מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

0770000158064

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

הסיפור של מייטה / מריו ורגס יוסה

2c24208b79c969f0443879dc9bc703cd

מייטה, גיבור סיפורו של יוסה, הוא איש שמאל פרואני. בנעוריהם למדו השניים באותה הכיתה, וכעת מתחקה יוסה אחר קורות חברו. סיפורו של מייטה הוא בעצם דרכו הספרותית של יוסה לתאר את פרו המוכה ואת "הווי" השמאל הקומוניסטי בפרו, עם שורותיו נמנה אף הוא שנים רבים עד שהגדיר עצמו כנאו-ליברל.

מייטה, במהלך רוב הספר, הוא אידיאליסט תמים. נבכי הפוליטיקה זרים לו, והוא נצמד בלהט לעמדותיו ולאמונותיו, ומוכן לשלם את המחיר לכשיידרש. יוסה מתיחס אליו, ואל רסיסי התנועות הקומוניסטיות, בחיבה לגלגנית.

הספר, בעיקרו של דבר, די עצוב. העוני הנורא בפרו, ההתעמרות של כוחות הממשלה במי שמעז להתקומם (ובאופן שרירותי לגמרי גם במי שלא), האמונות היוקדות שאין להן בסיס, השנים הארוכות של המלחמות הפנימיות. אבל יוסה כותב כך שהעצב יוצא  איכשהו מחויך, אולי חיוך שלאחר יאוש, ובכל זאת.

הסיפור מסופר בשניים עד שלושה זמנים במקביל, כשהזמנים משולבים זה בזה לגמרי, כך שלדוגמא שאלה שנשאלת בשיחה בהווה נענית בתשובה שנאמרה 30 שנה קודם. יש לסגנון הזה פוטנציאל לבלבל, אבל יוסה מלהטט בו בצורה מוצלחת מאוד, והשילוב יוצא הגיוני לגמרי.

האם הסיפור אמיתי? הנה מה שהסופר אומר לאחד האנשים שהוא מראיין לצורך כתיבת הספר, במענה לשאלה מה בדיוק הוא עומד לספר ואיך: "מפני שאני מציאותי, ברומנים שלי אני תמיד מנסה לשקר על בסיס ידיעת החומר… זו שיטת העבודה שלי, והיא, לדעתי, הדרך היחידה לתיאור ההיסטוריה, בשונה מההיסטוריה במרכאות."

בעיני הספר הוא מהטובים של יוסה.

Historia de Mayta – Mario Vargas Llosa

הוצאת כתר

1989 (1984)

תרגום מספרדית: יואב הלוי