שירת הקוקייה / פרנסס הרדינג

d797d796d799d7aa

"שירת הקוקיה" מתרחש באנגליה, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. משפחת קרסנט מונה כעת ארבע נפשות – אב ואם ושתי בנות, טְריס בת אחת-עשרה ופֶּן בת תשע. אחיהן הבכור סבסטיאן לא שב משדה הקרב. כשהספר נפתח, טריס מתעוררת רועדת וכאובה, ומגלה שיום קודם לכן כמעט טבעה. הארוע נמחק כליל מזכרונה, וגם את עברה קודם לתאונה קשה לה לשחזר. בהדרגה, מקרעי הזכרונות נדמה שהיא שבה להיות כשהיתה, כך מכל מקום מאמינים הוריה. פן, לעומתם, מבועתת כשהיא מתבוננת באחותה: "היא עושה את עצמה! אתם לא רואים? זה זיוף! אף אחד מכם לא מבחין בהבדל?". ההורים אמנם אינם מבחינים, או אולי מדחיקים, אבל טריס עצמה חשה שחל בה שינוי, ונאבקת להאמין שמדובר בתוצאות הטראומה ולא באיבוד שפיותה.

העלילה מכאן ואילך חושפת סודות משפחתיים, מתוודעת ליצורים החיים בין הצללים, מיטלטלת עם כוחות כישוף, מוּנעת מנקמה ומכאב, ונעה בקצב הולך וגובר ובנשימה הולכת ומתקצרת אל הגאולה. זהו סיפור מתח מטיל אימה, וגם סיפור של חמלה.

סוגת הספר מוגדרת כפנטזיה, וקהל היעד כנוער, אבל ההגדרות, כדרכן של הגדרות, מגבילות שלא בהכרח לצורך. למרות שהסוגה לשמה אינה מושכת אותי (ולולא הקולקטיב הספרותי, התארגנות של אחת-עשרה הוצאות לאור עצמאית, לא הייתי נחשפת אל הספר), וגם נוער כבר אינני, נכבשתי בקלות. כמה סיבות לכך, והנה הן בסדר אקראי: דמיונה הפרוע של פרנסס הרדינג וסגנונה הבהיר, שתורגם יפה בידי ורד טוכטרמן, מעוררים סקרנות ומושכים לקריאה. המתח שהיא בונה ממש מההתחלה מפתה לא להרפות מהספר. כבר מלכתחילה ברור שהסוגה אינה לשד הסיפור, אלא הדמויות מעוררות האמפתיה והיחסים ביניהן. העירוב של דמיון עם מציאותיות עשוי היטב.

נושאו העיקרי של הספר, בעיני, הוא התמודדותה הלא מוצלחת של המשפחה עם נפילתו של סבסטיאן. הבן נהרג בהתפוצצות בשוחה, ולא נותר שריד מגופתו. אין ספק שנהרג, אבל העדר גופה משמר שמץ של אי וודאות ואינו מאפשר השלמה. חדרו של סבסטיאן הוא מקדש שאליו אסור לבנות להכנס, והן עצמן נעטפות בדאגה מגוננת, שמרחיקה אותן מהחברה. טריס נחשבת לילדה חולה, ולמעשה הוריה מעודדים את חולייה, האמיתיים והמדומים, כעילה להוסיף ולהחזיק אותה תחת כנפיהם. מכיוון שטריס היא הילדה הטובה, פן מחליקה אל המשבצת שנותרה פנויה, זו של הילדה הרעה. היא מרדנית, מושא להאשמות, ובצר לה היא מסתלקת לעתים תכופות מן הבית. כל אחת מהבנות מקובעת לתדמיתה, והמשפחה מתנהלת באומללות משתקת.

לצד הנושא העיקרי, הספר מטפל ביחס כלפי השונה, ובחובה לא להתבונן רק בקנקן ולא להתפס לדעות קדומות שטחיות. עוד נמצא בספר התיחסות למאפייני התקופה, וביניהם מעמדן של הנשים, שיצאו לעבוד בשנות המלחמה וכעת נדחקו חזרה לבתיהן, היחס אל הלוחמים ששבו מצולקים בגופם ובנפשם, ותהליך האורבניזציה המואץ.

נהניתי, ואני ממליצה.

Cuckoo Song – Frances Hardinge

עוץ

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

חוט של כסף / נעמי נוביק

חוט של כסף להדפסה

"קסם נעלה: קסם אשר מתרחש רק כשאת יוצרת גרסה גדולה יותר של עצמך במלים ובהבטחות, ואז נכנסת אל תוכה ואיכשהו צומחת וממלאת אותה".

חייהן של שלוש נשים משתלבים זה בזה בעלילת "חוט של כסף", וכל אחת בדרכה מבצעת את "הקסם הנעלה", חורגת ממגבלות קיומה המצומצם, ומפיחה באומץ חיים חדשים ביעוד שנכפה עליה. מרים, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר, היא בתו של מלווה בריבית, שמשום טוב לבו אינו מסוגל לגבות את הכספים שחייבים לו, גם כשמשפחתו על סף חרפת רעב. מרים נוטלת על עצמה את תפקידו, ומגלה כשרון מסחרי שמצד אחד מאפשר למשפחתה חיי רווחה, אבל מצד שני מושך את תשומת לבו של מלך הסטאריק, הלהוט אחר זהב. אירינה, בתו של דוכס, נישאת בעל-כורחה לצאר המרושע. המעמד החדש והכפוי מעורר בה תושיה ותבונה מדינית, אותן היא מבקשת לנצל לטובת עמה. ונדה היא בתו המוכה של גבר שיכור ואלים, המשתמש בה כמטבע לכיסוי חובותיו ולסיפוק צרכיו. כשהיא נמסרת לעבודות אצל משפחתה של מרים, בתמורה למחיקת חובו של אביה, נפתחת בפניה ההזדמנות לתכנן עתיד משלה, בנפרד מתכניותיו לגביה.

נעמי נוביק רקחה פנטזיה, שנשענת על אגדות-עם, על היסטוריה יהודית ועל מיתולוגיה. נמצא כאן, בין השאר, את באבה יאגה לצד עוץ לי גוץ לי; את אורחות חייהם של היהודים במזרח-אירופה, ואת יחסיהם עם שכניהם הנוצרים; את מלחמת האור והחושך; וריאציות על היפה והחיה; אזכורים מפרשיות תנ"כיות, כמו חורבן סדום ועמורה, ועוד. העלילה מסופרת בעיקר מפיהן של שלוש הנשים, המתארות כל אחת את השתלשלותה מנקודת מבטה, והסיפורים השונים משתלבים למסכת אחת עתירת דמיון וקוהרנטית.

למרות שמדובר בסוגת הפנטזיה, הדמיון אינו המוטיב המרכזי של הספר. הנושא הראשי, בעיני, הוא זה שמתמצה בציטוט שבראשית הדברים: היכולת לצמוח מתוך מגבלות ההווה אל גרסה אישיותית משמעותית יותר. מכיוון שהדמויות הדומיננטיות נשיות, יש בספר פן פמיניסטי, מעין בשורה לנשים (למרות שאחת מן הגיבורות נוהגת כלפי בת מינה כפי שנהגו כלפיה), אבל הגברים בספר, למעט אביה של ונדה, אינם מוצגים באופן עקבי כגורם מעכב ומגביל. חלקם, כמו סבה של מרים, מספקים השראה ותמיכה מלכתחילה. אחרים עוברים אף הם תהליך של צמיחה יחד עם הנשים. גם מלך הסטאריק מטיל האימה והצאר המוטרף אינם חד-מימדיים, למרות שרוב הזמן הם מלוהקים לתפקידי הרשעים. בשולי הנושא המרכזי, הספר עוסק בחיי היהודים בקרב אוכלוסיה נוצרית, כשהם נדחקים למקצועות שנואים כמו הלוואה בריבית, ומוכנים בכל רגע למלט את נפשם ולהסתתר אם וכאשר יפרצו פרעות. בנוסף לנושאים אלה, העלילה מספקת שאלות נוקבות בכמה תחומים: כך, לדוגמא, עולה שאלת אחריותם של בני הסטאריק כולם למעשי שליטיהם, ואחת הדמויות נאלצת לבחור בין קיום התחייבות מוסרית לשמירה על שלומם של בני עמה.

הערכתי בספר בעיקר את ההעמקה בדמויות, את הדמיון והעושר התרבותי, ואת האופן בו הקולות השונים משתלבים לסיפור אחד. פחות הערכתי את קטעי ה"אקשן" הפיזי, מעין קרבות קומיקס מפורטים לעייפה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם העובדה שכל הדוברים נשמעים ממש אותו הדבר היא חסרון או יתרון. מצד אחד, קשה לקבל שבתו של דוכס ואיכרה אנאלפביתית מדברות באותו סגנון. מצד שני, אולי יש כאן איזשהו מסר על שוויון בסיסי.

למרות הסתיגויות אלה, נהניתי לקרוא את הספר. הוא קריא מאוד, מתורגם יפה, כתוב ביצירתיות ובתשומת לב לפרטים, והשילוב של סיפור דמיוני עם דמויות אנושיות וארציות עובד יפה.

(בשולי הדברים למדתי שקרופניק הוא לא רק מרק הגריסים שאני אוהבת, אלא גם סוג של משקה חריף הנפוץ בעיקר בפולין ובליטא).

Spinning Silver – Naomi Novik

תמיר//סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

השמונה / קתרין נוויל

540540

במהלך המהפכה הצרפתית הציע שארל-מוריס דה טליראן, אז בישוף העיר אוטן ומאוחר יותר אחד הדיפלומטים המשפיעים בתקופתו, להלאים את רכוש הכנסיה. במנזר מונטלאן, אי-שם בהרי צרפת, נחרדה אם המנזר לשמע הידיעה. במנזר הוחבאה לפני מאות שנים מערכת שחמט עתיקה, האוצרת בחובה נוסחה רבת עוצמה שיכולה להביא לחורבן העולם או לגאולתו. בצר לה החליטה אם המנזר לשתף את נזירותיה בסוד המערכת, ולהפקיד בידי כמה מהן את כליה, כלי לנזירה. מיריי, פרח נזירות כבת שש-עשרה, נבחרה כאשת קשר לכל הנשים, ונשלחה עם בת דודתה לפריז, לחסותו של הצייר וחבר האספה הלאומית, ז'אק-לואי דויד.

מאתים שנה אחר-כך, קתרין, צעירה ניו-יורקית, אשפית מערכות מיחשוב ובעלת תואר במוזיקה, מסתבכת עם מעסיקיה כשהיא מסרבת להטות מכרז, ונשלחת למשימה באלג'יר. בדיעבד מתברר כי כוחות גדולים יותר פועלים ברקע, וכי קתרין היא ה"נבחרת", זו שמכוח השושלת ומכוחן של אמונות עתיקות נועדה לגלות את המערכת הפלאית ואת סוד כוחה.

"השמונה" מגולל לסירוגין את סיפוריהן של שתי הצעירות. כוחו במחקר ההיסטורי המעמיק, שבזכותו הדמויות הבדויות משתלבות באופן משכנע בארועים היסטוריים, ומקיימות קשרים עם דמויות שהיו. במקומות רבים בספר סקרנותי התעוררה, וחיפשתי ברשת מקורות לאימות ולהרחבה. אציין כדוגמא אופיינית את רצח ז'אן-פול מארה, שכל שידעתי עליו עד כה היה הנצחתו, שרוע מת באמבטיה, בציור של ז'אק-לואי דויד. מארה, מראשי המהפכנים, שהוליך את המהפכה אל שלטון הטרור, נרצח על ידי שרלוט קורדה, אוהדת הז'ירונדינים. בגרסתה עתירת הדמיון של קתרין נוויל, הרוצחת היא מיריי, שהתחזתה לשרלוט, אבל שרלוט היא זו שהוצאה להורג לאחר שהבריחה את מיריי מן הכלא. כשמנפים את הפנטזיה, גם זו דרך ללמוד היסטוריה.

חולשתו של הספר היא בגודש הפרטים ובעלילה מרובת החורים. נדמה שהסופרת ביקשה לכלול בספר כל דמות מפתח וכל פיתול היסטורי – מכשלה שספרי ביכורים רבים נכשלים בה – עד שבשלב מסוים הספר פשוט הפך מעייף מדי והחל לאבד אמינות. לעומת הדקדקנות במחקר ההיסטורי, הדיוק בפרטי הסיפור הבדוי הוזנח, ואי הסבירות הלכה והחריפה. במהלך הקריאה שקלתי מדי פעם נטישה, אבל הפן ההיסטורי פיתה אותי, עד שאחרי כארבע-מאות עמודים, כשני-שליש הספר, הרגשתי שהחולשות גוברות על החוזקות, והחלטתי שדי לי.

The Eight – Katherine Neville

אופוס

2011 (1988)

תרגום מאנגלית: אילה שלו

שנתים שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות / סלמאן רושדי

shnataim_shmona_hodashim_front

אל-ע'זאלי, חכם דת מוסלמי, יליד המאה האחת-עשרה, יצא בספרו "מפלת הפילוסופים" (המוכר גם כ"הקוהרנטיות של הפילוסופים") נגד החשיבה הפילוסופית הדתית, והעמיד את האמונה מעל החשיבה. אִבְּן רוּשְד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה השתים-עשרה, כתב חיבור תשובה בשם "מפלת המפלה" (המוכר גם כ"אי-הקוהרנטיות של אי-הקוהרנטיות"), ובו טען בזכות הפילוסופיה כדרך לגיטימית להגיע אל האמת. אבן המחלוקת הבסיסית בין השניים – האמונה מול התבונה – היא לבו של הספר.

"שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. בבגרותנו נשוב לאמונה מלאה, כפי שנועדנו לעשות מיום היוולדנו".

"בחלוף הזמן תגלה, שהדת היא שתרחיק את האדם מאלוהים. האדוקים הם הסנגורים הגרועים ביותר של אלוהים. אולי זה יימשך אלף שנים ועוד שנה, אך בסופו של דבר הדת תצטמק, ורק אז נתחיל לחיות על פי האמת האלוהית".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בימינו, אך מנקודת מבטה של האנושות במילניום הרביעי. שורשי העלילה נטועים בימיו של אבן רושד: נסיכת הג'ינים מתגלמת בדמותה של אשה המכונה דוניא (עולם), וזו מתאהבת באבן רושד. במשך תקופה של שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, בתקופה בה סר חינו של הפילוסוף וכתביו נשרפו, השניים חיים יחדיו, ודוניא יולדת עשרות ילדים. כשהח'ליף משיב לאבן רושד את שמו הטוב ואת מעמדו, דוניא ננטשת, ושבה אל עולם הג'ינים. במשך שמונה מאות ומעלה שנים יתקיימו שני העולמות בנפרד זה מזה – עולמם של בני האדם ועולמם של הג'ינים. בשלהי המילניום השני תתקוף סופה הרסנית את ניו-יורק, סדקים ייבקעו בקו ההפרדה בין בני האדם לג'ינים, ותחל תקופה של מוזרויות. אל-ע'זאלי מקברו ינצל את שובם של הג'ינים לגבית המשאלות שהובטחו לו על ידי שד ששוחרר על ידו ממנורה, ומלחמת אמונה ותבונה תפרוץ במלוא עוזה. המלחמה תסתיים בנצחונם של הג'ינים המוארים, מייצגי התבונה, בהנהגתם של דוניא ושל צאצאיה, על הג'ינים האפלים, מייצגי הדת.

נראה לנו מובן מאליו שהשימוש בדת כהצדקה לדיכוי, הפחדה, עריצות ואפילו ברבריות, תופעה שללא ספק קדמה למלחמת העולמות אך היתה היבט מרכזי בסכסוך, הוביל בסופו של דבר להתפכחות המין האנושי מרעיון האמונה.

סלמאן רושדי רקח עלילה מסחררת, המשלבת דמיון עשיר עם מציאות, ובה סיפורים משתלבים ונובעים זה מזה בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה. אלף לילה ולילה נמשכים שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (בלי להתקטנן על סטיה בשל אורכו המשתנה של פברואר), ומכאן שמו של הספר. הסיפור הוא אמנם פנטזיה פראית, שזורת שדים, גיבורי-על ותופעות אל-טבעיות – ריחוף המתעלם מהכבידה, תינוקת החושפת שחיתויות, ידים אנושיות המשגרות ברקים ועוד – אך הוא מעוגן בחוזקה למציאות ימינו, ושופע עובדות מן ההיסטוריה ומן ההווה, גם אם זיהוין אינו מפורש. הקורא המלומד ימצא בו אינספור התיחסויות לדמויות שונות ולנושאים שונים. הקורא המלומד פחות, אך הסקרן, ייהנה לפצח את הרמזים ואת ההקשרים, ולהרחיב את ידיעותיו. אפשר ליהנות גם מהאקשן שבספר מבלי להתעמק ברבדים שתחתיו, אבל כמו שרושדי כותב, "לגולל פנטזיה, סיפור דמיוני, זאת דרך לספר משהו על הממשי. שאם לא כן, המעשה חסר טעם". לכן קריאה איטית וקפדנית מאוד מומלצת כאן.

דעותיו של רושדי על הדת ידועות, ובספר הזה הוא נותן להן ביטוי חד וממוקד. בסגנונו היחודי, שבו כעס, הומור ואירוניה משמשים בערבוביה, הוא מתייחס להקצנה האיסלמית, לטרור הנובע ממנה, לשימוש שעושים המנהיגים הדתיים בפחד כד לקרב אנשים לאמונה, ולאוזלת ידו של המערב. סימנתי לעצמו מראי מקום רבים תוך כדי קריאה, הנה שני ציטוטים להתרשמות על קצה המזלג:

בימים ההם, ימי המוּזרוּת ומלחמת העולמות שלאחריה, נשיא ארצות הברית היה אדם נבון במידה לא רגילה, רהוט, מתחשב, מעודן, שקול במילותיו ובמעשיו, רקדן טוב (אם כי לא כמו אשתו), איטי-חֵמה, מהיר-חיוך, אדם דתי שהחשיב את עצמו כאיש-מעשה שקול, יפה תואר (אם גם בעל אזניים בולטות), מרגיש בנוח בגופו כמו גלגול של סינטרה (אם כי הוא סלד מזִמרה) ועיוור צבעים. הוא היה מעשי, פרגמטי, נטוע היטב באדמה. כתוצאה מכך לחלוטין לא היה מסוגל להגיב כראוי לאתגר הסוריאליסטי, הגחמני, המפלצתי שהציב זומורוד הגדול.

ברגעים אלה אנחנו מכוננים שלטון טרור על פני האדמה, ויש רק מילה אחת שמצדיקה את זה מבחינת הפראים הנוגעים בדבר: מילה של אל כזה או אחר. בשם ישות אלוהית אנחנו יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, ורוב הטפשים שם למטה בולעים את זה כמו גלולה מרה.

התרגום של קטיה בנוביץ' מצוין, עשיר וזורם, ועושה צדק עם היצירה.

מומלץ מאוד

Two Years Eight Months and Twenty-Eight Nights – Salman Rushdie

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מוזרים ɪ – אנתולוגית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין

983166

האנתולוגיה "מוזרים ɪ" כוללת עשרים ושניים סיפורים, שנכתבו בשבע שפות במהלך כמאתים השנים האחרונות, ותורגמו לעברית על ידי ארבעה-עשר מתרגמים. כמה מן הסופרים קלאסים ואיקונים, כמו ה"ג ולס, צ'רלס דיקנס, וג'ק לונדון, אחרים מוכרים לקהל הקוראים הישראל במידה זו או אחרת, כמו סרחיו ביסיו, וכמה מהם מתורגמים לראשונה לעברית. אחד מן הסופרים הוא ככל הנראה דמות בדויה, שם עט של בורחס.

כל אחד מן הסיפורים מייצג פן שונה של ספרות הפנטזיה, האימה והמסתורין. את האימה הנובעת מהיותה מעוגנת במציאות מציג הסיפור הראשון, "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי. את השימוש הרה האסון בשלוש משאלות מספר "כף הקוף" מאת ויליאם ויימארק ג'ייקובס. באמיתותם של חלומות עוסק "מעשה בשניים שחלמו" מאת גוסטב וייל. "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מטפל בכניעה לחרדה. "ג'יקינינקי" מאת לפקדיו הרן נטוע בעולם האמונות היפני. סיפורים אחרים סובבים סביב חיזוי העתיד, החוש השישי, שיבה מן המתים, האינקויזיציה, חילוף זהויות, ועוד.

הסוגות המיוצגות באנתולוגיה אינן הבחירה הטבעית בעבורי. עיקר הרתיעה שלי היא מסוגה המרוכזת בעצמה – אימה ומסתורין שמטרתם להפריח את נשמתו של הקורא, ותו לא. יחד עם זאת, כשהסוגה היא ה"איך" שמתלווה אליו "מה" משמעותי, הרתיעה מתעמעמת. כאלה הם הסיפורים באנתולוגיה. ברובם ככולם יש אותו משהו נוסף, ששלוב בסגנון ומעניק לו עומק: דמות שמעוררת הזדהות, אמירה מעניינת, רקע מרתק. כמה מן הסיפורים נועדו לא רק לבדר ולרתק, אלא גם להעביר מסר. הבולט שבהם הוא "הבובה" מאת ורנון לי (ילידת 1856), שבא להתריע מפני ההתיחסות לאשה כחפץ קישוטי.

מעניין לציין שרובם המוחלט של הסיפורים נכתבו על ידי גברים, ורק שניים על ידי נשים, שאחת מהן, ויולט פאג'ט, כתבה תחת שם עט גברי, ורנון לי.

מרבית הסיפורים באנתולוגיה נשאו חן בעיני. אהבתי במיוחד את "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, סיפור ספק מציאותי ספק על טבעי, שסביב תופעת חיילי העיר השבים מן המלחמה, לאחר שהוכרזו כמתים, תופס יפה את ההווי המקומי של עיר קטנה השבה לשגרה.

ככל הנראה לא הייתי בוחרת לקרוא רומן מן הסוגה הזו, והאוסף איפשר לי להתוודע אל הסופרים במנות קטנות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בבחירת הסיפורים, כדי לאפשר יצוג מגוון של סגנונות. מכיוון שנהניתי מן האנתולוגיה אני שמחה להמליץ עליה.

 

הסופרים שסיפוריהם נכללו בספר על פי סדר הופעתם: יאסוטקה צוצוי, הרברט ג’ורג’ ולס, ו”ו ג’ייקובס, רודולפו פוגוויל, צ’רלס דיקנס, האלווי הורן, גוסטב וייל, אוגוסט ויליה דה ליל־אדם, ריונוסוקה אקוטגווה, אורסיו קירוגה, פליסברטו ארננדס, ג’וזף תומס שרידן לה פאנו, פבלו קצ’אז’יאן, ורנון לי, ג’ק לונדון, ביביאנה קמאצ’ו, מריו דה סא־קרנירו, לפקדיו הרן, סאקי, הנס היינץ אוורס, סרחיו ביסיו, מריו לבררו

המתרגמים בסדר אלפביתי: אדם בלומנטל, יותם בנשלום, מתי בן יעקב, ליאור בצר, סוניה ברשילון, יהונתן דיין, ארז וולק, אירית ויינברג, רנה ורבין, יוסי טל, אמנון כץ, לאה מור, שהם סמיט, מיכל שלו

 

תשע נשמות

2016