סגול 351 / אבי ולנטין

גדוד סיור 288, שיעודו המקורי היה לאסוף מודיעין בעורף האויב, הפך ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים לגדוד טנקים לכל דבר, שרק במקרה יש לו גם כוח לוחמים על גבי נגמ"שים ופלוגת ג'יפים. עם מצבת טנקים מופחתת היה מה שאבי ולנטין מכנה בספר גדוד טנקים מינוס. הגדוד, בפיקודו של צביקה דהב, לקח חלק בקרבות ברמת הגולן כחלק מחטיבה 205 תחת המח"ט יוסי פלד, ומאוגדה 146 תחת מפקד האוגדה מוסה פלד.

אחת המשימות שהוטלו על הגדוד היתה להחזיק בגבעה שכינויה היה סגול שלוש חמש אחד. ארבע פעמים עלו הטנקים על הגבעה ונסוגו, באחת מהן נהרג מפקד הטנק סמל גיורא שחר. "סגול שלוש חמש אחד זו גבעה לחי"ר ולא לטנקים, וגם חי"ר לא צריך לשבת בה", אומר אחד מאנשי הגדוד בעלילה הנפרשת בספר. אבל בזמן אמת, כשניסו להסביר שאין טעם לעמוד על הגבעה כברווזים במטווח, נענו שוב ושוב בטענה כי זו הנקודה המזרחית ביותר של מדינת ישראל. "לגבעה הזו יש חשיבות פוליטית, כי היא נמצאת על גבול הקו הסגול, ולא חשיבות צבאית. היא נועדה כדי שפוליטיקאים יילחמו עליה ולא טנקים. וכשמנסים ללחום בטנקים את מלחמות הפוליטיקאים, מקבלים מיש-מש אחד גדול", אומרת כעת דמותו הבדויה של מפקד הגדוד בספר.

אבי ולנטין, שהיה קצין הקשר של הגדוד, מכנס בספר דמויות המקבילות לכמה מאנשי הגדוד, ארבעים וארבע שנים אחרי המלחמה. "בגלל סגול שלוש חמש אחד אנחנו מי שאנחנו – לטוב ולרע", אומר אחד מהם, וטראומת הגבעה עדיין מקוממת אותם. יותר מכל הם מבקשים לתבוע את עלבונו של מפקדם, שקידומו נבלם מכיוון שהחליט לא לשלוח כוחות לגבעה בפעם החמישית ולא דיווח למפקדיו על החלטתו. החבורה הקשישה מתכננת מבצע לחטיפתו של המח"ט, שבו הם רואים את האיש הרע, כדי להביא תיקון לעבר.

הומור ואימה מרכיבים את הספר. מצד אחד הגברים המבוגרים, המשתעשעים במבצע מורכב שלא לצורך, כולל מעקבים ברגל וברכב ותצפיות מדירה ממול זו של המח"ט. מצד שני, המלחמה על כל מוראותיה, הפחד והבלבול וזעקות הפצועים וצחנת המוות. עשרות שנים עברו מאז, אבל הזכרונות חדים. הפציעות הפיזיות נרפאו ברובן, אבל מן הצלקות הנפשיות קשה יותר להחלים. יואל, בן דמותו של מפקד הטנק שנהרג, הוא חלק בלתי נפרד מהחבורה, ותחושת ההחמצה של חיים שאבדו נוקבת.

המח"ט, שאינו מוזכר בשמו האמיתי, אך פרטים ביוגרפים אינם מניחים מקום לספק במי מדובר, לא יאהב את הספר. הוא מואשם לא רק במתן פקודה בלתי סבירה ובאי הקשבה לאנשים בשטח, אלא גם בנקמנות, ואפילו ביוהרה שבגללה התעלם מהתראה על ארוע טרור שהסתיים באסון. יש להודות שתיאורו בספר גרם לי אי נוחות, למרות שאין לי שום היכרות אתו מעבר לכותרות העיתונים, אבל אבי ולנטין כתב ספר עם מטרה – להבהיר את ארועי סגול שלוש חמש אחד – וזוהי נקודת מבטו. "ארועי העתיד", הוא כותב בפתח הספר, מבוססים "על משאלות לבי".

"סגול 351" הוא ספר מרתק ממש. הוא מכניס את הקורא אל הקרביים של שדה הקרב, מעט אל הצדדים הטכניים, ובעיקר אל הצדדים האנושיים. סיפור המסגרת הבדוי משעשע, והשילוב בינו ובין המציאות עובד מצוין. מומלץ בהחלט.

קרבות גדס"ר 288 ברמת הגולן

פרדס

2020

ונדיגו / אלג'רנון בלקווד

אלג'רנון בלקווד, שנחשב אחד הסופרים הבולטים בסוגת האימה העל-טבעית, כתב בעשור הראשון של המאה העשרים את שתי הנובלות הנכללות בספר, "ונדיגו" ו"ערבי הנחל". שתי היצירות מתרחשות בטבע, הראשונה ביערות והשניה בנהר, ובשתיהן תחושה מבשרת רע מערערת את בני האדם, ותופעות בלתי מוסברות רודפות אותם. עוד משותף להן הנסיון להתגונן בפני הבלתי מובן באמצעות הגיון ושכל ישר, ובכך כל אחד מן המעורבים "צמצם את המהומה הפנימית שאחזה בו והשיג הלך רוח מאורגן ומחושב, פחות או יותר".

ונדיגו היא רוח חורשת רע, שמקורה במיתולוגיה של האומות הראשונות בצפון אמריקה. ארבעה אנשים יוצאים לצוד איילים, שמשום מה אינם בנמצא באותה שנה. אל דוקטור וקרובו הצעיר, פרח כמורה, מתלווים שני מדריכים מקצועיים, ויחד עם טבח אינדיאני הם מקימים מחנה בצפון הקפוא. כדי להגביר את סיכוייהם הם מתפצלים לשני זוגות, משאירים את הטבח במחנה, ופונים לדרכים שונות. הונדיגו יחטוף את המדריך שנלווה אל הצעיר שבחבורה, ואחרי שעות מטילות אימה, שבהן יטעה הצעיר ביער בנסיון לעלות על עקבותיו, תשוב החבורה ותתכנס. "הריגוש העודף הביא אותך לכדי הזיות", יאמרו לו שני המבוגרים הנותרים, בנסיון להרגיע אותו ואולי להרגיע את עצמם, אבל בסופו של דבר, "שני אלה, הדוקטור האנליטי, המטיל ספק בכל דבר, ואיש היערות גלוי הלב וקשה העורף, ישבו שם רועדים בעמקי נשמתם". שלוש פרשנויות מוצעות לאשר ארע, כל אחד מפרש את הדברים על פי נטיות לבו ועל פי אמונותיו. "הונדיגו הוא פשוט האנשה של קריאת מרחבי הפרא", זו הפרשנות שלבי נוטה אליה. הטבח האינדיאני לבדו יודע כי הונדיגו ממשי, והוא קם ומסתלק לביתו.

"ערבי הנחל" מתרחש על הדנובה, מעט אחרי ברטיסלבה, שם הנהר מתרחב, גבולותיו מיטשטשים, ואיים מופיעים ונעלמים בו. המספר וחברו השבדי מקימים מחנה על אחד האיים אחרי שיט ממושך בקאנו על הנהר. בניגוד לתיאורים הפסטורליים ומשובבי הלב של המסע עד כה, כעת הם חשים בדידות עזה, הרוח שורקת סביבם באלימות, האי עלול בכל רגע להתכסות מים או להתפורר תחתם, ומליוני ערבי הנחל, המתנועעים ללא הרף, נוסכים בהם אי שקט. הזהירו אותם לא לחנות שם – שוטר הציע נימוק רציונלי בשל הסיכון להתקע בשממה, מוכרת הציעה נימוק שונה כשטענה שהמקום שייך לישויות לא מן העולם הזה – אבל השניים החליטו להמשיך בטיולם כמתוכנן. המספר מבקש למצוא הסברים לתופעות שנגלות לעיניו, אבל נקרע בין "שתי האישיויות השוכנות בתוכי – האחת מסבירה כל דבר, והאחרת צוחקת להסבריה המטופשים בעודה מבוהלת להחריד". השבדי, המאמין בכוחות שמעל לטבע, מציע הסבר בנוסח יקום מקביל: "לבריות שמקיפות אותנו עכשו אין שום קשר למין האנושי. פשוט לגמרי במקרה, בנקודה הזאת, החלל שלנו נושק לחלל שלהם".

למעלה ממאה שנה אחרי שנכתבו, הנובלות עדיין מחלחלות לנשמה. אין צורך להאמין בעל-טבעי כדי לחוש באימת הכוחות העצומים שבטבע, בתעתועי החשכה, היערות הסבוכים והרוחות המנשבות. מכל מקום, אמנם מדובר בסוגת אימה, אך בעיני חוזקותיהן של היצירות הן בתיאורים היפיפיים, אלה ששטופים בשמש וגם אלה שעוטים אופל, ובהתבוננות הפסיכולוגית הדקה בתגובותיהם של בני האדם. תרגומו של יהונתן דיין יפיפה אף הוא, והספר מומלץ בהחלט.

The Wendigo – Algernon Blackwood

פרדס

2020 (1907, 1910)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

אל תשבי סתם ככה / איריס רילוב

בסיפור "פנורמה", הפותח את הקובץ, מאבטח בסניף בנק בחיפה מסווג את האנשים העוברים מולו לשלוש קבוצות – ג'ירפות שראשן גבוה בעננים, חזירים שאפם תקוע בזבל, ולטאות שאינן מעזות להרים את הראש,  "וככה יוצא שאף אחד לא רואה אף אחד". בהכללה ניתן לומר שאי-הנִרְאוּת משותפת לתשעה הסיפורים הנכללים בספר. ברובם ככולם גם אם מתרחשת עלילה חיצונית, ליבתם היא ההתרחשות בקרבם של הגיבורים, וזו תמיד חבויה, מוסתרת מן הזולת, ולא לגמרי מודעת לעצמה.

ב"פנורמה" הסיפור נודד בין דמויות, מאשה לאחר ניתוח כריתת רחם לבתה, מן הבת לאח הערבי, לשומר בבנק, לחברה של הבת, לבעלה של האשה, וחזרה אל בית החולים. הדינמיקה בין הדמויות נובעת מן האופן – השגוי – בו הן רואות זו את זו, עד שארוע דרמטי מטלטל אותן מעט מן המשבצות של השגרה. ב"התכנסות" אי-הנִרְאוּת היא של סופר נערץ, שתדמיתו הציבורית אינה משקפת את המתרחש בביתו פנימה, שם האגו שלו ממלא את החלל וחונק את בני משפחתו הסובלים מעריצותו. לנשים בתוך זוגיות ומשפחתיות מוקדשים כמה מן הסיפורים, וכך גם לצעירים בתוך חברת בני גילם. הסיפורים כולם משקפים חוויות אוניברסליות, אך גם מעוגנים בתוך היומיום הישראלי – בקיבוץ, בעת מלחמה, ביחסי יהודים-ערבים, בחיפה, בשליחות מעבר לים.

איריס רילוב כותבת מדויק מאוד. גם כשהמסופר אינו משיק לחיי הקורא, קל להבין את שעובר על הדמויות, להתלבט איתן, ולקוות לשחרור ממה שמעיק עליהן. שניים מן הסיפורים מסתיימים בסוף קטוע מדי לטעמי, מן הסתם מכוון להותיר את כל האפשרויות פתוחות, אבל הייתי מעדיפה לשהות מעט יותר עם ההתרחשויות. פרט לכך הסיפורים כולם נוגעים ללב, מעוררי אמפתיה ומעניינים לקריאה.  

פרדס

2021

זיכרונות מחיים שלא חייתי / עירית קינן

כשהיתה בת עשרים ואחת איבדה עירית קינן בחטף את אביה יעקב, שנהרג בתאונת דרכים. היא מעידה על עצמה שהיתה ילדה של אבא, ומעידה על אביה שהיה חם ועוטף, אבל למרות שכל חייה ביקשה לשמוע על קורותיו בשנות השואה, שבה איבד את כל משפחתו, הוא בחר לא לספר. געגועיה אליו שלחו אותה למסע בעקבות עברו, וכישוריה המחקריים סייעו לה לחשוף בעבודת נמלים פרט ועוד פרט אודות המשפחה ואודות גורלה של הקהילה היהודית במקדוניה. נקודת המוצא היתה יומן שניהל האב בקפדנות בשנות המלחמה.

מחקריה של עירית קינן, על פי דף המידע המצורף לספר, יוצאים מנקודת מבט רב תחומית, שמשלבת בדיסציפלינה ההיסטורית היבטים של פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. נקודת המבט הזו מאפיינת גם את ספרה זה, שמשלב יחדיו היסטוריה פוליטית וחברתית, ועובר בין הרקע הפוליטי-היסטורי להיבטים החברתיים-פסיכולוגיים של הקהילה ושל היחיד. אקדים ואומר שמאוד הערכתי את הספר, והערת הביקורת היחידה שלי היא על ההפרדה המלאכותית לעתים בין עובדות היסטוריות "יבשות" למהלכה של העלילה. הסופרת בחרה לשים מספר פרקים "יבשים" במה שהיא מכנה "בסוגריים", כדי לאפשר למי שמעונין בכך לדלג עליהם, אבל למעשה הספר כולו ספוג הסברים היסטוריים, ואלה – בין אם הם מופרדים ובין אם הם שלובים בטקסט – מעשירים אותו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. דילוג עליהם הוא הפסד של הקורא.

יעקב קלדרון, שנולד ב-1919, הבן השביעי במשפחה בת אחד-עשר ילדים, והבן האחרון של אמו שנפטרה כשהיה תינוק, גדל בביטולה-מונסטיר שבמקדוניה, עד למעברה של המשפחה לסקופיה. המלחמה הפרידה בינו ובין משפחתו לנצח. יעקב, שהיה חייל, נפל בשבי, ועבר את שנות המלחמה במחנות שבויים, בעבודה מפרכת, בתת-תזונה, נתון בכל רגע לשרירות לבם של שוביו. כמו במקרים רבים אחרים, הצלתו ושרידותו היו תוצאה של מקריות ושל אקראיות ניסיות. כששוביו ביקשו להפריד בין היהודים לשבויים אחרים, קצין גרמני אלמוני מנע ממנו להזדהות כיהודי, ובכך הציל את חייו. רופא צרפתי, תקופה ארוכה אחר כך, יתגלה אף הוא כמושיע. גם העובדה שיעקב, בשמו הלא-יהודי ז'אק, היה שבוי שהופיע ברשימות הצלב האדום תרמה כנראה להשרדותו, למרות שבשלב כלשהו יהדותו נחשפה. אבל אולי יותר מכל אלה, התמיכה והעידוד שקיבל ממרחק ממשפחתו, הם שחיזקו את נפשו ואפשרו לו לשמור על אופטימיות. השבויים היה רשאים להזמין מדי פעם חבילות מקרוביהם ולשלוח ולקבל מכתבים. ביומן שניהל שמר יעקב על העתקי המכתבים ששלח למשפחתו, ועולה מהם כי שני הצדדים הסתירו זה מזה את סבלותיהם, אבל רמזו כי הם מבינים מה עובר על הנמענים. גם כשמצב המשפחה היה בכי רע, על החבילות המעטות ששלחו ליעקב לא ויתרו, ובצדק מונה עירית קינן את מאמציהם עם מעשי הגבורה של התקופה.

"המחשבה היחידה שלי היא אם היקרים שלי עודם בחיים. לאן אלך? מה אעשה? מה להתחיל? […] הייתי רוצה ללכת הביתה, לחזור לחיות את החיים שלי בשלום ובשלווה", כתב יעקב ביומן בנובמבר 1944 לאחר שחרורו. איש לא נותר, "הביתה" התרוקן מתוכן, ויעקב בחר לעלות לארץ. הבדידות והתלישות ליוו אותו גם כאן, כפי שמעיד יומנו. הרישום האחרון ביומן מספר על פגישתו עם רבקה, מי שתהיה אשתו. מכאן ואילך כנראה שוב לא היה לו צורך לשוחח עם עצמו בכתיבה. מדוע נמנע מלספר לילדיו על קורותיו? אולי כדי להגן עליהם, ואולי משום שעצם הדיבור היה שיבה אל הטראומה, בעוד השתיקה היא בחירה בהדחקה שמאפשרת חיים.  

עירית קינן מספרת סיפור שנקודת המוצא שלו אישית ורגשית. יחד עם זאת, זהו ספר מחקר קפדני, שביקש לא להותיר אבן בלתי הפוכה, ושנצמד לעובדות. כהיסטוריונית היא מציגה סימני שאלה במקומות בהם המידע אינו מלא. כבת משפחה, שהמונח "האחים והאחיות של אבא" הפך בעקבות תחקיריה לדמויות אינדיבידואליות מוחשיות, היא משלימה בדמיונה את חייהם על סמך מה שנרמז בכתובים. קורותיה של יהדות מקדוניה לא היו מוכרות לי כלל, ולמיטב זכרוני זהו הספר הראשון שאני קוראת אודות חייו של יהודי שעבר את מוראות המלחמה כשבוי. הועשרתי בידע, התרגשתי מן המסע שעברה הסופרת, ואני ממליצה על הספר.

פרדס

2020

רואים בחושך / חגי דגן

nighntingale_master

תמיר בינדר, יליד קיבוץ, בן לאב שכמעט מת בדאכאו ולאם שהרעיפה עליו רוך שפיצה על נוקשות החינוך הקיבוצי, היה מבועת כשהגיע מועד גיוסו. למרות שנולד בקיבוץ, באופיו ובאישיותו היה ילד חוץ, מעט חולמני, נוטה להרהורים, פוסח על הסעיפים, ספורטאי גרוע, סולד מכוחנות. הוא ידע שהמערכת הצבאית עלולה לגרוס אותו, אך למזלו, מכיוון שיועד לשירות במודיעין, מצא את מקומו ב-8200, שם הוצב מול הארגונים הפלסטינים בלבנון, וחקרנותו, כמו גם האינטואיציה שלו, הפכו ליתרון.

"רואים בחושך", שליבתו סיפור ריגול, מציג אנטי גיבור כובש לב, המעוגן עמוק בתוך הישראליות. תמיר עובר מן הקיבוץ אל העיר, ומן הצבא אל האקדמיה, וכל תחנותיו מתוארות במבט רגיש ומפוכח. חברת הילדים בקיבוץ, הבדידות בעיר, הכמיהה לחברה, כור ההיתוך הצבאי, תככי האקדמיה – כל אלה, והרבה יותר מאלה, מפורקים לרכיביהם, ומשרטטים מפה חברתית מושלמת. חלק נכבד מן הספר מוקדש לפרטי הפרטים של עבודת המודיעין בכלל, ו-8200 בפרט, להיבטים הטכניים והמקצועיים, ויותר מזה להיבטים האנושיים הכרוכים בעבודה זו, כפי שתמיר חווה אותם: תחושת מציצנות, היכרות קרובה עם האנשים להם הוא מאזין, מעין "מערכת יחסים" שרק צד אחד שותף לה. את מירב תשומת לבו מושכת לוחמת, המכונה הזמיר, והאובססיה שיפתח כלפיה תשיב אותו לפעילות ביון שנים אחרי שחרורו מהשירות.

חגי דגן, שהעניק לתמיר פרטים רבים מן הביוגרפיה שלו, כתב ספר מפורט מאוד, שאינו נחפז קדימה, אלא משלב את הקצב האיטי של היומיום עם האינטנסיביות של הביון. לקורא מצפה חוויה דומה במידה רבה לזו שחש תמיר בבונקר, קירבה כמעט אינטימית אל הדמות שמצטיירת ומתפתחת מן הטקסט. מכיוון שהספר כל כך מדקדק בפרטים, ומתעלה מעל הסיפור האישי אל סיפורה המלא של התקופה, קשה לצמצם אותו לתוך סקירה. אסיים אפוא במילותיו של אורן נהרי, המצוטטות על כריכת הספר: "ספר מעולה, הנקרא בנשימה אחת".

פרדס

2020

הצל מעל אינסמאות' / הווארד פיליפס לאבקראפט

969539

רוברט, סטודנט המשוטט בניו-אינגלד כדי לחקור את הארכיטקטורה המקומית ואת שורשי משפחתו, שומע בדרכו סיפורים מוזרים על עיירה בשם אינסמאות'. השמועות מדברות על התקשרות של האיש העשיר בעיירה עם השטן, על תופעות מוזרות המתרחשות בה, ועל גורלם הבלתי ידוע של אנשים שניסו לחקור במופלא מהם. בניגוד לשכל הישר, רוברט מחליט לבלות בעיירה מספר שעות. גם בהגיעו למקום הוא מעדיף להתעלם מאזהרות ברורות, ומנסה לדובב זקן תמהוני ושיכור, אשר בניגוד לשאר התושבים מוכן לדבר עם זרים מזדמנים ולחשוף את המתרחש באינסמות'. תקלה באוטובוס היחיד היוצא מן העיירה מאלצת אותו להתאכסן במלון, שגם לגביו הוזהר, וחווה ליל בלהות.

כשרוברט מאזין לדבריו של השיכור, הוא מרגיש כי "היתה זו אל-נכון מסכת-הבלים, אך רצינותו חדורת הבלהה של הזקן המשוגע הילכה עלי אי-שקט מתגבר". כך הרגשתי גם אני בעת קריאת הספר: כוחות רשע העולים מן הים, יצורים מעוותים, קורבנות אדם, תכשיטים מכושפים – כל אלה היו בעיני "מסכת הבלים", ויחד עם זאת היה קשה להמנע מלהציץ לצדדים ולאחור, כדי לוודא שאף אחד מאלה אינו מסתתר בצללים. לא בכדי נחשב לאבקראפט לאחד מסופרי האימה המובילים, שהשפיע על סופרים שכתבו אחריו.

הסיום הבלתי צפוי של הספר הוא שיאו הרעיוני, ולפיו הקשר הגנטי, גם אם הוא קלוש, קושר לנצח בין אבותיה של שושלת לצאצאיהם, והאחרונים אינם יכולים להתנער מפשעי הראשונים. רוברט יגלה שהעבר הרחוק יחד עם הלילה שחווה מקרוב יקבעו את גורלו.

כמו שכתבתי בסקירה על "קריאתו של קת'הולו", גם כאן הייתי שמחה לאחרית דבר שתאיר את עולמו של לאבקראפט. כתחליף דפדפתי ברשת, ובין השאר למדתי כי שפתו של הסופר היתה ארכאית וגבוהה. עודד וולקשטיין עשה עבודה מצוינת בתרגומה לעברית הדורה.

הספר מומלץ לקריאה בשל מקומו בהיסטורית ספרות האימה ובשל הכתיבה המשובחת.

The Shadow Over Innsmouth – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1936)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

אבקועים / שירז אפיק

evkoim_master

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

קריסה / אברהם אלטמן

avraham_altman_cover

ביום חם אחד של שלהי הקיץ מקבלים יגאל וורד בשורה קשה מנשוא: בתם הבכורה הדס נורתה ונהרגה בלכתה באחד מרחובות תל אביב. מי רצה במותה של דוקטורנטית צעירה, שמעולם לא היתה מעורבת בפלילים? מסתבר שצירוף מקרים אומלל הביא אותה לרכון בשאלה לעבר גבר שישב בבית קפה, ממש ברגע בו נשלחה יריה לעברו של בן שיחו. הקורבן המיועד הצליח להמלט, והדס איבדה את חייה. יגאל, שהסתובב חסר מנוח במקום בו אבדה לו בתו, בנסיון להבין מה התרחש שם, פתח מבלי משים תיבת פנדורה רוחשת סודות אפלים ומהלכי אימה: גורמים עברייניים השתלטו על הרחוב, בית אחר בית, חנות אחר חנות, נתמכים בשלל קשרים המוליכים עמוק אל מוסדות השלטון. יגאל ביקש רק צדק לבתו, ומצא עצמו יוצא למסע צלב חסר סיכוי.

יגאל הוא איש מחשבים, שעוד קודם לאסון השתעשע ברעיון שהוא כינה "דנידין", מחיקת עקבותיו הדיגיטליים והפיזיים של אדם, כך שיהפוך למעשה לרואה ואינו נראה. כעת הוא מיישם את הרעיון כדי להמשיך בחקירותיו ולהגן על עצמו ועל אשתו ובנו, בסיועו של אלכס, חברו לעבודה. הקורא הספקן, שאינו מאמין כי ניתן באמת לחמוק לגמרי מתחת לרדאר, יקבל אישור לספקנותו כשיגלה יחד עם שני החברים שכוחות חזקים מהם מסוגלים לחשוף אותם. למזלם יעמדו לצדם קצין משטרה נחוש הרואה עצמו כעומד בחזית משמר הדמוקרטיה, איש מסתורין שגויס לחסל את יגאל אבל החליף צד, והאקרית שמסוגלת לחדור לכל מקום ולחשוף כל מידע חסוי.

"קריסה", כשמו, מציג מדינה שערכיה הדמוקרטים קורסים. השחיתות פשתה בכל מוסדותיה, כולל המשטרה, הממשלה והכנסת. בעלי הון ובעלי אינטרסים מושכים בחוטים מאחורי הקלעים, ובמציאות זו משגשגים ללא מאמץ ארגונים עברייניים. אדם יחיד, המבקש לצאת נגד המכלול הרעיל הזה, ימצא עצמו נמחץ. עוצמת הרשתות החברתיות עשויה, לעומת זאת, לחולל מפנה, אולם בקנה מידה זעיר ולטווח קצר. גיבורינו אינם מרימים ידים גם נוכח סיכויים קלושים. האם יש בכוחם להשיב דברים על תיקונם?

אברהם אלטמן מספר סיפור מז'אנר ליעד שהם, הווה אומר מתח על רקע שחיתות, שכמו נלקחה מכותרות העתונים, או שעדיין לא הגיעה לשם אבל איש, למרבה הצער, לא יופתע אם קיומה ייחשף. כפי שאומר גימפל תם, גיבורו של בשביס זינגר, בציטוט שבפתח הספר: "לא פעם, כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום". הדמויות אמינות, אם כי פה ושם חסר לי הסבר לדרך בה הן פועלות, וכמה פרטים נותרים פרומים. למרות שמדובר בספר פרוזה ראשון של הסופר, ניכרים בו יד בטוחה, עין בוחנת, ורגישות למאפיינים הקטנים המגדירים את השלם. הוא כתוב בסגנון שוטף, מחובר למציאות, קריא מאוד, והמתח שבו נשמר מן התחלה ועד לסיום.

את הכריכה ההולמת עיצבה קריסטינה מורדכוביץ'.

פרדס

2019

היֹה היה ולא היה / מיכל קירזנר-אפלבוים

michal_kirzner_cover

"היֹה היה ולא היה" נכתב רגע לפני פגישתן של שתי אחיות למחצה, שבמשך שנים רבות לא ידעו זו על קיומה של זו. ליאת, בת יחידה לאב שנטש אותה בגיל צעיר, גדלה בתחושה של חֶסֶר. כעת, כשאמה שוקעת בדמדומי השִכחה, ומכתב ישן פותח חלון אל העבר, היא מבקשת להגשים חלום ילדות, לשחזר, ולו חלקית ובמאוחר, את הפנטזיה של "אורה הכפולה".

ליאת היא אשה של מלים, תכונה שעברה אליה בירושה מאמה, שהיתה עורכת ספרים. היא מתפרנסת מעבודה כסופרת צללים, ובעת התרחשות הארועים שמתוארים כאן היא כותבת את סיפורו של אליעזר, גבר שאיבד את אשתו ואת בתו באושוויץ, ולמרות שנראה כי השתקם, הוא עדיין חי את אובדנו ואינו משלים אתו. סיפור זה אינו חופף ואינו מקביל לחייה של ליאת, אך תחושת ההיעדרות מחברת ביניהם, ולטעמי השילוב בין השניים נהנה ממינון מדויק ואינו מאולץ. ליאת בוחרת בכתיבה גם כשאינה מקבלת מאחותה, אתה היא מתכתבת, את רמת החשיפה שאליה היא מייחלת, וכשהיא מנסה לתאר לעצמה את עולמה של האחות שזכתה באביה. היא כותבת אותה לעצמה, מנסה להכנס לעורה ובו בזמן אולי לזכות במימד נוסף לחייה שלה.

מיכל קירזנר-אפלבוים נוקטת מספר "טריקים", אשר בשימוש מוגזם היו עלולים להכשיל את הספר, אבל אצלה הם עובדים יפה. סיפור העלילה לאחור הוא אחד מהם, וכך גם הדימוי החוזר של המשולש, השזור יפה בסיפור. לעתים הוא יחידה שלמה, לפעמים נעדרת צלע, מדי פעם זוויותיו דוקרות. ופעם אחת נוטלת האם את העפרון, משרטטת משולש שאחת מצלעותיו חורגת ממקומה, קוראת לבת "לצאת מהקווים, להשתחרר מהצורות הסגורות", להפתח לאפשרויות חדשות.

המוטיב היפה מכולם הוא הדו-שיח שמנהלת ליאת עם הילדה שבתוכה. ליאת, שהיא כבר אשה מבוגרת, אם לילדים מתבגרים, משמרת את התום ואת קוצר הרוח של הילדה. הילדה היא הקול שממריץ אותה, שמפשט את המורכבות של ראית העולם הבוגרת לשחור-לבן. הילדה היא הקול התובעני שדורש כנות וישירות. הילדה היא גם הפנטזיות של ליאת הצעירה, שעדיין לוחשות בתוכה. "את צריכה להגיד תודה שיש לך אותי, אומרת הילדה. בזכותי את עוד כאן. אם לא הייתי כאן לצדך היית מתפגרת כבר מזמן".

את הכריכה הנאה עיצבה קריסטינה מורדכוביץ'.

"היֹה היה ולא היה" הוא ספר רגיש, כתוב היטב, ובהחלט מומלץ.

פרדס

2018

אהבות לא שלמות / יצחק רובין

112900002852b

נהניתי מאוד לקרוא את ספרו של יצחק רובין, "שלג בחולות", ומשום כך בחרתי לקרוא גם את "אהבות לא שלמות". לצערי, התאכזבתי. בעוד "שלג בחולות" מוקפד וכתוב היטב, "אהבות לא שלמות" סובל משורה של ליקויים.

הספר מכיל תשעה סיפורים. לולא קיוויתי למצוא בהמשכו עוד מטעמו הטוב של "שלג בחולות", יתכן שהייתי נוטשת אחרי הסיפור הראשון, שלטעמי הוא החלש בקובץ. "צוואתו של קלמן בייניש" מפגיש ברגע המוות את קלמן, מיליונר אמריקאי שהיה ילד ישראלי דחוי, עם ד"ר זוהר, חבר ילדות, שנישא לאהובתו לשעבר של קלמן. נניח לעובדה שהסיפור אינו משכנע בעיני. מה שהתמיה אותי היה מבנה המשפטים המסורבל, שלא לומר שגוי, והעדר יד עורכת ומגיהה. מאוד לא אופייני להוצאת פרדס.

סגנונם של הסיפורים האחרים טוב יותר, ועדיין בחלקם ניכר חוסר תשומת לב לפרטים, שמבחינתי עלול להרוס סיפור. להמחשה, הנה דוגמא מן הסיפור השני, "הנסיכה של אמיר". אמיר הערבי, המכנה עצמו רפי כשהוא בחברה יהודית, היה קרוב מאוד אל המספרת בילדותה. כשהם נפגשים שוב, עשרות שנים אחר-כך, מתפתחת ביניהם שיחה (עמ' 56). אחרי המשפט השני בשיחה היא כותבת "צחקתי". שישה משפטים אחר-כך היא שוב צוחקת. ובחלוף משפט נוסף היא מציינת "צחקתי בפעם הראשונה בשיחה". תמהתני…

דבר נוסף שהפריע לי היה סיפורי משנה תלושים. בסיפור "סמוכים זה לזה", מהטובים יותר בספר, הסיפור העיקרי הוא של בנו של חברו של המספר, צעיר בדואי, שהתגייס לגבעתי, ונדחה משום כך על ידי חבריו ועל ידי ארוסתו. המספר פורש את הרקע המעניין להיכרותו עם אביו של הצעיר ועם חבר נוסף, ומשלב את סיפורו של החבר הזה על עימות עם אשתו שמצאה מכתבי אהבה שמוענו אליו. ו… ? האפיזודה התלושה הזו נקטעת ללא המשכיות וללא קישור משכנע לסיפור כולו. במרבית הסיפורים קו עלילתי אחד מוביל לאחר, ולעתים מתפזר לעלילות צדדיות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת יפה, כמו ב"הילדה מבנגלדש", אבל בדוגמא הזו ההקשר ניתק.

עוד בספר סיפור אודות ניצול שואה ויחסיו עם אשתו הגרמניה ("פישל ואלוהים"), סיפור אודות הינדי שהציל ילדה מוסלמית בבנגלדש ("הילדה מבנגלדש", הסיפור הארוך ביותר בספר), סיפור נוגע ללב אודות צעירה יהודיה ששימשה כקאפו מצפונית ("אהובת הקצין הגרמני"), סיפור אהבה בין צעירה אמריקאית לצעיר ישראלי ("האינדיאנית מויסקונסין"), סיפור שמתחיל מציאותי ומסתיים בחלום ("מונייק החיגר"), וסיפור קצרצר, שבעיני הוא הטוב מכולם, אודות זכרון ושכחה ("משורר האביונות").

לצערי לא אוכל להמליץ על הספר. התכנים ברובם מעניינים, והעובדה שגרעינם מבוסס על ארועים שארעו באמת מוסיפה לענין, אך כדי שה"מה" יהיה משכנע ונוגע ה"איך" זקוק לעריכה.

פרדס

2017