שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה / ג'ולייט גריימס

ג'ולייט גריימס, אמריקאית ממוצא איטלקי מצד אמה, הכירה את סבתה כאשה זקנה, מוזרה מעט, אחרי שעברה לובוטומיה בעקבות פגיעה מוחית כשנכדתה היתה בת חמש. למרות שעות רבות שבילתה בחברתה כשהתבגרה, ולמרות נסיונות להבין מי היתה לפני שהפכה לאשה קשה, עיקשת ובוטה, היא חשה שלא הצליחה לפענח לחלוטין את אישיותה קודם לפגיעה. אבל היא הבינה שהיו סיבות טובות לכך שסבתה הפכה להיות מי שהיתה, ועל בסיס העובדות שאספה בצירוף מחקר מקיף באיטליה ובארצות-הברית, כתבה סיפור בדיוני על סטלה פורטונה, בת גילה ובת דורה של סבתה.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי שבאצבעות המגף האיטלקי. אחותה הבכורה, שנקראה באותו השם, נפטרה כפעוטה מן השפעת הספרדית שהביא אתו אביה משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אמה אסונטה נישאה לאנטוניו בהיותה בת ארבע-עשרה בלבד בשל מצוקה כלכלית אחרי מותו של אביה. אנטוניו היה בעל ואב נעדר, תחילה בשל המלחמה, ובשנים שאחר-כך בשל החלטתו להתפרנס ולמצוא חיים באמריקה. פעם בכמה שנים היה שב הביתה, מטיל את חיתתו על המשפחה, מעבר את אשתו, ומסתלק שוב. בסופו של דבר החליט לצרף אליו את אשתו ואת ארבעת ילדיהם, ואחרי שצלח את תלאות הביורוקרטיה יצאו החמישה לדרכם בספינה האחרונה שהפליגה מאיטליה לפני שמוסוליני עצר את זרם המהגרים.

זהו סיפור על אחיות, על הקשר המורכב והטעון בין סטלה לאחותה הצעירה ממנה צ'טינה, בין הבכורה הכריזמטית, העיקשת, מהירת התפיסה, השואפת לעצמאות, ובין הצעירה הרכה, הנגררת, הנכנעת למוסכמות. זהו גם סיפור על ההבדל בין הדורות, בין אסונטה, שלמרות חייה הקשים קיבלה על עצמה בהשלמה, ואפילו בחיוך ובנועם, את תפיסת עליונותו של בעלה ואת אדנותו, ובין סטלה שסירבה בעיקשות להכנע לגורלה של אשה לשמש את צרכיו של הגבר וללדת ילדים ביסורים. וזהו סיפור על הגירה ועל קשייה, על הקושי להסתגל לסביבה הזרה ועל טינתה של המדינה החדשה אל הזרים שביקשו להבלע בה. ויותר מכל, זהו סיפור על נשיות הנאבקת למצוא לעצמה מקום וקול ומשמעות בעולם פטריארכלי.

הסופרת מוליכה את העלילה בין ארועי הכמעט-מוות של סטלה, שכל אחד מהם מייצג, כפי שנרמז בבירור בשמות הפרקים, אבן דרך בחייה: כוויות (התפתחות קוגניטיבית), מעיים שפוכים (כאבים גוברים), הכאה באלה (לימודים), טביעה (הגירה), אונס (נישואים), איבוד דם (אימהות), חנק (שינוי חיים), שטף דם מוחי (דמנציה). לא ברור איזו מן התאונות האלה אכן התרחשה, אבל כמו שהמספרת כותבת, "לעתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה". כך או כך, התאונות האנקדוטיות הללו משרתות היטב את העלילה.

למרות שמדובר בספר שהוא בבירור פמיניסטי, ולמרות שאנטוניו הוא בהחלט טיפוס דוחה וגם מרבית הגברים האחרים במשפחה לוקים בתחושת עליונות "טבעית", הסופרת אינה פונה לכיוון של שנאת גברים. "כיום, כל מה שאנחנו זוכרים מאנטוניו פורטונה – בצדק או שלא בצדק – הם דברים מרושעים שהוא אמר ועשה", היא כותבת.  "אבל התמונה בשלמותה מסובכת מחלקיה, הפשוטים והמכוערים כל כך כשהם נבחנים כיחידות נפרדות". היא מספרת על חיים בלתי נסבלים במשפחה, שהילדים שהתרבו בה מדי שנה חלקו עם הוריהם במקרה הטוב חדר, ובמקרה הרע מיטה משותפת. הקירבה הכפויה חשפה אותם לעיוותים ולסטיות, לא הותירה מקום לחסד ולפרטיות, וכולם, ואנטוניו בתוכם, מיהרו להסתלק אל משק בית אחר בו יכלו לטפח תחושת ערך על חשבון נשותיהם, ולבנות משפחה חדשה, שבסופו של דבר היתה דומה לזו שעזבו. "אני לא אומרת שאנטוניו פורטונה לא היה מפלצת. אני רק מספרת מאיפה באה המפלצת הזאת", היא מסכמת. מסבירה אך לא מצדיקה.

כשהחליט אנטוניו שעל סטלה להנשא למרות התנגדותה הנחרצת, היה עליה להחליט. האם היא תניח לזה לקרות? תניח לחייה להיות תוצר של בחירות שעושים אחרים בשבילה? היא מעולם לא בחרה משהו לעצמה – וזאת היתה שגיאה. היא מעולם לא ידעה מה הדבר שהיא בעצם רוצה מהחיים, אלא רק מה אינה רוצה. מכיוון שסטלה היא סבתה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, אנחנו יודעים שנולדו לה ילדים. ומכיוון שמסופר כבר בתחילה שבעשורים האחרונים לא החליפה מילה עם אחותה, אנחנו יודעים גם שהקשר הקרוב בין השתים התפורר. כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כדאי מאוד להתלוות אל סטלה לאורך כל חייה כדי להכיר את סיפורה.

ג'ולייט גריימס כתבה בכשרון וברגש עז אך מאופק עלילה רבת עוצמה על אשה רבת פנים, "שיכלה לשלוט בעולם בכוח הרצון שלה" גם כשנאלצה להכנע לו. צילה אלעזר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

The Seven or Eight Deaths of Stella Fortuna – Juliet Grames

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ציפור הלעג / ג'ראלד דארל

אי שם בלב ים, על קו הגבול בין האוקינוס ההודי לאוקינוס השקט, שוכן האי זֶנקאלי. בתקופה המתוארת בספר, האי הוא חלק מן האימפריה הבריטית, ופיטר פוקסגלאב, עובד מדינה צעיר, נשלח אליו כדי לשמש כעוזר ליועץ המדיני. האי, העומד על סף קבלת עצמאות, זכה לפרסום בלתי צפוי, כשהוחלט על ידי הבריטים להקים בו שדה תעופה בנימוק שבכך תימנע מן הרוסים דריסת רגל באזור. מפעל נוסף, שעתיד לשנות את פני המקום, הוא סכר שיגרום להצפת חלק משטחו של האי.

את האי מאכלסים שני שבטים מקומיים, יריבים זה לזה, החיים בסטטוס קוו נינוח. שבט אחד מאמין באל דג, השני באל ציפור. אך אויה, הציפור, שכינויה "ציפור הלעג", נכחדה. יחד איתה נעלמו גם עצי האומבו, ורק שריד יחיד ממנו נותר לפליטה, שמור מכל משמר. לצדם של השבטים המקומיים חי באי השבט המערבי הלבן, המונה כמה פונקציונרים בריטים, אנשי עסקים, זונות, ונציגי שלוש כנסיות.

ג'ראלד דארל, בגישתו הקלילה והאופטימית, המוצאת טוב ויופי בכל מקום, מתאר קולוניאליזם נינוח, שאין בו ניצול חד צדדי. המושל הבריטי הוא מאובן טקסי, והמלך המקומי הוא דיפלומט מתוחכם. האמונה המקומית אינה נחותה מן המערבית – "עליכם לזכור תמיד כי אלוהיו של אדם אחד עשוי להיות מעשיה לילדים לדידו של אדם אחר, אך הן לאלים ולהן למעשיות לילדים יש מקום בעולם", אומר המלך למיסיונרים. הכומר הלבנה של כנסית ההתגלות השניה היא לוחמת קשוחה למען הטבע המקומי ולרווחת המקומיים, ודווקא אחד מאנשי הממשל המקומי הוא זה שדוחף, למטרות רווח אישי, למפעלים שיהרסו אותם. הלבנים, בפטרונות, נותנים לילידים שמות מן התרבות המערבית, כגון נפוליאון וליאונרדו, אך האחרונים מקבלים אותם בסלחנות שוות נפש. המלך קינגי מייצג את גישתם, כשהוא אומר ליועץ המדיני הבריטי: "הו, חניבעל, אלמלא היה לי אותך ואת 'קול זנקאלי' שישעשעו אותי, היה שלטוני כה משעמם". בני אדם הם בני אדם, עור שונה אבל פנימיות דומה, כך אומר דארל מבלי לומר זאת מפורשות.

הספר ממוקד מסר – "עתיד המין האנושי כולו תלוי בשימור הטבע, ולא בניצול מתמשך וחמסני" – אבל עובדה זו אינה פוגמת בהנאה ממנו. למעשה, המסר מחודד רק לקראת סיומו, ובדרך לשם דארל מעביר את הקורא בחיוך דרך שלל דמויות, המתוארות בחיוניות מרובה, ורוב הזמן גם בלגלגנות בלתי מוסתרת, אם לכך הן ראויות. בין השאר הוא מבקר בחן את ההתנשאות המערבית, שהיא לרוב בלתי מודעת לעצמה. כך, לדוגמא, עיתונאי מתייחס בהערצה אל הצלם המתלווה אליו, ומכנה אותו "אנגלי אמיתי", אחרי שהלה משמיע אמירות בזכות כל דבר אנגלי, כולל "אוכל אנגלי הגון […] דגים וצ'יפס", ודברי גינוי כלפי כל דבר זר. ואותו עיתונאי, כשהוא מבקש לסלק קהל מקומי המתגודד סביבו, מנפנף ב"אני הבי.בי.סי.", "אין לכם מושג איזה ערך יש לפרסום", "אנחנו הבי.בי.סי., לא האי.טי.וי.", כי באטימותו אין לו ספק שכל מקום, נידח ככל שיהיה, מודע לעוצמת המדיה ולהבדלים שבין רשתות טלויזיה בבריטניה.

אינטרסנטים, מקומיים וזרים, בוחשים במתרחש באי, ונראה שגורלו נחרץ לשנות פניו לנצח. אבל תגלית שמגלים באקראי פיטר ואודרי, בתו של בעל העתון האירי 'קול זנקאלי', הופכת את הקערה על פיה. בעמק נסתר, שאמור להיות מוצף מים לאחר בנית הסכר, הם מוצאים את ציפורי הלעג שנחשבו אבודות, וגם את עצי האומבו. שובו של האל הציפור הוא תמריץ לשימורו של העמק, אך מסתבר שאין בכך די. צריך להופיע מדען תמהוני עם הסבר משכנע בדבר חשיבות השימור לעתידו הכלכלי של האי, הסבר שמתחיל בפרפר אחד, כדי שהמלך יוכל לדחוף בעדינות לקבלת ההחלטה שהיתה רצויה לו מלכתחילה, הווה אומר למנוע את פלישת מאות האנשים שהיו מגיעים בעקבות הפרויקטים המתוכננים. "אנו, כמדענים צלולי מוח, מבינים שהעולם נשלט בידי נבערים מדעת […] היש תמה אפוא, מר פוקסגלאב יקירי, שהאנשים האחרונים בעולם ששליטינו נועצים בהם הינם המדענים, וזאת רק לאחר שהם כבר עשו מיש-מש גדול מהמצב כולו?", כך מתלונן המדען. ונדמה, למרבה הצער, שדבר לא השתנה מאז. במקום לראות במדע מורה דרך, השליטים פונים אליו רק כאל מוצא אחרון.

בנימה רצינית יותר מתבטא דארל ב"דבר הסופר" בסיומו של הספר. סיפרתי לכם סיפור משעשע, הוא אומר, אבל הכחדות מתרחשות כל הזמן, ובזמן שאנו אולי אדישים להיעלמותו של בעל חיים או צומח מסוים אנו לא לוקחים בחשבון את השרשרת הרת האסון שהיעלמות זו גורמת. הוא מסיים בהזמנת הקוראים להצטרף לארגון ג'רזי לשימור עולם חיי הבר, העוסק בשימור מינים הנמצאים על סף הכחדה.

"ציפור הלעג" הוא סיפור משעשע ומעורר מחשבה גם יחד, מתורגם יפה על יד צילה אלעזר, ומומלץ בהחלט.

The Mockery Bird – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1985 (1981)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

איור הכריכה: אמי רובינגר

אמן של העולם הצף / קאזואו אישיגורו

"אמן של העולם הצף" מתרחש ביפן אחרי כניעתה לבעלות הברית בסיומה של מלחמת העולם השניה. מאסוג'י אונו, צייר מזדקן, חי בביתו בעיר שהופצצה ונחרבה ברובה. בנו נהרג במלחמה, אשתו הלכה לעולמה, בתו הבכורה סטסוקו נשואה וחיה עם בעלה ובנה הרחק ממנו. בבית נותרה נוריקו, צעירה כבת עשרים ושש, הלהוטה להנשא.

הצעירים באותה תקופה נישאים לאחר משא ומתן בין משפחותיהם, ולאחר ששני הצדדים ניהלו תחקירים מעמיקים אודות מחותניהם הפוטנציאלים. שנה קודם לכן נכשל המשא ומתן, שהיה אמור להוביל לנישואיה של נוריקו, ובעקבות רמזים מנומסים של סטסוקו, אונו נאלץ להרהר בשאלה אם היה לו חלק בכך, ומה יש בידו לעשות כדי למנוע כשלון נוסף.

הסיפור מסופר בגוף ראשון, באיטיות ובפרטנות, מפיו של אונו. מכיוון שהוא מתייחס הן לעבר והן להווה, אנו מתוודעים לפכים היחודיים של התרבות היפנית, ולבעיות שהטרידו את המדינה באותה תקופה. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, צפות ועולות שאלות של אחריות, של אשמה, ושל פערי דורות.

אונו מוטרד מן האמריקניזציה של יפן. ההתמערבות של המדינה באה לידי ביטוי בעיקר בדמותו של איצ'ירו, נכדו בן השמונה. גיבוריו של הילד הם בוקרי המערב הפרוע ופופאי, בתמיכתו של אביו סואיצ'י, הסבור כי המודלים האמריקאים מתאימים לבנו יותר מאלה היפנים. אולי יש בכך משום השלמה עם הכניעה, ואולי משום מרידה בדור ההורים שהוביל את בני גילו של סואיצ'י אל שדה הקרב. איצי'רו הוא במידה רבה תערובת של הוריו – סטסוקו, שעדיין שומרת על נימוסים יפנים – מדברת אל אביה בגוף שלישי, נמנעת מלומר את דעתה ישירות – וסואיצ'י שבוחר במודרנה מערבית. "אינך דואג לפעמים שאולי אנו נחפזים מדי בלכתנו בעקבות האמריקנים?", שואל אונו את חתנו. "אני הייתי הראשון להסכים שרבים ממנהגינו הנושנים חייבים עתה להמחק לעולמים, אך אינך חושב שלפעמים דברים טובים מושלכים יחד עם הרעים? ואמנם לפעמים נראית יפן כילד רך שלומד ממבוגר זר".

נדמה לאונו כי אצבעות מאשימות מופנות כלפיו. הוא מפרש באופן זה את רמיזותיה של סטסוקו, וגם את דבריו של חתנו, המספר על התאבדותו של מנהלו מתוך אחריות על חלקם של מפעליו במלחמה. אבל אונו אינו חש אשם. "אלה שנלחמו ועבדו בנאמנות למען ארצנו בזמן המלחמה, אינם יכולים להקרא פושעי מלחמה. חוששני שזה ביטוי שמשתמשים בו בחופשיות רבה מדי בימים אלה". חברו מאטסודה סבור כמוהו: "יגידו היום אנשים מה שיגידו, אין זה משנה. בקרוב, בעוד כמה שנים, יוכלו דומינו להרים את ראשיהם בגאווה על מה שאנחנו ניסינו לעשות".

מה בעצם עשה אונו? סיפורו נגול לאטו, ורק בהדרגה מתברר שתמך באופן פעיל במלחמה, ותרם את כישוריו האמנותיים ואת השפעתו על תלמידיו כדי לעודד צעירים לצאת אל הקרב. הוא אינו חש אשמה, אך מודע לעובדה שעברו עלול לפגום בסיכוייה של נוריקו להקים משפחה משל עצמה. בלי ידיעתה הוא מנסה להפגש עם אנשים, שאותם עשויה משפחת החתן המיועד לחקור, כדי לשכנע אותם לדבר לטובתו. האדם שאותו הוא מבקש לפייס יותר מכל הוא תלמידו לשעבר שניתק אתו קשר. הסיבה לניתוק תיחשף רק לקראת סיומו של הספר, ותדגים עד כמה הרחיק אונו לכת בדבקותו בלאומנות מיליטריסטית. מכל מקום, למרות מאמציו לתקן את העבר לא נראה שאונו חש אשם, אבל לטובת בתו הוא מוכן להודות יתכן ששגה בתום לב.  

עולמם של האמנים היפנים הוא הרקע שעליו מתרחשת העלילה. אונו בחר בציור מגיל צעיר, למרות התנגדותו של אביו. הוא צמח במסורת שקידשה את הסנסיי, המורים הנערצים, וגינתה את הבוגדים בעקרונות עבודתם. שלוש פעמים בחייו בחר אונו בדרך משלו, ואת המחיר על בחירותיו הוא עדיין משלם.

כמו ב"שארית היום" המצוין, שהיה לחלוטין בריטי, גם כאן, בספר שהוא יפני מובהק, קאזואו אישיגורו מתגלה כמספר סבלני מאוד ומעמיק מאוד. על היסודות, שאינם בהכרח אמינים, של עדות עצמית, הוא מצליח להעמיד דיוקן חי אמין. אולי משום שאונו מהסס להחשף, או מסרב להתעמת עם האשמה, הוא מרבה בסיפורים סביב הנושא, אבל הסיפורים הללו מסופרים להפליא, ומצטרפים לתמונה שלמה של אדם ושל תקופה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, והספר מומלץ מאוד.

An Artist of the Floating World – Kazuo Idhiguro

ספרית מעריב

1987 (1986)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

הלקונה / ברברה קינגסולבר

ויולט בראון, מי שהיתה המזכירה של הסופר הריסון ויליאם שפרד, התבקשה על ידו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, להשמיד את כל כתביו. "הלקונה" בעריכתה, הוא סיפור חייו של שפרד, המורכב מיומנים שכתב כל חייו, שאותם שרפה לכאורה מול עיניו, ומהשלמות פרי עטה על בסיס היכרותם הארוכה. ויולט מעידה על עצמה שנאבקה עם מצפונה, אבל מצאה לעצמה תמיכה בהתנהלותו של שפרד עצמו, שהתאבל על מותו של נער חובב צילום, שנעדר לגמרי מן התמונות שהותיר אחריו: "הוא חשב," כותבת ויולט, "שיש פסול בכך שאדם נעלם ואיננו".

ספריו של שפרד עסקו בהיסטוריה של מכסיקו, אותה הכיר כילד וכנער. הוא נולד בארצות הברית לאב אמריקאי ולאם מכסיקנית. ההורים לא התגרשו פורמלית, אך דרכיהם נפרדו, והילד עבר עם אמו למולדתה, שם עסקה בעיקר בחיפוש גבר שיתמוך בה. השכלתו של שפרד הוזנחה, אבל כבר מגיל צעיר נמשך לקריאה ולכתיבה. אמו האשימה אותו כי "אתה קורא את הספרים שלך ומסתלק למרחק של מאה קילומטרים מפה. אתה מתעלם ממני". למנהל בית הספר למפגרים, חירשים-אלמים וילדים בעלי אופי רע, לשם נשלח ללמוד לאחר שלא עמד במבחנים לתיכון, סיפר כי הוא כותב רק "בימים המעניינים. ברוב הימים זה משהו שדומה לרומן גרוע בלי אף דמות שיוצאת מזה עם איזשהו מוסר השכל".

סיפור חייו של שפרד משולב בהיסטוריה של ארצות הברית ושל מכסיקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. במכסיקו הוא משמש כמערבב טיח לצייר דייגו ריברה, ומאוחר יותר כטבח בביתו. נפשו נקשרת בנפשה של פרידה קאלו, אשתו של ריברה וציירת מוכרת בעצמה. היא טוענת כי הוא סופר, הרבה לפני שכתב לפרסום, ותמיכתה מצילה אותו בצמתים קריטיים בחייו. באמצעות בני הזוג הוא מתוודע ללב טרוצקי, שנמלט למכסיקו מאימת סטלין, והוא משמש לו כמתורגמן וכמזכיר לעת מצוא. לאחר שטרוצקי נרצח הוא נאלץ להמלט, ומתגלגל אל העיר אשוויל שבצפון קרולינה – מקום הולדתו של תומס וולף ומקום מותה של זלדה פיצ'רלד – שם הוא קובע את מגוריו. באשוויל הוא כותב את ספריו, וזוכה לפרסום ולהכרה. היכרותו עם הפעילים הקומוניסטים במכסיקו מחשידה אותו, כשארצות הברית נשטפת בבהלה אדומה, ומשפט שאמרה אחת מן הדמויות בספרו מהווה עילה להכפשתו ולרדיפתו. שוב הוא מוצא עצמו במנוסה, הפעם מארצות הברית חזרה למכסיקו.

ברברה קינגסולבר כתבה ספר מרובה נושאים, המשולבים זה בזה באופן מרהיב. מתאים לצטט פה משפט מתוך ביקורת על ספרו השני של שפרד, שעסק בגירוש האצטקים מבית אבותיהם: "מסע מפותל יותר מצמה של סיני. עד שהוא מגיע אל סופו, עוסק הסופר בכמה נושאים מפתיעים, ביניהם שאלת פצצת האטום". באופן דומה מפתלת הסופרת סיפור מורכב, ושוזרת יחדיו את חייו של שפרד עם נושאים כגון נפילת ציויליזציות, קשר עם העבר, האופן בו נכון לספר היסטוריה עתיקה, שנאת זרים בארצות הברית בהיסטוריה הקרובה, תפקידה של האמנות וההתיחסות אליה, מירוץ החימוש, העיתונאות וביקורת הספרות, העדריות המבוהלת והמבהילה של הציבור ועוד ועוד.

ואולי דחוס הספר כולו כבר בתוך המשפטים הראשונים: "בראשית היו המייללים […] זה התחיל במיילל אחד בלבד […] קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הדהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג'ונגל כולו נמלא בעצים שואגים". שפרד הצעיר ואמו מבועתים, מדמיינים שדים מטילי אימה, ומגלים כי מדובר בקופים. אבל היללות והמייללים שבים וצצים בחייו של שפרד, לובשים פנים מגוונות. כאלה הם המאשימים את טרוצקי בבימוי התנקשות בחייו, אלה הכולאים אמריקאים-יפנים במחנות ריכוז וכותבים בעתונים כי "הזיהום עדיין לא קורצף מהעיר", וגם אלה ששולחים לשפרד מכתבי שטנה, במקום מכתבי ההערצה שהורגל לקבל, מרגע שסומן כחובב קומוניסטים. וכזוהי בעלת הבית החביבה, שמוכנה להשכיר חדרים רק לאנשים טובים, אבל לא ליהודי, ואלה שמכים שחור עור שהעז להכנס למלון ללבנים, ומתנצלים בחצי פה רק כשמתברר שהוא שגריר זר. ונמנים עמם גם פוליטיקאים שהתכחשו להבטחה להעניק בונוס לחיילים משוחררי מלחמת העולם הראשונה, וגם מקארתור, שראה בהתארגנות של החיילים מזימה קומוניסטית והפעיל כוח צבאי קטלני כדי לפנות אותם. ואלה הם גם העתונאים הבודים עובדות: "כשאין להם כלום, הם ממלאים חללים. אם לא עוצרים אותם, הם ממלאים עוד ועוד".

"הלקונה" הוא ספר מורכב, שופע ידע, משלב באופן מושלם בין גיבור בדיוני להיסטוריה, ונקרא בנשימה עצורה. בדומה לספריה האחרים של ברברה קינגסולבר, ביניהם "כיוון הנדידה", גם ספר זה מצטיין, בין השאר, באמינות גבוהה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, קטע הציור של דייגו ריברה שעל העטיפה משתלב היטב בעלילה, וחווית הקריאה בספר מהנה, מרחיבת דעת ומומלצת מאוד.

The Lacuna – Barbara Kingsolver

מודן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

שארית היום / קאזואו אישיגורו

מעסיקו של מר סטיוונס, רב משרתים בריטי, מציע לו לצאת לחופשה קצרה, ולהשתמש במהלכה ברכבו. סטיוונס, שמתוך תחושת חובה נמנע כמעט לחלוטין מליטול חופשות, מחליט לקבל את ההצעה. התמריץ לכך הוא מכתב שקיבל ממיס קנטון, לשעבר סוכנת הבית בדארלינגטון הול. ממכתבה סטווינס מבין כי התגלעו קשיים בנישואיה, וכי היא מתגעגעת לעבודתה, והוא יוצא לדרך כדי לשוחח עמה, ואולי להשיבה אל הבית בו עבדה בעבר, ובו הוא עצמו עדיין עובד. ארבעה ימים תארך הנסיעה עד לפגישתם, ובמהלכם סטיוונס, שאינו מורגל בזמן פנוי, יעלה מדי יום את הרהוריו על הכתב.

סטיוונס הוא אדם מאופק, מתוך הכרה עמוקה שהאיפוק הוא תכונה נעלה. את גדולתה של אנגליה ארצו הוא תולה בו – "הייתי אומר שדווקא העדר דרמה או יפעה ניכרת לעין הוא שמייחד את יופיה של ארצנו. מה שנוגע כאן לענין הוא השלווה של היופי הזה, האיפוק שבו". האיפוק, הריסון העצמי, מופתי בעיניו גם כשהמדובר בהתנהלותו של היחיד. על אביו, שהיה, לדברי בנו, רב משרתים גדול, הוא מספר שכשהסיע מבקרים של מעבידו, ואלה התגרו בו ועלבו בו, הוא לא הראה ולו רמז של אי-נוחות או כעס, אלא המשיך לנהוג בהבעה של איזון מושלם בין כבוד עצמי לנכונות לציית. שאלות הגדוּלה והכבוד העסיקו את סטיוונס בעבר, ועדיין מעסיקות אותו. ה"כבוד", על פי תפיסתו, מחייב את רב המשרתים לדבוק בישותו המקצועית ללא תנאי.

דבקות זו מעקרת את סטיוונס במידה רבה מכל רגש אנושי, גם אם הוא עצמו אינו חש בכך. העמדת החובה מעל הכל תמנע ממנו היקשרות באהבה. הוא אפילו לא ישים לב כשתקיש על דלתו. החובה תמנע ממנו לפתח עמדות משל עצמו בנושאים הרי גורל. כשלורד דארלינגטון, אדם חיובי בדרך כלל, נקשר לזמן מה עם איגוד פשיסטי במחצית שנות השלושים, ומורה לו לפטר שתי עובדות יהודיות, סטיוונס, למרות התנגדות פנימית, מציית, ולמיס קנטון הוא אומר: "חובתנו המקצועית איננה לגחמותינו ולרגשותינו שלנו, אלא למשאלותיו של מעבידנו".

"שארית היום" מקיף כמה נושאים מעוררי מחשבה. אישיגורו מתבונן בחברה הבריטית, בהיצמדותה למבנה המעמדי. הוא מעלה שאלות לגבי כוחה ותקפותה של הדמוקרטיה. תזוזתו של מרכז הכובד העולמי מאירופה לאמריקה באה לידי ביטוי בספר, כמו גם הפערים התרבותיים בין העולם החדש לישן. אישיגורו, באמצעות סטיוונס, מצביע על האופן בו מתנהלת הפוליטיקה העולמית מאחורי הקלעים, כשהוא מתרכז בתקופה שבין עלית הנאצים למלחמה. אבל כל הנושאים הללו, מעניינים וכתובים מצוין בפני עצמם, הם בעיני הרקע לנושא המרכזי, שהוא אותה דבקות מעוורת עיניים. סטיוונס, שגילוי לבו ומחויבותו מחבבים אותו על הקורא, אינו שונה בעצם מכל אדם שאימץ לעצמו מנהיג, הרסני ככל שיהיה, והטמיע את אישיותו אל תוך זו של המנהיג. מעין אלברט שפאר כזה, שרק רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וגם כשמקורביו של היטלר החלו להמלט מן הבונקר, הוא עשה את הדרך ההפוכה כדי להפרד מאלילו. סטיוונס, הסבור שבשלב מסוים אדם חייב להפסיק לנדוד בין מעבידים ולדבוק במעביד אחד, אימץ לעצמו את ערכיו של לורד דארלינגטון ואת הישגיו. כך, בסיומו של יום מפרך, שבו נאלץ לספוג גם את התפטרותה של מיס קנטון וגם את לחציו הפוגעניים של עתונאי, הוא חש תחושת נצחון בזכות ועידה פוליטית הנערכת בבית בהשתתפותו של ריבנטרופ, שניצל את תמימותו של לורד דארלינגטון: "מי היה מטיל ספק באותו רגע שאמנם התקרבתי אל טבורם המרכזי של העניינים, במידה שכל רב משרתים היה מייחל לה?" רגע מרומם במיוחד בקריירה שלו מגיע, כשהלורד מספר לו שמצב רוחו של ריבנטרופ השתפר בזכות כלי הכסף, שסטיוונס עמל על הברקתם, ומשום כך חלה הפשרה ביחסים בינו לבין האליפקס. הוא אטם עצמו לחלוטין בפני השלכות הארועים שארעו בבית, האמין בלב שלם כי חובתו של רב משרתים היא לספק שירות טוב. הוא אינו אמור להתערב בענייניה הגדולים של האומה. כששמו של הלורד מוכפש בשל קשריו עם הגרמנים, סטיוונס סבור, למרות שחש עצמו כמי שמצוי, כאמור, בטבורם של הדברים, כי מכיוון שתחם את עצמו בתוך עיסוקו, חסרת שחר היא הטענה שעלי להתייסר בחרטה או בבושה בגין מה שעשיתי אני. הדבקות בחובה מעל הכל.

סטיוונס הצטייר בדמיוני כאגנוס הדסון, הבאטלר שגילם גורדון ג'קסון בסדרת הטלויזיה הזכורה לטוב משנות השבעים, "על אדונים ומשרתים" (תמונה למטה) – זקוף, רציני, מכיר בערך עצמו ובו זמנית קובע את ערכו על פי זה של אדוניו, מסור בלב ונפש לתפקידו. בסרט שנעשה על פי הספר גילם אנתוני הופקינס את דמותו של סטיוונס, בחירה הולמת.

"שארית היום" הוא ספר מבריק, ובצדק זכה בפרס בוקר בשנת 1989. צילה אלעזר תרגמה נפלא, ושימרה את ה"בריטיוּת" בתוך העברית. מומלץ מאוד.

The Remains of the Day – Kazuo Ishiguro

כנרת זמורה ביתן

1992, 2006 (1989)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

חידת ואלנברג / אלכס קרשו

בינואר 1945 השלימו הסובייטים את כיבושה של בודפשט. באותו חודש עצרו את ראול ואלנברג, הדיפלומט השבדי שהציל רבים מיהודי העיר, משום שהאמינו שהוא, כמו הסגל הדיפלומטי השבדי כולו, עסק בריגול לטובת הנאצים. כשעמיתו של ואלנברג העיד בפני חוקרי הנ-ק-וו-ד כי האיש שעצרו שהה בעיר בשליחות הצלה, הגיבו החוקרים בחוסר אמון מוחלט: "אתה באמת חושב שאדם עם שכל בראשו יאמין שאנשים יישארו בעיר, תחת מצור, רק 'למטרות הומניטריות', כשהם יכולים לחזור לארץ הניטרלית השלווה והנעימה שלהם?!". ראול ואלנברג אכן נמנה עם אותם יחידי סגולה, שבשם המטרות ההומניטריות הניח בצד את הניטרליות השבדית המקודשת ואת חייו השלווים, וסיכן את עצמו שוב ושוב בחתירתו להצלת נפשות.

כשארצות הברית החליטה סוף סוף, בינואר 1944, לעשות מעשה לטובת יהודי אירופה, הקים רוזוולט את המועצה לפליטי מלחמה. מספר חודשים אחר כך הוחלט לרכז מאמצים בהונגריה, אך בשל המלחמה לא ניתן היה לשלוח אליה אמריקאים. המועצה פנתה אל השבדים, שהחזיקו נציגות דיפלומטית גדולה בבודפשט, ומנהל חברת הסחר המרכז אירופית, יהודי שבדי ממוצא הונגרי, המליץ על ואלנברג כאיש המתאים לעמוד בראש מבצע ההצלה. עד כמה היה ואלנברג האיש הנכון תעיד העובדה, שבאותם ימים תכנן לנסוע לבודפשט כדי לחלץ את משפחתו של אותו מנהל. שמונה שנים קודם לכן עבד ואלנברג בסניף "בנק הולנד" בחיפה, שם פגש יהודים שנמלטו מגרמניה, והיה מודע לפיכך לרדיפתם. להיות משקיף מהצד לא היה בגדר האפשר מבחינתו.

ואלנברג הגיע לבודפשט ביולי 1944, והחל מיד בביצוע תכניותיו. הוא זיהה נכון את הכבוד שרוחשים הגרמנים למסמכים רשמיים, והנפיק אלפי תעודות חסות, מעוטרות בסמלי שבדיה, ליהודים. בשיא פעילותו ניהל ארגון סעד, שהועסקו בו למעלה מחמש-מאות וחמישים יהודים, שעבודתם פטרה אותם מן החובה לשאת טלאי צהוב, והעמידה אותם תחת חסות השגרירות. הארגון הפעיל עשרות בתים מוגנים, בית יתומים, בית חולים ובתי תמחוי. נדמה כי ואלנברג נכח בכל מקום, ברציפי הרכבות לפני השילוחים לאושוויץ, בצעדות המוות, בבתי המעצר. בכל מקום החל לקרוא במגפון שמות של יהודים, הגניב לידיהם תעודות ודרש לשחררם. אחרי התפטרותו של הורטי ועלית שלטון צלב החץ, הפכה משימתו מסוכנת יותר. כעת ניצבו מולו לא ביורוקרטים רצחניים אלא פסיכופטים תאבי דם, אך הוא המשיך בדרכו. המספר המדויק של היהודים שניצלו בזכות פעילותו אינו ידוע, אך ההערכות נעות בין עשרים אלף למאה אלף.

אלכס קרשו מספר ב"חידת ואלנברג" לא רק את סיפורו של הדיפלומט, אלא את סיפורה של התקופה בבודפשט. הוא מפנה זרקור אל אדולף אייכמן, מי שהחזיק בתפקיד מפתח בישום הפתרון הסופי. לאחר שהוכיח את עצמו במשימתו הרצחנית במדינות אחרות, הוכתר על ידי הימלר כ"מומחה", והופקד על השמדת יהודי הונגריה, משימה שאליה ניגש בהתלהבות. כשבשל המלחמה קשה היה לגייס רכבות להובלת היהודים, אייכמן קצר הרוח והלהוט, זה שטען במשפטו כי רק מילא פקודות, היה האיש שהגה את הרעיון להוציא את המיועדים לגירוש למסע רגלי בעיצומו של החורף, מסע שהפך בתוך זמן קצר לצעדת מוות.

קרשו שילב בספר את סיפוריהם של כמה מן היהודים שניצלו תודות לואלנברג. מרים הרצוג היתה על סף מוות במהלך צעדת המוות, כשואלנברג הופיע במפתיע, והצליח להחזיר אותה, ועוד כמאה מן הצועדים התשושים והמורעבים, לבודפשט. אמיל ומרגיט הרמן נדדו במשך שנים יחד עם בתם ורה ממחבוא למחבוא, וסברו שבבודפשט, שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים, ימצאו מנוחה. בצעד אמיץ וקורע לב ניאותה מרגיט למסור את ילדתה לבית יתומים שניהל ארגונו של ואלנברג, כדי להבטיח שתזכה לארוחות סדירות. אליס ברויאר וארווין קוראניי, סטודנטים לרפואה, נישאו והתגוררו בבודשפט, אך לבה של אליס נותר עם משפחתה בפריפריה. ביאושה אף שמה פעמיה יום אחד אל משרדו של אייכמן, הצליחה להכנס ולשטוח את בקשתה לאישור נסיעה, וגורשה בזעם. הישרדותן של שתי משפחות אלה, כמו של רבות אחרות, היא שילוב של מזל ושל תושיה, ולפעילותו של ואלנברג היה בכך חלק.

שילוב הסיפורים השונים, ברמת האדם היחיד וברמה הציבורית, ההתחקות אחר פעילותו של ואלנברג במקביל לתיאור התנהלותו של אייכמן, מקנים לספר רוחב יריעה, וממחישים את האימה ואת הטרור, את היאוש ואת הניצוצות הזעירים של התקווה.

חידת היעלמותו של ואלנברג לא נפתרה. ברור שנפל בידי הרוסים. ידוע שממשלת שבדיה העדיפה לשמור על ניטרליות ולא להכעיס את הסובייטים בדרישות לבירור גורלו ולהחזרתו. הוריו ואחיו ואחותו ניסו כל חייהם ללא לאות להחזירו הביתה, אך נתקלו בקיר אטום. דודניו, שבזכות קשריהם המסחריים עם הגרמנים עשו הון בתקופת המלחמה (הממונה על האזור האמריקאי בגרמניה אחרי המלחמה דרש להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה), לא נקפו אצבע. הרוסים שחררו מדי פעם מידע מוטעה באשר לגורלו. ביוני 2016, מספר שנים אחרי ש"חידת ואלנברג" ראה אור, פרסם אחד מראשי הק.ג.ב את זכרונותיו, וסיפר כי ואלנברג נרצח בכלא בהוראת סטלין, יחד עם פעילים אנטי נאצים אחרים, כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות סייעה לבכירי הנאצים להמלט לדרום אמריקה. לא ברור עד כמה גרסה מאוחרת זו מדויקת.

יש להזכיר כי דיפלומטים נוספים נחלצו אף הם לסייע ליהודי הונגריה, וכמו ואלנברג הוכרו אף הם כחסידי אומות עולם – קרל לוץ השוויצרי, שפעל בניגוד למדיניות ממשלתו, פר אנייר השבדי, שהחל לפעול עוד לפני הגעתו של ואלנברג, וקרלוס סמפאיו גארידו הפורטוגלי, ששכנע את ממשלתו להתיר לו ולעוזרו, טייחיירה ברנקיניו, להשאר בבודפשט ולסייע ליהודיה.

"חידת ואלנברג" הוא ספר מקיף, כתוב כפרוזה מותחת למרות היותו ספר תיעודי. הוא חידש לי פרטים רבים על קורות יהודי הונגריה שלא הכרתי, והרחיב את הידע שלי על ראול ואלנברג. יצירה מושקעת, כתובה היטב, וראויה עד מאוד לקריאה.

The Envoy – Alex Kershaw

זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מרגלי הבלקן / אלן פירסט

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

בעקבות אלכסנדר הגדול / מייקל ווד

כותרת משנה: מסע מיוון לאסיה

מייקל ווד, היסטוריון וכתב של ה-BBC, יצא למסע בעקבות אלכסנדר הגדול. במשך כשנה עקב אחרי מסע הכיבושים של אלכסנדר ברכב וברגל, מיוון למצרים, למזרח התיכון, ומשם לפרס ולהודו. המסע תועד בסדרת טלויזיה  ובספר שלפנינו.

בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר את הדרדנלים כדי לנקום ביריבה הותיקה פרס, ששלטונה השתרע אז עד אסיה הקטנה. משם ירד למצרים – שם הוכתר כפרעה, וייסד בין השאר את העיר אלכסנדריה – ואחר-כך פנה להמשך המלחמה נגד פרס. כשהכניע את יריביו לא פנה לשוב הביתה, אלא המשיך במסע כיבושים עמוק אל תוך אסיה, באזורים שכיום הם פקיסטן, אפגניסטן והודו. במשך עשור נע עם צבאו במסע נועז ושטוף דמים, תוך שהוא מטביע את חותמו לדורות. לבסוף חזר לבבל, בה ראה את מרכזו החדש, ושם מת בהיותו בן שלושים ושתיים.

מייקל ווד מתאר את מסעו של אלכסנדר, ואת מסעו שלו בעקבותיו, בתשוקה ובהתלהבות מדבקות. בספר היבטים רבים של אלכסנדר ושל השפעתו: המהלכים הצבאיים, אישיותו של המלך, עקבות ההיסטוריה באסיה של ימינו, הדרך בה נכתבה ההיסטוריה, קווים משותפים בין אז לעכשו ועוד.

אלכסנדר נדחף ככל הנראה על ידי אמביציה אינסופית להוכיח שאין אתגר שלא יוכל לו. שוב דבר, כולל הטבע, לא נראה לו מכשול גדול מדי. כך, לדוגמא, כשרצה לכבוש את צור, שהיתה אז על אי במרחק כשמונה-מאות מטר מהחוף, הוא הפך אותה לחצי-אי. כשעמק הפריד בינו ובין יעד מבוצר בצפון אפגניסטן, הוא מילא אותו באדמה ובעצים. מצד אחד היה אלכסנדר בונה – למעלה משלושים ערים בשם אלכסנדריה נוסדו באותה תקופה – ומצד שני היה הורס חסר רחמים: את הגברים בגיל הגיוס היה רוצח, את הנשים והילדים מכר לעבדות, והרכוש היה לשללם של לוחמיו. עבור היוונים הוא היה אלכסנדר הגדול, עבור האסיאתים הוא היה השטן. ווד מתייחס לעומק לאישיותו החמקמקה, למאניה-דיפרסיה שאפיינה אותו, לאלכוהוליזם שאולי הרג אותו.

מעניינות גם ההתיחסויות של ווד לארועים שארעו באותם מקומות מאות שנים אחר-כך, תוך שהוא מצביע על מקומות משמעותיים גיאוגרפית והיסטורית לאורך הדורות. עוד היבט מעניין באותו הקשר הוא ההשפעה ארוכת הטווח, למעשה עד ימינו, של התרבות ההלניסטית שהובאה לאזור עם אלכסנדר ואנשיו, וההמשכיות של תרבויות מקומיות עתיקות, שמנהגיהן עדיין מתקיימים.

בספר תמונות רבות של המקומות המתוארים בספר, והן מסייעות להמחיש את תנאי השטח בהם פעלו הצבאות. ווד סקרן מאוד לדעת כיצד נראה אלכסנדר, ואינו יכול להסתמך על פסלים ועל מטבעות שנועדו להאדיר אותו. הוא מניח שהתמונה הקרובה ביותר למציאות היא זו שצוירה בעקבות קרב אסוס, והונצחה בפסיפס המתאר את הקרב בין אלכסנדר לדריווש.

הנה הפיסקה המסיימת את הספר, בה מסכם ווד את חוויותיו:

ראינו את העבר עדיין חי; ראינו דברים שקשה להאמין שהם קיימים בסוף המאה העשרים – שרידיו האחרונים של העולם העתיק שאלכסנדר וצבאו ידעו, הציוויליזציות המסורתיות שבהן הוא עשה מלחמות. רכבנו עם הטורקומנים והפלגנו עם בני מוהאנו; העלינו עז כקורבן ושתינו יין עם הפגאנים השחורים של הינדו קוש. הלכנו ליד רַכָּבֶי הגמלים של מדבר מקרן, וראינו את הנוודים של לוריסטן מורחים חלב אתונות על הקבר של כורש. ראינו את העץ הקדוש של צ'אם, ואת הלהבה הקדושה של אדור פארנבאח, שלפניה התפלל דריווש בעצמו. החזקנו את הספרים האבודים של גאלנוס ותיאופראסטוס, וכרענו ברך לפני המומיה של ספיטאמנס. שמענו את זמרת האווסטה, ופגשנו את אחרון הצאצאים של הצבא המקדוני ליד קבוצת סיגליות מתחת לפסגה הקדושה של טיריץ' מיר.

בידיהם של החוקרים, היסטוריה היא דבר אחד; בידיהם של האנשים שהיו עדי הראיה שלנו לאורך כל המסע, היא דבר אחר. זה מאורע קיבוצי שקיים לנצח בסיפורים, מאורע שחלחל בתרבות והגיע עד ימינו. כפי שאומרת בתולת הים: אלכסנדר הגדול עדיין חי. והוא שולט.

מרתק ומומלץ, לא רק לחובבי היסטוריה.

In the Footsteps of Alexander the Great – Michael Wood

הד ארצי

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ארמונות בחול / כריס בוג'אליאן

הספר עוסק ברצח העם הארמני, שהתחולל בשנים 1915 עד 1918, ומסופר מפיה של דור שלישי לרצח (דמותה, כמו הדמויות האחרות בספר, בדויה). סבה של המספרת, ארמן, היה גבר צעיר באותה תקופה, נשוי ואב לתינוקת. איכשהו חמק מן הטבח שערכו התורכים בקרב הגברים הארמנים, אך אשתו ובתו לא חמקו מגורלן, ונשלחו במסע רגלי מפרך אל מחנה ריכוז מדברי. סבתה של המספרת, אליזבת, היתה צעירה אמריקאית, שהגיעה לחאלב שבסוריה, שם עברו חלק מן המגורשים לפני שהמשיכו אל המדבר, עם אביה ועם משלחת סיוע קטנה, כדי לנסות להקל על סבלם של הארמנים. מעטים שרדו את מסעות המוות, שנערכו בתנאי חום בלתי נסבל, עם מים ומזון במשורה, תוך שמלוויהם התורכים נוקטים "יוזמות אישיות" של מעשי ברבריות, אונס ואלימות. דרכיהם של אליזבת וארמן הצטלבו בחאלב. לנוכח מספרם העצום של המתים, ארמן הניח שנותר לבדו, ובדרך-לא-דרך עבר למצרים להצטרף אל הצבא הבריטי ולהלחם בתורכים. כשאביה של אליזבת ומרבית המשלחת שבו לארצות הברית, אליזבת בחרה להשאר בחאלב בתקווה שארמן ישרוד את הקרבות וישוב אליה.

סבה וסבתה של לורה, הנכדה המספרת, לא הרבו לדבר על מה שעבר עליהם. לורה יוצאת למסע בעקבות תמונת אשה ארמנית מאותם ימים, אשה ששם משפחתה כשם משפחתו של הסב, ומחקרה עוזר לה לחבר רסיסי מידע ששמעה במהלך השנים. היא מוצאת יומן ומכתבים של ארמן ואליזבת, שנמסרו לארכיון ארמני, ומרכיבה בהדרגה את קורותיהם.

התורכים, כידוע, מכחישים את השואה הארמנית. מעניין ללמוד מן הספר כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה הם הכירו בעוולות שגרמו, ומחקו את זכרם של שלושת מובילי הטבח. אחד מן השלושה נרצח על ידי צעיר ארמני, והרוצח לא נענש. שנים אחר-כך המגמה התהפכה, וכיום יש בתורכיה מקומות על שמם של אותם שלושה "גיבורים". הספר אמנם בדוי, אך הסופר נעזר בזכרונותיהם של אנשים שהיו שם, וניתן ללמוד מעט על הלכי הרוח של מדינות זרות מן ההתכתבות בין הקונסול הגרמני לקונסול האמריקאי בחאלב, שמהווה אחד ממקורות המידע שעליהם הסתמך הסופר.

לא נכתבו ספרים רבים על רצח העם הארמני, ולכן זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. נוסף לחשיבותו ההיסטורית, הוא כתוב היטב, ולמרות הארועים המזעזעים המתוארים בו הוא קריא ושוטף. יחד עם זאת, הוא מדגים את הנטיה להפרזה בעלילת משנה, תכונה שמאפיינת לפעמים סיפורים בדויים על רקע היסטורי, ושבגללה אני כמעט תמיד מעדיפה סיפורים שהיו: הסופר שזר לתוך העלילה סוד לכאורה שאליזבת נצרה בליבה באשר לגורלה של אשתו הראשונה של ארמן. הוא אמנם חמק יפה מפגיעה בדמותה של אליזבת, אבל ההעצמה של סיפורה של האשה הראשונה באמצעות מוטיב של אופרת סבון לגמרי מיותר בעיני. הסיפור חזק ומצמרר גם בלי הגלישה הזו.

Sandcastle Girls – Chris Bohjalian

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ההערכות מדברות על 1.2 מליון נרצחים ומתים ארמנים במהלך אותן שנים. מסופר כי כאשר היטלר נשאל לגבי תגובה צפויה של העולם על השמדת היהודים, הוא אמר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"

לקריאה על רצח העם הארמני

עד היום ההוא / קרסמן טיילור

הספר עוסק בנסיונם של הנאצים להשתלט על הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, על כ-40 מליון חבריה, ובתנועת ההתנגדות שקמה בעקבות נסיון זה. מקור המידע העיקרי של הסופרת היו שיחות עם כומר (שמו הבדוי בספר "קרל הופמן") שנמלט מגרמניה. פרטיו שונו במידה רבה כדי למנוע פגיעה במשפחתו שנותרה מאחור.

לא ידעתי הרבה על הפן הזה של המשטר הנאצי, ומבחינה זו הספר מרתק. הנאצים תכננו להחליף את האמונה הנוצרית ה"רכרוכית" בעיניהם בנצרות כוחנית. לא עוד ישו המפנה את הלחי השניה, אלא ישו/היטלר הלוחם הארי הנועז. תחילה כיסו על כוונותיהם בעטיפה דמוקרטית, אבל חיש קל עברו לשיטות הברוטליות המוכרות, כולל זיוף בחירות, הפגנות כוח, אלימות, וכליאה של כמרים במחנות ריכוז. קבוצה לאומנית שולית בשם "נוצרים גרמנים" זכתה לחסות הנאצית, והפכה לכוח מוביל בכנסיה. מולה עמדה כנסיה מחתרתית בשם "הכנסיה המוודה", בהנהגתו של הכומר מרטין נימלר*.

מי שקורא את הספר עשוי לקבל את הרושם שרוב 40 מליון החברים בכנסיה התנגדו לנאצים. אני לא יודעת אם זו תמימות של "קרל הופמן", או רצון שלו להאמין בכך, או אולי קרסמן טיילור רצתה לחזק את התחושות האנטי פשיסטיות. מכל מקום, קראתי קצת חומר רקע, ונראה לי נכון יותר לומר שרק מיעוט קטן התנגד בפועל. באוירת הפחד של אותם ימים כל התנגדות היא הרואית, אבל הספר מפריז בהרבה בתיאור ההתנגדות ההמונית הגורפת. 

מה שמקומם בספר זה מה שאין בו. יש בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם לאמונה חופשית. אין בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם של אחרים לחיות. בכלל כל הספר מתנהל לו בתוך בועה. כבר בתחילה המספר מציין שחייו כילד וכמתבגר התנהלו בתוך החוג הסגור שלו, בלי שמץ ידיעה על מה שקורה מחוץ לו (לדוגמא, המשבר הכלכלי שאחרי מלחה"ע הראשונה שכמעט לא פגע בו). אחר-כך עבר לאוניברסיטה, שגם היא היתה עולם סגור של בני טובים. כשהנאצים עלו לשלטון מצא עצמו בתוך מאבקה של הכנסיה, כשהוא שוב עיוור לגמרי למה שקורה מחוץ לו. מכאן אולי ההפרזה בהיקף ההתנגדות, ומכאן ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממצוקותיהם של אנשים מחוץ לכנסיה. אני מעריצה אנשים שהעזו להתנגד, אבל מקוממת הידיעה שאותם אנשים אמיצים הגבילו את אומץ ליבם לד` אמותיהם.

הספר ראה אור לראשונה ב-1942.

*למרטין נימלר מיוחס השיר "לא הרמתי את קולי":
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

Until that day – Kressmann Taylor

הוצאת זמורה ביתן

2008 (1942)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר