מבצע שיילוק / פיליפ רות'

d79ed791d7a6d7a2_d7a9d799d799d79cd795d7a7

"מבצע שיילוק" נפתח בתיאור חוויה מערערת שעבר פיליפ רות': בשנת 1987, בעקבות ניתוח שלא עלה יפה, נזקק הסופר לכדורי שינה כדי להעביר את לילותיו ללא כאבים. בדיעבד התברר שלכדורים שנרשמו לו היו תופעות לוואי קשות, ובמשך חודשים הלך מצבו הנפשי והידרדר. הוא סבל מחרדות, חש זר לעצמו, התקשה לתפקד, ונטה למחשבות אובדניות. כשאובחן הקשר בין הכדורים לסבל הנורא שחווה, נגמל מהם, והחל לשוב בהדרגה לאיתנו. בשלב זה, כשבטחונו בעצמו ובזהותו עדיין מעורער, קיבל שתי שיחות טלפון מישראל, האחת מקרוב משפחתו והשניה מידידו הסופר אהרן אפלפלד. שניהם סיפרו לו שמסתובב בישראל אדם המציג עצמו כפיליפ רות' הסופר, והוא מטיף לרעיון התפוּצָנות, שבמרכזו רעיון שיבת היהודים לתפוצות, התזה ההופכית לציונות.

הניתוח והמשבר שבעקבותיו ארעו במציאות. האם גם הופעתו של הכפיל המתחזה ארעה במציאות? פיליפ רות' עושה מאמצים ספרותיים לשכנע באמיתותו. בהקדמה הוא מספר לקורא על השינויים שנאלץ להכניס בזהות כמה מן הדמויות בספר מסיבות משפטיות, ובהמשך הוא משלב את העימות מול הכפיל בהתרחשויות אמיתיות ומתועדות. כשקיבל את שיחות הטלפון מישראל, היה בעיצומן של הכנות לנסיעה לירושלים, כדי לשוחח עם אפלפלד, שיחה שנכללה מאוחר יותר בספרו "ענייני עבודה". קטעים מן השיחה נכללים גם ב"מבצע שיילוק" (שמחתי, כמו בפגישה עם מכר אהוב, למצוא כאן בין השאר את אותו הציטוט שבחרתי לסקירה שכתבתי על "ענייני עבודה"). בביקורו בארץ תכנן לשבת בבית המשפט במהלך משפטו של ג'ון דמיאניוק, וכך אכן עשה, במציאות ובספר. לאורכו של הספר כולו, ממש עד לסיומו, משובצים בו אנשים מחייו, כולל פגישה מקרית המתוארת באפילוג, עם מבקר ספרות, שציטוט מביקורת שכתב על "מבצע שיילוק" מופיע על כריכת הספר. ואז, בדף האחרון, מגיעה הערה לקורא בזו הלשון: "הוידוי הזה הוא שקר".

היה או לא היה? מן הסתם לא היה, אבל בלשונו של רות', "ספרות בדיונית מספקת למספר את השקר שבאמצעותו ניתן לחשוף את האמת שאי-אפשר לדבר עליה".

בניגוד לעצת בת-זוגו, בחיים ובספר, השחקנית קלייר בלום, הוא מחליט לאתר את המתחזה ולהתעמת אתו. התוצאה היא סחרחרת ארועים אליהם הוא נסחף, בלבולי זהויות בינו ובין בן-דמותו, וניצול הסיטואציה החריגה על ידי כוחות אחרים באזור – ידידו הפלשתינאי, נציג המוסד ואחרים. אף אחד ושום דבר אינם מה שהם מתיימרים להיות, ועד הסוף לא ברור מי המפעיל ומי המופעל.

חילופי זהויות וערפול זהויות הם מוטיב מרכזי בספר: רות' וכפילו, ג'ון דמיאניוק / איוון האיום, ששאלת זהותו עמדה במרכז המשפט, אפלפלד שכילד בן תשע ברח ממחנה ריכוז וחי בזהות שאולה, אורחת קתולית של אפלפלד שסבורה שהיא יהודיה שננטשה כתינוקת במלחמה. רות' עומד על ההבדל שבין ספרים על כפילים לארועים שהוא מתאר ב"מבצע שיילוק". בעוד בספרות תפקידו של הכפיל לחשוף את השחיתות שמתחת למעטה המכובד, כאן הכפיל נפרד לחלוטין ממקורו:

מי שנרשם בסוויטה 511 של מלון "המלך דוד" לא היה האני האחר שלי, האני השני, האני הבלתי-אחראי, האני הסוטה, האני הנגדי, האני החוטא, האשם, המגלם את ההזיות הרעות שיש לי עצמי […] לחשוב עליו כעל כפיל הרי זה להעניק לו את המעמד ההרסני של הארכיטיפוס המפורסם, הקיים, בעל היוקרה, והכינוי מתחזה גם הוא אינו משפר את המצב […]. כדי לבדל עצמו מרות' המזויף, הוא מכנה אותו מוישה פיפיק, ביטוי ביידיש שמשמעותו הברנש הקטן שרוצה להיות כמו גדול, הילד המשתין במכנסים, מישהו שהוא קצת מגוחך, קצת מצחיק, קצת ילדותי, הצל הקומי שלצדו גדלנו, האישיות הפולקלורית הקטנה. השם המבטל הזה אינו מקטין בפועל את נוכחותו של המזויף בחייו של רות'.

כמו בספריו האחרים של פיליפ רות', גם כאן הוא עוסק בנושאים שאינם חדלים להטריד אותו – העם היהודי, הגורל היהודי, ישראל, האנטישמיות:

הנושא שלא זכור לי באמת כי בחרתי בו ללוותני כך כצל, עד מוות; הנושא שאת בחינתו האובססיבית חשבתי תמיד כי יבוא יום ואוכל להשאירה מאחורי; הנושא שלא תמיד קל להבין את חדירתו המתמדת לכל ענין בכל מקום; הנושא המחלחל, החובק-כל, המייגע, המגלם בחובו את הבעיה הגדולה ביותר ואת החוויה המדהימה ביותר של חיי, ואשר חרף כל נסיון נכבד לעמוד בפני קסמו, נראה עכשו כי הוא הכוח הלא-רציונלי השולט בחיי – וכפי שהדברים נשמעים, לא בחיי בלבד… הנושא הקרוי היהודים.

"מבצע שיילוק" כולל אזכורים רבים של ספריו של רות' ושל דמויות מתוכם. כבר בתחילתו של הספר, לפני הנסיעה לישראל, כשהוא תוהה על היתכנותו של הכפיל, הוא נסחף לכיוונה של השערה שאחד האלטר-אגו שלו, כמו נתן צוקרמן, יצא מן הספרים והתממש כדמות בשר ודם. בהמשך, משום שהוא מופיע בספר בדמותו שלו, ומשום שהוא מתמודד כל חייו עם ביקורת מצד הקהילה היהודית על תוכנם של ספריו, יצירתו תופסת מקום בעלילת הספר הנוכחי.

הספר תוסס במגוון של דעות ועמדות בנושא היהודים וישראל, חלקן פרובוקטיביות ומקוממות. אלה, יחד עם המציאות המתעתעת של ההתרחשויות, מחייבות קריאה עירנית. רות' מכניס אצבעות ספרותיות היישר למוחו של הקורא, מעסה קצת, מבלגן קצת, ומפתה להקדיש מחשבה לא בהכרח קונפורמית לשאלות קיומיות.

מומלץ, כמובן

Operation Shylock – Philip Roth

זמורה ביתן

1999 (1993)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

מודעות פרסומת

ענייני עבודה / פיליפ רות'

ענייני עבודה

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

נמסיס / פיליפ רות'

d7a0d79ed7a1d799d7a1-d7a4d799d79cd799d7a4-d7a8d795d7aa-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

"נמסיס" הוא ספרו האחרון של פיליפ רות'. לאחר שהספר ראה אור ב-2010 הודיע רות' על פרישה מכתיבה. עיקר תהילתו של הסופר באה לו מספריו האינטנסיבים, האפלים יותר, כמו "הכתם האנושי", "מה מעיק על פורטנוי" ו"התיאטרון של מיקי שבת". אני, כמובן, מעריכה מאוד את הספרים הללו – איך אפשר שלא – אבל חיבה יתרה יש לי אל הספרים הפחות דחוסים, החל ב"הייה שלום, קולומבוס", עבור ב"נחלת אבות" מכמיר הלב, וכלה ב"נמסיס". ספרים שבהם, למרות העומק הרגשי והמתלבט של גיבוריהם, יש לסופר פנאי להתעכב על פרטי נוף, על שיחות צדדיות, ואין תחושה של דחיפות מאיימת.

"נמסיס" מתרחש בארה"ב בקיץ 1944, על רקע מלחמת העולם השניה (למעט הפרק האחרון המתרחש כשלושים שנה מאוחר יותר). זהו סיפורו של באקי קנטור, צעיר יהודי בן עשרים פלוס, שבשל ראיה לקויה לא גויס לצבא, ומצפונו מייסר אותו על כך. לאקי הוא בחור בעל כושר גופני גבוה, מורה לספורט, מטיל כידון, קופץ למים, והוא חש כשיר לגיוס, אך כאמור הצבא פוסל אותו. חבריו הטובים ביותר השתתפו בפלישה לנורמנדי, ונלחמים על אדמת צרפת, ואילו הוא מנהל מגרש משחקים בניוארק בתקופת חופשת הקיץ. את הפסטורליה של החופשה מפרה התפרצות מחלת הפוליו. החיסון הונהג רק עשור מאוחר יותר, ובתקופה בה מתרחש הסיפור הפוליו הוא בגדר מסתורין. לא ברור למה הוא פורץ, לא ברור איך הוא מועבר מאדם לאדם. שניים מן הילדים שמשחקים באופן קבע במגרש של לאקי מתים, ועוד כמה ילדים לוקים בשיתוק. לאקי, שכבר מיוסר מאשמה בשל אי השתתפותו במלחמה, מיוסר כעת גם מתחושת אחריות, ולפיכך מתחושת כשלון, כשהילדים שבאחריותו נפגעים. ואם לא די בכך, הוא משתכנע על ידי חברתו לצאת מן העיר ולנהל חוף רחצה במחנה בחיק הטבע, ולאשמה המייסרת נוספת כעת תחושה של נטישת משמרת, של בגידה בילדים. מחשש לספוילרים לא אתאר את מה שהתרחש אחר-כך במחנה, ושינה את חייו של באקי לנצח.

לב הספר הוא בשאלת החובה והאשמה:

אשמה אצל אדם כמו באקי עשויה להיראות חסרת הגיון, אבל למעשה היא בלתי נמנעת. גורלו של אדם כזה נגזר. כל דבר שיעשה לא ישתווה לאידיאל שבתוכו.

הספר, באמצעות באקי, מתחבט גם בשאלה של יחסי אלוהים-אדם. אלוהים של באקי הוא אל מרושע, מוכן לפגוע בלי סיבה בילדים חפים מפשע. הוא לא רחוק מראית "האלוהות כברייה העוינת את קיומנו פה". ועם זאת הוא אינו מפקפק בקיומו של האל:

אתה עדיין מאמין באלוהים הזה שאתה מזלזל בו כל כך?

כן. מישהו היה צריך לעשות את המקום הזה.

הפתיע אותי בספר ההעדר המוחלט של השואה. בכל זאת מדובר בתקופה שבה כבר הסתננו ידיעות על המתרחש במחנות הריכוז, ובקרב הקהילות היהודיות שררה דאגה לקרובים באירופה. יכול להיות שההסבר הוא במשפט כמעט מובלע בספר. רות' מתאר את השיחות היומיומיות סביב מחלת הפוליו, ומציין בדרך אגב כי רק לפני זמן קצר כל השיחות נסובו סביב המלחמה, וכעת לא מדברים עליה. האסון הקרוב פיזית תמיד מאיים יותר מאסון מעבר לים.

"נמסיס" הוא ספר מעניין, שלוקח זמן להבין את עומקו. תוך כדי קריאה הוא נראה לי ספר בעל רובד אחד, שכל מה שיש בו נאמר מפורשות. אבל כמה שעות אחרי הקריאה, וגם כעת תוך כדי כתיבה, אני רואה את העומק, מהרהרת בעוד ועוד שאלות שעולות בו.

העטיפה מקסימה בעיני. במהדורה העברית נשמר עיצוב העטיפה של הספר המקורי, רק בצבע רקע שונה (לפי אמזון העטיפה המקורית שחורה-לבנה, ובעברית שחורה-צהובה).

כשסיימתי לקרוא את "נמסיס" בחרתי לקרוא את "הייה שלום, קולומבוס", ספרו הראשון של פיליפ רות'. מפליא למצוא את קוי הדמיון בין שני הספרים, שנכתבו בהפרש של חמישים ואחת שנים זה מזה. הכשרון והעין הבוחנת היו שם ממש מהתחלה, וליחם לא נס עם השנים.

Nemesis – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

זעם / פיליפ רות'

963809

בספריו האחרונים נטה פיליפ רות לעסוק באנשים שמתמודדים עם בעיות הזיקנה. מכיוון שרות עצמו חוגג השנה 80 שנה להולדתו, הבחירה הזו אולי טבעית. הגיבורים המזדקנים של ספריו – "החיה הגוועת", "כלאדם", "הרוח יוצא" – יצריים וסוערים כמו בספריו המוקדמים יותר, אם כי פחות מתריסים ומרדנים, ועל הספרים שורה גם מעין השלמה הבאה עם הגיל ועם הנסיון. "זעם" יוצא דופן מן הבחינה הזו, שכן גיבורו בן 18 בעת התרחשות העלילה. אבל אין פה חזרה אל הספרות המוקדמת שלו, אלא שילוב – מוצלח ביותר – של סיפור נעורים עם מתינות המספר המבוגר. על הכריכה מצוטט משפט שנכתב על הספר ב"ניו יורקר", ולפיו "רות ממזג את שמחת החיים המופקרת של כתיבתו המוקדמת ואת הפיכחון של ספריו האחרונים". הביטוי "שמחת חיים מופקרת" נראה לי מוגזם, בעיקר בהקשר לספר הזה, אבל אני מסכימה לגמרי עם ענין המיזוג בין הצדדים המוצלחים שלו כסופר צעיר וכסופר מנוסה.

הספר מתרחש בשנת 1951, כשברקע מהדהדת כל העת מלחמת קוריאה. מרקוס מסנר, בנו של קצב יהודי כשר, שהיה עד אז "ילד טוב ניו ג'רזי", בוחר לעזוב את הבית לקולג' מרוחק, משום שאביו, שעד אז היו לו יחסים טובים אתו, הפך מגונן עד כדי פרנויה (רות עצמו סיפר בראיון נדיר שבשנת 1951 נאלץ לברוח לאוניברסיטה מרוחקת מביתו, כי האב סוכך עליו במידה כזאת שאלמלא נמלט משם, "הייתי הורג אותו"). לראשונה בחייו מרקוס מוצא עצמו לבדו, הרחק מחממת הוריו, וכל מה שהוא רוצה זה להשיג ציונים מעולים ולהתרחק מצרות, כי צרות פירושן גירוש מהקולג`, משמע גיוס לצבא, וכתוצאה מכך סיכוי גבוה לההרג בקוריאה.

בקולג` מרקוס פוגש טיפוסים שאת קיומם לא יכול היה לדמיין קודם לכן. ההתמודדות שלו עם החיים ה"אמיתיים" לא מתנהלת יפה. הוא לא מסוגל להתעמת עם אנשים השונים ממנו, אין לו יכולת לקבל את השונה, ומתברר שיש בתוכו זעם שמתפרץ בהזדמנויות הלא מתאימות, בעיקר כשהוא נתקל באנשים שבטוחים בעצמם הרבה יותר ממנו. הוא אולי יודע מהן הבחירות הנכונות, אבל הוא לא בהכרח בוחר בהן. גם התהליכים ההיסטוריים הגלובלים והמקומיים מסיטים אותו מחייו קטנים והשלווים. … מה שאביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס, שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של האדם, מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן.

פיליפ רות הוא מספר מיומן ומנוסה, שהנסיון אינו פוגם ברעננות הכתיבה שלו. הנה עוד ציטוט מן הביקורות שעל כריכת הספר, ציטוט שאני מסכימה אתו לחלוטין: "פיליפ רות הוא רב-מג שמצליח לשלוף שפנים חדשים מאותם כובעים ישנים". זהו הספר ה-23 שלו שאני קוראת, ולמרות שהוא מעוגן באותם נופים אנושיים כמו רבים מן האחרים, יש בו – שוב – משהו חדש, רענן, מפתיע, מעורר מחשבה, שגורם גם לספר הזה להיות בלתי נשכח.

Indignation – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כלאדם / פיליפ רות'

938558

שמו של הספר הושאל ממחזה מימי הביניים, שמחברו אינו ידוע. במחזה נדרש אדם, ששמו כלאדם, להביא הוכחות למעשיו הטובים על מנת שיורשה להכנס לגן-עדן, והוא עורך מעין מסע סיכום בחייו.

ב"כלאדם" של פיליפ רות', שמו של הגיבור אינו ידוע (פעם אחת בלבד משתמש אחד מחבריו בשמו במהלך שיחה, אבל זהו מן הסתם כינוי ולא שם רשמי). הספר נפתח בלוויתו ומסתיים במותו, ובין שני אלה מתוארות תחנות בחייו. מרבית התחנות עוסקות במחלות ובמוות, שכן המוות הבלתי נמנע הוא בעצם הכוח המניע של הספר, השאלה איך חיים עם הידיעה שהמוות הוא מה שמצפה בסוף הדרך.

כי העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל-כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי. פעם חשבתי – בחשאי הייתי בטוח – שהחיים נמשכים עוד ועוד.

זהו גם סיפור על זיקנה. גיבורו של "כלאדם" חצה את גיל שבעים. מאחוריו שלושה גירושים, שני בנים מנוכרים ובת אוהבת אחת. הוא עבר בחייו כמה מחלות, חלקן לא קלות (ניתוח שבר כשהיה ילד, תוספתן שהתפוצץ וגרם לדלקת הצפק, עורקים סתומים), ובשנים האחרונות לחייו הוא מתאשפז לניתוח מדי שנה. חבריו מתים סביבו ממחלות קשות, נתקפים שבץ, אחת מתאבדת. כשהוא פורש לגמלאות, הוא מנסה להגשים חלום אמנותי, אך בהדרגה נוטש אותו. שום דבר בעצם כבר לא מתאים לו, והבדידות סוגרת עליו.

הזיקנה היא לא קרב; היא מרחץ דמים.

גיבוריו של רות` הם בדרך-כלל אנשים ייצריים, המסתערים על החיים בתאוותנות. לפעמים הם הורסים את עצמם, אבל כמעט אף פעם אינם מאבדים את הלהט. גם בספרו הקודם, "החיה הגוועת", העניק לגיבורו המזדקן תשוקה סוערת, ו"זיכה" אותו ברומן לוהט עם נערה צעירה. גיבור "כלאדם" משתוקק לחוש תשוקות כאלה, אבל כשההזדמנות אינה ניתנת לו הוא משלים עם מצבו. למרות הקדרות של סוף החיים, למרות החרטות על שגיאות העבר, יש בספר השלמה מפויסת. אפשר היה לראות בהשלמה הזו כעין יאוש, אבל רות מתמרן את הקורא אל מחוץ למחוזות האלה. ההחמצות מעציבות, אבל את הספר אופף בכל זאת מעין רוגע.

אותי הספר ריגש מן המילה הראשונה עד האחרונה. הנה, לדוגמא, שני קטעים מביקורו של גיבור הספר בקברי אביו ואמו, שיש בהם גם השלמה וגם געגועים צובטי לב:

הם היו רק עצמות, עצמות בתיבה, אבל העצמות שלהם היו העצמות שלו, והוא עמד קרוב לעצמות ככל יכולתו, כאילו הקירבה עשויה לקשר אותו אליהם ולהפיג את הבידוד שנולד מאיבוד העתיד שלו ולחבר אותו מחדש אל כל מה שהיה ונעלם.

אמו מתה בגיל שמונים, אביו בגיל תשעים. בקול רם הוא אמר להם, "אני בן שבעים ואחת, הילד שלכם בן שבעים ואחת". "יופי, חיית", השיבה אמו, ואביו אמר, "תסתכל אחורה ותכפר על מה שאתה יכול לכפר, ותוציא את הכי טוב ממה שהשארת". הוא לא היה יכול ללכת. העדנה יצאה מכלל שליטה. וכך גם ההשתוקקות שכל אחד יהיה בחיים. ושכל זה יהיה שוב מההתחלה.

אני נמנית עם אוהביו של פיליפ רות', והספר הזה לחלוטין עומד בציפיות הגבוהות שלי ממנו.

Everyman – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2011 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

הרוח יוצא / פיליפ רות'

1244002-18

נייתן צוקרמן, סופר מזדקן שבילה את תשע השנים האחרונות בבידוד מרצון, מגיע לניו-יורק מסיבות רפואיות הכרוכות בגילו (דליפת שתן מביכה). בכוונתו להשאר בעיר לא יותר מיממה אחת, ולשוב אל ביתו שבכפר, שם הוא מנותק מבני אדם ומתקשורת לסוגיה. התכנית משתבשת כשהוא פוגש כמה אנשים, שחייהם משתלבים בשלו בדרכים שונות, והוא נסחף אל מערבולת של ארועים ושל רגשות.

ציר העלילה הוא נסיונו של צעיר בשם ריצ'רד, המגדיר עצמו כסופר מתחיל, לכתוב ביוגרפיה אודות הסופר הנערץ על צוקרמן. לונוף, נשוא הביוגרפיה, הוא סופר נשכח, וריצ'רד מבקש לבסס את הביוגרפיה שלו על סוד אפל בעברו של לונוף. לשם כך הוא מנסה לגייס לצדו את צוקרמן ואת איימי בלט, מי שהיתה אהובתו של לונוף. צוקרמן, כמעט למותר לציין, מתרעם על הנסיון להחזיר את לונוף לתודעה באמצעות פיקנטריה שערוריתית חסרת ביסוס.

צוקרמן, גבר תאוותן למרות מגבלותיו הפיסיות (הוא אימפוטנט בעקבות סרטן הערמונית), מוצא עצמו נמשך לג'יימי, סופרת צעירה המבקשת לעבור עם בעלה מניו-יורק לאזור כפרי, בשל פחדיה מן הטרור. כדרכו, פיליפ רות' עוסק בהרחבה ביחסיו עם נשים וביחסיו עם גופו, ומרחיב בהתבוננויות על החיים ועל ההתמודדות עם המוות.

פיליפ רות', באמצעות צוקרמן, הוא אדם מתבונן, חד אבחנה, והוא משתף אותנו בדעותיו בשלל נושאים. כך, לדוגמא, הצבתו של צוקרמן כסוג של חוצן בניו-יורק, אחרי שתשע שנים לא קרא עתונים ולא התעדכן בחידושים טכנולוגים, מאפשרת לו את הנייטרליות האוביקטיבית של מתבונן מן החוץ, והתובנות שלו מרשימות בעיני.

אני נמנית עם קוראיו המסורים של פיליפ רות', וגם הספר הזה אינו מכזיב. יש בו את המורכבות של ספריו האחרים, אבל יש בו גם פשטות ופייסנות, מעין השלמה ויכולת להבחין בין עיקר וטפל הבאים עם הגיל ועם הנסיון.

זהו הספר התשיעי בסדרת ספרי צוקרמן, סדרה הכוללת בין השאר את "הכתם האנושי" ואת "התחתנתי עם קומוניסט" המרהיבים.

מומלץ ביותר

Exit Ghost (2007) – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2007)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן