הטאו של פו / בנג'מין הוף

0770000168127

"הטאו של פו" הוא נסיון להסביר את הפילוסופיה הטאואיסטית באמצעות דמותו משובבת הלב של פו הדב. הטאו עצמו הוא מושג מופשט לחלוטין, שבהכללה ניתן לומר כי הוא מסמל את הסדר הטבעי של היקום. בנג'מין הוף כותב על הטבע הפנימי של האדם, על הצורך להכיר אותו ולפעול לפיו, ובכך להגיע לאידאל של פעולה ללא מאמץ, הרמוניה עם הטבע החיצוני והפנימי.

הדוגמאות שהוף בוחר מספרי פו הדב משעשעות ונעימות מאוד לקריאה. המסרים שלו, לעומת זאת, שגויים, והתפיסה שלו את כל מה שאינו "טאו" שטחית במקרה הטוב. פו מסמל בעיניו את הטאו משום שהוא לוח חלק, תמים, זורם ובלתי מתאמץ. לעומתו ינשוף הוא מלומד בלתי מאושר וחסר תועלת מעשית, ושפן הפיקח נכשל בטעויות על ימין ועל שמאל. ברוח זו, הספר הוא במידה רבה מניפסט נגד ההשכלה, המוליך אל המסקנה שבסיומו: החכמים הם ילדי-דעת, שתודעתם התרוקנה מאותם רגעים אין-ספור של למידה חסרת ערך והתמלאה בחוכמת המאום הגדול, בדרכו של היקום.

מכוח המסקנה הזו הוף תוקף את הפיקחות ואת השאיפה לידע. בבוּרוּת הוא טוען נגד המדע: "המדע בשחצנותו אוהב להדביק תוויות לכל דבר, מעשה חכמים כביכול, אבל אם תביט בהן מקרוב תגלה שהן לא אומרות הרבה. "גנים"? "DNA"? כל זה רק מגרד את פני השטח". באמת?! אלה המונחים שאינם אומרים הרבה? אבל מעבר לחוסר ההבנה שהוא מגלה בקביעות האלה, מטרידה יותר המסקנה שלו ש"הדבר החשוב ביותר הוא, שבעצם אנחנו לא חייבים לדעת […] אין שום צורך […] לשאול שאלות לא נחוצות ולתת תשובות חסרות משמעות". כל שלבי ההתקדמות האנושית – כולל אלה שהולידו את הדפוס שבזכותו הוף יכול להפיץ את משנתו ואת האינטרנט שמאפשר לו לתחזק אתר משלו – התרחשו משום שאנשים לא חדלו לשאול שאלות, שרובן, מן הסתם, נראו חסרות פשר וחסרות תועלת בזמנן. הוף יוצא חוצץ נגד מוח שהוא מגדיר "מתאמץ מדי", וקובע כי בזמן שהתודעה הצלולה שומעת את ציוץ הציפורים, התודעה העמוסה לעייפה בהשכלה ובתחכום, תוהה בינה לבין עצמה מה המין של ציפור שהיא שומעת. ככל שהיא עמוסה יותר היא שומעת פחות ורואה פחות. אצטט בתגובה את ריצ'רד פיינמן: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה". אבל האידאל של הוף הוא החיות ביער ש"לא חושבות יותר מדי; הן רק הן", והאושר שבידע וחדוות המאמץ וההגשמה נעדרים כליל מעולם המונחים שלו. אפשר להעביר ביקורת – מוצדקת – על אורח החיים המודרני האינטנסיבי שאינו מאפשר התרגעות רוחנית, אבל מכאן ועד לאידאלים של הוף ארוכה הדרך (ומיותרת).

הסגנון חביב, האיורים המקוריים מתוך פו הדב שאייר ארנסט ה. שפרד חביבים אף הם, אבל מכיוון שהם עוטפים מסרים בעייתיים, וקיצוניות מכל סוג אינה לטעמי, איני ממליצה על קריאת הספר.

Tao of Pooh – Benjamin Hoff

פראג

1994 (1982)

תרגום מאנגלית: אייל לוי

מודעות פרסומת

בלילה מתחת לגשר האבן / ליאו פרוץ

בלילה מתחת לגשר האבן

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי

HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך / לורן בינה

HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך

ריינהרד היינריך היה איש מפתח בהנהגה הנאצית. הוא עמד בראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, שחלש על הגסטאפו, על היחידה לריגול נגדי ועל האיינזצגרופן, ולאחר ההשתלטות על צ'כיה מונה לפרוטקטור של בוהמיה ומורביה. הוא היה ממארגני ליל הבדולח, ביים את הפרובוקציה שהיוותה "הצדקה" לפלישה לפולין, וישב בראש ועידת ואנזה.

ב-27 במאי 1942 התנקשה המחתרת הצ'כית בחייו. שמונה ימים אחר-כך היידריך מת מזיהום שנגרם עם הפציעה.

איך כותבים על ארוע היסטורי? אפשר להפוך אותו לרומן, להוסיף צבע, לבדות פרטים משלימים, לשלב עלילות משנה אמיתיות או בדויות. לחילופין אפשר לכתוב ספר תיעודי, להתבסס רק מקורות מאומתים, להתבטא באוביקטיביות עניינית. לורן בינה בחר בדרך שלישית: הוא מספר את הסיפור האמיתי, משלב סגנון דוקומנטרי עם סגנון סיפורי, ובמקביל הוא מתלבט בקול ומשתף את הקוראים בדרך כתיבת הספר. הסיפור ההיסטורי והסיפור אודות הסיפור שלובים זה בזה. "על הנייר" זהו בעיני מתכון לכשלון: אני בעד העובדות כפי שהיו, ושייכבד הסופר ויצניע עצמו מחוץ לעלילה. אבל במקרה הזה הפטנט עובד מצוין. יכול להיות שמה שגורם לכך זו המעורבות הרגשית העמוקה של בינה – אכפת לו, הוא חי את ההיסטוריה, הוא שונא את הרעים ואוהב את הטובים, הוא להוט להנציח את זכרם של המתנקשים, קוביש וגבצ'יק – והמעורבות הזו מידבקת.

ההתנקשות היא העילה לכתיבת הספר, אבל הוא מכיל יותר מזה. הוא מתאר את דרכו של היידריך לצמרת, מספר על ההתנהלות בהנהגה הנאצית, מאיר כמה ממהלכי המלחמה, ומתאר ארועי רצח קורעי לב כמו באבי-יאר. בינה ציני, בוטה, מזיל דמעות, מתרגש, והתוצאה היא ספר חי מאוד ומרגש מאוד.

פרק מן הספר

קוביש

גבצ'יק

HHhH – Laurent Binet

הוצאת כנרת זמורה ביתן

שנת 2012

תרגום מצרפתית: רמה איילון