"היֹה היה ולא היה" נכתב רגע לפני פגישתן של שתי אחיות למחצה, שבמשך שנים רבות לא ידעו זו על קיומה של זו. ליאת, בת יחידה לאב שנטש אותה בגיל צעיר, גדלה בתחושה של חֶסֶר. כעת, כשאמה שוקעת בדמדומי השִכחה, ומכתב ישן פותח חלון אל העבר, היא מבקשת להגשים חלום ילדות, לשחזר, ולו חלקית ובמאוחר, את הפנטזיה של "אורה הכפולה".
ליאת היא אשה של מלים, תכונה שעברה אליה בירושה מאמה, שהיתה עורכת ספרים. היא מתפרנסת מעבודה כסופרת צללים, ובעת התרחשות הארועים שמתוארים כאן היא כותבת את סיפורו של אליעזר, גבר שאיבד את אשתו ואת בתו באושוויץ, ולמרות שנראה כי השתקם, הוא עדיין חי את אובדנו ואינו משלים אתו. סיפור זה אינו חופף ואינו מקביל לחייה של ליאת, אך תחושת ההיעדרות מחברת ביניהם, ולטעמי השילוב בין השניים נהנה ממינון מדויק ואינו מאולץ. ליאת בוחרת בכתיבה גם כשאינה מקבלת מאחותה, אתה היא מתכתבת, את רמת החשיפה שאליה היא מייחלת, וכשהיא מנסה לתאר לעצמה את עולמה של האחות שזכתה באביה. היא כותבת אותה לעצמה, מנסה להכנס לעורה ובו בזמן אולי לזכות במימד נוסף לחייה שלה.
מיכל קירזנר-אפלבוים נוקטת מספר "טריקים", אשר בשימוש מוגזם היו עלולים להכשיל את הספר, אבל אצלה הם עובדים יפה. סיפור העלילה לאחור הוא אחד מהם, וכך גם הדימוי החוזר של המשולש, השזור יפה בסיפור. לעתים הוא יחידה שלמה, לפעמים נעדרת צלע, מדי פעם זוויותיו דוקרות. ופעם אחת נוטלת האם את העפרון, משרטטת משולש שאחת מצלעותיו חורגת ממקומה, קוראת לבת "לצאת מהקווים, להשתחרר מהצורות הסגורות", להפתח לאפשרויות חדשות.
המוטיב היפה מכולם הוא הדו-שיח שמנהלת ליאת עם הילדה שבתוכה. ליאת, שהיא כבר אשה מבוגרת, אם לילדים מתבגרים, משמרת את התום ואת קוצר הרוח של הילדה. הילדה היא הקול שממריץ אותה, שמפשט את המורכבות של ראית העולם הבוגרת לשחור-לבן. הילדה היא הקול התובעני שדורש כנות וישירות. הילדה היא גם הפנטזיות של ליאת הצעירה, שעדיין לוחשות בתוכה. "את צריכה להגיד תודה שיש לך אותי, אומרת הילדה. בזכותי את עוד כאן. אם לא הייתי כאן לצדך היית מתפגרת כבר מזמן".
את הכריכה הנאה עיצבה קריסטינה מורדכוביץ'.
"היֹה היה ולא היה" הוא ספר רגיש, כתוב היטב, ובהחלט מומלץ.
פרדס
2018
