המצאת החיים / שי גולדן

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

דראקולה לא ניצח אותו / שלמה ולדמן

595-14b

שלמה ולדמן, דור שני לשואה, דפדף יום אחד בערך רומניה במהדורה העברית של בריטניקה לנוער, ומצא כי הרומנים נמנעו מלהסגיר לגרמנים יהודים ותיקים, ולכן מרבית יהודי רומניה ניצלו מהשמדה. יוסף ולדמן, אביו של שלמה, היה תושב ותיק ברומניה, אך שלמה זכר כי שמע ממנו שעבר זוועות. יוסף ולדמן, כדרכם של רבים מן הניצולים, לא הירבה לספר לילדיו על הקורות אותו, ובנו, כדרכם של רבים מבני הדור השני, חש צורך לשאול כשכבר לא היה את מי. הקביעה השגויה הזו בבריטניקה דרבנה אותו להעמיק לחקור בשואת יהודי רומניה, ובעיקר בשואת יהודי העיר יאסי (יאשי) בה התגורר אביו, ופתחה מסע צלב להעלות את הנושא לתודעה בארץ ובעולם.

פרעות יאסי פרצו ב-28 ביוני 1941, בהוראה ישירה של שליט רומניה יון אנטונסקו. כדי לדרבן את ההמונים לפרוע ביהודי העיר, הופצה שמועה לפיה היהודים אותתו למפציצים הרוסים שתקפו את העיר כמה ימים קודם לכן. כשהחלו חיילים רומנים לפנות יהודים מבתיהם, לא נדרש עידוד רב כדי לגרום לתושבים הנוצרים להצטרף לגל האלימות הרצחנית ולביזה. קשה להעריך במדויק את מספר הנרצחים, אך מדובר על כ-14,000 איש. כמחציתם נרצחו בעיר, חלקם בתהליך הפינוי והביזה, וחלקם בירי ממכונות יריה אל תוך הקהל שהוכרח להאסף בחצר המשטרה (ה"קסטורה"). הנותרים הועלו בכוח אל תוך שתי רכבות משא, נדחסו למעלה מ-120 איש בקרון בחום הנורא של יוני, ללא מזון ומים. החלונות והדלתות נאטמו, והרכבות יצאו למסע אל שום מקום. במשך ימים נסעו הרכבות הלוך ושוב, כשהן עוצרות מדי פעם, מאות הגופות של אנשים שלא עמדו ביסורי המסע מפונות, והנותרים בחיים נדחסים שוב להמשיך בנסיעה הנוראה. מעטים מאוד ניצלו. חלקם הורשו לחזור לעיר, רובם נשלחו לעבודות כפיה, בהם אביו של הסופר.

פרק מטריד בספר עוסק בתלאותיו של האב מול הועדות שנועדו לקבוע את זכאותו לפיצויים. למי משנה אם שתי אצבעות ביד ימינו עוותו כתוצאה מדקירה על ידי שוטר רומני, או כתוצאה ממאמץ לפתוח את דלתות הקרון כדי לזכות במעט אויר? לועדה זה שינה מאוד. זו לא הפעם הראשונה, ומן הסתם לא האחרונה, שבה נשמע ונכעס על יחס המדינה לניצולים, אבל התופעה מקוממת כל פעם מחדש.

חוזקו וחולשתו של הספר הם בקירבה של הכותב לסיפור. מצד אחד, בשל הקירבה הוא יצא מלא זעם להרפתקת חיפוש ומחקר, והשקיע להט בלתי נלאה בחיטוט במסמכים, בירידה לפרטים, באיתור ניצולים, ובהטרדת כל מי שאפשר להטריד כדי להזכיר שוב ושוב את שואת רומניה ולדאוג שלא תישכח. מצד שני, בשל הקירבה הוא מעמיס פרטים מיותרים, נוטה להפרזות, לא תמיד מבחין בין עיקר לטפל, ולא מסוגל להפריד בין הסיפור למספר. לדוגמא, כל דבר "מדהים" אותו: גם האכזריות של רכבות המוות, וגם הקדשה שהוא מוצא בספר. אין דרוג של רגשות. כשהוא מפיל בטעות כסא עץ בפגישה ברומניה, הוא כותב שאף פעם לא ראו שם כסא שעופף כך. הקורא הסבלני יידע לקרוא את הסיפור העיקרי בתוך ים המלל. הקורא הפחות סבלני אולי ינטוש, וחבל.

יש ספרים שלא צריכים להשפט ספרותית, והספר הזה הוא אחד מהם. שלמה ולדמן עשה עבודת קודש, ולכן הספר ראוי וצריך להקרא.

הוצאת מערכת, קיבוץ דליה

2010