מוות על הדנה / דניז מינה

אנה משכימה בגלזגו לבוקר שגרתי. בטרם יתעוררו בן זוגה ובנותיהם, היא מתענגת על השקט בבית, מאזינה לפודקאסט מן הסדרה החביבה עליה אודות פשעים אמיתיים, ומתכוננת לעוד יום רגיל. תכניות לחוד ומציאות לחוד. הפודקאסט מתאר את מותם המסתורי של ליאון, חבר מן העבר ושני ילדיו, ובן זוגה של אנה עוזב באותו היום את הבית יחד עם חברתה הטובה ביותר של אנה ועם הבנות. אנחנו כבר יודעים מפתח הדבר הקצר של הספר שאנה מסתירה עבר סוער, ששינתה את שמה ונמלטה מחייה הקודמים. נדמה שגם הפרק הנוכחי בחייה קורס.

מכאן מתגלגלת עלילת מתח קצבית בכיכובם של אנה ושל פין, בעלה של אותה חברה. למרות שמגישת הפודקאסט משוכנעת שליאון אשם במותו ובמות ילדיו, אנה מאמינה שהיא יודעת מן האשמה האמיתית. אותה רוצחת לכאורה היא גם זו שבגינה נאלצה אנה, או בשמה הקודם סופי, להמלט על נפשה ולהסתתר. אנה נחושה לחשוף אותה הפעם ולהפסיק לחיות בשקר.

אז אנחנו אמורים להשתכנע שאשה, שזה עתה נלקחו ממנה בנותיה, שאליהן היא קשורה בכל נימי נפשה, חוזרת אל הפודקאסט דקות אחר-כך; שהיא עברה מהלם להשלמה בתוך מספר שעות; שבמקום להלחם על בנותיה היא נלחמת על חפותו של חבר מת; שכל העולם ואשתו מכירים אותה ואת סיפורה, שהוא אכן קשה אך למרבה הצער אינו יחודי; שאותם עולם ואשתו מזהים בכל מקום את פין, זמר סקוטי שהבליח לתקופה קצרה לפני שנים ודעך; שפין, טיפוס חלש ותלותי, וגם די טיפש, מסוגל לתכנונים מצילי חיים; וכיוצא באלה קפיצות אמונה בלתי סבירות.

אבל אם מוכנים להשעות את הספקנות, אפשר ליהנות מספר דינמי, מותח, כתוב בהתלהבות ומציג דמויות בלתי שגרתיות. ואפשר גם למצוא בספר כמה אמירות נאות על מהותה של אהבה, כמו בסיפור של אמילה, שפית שנחשדה ברצח, ושל בת זוגה, וגם כמה התיחסויות לשפיטה ברשת וליחס אל קורבנות אלימות, שבסופו של דבר בוחרות לשתוק ובלבד שייעלמו מן העין הציבורית.

העולם מלא בנשים כמונו. אחת מחמש. אנחנו נפוצות כמו האהבה. אנחנו חיות את חיינו, מגדלות ילדים, מנהלות מדינות, מתחילות מלחמות ומפענחות פשעים. אנחנו לא מספרות את הסיפורים שלנו כיוון שאם שרדנו, זה רק אומר שבסופו של דבר מה שקרה לא היה נורא כל כך. זה אף פעם לא אומר שאנחנו פשוט מדהימות. אני פשוט מדהימה.

מבחינתי עודף האי-סבירויות גובר על הדינמיות והמתח, והספר אינו מספק.

Conviction – Denise Mina

פן וידיעות ספרים

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אידי ריכטר אינה לבד / רבקה הנדלר

אביה של אידי לקה באלצהיימר. אידי ובעלה אורן עברו מבוסטון לסן פרנסיסקו כדי לסייע בטיפול בו, יחד עם אמה של אידי, אחותה הצעירה, עובד לשעבר שהפך מטפל, ושתי אחיות מתחלפות. בחוסר אונים צפתה המשפחה כיצד האב נסחף אל ההכרה וממנה, עד שיום אחד נקטה אידי צעד קיצוני. סמוך לכך קיבל אורן, שלא היה מודע למעשיה של אשתו, הצעת עבודה בפרת' שבאוסטרליה. אם סברה אידי שהמרחק הפיזי ירחיק אותה גם מן המשמעות הרגשית של הצעד שנקטה, נוכחה עד מהרה שטעות בידה.

אפשר להבין את הספר כנסיון להשלים עם תוצאות המעשה, להכיר בהשלכותיו. זה מה שמציע הטקסט שעל הכריכה: נסיון להתחיל מחדש, התמודדות של אשה עם מהותה של האנושיות. על פי גישה זו מדובר בארוע חריג מצדה של אידי, ארוע שנבע מנסיבות קיצוניות, ושאינו מתיישב עם אישיותה.

אני סבורה שהסיפור פה אחר לגמרי. אידי, אשה כמעט בת ארבעים, היא אדם חריג. בגילה המתקדם יש לה פתאם הארה בדבר מורכבות החיים, תובנה שהיתה אמורה להגיע אליה שנים קודם לכן בתהליך ההתבגרות: "חשבתי שהחיים זה לעבור מעניין אחד למשנהו כשכל הדברים הקודמים נשארים מאחוריך, אבל התחלתי להבין שזה בכלל לא כך. שלמעשה כל פעולה, כל מחשבה וכל מילה שמוציאים, נשארות אתך ויוצרות סוג של קולאז' מעורבב. המחשבה הזאת הפחידה אותי". עד אותה "תגלית", ולמען האמת גם אחריה, אידי חיה קרוב מאוד למציאות, אבל לא ממש בתוכה. באופן קבוע היא חווה ניתוק רגשי, לוקה באבחנה בין ראוי ללא ראוי. כשהיא נשאלת על זהותה היא עונה, "את זהותנו, כמו מי אנחנו, מי אנחנו באמת, אף אחד לא יודע". כשהשכנה מפקידה בידה את מפתח ביתה כדי שתאכיל את הדגים באקווריום בהיעדרה, אידי מחטטת בחפצים האישיים של בני הבית, מארגנת מחדש את המזווה, ואין לה מושג שהתנהלותה אינה תקינה. המעשה המייסר אותה רק העצים את השונות שבאישיותה, כמו שבעלה מאבחן: "את לא עצמך. יותר לא עצמך מאשר במצב נורמלי". היא לא באמת עוסקת במעשה עצמו, במה שהוביל אליו ובמשמעויותיו, אלא בעיקר בחיים עם סוד כל כך מהותי.

כך או אחרת, הקריאה בספר מושכת, בעיקר בזכות סגנונה המינימליסטי של רבקה הנדלר, סגנון ההולם היטב את המינימליזם הרגשי של אידי. אילן פן תרגם יפה, והספר שונה ומומלץ.

Eddie Richter is not Alone – Rebecca Handler

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

נערה במעיל כחול / מוניקה הסה

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

משחק ההמתנה / ברניס רובנס

new_waiting_master

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

כל הסיפורים / טרומן קפוטה

truman_master

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן

הבוזזים / ויליאם פוקנר

reivers_cover

כותרת משנה: זכרונות מן העבר

שלושה בוזזים יצאו לדרך: לוּשֶס, ילד בן אחת-עשרה, נֶד, גבר שחור, קרוב משפחה של לושס כתוצאה מיחסיו של אחד מאבותיו של הילד עם שפחה שחורה, ובּוּן – קשוח, נאמן, אמיץ ובלתי-אמין לחלוטין; הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, שקל מאה ועשרה קילו, והיה ילדותי לגמרי – העובד כשכיר אצל "הבוס", סבו של לושס. ביום שבו רכש הסב מכונית, מתוך אילוץ בתוקף מעמדו, ולחלוטין לא מתוך צורך אמיתי, מצא בון את הנפש התאומה שלו, וכל מעייניו היו נתונים לרכב. כשצירוף נסיבות איפשר לו להשאר לבדו עם מושא תשוקותיו למשך ארבעה ימים, תמרן את לושס להסכים לצאת להרפתקה, נסיעה לממפיס, למרות שנאסר עליו במפורש להזיז את הרכב ממקומו. הילד נאבק עם פיתויין של המידות הרעות, ובחר להכנע להן. נד, שלבו נתון למירוצי סוסים, הצטרף לנסיעה למרות שלא הוזמן.

פוקנר יצר מערך כוחות מורכב בצירופם של השלושה יחדיו. לושס, שבשל גילו הוא לכאורה הצלע החלשה במשולש, מחזיק למעשה בכוחה של הסמכות בשל יחוסו המשפחתי. נד, שחור עור בדרום הגזעני של ארצות הברית, מצוי בתחתית הסולם החברתי, אך הוא אוחז בסמכות דוֹדית כלפי לושס, המתאר אותו כעובד מיוחס, מפונק וחסין בשל מוצאו. ושניהם יחד אמנם תלויים בכישוריו הפיזיים והמכניים של בון, אך עולים עליו בכישוריהם השכליים והמנטליים.

"הבוזזים", המתרחש בתחילת המאה העשרים במחוז יוקנפאטופה הבדיוני (מקום התרחשותם של ספרים נוספים של פוקנר) הוא סיפור חניכה, אותו מספר לושס לנכדו, תוך שהוא משלב את שחזור תחושותיו כילד עם תובנותיו כמבוגר. בארבעה הימים, בהם יהיה רחוק מהוריו, הוא ילמד על העולם יותר מכפי שלמד בכל השנים שקדמו להם. הוא יפגוש שוטר שיעשה בכוח שבידיו שימוש שרירותי לטובתו, ישהה בבית זונות, ישולב בהימורים על מירוצי סוסים, ילמד על מעמדה של האשה, יחזה באלימות וברמאות, ויווכח לדעת שהגזענות לא התפוגגה כלל עם ביטולה של העבדות. שום דבר לא הכין אותו לתהפוכות שימתינו לו בדרך, וכמו ילד הוא יבכה לעתים: רציתי להיות שוב בבית. רציתי להיות עם אמא שלי. כי התנסות, ידע, ידיעה – כל אלה מצריכים היערכות ומוכנות: ולא שהם ינחתו עליך בהפתעה, בחושך, כאילו שודד דרכים התנפל עליך. הייתי בן אחת-עשרה בסך הכל, אל תשכח. לושס הזקן מעיד על לושס הילד שבסיומם של אותם ימים היה מודע בחדות לעוולות החיים, שנא אותן בכל לבו, ויותר מכך, "שנאתי לא רק את העובדה שזה כך, אלא שכך זה גם יהיה אם החיים יימשכו, כל עוד המין האנושי יטול בהם חלק".

לצד סיפור החניכה, הספר הוא גם סיפורו של עולם על סף שינוי. המכונית של הסב, בין הסנוניות הראשונות של העידן הממונע, היא תופעה יוצאת דופן, אך השפעתו של עידן זה כבר ניכרת. אשה, אצלה השלושה עוצרים לאכול, מספרת כי אנחנו המכונית השלוש-עשרה שעוברת שם בשנתים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים. באופן הזה איבדה כבר שתי תרנגולות, וכנראה לא תהיה לה ברירה אלא להכניס את כל החיות למכלאות, אפילו את כלבי הציד. לושס מספר על שטחי בר שנסוגו מפני הציביליזציה בקצב שהלך והואץ, ואולי עד 1980 גם המכונית לא תצליח להגיע לשום שטחי בר, כי היא עצמה תחסל את שטחי הבר שהיא מחפשת.

בשונה ממרבית ספריו האחרים של פוקנר, סגנונו של "הבוזזים" פשוט יחסית ופחות מאתגר. במקומות רבים, אף על פי שהתנסויותיהם של השלושה אינן קלות, הסיפור אפילו מצחיק. לושס מתאר סצנות משעשעות בבית ובדרך, ואינו מהסס גם ללגלג על עצמו: "אמרתי, והאמנתי בזה (אני יודע שהאמנתי בזה כי אמרתי את זה אלף פעם מאז, ואני עדיין מאמין בזה ומקווה לומר זאת עוד אלף פעמים בחיי, ונראה אם מישהו יעז להגיד לי שאני לא מאמין בזה), לעולם לא אשקר שוב". למרות שהספר מאפשר קריאה שוטפת, תובנותיו המרשימות, תוצר של התבוננות מעמיקה, ראויות שיתעכבו עליהן.

הספר זכה לתרגומה היפה של שרון פרמינגר. המתרגמת שימרה את שגיאות הדיבור של גיבורי הספר במינון מוצלח, כזה שמשקף רמת עילגות מסוימת, אך אינו צורם מדי לקורא. את העטיפה הנאה אייר רענן מורג ועיצב דקל בוברוב.

ב-1963 תורגם הספר על ידי עליזה נצר בשם "החומסים", וראה אור בהוצאת עמיחי.

מומלץ בהחלט.

The Reivers – William Faulkner

פן וידיעות ספרים

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

הטובה שבמרגלות / אלכס גרליס

989022

פלישת בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944 לוותה בפעולות הונאה רחבות היקף תחת השם "מבצע פורטיטיוד". מטרת המבצע היתה להטעות את הגרמנים באשר למקום בו תתבצע הפלישה. פורטיטיוד צפון סימן כיעד את נורבגיה, ופורטיטיוד דרום את פה דה קאלה, הנקודה בחוף צרפת הקרובה ביותר לאנגליה. ההטעיה כללה, בין השאר, הקמת ארמיה מדומה בחופי דובר, ופעילות מודיעינית ענפה. "הטובה שבמרגלות" מתרחש על רקע הפעילות המודיעינית שנועדה לשכנע את הגרמנים שהפלישה תתבצע בפה דה קאלה.

אוון קווין נפצע בקרב ימי. לאכזבתו נבצר ממנו לחזור לשירות בים מסיבות רפואיות, והוא הוצב לתפקיד משרדי בלונדון. בבית החולים, בו עבר טיפולי פיזיותרפיה, פגש את האחות נטלי מרסיה שטיפלה בו במסירות ונראה שנמשכה אליו. בתוך מספר שבועות החליטו השניים להנשא. חיל הים העמיד לרשותם דירה קטנה, נטלי המשיכה בעבודתה כאחות, ואוון הצטרף לצוות שלמד לפרטיו את החוף הצפוני של צרפת. כשנטלי נעלמת, אוון מגלה שהוא שימש כל השנים כפיון במשחקי ביון, וכשצרפת משתחררת מן הכיבוש הנאצי הוא יוצא לחפש את אשתו.

אלכס גרליס ביסס את ספרו על תחקיר מקיף של ארועי התקופה. הספר משלב דמויות בדויות, כמו אוון ונטלי, עם אנשים שהיו, ועם מהלכים מדיניים וצבאיים נאמנים להיסטוריה. השילוב עובד מצוין, ומאפשר לימוד והעשרה יחד עם חוויה ספרותית מהנה. ציר העלילה הוא יחסיהם של בני הזוג, אבל ציר זה מטרתו להוביל את העלילה, והוא אינו גולש למתקתקות רומנטית, אינו משתלט על הספר ואינו הופך לעיקר. העלילה פותחת בתנועה ההמונית של הפליטים בצרפת, הנמלטים מאימת הכובש, עוברת לשדה הקרב הימי, ממשיכה במסדרונות החשאיים של הביון, הן הבריטי והן הגרמני, ומסתיימת בצרפת המשוחררת והמבקשת לנקום. בכל מקום ניכרת בקיאותו העמוקה של הסופר בפרטים, הן בתמונה הכוללת והן בפכים הקטנים. אני מוצאת – לא בפעם הראשונה – את השילוב של היסטוריה עם בדיה, כשהוא נעשה כהלכה, מעשיר ומרתק, דרך מצוינת לצבור ידע באמצעות פרוזה טובה. האופן בו בחר גרליס לסיים את הפן הבדוי בספרו הוא בעיני הליקוי היחיד בספר, אבל מדובר בחריקה קלה בלבד על רקע הספר כולו. כמצופה מספר מבוסס היסטוריה, הסופר מבדיל בסופו בין אמת ובדיה.

ההיסטוריה מרתקת, ו"הטובה שבמרגלות" עושה לה שירות מצוין. בהחלט מומלץ.

The Best of our Spies – Alex Gerlis

פן וידיעות ספרים

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד