הנפשות האפורות / פיליפ קלודל

60700

מפתה להשוות בין שני ספריו של קלודל, "הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות". בשני הספרים המספר חוקר פרשת רצח שארעה בישובו. שני הספרים מסופרים על רקע מלחמת עולם, המלחמה הראשונה מצוינת במפורש ב"הנפשות האפורות" והשניה במרומז ב"הדוח של ברודק". בשניהם המספר אינו מסתפק בפרשה המצומצמת, אלא פורש רקע רחב ומספק הקשרים לתקופה, תוך שהוא מתאר לעומק את הדמויות המעורבות, ושוזר אל הארועים את סיפורו האישי. ובשניהם לאישיותו של המספר ולעמדותיו יש השפעה משמעותית על רוח הספר. עם זאת הספרים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת המעורבות של המספרים: סיפורו של הזר ב"הדוח של ברודק" הוא במידה לא מבוטלת סיפורו של כותב הדוח, שחווה על בשרו את התבהמותם של הבריות. המספר ב"הנפשות האפורות", ששמו אינו ידוע, אמנם מוצא מקבילות בינו ובין הדמות המרכזית בפרשה, אך הוא במידה רבה צופה מן הצד, והוידוי האישי שלו בסיומו של הספר נבדל מקו העלילה שעליו סיפר. השניים נבדלים מאוד גם בסגנונם, הן בשל אישיויות שונות, והן בשל מידת מעורבותם: ברודק חושב, מתלבט, מתייסר, ומביע דעות ועמדות באופן ישיר. המספר בספר שלפנינו נוקט רוב הזמן סגנון סיפורי יותר, ועושה שימוש בציניות ובאירוניה כדי להביע עמדה מבלי להתבטא בישירות.

בעיירה הצרפתית פ', הסמוכה לחזית, בשנת 1917, מתגלה גופת ילדה כבת עשר בסמוך לביתו של התובע בעיר ו'. התובע, פייר-אנז' דסטינה, מתואר כטיפוס מרוחק, קר-לב, מצטיין במקצועו, ואדיש לחלוטין לנאשמים שהוא מביא להרשעתם, לעתים למותם. המספר התאלמן בגיל צעיר מאשתו, וכך גם דסטינה, והוא – המספר – מסתיר סוד אפל, והצירוף הזה הוא אחת הסיבות לכך שהוא חש מעין קירבה אל התובע, ובו בזמן גם חושד בו שהיה מעורב ברצח הילדה. שנים אחרי הפרשה, וכשרבים מגיבוריה כבר אינם בין החיים, המספר עדיין אוסף עדויות, מבקש להגיע לחקר האמת. נדמה, אם כך, שמדובר בסיפור מתח בלשי, אך למעשה חקר הרצח הוא רק נקודת מוצא לאמירות רבות משמעות בנושאים רבים כמו התמודדות עם אובדן, בירוקרטיה מושחתת, שכרון השררה, כוחו של המון, ועוד.

למלחמת העולם הראשונה יש תפקיד מהותי בספר. אמנם רוב גברי העיירה שוחררו משרות צבאי בשל היותם עובדים חיוניים במפעל המקומי, אבל המלחמה נוכחת בחייהם. החזית קרובה, נחבאת מאחורי גבעה אך נשמעת היטב, והעיירה מוצפת בחיילים לפני צאתם לקרב, ובפצועים וגוססים בשובם ממנו. אסונות פרטיים של אזרחים נבלעים בקטל המתמשך, לבבות מתקשחים כשהמוות הופך בן לוויה קבוע.

"הנפשות האפורות" מצטיין בסגנון בהיר, באפיון מדויק של דמויות, ובשפע של אמירות חברתיות חדות וראויות להשמע, לא רק על רקע התקופה המתוארת. קראתי את הספר לפני למעלה מעשור, ולמרות הספרים הרבים שקראתי אחריו שתים מן הסצנות שבו נשארו חקוקות בזכרוני בבירור רב: המורה הצעירה היושבת על הגבעה וצופה על החזית, והחייל הצעיר הקופא עירום בחצר. שופע רוע, חמלה, אכזריות, אהבה, התבוננות אל תוך הנפש פנימה, ובדידות מאכלת – "הנפשות האפורות" הוא יצירה ספרותית וחברתית מומלצת.

Les Âmes Grises – Philippe Claudel

כתר

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

מודעות פרסומת

הדוח של ברודק / פיליפ קלודל

648123

עלילת "הדוח של ברודק" מתרחשת בכפר צרפתי נידח, על גבול צרפת-גרמניה, מספר שנים אחרי מלחמת העולם השניה. הפרטים הללו אינם מצוינים במפורש בספר, כמו גם שמות מקומות אחרים וזהות הדמויות. גם שפת המקום מומצאת, מין ניב צרפתי-גרמני. למרות ה"הסוואה", שאולי נועדה להעניק לספר מימד רחב יותר, ולא לצמצם אותו לעמים מסוימים ולגזענות מסוימת, ההקשרים ההיסטוריים ברורים. הכפר נכבש במהלך המלחמה, והיה טרף לאימה. אנשיו, ברובם, מתוך דאגה לעורם שלהם, הקריבו שעירים לעזאזל, וכשהמלחמה תמה בחרו בהשתקת העבר.

אל הכפר מגיע זר. הופעתו יוצאת דופן, התנהלותו מסוגרת ומתבדלת, הוא בקושי מוציא מילה מפיו. שעות רבות הוא סגור בחדר ששכר בפונדק, וכשהוא יוצא ממנו הוא אינו חדל לשרבט בפנקסו. הנוכחות החריגה שלו מטרידה את שלוות התושבים, אלה שכבר הפגינו בעבר את פחדם מן השונה, את שנאתם כלפיו, ואת אדישותם כלפי גורלו. כשייחשף סודו, ייחרץ דינו.

הספר נפתח מיד אחרי שהזר נרצח. ברודק, שמפיו מסופר הספר, נדרש על ידי התושבים לכתוב דוח על ביקורו של הזר ועל סופו: "אתה חייב לומר ממש הכל כדי שמי שיקרא את הדוח יבין ויסלח". ברודק, שהיה בעצמו קורבן לאנוכיותם של אנשי הכפר ולאכזריותם, ויודע למה הם מסוגלים, מקבל על עצמו בלית ברירה את המשימה. בפועל, במקביל לכתיבת הדוח הרשמי, הוא כותב על קורותיו ועל קורות הכפר בתקופת המלחמה.

ברודק, ככל הנראה יהודי, ממוקם בשטח ההפקר שבין הזר למוכר. כילד היה ניצול יחיד מטבח, אולי פוגרום, שבו איבד את כל משפחתו. שלושים שנה לפני ההווה של הספר אומץ על ידי פדורין, אשה בודדה שמצאה אותו בין ההריסות, ואחרי נדודים השתקעו בכפר. השנים הרבות שעברו מאז לא הביאו לשילובו החברתי המלא בכפר, תמיד נותר שונה, אחר. בתקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז, הבליג על השפלות קשות מנשוא – "אני בחרתי לחיות והעונש שלי הוא חיי" – ושרד. באופן סמלי, ברודק הוא חי שחזר מן המתים: שמו נחקק על מצבת זכרון בכפר, ועם שובו קורצף, אך עדיין ניתן להבחין בעקבותיו. בשל עברו וחוויותיו, נוכחותו של הזר לא הטרידה אותו כפי שהטרידה את התושבים. למעשה, הוא היחיד שניהל שיחה ארוכה עם הזר, אם כי היה זה יותר מונולוג מצדו, הזדמנות נדירה לפרוק את מצוקותיו באוזני מאזין קשוב ולכאורה בלתי מעורב.

ברודק, אחד הבודדים בכפר שזכה להשכלה, כותב ברהיטות רבה, וגם בקשיים רבים, אודות דילמות שנובעות בחלקן מן החריגוּת שבמלחמה. אשמת הניצולים רודפת אותו, אובדן האנושיות מעסיק אותו ללא הרף, הן מצד הכובשים והן מצד הקורבנות. הוא תוהה איך אמורה להכתב היסטוריה, פרטית וכללית, דן בשאלות של אשמה ושל סליחה, של זכרון ושל השכחה. שנאת השונה היא נושא מרכזי, כך גם הבחירה בין היאחזות בחיים בכל מחיר מול הויתור עליהם בתנאים קיצוניים. ברודק משרטט במדויק את הדמויות המרכזיות בכפר, כל אחת לכשעצמה, ואת הדינמיקה ביניהן, ומאפיין את התנהלותו של ההמון. לצד האכזריות והאטימות, "הדוח של ברודק" מספר גם סיפור אהבה מפעים בין ברודק לבין אשתו אמליה, קורבן מלחמה אף היא, ובינו לבין בתם הפעוטה.

בשונה מספריו האחרים של קלודל – ביניהם "הנכדה של מר לין" התמציתי, ו"העץ של בני טורג'ה" שבו רעיון רודף רעיון – "הדוח של ברודק" הוא ספר איטי. ניכר שהמספר מתקשה בסיפורו, ההיזכרות בעבר כואבת לו, סודות ששמר בלבו נחצבים ביסורים. הקשיים האלה, כל-כך אנושיים וכל-כך מובנים, מקנים לספר אמינות מרובה, מעבר לאמינות של העלילה עצמה, ומציגים גיבור ספרותי בלתי נשכח.

שי סנדיק תרגם להפליא, וכיבד את הספר בעברית משובחת שמשתלבת ללא תפרים במרקם הלשוני שברא קלודל.

"הדוח של קלודל" הוא ספר מטריד, עמוק, מעורר מחשבה, נוגע ללב, ומאוד מומלץ.

Le Rapport de Brodeck – Philippe Claudel

מודן

2009 (2007)

תרגום מצרפתית : שי סנדיק

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

לא אנושיים / פיליפ קלודל

985960

"לא אנושיים" הוא אוסף סיפורים קצרים, המקצינים את מציאות ימינו, ומטיחים אותה בפני הקורא בלי שום מגבלה של מוסר או של תקינות פוליטית או של התחשבות ברגשות מקובלים. מטרתו של קלודל, כמוצהר מפיו על כריכת הספר, היא למתן את האכזריות על ידי הצגת הגרוטסקיות שבה. אני לא בטוחה שהאמצעים שבחר משרתים את המטרה. יתכן שההפך הוא הנכון, וההקצנה דווקא גורמת להחטאתה: יחסית לקיצוניות המתוארת בסיפורים, מצבנו אינו נורא, והגרוטסקיות שבנבואת הזעם בדבר עתיד של אכזריות הולכת וגוברת עלולה למנוע התיחסות רצינית אליה.

הזהירו אותי שהספר בוטה ומזעזע ומעורר בחילה, ואני תוהה אם הייתי חשה את הרגשות הנגזרים מן האזהרות הללו ביתר עוצמה לולא ההכנה המוקדמת. בחילה פה ושם – כן, רתיעה מפעם לפעם – גם, אבל את הזעזוע הגדול לא חוויתי. אולי בשל אפקט ההקצנה שאליו התיחסתי קודם, אולי משום שכשמקלפים את האפקטים הסיפוריים, המסר אינו חדש. אין בזה כדי לומר שהספר אינו חשוב: בתוך ארגז הכלים, שנועדו לעורר את המצפון ולהציב מראה בפני בני האדם, יש מקום גם לפטיש כבד. העובדה שבעיני יעילותו מוטלת בספק אינה אומרת דבר וחצי דבר על יעילותו כלפי קוראים אחרים.

מה בסיפורים? רצח אם, שנובע כמובן מאליו מדיון בשאלה "מה לעשות עם הזקנים שלכם", התעללות בסנטה קלאוס, ספינות פליטים טובעות בים כשעשוע לצופים בהם, אדישות כלפי חולים סופניים, עידוד חבר דכאוני להתאבד, פתרון בעית העניים באמצעות סימונם במספר על זרועם ושילוחם ברכבות למחנות ריכוז, המתת ילודים בשל איסור על הפלות, התיחסות לחסר-בית מת כאל יצירת אמנות, ועוד. במרבית הסיפורים המסר ברור, באחדים מהם לא ירדתי לסוף דעתו של הסופר.

קלודל נמנע משימוש בסימני פיסוק למעט פה ושם פסיקים ובכל מקום נקודות. התוצאה היא טקסט קופצני, קטוע, קצר נשימה, ובו-זמנית משקף את אדישות המספר להתעלות שבריבוי רגשות: אין תהיה המובעת בסימני שאלה, אין התרגשות המובעת בסימני קריאה. עולמו של המספר, ועולמם של חבריו, הוא שטוח, רדוד, ניזון מריגושים מיידיים, אדיש לסבל.

הפריעה לי מאוד ההתיחסות לנשים בספר, וההתיחסות אל הגברים והנשים באופן שונה, שנראה כאילו הוא נובע מנקודת מבט שוביניסטית: שוב ושוב הנשים מוצגות כמטומטמות ושטחיות, תופסות תפקיד של חפצים מיניים, גם כשהן שטופות יצרים נימפומנים. הגברים עוד חושבים לפעמים, מונעים מכוחו של הגיון מעוות ככל שיהיה. הנשים, לעומתם, פועלות על אוטומט, סגורות בנישה סטראוטיפית. אולי היתה לקלודל כוונה להקצין גם את ההיבט המגדרי בתוך ההקצנה הכללית של הספר, אבל ההיבט הזה חרק לי.

יש לציין לשבח את העטיפה היפיפיה שעיצבה חן יאקה-שומרון. גם לולא הייתי סקרנית לקרוא את הספר בגלל הסופר ובגלל הוצאה, הייתי נוטלת אותו בסקרנות מן המדף בשל העטיפה.

"לא אנושיים" כתוב בכשרון, ממוקד מאוד באמירותיו, וגם אם לא יכה אתכם בזעזוע לבטח יישאר אתכם אחרי הקריאה.

Inhumaines – Philippe Claudel

תמיר//סנדיק

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: לי עברון

העץ של בני טוֹרָגָ'ה / פיליפ קלודל

העץ של בני טורג'ה

בפרק הפותח את הספר אנו לומדים על יחסם של בני טורג'ה באינדונזיה אל המוות. בשונה מן הנהוג בתרבות המערבית, לקיים טקס הלוויה סמוך למיתה, ולהרחיק את נוכחותו של המוות מן החיים, אצל בני טורג'ה טקסי הלוויה עשויים להמשך חודשים, והחיים והמוות שלובים זה בזה. לתינוקות שמתו בחודשים הראשונים לחייהם יוחד עץ המשמש קבר. את התינוקות מטמינים בחור בגזע העץ, ואת הקבר אוטמים בענפים ובבדים. בד בבד עם צמיחתו של העץ מתקדם מסעם של הפעוטות אל השמים. כשהמספר, תסריטאי ובמאי, שב לצרפת, ממתינה לו במשיבון הודעה מאז'ן, ידידו והמפיק של סרטיו: "אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני".

הספר מלווה את המספר בתקופת מחלתו של אז'ן ולאחר מותו. הנוכחות הפתאומית של הסרטן ושל המוות הקרוב אינה יכולה שלא להשפיע עליו. הוא שוקע במחקר דקדקני על יחס האדם לגופו, במטרה להגיע לתובנה בשאלה רחבה יותר של שילוב המוות ביומיום. המחקר מוביל אותו להיכרות עם אשה צעירה, שעד כה היתה שכנתו, והוא זונח את מערכת היחסים הנינוחה שהוא מנהל עם גרושתו. במקביל הוא שוקע בעבודה על תסריט חדש. הוא רואה מחלות ומוות בכל מקום, בהווה ובעבר: אמו התשושה מאושפזת בדיור מוגן סיעודי, חבר ילדות התאבד, חבר אחר מת לצדו במהלך טיפוס על הר, פליטים מלוב טובעים מול עיניו במשדר טלויזיוני, חורבות בקרואטיה גורמות לו להרהר באימפריות קדומות, ועוד ועוד.

אמנם הספר עוסק בעיקר במוות, אך זה אינו ספר קודר. אולי יהיה מדויק יותר לומר שעיסוקו בחיים ליד המוות, או בהתגברות על המוות ועל החרדה מפניו, או במשמעות החיים נוכח העובדה שהמוות בלתי נמנע. ובעצם הוא סך כל אלה יחד ויותר מאלה. צמצומו של הספר לסקירה הוא כמעט עוול, משום שיש בו שפע רעיוני שכדאי להתעכב עליו. כמעט בכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו מחשבה, או גרוי למחשבה, או רעיון שראוי לתשומת לב.

מכיוון שהמספר הוא איש של מלים ושל תמונות, יש בכוחו לשמר את מתיו. כמו התינוקות בעץ של בני טורג'ה, המתים, הנעדרים בגופם, ממשיכים לצמוח, וכך גם אז'ן:

הספר הזה הפך למקום שבו מתקיימת החברות שלנו. אז'ן נמצא כאן, בדפים, בשורות או ביניהם. הסיפור הוא חדרו לא פחות מאשר קברו. ונינון צדקה: גם אם המצבה שלו תהיה עשויה מבטון פשוט ותתפורר בחלוף החודשים, אין בכך כלום. אז'ן אינו עוד מתחתיה. הוא כאן. הטקסט הזה הפך לעץ של בני טורג'ה.

באופן סמלי הספר מסתיים בשניים בנובמבר, יום המתים, יום חגיגי שהעצבות ממנו והלאה.

יצוין לטובה התרגום של שי סנדיק. קראתי את הספר בקריאה איטית, גם משום שהתעכבתי לעתים לגלגל שוב רעיונות שעלו בו, וגם כדי להתענג על משפטים מנוסחים להפליא. אמנם אין לי יכולת להשוות בין המקור הצרפתי לתרגום העברי, אבל אפשר לחוש שמלאכת התרגום נעשתה בתשומת לב ובאהבה, ושפת הספר מענגת.

מוטיב בולט בהקשר השפה הוא החשיבה החזותית של המספר. מכיוון שהוא תסריטאי ובמאי, הוא "מתרגם" לעתים קרובות את סביבתו לשפת הקולנוע. הנה לדוגמא תיאור בוקר הלוויה של אז'ן:

חודש פברואר בא אל קצו, והבוקר עדיין היה קפוא. בית הקברות נראה כאילו טכנאי לאפקטים מיוחדים הכין אותו מראש: הכפור על הגדר החיה, פניני הקרח על הענפים הנמוכים של העצים – הכל היה מופלא והכל נראה מלאכותי. בית קברות מסיפור מעשיות או מסרט.

עוד ראוי לציין את האזכורים הרבים לעולם התרבות. היומיום של גיבורי הספר שזור אמנות וספרות, כמו גם מפגשים עם שחקנים, דמויות אמיתיות שמשולבות בעלילה. מעט לפני מותו של אז'ן השניים יושבים בבית קפה, וסמוך אליהם מתיישב הסופר מילן קונדרה. אז'ן, מעריץ של הסופר, אומר בין השאר את הדברים הבאים, איתם אני מסכימה בהחלט:

אני משוכנע שחלק גדול מהמבנה הנפשי והרגשי שלנו אנו חבים לאמנים, מתים או חיים, וליצירות שהוציאו תחת ידיהם – שהמשיכו להתקיים למרות היעלמות המחברים, למרות הזמן שמוחק את החיוכים, את הפנים ואת הגוף.

בשורה התחתונה: ספר בלתי שגרתי, מעניין ומומלץ.

 

L’arbre du Pays Toraja – Philoppe Claudel

תמיר//סנדיק

2016 (2016)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק