הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

העובדות / פיליפ רות'

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של סופר

בגיל חמישים וחמש, כשהחל לחזור אל עצמו אחרי ניתוח שהסתבך וגרר אשפוז מתיש, שבתורו גרר דכאון, ישב הסופר פיליפ רות' לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר כולל שישה פרקים, ההולכים ומתרחבים מן המשפחה אל השכונה, אל הקולג', אל נישואיו הראשונים, ואל הקריירה הספרותית מ"היה שלום, קולומבוס" ועד "מה מעיק על פורטנוי". כפי שאפשר לצפות מרות', אין מדובר בכרונולוגיה המתרכזת ב"אני", אלא ב"אני בתוך התקופה ובתוך הרקע התרבותי והחברתי", ולמרות שמו של הספר אין מדובר בהנחת עובדות על הנייר, אלא בהתבוננות חוקרת ומעמיקה, העושה רושם כן וחשוף.

כמו ב"נחלת אבות" מוצג בספר הפער שבין בית הוריו של הסופר לזה שקיבל יצוג נרחב ביצירותיו. אחד מפרקי הספר מוקדש לטענות הקשות שהעלו נגדו קוראים יהודים בעקבות הסיפור "מגן האמונה" שנכלל ב"היה שלום, קולומבוס", האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית, שאותן הוא מפרק אחת לאחת. לאורכו של הספר שב ועולה האופן בו החיים משתקפים בספרות או משפיעים על יצירתה, וגם האופן בו הספרות משליכה על החיים. סגנונו של "מה מעיק על פורטנוי", אולי השנוי במחלוקת ביותר בין ספריו, מוסבר בהרחבה על רקע הפוליטיקה של תקופתו, ועל רקע חייו של רות'. זהותו היהודית, והיות יהודי בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, גם הם נושא מרכזי בספר. ועוד כיוצא באלה שפע נושאים ותת-נושאים השזורים יחד ברוב ענין.

ובכן, כך סתם יושב לו סופר, שהפך את חייו לבדיון שוב ושוב בספר אחר ספר, וכותב את העובדות? לא פיליפ רות'. לגביו, גם הכתיבה הזו היא ענין המזמין חקירת עומק. לשם כך הוא מגייס את נתן צוקרמן, הדמות שבדה בתשעה מספריו, ושמהווה במידה רבה אלטר אגו שלו עצמו. הספר נפתח במכתב מרות' לצוקרמן, ובו הוא מסביר את מניעיו לכתיבת האוטוביוגרפיה, ומבקש חוות דעת כנה על כתב היד. תשובתו הארוכה של צוקרמן חותמת את הספר, והיא מרתקת לא פחות מכל מה שנכתב לפניה. בין השאר שולל צוקרמן את רעיון האוטוביוגרפיה מכל וכל: "כך אנו מקבלים את ההקרנה האוטוביוגרפית הבדיונית הזאת המראה אותך באופן חלקי. אפילו אם קצצת בסך הכל אחוז אחד, זהו האחוז הקובע […]. אך אין זה בלתי רגיל, בעצם. באוטוביוגרפיה יש תמיד עוד טקסט, הֶקְשֵר, אם תרצה, נוסף לזה המוצג לראווה. קרוב לוודאי שזו הצורה הספרותית המניפולטיבית מכולן". הוא מטיח ברות', "אתה מציג לראווה תשוקה סודית שכל העולם יפנק אותך", וסבור כי "כתבת מטמורפוזה על עצמך פעמים כה רבות עד שאין לך מושג עוד מה אתה או מה היית אי פעם. עכשו אינך אלא טקסט מהלך". צוקרמן מתייחס גם ל"טריק" הספרותי של חליפת המכתבים בין השניים, וטוען כי "המכתב הזה בסוף הוא תחבולה של הגנה עצמית כדי לאחוז במקל בשני קצותיו". רות' לוקח צעד נוסף בעירוב העובדות ויצוגן הספרותי, ומאפשר לצוקרמן הבדוי להראות את כתב היד לאשתו הבדויה ולהשמיע את הערותיה, שלאחריהן "לבדה, בחדר השינה החשוך היא שוכבת, חרדה שמא לעולם לא תהיה לנו האפשרות להיות אלא מה שאתה, עם הביוגרפיה הכפייתית שלך, מחליט"…

ספר מבריק.

The Facts – Philip Roth

זמורה ביתן

1992 (1988)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות'

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

נחלת אבות / פיליפ רות'

כותרת משנה: סיפור אמיתי

"נחלת אבות" הוא קינה על אביו של פיליפ רות'. הרמן רות', בן שמונים ושש, כמעט עיוור, מחצית פניו משותקת, שמיעתו מידרדרת, מתבשר כי מזה עשר שנים מתפתח במוחו גידול, הגורם לכל בעיותיו. בנו מתאר בספר את חודשי חייו האחרונים של אביו, ובהיותו הסופר המחונן שהוא, ובזכות המודעות העצמית העמוקה שלו, "נחלת אבות" הנו הרבה יותר מתיאור של גסיסה. רות', ביצירה מרגשת, עומד על מרכיבי אישיותו של אביו, ועל קשרי הגומלין ביניהם שעברו גלגולים בשלבים שונים בחייהם. הרמן הוא עולם ומלואו כשלעצמו, אך הוא גם פניה של תקופה, פניו של דור, ורות' מתייחס גם להיבט זה. הוא נדרש ליחסי חולים-רופאים בעידן של מידע פתוח ושל טכנולוגיה מאריכת חיים (או שמא מאריכת גסיסה), ולמקום שיש לתת לרצונו של החולה. וכמי שכליו הם הכתיבה הכנה והחשיפה האמיצה, הוא מיטיב להמחיש את שעובר בלבו של בן נוכח שקיעתו של האב.

בהיבט ה"טכני" של אותם חודשים, בניו של הרמן, וכמובן הרמן עצמו, נקלעים לחוסר אונים בשל חוות דעת סותרות, האחת מציעה ניתוח מיידי לפני החמרה קריטית, השניה מציעה בדיקות פולשניות לפני החלטה – כנראה וודאית – על שני ניתוחים עוקבים. בגילו המתקדם של הרמן ובמצבו הבריאותי, ההתאוששות מניתוח – אם יעבור בהצלחה – תהיה מייסרת, והסרה מושלמת של הגידול אינה מובטחת. בלילה טרוף מחשבות מנסה פיליפ לקבל החלטה מושכלת, ומביע רעיון שהולך ותופס באחרונה מקום מרכזי בתפיסת החולה כשותף להחלטות על גורלו: "תשמע לו. תקשיב למה שהוא אומר. הוא אומר לך מה הוא רוצה וזה פשוט מאוד. הוא רוצה שהעין שלו תתוקן. הוא לא ילד – הוא הצליח להגיע לגיל שמונים ושש הודות לחוכמה המיוחדת שלו, לכן התייחס בכבוד לחוכמה הזאת ותן לו את מה שהוא רוצה". ברגע שולי למדי בסיפור, כשהאב והבן יושבים מול הרופא, וזה פונה אל הבן בלבד, כאילו האב הוא אובייקט חולה ולא אדם בוגר, הבן מבקש מהאב להעלות בעצמו את שאלותיו בפני הרופא, וכל הכבוד והחמלה שבלבו באים לידי ביטוי באותו מעשה פשוט. בתוך מערבולת יסורי הבחירה, הוא מוצא את הכוח הנפשי להעלות בפני אביו את הנושא של "צוואה בחיים", ולהפתעתו, למרות היאחזותו של האב בחיים, הוא מקבל את הסכמתו ללא היסוס. שני בניו מונו למיופי כוחו בשעת הצורך, אך בבוא השעה, למרות רצונו המתועד של האב, החלטת הבן קשה מאין כמוה.

הרמן הוא גבר עקשן, דעתן, תובעני מאוד בדרישותיו הקטנות כגדולות. על התמודדותו עם אביו בצעירותו כותב פיליפ, "כשעדיין הייתי בבית והוא היה בריא וחזק ושיגע אותי עם העצות חסרות הערך שנתן, עם הערות הביקורת חסרות הטעם וההגיון שגרמו לי, כשהייתי לבדי בחדרי, להכות על מצחי ולייבב ביאוש", ולכן "ההתנגדות לסמכותו היתה בגדר מאבק כה קשה ומכאיב, כרוך בצער ובלעג כאחד". כשהרמן פרש לגמלאות, והיה לו שפע זמן להעביר ביקורת על אשתו, היא, למרות נאמנותה וסבלנותה, אמרה לפיליפ שהיא שוקלת לבקש גט. כעת הוא יורד לחייה של שותפתו לחיים ליל. אבל את מה שראה פיליפ הצעיר, וראו אחרים, בראש וראשונה כמייאש, הוא מזהה כעת כמקור כוחו של הרמן. כשהרמן משמיע באופן נדיר מילת ביקורת כלפי עצמו, פיליפ סבור כי "בגיל שמונים ושש, עם גידול גדול בראשו, עדיף שיישא בשני הצדדים של רתמתו את מגיני העיניים שבזכותם הוא נושא את משאו היישר כל חייו". כי כזה היה האיש וכזה היה דורו, דור של מהגרים עניים, שויתרו על השכלה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, "שהעבודה האמיתית, הבלתי נראית, הענקית" שעשו כל חייהם נועדה "להפוך את עצמם לאמריקאים. לאזרחים הטובים ביותר", אנשים עם כוח עמידה, שמעולם לא ויתרו ולעולם לא יוותרו, אנשים ש"היתה בהם הכרת תודה, ואידיאליזם. אותו יושר בסיסי". לנוכח התנהלותו של הרמן כלפי הגידול וההידרדרות שהוא מביא – הידרדרות שהבן מתאר לפרטיה הגרפיים, ומצליח לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של אביו – פיליפ כותב בפשטות, "הוא היה נהדר, ולא באיזו דרך יוצאת מהכלל, אלא בדרך הארצית והפשוטה שלו. הכוח שלו מדהים אותי". הוא מוסיף לראות את פגמיו, את כל אותם מרכיבי אישיותו שהפריעו לו והכעיסו אותו, אך כעת נוספת למודעות לכל אלה גם הבנה של השורשים העמוקים של מה שנראה על פני השטח, וגם קבלה. כל החומרים שמהם יצר ספרים דחוסים וביקורתיים נמצאים גם כאן, כעת במבט מפויס. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אמיתי", ונראה לי שבכך בחר הסופר להבחין בין ספריו שנשענו על המציאות, ובין ספר זה שהנו המציאות עצמה.

באותו הקשר הוא מספר על יחסו של אביו לספריו. בשונה מן האב הספרותי שהעניק לגיבורו צוקרמן, אב שלא היה יכול לסבול את תיאורי היהודים בספרי בנו, "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי בקריאה ראשונה מן האזכורים ליחסו של הרמן אל ספריו של בנו. ציפיתי לכעס, להתכחשות, ומצאתי הערכה.

"נחלת אבות" מרגש עד דמעות, אבל כמו בחיים, השלובים צחוק ועצב, כלולים בו גם קטעים מצחיקים עד דמעות. אחד מהם הוא תיאור פגישה עם וולטר, ניצול שואה, שמבקש לכתוב ספר על קורותיו לפני שנשלח לאושוויץ, כשהוסתר בידי נשים בברלין. להפתעתו של פיליפ, שמתבקש על ידי אביו לסייע בהוצאת הספר לאור, הוא מגלה שמדובר בפורנוגרפיה בוטה, תיאורים מפורטים של יחסי המין שקיים וולטר עם מצילותיו. כשהוא ואביו צוחקים, אחרי שהוא מדווח לאב במה מדובר, הרמן אומר משועשע, "אולי זה יהיה רב-מכר כמו פורטנוי".

ראויה לציון העובדה שהסופר אינו מקצה משאבים נפשיים לחרטות. אולי משום שהוא עסוק בהווה, אולי משום שהעבר אינו ניתן לשינוי, אבל, לדעתי, בעיקר משום שהלכי רוח והתנהלויות שהיו נכונים לזמנם לא היו יכולים להיות אחרים באותה עת, ומשום כך אין טעם במחשבות מסוג מה-היה-אילו או מה-הייתי-עושה-אחרת-לו-ידעתי אז-מה-שאני-יודע-היום.

יש בספר עוד שפע נושאים הראויים להתיחסות, ביניהם תפיסת המוות, החיים כאלמן, היחס לחפצי משפחה העוברים בין הדורות, הקונפליקט שבין המקובל למוסרי, וכמובן – שוב ושוב – מערכת היחסים שבין האב לבנו, האופן בו, גם בעתות מחלוקת וכשהרצון להשתחרר מן המסירות האבהית עז, הם משורגים זה בזה. לא בכדי בוחר הסופר לסיים את הספר בפענוח משמעותו של חלום שחלם: "החלום אמר לי שגם אם לא בספרים שכתבתי ובחיי – לפחות בחלומותי אני אחיה ללא הרף כבנו הקטן, עם מצפונו של בן קטן, בדיוק כמו שהוא יישאר חי שם לא רק כאבי אלא כמו האב, היושב ושופט את כל מה שאני עושה".

במפתיע, כתיבת הסקירה לא היתה קלה. חשבתי שדי יהיה להעלות על הכתב את החמלה, את הכבוד ואת הכאב, אבל הספר כולו התדפק על המקלדת, ביקש להיות מצוטט ומבואר. קשה היה להחליט מה יישאר בחוץ. אסיים, אם כך, במשפט מסכם קצר. "נחלת אבות" הוא ספר חם, כן, חושפני, מעניין, נוגע אל הלב, ומומלץ מאוד.

Patrimony: A True Story – Philip Roth

זמורה ביתן

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

מבצע שיילוק / פיליפ רות'

"מבצע שיילוק" נפתח בתיאור חוויה מערערת שעבר פיליפ רות': בשנת 1987, בעקבות ניתוח שלא עלה יפה, נזקק הסופר לכדורי שינה כדי להעביר את לילותיו ללא כאבים. בדיעבד התברר שלכדורים שנרשמו לו היו תופעות לוואי קשות, ובמשך חודשים הלך מצבו הנפשי והידרדר. הוא סבל מחרדות, חש זר לעצמו, התקשה לתפקד, ונטה למחשבות אובדניות. כשאובחן הקשר בין הכדורים לסבל הנורא שחווה, נגמל מהם, והחל לשוב בהדרגה לאיתנו. בשלב זה, כשבטחונו בעצמו ובזהותו עדיין מעורער, קיבל שתי שיחות טלפון מישראל, האחת מקרוב משפחתו והשניה מידידו הסופר אהרן אפלפלד. שניהם סיפרו לו שמסתובב בישראל אדם המציג עצמו כפיליפ רות' הסופר, והוא מטיף לרעיון התפוּצָנות, שבמרכזו רעיון שיבת היהודים לתפוצות, התזה ההופכית לציונות.

הניתוח והמשבר שבעקבותיו ארעו במציאות. האם גם הופעתו של הכפיל המתחזה ארעה במציאות? פיליפ רות' עושה מאמצים ספרותיים לשכנע באמיתותו. בהקדמה הוא מספר לקורא על השינויים שנאלץ להכניס בזהות כמה מן הדמויות בספר מסיבות משפטיות, ובהמשך הוא משלב את העימות מול הכפיל בהתרחשויות אמיתיות ומתועדות. כשקיבל את שיחות הטלפון מישראל, היה בעיצומן של הכנות לנסיעה לירושלים, כדי לשוחח עם אפלפלד, שיחה שנכללה מאוחר יותר בספרו "ענייני עבודה". קטעים מן השיחה נכללים גם ב"מבצע שיילוק" (שמחתי, כמו בפגישה עם מכר אהוב, למצוא כאן בין השאר את אותו הציטוט שבחרתי לסקירה שכתבתי על "ענייני עבודה"). בביקורו בארץ תכנן לשבת בבית המשפט במהלך משפטו של ג'ון דמיאניוק, וכך אכן עשה, במציאות ובספר. לאורכו של הספר כולו, ממש עד לסיומו, משובצים בו אנשים מחייו, כולל פגישה מקרית המתוארת באפילוג, עם מבקר ספרות, שציטוט מביקורת שכתב על "מבצע שיילוק" מופיע על כריכת הספר. ואז, בדף האחרון, מגיעה הערה לקורא בזו הלשון: "הוידוי הזה הוא שקר".

היה או לא היה? מן הסתם לא היה, אבל בלשונו של רות', "ספרות בדיונית מספקת למספר את השקר שבאמצעותו ניתן לחשוף את האמת שאי-אפשר לדבר עליה".

בניגוד לעצת בת-זוגו, בחיים ובספר, השחקנית קלייר בלום, הוא מחליט לאתר את המתחזה ולהתעמת אתו. התוצאה היא סחרחרת ארועים אליהם הוא נסחף, בלבולי זהויות בינו ובין בן-דמותו, וניצול הסיטואציה החריגה על ידי כוחות אחרים באזור – ידידו הפלשתינאי, נציג המוסד ואחרים. אף אחד ושום דבר אינם מה שהם מתיימרים להיות, ועד הסוף לא ברור מי המפעיל ומי המופעל.

חילופי זהויות וערפול זהויות הם מוטיב מרכזי בספר: רות' וכפילו, ג'ון דמיאניוק / איוון האיום, ששאלת זהותו עמדה במרכז המשפט, אפלפלד שכילד בן תשע ברח ממחנה ריכוז וחי בזהות שאולה, אורחת קתולית של אפלפלד שסבורה שהיא יהודיה שננטשה כתינוקת במלחמה. רות' עומד על ההבדל שבין ספרים על כפילים לארועים שהוא מתאר ב"מבצע שיילוק". בעוד בספרות תפקידו של הכפיל לחשוף את השחיתות שמתחת למעטה המכובד, כאן הכפיל נפרד לחלוטין ממקורו:

מי שנרשם בסוויטה 511 של מלון "המלך דוד" לא היה האני האחר שלי, האני השני, האני הבלתי-אחראי, האני הסוטה, האני הנגדי, האני החוטא, האשם, המגלם את ההזיות הרעות שיש לי עצמי […] לחשוב עליו כעל כפיל הרי זה להעניק לו את המעמד ההרסני של הארכיטיפוס המפורסם, הקיים, בעל היוקרה, והכינוי מתחזה גם הוא אינו משפר את המצב […]. כדי לבדל עצמו מרות' המזויף, הוא מכנה אותו מוישה פיפיק, ביטוי ביידיש שמשמעותו הברנש הקטן שרוצה להיות כמו גדול, הילד המשתין במכנסים, מישהו שהוא קצת מגוחך, קצת מצחיק, קצת ילדותי, הצל הקומי שלצדו גדלנו, האישיות הפולקלורית הקטנה. השם המבטל הזה אינו מקטין בפועל את נוכחותו של המזויף בחייו של רות'.

כמו בספריו האחרים של פיליפ רות', גם כאן הוא עוסק בנושאים שאינם חדלים להטריד אותו – העם היהודי, הגורל היהודי, ישראל, האנטישמיות:

הנושא שלא זכור לי באמת כי בחרתי בו ללוותני כך כצל, עד מוות; הנושא שאת בחינתו האובססיבית חשבתי תמיד כי יבוא יום ואוכל להשאירה מאחורי; הנושא שלא תמיד קל להבין את חדירתו המתמדת לכל ענין בכל מקום; הנושא המחלחל, החובק-כל, המייגע, המגלם בחובו את הבעיה הגדולה ביותר ואת החוויה המדהימה ביותר של חיי, ואשר חרף כל נסיון נכבד לעמוד בפני קסמו, נראה עכשו כי הוא הכוח הלא-רציונלי השולט בחיי – וכפי שהדברים נשמעים, לא בחיי בלבד… הנושא הקרוי היהודים.

"מבצע שיילוק" כולל אזכורים רבים של ספריו של רות' ושל דמויות מתוכם. כבר בתחילתו של הספר, לפני הנסיעה לישראל, כשהוא תוהה על היתכנותו של הכפיל, הוא נסחף לכיוונה של השערה שאחד האלטר-אגו שלו, כמו נתן צוקרמן, יצא מן הספרים והתממש כדמות בשר ודם. בהמשך, משום שהוא מופיע בספר בדמותו שלו, ומשום שהוא מתמודד כל חייו עם ביקורת מצד הקהילה היהודית על תוכנם של ספריו, יצירתו תופסת מקום בעלילת הספר הנוכחי.

הספר תוסס במגוון של דעות ועמדות בנושא היהודים וישראל, חלקן פרובוקטיביות ומקוממות. אלה, יחד עם המציאות המתעתעת של ההתרחשויות, מחייבות קריאה עירנית. רות' מכניס אצבעות ספרותיות היישר למוחו של הקורא, מעסה קצת, מבלגן קצת, ומפתה להקדיש מחשבה לא בהכרח קונפורמית לשאלות קיומיות.

מומלץ, כמובן

Operation Shylock – Philip Roth

זמורה ביתן

1999 (1993)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

ענייני עבודה / פיליפ רות'

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

נמסיס / פיליפ רות'

"נמסיס" הוא ספרו האחרון של פיליפ רות'. לאחר שהספר ראה אור ב-2010 הודיע רות' על פרישה מכתיבה. עיקר תהילתו של הסופר באה לו מספריו האינטנסיבים, האפלים יותר, כמו "הכתם האנושי", "מה מעיק על פורטנוי" ו"התיאטרון של מיקי שבת". אני, כמובן, מעריכה מאוד את הספרים הללו – איך אפשר שלא – אבל חיבה יתרה יש לי אל הספרים הפחות דחוסים, החל ב"הייה שלום, קולומבוס", עבור ב"נחלת אבות" מכמיר הלב, וכלה ב"נמסיס". ספרים שבהם, למרות העומק הרגשי והמתלבט של גיבוריהם, יש לסופר פנאי להתעכב על פרטי נוף, על שיחות צדדיות, ואין תחושה של דחיפות מאיימת.

"נמסיס" מתרחש בארה"ב בקיץ 1944, על רקע מלחמת העולם השניה (למעט הפרק האחרון המתרחש כשלושים שנה מאוחר יותר). זהו סיפורו של באקי קנטור, צעיר יהודי בן עשרים פלוס, שבשל ראיה לקויה לא גויס לצבא, ומצפונו מייסר אותו על כך. לאקי הוא בחור בעל כושר גופני גבוה, מורה לספורט, מטיל כידון, קופץ למים, והוא חש כשיר לגיוס, אך כאמור הצבא פוסל אותו. חבריו הטובים ביותר השתתפו בפלישה לנורמנדי, ונלחמים על אדמת צרפת, ואילו הוא מנהל מגרש משחקים בניוארק בתקופת חופשת הקיץ. את הפסטורליה של החופשה מפרה התפרצות מחלת הפוליו. החיסון הונהג רק עשור מאוחר יותר, ובתקופה בה מתרחש הסיפור הפוליו הוא בגדר מסתורין. לא ברור למה הוא פורץ, לא ברור איך הוא מועבר מאדם לאדם. שניים מן הילדים שמשחקים באופן קבע במגרש של לאקי מתים, ועוד כמה ילדים לוקים בשיתוק. לאקי, שכבר מיוסר מאשמה בשל אי השתתפותו במלחמה, מיוסר כעת גם מתחושת אחריות, ולפיכך מתחושת כשלון, כשהילדים שבאחריותו נפגעים. ואם לא די בכך, הוא משתכנע על ידי חברתו לצאת מן העיר ולנהל חוף רחצה במחנה בחיק הטבע, ולאשמה המייסרת נוספת כעת תחושה של נטישת משמרת, של בגידה בילדים. מחשש לספוילרים לא אתאר את מה שהתרחש אחר-כך במחנה, ושינה את חייו של באקי לנצח.

לב הספר הוא בשאלת החובה והאשמה:

אשמה אצל אדם כמו באקי עשויה להיראות חסרת הגיון, אבל למעשה היא בלתי נמנעת. גורלו של אדם כזה נגזר. כל דבר שיעשה לא ישתווה לאידיאל שבתוכו.

הספר, באמצעות באקי, מתחבט גם בשאלה של יחסי אלוהים-אדם. אלוהים של באקי הוא אל מרושע, מוכן לפגוע בלי סיבה בילדים חפים מפשע. הוא לא רחוק מראית "האלוהות כברייה העוינת את קיומנו פה". ועם זאת הוא אינו מפקפק בקיומו של האל:

אתה עדיין מאמין באלוהים הזה שאתה מזלזל בו כל כך?

כן. מישהו היה צריך לעשות את המקום הזה.

הפתיע אותי בספר ההעדר המוחלט של השואה. בכל זאת מדובר בתקופה שבה כבר הסתננו ידיעות על המתרחש במחנות הריכוז, ובקרב הקהילות היהודיות שררה דאגה לקרובים באירופה. יכול להיות שההסבר הוא במשפט כמעט מובלע בספר. רות' מתאר את השיחות היומיומיות סביב מחלת הפוליו, ומציין בדרך אגב כי רק לפני זמן קצר כל השיחות נסובו סביב המלחמה, וכעת לא מדברים עליה. האסון הקרוב פיזית תמיד מאיים יותר מאסון מעבר לים.

"נמסיס" הוא ספר מעניין, שלוקח זמן להבין את עומקו. תוך כדי קריאה הוא נראה לי ספר בעל רובד אחד, שכל מה שיש בו נאמר מפורשות. אבל כמה שעות אחרי הקריאה, וגם כעת תוך כדי כתיבה, אני רואה את העומק, מהרהרת בעוד ועוד שאלות שעולות בו.

העטיפה מקסימה בעיני. במהדורה העברית נשמר עיצוב העטיפה של הספר המקורי, רק בצבע רקע שונה (לפי אמזון העטיפה המקורית שחורה-לבנה, ובעברית שחורה-צהובה).

כשסיימתי לקרוא את "נמסיס" בחרתי לקרוא את "הייה שלום, קולומבוס", ספרו הראשון של פיליפ רות'. מפליא למצוא את קוי הדמיון בין שני הספרים, שנכתבו בהפרש של חמישים ואחת שנים זה מזה. הכשרון והעין הבוחנת היו שם ממש מהתחלה, וליחם לא נס עם השנים.

Nemesis – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

זעם / פיליפ רות'

בספריו האחרונים נטה פיליפ רות לעסוק באנשים שמתמודדים עם בעיות הזיקנה. מכיוון שרות עצמו חוגג השנה 80 שנה להולדתו, הבחירה הזו אולי טבעית. הגיבורים המזדקנים של ספריו – "החיה הגוועת", "כלאדם", "הרוח יוצא" – יצריים וסוערים כמו בספריו המוקדמים יותר, אם כי פחות מתריסים ומרדנים, ועל הספרים שורה גם מעין השלמה הבאה עם הגיל ועם הנסיון. "זעם" יוצא דופן מן הבחינה הזו, שכן גיבורו בן 18 בעת התרחשות העלילה. אבל אין פה חזרה אל הספרות המוקדמת שלו, אלא שילוב – מוצלח ביותר – של סיפור נעורים עם מתינות המספר המבוגר. על הכריכה מצוטט משפט שנכתב על הספר ב"ניו יורקר", ולפיו "רות ממזג את שמחת החיים המופקרת של כתיבתו המוקדמת ואת הפיכחון של ספריו האחרונים". הביטוי "שמחת חיים מופקרת" נראה לי מוגזם, בעיקר בהקשר לספר הזה, אבל אני מסכימה לגמרי עם ענין המיזוג בין הצדדים המוצלחים שלו כסופר צעיר וכסופר מנוסה.

הספר מתרחש בשנת 1951, כשברקע מהדהדת כל העת מלחמת קוריאה. מרקוס מסנר, בנו של קצב יהודי כשר, שהיה עד אז "ילד טוב ניו ג'רזי", בוחר לעזוב את הבית לקולג' מרוחק, משום שאביו, שעד אז היו לו יחסים טובים אתו, הפך מגונן עד כדי פרנויה (רות עצמו סיפר בראיון נדיר שבשנת 1951 נאלץ לברוח לאוניברסיטה מרוחקת מביתו, כי האב סוכך עליו במידה כזאת שאלמלא נמלט משם, "הייתי הורג אותו"). לראשונה בחייו מרקוס מוצא עצמו לבדו, הרחק מחממת הוריו, וכל מה שהוא רוצה זה להשיג ציונים מעולים ולהתרחק מצרות, כי צרות פירושן גירוש מהקולג', משמע גיוס לצבא, וכתוצאה מכך סיכוי גבוה לההרג בקוריאה.

בקולג' מרקוס פוגש טיפוסים שאת קיומם לא יכול היה לדמיין קודם לכן. ההתמודדות שלו עם החיים ה"אמיתיים" לא מתנהלת יפה. הוא לא מסוגל להתעמת עם אנשים השונים ממנו, אין לו יכולת לקבל את השונה, ומתברר שיש בתוכו זעם שמתפרץ בהזדמנויות הלא מתאימות, בעיקר כשהוא נתקל באנשים שבטוחים בעצמם הרבה יותר ממנו. הוא אולי יודע מהן הבחירות הנכונות, אבל הוא לא בהכרח בוחר בהן. גם התהליכים ההיסטוריים הגלובלים והמקומיים מסיטים אותו מחייו קטנים והשלווים. … מה שאביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס, שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של האדם, מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן.

פיליפ רות הוא מספר מיומן ומנוסה, שהנסיון אינו פוגם ברעננות הכתיבה שלו. הנה עוד ציטוט מן הביקורות שעל כריכת הספר, ציטוט שאני מסכימה אתו לחלוטין: "פיליפ רות הוא רב-מג שמצליח לשלוף שפנים חדשים מאותם כובעים ישנים". זהו הספר ה-23 שלו שאני קוראת, ולמרות שהוא מעוגן באותם נופים אנושיים כמו רבים מן האחרים, יש בו – שוב – משהו חדש, רענן, מפתיע, מעורר מחשבה, שגורם גם לספר הזה להיות בלתי נשכח.

Indignation – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כלאדם / פיליפ רות'

שמו של הספר הושאל ממחזה מימי הביניים, שמחברו אינו ידוע. במחזה נדרש אדם, ששמו כלאדם, להביא הוכחות למעשיו הטובים על מנת שיורשה להכנס לגן-עדן, והוא עורך מעין מסע סיכום בחייו.

ב"כלאדם" של פיליפ רות', שמו של הגיבור אינו ידוע (פעם אחת בלבד משתמש אחד מחבריו בשמו במהלך שיחה, אבל זהו מן הסתם כינוי ולא שם רשמי). הספר נפתח בלוויתו ומסתיים במותו, ובין שני אלה מתוארות תחנות בחייו. מרבית התחנות עוסקות במחלות ובמוות, שכן המוות הבלתי נמנע הוא בעצם הכוח המניע של הספר, השאלה איך חיים עם הידיעה שהמוות הוא מה שמצפה בסוף הדרך.

כי העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל-כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי. פעם חשבתי – בחשאי הייתי בטוח – שהחיים נמשכים עוד ועוד.

זהו גם סיפור על זיקנה. גיבורו של "כלאדם" חצה את גיל שבעים. מאחוריו שלושה גירושים, שני בנים מנוכרים ובת אוהבת אחת. הוא עבר בחייו כמה מחלות, חלקן לא קלות (ניתוח שבר כשהיה ילד, תוספתן שהתפוצץ וגרם לדלקת הצפק, עורקים סתומים), ובשנים האחרונות לחייו הוא מתאשפז לניתוח מדי שנה. חבריו מתים סביבו ממחלות קשות, נתקפים שבץ, אחת מתאבדת. כשהוא פורש לגמלאות, הוא מנסה להגשים חלום אמנותי, אך בהדרגה נוטש אותו. שום דבר בעצם כבר לא מתאים לו, והבדידות סוגרת עליו.

הזיקנה היא לא קרב; היא מרחץ דמים.

גיבוריו של רות' הם בדרך-כלל אנשים ייצריים, המסתערים על החיים בתאוותנות. לפעמים הם הורסים את עצמם, אבל כמעט אף פעם אינם מאבדים את הלהט. גם בספרו הקודם, "החיה הגוועת", העניק לגיבורו המזדקן תשוקה סוערת, ו"זיכה" אותו ברומן לוהט עם נערה צעירה. גיבור "כלאדם" משתוקק לחוש תשוקות כאלה, אבל כשההזדמנות אינה ניתנת לו הוא משלים עם מצבו. למרות הקדרות של סוף החיים, למרות החרטות על שגיאות העבר, יש בספר השלמה מפויסת. אפשר היה לראות בהשלמה הזו כעין יאוש, אבל רות' מתמרן את הקורא אל מחוץ למחוזות האלה. ההחמצות מעציבות, אבל את הספר אופף בכל זאת מעין רוגע.

אותי הספר ריגש מן המילה הראשונה עד האחרונה. הנה, לדוגמא, שני קטעים מביקורו של גיבור הספר בקברי אביו ואמו, שיש בהם גם השלמה וגם געגועים צובטי לב:

הם היו רק עצמות, עצמות בתיבה, אבל העצמות שלהם היו העצמות שלו, והוא עמד קרוב לעצמות ככל יכולתו, כאילו הקירבה עשויה לקשר אותו אליהם ולהפיג את הבידוד שנולד מאיבוד העתיד שלו ולחבר אותו מחדש אל כל מה שהיה ונעלם.

אמו מתה בגיל שמונים, אביו בגיל תשעים. בקול רם הוא אמר להם, "אני בן שבעים ואחת, הילד שלכם בן שבעים ואחת". "יופי, חיית", השיבה אמו, ואביו אמר, "תסתכל אחורה ותכפר על מה שאתה יכול לכפר, ותוציא את הכי טוב ממה שהשארת". הוא לא היה יכול ללכת. העדנה יצאה מכלל שליטה. וכך גם ההשתוקקות שכל אחד יהיה בחיים. ושכל זה יהיה שוב מההתחלה.

אני נמנית עם אוהביו של פיליפ רות', והספר הזה לחלוטין עומד בציפיות הגבוהות שלי ממנו.

Everyman – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2011 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

הרוח יוצא / פיליפ רות'

נייתן צוקרמן, סופר מזדקן שבילה את תשע השנים האחרונות בבידוד מרצון, מגיע לניו-יורק מסיבות רפואיות הכרוכות בגילו (דליפת שתן מביכה). בכוונתו להשאר בעיר לא יותר מיממה אחת, ולשוב אל ביתו שבכפר, שם הוא מנותק מבני אדם ומתקשורת לסוגיה. התכנית משתבשת כשהוא פוגש כמה אנשים, שחייהם משתלבים בשלו בדרכים שונות, והוא נסחף אל מערבולת של ארועים ושל רגשות.

ציר העלילה הוא נסיונו של צעיר בשם ריצ'רד, המגדיר עצמו כסופר מתחיל, לכתוב ביוגרפיה אודות הסופר הנערץ על צוקרמן. לונוף, נשוא הביוגרפיה, הוא סופר נשכח, וריצ'רד מבקש לבסס את הביוגרפיה שלו על סוד אפל בעברו של לונוף. לשם כך הוא מנסה לגייס לצדו את צוקרמן ואת איימי בלט, מי שהיתה אהובתו של לונוף. צוקרמן, כמעט למותר לציין, מתרעם על הנסיון להחזיר את לונוף לתודעה באמצעות פיקנטריה שערוריתית חסרת ביסוס.

צוקרמן, גבר תאוותן למרות מגבלותיו הפיסיות (הוא אימפוטנט בעקבות סרטן הערמונית), מוצא עצמו נמשך לג'יימי, סופרת צעירה המבקשת לעבור עם בעלה מניו-יורק לאזור כפרי, בשל פחדיה מן הטרור. כדרכו, פיליפ רות' עוסק בהרחבה ביחסיו עם נשים וביחסיו עם גופו, ומרחיב בהתבוננויות על החיים ועל ההתמודדות עם המוות.

פיליפ רות', באמצעות צוקרמן, הוא אדם מתבונן, חד אבחנה, והוא משתף אותנו בדעותיו בשלל נושאים. כך, לדוגמא, הצבתו של צוקרמן כסוג של חוצן בניו-יורק, אחרי שתשע שנים לא קרא עתונים ולא התעדכן בחידושים טכנולוגים, מאפשרת לו את הנייטרליות האוביקטיבית של מתבונן מן החוץ, והתובנות שלו מרשימות בעיני.

אני נמנית עם קוראיו המסורים של פיליפ רות', וגם הספר הזה אינו מכזיב. יש בו את המורכבות של ספריו האחרים, אבל יש בו גם פשטות ופייסנות, מעין השלמה ויכולת להבחין בין עיקר וטפל הבאים עם הגיל ועם הנסיון.

זהו הספר התשיעי בסדרת ספרי צוקרמן, סדרה הכוללת בין השאר את "הכתם האנושי" ואת "התחתנתי עם קומוניסט" המרהיבים.

מומלץ ביותר

Exit Ghost (2007) – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2007)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן