הדודנית בט / אונורה דה בלזק

639304

"הדודנית בט", אחד מספריו האחרונים של בלזק, נושא את שמה של אשה בשולי הבורגנות, שהיא, בדומה לגיבור "הדודן פונס", קרובה עניה הסמוכה על שולחנם של אחרים. בזאת מסתיים הדמיון בין הדודן והדודנית. בעוד פונס מתואר כאיש תם וישר, שכל מענייו באוסף האמנות שלו, וחטאו היחיד הוא גרגרנות, בט היא אשה מרושעת ונקמנית, תככנית המושכת בחוטים מאחורי הקלעים מתוך רצון להרע.

בט היא דודניתה של הברונית אדלין הילו. אדלין היתה ילדה יפה, אחת מאותן יפיפיות מושלמות, מדהימות, בט היתה רחוקה מלהיות יפה, גבותיה צפופות ומחוברת בציצת-שיער, ידיה ארוכות וחזקות, רגליה עבות, שומות אחדות בפניה הקופיות. אדלין פונקה על ידי משפחתה, בט עבדה את האדמה. אדלין נישאה לאיש עשיר, בט נותרה ברווקותה והוסיפה לעבוד למחייתה כרוקמת מוכשרת. לא ייפלא איפה שבט אכולת קנאה. טינתה כלפי משפחתה של אדלין מתעצמת כשהורטאנז, בתה של אדלין, שובה את לבו של אמן פולני, בן חסותה של בט, שעליו השגיחה בחיבתה של אם, בקנאתה של אשה ובקשיותו של דרקון, והשניים נישאים. בט חוברת אל פילגשו של הברון הילו, בעלה של אדלין, וזוממת לנקום בכל בני המשפחה.

עלילת הספר מונעת בעיקר על ידי תכונותיהם של שניים מגיבוריו, הברון הילו ובט. הברון הילו הבוגדני מטפח פילגש אחר פילגש, כל אחת מהן יקרה יותר מקודמותיה. הוא שוקע בחובות, ממשכן את רכושו ואת רכושם של ילדיו, מתעלם מאשתו המסורה לו ללא תנאי וללא ביקורת. נפילתו הגדולה מכל מתרחשת כשהוא הולך שבי אחרי ואלרי מארנף, אשה מושחתת המלהטטת בין ארבעה מאהבים. בט, כאמור, פועלת מתוך קנאה שהתגלגלה לרוע לשמו. היא מעמידה פני ידידה בעודה בוחשת בארועים ומטה אותם לכיוון הרצוי לה. בלזק, למרות נטייתו המובהקת אל הדמויות החיוביות, מחלק בסופו של דבר גמול ועונש באופן שנראה אקראי למדי, כמו במציאות בעצם.

בלזק מכנה את הדרמה שיצר "מחקר רציני ומזעזע זה על אורח החיים בפאריס". הספר אמנם מספר בעיקר על קורות משפחה אחת וקרוביה, אך כל אחת מהדמויות אינה מייצגת את עצמה בלבד. על ואלרי מארנף כותב בלזק במפורש כי היא מייצגת את הנשים שמייעדות את עצמן למקצוע המביש של זונת-פאר, הווה אומר נשים המשתמשות ביופין כדי להשיג גברים עשירים שיממנו אותן ברוחב-יד. כשהוא מתאר את האורחים בטרקלינה של ואלרי הוא כותב: שותפותם של רמאים, זכרו נא מושכל ראשון זה, היא "הברית הקדושה" האמיתית בפאריס. הבחינות השונות של טובתם של האנשים מפלגות אותם לבסוף; המושחתים מתפשרים תמיד זה עם זה. המשרתים כולם גנבים, או בלשונו של הסופר, בכל משק בית, נֶגע המשרתים הוא כיום הקשה שבכל הצרות הכספיות. קרוב משפחה שנשלח לאלג'יר מייצג את השחיתות הקולוניאליסטית. הורטאנז, לכאורה צעירה תמימה, מייצגת את קור ליבם ואת תפנוקיהם של הבורגנים שאינם מניחים לשאלות מוסריות להטריד אותם. הורטאנז זו, אגב, שאינה דמות מרכזית בספר, היא דווקא אחת המעניינות שבו: תחילה הוא מתוארת כנערה ישרה ותמה, וההחלטה שלה לגזול את בן חסותה של בט, עוד לפני שהכירה אותו, אינה מתיישבת עם הרושם הראשוני. אחרי נישואיה נדמה שהיא העתק של אמה, כשהיא מבטלת את עצמה לחלוטין בפני בעלה, ושוב היא מפתיעה כשהיא קמה ועוזבת אותו.

מכיוון שהספר הקודם שקראתי עסק ביחסי גברים ונשים בספרות הרוסית, ולא באתי על סיפוקי באשר לשאלת יחודיותה של ספרות זו בהיבט זה, שמתי לב לנושא גם כאן. עושה רושם, וזו הכללה בלתי מלומדת, שבדומה למה שתואר באותו מחקר, גם אצל בלזק, לפחות בספר זה, האשה היא החזקה והתככנית והשתלטנית, ויש בידה הכוח לרמוס את הגבר בהיותו חלש אופי, נגרר אחרי תשוקות מזדמנות. כשואלרי מזמינה אצל האמן הפולני עבודה שתתאר את שמשון ודלילה, היא אומרת, "שמשון אינו ולא כלום כאן. הוא פגרו המת של הכוח. דלילה היא התשוקה המהרסת את הכל". אולי, אם כך, זו רוח התקופה ולא רוח המקום.

את מאה ועשרה העמודים הראשונים של הספר מגדיר בלזק כמבוא לסיפור. בעמודים אלה הוא מציג את הנפשות הפועלות, ואת מערכת הקשרים ביניהן, ופורש את הרקע לדרמה שתתחולל בהמשך. למען האמת, לולא כתב מפורשות "כאן מסתיים במידה מסוימת המבוא לסיפורנו", לא הייתי מבחינה בעצמי שהגעתי לנקודת ציון בטקסט, שכן ה"מבוא" דרמטי לכשעצמו, והדרמה שאחריו מפורטת ואיטית כמו החלק שקדם לה. בלזק מקצין את מרבית דמויותיו, אך משכנע באמינותן, ומבטו מקיף את הבורגנות הפאריסאית ואת היקום החברתי בו היא מתקיימת לרוחב ולעומק. הספר, בהיותו חלק ממכלול היצירות המרכיבות את "הקומדיה האנושית", מכיל התיחסויות לדמויות ספרותיות מוכרות, כדוגמת סיזאר בירוטו, וכן לדמויות היסטוריות שאכלסו את פאריס במאה התשע-עשרה. "הדודנית בט" הוא ספר מורכב ומרתק שליחו לא נס.

La Cousine Bette – Honoré de Balzac

דביר

1983 (1846)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

מודעות פרסומת

הדודן פונס / אונורה דה בלזק

הדודן פונס

יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".

פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.

פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".

שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).

בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".

מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".

בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.

The Two Friends – Jean de La Fontaine

Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'

Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.

 

 

Le Cousin Pons – Honoré de Balzac

עם עובד

1981 (1847)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הבית שאהבתי / טטיאנה דה רוניי

i8kswqleui4swgq0tlky

"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.

לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו.

האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת: הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר. ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.

למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.

The House I Loved – Tatiana de Rosnay

כנרת זמורה ביתן

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

האחרון לבית קמונדו / פייר אסולין

43101

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.

6d754d2d-a235-448f-bb33-104ef67214d1

מלודרמה / חורחה פרנקו

070

על הכריכה הקדמית של הספר מובא ציטוט מפיו של גבריאל גרסיה מארקס: "חורחה פרנקו הוא אחד הסופרים הקולומביאנים שהייתי שמח להעביר לו את הלפיד". אם להסתמך על הספר הזה, מארקס עדיין אינו יכול להרפות מהלפיד.

אני מעתיקה לכאן את הטקסט שעל הכריכה האחורית, כי מבחינת העלילה זה כל מה שניתן לספר בלי ספוילרים. הטקסט הזה די לקוני, ואינו מגלה דבר בעצם, לא על הדמויות, לא על היחסים ביניהן, ולא על הרקע לסיפור: "וידאל, צעיר קולומביאני יפה תואר, מזמין את בת ארצו, פֶּרלה, לעזוב את קולומביה ולהצטרף אליו בפריז. לווידאל יש תוכנית: להשיא את פרלה המרדנית והגסה לידידו הזקן, הרוזן האלמן אדולף דה קרֵסיי, ולרשת אותו לאחר מותו. בעקבות סדרת חינוך אצל וידאל נישאת פרלה לרוזן ונראה שהתוכנית נוחלת הצלחה, אך שנה לאחר שהצמד קיבל את הירושה מחליט קלמנטי, אחיינו המרושע של הרוזן, להטיל ספק בנסיבות מותו הטבעיות־לכאורה של הזקן".

הכתיבה מפוארת, אך הסיפור אוורירי, ללא תוכן משמעותי. במרכז הספר משפחה שמורכבת מדמויות הזויות, שלא לומר מטורפות, וההפרזה בכיוון הזה הופכת את הספר ללא רציני. הספר בנוי כספר מתח, ומכיוון שהכתיבה כאמור מפוארת אכן מסקרן לדעת מה קורה בהמשך. אבל הפרטים הנגלים לאיטם מאכזבים בחוסר האמינות שבהם. הספר מתובל בסטיות מיניות, חלקן רלוונטיות לעלילה וחלקן כאילו הודבקו בכוח. ברקע כמה מהפרקים מופיע קרטל הסמים של מדיין בניצוחו של פבלו אסקובר, המכונה בספר בפחד "אתה יודע מי". איכשהו הרקע הזה מתפספס, אולי משום שהנושא אינו מפותח דיו (אם תרצו לקרוא ספר טוב על אוירת הטרור שהשליט אסקובר, אני ממליצה על "ידיעה על חטיפה" של מארקס).

הסופר מרבה להשתמש בדימוי (לא משכנע, לדעתי) של הרוע שבעולם כמפלצת, כאילו מדובר בכוח חיצוני ולא בעוולות שאנשים מעוללים זה לזה. כדי לצאת מן המקומי (קולומביה) לעולמי, הוא מצרף לעלילה אשה סרבית, שגם היא מקורבנות המפלצת, הדבקה מאולצת בעיני.

אפשר לקרוא אם מזדמן, כי בסך הכל מדובר בספר שבונה מתח קריא, אבל אפשר לוותר, כי התוכן דליל ונשכח.

Melodrama – Jorge Franco

הוצאת זמורה ביתן

2010 (2006)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

גן עדן לאשה / אמיל זולא

0602107

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור