חייה הפרטיים של גברת שארמה / ראטיקה קאפור

36200058541b

שמו של הספר גרם לי לחשוב שזה יהיה עוד סיפור אודות אשה הודית הנחנקת תחת עול המסורת, נתונה תחת שלטון בעלה והוריו האדישים לחיים הפרטיים הפועמים בקרבה. טעיתי. "חייה הפרטיים של גברת שארמה" הוא ספר מקורי, אותו אפשר לקרוא ולפרש בדרכים שונות, כולן לגיטימיות.

רֶנוּקה שארמה, תושבת דלהי, נשואה לגבר האוהב אותה ומסור לה. היא אינה חשה בדידות בנישואיה, למרות שהוסדרו על ידי ההורים. היא ובעלה מנהלים חיי שותפות, ונהנים מקשר חברי ומיני מספק. בשל חוסר יכולתם להבטיח השכלה גבוהה יקרה לבנם, שכנעה שארמה את בעלה לצאת לכמה שנים לעבודה בדובאי. חמה וחמותה עברו לגור איתה, והם מתיחסים אליה כאל בת. רנוקה עובדת כפקידת קבלה אצל רופא גניקולוג, היא עצמאית למדי בכל מה שקשור להוצאת כספים, אוהבת לבקר במרכזי קניות מודרנים, מתלבשת כרצונה, לפעמים בסארי, לפעמים בלבוש מערבי. הפסיעה הזו על קו הגבול בין המסורת למודרנה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, גם אם רנוקה עצמה אינה מאבחנת כך את אורח חייה. היא אמנם עובדת, אבל רק חצאי ימים, כדי שעבודת הבית לא תופרע, וכדי שתגיש ארוחת צהרים למשפחתה. בעצה אחת עם בעלה החליטו לא ללדת ילדים נוספים, חורגים מן המסורת של משפחה מרובת ילדים, והיא חשה שונה בשל כך. למרות היותה אשה עצמאית יחסית, היא מייחדת לעצמה תפקידים נשיים, סבורה, לדוגמא, שחינוך למשמעת הוא תפקיד הגבר.

עול המחויבות לתפקידים המסורתיים על חשבון האפשרות להגשמה עצמית הוא נושא מרכזי נוסף. בעלה מלגלג ברוח טובה על דאגנות היתר שלה, וממשיל אותה ללטאה שבסיפור החביב עליו: שתי לטאות חברות עמדו יום אחד על תקרת החדר ואחת מהן הציעה שהן יצאו לטיול קצר. "בשום פנים ואופן!" אמרה החברה. "מי יחזיק את התקרה?". אבל דאגנותה של רנוקה לא נובעת מתחושת אחריות מובהקת, אלא מתוך פחד להרפות מן הקיים, כי הקיים בטוח ומקובל ומעוגן במסורות ישנות, והבלתי ידוע מעורר אימה. תחושת הדיכוי אינה מודעת אצלה, אלא נמצאת סנטימטר מתחת לפני השטח, ואם תנסה לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר, התקרה המגוננת, שאיש לא יחזיק בה עוד, תקרוס עליה.

רנוקה היא אמנית ההסתרה והמופנמות, אפילו לעצמה היא לא חושפת את סודותיה, ואם היא כבר מגלה בחייה ובאישיותה פרטים בלתי מחמיאים, היא משקרת לעצמה שקרים מנחמים, וחוזרת ואומרת "אני לא חושבת שזה לא בסדר". כך היא נוהגת כשהיא גובה שוחד מסוחרים שמספקים סחורה למרפאה, וכשהיא רוצה לגנוב תיק עניבות שמצא חן בעיניה, וגם כשהיא משכנעת את גיסתה להתחתן כרצון הוריה למרות שהגיסה שואפת להמשיך ללמוד וחוששת שבעלה ימנע זאת ממנה, מה שאכן קורה.

נושא מרתק נוסף הוא יחסיה עם בנה. רנוקה היא אם מסורה לבובי בן העשרה, אבל היא נתקלת בקשיים מרובים. היא רוצה שילמד בעתיד מינהל עסקים לתואר שני ויעבוד במשרד מודרני. הוא רוצה להיות שף. היא מנסה להלביש אותו חליפות, הוא מסרב. היא מחנכת אותו ברוח המסורת, הוא מורעל מאלכוהול באיכות ירודה שהתפתה לשתות עם חבריו. רנוקה, שהיא בעצם אשה בודדה, מבקשת למצוא בבובי גם חבר, ויחסי השניים נעים בין אהבה לדחיה. בעבודתה היא פוגשת נשים שלא ילדו, ולעצמה, בשקט, היא מרשה לתהות על האפשרות הזו לא להיות אם: לפעמים אני שואלת את עצמי מה זה אומר לא להיות אמא. אני תוהה איך מרגישים כשלא צריכים לשאת את עול החיים האחרים בכל רגע ורגע שאלוהים מעניק לך עלי אדמות? זה טוב או רע? […] מדי פעם גם אני מקנאה. גם אם את רק מרחפת לפה ולשם בלי שום מטרה, את לא נגררת למטה תחת עול הילד.

הסדקים בעולמה של רנוקה מתרחבים כשהיא פוגשת את ויניט, רווק צעיר ממנה בשבע שנים. היא לא מספרת לו שהיא רעיה ואם, ומתרצת זאת לעצמה לא כשקר אלא כהשמטה באשמתו של הבחור שלא שאל. האם יש עתיד לקשר? ומה יקרה כשבעלה של רנוקה יגיע לביקור מולדת? ראטיקה קאפור בחרה לגיבוריה סיום דרמטי, שכמו הספר כולו מעורר רגשות מעורבים – הזדהות עם קשייה של רנוקה, ביקורת על כמה מהחלטותיה, והסתיגות מהתפתלויותיה ומהצטדקויותיה.

כמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק בחיים הפרטיים של אשה אחת, ואפשר לקרוא אותו כך. אפשר גם לראות ברנוקה מייצגת של הודו שבין העולם החדש לעולם המסורתי. אבל למה לבחור? אפשר לקרוא אותו בשתי הדרכים גם יחד.

ראטיקה קאפור יצרה מונולוג משכנע באנושיותו, ודחסה אל ספר קצר ופשוט לכאורה שורה ארוכה של נושאים מעניינים ושל תובנות מפוכחות ששווה להרהר בהן. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

The Private Life of Mrs. Sharma – Ratika Kapur

פֶּן וידיעות ספרים

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

מודעות פרסומת

גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

gustav_layout_iris-web1

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

כשהקיסר היה אלוהי / ג'ולי אוטסטקה

6668709099099490805no

לגמרי במקרה קראתי את "כשהקיסר היה אלוהי" ביום השנה ה-74 למתקפת היפנים על פרל הארבור. בעקבות המתקפה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם השניה, וגורלם של היפנים-אמריקאים קיבל תפנית לרעה. בתוך יומיים נעצרו כ-1,800 בני אדם שמוצאם ממדינות אויב, כשני-שליש מהם היו יפנים. כחודש אחר-כך הוצאו תקנות שהגבילו את תנועתם של כמליון איש, ובעקבותיהן תקנות נוספות שהקפיאו את נכסיהם. במאי 1942 הצטוו כ-112,000 יפנים, תושבי החוף המערבי, להתייצב במרכזי כינוס לשם הרחקתם מ"האזור הצבאי מספר 1", הווה אומר החוף המערבי. המורחקים שהו בשנים הבאות במחנות בתנאים לא תנאים, ורק אחרי המלחמה הותר להם לשוב לבתיהם.

את המשפחה המתוארת בספר פקד אותו הגורל. האב נעצר באחד מלילות דצמבר 1941, ונלקח מביתו כשהוא לבוש בחלוק רחצה ובנעלי בית. ביום המחרת השמידה האם כל סממן יפני מביתה, והורתה לשני ילדיה – בת עשר ובן שבע – להזדהות כסינים. הילדים, ילידי ארה"ב, ששמותיהם אמריקאים ושפתם אנגלית, חשו בשינוי באוירה, בהתרחקות חבריהם. הספר נפתח במאי 1942, כשהאם רואה על לוח מודעות ברחוב את צו הפינוי, שוכחת את הסיבה שבגינה יצאה לרחוב, ושבה על עקבותיה כדי לארוז. לילדים היא מספרת שהם עומדים לצאת לטיול ארוך. לאורך כל הספר לא נודעים לנו שמותיהם של בני המשפחה, וכך הופך הסיפור מפרטי לכזה שכולל את כלל אוכלוסית יוצאי יפן בחוף המערבי.

הפרק הראשון מתואר מנקודת מבטה של האם, והוא עוסק בהכנות לפינוי. הפרק השני מתרחש כולו ברכבת בדרך למחנה קבע, ונקודת המבט בו היא של הילדה. בפרק השלישי מתוארים החיים במחנה, ובמרכזו הילד. פרק החזרה הביתה מסופר בגוף ראשון רבים, ובפרק האחרון ניתנת רשות הדיבור לאב, שהיה בבחינת נפקד כל אותן שנים. לשונו של הספר מינורית, מצומצמת, והבחירה לתאר את ההתרחשויות בעיניהן של שלוש דמויות תמימות יוצרת קונפליקט תמידי בין הרוגע לכאורה כלפי חוץ, לבין הארועים הדרמטיים. הבחירות הסגנוניות האלה מעניקות לספר עוצמה בלתי מתלהמת. רק בפרק האחרון ניתן פורקן לזעם, ועלבונם של גיבורי הספר – אמריקאים שהושפלו ונכלאו ללא משפט רק בשל מוצאם – מקבל ביטוי מילולי:

[…] אני הוא זה שאתה מכנה ג'אפ. אני הוא זה שאתה מכנה ניפ. אני הוא זה שאתה מכנה סדוק. אני הוא זה שאתה מכנה בטן-צהובה. אני הוא זה שאתה מכנה גוק. אני הוא זה שאינך רואה כלל – כולנו נראים אותו דבר. אני הוא זה שאתה רואה בכל מקום – אנחנו משתלטים על השכונה […]

אז קדימה, תכלא אותי. תיקח את הילדים שלי. תיקח את אשתי. תקפיא את הנכסים שלי. תשתלט על היבולים שלי. תעשה חיפוש במשרד שלי. תבזוז את הבית שלי. תבטל את הביטוח שלי. תעמיד את העסקים שלי למכירה פומבית. תבטל את חוזה השכירות שלי. תקצה לי מספר. תודיע לי מה פשעי. נמוך מדי, כהה מדי, מכוער מדי, גאה מדי. תכתוב את זה – עצבני בשיחה, צוחק תמיד בקול רם ברגע הלא מתאים, לא צוחק בכלל – ואני אחתום על הקו המקווקו. הוא בוגדני, ערום, חסר רחמים, אכזרי […]

הערה להוצאה: שני העמודים בפתיחת הספר, המוקדשים למובאות מחמיאות מתוך ביקורות, מיותרים לגמרי. תנו לספר לדבר, לא למבקרים.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על עוד אחד מפניה העגומים של מלחמת העולם השניה.

When the Emperor was Divine – Julie Otsuka

ידיעות ספרים / פן הוצאה לאור

2015 (2002)

תרגום מאנגלית: רחל פן

האשה בזהב / אן-מארי אוקונור

966860

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי

לבד בברלין / האנס פאלאדה

200px-alone_in_berlin

קראתי את הספר בקריאה רצופה, כמעט ללא הפסקות. הוא מעניין לכל אורכו, אפילו מותח למרות הסוף הידוע מראש.

כשקראתי את "איש קטן לאן" היתה לי תחושה של התגלות. זה היה הספר הראשון שהצליח להעביר עבורי את אוירת גרמניה של שנות ה-20, ונתן מענה לשאלה איך התאפשרה תופעת היטלר. פאלאדה הצליח להכנס לקרביים של גיבוריו, וגם לקרביים של מדינתם, ולהחיות את אוירת אותה תקופה שהיטלר ידע לנצל היטב. ב"לבד בברלין" הוא עשה משהו דומה, כשהתמקד בפחד, במלשינות ובאוירת הטרור ששררה בשנות ה-40, ושדיכאה בהצלחה רגשות מרי. בשני המקרים להבין אין פירושו לסלוח, אבל לדעת פירושו לפחות לשאול את השאלות הנכונות.

בשונה מ"איש קטן לאן", "לבד בברלין" הוא ספר לא מבושל דיו. הספר נכתב בפרץ יצירתי אחד שארך 24 ימים, וניכר שלא עבר עריכה ביקורתית. כתוצאה מכך הוא סובל משורה של תיאורים פלקטיים וסטראוטיפיים, שלא עושים אתו חסד, ולא עושים צדק עם כשרונו של פאלאדה. דוגמאות: הנער השכן של הזוג קוונגל, בלדור פרסיקה, הוא דמות כזו, וכך גם בורקהאוזן, השכן מהמרתף, וגם איש הגסטפו פרל. שלושה אלה הם אנשים שנואים מעצם מעשיהם, אבל פאלאדה מעמיס עליהם טמטום ועילגות במידה מופרזת, שהופכת אותם למין קלישאה מגוחכת.

למרות המגרעת המשמעותית הזו, אני חושבת שזהו ספר טוב, ויחודו ואמינותו נובעים מכך שנכתב מיד אחרי המלחמה ע"י מי שחווה על בשרו את האימה ואת ההתלבטות בין מה שהוכרח לעשות למה שרצה לעשות. בעלילת משנה צדדית מסופר בספר על שחקן שהיה חביבו של גבלס עד שסר חינו, והוא, שכל מה שרצה בחיים היה לעמוד על במה ולשחק, לא קלט בתמימותו את רוחות הזמן. היתה לי הרגשה שפאלאדה כתב את הדברים על עצמו.

Jeder stribt fur allein – Hans Fallada

הוצאת פן וידיעות אחרונות

2010 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון