אם טובה דיה / בב תומס

"אם טובה דיה" הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי, כחלק מתפיסת התפתחות התינוק, השמה דגש על הקשר שלו עם האם ועם הסביבה שהיא יוצרת. על פי תפיסה זו, האם הטובה דיה מתאימה עצמה תחילה לצרכי תינוקה, והתאמה זו מתמעטת בהדרגה תוך היא מאפשרת לתינוק לפתח עצמאות. אם שאינה טובה דיה, על פי ויניקוט, עשויה לא להיענות לצרכי הילד, או להפך, להתערב התערבות יתר המכלה את תחושת העצמיות שלו. רות, מנהלת היחידה לנפגעי טראומה, המספרת את עלילת הספר, דוגלת ביישום התפיסה הזו הן בחייה המקצועיים כמטפלת טובה דיה, והן בחייה הפרטיים כאם. כשהיא מניחה למקצועי ולאישי לפרוץ את הגבול ביניהן, מתערערת יכולתה כמטפלת, ועולים בה ספקות לגבי יכולותיה כהורה.

סטפני, מתמחה ביחידה, שהתנסתה קודם לכן בשיטות טיפול אחרות, ספקנית לגבי שיטתו של ויניקוט: "אני רואה את זה בכל מקום, כמעט בכל כתבה בעיתון שאני קוראת, הורה טוב דיו… מורה טוב דיו… בן זוג טוב דיו. נשמע כמו דרך להתחמק מאחריות אם פישלת. תירוץ לבינוניות". זו היתה גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לשמו של הספר. בב תומס, מפיה של רות, מפרקת את ההסתיגויות.

במישור המקצועי, רות נקראת לסייע לצוות מטפלים במרפאה אחרת, לאחר שמנהלת הצוות נרצחה על ידי מטופל. בניגוד להנחיות, אפשרה הנרצחת למטופל להכנס למרפאה אחרי שעות העבודה, בזמן שהיתה שם לבדה. לבה היה רחב ורחום, אף פעם לא אמרה למטופל לא, גם כשכרעה תחת העומס. "מנהלת צוות טובה דיה", סבורה רות, "תבין את חשיבותן של מגבלות […] תדע שמוכנות אינסופית לומר "כן" איננה מועילה […], בלתי ניתנת לישום במערכת שגם כך מנצלת עד תום את משאביה הדלים".

במישור הפרטי של חייה רות מתמודדת עם כאב היעלמותו של בנה בן העשרים. מתוך הכאב היא בוחנת את התנהלותה כאם, ובמבט לאחור, בחוכמה שלאחר מעשה, היא מזהה שאולי לא היתה "אם טובה דיה" לילדיה. התאומים קרולין וטום התבדלו באופיים כבר מקטנות. קרולין היתה מעשית, עצמאית, חשה בטוב בחברת אנשים. טום היה מסוגר, חרדתי, פורח כשהוא לבדו ואבוד כשהוא בחברה. כשרות מתחילה להרהר ביחסיה עם ילדיה, היא אומרת, "לא משנה מה קרולין תאמר היום, ואין ספק שיהיה לה הרבה מה לומר בנושא, לא העדפתי את טום על פניה. פשוט ראיתי שהיו להם צרכים שונים ושהוא זקוק לי יותר, ובצורה שונה מאוד". אבל בהמשך, ככל שהיא מתעמקת יותר, היא נאצלת להודות שכנראה התערבה התערבות יתר בחייו של טום – ואי אפשר באמת להאשים אותה לנוכח מה שנראה כהיזדקקות מצדו – וקרולין, שתמיד נראה שהיא מסתדרת, קבלה פחות תשומת לב. אין להסיק מכך שרות היתה אם רעה או כושלת. המסקנה היחידה, אולי מכבידה אך מציאותית, היא שהאחריות ההורית מורכבת עד אימה, וניתן רק לנסות למזער טעויות בדרך אל היעד של "אם טובה דיה".

עלילת הספר עוקבת במקביל אחר יחסיה של רות עם טום ויחסיה עם דן, מטופל חדש ביחידה, הדומה פיזית לבן שנעלם. הדמיון הזה, כמו גם אישיותו הדומיננטית, שהופכת מאיימת, של המטופל, פוגמים בהתנהלותה המקצועית. היא הופכת מעורבת רגשית, חורגת מכללים נוקשים, מעגלת פינות, וטיפול שהיה אמור להסתיים אחרי שישה מפגשים מסתיים באסון, כפי שהיא מספרת כבר בפתיחה. מכיוון שברור שהסיום יהיה אלים, הספר נקרא תחת צלו הברור של האסון הממשמש ובא, והפחד שאוחז ברות אוחז גם בקורא.

הקשר אם-ילד שזור בספר בוריאציות רבות. לצד רות-טום ורות-קרולין, הספר מציג את יחסיו המעוותים של דן עם אמו, את יסוריה של היילי, מטופלת אחרת, בשל נסיבות מותה של אמה, ואת ג'ולי, ידידה-מכרה של טום, ובנה הפעוט. האבות נוכחים אף הם בעלילה, אך הם מעט מטושטשים ברקע.

"אם טובה דיה" מסופר בפירוט ובאכפתיות, מתוך היכרות עמוקה עם הנושא (בב תומס היא פסיכולוגית קלינית ויועצת בשרותי בריאות הנפש). הפירוט של עבודת הטיפול וההרהורים על אחריותה של רות כהורה מרתקים, והשילוב בין שני חלקי חייה – כשהם מופרדים וכשהם מתערבבים – משכנע ומעשיר. ניכר כי נעה שביט תרגמה ברגישות, ושפתה מענגת. חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית נאה והולמת.

משום הכתיבה הטובה, וגם משום שהספר מותיר את הקוראים עם נושאים מהותיים למחשבה, הוא מומלץ בחום.

A Good Enough Mother – Bev Thomas

תמיר//הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

ילדות של נסיכה / דנית בר

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל

לוגותרפיה, המכונה גם האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, היא דוקטרינה הגורסת שהשאיפה למצוא משמעות – השאיפה לפֵשֶר – היא הכוח המניע הראשוני של האדם, זאת בניגוד לשאיפה לעונג על פי פרויד ולשאיפה לכוח על פי אדלר. אבי הדוקטרינה הוא ויקטור פרנקל, יליד 1905, שלפני כליאתו במחנות ריכוז בעוון יהדותו כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה וכמנהל מחלקה נוירולוגית בבית חולים. בספרו משנת 1946, "האדם מחפש משמעות", שכותרת המשנה שלו היא "מבוא ללוגותרפיה", הוא מתאר את שעבר עליו במחנות הריכוז – אושוויץ, דכאו ואחרים – וקושר את חוויותיו אל משנתו.

פרנקל מודה בפתח הדברים כי קשה להציג את מהותן של חוויות מחנה הריכוז מתוך ריחוק מדעי, כשהן נשענות על התנסותו האישית. צריך לאזור אומץ כדי לספר על חוויות אינטימיות, לטוב ולרע, ולכן שקל לפרסם את ספרו בעילום שם, אך בסופו של דבר החליט שהסתתרות מאחורי אנונימיות תפחית מערכו של הספר. הוא אינו עוסק בזוועות הגדולות, כהגדרתו, אלא בעינויים הקטנים, ובעיקר בשאלה כיצד השתקפו חיי היום-יום ברוחו של האסיר הממוצע.

פרנקל מונה שלושה שלבים בחיי האסיר: ההלם הראשוני, ההסתגלות לשגרה, וההסתגלות לחופש שאחרי שחרור המחנה. הוא מתייחס בהרחבה להשפעה של כל שלב על נפשו של האסיר, תוך שהוא מביא דוגמאות ממה שעבר עליו עצמו. הספר פותח במסע ברכבת אל אושוויץ, בהלם ובבלבול המתלווים להגעה אל המקום, ובסלקציה שבעקבותיה נותר אך מיעוט מן הבאים בחיים. בהמשך הוא מתאר את שגרת המחנה, ומספר בגילוי לב על אדישותו נוכח מחזות מזוויעים, אדישות שבאה עם ההרגל: "בעוד ידי הקרות לופתות קערת מרק חם שגמעתי ממנו בשקיקה, הבטתי בעד החלון. הגוויה, שהוצאה זה עתה, נעצה בי עיניים מזוגגות. לפני שעתים דברתי עם אותו אדם. עכשו המשכתי לגמוע ממנת המרק שלי". הוא מספר על המזל ששיחק תפקיד מרכזי בקביעת גורלות, על זעם הנובע לאו דווקא מן האלימות אלא מן העלבון שבהצטמצמותו של אדם לכלל מספר סתמי, על הצורך ברגעי בדידות, על שמחות קטנות, ועל רגעים ספורים של יופי. בסיום הוא מתאר את חווית החופש, את העיוותים המוסריים מחמת השחרור הפתאומי ממועקה נפשית, ואת המרירות והאכזבה בנסיון לשוב אל החיים הקודמים.

מכיוון שמטרתו של פרנקל אינה תיעודית בלבד, הוא מרחיב מעבר לעובדות החיים עצמן אל ההיבטים הפסיכולוגים של חיי האסיר. הוא מאמין בכוחה של רוח האדם לחזק לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף: "אמנם אנשים בעלי-לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים עשירים, אפשר שנתייסרו ביסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית היתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית". הוא עצמו, כך הוא מעיד, נושע לעתים בזכות אהבתו לאשתו, שבאותה תקופה לא ידע אם היא חיה או מתה: "שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם".

פרנקל מאמין כי בידי האדם יש חופש בחירה, ונסיון חיי המחנה מוכיח זאת. הוא היה עד פעמים רבות למקרים שהיה בהם מיסוד הגבורה, מקרים שהוכיחו שאפשר היה להתגבר על האדישות, לדכא את הכעס, ולשמור על חירות רוחנית ועל עצמאות המחשבה: "יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור-משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת-כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

לילה אחד, בסיומו של יום רע, כשחשכה נפלה על הצריף, התבקש פרנקל לעודד את רוחם של האסירים. הוא בחר לדבר על האפשרות להחזיר את מה שאבד – בריאות, משפחה, אושר, מעמד, על העתיד שבו אולי מה שעבר עליהם יוכל להועיל להם (כדברי ניטשה, "מה שאינו הורג אותי, מחשל אותי"), על העבר המאיר את חשכת ההווה ("אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך"), ועל פשר החיים שאינו פוסק לעולם ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

ספרו של פרנקל נכתב סמוך לתום המלחמה, הוא עובדתי וענייני, ומהווה לפיכך מסמך מרגש ומהימן בגוף ראשון על מחנות הריכוז. בשל זוית הראיה המקצועית של הפסיכיאטר, הספר מקבל עומק נוסף, כשאינו מסתפק בתיאורים חיצוניים בלבד, אלא חודר אל נפשם של האסירים. תיאורי המחנות תופסים את רובו של הספר, ולאחריהם הוסיף פרנקל פרק אודות מושגי היסוד של הלוגותרפיה למבקשים להעמיק בנושא.

ויקטור פרנקל אינו מספר בספר על חייו לפני המלחמה. מויקיפדיה למדתי כי היתה לו אפשרות להגר לארצות הברית ולהציל אל עצמו, אבל הוא בחר להשאר בוינה ולנסות לגונן על הוריו מכוח מעמדו. משפחתו כולה, פרט לאחותו, נספתה בשואה.

"האדם מחפש משמעות" הוא מסמך מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

Man's Search for Meaning – Viktor Frankl

דביר

1970 (1946)

תרגום מאנגלית: חיים איזק

אני מזמין משטרה / ארווין יאלום

הספר נכתב בשיתוף עם רוברט ברגר. קרלו שטרנגר כתב הקדמה וראיון שערך עם יאלום לאחר קריאת הספר.

מדובר בספר צנום, פחות מ-120 עמודים, ולבו – הסיפור שכתבו יאלום וברגר – תופס פחות ממחצית ממנו. אני מודה שחשבתי בסקפטיות שנעשה כאן נסיון מלאכותי לנפח סיפור לכדי ספר, אבל עם הקריאה הסקפטיות נעלמה, שכן מדובר בספר מעשיר בכל אחד מחלקיו.

לפעמים די בסיפור קצר כדי להאיר נושאים רבים. ברגר, חברו של יאלום, ניצול שואה שהגיע לארצות הברית אחרי המלחמה לאחר שנותר לבדו בעולם, מבקש לשוחח אתו על טראומה מסוימת הרודפת אותו, למרות שבמשך כחמישים שנות היכרות סירב לדבר על הנושא. יותר מכך, זמן מה אחרי השיחה ברגר מבקש מיאלום להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסם אותו.

נושא ההדחקה והזכרון הוא בעיני לב הסיפור, כמו גם החיים בצל טראומה. ברגר חי בצל השואה, והדבר בא לכדי ביטוי גם באורח חייו וגם בהמחשות של ממש, כולל תמונות של הררי גופות על קיר חדרו. יאלום, לעומתו, לא מסוגל לשאת את הזוועה ונמנע מלהתמודד עימה, למרות שלא עבר אותה בגופו, ולא איבד אף קרוב שהכיר אישית. יש לו, אגב, הסבר מעניין לכך: תמונות השואה נצרבות במוחו ומעוררות בו זעם, עד כדי רצון להתעלל בגרמנים, ועם הזעם הזה הוא מעדיף לא להתמודד.

ההקדמה, ובעיקר הראיון, מרחיבים בנושאים מעניינים נוספים: דרכי טיפול, היחס של יאלום ליהדות ולדתות בכלל, זיקנה והשלכותיה – יאלום הוא בן 79 בעת הראיון, ויש לו מסר מעודד:"עם הגיל נפתחות לפנינו דרכים חדשות לחוות את העולם".

לסיכום: ספר שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה, מעניין מאוד, ומעורר מחשבות בקשת של תחומים.

העטיפה: אנדרטה לקורבנות של צלב החץ ההונגרי, שהושלכו, לעתים חיים וכבולים לאנשים שנורו, אל מי הדנובה

I`m Calling the Police – Irvin D. Yalom Robert L Berger

הוצאת כנרת

2011 (2005)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר