חיי בלול תרנגולות / מקס עמיחי הֶפּנֵר

news1-13-876278102397919

אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט. בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.

הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.

"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה. בחרתי כדוגמא בפרק "הרדיו הווירטואלי". כך הוא נפתח:

עדיין קר בחוץ, לכן אני יושב שוב אל השולחן בחדר המגורים ומצייר את הדברים התלויים על הקיר שליד דלת חדר השינה שלנו. אפשר לשאול למה על המדף יש רק שעון וחוט שמשתלשל לו עד הרצפה. החוט הוא למעשה כבל ההארקה של הרדיו שלנו, אבל אז נשאלת השאלה – איפה הרדיו?

מכאן הוא ממשיך ומספר על האיסור להחזיק רדיו – איסור מוחלט על היהודים, איסור חלקי על האחרים – ועל האיסור לקלוט תחנות זרות. אביו של מקס הצלח להשיג רדיו בלתי חסום, והכין תקצירים של החדשות עבור המחתרת.

אין פלא שאבא אינו מרשה לי לצייר את הרדיו. הוא טמן אותו במקום המסתור שלו, שנבנה בתוך תקרת לול התרנגולות, ואני לקחתי את השעון המעורר מחדר השינה שלנו ושמתי אותו על המדף כדי לסיים את הציור.

חיי בלול תרנגולות1

דמותם של בני הזוג ינסן מעוררת השתאות. למרות הסכנה הם אימצו את הפליטים, ונהגו בהם כמו בבני משפחה. כשמקס שיחק עם אחת הילדות ושבר חלון, דינה נזפה בשניהם ללא משוא פנים. כשנאצים פשטו על החווה, הפליטים, למודי נסיון, חששו שיגורשו על ידי משפחת ינסן:

בשעה אחת לפנות בוקר הגיע הארי לאסם וסיפר שהפשיטה הסתיימה.

"לאן אנחנו הולכים עכשו?" קטע אבא את הסיפור של הארי על הפשיטה.  

"אנחנו הולכים הביתה, כמובן", אמר הארי בפשטות.

לספר מצורף נספח על יהודי הולנד בשנות השואה.

"חיי בלול התרנגולות" הוא ספר מרגש, לא לילדים בלבד.

I live in a Chickenhouse – Max Amichai Heppner

יד ושם

2016

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

חיי בלול תרנגולות2

הארי ודינה ינסן שנים רבות אחרי המלחמה

מודעות פרסומת

הציור האחרון של שרה דה ווס / דומיניק סמית

984192

"הציור האחרון של שרה דה ווס" מספר שלושה סיפורים הנקשרים זה לזה. בהולנד במאה ה-17 שרה דה ווס, אם שכולה ואשה נטושה, נאבקת לשרוד תחת עול החובות של המשפחה, ומתפרנסת בעיקר מציור. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אלי שיפלי, אוסטרלית צעירה המתגוררת בניו-יורק ומתפרנסת משחזור ציורים, מעורבת בזיוף היצירה היחידה של שרה ששרדה, וכתוצאה מכך מעורבת בעקיפין בגניבת הציור המקורי ממרטי דה גרוט, אמריקאי יליד הולנד, שהציור עובר במשפחתו כבר כמה דורות. בשנת 2000 בסידני שבאוסטרליה אלי שיפלי המבוגרת אוצרת תערוכת ציירות הולנדיות בגלריה של ניו סאות' ויילס, ונחרדת לגלות שגם המקור וגם הזיוף של ציורה של שרה נתרמו לתערוכה, אחד מהם מובא באופן אישי על ידי מרטי, המודע למעורבותה בזיוף.

אני אוהבת ספרים על אמנים בעלי תשוקה לאומנותם. אני אוהבת ספרים המבוססים על עובדות היסטוריות. בספר הזה יש משני אלה, בתוספת מעט מתח. הבעיה היא שהוא נחמד בלבד. על אף מרכיביו המבטיחים, זהו ספר שטחי למדי, המציג דמויות בלתי משכנעות, וסיפורים שלמרות שילובם באמנות ובתקופה מסקרנת הם די שגרתיים. הסופר מצטיין בתיאור פרטים באופן המעמיד בפני הקורא תמונות חיות, אך התמונות הנפרדות אינן נקשרות יחדיו לסיפור מושך. יוצאי דופן הם הפרקים האחרונים, שבהם הסופר מוכיח יכולת התבוננות אל נפשם של גיבוריו, והבחירות שלו לסיום הסיפורים הנפרדים ולשילובם יחד טובות בעיני.

הספר שזור בפרטים טכניים אודות תהליך היצירה ואודות מלאכת שחזור תמונות וזיהוי זיופים. נהניתי לקרוא אותם.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לסוגו.

The Last Painting of Sara de Vos – Dominic Smith

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

בד בבד / כרמלה רובין

%d7%91%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%93

כותרת משנה: בין ציורים לאנשים

ראובן רובין (1893 – 1974) היה אחד מגדולי ציירי ישראל. הספר "בד בבד" נכתב על ידי כלתו, כרמלה רובין, המשמשת כאוצרת בית ראובן מאז הקמתו ב-1983. עשרים ושמונה פרקי הספר מציגים את ציוריו של ראובן, ציור או שניים לפרק, ומספרים סיפורים הכרוכים באותם ציורים, או במילותיה של הכותבת בפתח דבר: "מצאתי את עצמי "רוקמת" עלילות בשולי הציורים ובין חומרי הארכיון, ואלו הלכו ותפחו ונשתמרו בזכרוני עם השנים". הסיפורים אינם בהכרח נוגעים לתהליך היצירה עצמו – לפעמים הם מספרים על גלגוליו של ציור שאבד ונמצא, לפעמים על תערוכה שבה הוצג הציור – אבל כוללים תמיד מספר מלים על ההתבוננות בתמונה.

אוהבי ראובן ומעריצי ציוריו ימצאו ענין ב"צידו האחר של הקנבס", כמובטח על הכריכה. מבחינתי, כטירונית, זו היתה היכרות ראשונה ומאירת עיניים עם יצירתו ועם עולמו. בעבור קוראים כמוני, שמתבוננים באמנות מודרנית אבל לא ממש רואים אותה, טוב עשתה הכותבת שכללה בפרק הראשון מכתב שכתב ההיסטוריון מרווין לוונטל ב-1926, ובו – על פני שישה עמודים – פרש את דעותיו על "משמעות היצירה האמנותית, על איכויותיה, ועל מה שהיא תובעת מן המתבונן בה". לא אצטט כאן את כל המכתב, כמובן, אסתפק באחת הפסקאות האחרונות, המסכמת את דבריו:

אל תאמר לי עכשו שאולי אני יודע משהו על אמנות, אבל אתה לעומת זאת יודע מה אתה אוהב. ראשית, יכול להיות שאתה לא יודע. שנית, עדיין אינך יודע (וגם אני לא) מה תאהב בעתיד. אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאיפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות.

מצוידת בתובנותיו של לוונטל יצאתי למסע בתחנות חייו של הצייר, ומאחורי הקלעים של בית ראובן. מכיוון שאיני מצויה בעולם האמנות, הייתי מן הסתם מתקשה עם ספר שכולו התבוננות מודרכת בציורים, ולכן השילוב של תמונות עם אנקדוטות מעניינות התאים לי. תרמה להנאה מן הספר ההתלהבות המדבקת שבה נכתב.

כראוי לספר אמנות, "בד בבד" הוא ספר מושקע מבחינה עיצובית, ונעים מאוד לדפדוף.

מומלץ לאוהבי ראובן ולמבקשים להתוודע ליצירתו.

 

עם עובד

2016

קוראים תמונה / רפאל סוסלר

d7a7d795d7a8d790d799d79d-d7aad79ed795d7a0d794-d794d7aad791d795d7a0d7a0d795d7aa-d79ed795d793d7a8d79bd7aa-d791d799d7a6d799d7a8d795d7aa-d7

כותרת משנה: התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות

אפשר ליהנות מתמונה הנאה חזותית – להתרשם מהצבעים, מהקומפוזיציה, מהדיוק, מאפקטים של אור וצל, ועוד. ואפשר להעמיק את ההנאה על ידי "קריאת התמונה" – הבנת הנושא, הכרת הרקע ההיסטורי, מודעות להקשר החברתי, ועוד כיוצא באלה. רפאל סוסלר מציע בספרו את החוויה המשודרגת, ובוחר להוביל את הקורא והמתבונן דרך נושא התמונה כמוטיב מוביל, תוך התיחסות למוטיבים נוספים. התמונה אולי לא תהפוך להיות יפה יותר בעקבות "קריאתה", אבל היא לבטח תהפוך מעניינת ומרגשת יותר.

הכותב בחר להתמקד בחמישה נושאים – דת, מיתולוגיה, היסטוריה, דיוקן, נוף. לכל נושא מוקדש פרק משלו, אם כי מטבע הדברים ההפרדה אינה מוחלטת. נושא דתי, לדוגמא, יכול להיות מוצג על רקע נוף, וכו`. הכותב אינו מתעלם מכך, אך החלוקה לנושאים נועדה למקד את הניתוח. כל נושא מתקדם כרונולוגית על ציר הזמן, כשניתוח כל תמונה מתייחס להקשרים הרלוונטים לה. כך, לדוגמא, הפרק ההיסטורי נפתח עם שטיח באיה, שנרקם בימי הביניים בשנים 1070 עד 1077, ומסתיים עם "גרניקה" של פיקאסו. הספר מציג ומנתח 107 תמונות, וברור כי מסגרת של ספר אינה מספיקה כדי להעמיק בכל אחת מהן. אבל לקורא כמוני, שאינו חוקר אמנות, ניתן כאן מתאבן מפתה להוסיף ולחפש מידע על תמונות נבחרות, והספר לכשעצמו, גם אם לא יגרור קריאה נוספת, הוא מעניין וברור ומהנה.

למרות, או אולי בגלל, שמדובר בהוצאה עצמית, הספר מושקע מאוד מבחינת ההפקה. כל הדפים הם דפי כרומו מבריקים, הפונטים גדולים, השורות מרווחות. תענוג לדפדף בו (חבל שההגהה לא היתה מוקפדת בהתאם, ופה ושם נפלו שגיאות כתיב). הייתי מעדיפה שתחת כל תמונה יופיע שמה ושם הצייר, כדי שלא יהיה צורך לחפש אזכורים בטקסט או ברשימה בסוף הספר, אבל מכיוון שהתמונות מוצגות בסמוך לטקסט המנתח אותן, זו הפרעה שולית. השילוב של תוכן מעניין עם הפקה נאה יצר חווית קריאה מענגת.

בשורה התחתונה: ספר מרחיב דעת שהוא גם חוויה לעינים.

הוצאה עצמית

2009

איך לצייר איש מת / שרה הול

955934

הספר מוגדר כרומן, אך הוא מורכב למעשה מארבעה סיפורים שיכלו להיות מסופרים בנפרד, ולא מצאתי שום הצדקה לספר אותם לסירוגין. אמנם יש נקודות השקה בין הארבעה, ואמנם כולם עוסקים באמנות, אבל במקום לספר סיפורים קוהרנטים, נוצר מיש-מש של סיפורים קטועים, שהקטיעה לא עושה להם טוב.

"משבר הראי", שעלילתו מתרחשת בהווה, הוא סיפורה של סוזן, ציירת וצלמת, שאיבדה את אחיה התאום בתאונת דרכים. הסיפור מסופר בגוף שני, כאילו מספר חיצוני מתאר לסוזן מה עובר עליה. אני מניחה שהבחירה בסגנון הזה נועדה להדגיש את הנתק שסוזן חשה לגבי עצמה, אבל לא הרגשתי נוח עם הבחירה הזו. היא מלאכותית מדי לטעמי, ולא עובדת לאורך זמן. אהבתי בסיפור הזה את תיאור היחסים הקרובים בין האח והאחות, וגם תיאורי תחושת האובדן עוצמתיים.

"מתורגם מתוך יומני הבקבוק" מסופר בגוף ראשון מפיו של צייר איטלקי לקראת סוף חייו בשנות ה-60 של המאה ה-20. דמותו הבדויה מבוססת על צייר אמיתי, ג`ורג`ו מורנדי (1964-1890), והציור שעל כריכת הספר הוא פרי מכחולו. בין השאר ג`ורג`ו מספר על מכתבים שקיבל בעבר מבחור בשם פיטר. בהמשך מתברר שפיטר הוא אביה של סוזן מן הסיפור הקודם. הסיפור הזה שזור באזכורים אמנותיים ובאזכורים פוליטיים-איטלקים, אבל הם פזורים כאילו באקראי, ואינם מספיק מעמיקים לדעתי. הוא מספר גם על אשתו היהודיה שהועלמה במלחמת העולם, אבל גם האפיזודה הזו שטחית למדי. לעומת זאת אהבתי את תיאורי החיים לבד לקראת הקץ.

"החזיון השמימי של אנט טמברוני" הוא סיפורה של ילדה איטלקיה שהתעוורה בגיל צעיר. קודם לכן הספיקה לקבל מספר שיעורים ברישום ובציור מן הצייר שבסיפור הקודם. זהו, לטעמי, הסיפור המוצלח מבין הארבעה. הוא מסופר בגוף שלישי, ומצליח לשלב היטב את המבט החיצוני של מספר יודע-כל עם המבט הפנימי של העיוורת. כמו בסיפורים האחרים, גם כאן נזרקים במהלך העלילה שברי סיפורים מן העבר שנותרים בלתי ברורים – במקרה הזה הערפל אופף את מותו של אביה. מאוד אהבתי את היכולת לתאר את החיים בתוך העיוורון.

"השוטה על הגבעה", גם הוא בגוף שלישי, הוא סיפורו של פיטר, אביה של סוזן, זה שכתב את המכתבים לג`ורג`ו. פיטר הוא צייר בוהמיין מצליח בן חמישים פלוס, שמרבה לצייר את נופיה הכפריים של סקוטלנד. הסיפור מתרחש ברובו זמן מה לפני מותו של הבן. במרכז הסיפור עומד לילה אחד שבו רגלו של פיטר נלכדת בין סלעים, והוא נותר תקוע. גם בסיפור הזה, כמו בקודם, יש שילוב מוצלח של נקודת הראות של המספר הצופה מן הצד עם תיאור מחשבותיו ותחושותיו של פיטר עצמו.

תוך כדי קריאה לא אהבתי את הספר. כאמור, הטכניקה של שילוב הסיפורים השונים מזיקה לו. לא הספקתי להשאב לתוך עלילה אחת, וכבר באה אחרת ודרשה תשומת לב, והצורך להכנס בכל פעם מחדש לתוך סיפור היה מייגע. אני נוטה לחשוב שהמאמץ לשלב בין הסיפורים בא על חשבון הנפח של העלילות הנפרדות, וכתוצאה מכך לפחות באחד מהם ("מתורגם מתוך יומני הבקבוק") יש תחושה של חפיפיות. גם "משבר הראי" לוקה בכך במידה מסוימת. שני הסיפורים האחרונים (החזיון והשוטה) טובים משני האחרים, ולדעתי הסיבה לכך היא המעבר לגוף שלישי, שמקנה לסופרת חופש גדול יותר לתאר רגשות ותובנות. ועדיין, גם שני אלה מתמסמסים איכשהו משום שהם נקטעים שוב ושוב לטובת סיפורים אחרים.

הטקסט שעל הכריכה קובע כי הספר "עוסק באופן מבריק ונועז באמנות ובמקומה בחיינו, ומפגין הבנה מעמיקה בשגיונות האמנים הגדולים, כמו גם בנצחונות יצירתיים צנועים יותר", וזו למעשה היתה הסיבה שביקשתי לקרוא אותו. אני אוהבת לקרוא על עבודתם של אמנים המסורים ליצירתם ("מיכלאנג`לו ותקרת האפיפיור", "התאווה לחיים", "היצירה", אם להזכיר כמה דוגמאות בולטות). לצערי אני לא יכולה להסכים עם הקביעה הזו, ומבחינה זו הספר הוא אכזבה. יחד עם זאת, כאמור, יש בו כמה אלמנטים יפים, ואם שיטת הסיפורים המסופרים במקביל לא מפריעה לכם, אולי תוכלו למצוא בו ענין ויופי.

How to Paint a Dead Man – Sarah Hall

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר