אהבות לא שלמות / יצחק רובין

נהניתי מאוד לקרוא את ספרו של יצחק רובין, "שלג בחולות", ומשום כך בחרתי לקרוא גם את "אהבות לא שלמות". לצערי, התאכזבתי. בעוד "שלג בחולות" מוקפד וכתוב היטב, "אהבות לא שלמות" סובל משורה של ליקויים.

הספר מכיל תשעה סיפורים. לולא קיוויתי למצוא בהמשכו עוד מטעמו הטוב של "שלג בחולות", יתכן שהייתי נוטשת אחרי הסיפור הראשון, שלטעמי הוא החלש בקובץ. "צוואתו של קלמן בייניש" מפגיש ברגע המוות את קלמן, מיליונר אמריקאי שהיה ילד ישראלי דחוי, עם ד"ר זוהר, חבר ילדות, שנישא לאהובתו לשעבר של קלמן. נניח לעובדה שהסיפור אינו משכנע בעיני. מה שהתמיה אותי היה מבנה המשפטים המסורבל, שלא לומר שגוי, והעדר יד עורכת ומגיהה. מאוד לא אופייני להוצאת פרדס.

סגנונם של הסיפורים האחרים טוב יותר, ועדיין בחלקם ניכר חוסר תשומת לב לפרטים, שמבחינתי עלול להרוס סיפור. להמחשה, הנה דוגמא מן הסיפור השני, "הנסיכה של אמיר". אמיר הערבי, המכנה עצמו רפי כשהוא בחברה יהודית, היה קרוב מאוד אל המספרת בילדותה. כשהם נפגשים שוב, עשרות שנים אחר-כך, מתפתחת ביניהם שיחה (עמ' 56). אחרי המשפט השני בשיחה היא כותבת "צחקתי". שישה משפטים אחר-כך היא שוב צוחקת. ובחלוף משפט נוסף היא מציינת "צחקתי בפעם הראשונה בשיחה". תמהתני…

דבר נוסף שהפריע לי היה סיפורי משנה תלושים. בסיפור "סמוכים זה לזה", מהטובים יותר בספר, הסיפור העיקרי הוא של בנו של חברו של המספר, צעיר בדואי, שהתגייס לגבעתי, ונדחה משום כך על ידי חבריו ועל ידי ארוסתו. המספר פורש את הרקע המעניין להיכרותו עם אביו של הצעיר ועם חבר נוסף, ומשלב את סיפורו של החבר הזה על עימות עם אשתו שמצאה מכתבי אהבה שמוענו אליו. ו… ? האפיזודה התלושה הזו נקטעת ללא המשכיות וללא קישור משכנע לסיפור כולו. במרבית הסיפורים קו עלילתי אחד מוביל לאחר, ולעתים מתפזר לעלילות צדדיות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת יפה, כמו ב"הילדה מבנגלדש", אבל בדוגמא הזו ההקשר ניתק.

עוד בספר סיפור אודות ניצול שואה ויחסיו עם אשתו הגרמניה ("פישל ואלוהים"), סיפור אודות הינדי שהציל ילדה מוסלמית בבנגלדש ("הילדה מבנגלדש", הסיפור הארוך ביותר בספר), סיפור נוגע ללב אודות צעירה יהודיה ששימשה כקאפו מצפונית ("אהובת הקצין הגרמני"), סיפור אהבה בין צעירה אמריקאית לצעיר ישראלי ("האינדיאנית מויסקונסין"), סיפור שמתחיל מציאותי ומסתיים בחלום ("מונייק החיגר"), וסיפור קצרצר, שבעיני הוא הטוב מכולם, אודות זכרון ושכחה ("משורר האביונות").

לצערי לא אוכל להמליץ על הספר. התכנים ברובם מעניינים, והעובדה שגרעינם מבוסס על ארועים שארעו באמת מוסיפה לענין, אך כדי שה"מה" יהיה משכנע ונוגע ה"איך" זקוק לעריכה.

פרדס

2017

מודעות פרסומת

גשם / מילה קידר

גשם שוטף ירד במשך מספר ימים בדצמבר 2010, וחדל. במשך השנתים הבאות שררה בארץ בצורת, ובעקבותיה משבר בחקלאות, קיצוץ במים ובחשמל, זיהום אויר חמור, ושבר כלכלי בכל ענפי המשק. יאיר קוגן, איש מחשבים, היה אחד מקורבנות האבטלה הגואה. נסיונותיו למצוא עבודה לא עלו יפה, והוא הלך ושקע באפטיה ובחוסר מעש. הוא חשב לנצל את הזמן שהתפנה כדי להשלים תרגום יצירה של פושקין, אך גם במשימה זו נתקע.

יש בספר כמה היבטים מעניינים הנקשרים היטב זה לזה: המשבר במדינה מתנהל במקביל למשבר הפרטי של יאיר, ושניהם מנוהלים באורח כושל. יחסיו של יאיר עם אמו – אחד המרכיבים היפים של הספר – שלובים באורח נאה בשיר שאותו הוא מבקש לתרגם, ובו, בין השאר, אם ובנה המיטלטלים בחבית בלב ים. ענבר, אמנית מבולבלת, הנכנסת לחייו ולדירתו, מייצגת תהליך שקיעה קיצוני של צעירה אובדת דרך. פרטים רבים בחייו קשורים אסוציאטיבית להיסטוריה של רוסיה מולדתו.

קל להזדהות עם יאיר. הוא אדם מעניין, סקרן, משכיל, שנקלע לנסיבות לא קלות, ובהדרגה איבד את היכולת להחלץ. קל לשקוע, קשה הרבה יותר להתרומם. צריכות לעבור שנתיים ארוכות של בצורת, חיצונית ופנימית, לפני שישוב הגשם – האמיתי והמטאפורי – ויאיר יוכל לקוות לפרוח מחדש.

"גשם" מוצג כספר על העליה מרוסיה, או על דור 1.5 לעליה, אבל לא חוויתי אותו ככזה. הרקע הרוסי של יאיר יכול היה להיות מוחלף בקלות בכל רקע אחר, כולל מקומי ישראלי, ובעיני הוא מתאר את הקשריו התרבותיים בלבד, לא מייצג משבר הגירה או קונפליקט בין רוסיות וישראליות. האמירות בנוסח "יהודי או ישראלי" יכולות היו להאמר, ואכן נאמרות, על ידי ילידי הארץ, ואינן מייחדות את העולים.

לצד ההיבטים היפים של הספר, הוא סובל, לטעמי, מעודף פרטים ותיאורים בלתי נחוצים, ליקוי שכיח אצל סופרי ביכורים שכנראה חשים דחף להציג את יכולותיהם. למילה קידר יש יכולת, אבל עריכה מצמצמת היתה יכולה להיטיב עם הספר.

פרדס

2016

בחברה טובה / זהר מנשס

בפרק הראשון של "בחברה טובה" אנו מתוודעים לרונית, אשת עסקים כריזמטית, קילרית בפי מכריה, מִשנה לתומר, מנכ"ל דייה, חברה המספקת שירותי לוגיסטיקה לעסקים. אחרי עשור של השקעה אינטנסיבית בפיתוח החברה, ארוע טראומטי מטלטל את רונית, ובשלו היא מצרה על הנזק שגרמה הקריירה המפוארת שלה לחייה הפרטיים, בעיקר ליחסיה עם בנה היחיד. היא מבקשת סיוע נפשי כדי להתגבר על המשבר, מוצאת לעצמה יעוד כמתקשרת, ומתפטרת מתפקידה דווקא ברגע קריטי בחיי החברה, כשהמשק גולש למיתון, והמתחרים מנסים לנכס לעצמם פלח מן השוק. ההתפטרות תוביל לשרשרת ארועים שתשנה את פניה של דייה ואת חייהם של בכיריה.

בשלב זה הנחתי בחשדנותי שאני יודעת מהי האג'נדה של הספר: בסיומו כל גיבוריו המכורים לעבודה ישליכו את העמל והיזע מאחורי גבם, יזנחו את הערים לטובת הטבע הבתולי, ימצאו את האושר הנכסף במלמול מנטרות ובקליטת מסרים מן העולם שמעבר, ובא לציון גואל. טעיתי לגמרי. זה אינו ספר שחור-לבן סטראוטיפי, המציע פתרון רוחני ללחצים של העולם העסקי. הוא גם אינו מציב זה כנגד זה את ההתמסרות לחיים הפרטיים מול ההתמסרות לעבודה, כי ההפרדה המוחלטת אינה ניתנת לישום עבור מרביתנו, וכמספר האנשים כן מספר הדרכים בהן הם בוחרים לנווט את חייהם. הוא כן מדבר על איזון, וכמה מגיבוריו עוברים תיקון, משמעותי יותר או משמעותי פחות. יותר מכל הוא מצייר תמונה מפורטת של לחצי היומיום בחברה המודרנית, הדחוסה והתובענית, ובעיקר בצמרת העולם העסקי.

אילו הייתי צריכה לסכם את הספר במילה אחת, הייתי בוחרת ב"מדויק". כל מי שעובד בחברה גדולה, ימצא בספר את עצמו ואת סביבתו. בכניסה למשרדי דייה מוצב שלט גדול, בו מוצג חזונה של החברה, בדומה לססמאות הגודשות את קירותיהן של חברות רבות אחרות. ממש כמו ריבה, ישנם מנהלים שלוקחים לעצמם קרדיט מלא על עבודת הכפופים להם, ולא לוקחים שבויים בדרכם לצמרת. בצילם עמלים המוכשרים חסרי המרפקים, כמו מוטי, שנדחקים החוצה. עובדים אחרים שקועים לגמרי בפן המקצועי של עבודתם, כמו גיא, ונדהמים כשהמציאות סביבם משתנה וחובטת בהם. הסביבה החברתית מורכבת מחדורי האמביציה ומאלה שבחרו לפרוש לסגנון חיים אחר, מהחנפנים ומהעומדים על שלהם, מהמכורים לעבודה ומהרואים בה מקור פרנסה בלבד. מתוך ההיכרות עם העולם הזה יכולתי להעריך את הדייקנות בה מתואר ההווי בספר.

הספר ערוך בפרקים, המתרכזים כל אחד בדמות אחת מקבוצת גרעין המייסדים של "משפחת דייה". במרוצת עשר השנים, מאז שתומר ורונית הצטרפו לחברה הכושלת, והפכו אותה לאימפריה, נוצרו קשרים הדוקים בין העובדים הבכירים ובני משפחותיהם, והם משפיעים הדדית אלה על אלה גם בתקופה המתוארת בספר, כשהחברה מעסיקה כאלף ושש-מאות עובדים, ו"משפחת דייה" היא כבר יותר סלוגן ופחות עובדה של ממש. לכל אחת מן הדמויות סוד כלשהו, מעשה שנעשה בעבר ועדיין צף בתודעה בתקופות משבר, בהן אנשים מחפשים סיבה לשיבושים בחייהם, ונוטים לתבנית של חטא ועונשו. הסודות שמדובר בהם הם מן הסוג של פגיעה באחר, נטישה, התנהלות בלתי צודקת, בדרך-כלל בגיל צעיר, כשמלוא העוול נתפס רק אחרי שנים, כשכבר מאוחר לתקן. סודות מן הסוג שמן הסתם כל אחד נושא אתו, ולכן גם בפן הזה של הספר, כמו בפן של הסביבה העסקית, קל להבין ולהזדהות.

פה ושם במהלך הקריאה חשבתי שאפשר היה לצמצם מעט ולא לרדת לעומקו של כל פרט. אבל ניכר שהספר נכתב בסבלנות מרובה, תוך מתן תשומת לב מירבית לדקויות, ובהדרגה נכנסתי גם אני להלך רוח סבלני, ולמרות שנטית ליבי היא אל המרומז והמשתמע על פני ריבוי פרטים, נהניתי בסיכומו של דבר להכיר את הדמויות על שלל פניהן.

כתבתי למעלה כיצד הספר אינו מסתיים. מטעמי ספוילרים לא ארחיב עוד, אציין רק שהתרת הסבך העלילתי נאה בעיני. למעשה, אי אפשר לדבר במקרה זה על סיום של ממש: בעולם הדינמי סיבוך והתרה שלובים זה בזה, וגם כאן, למרות שכמה מן הסוגיות המרכזיות באו על פתרונן, המשבר הבא כבר נרמז.

בשורה התחתונה: ספר מוקפד ואמין, מציף דילמות ואינו כופה פתרונות, נקי מליקויי יצירת ביכורים, עוד בחירה מוצלחת של הוצאת "פרדס".

את הכריכה היפה, הנקשרת לקטע מן הספר בו מתואר נסיון להגיע ברכיבה אל אי רגע לפני שהגאות חוסמת את הדרך אליו, עיצבה קריס מורדוכוביץ.

פרדס

2016

לראות לויתן / רון דהן

יונתן, בן כשלושים ושמונה, שיצא זה עתה מנישואים עקרים, נזכר בחלום ילדות לראות לויתן. הוא קנה כרטיס לאוסטרליה, הפקיד את כלבו בידי מירי, גרושתו, ויצא למסע. באוסטרליה חבר אל אייזק, פרח-כמורה אפריקאי, אל אדם ואיבון, שני שחקנים גרמנים, ששיחקו בהצגת "שיילוק" בעיבוד מודרני ונמלטו לאחר שאדם כמעט הרג את הבמאי, ואל אלי, סוחר סמים ישראלי. אחרי שהכלב מת, ומירי השבורה מצאה מפלט בטיפולים אלטרנטיביים, הצטרפה גם היא לחבורה. סיפורם הוא תערובת של מציאות עם הזיה, שגולש במהרה לעבר הסוריאליסטי.

לא אהבתי את הספר. ממש לא. בתחילה עוד התייחסתי אליו ברצינות, וטרחתי לסמן מראי מקום כשהיה לי מה לומר על התוכן או על הסגנון, אבל חדלתי במהרה. לולא תכננתי לכתוב סקירה, לא הייתי ממשיכה עד לסיומו של הספר. אף אחת מהדמויות לא דיברה אלי (למעט אייזק בקטעים מסוימים), ובשום שלב לא היה אכפת לי מה יעלה בגורלם. תהיתי אם הניכור הזה נובע מן העובדה שגם בחיים שמחוץ לדפי הספר מן הסתם לא היה נוצר קשר ביני ובינם, אבל אחרי מחשבה מעמיקה יותר אני לא נוטלת על עצמי את האשמה. ספר טוב מקרב אל הקורא גם דמויות הרחוקות מעולמו, והספר הזה מבחינתי אינו עומד במבחן.

בדרך כלל אני מעריכה את הבחירות של הוצאת פרדס. את הקונספט של סדרת "מלח מים" אני לא מחבבת  ("איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום"), אבל גם במסגרת הזו ההוצאה מצליחה להביא לקורא יצירות טובות ("אישוליים" הוא הבולט שבהן). הפעם, לצערי, אני לא יכולה לשבח.

 

פרדס

2016

זמן ביניים / מאיה דנק

"זמן ביניים" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים קצרים. בחרתי לקרוא אותו משתי סיבות: הוצאת פרדס עשתה עד כה כמה וכמה בחירות מצוינות, והסיפור "חוצלארץ", שקראתי בנפרד, מצא חן בעיני. לצערי, הסיפורים האחרים לא דברו אלי. כריכה היא לא עילה לבחירה בספר, אבל אי אפשר להכחיש שהעיצוב המינימליסטי הנאה של קריסטינה מורדוכוביץ', המציג משקולות של שעון קוקיה, פרט היטב על נימי הנוסטלגיה.

בדף הפייסבוק שלה הסופרת משתפת בקטעים מהסיפורים. כשקוראים כך את הקטעים, שלא במסגרת הסיפורים השלמים, הם מושכים לקריאה, מסקרנים. הבעיה בעיני היא במסגרת הסיפורית, שברוב המקרים הותירה אותי עם התהיה "נו, אז…". נו, אז מה רצית לומר, נו, אז למה לכתוב דווקא את הסיפור הזה. כי צריכה להיות סיבה להעלות מילים על הכתב, איזשהו מסר, משהו שישאר עם הקורא. לצערי, לא מצאתי תשובה.

מן התגובות באותו דף פייסבוק אני מבינה שהסיפורים מבוססים על אנשים אמיתיים, או על ארועים שאכן ארעו. כך, לדוגמא, המגיבים זיהו את איז'ו מן הסיפור הראשון, והחתול ח' מייצג חתול שהיה חלק מן המשפחה. נחמד לכתוב סיפורים שמכרים יודעים לזהות, אבל הספר אמור לפנות אל הקהל הרחב, והקהל הזה – במקרה המצומצם שלי – שלא מכיר את הרקע האישי, לא הצליח ברוב המקרים להתחבר לתכנים.

לסופרת יש כושר ביטוי נאה, ופה ושם היא ממציאה ביטויים שנשאו חן בעיני. לדוגמא, בסיפור "התנ"ך של איז'ו", כשנכנסת לקוחה בעוד המוכר שקוע בספר, היא כותבת "איז'ו הגיף את הכריכה האחורית". אהבתי. הערכתי גם את הנסיון לשלב מיתולוגיה במציאות, נסיון שהעשיר אותי בידע.

אני מניחה שיהיו קוראים שייהנו מהספר יותר ממני, ולו רק בשל השפה הנאה והעיגון של הסיפורים במציאות מוכרת. על רקע ההצפה של ספרי ביכורים בלתי מושקעים, הוא מתבלט לטובה. אני מתקשה להסתפק בזה.

לקריאת "חוצלארץ"

פרדס

2016

בעיני ילדה בת שתים-עשרה / ינינה השלס

בשנת 1943, ינינה השלס בת השתים-עשרה, כבר נשאה משא כבד של זכרונות מסויטים. בין השנים 1939 – 1941 היתה עירה לבוב תחת שלטון סובייטי, ואביה נכלא לתקופה ארוכה וחזר שבר כלי. ב-1941, עם הכיבוש הנאצי, החלו המגבלות על היהודים, הרדיפות והרציחות, אביה הוצא להורג, וינינה ואמה נכלאו במחנה הריכוז יאנובסקי, שם חוו חרפת רעב ואימה ועבודת פרך. במחנה פעלה קבוצה מחתרתית, שאחד מחבריה היה המשורר והסופר מיכאל בורוביץ', שניסה לארגן במחנה פעילות תרבותית, כדי להעניק לאסירים תחושת כבוד עצמי לנוכח היאוש והחידלון. תשומת לבו הוסבה לשיריה של הילדה, אותם נהגה לדקלם בפני נשים מקבוצתה, וכשהצליח להחלץ מן המחנה פעל להברחתה ממנו בעזרת המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה). אמה של ינינה, כמו מרבית בני משפחתה ומכריה, לא שרדה. האם הסתתרה במרתף בית החולים עם אנשים נוספים, אבל לא היו להם אמצעים לשהייה ממושכת, ולכן הסגירו את עצמם.לפני הוצאתם להורג סירבו לפקודה להתפשט וכולם כאיש אחד בלעו רעל.

מושיעיה של הילדה נתנו בידה מחברות ועפרון, ובקשו שתכתוב את זכרונותיה. בסגנון בוגר, ענייני, מאופק רגש, פרשה על 132 עמודים את מה שעבר עליה: היא התיחסה לקורות משפחתה המורחבת, ליחסה של הסביבה אל היהודים בין אדישות לסחיטה ולשנאה, לארועים בסדר כרונולוגי, ולתחושותיה נוכח הסבל והפחד. היומן ראה אור בפולין כבר ב-1946. במהלך השנים תורגם לשפות נוספות, וכעת לראשונה הוא מתורגם על-ידה לעברית.

עמ' 48:

הלכתי לבקר את קלארה ודוד מונדק, הם היו בריאים ושלמים. משם הלכתי לבית של הדודים שלי ברחוב סטאשיץ'. בבית מצאתי את דודה סלה בוכה. היא סיפרה שביום שישי עברו בית-בית ברחוב סטאשיץ' ולקחו גם את דוד יז'י. עוד כמה ימים הוא יחזור, ניחמתי אותה. אבל חזרתי הביתה עצובה. לסבא וסבתא לא אמרתי דבר.

עמ' 64:

נסענו לטשארני פוטוק. ב' השאיר אותי שם ומיד רצה לחזור. לא ידעתי מה הסיבה. כל בוקר השכמתי קום ויצאתי לרעות את הבהמות. פרה אחת ברחה ממני. רדפתי אחריה ונפצעתי ברגל. התגעגעתי מאוד למאמושיה [אמא], וכשלא היה אף אחד לידי בכיתי.

עמ' 76:

פחדתי. לא כל כך מהמוות, אלא מזה שבילדים לא יירו והם ייקברו חיים. […] מאמושיה נסתה להרגיע אותי. היא הבטיחה שתכסה לי את העיניים כשיתחילו לירות.

עמ' 99:

בעקבות התליה לא פחדתי יותר מהמוות של מישהו אחר או של עצמי, אבל לא יכולתי בשום אופן להשלים עם זה מאוד רציתי לחיות […] מישהו שאל למה אין אצל היהודים מעשי גבורה. על כך ענה קליינמאן: "וכי לא היה זה מעשה גבורה, כשהנערות הלכו לפיאסקי בשירה, בלי בכי וצעקות?" לא יכולתי לקבל את זה. הרי פירוש הדבר הוא להכנע למוות […] זאת גבורה? אני צריכה להיות גיבורה כזאת? לא! אני מוכרחה לחיות! אם ללכת לפיאסקי, אז רק כדי לחיות. לא אברח, אבל אתנגד לרוצחים! לא אתפשט!

היומן, כאמור, ענייני ומפוכח. בשיריה, לעומת זאת, היא נותנת דרוד לרגישות ולעדינות. הנה הבית המסיים את השיר "וייסהוף":

אחד האסירים עבד בפליק

במיון בגדי הרוגים.

לפתע התכופף ונרעד,

לשמלה ורודה נצמד,

ותמונת חברתו הרים.

ינינה השלס, לימים אלטמן, עלתה לארץ ב-1950, ועסקה רוב חייה במחקר בתחום הכימיה. במהלך השנים פרסמה מספר הספרים, האחרון שבהם הוא "הוורד הלבן", בו חקרה את התנהלותם של אנשי המדע לפני תקופת הנאצים ובמהלכה.

"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" הנו עדות בזמן אמת על קורותיה של ילדה אחת ושל קהילה שלמה באותם ימים חשוכים, עדות הראויה מאוד להקרא.

Oczyma Dwunastoletniej Dziewczyny – Janina Hescheles

פרדס

2016 (1946)

תרגום מפולנית: ינינה השלס-אלטמן

אישוליים / אלי שמואלי

יהושע הוא גבר צעיר, המכנה עצמו בחדרי צ'ט "אישוליים", כינוי המשקף את תחושתו כאיש שחי בשולי החברה, בלתי נראה, בלתי נחשב, או כפי שהוא מתבטא לגבי עצמו – האנטילופה שבשולי העדר, הרחק מן המרכז התוסס של החזקים והמקובלים. הוא בן עשרים וחמש, עדיין בתול, נשר מהצבא, נשר מלימודים, מתקשה להתמיד בעבודה. כל ישותו ממוקדת בהזדקקות האינסופית שלו לחברה ולאהבה, ולא נותרה בו אנרגיה לכל דבר אחר. מתחשק לטלטל אותו, להגיד לו שזה בסדר, שיש עוד אנשים כמוהו, שצריך להמתין בסבלנות, שלא יתייאש מעצמו ולא יניח לעצמו לשקוע. אבל זה בדיוק מה שהוא עושה, כמעט מרים ידים: הוא חי בחדר במרתף, שאותו הוא אף פעם לא טורח לנקות. הוא שרוי בעוני, אבל לא מתאמץ למצוא עבודה מעבר למשמרות הבודדות במיון דואר. הוא יוצא לחפש חברה וחום במקומות רחוקים, כמו הזולות בחופי סיני, ובמקומות קרובים, כמו ברים בירושלים עירו, ומכיוון שאינו מבין שהוא נושא איתו את אישיותו בכל אשר ילך, הוא חווה אכזבה אחר אכזבה. כשהוא מתאמץ הוא מצליח לקשור שיחה, אפילו שנונה, אבל מתקשה להתמיד בה. שיחת חולין היא מעל לכוחותיו. מאז שהיה ילד הוא מראה לעולם פרצוף עצוב. מרבית האנשים לא יתאמצו לראות מעבר למעטה החיצוני, ויסרבו אינסטינקטיבית להגרר אחר עצבותו, ולהכניס את ראשם הבריא למיטת חוליו. יתרה מזו, גם כשהוא מצליח ליצור קשר עם אשה, תחושת הכשלון השולטת בו תגרום עד מהרה לאשה שאתו לוותר עליו. נדמה כי אישיותו הנזקקת מעמיקה את בדידותו, ובדידותו מעמיקה את נזקקותו.

איך נוצר אדם כזה? חלקית הוא תבנית ילדותו. אנו מקבלים הצצה אל חייה של אמו, אשה דכאונית ומסוגרת החיה בדירה מטונפת, אשה שככל הנראה לא העניקה לו תשומת לב אוהבת. חלקית זהו מן הסתם אופי מולד. כך או כך, בשלב זה של חייו הוא אינו מסוגל לעזור לעצמו. אולי כשיתבגר – אם לא ישקע עוד יותר – ילמד להשלים עם מי שהוא, ימצא דרך לתמרן בין צרכיו לבין מוגבלותו, וישתחרר מן התלות האכזרית בתשומת ליבם של אחרים.

"אישוליים" כתוב נפלא. אין כאן סיפור דרמטי גדול עם דמויות גדולות, אלא סיפור צנוע המתרחש ברובו בחדרי לבו של האנטי-גיבור. אבל חדות הראיה של הכותב, התובנות המפוכחות שלו, התיאור האמין והמרגש שהוא שם בפיו של יהושע, והכשרון היוצר השופע שלו, יוצרים יחד דרמה של ממש שאוחזת בקורא.

בשורה התחתונה: ספר ללא דופי.

שלושה פרקים ראשונים

פרדס

2015

זכרון כמעט מלא / גבי אשר

אליהו ולאה בני דודים, היא בת שתים-עשרה, הוא בן עשר. אליהו נולד בארץ למשפחה שעלתה מטורקיה, לאה עלתה עם משפחתה כשנתים לפני עלילת הספר. למרות הבדלי הגילים, השניים היו מיודדים: הם נהגו לחזור יחדיו מבית הספר, ובדרך התווכחו והתערבו – בהנאה רבה – על כל נושא שבעולם. עולמם התהפך בלילה אחד אחרי מלחמת יום הכיפורים: הוריהם, שנסעו ברכב משותף לחתונה, נקלעו לתאונת דרכים. לאה איבדה את אביה, ונותרה עם אחיה בחברת אמה האבלה. אליהו איבד את אמו, ואביו שב מן התאונה ללא עין ועם פנים שהושחתו.

הסופר מתאר יפה את רגע הבשורה הנוראה, ואת הימים שאחריה. המבוגרים שקועים בצערם, הילדים נותרים ללא מנחם. הם לא מוזנחים, לא נעזבים לנפשם, המשפחה המורחבת עוטפת אותם, אבל בתוך ההמולה הם נבוכים, מבולבלים, מסתובבים עם שאלות ללא תשובות. עולם הילדות המוכר – על צדדיו הטובים והרעים – מתערער. יחסיהם עם חבריהם משתנים ללא הכר, והם מתקשים להתאפס. מכאן ואילך גם דרכיהם תפרדנה: לאה תשאר עם אמה, אליהו ואחיו הצעיר יישלחו לפנימיה. ביום אביבי אחד, מיד אחרי חג הפסח, הם מתבשרים שלמחרת יעזבו את ביתם, כך בלי הכנה ובלי הסבר. הפרק המתאר את חייו של אליהו בפנימיה הוא בעיני הפרק הטוב ביותר בספר. הוא עדיין לא התאושש ממשבר היתמות, וכבר נקלע לסביבה זרה ולבדידות הנובעת ממנה. ההדחקה, הבלבול, הניתוק – כל אלה אינם יכולים שלא לגבות את מחירם.

"זכרון כמעט מלא" הוא ספר עם פוטנציאל. לגבי אשר יש עין בוחנת וכשרון כתיבה. קטעים רבים בספר מרשימים, כמו הפרק הראשון המתאר את המכרז למכירת מצוות המתנהל בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. הכתיבה מעודנת, מאירה את ההתרחשויות מכמה זויות, מבלי לדחוף בכוח תובנות ופרשנויות. הבעיה, כמו בספרי ביכורים רבים, היא בעריכה. מישהו היה צריך לעזור לסופר לקצץ בסיפורים לא רלוונטים, כדי להותיר עלילה מזוקקת יותר. הספר ראה אור בסדרת "מלח מים" של הוצאת פרדס, שנותנת במה לכותבים "המבקשים לספר סיפור, ולעשות זאת בקולם שלהם […] איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום". לדעתי, מאומה לא היה נגרע מקולו של הסופר אם היתה מתבצעת עבודת גיזום, והספר היה יוצא נשכר. בפתח הספר אמנם ניתן קרדיט לעורך, אבל ככל שאני יכולה לשפוט נדרשה מעורבות עמוקה יותר.

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד כשסיימתי לקרוא, יתכן שהייתי מחמירה יותר, מכיוון שבשלב מסוים של הקריאה העודף הסיפורי הטריד אותי והשתלט על העלילה. אבל יום אחר-כך התברר לי שמה שנותר אצלי מהספר זו מועקת הדמויות וכאבן, והליקויים נבלעו ברקע. לפיכך, למרות ההסתיגויות אני ממליצה עליו.

פרדס

2015

שני נסיכים ומלכה / שמואל דוד

שני הנסיכים והמלכה שעל שמם קרוי הספר הן שלוש ספינות נהר – "הצאר ניקולאי", "הצאר דושאן" ו"קרליצה מריה" – שעל סיפונן עלו קרוב לאלף ומאתים מיהודי אוסטריה, גרמניה, צ'כיה ופולין, בתקווה להגיע דרך הדנובה אל הים השחור ומשם לארץ ישראל. על אחת הספינות עלתה גם משפחת דוד מבלגרד, אמיל ולואיזה ובניהם האנֶה ופאולי בני העשרה. שמואל דוד, מי שכתב את הספר, הוא בנו של האנֶה. הספר מבוסס על זכרונות שכתב האנֶה (שנקרא בארץ שלמה), על זכרונותיהם של הניצולים המעטים, ועל תחקירים שערך הסופר.

הפרשה המתוארת בספר היא פרשת קלאדובו-שאבאץ. בנובמבר 1939 אישר אייכמן לאלף יהודים לצאת מוינה לברטיסלבה. בברטיסלבה עלו חברי הקבוצה על אניה שהפליגה במי הדנובה. מן האניה עברו לשלוש הספינות שהוזכרו בפתיחה, ולאחר זמן קצר עגנו ליד קלאדובו, סמוך לגבול הרומני. תקוותם להוסיף ולהפליג עד למקום בו אמורה היתה להמתין להם ספינת מעפילים התבדתה. במשך כחצי שנה חיו בצפיפות על הספינות בעוד הנהר קופא סביבם. אחר-כך המתינו מספר חודשים בקלאדובו עצמה, בחדרים ששכרו מן התושבים המקומיים ובמחנה שהקימו. את חייהם באותה תקופה תיארו כ"אורזים-פורקים": מדי פעם התבשרו שהנה-הנה עוזבים, ותמיד ברגע האחרון נאלצו לפרוק את מיטלטליהם. עשרה חודשים אחרי שעגנו בקלאדובו נאלצו בהוראת היוגוסלבים לעבור לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד. במרץ 1941, זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, התקבלו סוף סוף סרטיפיקטים עבור כמאתים בני נוער. כל אנשי הקבוצה האחרים – למעט שישה שהצליחו להמלט – נרצחו על ידי הנאצים: הנשים והילדים וחלק מן הגברים הומתו במחנה הריכוז סיימישטה, ומרבית הגברים נכלאו כבני-ערובה במחנה טופובסקה שופה, ונורו אל תוך קברים שנאלצו לחפור לעצמם.

במרכז הספר עומד, כאמור, האנֶה, ודרך סיפורו האישי מובא סיפורה של הקבוצה כולה. מחיי רווחה בבית נאה, עם אב אדריכל מצליח ואם שניהלה סלון תרבותי, עברה המשפחה עם עלית הנאצים והאפליה נגד יהודים, לדירה צנועה בבלגרד, ומשם הצטמצם מרחב המחיה שלהם לספסל בצמוד לארובת "הצאר ניקולאי". דרך עיניו של האנֶה אנו מתוודעים לדמויות בקבוצה, לחיי היומיום שלהם, להתארגנות הקהילתית מעוררת ההשתאות, שהיא תופעה די קבועה בכל גלגולי המצוקות שעברו היהודים באותה תקופה: תמיד הוקם בית-ספר עבור הילדים, סביב התנועות השונות התגבשה פעילות חברתית, ואיכשהו נמצא הכוח למופעי תיאטרון שצבעו את המציאות בהומור עצמי. אנו שותפים לקשיים הפיזים ובעיקר לחרדות ולחוסר הוודאות. כמו בכל חברה, היו כאן גיבורים שנתנו מעצמם, והיו שניצלו הזדמנויות לספסר לטובתם שלהם על חשבון חבריהם. היו שהמתינו בסבלנות להתפתחויות, והיו שהפיצו שמועות קשות והתסיסו כנגד מנהלי המסע. הטקסט שעל הכריכה מרחיב על פרשת האהבה שבין האנֶה לאינגה, צעירה יהודיה מגרמניה ששימשה כאחות, אך בספר עצמו נשמר איזון בין הסיפור האישי לסיפור הכללי. זה אינו סיפור אהבה על רקע המאורעות: פרשת קלאדובו-שאבאץ היא לב הספר, וסיפור האהבה פורט את סיפור הקבוצה לסיפורם של היחידים המרכיבים אותה.

מכיוון שאנו מתבוננים במה שהתרחש ממרחק של שנים, אנו יודעים מה התרחש מאחורי הקלעים, ולמה התעכבה הספינה המיוחלת. הספינה דאריין, שנרכשה על ידי המוסד עבור הקבוצה הממתינה, הועמדה לרשות פעילות משותפת של המוסד עם הבריטים. קל לבוא ולהאשים בדיעבד את מקבלי ההחלטות של אותם ימים בהזנחת אלף יהודים שיכלו להנצל, אבל במהומת אותם ימים כל החלטה סבלה מתנאי חוסר וודאות. יש לציין לזכותו של הספר שהוא אינו עוסק בהאשמות, ואין בו נימה של שיפוטיות, לא בהקשר של דאריין, ולא בשום היבט של חיי הקהילה: אנשים נקלעו למצב בלתי אפשרי, התגובות נעו בקשת שבין השלמה לניצול, ומי אנו שנשפוט. האשמים היחידים היו הנאצים ועוזריהם, אלה שניהלו את מחנות הריכוז, ואלה – כמו גץ ומאייר – שהפעילו בקור רוח את משאיות הגז.

"שני נסיכים ומלכה" הוא ספר מרתק וקורע-לב, כתוב היטב, ונמנע מן המלכודות של ספרי ביכורים ושל ספרי זכרונות. למרות הנגיעה האישית של הכותב לגיבורי הפרשה, הוא אינו גולש לסנטימנטים, אינו מנסה ליפות את המציאות ולהאדיר את גיבוריו. בני משפחת דוד, כמו הדמויות האחרות בספר, הם בני אדם שעולמם התהפך עליהם, והם מגיבים כאנשים בשר ודם על חוזקותיהם וחולשותיהם. למרות שניתנה לכותב חירות הסופר, הוא אינו כושל לסכריניות ולסגירת מעגלים: המציאות חזקה יותר מכל בדיון, והוא נותן לה פה. מתוך סקרנות להכיר פרשה שלא הכרתי קודם, קראתי את הספר רק אחרי שנברתי מעט ברשת בחיפוש אחרי מידע, וכבר בתחילת הספר ידעתי מה יהיה גורלם של המתוארים בו. ובכל זאת, הספר ריתק אותי כאילו היה ספר מתח, וכנגד ההגיון קיוויתי לסוף טוב שלא הגיע.

בשורה התחתונה: מומלץ בהחלט

סיפורם של ברטולד ופאני האן, חברי קבוצת קלאדובו-שאבאץ

פרדס

2015

הוורד הלבן / ינינה אלטמן

כותרת משנה: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עליתו של היטלר לשלטון

"הוורד הלבן" היה שמה של התארגנות של חמישה סטודנטים במינכן, שבין יוני 1942 ופברואר 1943 ערכו – בשיתוף אחד המרצים באוניברסיטה – שישה עלונים, בהם קראו להתנגד למשטר הנאצי. את העלונים הפיצו באמצעות הדואר לכתובות אקראיות, וכן הניחו אותם במקומות שונים באוניברסיטה. השישה נתפסו, נחקרו, הועמדו למשפט, והוצאו להורג באמצעות גיליוטינה. מותם לא עצר את הפעילות: העלונים הופצו על ידי סטודנטים בהמבורג, ואחד מהעלונים אף הוברח לחו"ל, ומאוחר יותר שוכפל והופץ בגרמניה על ידי מטוסי בעלות הברית. גם חברי קבוצת המבורג נתפסו, וחלקם נשפטו למוות. בגרמניה נחשבים הסטודנטים הללו למופת של אומץ לב.

בספר "הוורד הלבן" שלושה חלקים, שרק שני האחרונים שבהם עוסקים בפרשה זו. הפרק הראשון מתאר את התנהלות האקדמיה תחת שלטונו של היטלר ובצל החוקים שאסרו על העסקת יהודים. לטעמי, הפרק הזה אינו "נדבק" לספר, ומוטב היה לעסוק בנושא זה בנפרד. יש לו משמעות – בהקשר של הספר הזה – רק כרקע כללי, וניתן היה להסתפק במבוא קצר. במקום הקיצור המתבקש, הפרק עמוס בפרטים לא רלוונטים. כך, לדוגמא, אנו קוראים בהקשר של איינשטיין על שנת הפלאות, על יחסיו עם נשותיו, על התצפיות והמדידות שנועדו לאשש או להפריך את התיאוריה שלו וכדומה – כל אלה לא מתקשרים לנושא הפרק, קוטעים את הקריאה, ובאופן כללי הופכים את הפרק למייגע.

פירוט יתר מאפיין גם את שני פרקי "הוורד הלבן", אך כאן – בהנחה שאנו רוצים להכיר כל פרט בחיי גיבורי הפרשה – אולי יש לכך צידוק. יחד עם זאת, מוזר שבספר כל-כך מפורט, דווקא העלונים אינם מצוטטים בשלמותם. כשסוף סוף הגענו לרגע הפקתם, קיוויתי לקרוא בצורה ברורה ומרוכזת את מה שהיה להם לומר, והתאכזבתי מן הציטוט החלקי. התאכזבתי גם כשלא צוטטו בצורה מפורטת יותר דברים שנאמרו בבבתי המשפט שבפניהם נדונו הסטודנטים. לדעתי, יש בספר חוסר איזון בולט בין פרטי מידע שמסביב לפרשה, לפרטים שבליבה.

חסרות לי בספר תובנות ועובדות שמעבר לתיעוד הדוקומנטרי. מדובר בקבוצה קטנה מאוד, ובכמה אלפים בודדים של עלונים. ההשפעה שלהם תוך כדי המלחמה לא יכלה להיות משמעותית. או אולי כן? אין בספר דיון בהיבט הזה. הסטודנטים מונצחים כיום במקומות רבים ברחבי גרמניה: הייתי שמחה לקרוא בספר דיון גם בנושא זה – האם הגרמנים ראו בהם גיבורים בשעת מעשה? האם ההתנגדות המוצהרת הזו משמשת להם כיום עלה תאנה? תיאור הפרשה יום אחר יום הוא בעיני בעל ערך משני אל מול הדיונים הללו, שכאמור נעדרים מן הספר.

עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הצעירים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחליטו לנקוט בפעולה רק ב-1942, כשהגרמנים החלו לנחול מפלות. רובם היו מתנגדים פאסיבים להיטלר כבר מעת עליתו לשלטון, אבל הביעו את התנגדותם בפומבי רק אחרי יותר משלוש שנות מלחמה. הטרור הפנימי, השמדת היהודים, חיסול הנכים וחולי הרוח, אובדן החופש האישי – כל אלה עוררו בהם כעס, אבל את המחאה החלו להשמיע רק כשנשקף אסון לגרמניה. הם היו גיבורים, ללא ספק, צורם לי שלא מכל הסיבות הנכונות.

פרופ' משה צוקרמן, בהקדמה לספר, סבור שקריאה אודות התנגדות לא-יהודית לנאצים מהווה "אתגר" עבור הקורא הישראלי, הרגיל לראות בגרמנים גוש הומוגני. אני סבורה שגישה זו אינה תקפה בימינו, ואנו יודעם שאם כי רוב הגרמנים תמכו בהיטלר, או התנגדו לו אך שתקו, ברור שהיו גם אחרים. למעלה מ-550 גרמנים זכו בתואר "חסיד אומות עולם", והנסיונות להתנקש בחייו של היטלר ידועים. חשוב להכיר את התקופה על כל פניה, ולכן למרות ההסתיגויות הרבות אני נוטה להמליץ על הספר.

הערה להוצאה: המספר הגדול של שגיאות השפה – תחביר, כתיב, פיסוק, יחיד-רבים, זכר-נקבה – מביך.

פרדס

2007