השמונה / קתרין נוויל

540540

במהלך המהפכה הצרפתית הציע שארל-מוריס דה טליראן, אז בישוף העיר אוטן ומאוחר יותר אחד הדיפלומטים המשפיעים בתקופתו, להלאים את רכוש הכנסיה. במנזר מונטלאן, אי-שם בהרי צרפת, נחרדה אם המנזר לשמע הידיעה. במנזר הוחבאה לפני מאות שנים מערכת שחמט עתיקה, האוצרת בחובה נוסחה רבת עוצמה שיכולה להביא לחורבן העולם או לגאולתו. בצר לה החליטה אם המנזר לשתף את נזירותיה בסוד המערכת, ולהפקיד בידי כמה מהן את כליה, כלי לנזירה. מיריי, פרח נזירות כבת שש-עשרה, נבחרה כאשת קשר לכל הנשים, ונשלחה עם בת דודתה לפריז, לחסותו של הצייר וחבר האספה הלאומית, ז'אק-לואי דויד.

מאתים שנה אחר-כך, קתרין, צעירה ניו-יורקית, אשפית מערכות מיחשוב ובעלת תואר במוזיקה, מסתבכת עם מעסיקיה כשהיא מסרבת להטות מכרז, ונשלחת למשימה באלג'יר. בדיעבד מתברר כי כוחות גדולים יותר פועלים ברקע, וכי קתרין היא ה"נבחרת", זו שמכוח השושלת ומכוחן של אמונות עתיקות נועדה לגלות את המערכת הפלאית ואת סוד כוחה.

"השמונה" מגולל לסירוגין את סיפוריהן של שתי הצעירות. כוחו במחקר ההיסטורי המעמיק, שבזכותו הדמויות הבדויות משתלבות באופן משכנע בארועים היסטוריים, ומקיימות קשרים עם דמויות שהיו. במקומות רבים בספר סקרנותי התעוררה, וחיפשתי ברשת מקורות לאימות ולהרחבה. אציין כדוגמא אופיינית את רצח ז'אן-פול מארה, שכל שידעתי עליו עד כה היה הנצחתו, שרוע מת באמבטיה, בציור של ז'אק-לואי דויד. מארה, מראשי המהפכנים, שהוליך את המהפכה אל שלטון הטרור, נרצח על ידי שרלוט קורדה, אוהדת הז'ירונדינים. בגרסתה עתירת הדמיון של קתרין נוויל, הרוצחת היא מיריי, שהתחזתה לשרלוט, אבל שרלוט היא זו שהוצאה להורג לאחר שהבריחה את מיריי מן הכלא. כשמנפים את הפנטזיה, גם זו דרך ללמוד היסטוריה.

חולשתו של הספר היא בגודש הפרטים ובעלילה מרובת החורים. נדמה שהסופרת ביקשה לכלול בספר כל דמות מפתח וכל פיתול היסטורי – מכשלה שספרי ביכורים רבים נכשלים בה – עד שבשלב מסוים הספר פשוט הפך מעייף מדי והחל לאבד אמינות. לעומת הדקדקנות במחקר ההיסטורי, הדיוק בפרטי הסיפור הבדוי הוזנח, ואי הסבירות הלכה והחריפה. במהלך הקריאה שקלתי מדי פעם נטישה, אבל הפן ההיסטורי פיתה אותי, עד שאחרי כארבע-מאות עמודים, כשני-שליש הספר, הרגשתי שהחולשות גוברות על החוזקות, והחלטתי שדי לי.

The Eight – Katherine Neville

אופוס

2011 (1988)

תרגום מאנגלית: אילה שלו

מודעות פרסומת

שנתים שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות / סלמן רושדי

shnataim_shmona_hodashim_front

אל-ע'זאלי, חכם דת מוסלמי, יליד המאה האחת-עשרה, יצא בספרו "מפלת הפילוסופים" (המוכר גם כ"הקוהרנטיות של הפילוסופים") נגד החשיבה הפילוסופית הדתית, והעמיד את האמונה מעל החשיבה. אִבְּן רוּשְד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה השתים-עשרה, כתב חיבור תשובה בשם "מפלת המפלה" (המוכר גם כ"אי-הקוהרנטיות של אי-הקוהרנטיות"), ובו טען בזכות הפילוסופיה כדרך לגיטימית להגיע אל האמת. אבן המחלוקת הבסיסית בין השניים – האמונה מול התבונה – היא לבו של הספר.

"שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. בבגרותנו נשוב לאמונה מלאה, כפי שנועדנו לעשות מיום היוולדנו".

"בחלוף הזמן תגלה, שהדת היא שתרחיק את האדם מאלוהים. האדוקים הם הסנגורים הגרועים ביותר של אלוהים. אולי זה יימשך אלף שנים ועוד שנה, אך בסופו של דבר הדת תצטמק, ורק אז נתחיל לחיות על פי האמת האלוהית".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בימינו, אך מנקודת מבטה של האנושות במילניום הרביעי. שורשי העלילה נטועים בימיו של אבן רושד: נסיכת הג'ינים מתגלמת בדמותה של אשה המכונה דוניא (עולם), וזו מתאהבת באבן רושד. במשך תקופה של שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, בתקופה בה סר חינו של הפילוסוף וכתביו נשרפו, השניים חיים יחדיו, ודוניא יולדת עשרות ילדים. כשהח'ליף משיב לאבן רושד את שמו הטוב ואת מעמדו, דוניא ננטשת, ושבה אל עולם הג'ינים. במשך שמונה מאות ומעלה שנים יתקיימו שני העולמות בנפרד זה מזה – עולמם של בני האדם ועולמם של הג'ינים. בשלהי המילניום השני תתקוף סופה הרסנית את ניו-יורק, סדקים ייבקעו בקו ההפרדה בין בני האדם לג'ינים, ותחל תקופה של מוזרויות. אל-ע'זאלי מקברו ינצל את שובם של הג'ינים לגבית המשאלות שהובטחו לו על ידי שד ששוחרר על ידו ממנורה, ומלחמת אמונה ותבונה תפרוץ במלוא עוזה. המלחמה תסתיים בנצחונם של הג'ינים המוארים, מייצגי התבונה, בהנהגתם של דוניא ושל צאצאיה, על הג'ינים האפלים, מייצגי הדת.

נראה לנו מובן מאליו שהשימוש בדת כהצדקה לדיכוי, הפחדה, עריצות ואפילו ברבריות, תופעה שללא ספק קדמה למלחמת העולמות אך היתה היבט מרכזי בסכסוך, הוביל בסופו של דבר להתפכחות המין האנושי מרעיון האמונה.

סלמן רושדי רקח עלילה מסחררת, המשלבת דמיון עשיר עם מציאות, ובה סיפורים משתלבים ונובעים זה מזה בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה. אלף לילה ולילה נמשכים שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (בלי להתקטנן על סטיה בשל אורכו המשתנה של פברואר), ומכאן שמו של הספר. הסיפור הוא אמנם פנטזיה פראית, שזורת שדים, גיבורי-על ותופעות אל-טבעיות – ריחוף המתעלם מהכבידה, תינוקת החושפת שחיתויות, ידים אנושיות המשגרות ברקים ועוד – אך הוא מעוגן בחוזקה למציאות ימינו, ושופע עובדות מן ההיסטוריה ומן ההווה, גם אם זיהוין אינו מפורש. הקורא המלומד ימצא בו אינספור התיחסויות לדמויות שונות ולנושאים שונים. הקורא המלומד פחות, אך הסקרן, ייהנה לפצח את הרמזים ואת ההקשרים, ולהרחיב את ידיעותיו. אפשר ליהנות גם מהאקשן שבספר מבלי להתעמק ברבדים שתחתיו, אבל כמו שרושדי כותב, "לגולל פנטזיה, סיפור דמיוני, זאת דרך לספר משהו על הממשי. שאם לא כן, המעשה חסר טעם". לכן קריאה איטית וקפדנית מאוד מומלצת כאן.

דעותיו של רושדי על הדת ידועות, ובספר הזה הוא נותן להן ביטוי חד וממוקד. בסגנונו היחודי, שבו כעס, הומור ואירוניה משמשים בערבוביה, הוא מתייחס להקצנה האיסלמית, לטרור הנובע ממנה, לשימוש שעושים המנהיגים הדתיים בפחד כד לקרב אנשים לאמונה, ולאוזלת ידו של המערב. סימנתי לעצמו מראי מקום רבים תוך כדי קריאה, הנה שני ציטוטים להתרשמות על קצה המזלג:

בימים ההם, ימי המוּזרוּת ומלחמת העולמות שלאחריה, נשיא ארצות הברית היה אדם נבון במידה לא רגילה, רהוט, מתחשב, מעודן, שקול במילותיו ובמעשיו, רקדן טוב (אם כי לא כמו אשתו), איטי-חֵמה, מהיר-חיוך, אדם דתי שהחשיב את עצמו כאיש-מעשה שקול, יפה תואר (אם גם בעל אזניים בולטות), מרגיש בנוח בגופו כמו גלגול של סינטרה (אם כי הוא סלד מזִמרה) ועיוור צבעים. הוא היה מעשי, פרגמטי, נטוע היטב באדמה. כתוצאה מכך לחלוטין לא היה מסוגל להגיב כראוי לאתגר הסוריאליסטי, הגחמני, המפלצתי שהציב זומורוד הגדול.

ברגעים אלה אנחנו מכוננים שלטון טרור על פני האדמה, ויש רק מילה אחת שמצדיקה את זה מבחינת הפראים הנוגעים בדבר: מילה של אל כזה או אחר. בשם ישות אלוהית אנחנו יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, ורוב הטפשים שם למטה בולעים את זה כמו גלולה מרה.

התרגום של קטיה בנוביץ' מצוין, עשיר וזורם, ועושה צדק עם היצירה.

מומלץ מאוד

Two Years Eight Months and Twenty-Eight Nights – Salman Rushdie

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מוזרים ɪ – אנתולוגית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין

983166

האנתולוגיה "מוזרים ɪ" כוללת עשרים ושניים סיפורים, שנכתבו בשבע שפות במהלך כמאתים השנים האחרונות, ותורגמו לעברית על ידי ארבעה-עשר מתרגמים. כמה מן הסופרים קלאסים ואיקונים, כמו ה"ג ולס, צ'רלס דיקנס, וג'ק לונדון, אחרים מוכרים לקהל הקוראים הישראל במידה זו או אחרת, כמו סרחיו ביסיו, וכמה מהם מתורגמים לראשונה לעברית. אחד מן הסופרים הוא ככל הנראה דמות בדויה, שם עט של בורחס.

כל אחד מן הסיפורים מייצג פן שונה של ספרות הפנטזיה, האימה והמסתורין. את האימה הנובעת מהיותה מעוגנת במציאות מציג הסיפור הראשון, "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי. את השימוש הרה האסון בשלוש משאלות מספר "כף הקוף" מאת ויליאם ויימארק ג'ייקובס. באמיתותם של חלומות עוסק "מעשה בשניים שחלמו" מאת גוסטב וייל. "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מטפל בכניעה לחרדה. "ג'יקינינקי" מאת לפקדיו הרן נטוע בעולם האמונות היפני. סיפורים אחרים סובבים סביב חיזוי העתיד, החוש השישי, שיבה מן המתים, האינקויזיציה, חילוף זהויות, ועוד.

הסוגות המיוצגות באנתולוגיה אינן הבחירה הטבעית בעבורי. עיקר הרתיעה שלי היא מסוגה המרוכזת בעצמה – אימה ומסתורין שמטרתם להפריח את נשמתו של הקורא, ותו לא. יחד עם זאת, כשהסוגה היא ה"איך" שמתלווה אליו "מה" משמעותי, הרתיעה מתעמעמת. כאלה הם הסיפורים באנתולוגיה. ברובם ככולם יש אותו משהו נוסף, ששלוב בסגנון ומעניק לו עומק: דמות שמעוררת הזדהות, אמירה מעניינת, רקע מרתק. כמה מן הסיפורים נועדו לא רק לבדר ולרתק, אלא גם להעביר מסר. הבולט שבהם הוא "הבובה" מאת ורנון לי (ילידת 1856), שבא להתריע מפני ההתיחסות לאשה כחפץ קישוטי.

מעניין לציין שרובם המוחלט של הסיפורים נכתבו על ידי גברים, ורק שניים על ידי נשים, שאחת מהן, ויולט פאג'ט, כתבה תחת שם עט גברי, ורנון לי.

מרבית הסיפורים באנתולוגיה נשאו חן בעיני. אהבתי במיוחד את "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, סיפור ספק מציאותי ספק על טבעי, שסביב תופעת חיילי העיר השבים מן המלחמה, לאחר שהוכרזו כמתים, תופס יפה את ההווי המקומי של עיר קטנה השבה לשגרה.

ככל הנראה לא הייתי בוחרת לקרוא רומן מן הסוגה הזו, והאוסף איפשר לי להתוודע אל הסופרים במנות קטנות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בבחירת הסיפורים, כדי לאפשר יצוג מגוון של סגנונות. מכיוון שנהניתי מן האנתולוגיה אני שמחה להמליץ עליה.

 

הסופרים שסיפוריהם נכללו בספר על פי סדר הופעתם: יאסוטקה צוצוי, הרברט ג’ורג’ ולס, ו”ו ג’ייקובס, רודולפו פוגוויל, צ’רלס דיקנס, האלווי הורן, גוסטב וייל, אוגוסט ויליה דה ליל־אדם, ריונוסוקה אקוטגווה, אורסיו קירוגה, פליסברטו ארננדס, ג’וזף תומס שרידן לה פאנו, פבלו קצ’אז’יאן, ורנון לי, ג’ק לונדון, ביביאנה קמאצ’ו, מריו דה סא־קרנירו, לפקדיו הרן, סאקי, הנס היינץ אוורס, סרחיו ביסיו, מריו לבררו

המתרגמים בסדר אלפביתי: אדם בלומנטל, יותם בנשלום, מתי בן יעקב, ליאור בצר, סוניה ברשילון, יהונתן דיין, ארז וולק, אירית ויינברג, רנה ורבין, יוסי טל, אמנון כץ, לאה מור, שהם סמיט, מיכל שלו

 

תשע נשמות

2016