אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.
ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.
אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.
כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.
עם עובד
2020