חוקרי הנ-ק-וו-ד כי האיש שעצרו שהה בעיר בשליחות הצלה, הגיבו החוקרים בחוסר אמון מוחלט: "אתה באמת חושב שאדם עם שכל בראשו יאמין שאנשים יישארו בעיר, תחת מצור, רק 'למטרות הומניטריות', כשהם יכולים לחזור לארץ הניטרלית השלווה והנעימה שלהם?!". ראול ואלנברג אכן נמנה עם אותם יחידי סגולה, שבשם המטרות ההומניטריות הניח בצד את הניטרליות השבדית המקודשת ואת חייו השלווים, וסיכן את עצמו שוב ושוב בחתירתו להצלת נפשות.

כשארצות הברית החליטה סוף סוף, בינואר 1944, לעשות מעשה לטובת יהודי אירופה, הקים רוזוולט את המועצה לפליטי מלחמה. מספר חודשים אחר כך הוחלט לרכז מאמצים בהונגריה, אך בשל המלחמה לא ניתן היה לשלוח אליה אמריקאים. המועצה פנתה אל השבדים, שהחזיקו נציגות דיפלומטית גדולה בבודפשט, ומנהל חברת הסחר המרכז אירופית, יהודי שבדי ממוצא הונגרי, המליץ על ואלנברג כאיש המתאים לעמוד בראש מבצע ההצלה. עד כמה היה ואלנברג האיש הנכון תעיד העובדה, שבאותם ימים תכנן לנסוע לבודפשט כדי לחלץ את משפחתו של אותו מנהל. שמונה שנים קודם לכן עבד ואלנברג בסניף "בנק הולנד" בחיפה, שם פגש יהודים שנמלטו מגרמניה, והיה מודע לפיכך לרדיפתם. להיות משקיף מהצד לא היה בגדר האפשר מבחינתו.

ואלנברג הגיע לבודפשט ביולי 1944, והחל מיד בביצוע תכניותיו. הוא זיהה נכון את הכבוד שרוחשים הגרמנים למסמכים רשמיים, והנפיק אלפי תעודות חסות, מעוטרות בסמלי שבדיה, ליהודים. בשיא פעילותו ניהל ארגון סעד, שהועסקו בו למעלה מחמש-מאות וחמישים יהודים, שעבודתם פטרה אותם מן החובה לשאת טלאי צהוב, והעמידה אותם תחת חסות השגרירות. הארגון הפעיל עשרות בתים מוגנים, בית יתומים, בית חולים ובתי תמחוי. נדמה כי ואלנברג נכח בכל מקום, ברציפי הרכבות לפני השילוחים לאושוויץ, בצעדות המוות, בבתי המעצר. בכל מקום החל לקרוא במגפון שמות של יהודים, הגניב לידיהם תעודות ודרש לשחררם. אחרי התפטרותו של הורטי ועלית שלטון צלב החץ, הפכה משימתו מסוכנת יותר. כעת ניצבו מולו לא ביורוקרטים רצחניים אלא פסיכופטים תאבי דם, אך הוא המשיך בדרכו. המספר המדויק של היהודים שניצלו בזכות פעילותו אינו ידוע, אך ההערכות נעות בין עשרים אלף למאה אלף.

אלכס קרשו מספר ב"חידת ואלנברג" לא רק את סיפורו של הדיפלומט, אלא את סיפורה של התקופה בבודפשט. הוא מפנה זרקור אל אדולף אייכמן, מי שהחזיק בתפקיד מפתח בישום הפתרון הסופי. לאחר שהוכיח את עצמו במשימתו הרצחנית במדינות אחרות, הוכתר על ידי הימלר כ"מומחה", והופקד על השמדת יהודי הונגריה, משימה שאליה ניגש בהתלהבות. כשבשל המלחמה קשה היה לגייס רכבות להובלת היהודים, אייכמן קצר הרוח והלהוט, זה שטען במשפטו כי רק מילא פקודות, היה האיש שהגה את הרעיון להוציא את המיועדים לגירוש למסע רגלי בעיצומו של החורף, מסע שהפך בתוך זמן קצר לצעדת מוות.

קרשו שילב בספר את סיפוריהם של כמה מן היהודים שניצלו תודות לואלנברג. מרים הרצוג היתה על סף מוות במהלך צעדת המוות, כשואלנברג הופיע במפתיע, והצליח להחזיר אותה, ועוד כמאה מן הצועדים התשושים והמורעבים, לבודפשט. אמיל ומרגיט הרמן נדדו במשך שנים יחד עם בתם ורה ממחבוא למחבוא, וסברו שבבודפשט, שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים, ימצאו מנוחה. בצעד אמיץ וקורע לב ניאותה מרגיט למסור את ילדתה לבית יתומים שניהל ארגונו של ואלנברג, כדי להבטיח שתזכה לארוחות סדירות. אליס ברויאר וארווין קוראניי, סטודנטים לרפואה, נישאו והתגוררו בבודשפט, אך לבה של אליס נותר עם משפחתה בפריפריה. ביאושה אף שמה פעמיה יום אחד אל משרדו של אייכמן, הצליחה להכנס ולשטוח את בקשתה לאישור נסיעה, וגורשה בזעם. הישרדותן של שתי משפחות אלה, כמו של רבות אחרות, היא שילוב של מזל ושל תושיה, ולפעילותו של ואלנברג היה בכך חלק.

שילוב הסיפורים השונים, ברמת האדם היחיד וברמה הציבורית, ההתחקות אחר פעילותו של ואלנברג במקביל לתיאור התנהלותו של אייכמן, מקנים לספר רוחב יריעה, וממחישים את האימה ואת הטרור, את היאוש ואת הניצוצות הזעירים של התקווה.

חידת היעלמותו של ואלנברג לא נפתרה. ברור שנפל בידי הרוסים. ידוע שממשלת שבדיה העדיפה לשמור על ניטרליות ולא להכעיס את הסובייטים בדרישות לבירור גורלו ולהחזרתו. הוריו ואחיו ואחותו ניסו כל חייהם ללא לאות להחזירו הביתה, אך נתקלו בקיר אטום. דודניו, שבזכות קשריהם המסחריים עם הגרמנים עשו הון בתקופת המלחמה (הממונה על האזור האמריקאי בגרמניה אחרי המלחמה דרש להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה), לא נקפו אצבע. הרוסים שחררו מדי פעם מידע מוטעה באשר לגורלו. ביוני 2016, מספר שנים אחרי ש"חידת ואלנברג" ראה אור, פרסם אחד מראשי הק.ג.ב את זכרונותיו, וסיפר כי ואלנברג נרצח בכלא בהוראת סטלין, יחד עם פעילים אנטי נאצים אחרים, כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות סייעה לבכירי הנאצים להמלט לדרום אמריקה. לא ברור עד כמה גרסה מאוחרת זו מדויקת.

יש להזכיר כי דיפלומטים נוספים נחלצו אף הם לסייע ליהודי הונגריה, וכמו ואלנברג הוכרו אף הם כחסידי אומות עולם – קרל לוץ השוויצרי, שפעל בניגוד למדיניות ממשלתו, פר אנייר השבדי, שהחל לפעול עוד לפני הגעתו של ואלנברג, וקרלוס סמפאיו גארידו הפורטוגלי, ששכנע את ממשלתו להתיר לו ולעוזרו, טייחיירה ברנקיניו, להשאר בבודפשט ולסייע ליהודיה.

"חידת ואלנברג" הוא ספר מקיף, כתוב כפרוזה מותחת למרות היותו ספר תיעודי. הוא חידש לי פרטים רבים על קורות יהודי הונגריה שלא הכרתי, והרחיב את הידע שלי על ראול ואלנברג. יצירה מושקעת, כתובה היטב, וראויה עד מאוד לקריאה.

The Envoy – Alex Kershaw

זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מרגלי הבלקן / אלן פירסט

968357

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

בעקבות אלכסנדר הגדול / מייקל ווד

34599

כותרת משנה: מסע מיוון לאסיה

מייקל ווד, היסטוריון וכתב של ה-BBC, יצא למסע בעקבות אלכסנדר הגדול. במשך כשנה עקב אחרי מסע הכיבושים של אלכסנדר ברכב וברגל, מיוון למצרים, למזרח התיכון, ומשם לפרס ולהודו. המסע תועד בסדרת טלויזיה  ובספר שלפנינו.

בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר את הדרדנלים כדי לנקום ביריבה הותיקה פרס, ששלטונה השתרע אז עד אסיה הקטנה. משם ירד למצרים – שם הוכתר כפרעה, וייסד בין השאר את העיר אלכסנדריה – ואחר-כך פנה להמשך המלחמה נגד פרס. כשהכניע את יריביו לא פנה לשוב הביתה, אלא המשיך במסע כיבושים עמוק אל תוך אסיה, באזורים שכיום הם פקיסטן, אפגניסטן והודו. במשך עשור נע עם צבאו במסע נועז ושטוף דמים, תוך שהוא מטביע את חותמו לדורות. לבסוף חזר לבבל, בה ראה את מרכזו החדש, ושם מת בהיותו בן שלושים ושתיים.

מייקל ווד מתאר את מסעו של אלכסנדר, ואת מסעו שלו בעקבותיו, בתשוקה ובהתלהבות מדבקות. בספר היבטים רבים של אלכסנדר ושל השפעתו: המהלכים הצבאיים, אישיותו של המלך, עקבות ההיסטוריה באסיה של ימינו, הדרך בה נכתבה ההיסטוריה, קווים משותפים בין אז לעכשו ועוד.

אלכסנדר נדחף ככל הנראה על ידי אמביציה אינסופית להוכיח שאין אתגר שלא יוכל לו. שוב דבר, כולל הטבע, לא נראה לו מכשול גדול מדי. כך, לדוגמא, כשרצה לכבוש את צור, שהיתה אז על אי במרחק כשמונה-מאות מטר מהחוף, הוא הפך אותה לחצי-אי. כשעמק הפריד בינו ובין יעד מבוצר בצפון אפגניסטן, הוא מילא אותו באדמה ובעצים. מצד אחד היה אלכסנדר בונה – למעלה משלושים ערים בשם אלכסנדריה נוסדו באותה תקופה – ומצד שני היה הורס חסר רחמים: את הגברים בגיל הגיוס היה רוצח, את הנשים והילדים מכר לעבדות, והרכוש היה לשללם של לוחמיו. עבור היוונים הוא היה אלכסנדר הגדול, עבור האסיאתים הוא היה השטן. ווד מתייחס לעומק לאישיותו החמקמקה, למאניה-דיפרסיה שאפיינה אותו, לאלכוהוליזם שאולי הרג אותו.

מעניינות גם ההתיחסויות של ווד לארועים שארעו באותם מקומות מאות שנים אחר-כך, תוך שהוא מצביע על מקומות משמעותיים גיאוגרפית והיסטורית לאורך הדורות. עוד היבט מעניין באותו הקשר הוא ההשפעה ארוכת הטווח, למעשה עד ימינו, של התרבות ההלניסטית שהובאה לאזור עם אלכסנדר ואנשיו, וההמשכיות של תרבויות מקומיות עתיקות, שמנהגיהן עדיין מתקיימים.

בספר תמונות רבות של המקומות המתוארים בספר, והן מסייעות להמחיש את תנאי השטח בהם פעלו הצבאות. ווד סקרן מאוד לדעת כיצד נראה אלכסנדר, ואינו יכול להסתמך על פסלים ועל מטבעות שנועדו להאדיר אותו. הוא מניח שהתמונה הקרובה ביותר למציאות היא זו שצוירה בעקבות קרב אסוס, והונצחה בפסיפס המתאר את הקרב בין אלכסנדר לדריווש.

בעקבות אלכסנדר הגדול - הפסיפס של אסוס

הנה הפיסקה המסיימת את הספר, בה מסכם ווד את חוויותיו:

ראינו את העבר עדיין חי; ראינו דברים שקשה להאמין שהם קיימים בסוף המאה העשרים – שרידיו האחרונים של העולם העתיק שאלכסנדר וצבאו ידעו, הציוויליזציות המסורתיות שבהן הוא עשה מלחמות. רכבנו עם הטורקומנים והפלגנו עם בני מוהאנו; העלינו עז כקורבן ושתינו יין עם הפגאנים השחורים של הינדו קוש. הלכנו ליד רַכָּבֶי הגמלים של מדבר מקרן, וראינו את הנוודים של לוריסטן מורחים חלב אתונות על הקבר של כורש. ראינו את העץ הקדוש של צ'אם, ואת הלהבה הקדושה של אדור פארנבאח, שלפניה התפלל דריווש בעצמו. החזקנו את הספרים האבודים של גאלנוס ותיאופראסטוס, וכרענו ברך לפני המומיה של ספיטאמנס. שמענו את זמרת האווסטה, ופגשנו את אחרון הצאצאים של הצבא המקדוני ליד קבוצת סיגליות מתחת לפסגה הקדושה של טיריץ' מיר.

בידיהם של החוקרים, היסטוריה היא דבר אחד; בידיהם של האנשים שהיו עדי הראיה שלנו לאורך כל המסע, היא דבר אחר. זה מאורע קיבוצי שקיים לנצח בסיפורים, מאורע שחלחל בתרבות והגיע עד ימינו. כפי שאומרת בתולת הים: אלכסנדר הגדול עדיין חי. והוא שולט.

מרתק ומומלץ, לא רק לחובבי היסטוריה.

In the Footsteps of Alexander the Great – Michael Wood

הד ארצי

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ארמונות בחול / כריס בוג'אליאן

d790d7a8d79ed795d7a0d795d7aa-d791d797d795d79c-d79bd7a8d799d7a1-d791d795d792d7b3d790d79cd799d790d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7

הספר עוסק ברצח העם הארמני, שהתחולל בשנים 1915 עד 1918, ומסופר מפיה של דור שלישי לרצח (דמותה, כמו הדמויות האחרות בספר, בדויה). סבה של המספרת, ארמן, היה גבר צעיר באותה תקופה, נשוי ואב לתינוקת. איכשהו חמק מן הטבח שערכו התורכים בקרב הגברים הארמנים, אך אשתו ובתו לא חמקו מגורלן, ונשלחו במסע רגלי מפרך אל מחנה ריכוז מדברי. סבתה של המספרת, אליזבת, היתה צעירה אמריקאית, שהגיעה לחאלב שבסוריה, שם עברו חלק מן המגורשים לפני שהמשיכו אל המדבר, עם אביה ועם משלחת סיוע קטנה, כדי לנסות להקל על סבלם של הארמנים. מעטים שרדו את מסעות המוות, שנערכו בתנאי חום בלתי נסבל, עם מים ומזון במשורה, תוך שמלוויהם התורכים נוקטים "יוזמות אישיות" של מעשי ברבריות, אונס ואלימות. דרכיהם של אליזבת וארמן הצטלבו בחאלב. לנוכח מספרם העצום של המתים, ארמן הניח שנותר לבדו, ובדרך-לא-דרך עבר למצרים להצטרף אל הצבא הבריטי ולהלחם בתורכים. כשאביה של אליזבת ומרבית המשלחת שבו לארצות הברית, אליזבת בחרה להשאר בחאלב בתקווה שארמן ישרוד את הקרבות וישוב אליה.

סבה וסבתה של לורה, הנכדה המספרת, לא הרבו לדבר על מה שעבר עליהם. לורה יוצאת למסע בעקבות תמונת אשה ארמנית מאותם ימים, אשה ששם משפחתה כשם משפחתו של הסב, ומחקרה עוזר לה לחבר רסיסי מידע ששמעה במהלך השנים. היא מוצאת יומן ומכתבים של ארמן ואליזבת, שנמסרו לארכיון ארמני, ומרכיבה בהדרגה את קורותיהם.

התורכים, כידוע, מכחישים את השואה הארמנית. מעניין ללמוד מן הספר כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה הם הכירו בעוולות שגרמו, ומחקו את זכרם של שלושת מובילי הטבח. אחד מן השלושה נרצח על ידי צעיר ארמני, והרוצח לא נענש. שנים אחר-כך המגמה התהפכה, וכיום יש בתורכיה מקומות על שמם של אותם שלושה "גיבורים". הספר אמנם בדוי, אך הסופר נעזר בזכרונותיהם של אנשים שהיו שם, וניתן ללמוד מעט על הלכי הרוח של מדינות זרות מן ההתכתבות בין הקונסול הגרמני לקונסול האמריקאי בחאלב, שמהווה אחד ממקורות המידע שעליהם הסתמך הסופר.

לא נכתבו ספרים רבים על רצח העם הארמני, ולכן זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. נוסף לחשיבותו ההיסטורית, הוא כתוב היטב, ולמרות הארועים המזעזעים המתוארים בו הוא קריא ושוטף. יחד עם זאת, הוא מדגים את הנטיה להפרזה בעלילת משנה, תכונה שמאפיינת לפעמים סיפורים בדויים על רקע היסטורי, ושבגללה אני כמעט תמיד מעדיפה סיפורים שהיו: הסופר שזר לתוך העלילה סוד לכאורה שאליזבת נצרה בליבה באשר לגורלה של אשתו הראשונה של ארמן. הוא אמנם חמק יפה מפגיעה בדמותה של אליזבת, אבל ההעצמה של סיפורה של האשה הראשונה באמצעות מוטיב של אופרת סבון לגמרי מיותר בעיני. הסיפור חזק ומצמרר גם בלי הגלישה הזו.

Sandcastle Girls – Chris Bohjalian

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ההערכות מדברות על 1.2 מליון נרצחים ומתים ארמנים במהלך אותן שנים. מסופר כי כאשר היטלר נשאל לגבי תגובה צפויה של העולם על השמדת היהודים, הוא אמר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"

לקריאה על רצח העם הארמני

עד היום ההוא / קרסמן טיילור

d7a2d793_d794d799d795d79d_d794d794d795d7901

הספר עוסק בנסיונם של הנאצים להשתלט על הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, על כ-40 מליון חבריה, ואת תנועת ההתנגדות שקמה בעקבות נסיון זה. מקור המידע העיקרי של הסופרת היו שיחות עם כומר (שמו הבדוי בספר "קרל הופמן") שנמלט מגרמניה. פרטיו שונו במידה רבה כדי למנוע פגיעה במשפחתו שנותרה מאחור.

לא ידעתי הרבה על הפן הזה של המשטר הנאצי, ומבחינה זו הספר מרתק. הנאצים תכננו להחליף את האמונה הנוצרית ה"רכרוכית" בעיניהם בנצרות כוחנית. לא עוד ישו המפנה את הלחי השניה, אלא ישו/היטלר הלוחם הארי הנועז. תחילה כיסו על כוונותיהם בעטיפה דמוקרטית, אבל חיש קל עברו לשיטות הברוטליות המוכרות, כולל זיוף בחירות, הפגנות כוח, אלימות, וכליאה של כמרים במחנות ריכוז. קבוצה לאומנית שולית בשם "נוצרים גרמנים" זכתה לחסות הנאצית, והפכה לכוח מוביל בכנסיה. מולה עמדה כנסיה מחתרתית בשם "הכנסיה המוודה", בהנהגתו של הכומר מרטין נימלר*.

מי שקורא את הספר עשוי לקבל את הרושם שרוב 40 מליון החברים בכנסיה התנגדו לנאצים. אני לא יודעת אם זו תמימות של "קרל הופמן", או רצון שלו להאמין בכך, או אולי קרסמן טיילור רצתה לחזק את התחושות האנטי פשיסטיות. מכל מקום, קראתי קצת חומר רקע, ונראה לי נכון יותר לומר שרק מיעוט קטן התנגד בפועל. באוירת הפחד של אותם ימים כל התנגדות היא הרואית, אבל הספר מפריז בהרבה בתיאור ההתנגדות ההמונית הגורפת

מה שמקומם בספר זה מה שאין בו. יש בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם לאמונה חופשית. אין בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם של אחרים לחיות. בכלל כל הספר מתנהל לו בתוך בועה. כבר בתחילה המספר מציין שחייו כילד וכמתבגר התנהלו בתוך החוג הסגור שלו, בלי שמץ ידיעה על מה שקורה מחוץ לו (לדוגמא, המשבר הכלכלי שאחרי מלחה"ע הראשונה שכמעט לא פגע בו). אחר-כך עבר לאוניברסיטה, שגם היא היתה עולם סגור של בני טובים. כשהנאצים עלו לשלטון מצא עצמו בתוך מאבקה של הכנסיה, כשהוא שוב עיוור לגמרי למה שקורה מחוץ לו. מכאן אולי ההפרזה בהיקף ההתנגדות, ומכאן ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממצוקותיהם של אנשים מחוץ לכנסיה. אני מעריצה אנשים שהעזו להתנגד, אבל מקוממת הידיעה שאותם אנשים אמיצים הגבילו את אומץ ליבם לד` אמותיהם.

הספר ראה אור לראשונה ב-1942.

*למרטין נימלר מיוחס השיר "לא הרמתי את קולי":
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

Until that day – Kressmann Taylor

הוצאת זמורה ביתן

2008 (1942)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מסעותי עם צ'רלי / ג'ון סטיינבק

07020510

כשהגיע ג'ון סטיינבק לגיל המופלג של 58 שנה, נוכח לדעת שכבר מזמן לא הזדמן לו להפגש עם אמריקה, שעליה הרבה לכתוב (מכאן שמו המלא של הספר "מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה"). לפיכך הזמין טנדר (שזכה לשם רוסיננטה), בנה עליו ביתן מגורים, ויצא לדרך (בפינת הרכילות יש לציין, שסטיינבק סבל מהידרדרות בבריאותו, ואף איבד את הכרתו מספר פעמים ללא סיבה ברורה. אשתו סברה שהמסע נבע גם מהצורך להוכיח לעצמו שאינו זקן). התלווה אליו כלבו צ'רלי (ראו את השניים בתמונה שעל הכריכה). המסע התחיל בניו-יורק, עלה צפונה, חצה את ארה"ב ממזרח למערב, ירד דרומה לאורך החוף עד קליפורניה, חזר מזרחה לטקסס, והסתיים בניו-אורליאנס.

נתחיל מהסוף: באחרית דבר טוען ג'יי פאריני שסטיינבק יכול היה להעלות את רמת הספר אם היה יוצא בהצהרות נבואיות אמיצות יותר על ה"אמריקניות" (זה לא הניסוח  המדויק, אבל זו רוח הדברים). מכיוון שלא עשה זאת, נותרנו עם ספר מסע מקסים. האם היה מקום לצפות לביקורת כלל אמריקאית? לדעתי לא. סטיינבק בחר במודע לעבור בעיקר באזורים כפריים, לא ביקר בכל המדינות, ולבטח לא ערך מחקר מדעי. הוא תיאר את התרשמותו מן המקומות שראה ומאנשים שפגש. בעיני, יותר משזהו ספר על אמריקה, זהו ספר על סטיינבק באמריקה, ובזה יופיו וכוחו. סטיינבק עצמו לא התיימר לספר סיפור אוביקטיבי על אמריקה. באמירה צדדית סיפר על ביקור שערך בפראג. בדרכו חזרה משם פגש מכר שלו, וכשהשוו חוויות והתרשמויות נראה היה שכל אחד מהם ראה פראג שונה. לפיכך הוא בא לספר על אמריקה כפי שנראתה לו, ולא יותר מזה. לפעמים נוצרת תחושה שהוא עדין במתכוון בניסוחיו, נמנע מהלעביר ביקורת בוטה, אבל כשמגיעים לפרק על ניו אורליאנס מגלים שכשהוא כועס ומאוכזב אין לו בעיה להביע זאת. האמירה הכללית הגורפת היחידה שלו מתיחסת ל"אמריקניות": לדבריו, יש דבר כזה, וכתוצאה מכך המשותף בין אמריקאי מהצפון הקר לאמריקאי מהדרום העמוק רב יותר מזה שבין אמריקאי ואנגלי, לדוגמא, גם אם כלפי חוץ אורח חייהם דומה.

הספר כתוב בשילוב של רצינות והומור. ראו לדוגמא הציטוט שהבאתי אתמול, שחלקו הראשון רציני וסיומו בקריצה. מובאים בספר תיאורי טבע יפיפיים לרוב, תיאורי מפגשים עם אנשים שונים לאורך הדרך, והערות של סטיינבק על מה שראו עיניו. הוא מרבה להתייחס לאיכות הסביבה, הרבה לפני שהנושא הפך אופנתי (הספר נכתב ב-1960), ומתאר בעצב את ערמות הזבל והגרוטאות שהאדם מייצר. הוא מקבל את הקידמה, אך בו בזמן מצר על אובדן הפשטות הכפרית. הוא מתעב את העיור, למרות הכרחיותו, ומתנחם במחשבה על תנועת המטוטלת שהיום נעה מן הכפר אל העיר, ומחר – כשהעיר תגדל עד להתפקע – תנוע חזרה מן העיר החוצה.

אחד הפרקים מוקדש לביקורו של סטיינבק בעיר הולדתו סלינס שבקליפורניה. הוא מגיע למסקנה שאליה הגיע תומס וולף: אי אפשר לחזור הביתה (You can’t go home again– שם ספרו של וולף). הבית כבר אינו מקומו, אבדו ריחות ילדותו ונופי נעוריו, וכבר מזמן אינו חלק מן החברה המקומית. למרות קבלת הפנים לה הוא זוכה, הוא ממהר להסתלק משם.

התחנה האחרונה במסע היא בניו אורליאנס. באותם ימים התקבלו לראשונה שני ילדים שחורים לבית ספר לבן. מדי בוקר ומדי צהרים התיצבה בשערי בית הספר קבוצת אמהות, ובחרפות וגידופים קידמה את פני הילדים השחורים, כמו גם את פני ההורים הלבנים שהעזו להמשיך לשלוח את ילדיהם אל בית הספר. סטיינבק מתאר בזעזוע את ההתבהמות של "המריעות", כפי שכונו ע"ש צעקותיהן, ומתאר גם כמה מפגשים עם שחורים ולבנים בדרכו החוצה מניו אורליאנס. פרק מריר המסיים ספר מתוק. אין פלא שלאחר החוויה הזו די יצא לו החשק להמשיך לטייל, או כפי שהוא הגדיר זאת – המסע החליט לבוא אל סופו.

ספר מעניין, כתוב בכשרון, קריא, ומומלץ מאוד.

ולקינוח, ציטוט של קטע שאהבתי במיוחד: 

נראה שבתור סופר היתה לי ילדות בת מזל. סבי, סמיואל המילטון, אהב כתיבה טובה, וגם ידע מה זה, והיו לו כמה בנות משכילות, ביניהן אמי. לפיכך, בסלינס, בארון הספרים הגדול העשוי עץ אגוז ודלתות זכוכית, היה אפשר למצוא דברים מוזרים ונהדרים. הורי מעולם לא הציעו אותם, ודלתות הזכוכית כמובן שמרו עליהם, אז נאלצתי לגנוב דברים מהארון ההוא. זה לא היה אסור בבית, אבל גם לא עודדו את זה. היום אני חושב שאילו אסרנו על ילדינו הבורים לגעת בדברים הנפלאים שבספרות שלנו, אולי הם היו גונבים אותם ומוצאים בהם עונג כמוס.

Travels with Charley in Search of America – John Steinbeck

הוצאת אחוזת בית

2007 (1962)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

דבר מדהים אחד / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

דבר מדהים אחד

רעידת אדמה פתאומית לוכדת תשעה אנשים בקונסוליה ההודית בארה"ב: אפרו-אמריקאי, הודי מוסלמי, בת למהגרים הודים שחיה עם חבר לטיני, זקנה סינית ונכדתה בת העשרה, זוג לבן בגיל העמידה – היא אחרי נסיון התאבדות, הוא רואה חשבון – מנהל משרד הויזות בקונסוליה ופקידת הקבלה. לכל אחד מהם "תיק" משלו: האפרו-אמריקאי נושא צלקות מלחמה, המוסלמי סובל מעוינות האמריקאים אחרי ה-11 בספטמבר, הפקידה מותשת מנסיונות החיזור של המנהל הנשוי. עד לרגע שבו רעדה האדמה היו כל אלה זרים זה לזה, רואים רק את החזות החיצונית, ואדישים לגמרי למה שמאחוריה. רעידת האדמה משנה לחלוטין את יחסיהם ההדדיים.

תחילה גולש כל אחד מהם לתפקידו הקלישאי: החייל לשעבר נוטל פיקוד, המוסלמי מערער על סמכותו, האשה המבוגרת מנסה להרגע באמצעות גלולות, וכן הלאה. כשחולפות השעות, והבנין שמעליהם ממשיך לקרוס בעוד מפלס המים שעל הרצפה הולך ועולה, מציעה אחת מהן להעביר את הזמן באמצעות סיפורים. כל אחד מן הנוכחים מוזמן לספר משהו על עצמו, דבר מדהים אחד שחווה. כל סיפור מגלה פן חדש בדמותו של המספר, מערער לגמרי את התפיסה השיפוטית הראשונית שהתבססה על דעות קדומות ועל התרשמות חיצונית שטחית.

כל סיפור לכשעצמו מעניין וראוי לקריאה, אבל הספר ככלל לוקה בחסר. ניכר, לדעתי, שהסופרת חתרה להגיע אל הסיפורים, אבל תפרה את הדרך אליהם ברשלנות. הרבה ארועים קטנים בעלילה לוקים בחוסר הגיון או בחוסר תשומת לב. דוגמא קטנה: כשהאשה מנסה לבלוע כמה גלולות, בעלה מעיף אותן מידה. החדר מאובק, הרוס, מוצף מים, ולפיכך הגלולות אבודות. עמוד מאוחר יותר הוא נאבק להוציא את אותן גלולות עצמן מכף ידה המאוגרפת… התחושה הכללית היא של חפיפיות, עד כדי כך שבשלב כלשהו שקלתי לנטוש. בדיעבד אני שמחה שלא, הן משום שהסיפורים, כאמור, טובים, והן משום שלא מזיק להזכר מדי פעם שאסור למהר לשפוט אנשים בלי באמת להכיר אותם ואת מה שמניע אותם.

הכריכה היא מהיפות שראיתי.

One Amazing Thing – Chitra Banerjee Divakaruni

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

לחיות את המוות / ג'אנג שיאנליאנג

b1d66314fe25dd640b94707a1959145e

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר