האחים בילסקי / פיטר דאפי

כותרת משנה: סיפורם של שלושה גברים שלחמו בנאצים, הצילו 1,200 יהודים, והקימו כפר יהודי במעבה היער

קורותיהם של האחים ביֶלסקי בתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפור נדיר של הישרדות, של תושיה ושל הצלה. טוביה, עשהאל וזוס, בשנות השלושים לחייהם, יחד עם אחיהם הצעיר מהם אהרן, הקימו יחידת פרטיזנים ביערות בלרוס, ששמה לעצמה שתי מטרות. האחת, מאבק בנאצים ובעוזריהם המקומיים. השניה, חשובה לא פחות, אולי אף יותר, הברחת יהודים מן הגטאות והבאתם אל היער לשם הגנה. טוביה, המנהיג הכריזמטי, הכריז חד-משמעית כי הוא מעדיף שביחידה תהיינה נשים יהודיות זקנות במספר העולה על זה של הגרמנים שיעלה בידו להרוג. היחידה, שתחילתה בגרעין משפחתי מצומצם, צמחה עם השנים, למרות הקשיים והסכנות, עד שבעת השחרור מנתה אלף מאה וארבעים יהודים. אם מונים איתם גם את אלה שעזבו קודם לכן, מדובר במבצע הצלה יחודי שחילץ מידי הנאצים למעלה מאלף ומאתים איש.

האחים איבדו את הוריהם וחמישה מאחיהם שנרצחו. זוס איבד למרצחים את אשתו ואת בתו התינוקת שאותה אפילו לא זכה לפגוש. בהשראתו של טוביה עברו האחים להסתתר ביער, והחלו בפעילויות להצלה ולמאבק. הם נדרשו לערמומיות, לתושיה ולעירנות אינסופית כדי לתמרן בסביבה בה שהו. הגרמנים רדפו אחריהם, האיכרים לא התלהבו לחלוק איתם את מזונם, הפרטיזנים הסובייטים ביקשו לעצב אותם על פי הדוקטרינה שלהם. הם היו חייבים להיות בריונים ורחומים, לוחמים אקטיביים ומסתתרים דוממים. לעתים קרובות מדי נאלצו להתמודד גם עם התנגדויות בתוך המחנה. בתוך היער, בקור ובבוץ, שיכנו את אנשיהם בתוך שוחות שהפכו לבתים, שאותם נאלצו מדי פעם לנטוש ולבקש מקום בטוח יותר. במקום האחרון בו שהו הקימו ישוב פעיל, שכלל בתי מלאכה, אשר שירתו את היחידות הסובייטיות באזור, בתי-ספר ומפעלי תרבות. בלב האזור הכבוש, כשהגטאות הקרובים מתחסלים בהדרגה והנותרים בהם חיים במצוקה ובאימה, התקיים לו ישוב יהודי, שניהל חיים של שגרה יחסית, והצליח רוב הזמן להגן על עצמו. המתקפה הקטלנית ביותר על הישוב אירעה דווקא ביום האחרון לפני השחרור, כשקבוצת גרמנים מורעבת פשטה עליו והרגה תשעה אנשים.

אנשי היחידה השתתפו באורח סדיר בפעילויות של הפרטיזנים הסובייטים, הציבו מארבים לשיירות גרמניות, חיבלו ברכבות, והביאו למותם של כמה מאות חיילים. בבתי המלאכה של היחידה שיפצו כלי נשק.

לצד הקשיים, שנבעו בחלקם מאנטישמיות מושרשת, יש לציין שני אנשים שהתייצבו לימינה של הקבוצה. ויקטור פנצ'קוב, מפקד יחידת פרטיזנים, שהאמין תחילה לעלילות על יחידת בילסקי, הפך לשותף ולחבר תומך. קונסטנטין קוזלובסקי, איכר מקומי, העמיד את ביתו ואת משפחתו, ללא תמורה כלשהי, לרשותם של היהודים, החביא אותם אחרי שברחו מהגטאות ועד שמצאו מקלט ביער, ופעל לרווחתם הפיזית והמורלית. הוא ושני בניו הוכרו כחסידי אומות העולם.

את סיפורם של האחים הזדמן לי לשמוע מפעם לפעם. על סיפור דומה, שארע לא הרחק משם, לא שמעתי מעולם. הוא מוזכר בספר באמרת אגב, וראוי להזכר ברבים. שלום זורין, נגר יהודי ממינסק, הקים "ישוב" דומה לזה של בילסקי, תחת אותם עקרונות שראו בהצלה יעד ראשון במעלה. שמונה-מאות יהודים ניצלו בזכותו.

פיטר דאפי, עיתונאי אמריקאי, שמע על האחים בילסקי באקראי בעת שאסף חומר למאמר בפולין. סיפורם היחודי הצית את דמיונו, הוא מצא את קרוביהם בברוקלין, והחל לחקור לעומק את קורותיהם. בספרו הוא מתאר אותם ללא כחל ושרק, על מעלותיהם הרבות וגם על חסרונותיהם, כולל כמה מעשים שנויים במחלוקת שביצעו בקשיחות, שלאחדים נראתה הכרחית להישרדות ולאחרים מופרזת. בעיניו, וגם בעיני, התנהלותם במבט כולל הרואית ואלטרואיסטית, וראויה מאוד להיות מסופרת ונוכחת בזכרון.

טוביה, זוס ואהרן הגיעו בדרך לא דרך לארץ-ישראל. עשהאל, שנענה לקריאה להתגייס לצבא האדום, נהרג בקרבות מול הגרמנים הנסוגים. בתו, הסופרת עשי ויינשטיין, שנקראה עשהאלה על שמו, נולדה אחרי שנהרג. טוביה, שיכול היה להיות איש ציבור, בחר בחיים של אלמוניות כבעל מכולת ואחר-כך כנהג. שלושת האחים היגרו בשנות החמישים לארצות-הברית, שם התגורר אחד מאחיהם שעזב לפני המלחמה. אחרי מותו זכה טוביה להכרה ממדינת ישראל כשנקבר בטקס צבאי מלא בהר המנוחות.

"האחים בילסקי" הוא ספר מרתק על פרשה מרתקת. מומלץ בהחלט.

The Bielski Brothers – Peter Duffy

כנרת זמורה ביתן דביר

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: ג'וד שבא

גטו וילנה / אברהם סוצקבר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d798d795_d795d799d79cd7a0d7942

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים ביידיש, התגורר בוילנה כשהעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ביוני 1941. יחד עם חבריו ניסה להמלט מזרחה, אך ההתקדמות הגרמנית היתה מהירה יותר, והוא שב לעירו. בחלקו הראשון של הספר, "בציפורני הגרמנים", תיאר את התקופה שבין הכיבוש להקמת הגטו, שלושה חודשים מאוחר יותר. הגרמנים, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, פתחו במסע רצח. במהלך אותו קיץ נרצחו בפונאר 35,000 יהודים, כמעט מחצית מן הקהילה. אלה ששרדו סבלו מחוקים מגבילים ומהשפלות. סוצקבר עצמו נתפס יום אחד ללא הטלאי, ואולץ – יחד עם רב זקן ונער צעיר – לרקוד ערום סביב מדורה בה הועלו באש ספרי תורה. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות בעיר – אחד מהם הושמד תוך זמן קצר – וסוצקבר החל בפעילות בתחומי התרבות, כתיבה, בימוי, עבודה עם נוער ועוד. במסגרת העבודות שנאלץ לבצע עבור הגרמנים צורף למה שהיהודים כינו "בריגדת הנייר" – מיון ספריות וארכיונים יהודיים: חלק מן האוצרות הועברו לגרמניה, הרוב הושמד. סוצקבר וחבריו הצליחו להציל כמה מסמכים, והטמינו אותם במקומות מסתור שונים בגטו. את קורות הגטו תיאר בחלקו השני של הספר, "מאחורי השער". חלקו השלישי של הספר, "ארגון הפרטיזנים", מוקדש לפעילות המחתרת בראשותם של יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן. בספטמבר 1943, ממש לפני חיסול הגטו, הנהגת המחתרת, שעד אז סברה שיש להגן על הגטו מבפנים, קבלה את העמדה לפיה מקומו של הפרטיזן ביערות, וקבוצות של לוחמים החלו מבקיעות לעצמן דרך החוצה. סוצקבר נמנה עם אחת הקבוצות הללו. במרץ 1944, בהשפעת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", נשלח מטוס סובייטי להעביר את סוצקבר ואת אשתו מן השטחים שבשליטת גרמניה למוסקבה. חלקו הרביעי והאחרון של הספר, "באפר הלוחש", מתאר את הנסיונות שעשו הגרמנים להשמיד הוכחות לרציחות בפונאר, שם נקברו בקברי אחים 100,000 איש, מהם 70,000 יהודים.

הסופרים איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן יזמו מפעל תיעוד תחת השם "הספר השחור", שנועד לתעד את מעשי הגרמנים בשטחים הסובייטים. ספרו זה של סוצקבר היה אמור להוות חלק מן התיעוד שלא יצא אל הפועל, ו"גטו וילנה", שנכתב בין מרץ לדצמבר 1944 במוסקבה ובוילנה, ראה אור כספר עצמאי במוסקבה ובפריז. במבוא לספר מטופלת בדקדקנות יתרה סוגית ההבדלים – המזעריים – בין שתי ההוצאות, המיוחסת ברובה לדוקטרינה הסוביטית ולצנזורה שהפעילה. הכותבים טוענים שמסיבה זו לא ניתן דגש מספיק לשיתוף הפעולה של הליטאים, וחלקו של אבא קובנר הלא-קומוניסט מוזער. לא מצאתי לזה סימוכין בטקסט עצמו. כמו כן דנים הכותבים בהרחבה בשאלה מדוע לא התייחס סוצקבר בספר לשירה שכתב בגטו. שאלה תמוהה ושאינה במקומה, לדעתי, הן משום שיש התיחסות מסוימת לשירה, והן משום שזכותו של סוצקבר לבחור מה לכלול בספר. בקצרה, המבוא, שנראה לי מעניין בשעת קריאתו, איבד מטעמו נוכח עוצמתו של הספר, וטוב היה אילו נכתבו הדברים באחרית דבר במקום במבוא, או בספר מחקר נפרד.

הספר משלב בין הציבורי לפרטי. סוצקבר התייחס בספר לחוויותיו שלו, אבל הסתמך רבות על עדויות של אחרים כדי להביא בפני הקורא את סיפורה השלם של קהילת וילנה בתקופת השואה. למעט התיאור הרגשי של ההשפלה שעבר לפני תקופת הגטו, כמתואר למעלה, בשלושת חלקיו הראשונים של הספר שמר הכותב רוב הזמן על נוסח מרוחק של מתעד, ויצר יריעה רחבה של קורות התקופה, תוך שהוא עוסק בכל ההיבטים של החיים ושל המוות בגטו ובסביבתו. לרגשותיו נתן דרור מועט במשפטים ציניים בודדים:

קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד "הרמוני" […]. ביודעו שבגטו פועל ארגון פרטיזנים לא סמך נויגבאואר אלא על קיטל לבדו, ששמו ברציחת יהודים נודע לתהילה, ותהילתו הגיעה עד הנה ממרחק מאות קילומטרים […].

על החוויות האישיות הקשות שלו עצמו דיווח כמעט בלקוניות:

הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מורֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורֶר מולאה.

טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוברהרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7, שם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.

סוצקבר היטיב לתאר את טירוף התקופה, את סחרור החוקים וההגבלות שהשתנו חדשות לבקרים:

אי אפשר למנות את סדרת החוקים והפקודות שהושתו על הגטו. אנסה להביא רק צרור קטן לשיפוטו של האדם הנורמלי, אם יוכל להבין זאת.

בספר ניתן ביטוי עז לאכזריות, לדרך בה תעתעו הגרמנים בקהילה היהודית המבועתת, וגרמו להם למרות הרציחות האינסופיות להאמין שיש תקווה:

לשכתו של נויגבאואר בגסטפו השכילה להטעות בעורמה את האוכלוסיה בכל מיני אופנים. מאה מהחטופים נשלחו באמת לעבודה ליד פסקוב. משם הם כתבו מכתבים. שמחה אחזה ביהודי וילנה, כל אחד מהם חשב שבנו חי, שאביו ישוב בקרוב.

אותו ברונו קיטל, שהוזכר קודם, תואר כך, באחד מתיאורים רבים של חדוות הרצח:

בעת חיסול גטו וילנה ציווה קיטל על עושי דברו שיוציאו בשבילו החוצה פסנתר. הוא התיישב והתחיל לנגן. באותה שעה חשפו הכאפונעס מָלינה [מקום מחבוא], והוציאו משם בחור יהודי. הבחור בכה, התחנן שישאירו אותו בחיים. כשהוא ראה את קיטל ליד הפסנתר, הוא נפל לרגליו. קיטל שלף את האקדח שלו, ובעוד יד אחת יורה בבחור לא הפסיקה ידו השניה לנגן.

ולצד אותם תיאורים בלתי נתפסים, גם רגעים קטנים של חסד:

על הקונצרט הראשון בגטו: כאוויר הרים לחולה ריאות, כך השפיעה התזמורת על תושבי הגטו. יופיו של העולם, למענו התעורר הרצון להלחם.  

על הספריה שנפתחה על ידי הרמן קרוק ב-10 בספטמבר 1941, ימים בודדים לאחר כינוס היהודים בגטו: אנשים שבימים כתיקונם קראו רק לעתים רחוקות מיהרו עתה לספריה. ספר נעשה חבר, היה נחמה בבדידות. במָלינות,  במערות התת-קרקעיות, לאורו של בדל נר, לאורה של קרן אור זעומה שחדרה מבעד לסדק קראו ספרים […] בנובמבר הצטמצמה אוכלוסית הגטו בארבעים אחוז, ואילו מספר הספרים שנקראו גדל כמעט בשליש.

לסיפורן של דמויות רבות ניתנה במה בספר, לוחמים, אנשי תרבות, אנשים שסיכנו את עצמם בהברחות חוזרות ונשנות של מזון ושל נשק, אנשי היודנראט שסוצקבר לא שפט, ואנשי המשטרה היהודית ובראשם דסלר, שאותו שפט לחומרה. וגם יאנובה ברטושביץ', שבמשך תקופה הסתירה אותו (עד ששכן ראה אותו, ולכן עזב וחזר לגטו), ולא הסתפקה בכך אלא דאגה גם למזון למשפחתו:

פעם אחת תפס אותה שוטר בשעה שתחבה את הלחם. הוא איים עליה שאם תעשה כן עוד פעם, תירקב בכלא לוקישקי. למחרת היא שבה והלכה אל השער, תחבה תחתיו את הלחם והביאה לי מכתבים.

כאמור, בשלושת החלקים הראשונים של הספר הסגנון מאופק למדי. החלק הרביעי שונה מבחינה זו. סוצקבר מתאר, מפי עדים, את הנסיונות להשמיד עדויות לרצח בפונאר. שמונים יהודים, כבולים ברגליהם, נאלצו לבצע את העבודה, שתוכננה בקפדנות של מהנדסים, החל מחפירת הקברים והוצאת הגופות, דרך הקמת המוקדים לשריפת הגופות, וכלה בטיפול בעצמות שלא נשרפו ובאפר. נאסר על היהודים להתייחס לגופות כגופות. המילה שהותר להשתמש בה היתה "פריטים", ואף נקבעה שיטה לחישוב מספר ה"פריטים" במקרה של גופות בלתי שלמות. בשעות שאחרי העבודה נאלצו היהודים להתגורר בתוך בור עמוק. לקראת סיומו של הפרק המזעזע הזה, שקראתי באותה חלחלה בה נכתב, סוצקבר, שביקר בפונאר במהלך העבודה על הספר, התפרץ:

שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.

אמי בפונאר, יַלדי, חברי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.

(ביוני 2016 נחשפה מנהרת הבריחה שנחפרה על ידי היהודים שהועסקו בהשמדת הראיות לרצח)

"גטו וילנה" הוא מסמך מרשים וחודר אל לב, שיחודו בכתיבה המהלכת בתבונה בין עדות לתיעוד, ובמועד כתיבתו סמוך כל כך לארועים. ספר קשה לקריאה אך מומלץ מאוד.

ווילנער געטא / אברהם סוצקעווער

עם עובד

2016 (1944)

תרגום מיידיש: ויקי שיפריס

מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי

"שקט, שקט" (שטילער, שטילער), השיר על פונאר, הולחן בגטו על ידי הילד אלכסנדר וולקוביסקי (תמיר), אז בן 11. את המלים כתב שמרקה קצ'רגינסקי, איש תרבות ופרטיזן. התרגום הוא של אברהם שלונסקי

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

אחד מכל שמונה / ראול טייטלבאום

16-0813f

כותרת משנה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלוויה במלחמת העולם השניה

ראול טייטלבאום, יליד קוסובו, היה בן עשר כשיוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ב-1941. בראשית 1942 נאסר אביו וונשלח למחנה ריכוז איטלקי באלבניה. ראול הצטרף לחולית נוער מחתרתית בעירו, ועסק בהפצת כרוזים ובמעשי חבלה כנגד הצבא. עם כניעתה של איטליה ב-1943 שוחרר האב, והמשפחה הצטרפה אל הפרטיזנים האלבנים. במאי 1944 נתפסו עם כל יהודי קוסובו, ונשלחו לברגן-בלזן. ראול ואמו שרדו, אך אביו נפטר ימים אחדים אחרי השחרור. בספר זה הכותב מבקש לחקור את חלקם של יהודי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית בתקופת המלחמה, וכותרת הספר באה להעיד על שיעור ההשתתפות הגבוה: אחד מכל שמונה בוגרים הצטרף אל הפרטיזנים של טיטו ואל התנועות המחתרתיות.

קשה היה לעקוב אחר העדויות הרלוונטיות למחקר זה, הן בשל הזמן שחלף, הן משום שהרשומות שנותרו לא הבדילו בין יהודי ללא יהודי, והן משום המורכבות של יוגוסלביה שההיסטוריה שלה שוכתבה בהתאם למי שעמד בראשה. הכותב מעיד על ספרו שאינו מדעי, אבל עבורי כקוראת שאינה חוקרת יש בו די:

את ספרי זה, השלישי במספר, כתבתי על בסיס חוויותי האישיות בתקופת המלחמה ועל בסיס עיון בחומרים ובמקורות. אין הספר הזה בא במקומו של מחקר מדעי ויסודי שעדיין לא נכתב […]. הספר בא לשקף את גישתי הרעיונית על בסיס בחינה שלי את השינויים שהתרחשו במהלך המלחמה והמתרחשים גם כיום במדינות שקמו על חורבותיה של המדינה היוגוסלווית.

מלחמת העולם השניה ביוגוסלביה התאפיינה בהיותה לא רק מלחמה נגד כובש זר. היו מעורבים בה גם מאבקים פנימיים על בסיס אתני/דתי/רעיוני:

מלחמה משולשת: מלחמת שחרור נגד כובש זר […]; מלחמת אזרחים פנימית על אופיו של המשטר ושל השלטון שלאחר המלחמה […], ומלחמת אחים אתנית.

יוגוסלביה היתה אמורה להמנות עם מדינות הציר, והנסיך היוגוסלבי אף חתם על הסכם שהיה אמור להסדיר זאת, אך לאחר שהעם והצבא התקוממו כנגדו החליטה גרמניה לכבוש את המדינה (על פי הספר יתכן שהחלטה זו תרמה משמעותית לתבוסה ברוסיה, משום שכיבוש יוגוסלביה דחה את פתיחת המערכה נגד רוסיה, וכתוצאה מכך נאלצו הגרמנים להלחם שם בחורף). יוגוסלביה הכבושה פורקה, חלקה נתונה להשפעה גרמנית, חלקה לאיטלקית, חלקה מנוהלת לכאורה עצמאית. הונגריה ובולגריה קיבלו אף הן נתחים מן המדינה. הספר מתאר את מהלך המלחמה בכל אחד מהאזורים, ולא ארחיב בזה כאן.

זהו הספר הראשון שאני קוראת על המלחמה ביוגוסלביה ועל שואת יהודיה, והוא עשה לי סדר במספר מושגים שהיו מבחינתי קצת מבולבלים. מי היו הפרטיזנים? מה ההבדל בין הפרטיזנים של טיטו לקבוצות אחרות, כמו הצ'טניקים? האם הנושא היהודי העסיק את תנועות המחתרת? מה היה הקשר בין טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה ולברית המועצות? האם האוסטשים היו חלק מן המאבק? איך התיחסו היוגוסלבים לאזרחים היהודים? קיבלתי תשובות, והועשרתי בידע רב נוסף.

תקצר היריעה מלספר כאן את הסיפור במלואו. אציין רק כמה עובדות שעוררו בי ענין:

  • יוגוסלביה היתה המדינה היחידה, מלבד פולין, שבשטחה הוקמו מחנות השמדה, הגדולים שבהם ביאסנובץ בקרואטיה ובסיימישטה לא רחוק מבלגרד.
  • בין 4,500 ל-6,000 יהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים. אמנם במספרים מוחלטים אין מדובר באנשים רבים, אך כאמור שיעור ההצטרפות היה גבוה – אחד מכל שמונה, והמספר הנמוך נובע מן העובדה שהשמדת יהודי יוגוסלביה היתה מהירה, ומרבית 80,000 היהודים שגרו בה לפני הכיבוש נרצחו כבר בשנה הראשונה.
  • הקרואטים, ששלטו גם בבוסניה ובהרצוגובינה, ניצלו את המלחמה כדי להפטר מן הסרבים השנואים עליהם, אך היו פנויים גם להשמדת היהודים:

בראש ובראשונה רצה פווליץ' לטהר "באש ובחרב" את המדינה מהסרבים שהתגוררו מאות בשנים בשטח שהיה נתון תחת שליטתו, וזאת לפי נוסחה פשוטה: "שליש יירצחו, שליש יגורשו, ושליש ייאלצו להמיר את דתם הפרבוסלווית ולקבל את הקתולית".

במהלך 1941 ובראשית 1942 השמידו הקרואטים כ-300,000 עד 400,000 סרבים ואת מרבית היהודים שהתגוררו בקרואיטה ובבוסניה, בין במישרין ובין על ידי מסירתם לגרמנים.

  • בבוסניה הוקמה דיויזית וואפן-ס"ס מוסלמית. – עשרים ואחד אלף מתנדבים הצטרפו אליה בעידודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שביקר בבוסניה לראשונה במרץ 1943, והמשיך להופיע במסדרי הדיויזיה ולעודד את חייליה גם אחר-כך. הדיויזיה ניהלה קרבות נגד הפרטיזנים של טיטו ורצח אוכלוסיה אזרחית סרבית.
  • הפרטיזנים – צבא השחרור העממי של יוגוסלביה – היו תנועה שאיחדה בתוכה את כל עמי יוגוסלביה בהובלת המפלגה הקומוניסטית. למרות הכפיפות להוראות מברית המועצות, טיטו גילה עצמאות בהחלטותיו, ובהזדמנות אחת אף כתב למוסקבה: "אם אינכם יכולים להבין איזה זמן קשה עובר עלינו ואם אינכם יכולים לעזור לנו, לפחות אל תפריעו."

על כל אלה ועוד בספר המעשיר הזה.

יד ושם

2015

עד חוד הצער / אהרן אפלפלד

959136

אדמונד, נער כבן שבע-עשרה, ברח ברגע האחרון מן הרכבות שהובילו אל מחנות המוות, והצטרף אל קבוצת פרטיזנים. הקבוצה אינה מורכבת מצעירים לוחמים בלבד: סבתא זקנה בת למעלה מתשעים שומרת על האופטימיות של כולם. שתי נשים מבוגרות מפנקות את הקבוצה במאכלים ובמלבושים. זקן עיוור סורג עבור כולם גרביים וכפפות וכובעי צמר. נער צעיר משמר את זכר המשפחות בלבבות כולם באמצעות ניגוני תפילה. למרות שהקבוצה מגובשת סביב מטרותיה – השרדות, פגיעה באויב והצלת יהודים – היא מורכבת מאינדיבידואלים, ולב הספר הוא הדיאלוגים  והיחסים ההדדיים ביניהם, בין אם הם מילוליים ובין אם הם מתבטאים בדרכים אחרות. למרות שהספר מתרכז יותר באנשים ופחות בהתנהלות היומיומית, בסופו של דבר אנחנו לא יודעים הרבה על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, רק על הלכי הרוח, ובזה עיקר המשיכה של הספר בעיני. כל אחד פועל אחרת, מגיב אחרת למצב הבלתי טבעי שבו הם מצויים, איש איש על פי רקעו ואופיו ושורשיו: למפקד יש רגעים של דכאון קשה, לוחם אחד נאחז בקומוניזם, אחר יוצא למשימה מטעם עצמו.

יש לי יחס אמביוולנטי לספרים של אהרן אפלפלד. הלקוניות שלו, הנטיה "לחפף" בפרטים, מפריעות לי בכל ספר מחדש. כך גם העובדה שמרבית ספריו מסופרים באותו הקול, גם אם הדוברים מתחלפים. אבל למרות זאת, אחרי שהקריאה מסתימת, הספרים נשארים איתי, והמסופר מלווה אותי עוד ימים אחר-כך. וכשיוצא לאור ספר חדש אני שוכחת את הביקורת ורוכשת גם אותו. מסתבר שמשהו בסגנון הזה בכל זאת עובד, גם אם אני לא מצליחה לפענח כיצד. בספרים האחרונים שלו מצאתי רמזים להסבר לדרך הכתיבה. הנה משפט מתוך "עד חוד הצער" שמתיחס לדרך שבה אפלפלד מספר סיפור מפורט בלי לרדת לפרטים: "אתה עוד תספר לדורות הבאים מה עוללו לנו חדלי אדם אלה. אל תלך שבי אחר הפרטים, קלף אותם. הפרטים מטבעם מגבבים ומסתירים. רק העיקר עומד וקיים". ומשפט מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון" שמסביר למה אפלפלד מספר סיפורים קשים כמעט בלחישה: "עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח".

סיומו של הספר נוגע ללב במיוחד. אחרי שהגרמנים נסוגים מפני הרוסים, והפרטיזנים יורדים מן המחסה בהרים, רובם נשארים יחד, ממשיכים לתפקד כקבוצה, מתקשים להתפזר. אפלפלד כדרכו אינו מסביר, אך לקורא ברור לגמרי: עולמם של האנשים האלה חרב, אין להם לאן לחזור, והם נאחזים במשפחתם החילופית.

לסיכום: ספר מעניין, מרגש בדרכו המינורית, ובהחלט מומלץ.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012