העולם של אתמול / סטפן צווייג

200px-haolam_shel_etmol_big

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

מודעות פרסומת

לילה מופלא / סטפן צווייג

650501

כל הנטיות הדיבוקיות, כל האנשים המכורים לרעיון אחד, גירו ועניינו אותי תמיד, שכן ככל שהאדם מגביל את עצמו יותר, כך הוא קרוב יותר אל האינסוף. דווקא אנשים אלה, המצטדדים לכאורה מהעולם, בונים, בחומר המיוחד שלהם ובשקדנות של טרמיטים, דגם מוקטן של העולם, חד-פעמי ומיוחד במינו.

ציטוט זה מתוך "משחק המלכים" מייצג את המשותף לששה הסיפורים שבספר. כל אחד מהם מציג אדם אחוז דיבוק, ודיבוק זה משבש את מהלך חייו הרגיל, משנה אותם לצמיתות. הסיפורים ראו אור בין 1922 ל-1942, ונראה – מהם ומיצירות אחרות של שטפן צווייג, כולל הביוגרפיות שכתב – שחקר אינטנסיביות הרגש העסיק אותו לאורך שנים.

ב"לילה מופלא" הגיבור, צעיר עשיר, שאינו זקוק לעבודה כדי להתקיים, שוקע בשוויון נפש בשל העדר אתגר ומטרה. בלילה שישנה את חייו הוא גונב כמעט בטעות כרטיס הימורים, וההיסחפות קצרת הרוח והמטורפת שלו אל המשחקים מוליכה אותו ברחבי העיר, מן החברה המיוחסת שבמסלול עד לזונות ולגנבים בסמטאות עלובות. את מצבו באותו לילה מופלא הוא מתאר כקטר מוסק יתר-על-המידה הדוהר בטירוף כדי להמלט מן הלחץ האדיר. ב"גוויעתו של הלב" אב מזדקן אינו מסוגל לשוב אל חייו הסדירים לאחר שראה בחטף את בתו יוצאת באישון לילה מחדרו של גבר זר. "מכתבה של אלמונית" – בעיני הסיפור הפחות משכנע בקובץ – הוא וידוי על ערש דווי, שבו אשה צעירה מספרת לגבר על אהבתה כלפיו, אהבה שהוצתה ממבט ראשון בעודה נערה, ושלטה לחלוטין בחייה. "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך", כך היא כותבת לו. "משחק המלכים" מתאר התמכרות של שני אנשים למשחק השח: שמחת-המשחק נהפכה לעונג-המשחק, עונג-המשחק היה לכפיית-המשחק, למַניה, לזעם מטורף. ב"עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" מתוודה גבירה מזדקנת על דיבוק שאחז בה למשך יממה אחת, כשהתאהבה במהמר: רק אנשים נטולי-תאווה פוקדות אולי לשניות יחידות התפרצויות תאווה כאלה, כהוריקנים, כמפולות-שלג. "אמוק", אותו מגדיר המספר כ"יותר משכרון… זה טירוף, מין כַּלֶבֶת אנושית", מספר על רופא שסירב לעזור לאשה שפנתה אליו, וצחוק הבוז שלה כשיצאה מן המרפאה הצית בו את הדיבוק. שני הסיפורים האחרונים הם, לטעמי, הטובים ביותר בספר.

שטפן צווייג מפרק במומחיות סיטואציות, רגילות ויוצאות דופן, למרכיביהן הרגשיים. כתיבתו, שהיא לעתים קצרת נשימה, משקפת במדויק את הסערות הפוקדות את גיבוריו, אך למרות היסחפותו בעקבותיהם הוא שומר על מיומנות ספרותית מוקפדת. הרשים אותי, כדוגמא להקפדה עילאית על כל פרט בסיפורים, המשפט המסיים את "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה". לאחר שפעמים אחדות במהלך דבריה הגבירה מתארת את היקסמותה מעושר ההבעה של ידיו של הבחור בו התאהבה, האיש שבאוזניו היא מתוודה מסיים את סיפורו במשפט, "רכנתי ונשקתי בכבוד את ידה הקמולה, הרוטטת כעלה בסתיו". מושלם.

ליחם של סיפוריו של צווייג, שתורגמו מספר פעמים במהלך השנים, לא נס עם הזמן. "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" תורגם לאחרונה מחדש בידי הראל קין. את "אמוק" קראתי בעבר בתרגומו של שמעון הלקין.

מומלץ, כמובן.

Fantastische Nacht – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1984 (1922 – 1938)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

Fantastische Nacht (1922)

Untergang eines Herzens (1927)

Brief einer Unbekannten (1922)

Schachnovelle (1942)

Vierundzwanzig Stunden aus dem Leben einer Frau (1927)

Amok (1922)

ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

ליידי מקבת ממחוז מצנסק

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

d7a2d798d799d7a4d794-d790d79cd799d79bd79d-d790d7a0d799-d79bd795d7aad791d7aa-d7a7

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

הצלב השביעי / אנה זגרס

הצלב השביעי

בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

 

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)

חתונת הזהב של פיגרו / אביגדור דגן

62675

אני אוהבת את הספרים של אביגדור דגן. התוודעתי אליו לראשונה באמצעות הספר "רחוב ושמו ממילא", המתאר דמויות ברחוב הירושלמי, והתרשמתי מאוד. בין אם הוא כותב על סיוטיו של ניצול שואה ("השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל), ובין אם הוא כותב על השכוי המשמיע אמרות חוכמה ("בינת השכוי"), יש בכתיבה שלו משהו מאוד נינוח, לפעמים תמים, ותמיד ראוי לתשומת לב.

"חתונת הזהב של פיגרו" הוא אוסף סיפורים סביב נושא אחד: מה קורה אחרי שספר מסתיים. כך נפתח הספר (ציטוט עם קיצורים): "אחד הבילויים החביבים עלי הוא לבדות את חלקם השני של רומנים מפורסמים, או לבדות מערכה שלישית, רביעית או חמישית – הכל לפי הצורך – של מחזה מפורסם… סדר הוא סדר, וכשמספר לי מישהו, למשל, סיפור על שניים, שהאחד מהם נפטר בסופו של סיפור, אני רוצה לדעת מה קרה לשני, שנשאר בחיים וחי אולי עד היום הזה. מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך. מה עשה סנשו פנסה לאחר מות אדוניו האמיץ? מה היה על טטינה? על אוניגין?"

הסופר מסתפר בסביליה, אצל צאצאו של הספר המפורסם, ושומע מפיו על קורותיו של פיגרו שנים אחרי תום המחזה. הוא מדמיין את קפקא השואל את עצמו אם יכול היה להתרחש גלגול הפוך, משרץ לאדם, ומה היה קורה אם הגלגול היה מתפתח למגפה. ברחוב ירושלמי הוא פוגש את אחד מצאצאיו הרבים של הגולם מפראג המפוזרים בעולם, תמיד נכונים לתרום את כוחם העצום. הוא תוהה מה עלה בגורלה של הלנה היפה בהזדקנותה. עם אברהם הוא חוזר אל שרה אחרי פרשת העקדה, ומקווה שלאם לא יוודעו קורות אותו היום, ועוד.

אם, כפי שנכתב בפתיחה, "מעניין אותי תמיד מה קרה אחר-כך", איפה נמצא הסוף באמת? הרי תמיד יש אחר-כך נוסף. וכך מסתיים הספר (שוב ציטוט עם קיצורים), תוך שהוא תורם אמירה אופטימית האופינית להלך-רוחו של אביגדור דגן כסופר: "רק עתה נפקחו עיני לראות את יופיו של הסיפור שלא סופר עד תום. ראיתי את יופיה של העובדה, שלמעשה אי-אפשר כלל לספר משהו עד סופו, פשוט, מפני שלעולם אין הסוף קיים. כי במקום שמסתיים סיפורו של האחד, מתחיל סיפורו של השני… ודבר סביבנו אינו מפסיק להתגלגל עמנו ולזרום… ולא נותר לי אלא להרהר ביופיו של הסיכוי, כי תמיד עוד יהיה לנו מה לספר".

Figarova Zlata Svatba – Avigdor Dagan

הוצאת דביר

1987

תרגום מגרמנית: צבי ארד