על טבעה של האמנות / רות לורנד

vrvjgxp80rzdjv5e

אלמלא היה לנו צורך באמנות, סביר להניח שלא היתה באה לעולם.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות? נדמה שהתשובה אינטואיטיבית ופשוטה, אבל כשמציצים מעבר למה שנדמה כמובן מאליו, מגלים ים של שאלות שמובילות לשאלות אחרות. האם ניתן לדבר בנשימה אחת על ציור ועל מוזיקה? האם תפקידה של האמנות לחקות את המציאות? מה גורם לנו להגיב לאמנות כפי שאנחנו מגיבים, השכל או הרגש? איזה צורך ממלאת האמנות בחיינו? מי מוסמך לקבוע את ערכה של היצירה?

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה, סוקרת בספר זה את עמדותיהם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, שהתמודדו בדיוק עם השאלות הללו, ומציינת את מעלותיהן ואת חולשותיהן. בפרק החותם את הספר היא מציגה את תפיסתה שלה. כפי שהיא מציינת בצדק במבוא לספר, אין צורך להכיר את התיאוריות השונות כדי ליהנות מאמנות, והספר גם אינו מתיימר להוות מדריך להערכת אמנות. חשיבותן של השאלות נובעת מן הסקרנות האנושית ומן הצורך להבין את עצמנו: "אם חשוב לנו להבין את הפעילות האנושית על כל מורכבותה, אם מעניין ומסקרן אותנו להבין מה אנו עושים ומדוע, אז יש חשיבות גם לתיאוריה על טבעה של האמנות. תיאוריה פילוסופית על אמנות אינה אלא התבוננות בעצמנו, כשאנו חווים, יוצרים, מעריכים וחושבים על אמנות".

פילוסופיה, יש להודות, אינה אזור המחיה הספרותי הטבעי שלי. יחד עם זאת, כשהיא מומחשת, כמו בספר זה, באופן נהיר, עם שמץ הומור ודוגמאות רבות מן היומיום, קל לי יותר להתוודע אליה. מכיוון שמן הסתם לא אקרא את כתביו של אפלטון, כדוגמא, אני שמחה לקרוא עליהם באמצעות מתווכת. כל אחד משמונת פרקי הספר מציג תפיסה אחרת של האמנות, ומרחיב באשר לעמדותיהם של הפילוסופים ושל האמנים שמייצגים תפיסות אלה: חיקוי של המציאות, ייצוג המציאות, היופי על פי קאנט, ביטוי רגשי, אינטואיציה, מוסד חברתי. והפרק החותם, שנשען על סינתזה של קודמיו ומציע תפיסה אחרת – אמנות כפירוש המציאות.

לא אכנס לפרטי כל אחת מן התפיסות. הספר עושה זאת טוב יותר מכפי שאעשה בסקירה מצומצמת. אציין רק שההעמקה בנושאי הספר מתגמלת, הן משום המעקב המרתק אחרי המהלך הלוגי של מחשבותיהם של הפילוסופים, הן משום שלמדתי דברים רבים שלא ידעתי קודם, והן משום שמצאתי בו כמה זויות ראיה מעניינות בנושאים רלוונטים. דוגמא אחת היא קביעתו של אריסטו שלא כל מה שאפשרי במציאות סביר ואמין במציאות האמנותית. אנחנו יודעים ואומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת, גם אם ספר מתאר מקרה לא סביר שארע, ניטה לא לקבל אותו אם אין לו צידוק הנובע מן היצירה, והנה אריסטו טען בדיוק כך לפני למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה. דוגמא אחרת מתייחסת לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בעוד הקורא חווה אותה כמעוררת רגשות עזים של אבל ושל אימה, פו עצמו הפריך את הרעיון שיצירה צריכה לנבוע מרגש כדי לעורר רגש, כשתיאר את הכתיבה המחושבת והמתוכננת שלה.

יש להניח שלא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, לולא קראתי את "תחרה הונגרית". זו הזדמנות טובה לשוב ולהמליץ עליו.

דביר

1991

הטאו של פו / בנג'מין הוף

0770000168127

"הטאו של פו" הוא נסיון להסביר את הפילוסופיה הטאואיסטית באמצעות דמותו משובבת הלב של פו הדב. הטאו עצמו הוא מושג מופשט לחלוטין, שבהכללה ניתן לומר כי הוא מסמל את הסדר הטבעי של היקום. בנג'מין הוף כותב על הטבע הפנימי של האדם, על הצורך להכיר אותו ולפעול לפיו, ובכך להגיע לאידאל של פעולה ללא מאמץ, הרמוניה עם הטבע החיצוני והפנימי.

הדוגמאות שהוף בוחר מספרי פו הדב משעשעות ונעימות מאוד לקריאה. המסרים שלו, לעומת זאת, שגויים, והתפיסה שלו את כל מה שאינו "טאו" שטחית במקרה הטוב. פו מסמל בעיניו את הטאו משום שהוא לוח חלק, תמים, זורם ובלתי מתאמץ. לעומתו ינשוף הוא מלומד בלתי מאושר וחסר תועלת מעשית, ושפן הפיקח נכשל בטעויות על ימין ועל שמאל. ברוח זו, הספר הוא במידה רבה מניפסט נגד ההשכלה, המוליך אל המסקנה שבסיומו: החכמים הם ילדי-דעת, שתודעתם התרוקנה מאותם רגעים אין-ספור של למידה חסרת ערך והתמלאה בחוכמת המאום הגדול, בדרכו של היקום.

מכוח המסקנה הזו הוף תוקף את הפיקחות ואת השאיפה לידע. בבוּרוּת הוא טוען נגד המדע: "המדע בשחצנותו אוהב להדביק תוויות לכל דבר, מעשה חכמים כביכול, אבל אם תביט בהן מקרוב תגלה שהן לא אומרות הרבה. "גנים"? "DNA"? כל זה רק מגרד את פני השטח". באמת?! אלה המונחים שאינם אומרים הרבה? אבל מעבר לחוסר ההבנה שהוא מגלה בקביעות האלה, מטרידה יותר המסקנה שלו ש"הדבר החשוב ביותר הוא, שבעצם אנחנו לא חייבים לדעת […] אין שום צורך […] לשאול שאלות לא נחוצות ולתת תשובות חסרות משמעות". כל שלבי ההתקדמות האנושית – כולל אלה שהולידו את הדפוס שבזכותו הוף יכול להפיץ את משנתו ואת האינטרנט שמאפשר לו לתחזק אתר משלו – התרחשו משום שאנשים לא חדלו לשאול שאלות, שרובן, מן הסתם, נראו חסרות פשר וחסרות תועלת בזמנן. הוף יוצא חוצץ נגד מוח שהוא מגדיר "מתאמץ מדי", וקובע כי בזמן שהתודעה הצלולה שומעת את ציוץ הציפורים, התודעה העמוסה לעייפה בהשכלה ובתחכום, תוהה בינה לבין עצמה מה המין של ציפור שהיא שומעת. ככל שהיא עמוסה יותר היא שומעת פחות ורואה פחות. אצטט בתגובה את ריצ'רד פיינמן: "ידע מדעי רק מגביר את הפליאה ולבטח לא גורע ממנה". אבל האידאל של הוף הוא החיות ביער ש"לא חושבות יותר מדי; הן רק הן", והאושר שבידע וחדוות המאמץ וההגשמה נעדרים כליל מעולם המונחים שלו. אפשר להעביר ביקורת – מוצדקת – על אורח החיים המודרני האינטנסיבי שאינו מאפשר התרגעות רוחנית, אבל מכאן ועד לאידאלים של הוף ארוכה הדרך (ומיותרת).

הסגנון חביב, האיורים המקוריים מתוך פו הדב שאייר ארנסט ה. שפרד חביבים אף הם, אבל מכיוון שהם עוטפים מסרים בעייתיים, וקיצוניות מכל סוג אינה לטעמי, איני ממליצה על קריאת הספר.

Tao of Pooh – Benjamin Hoff

פראג

1994 (1982)

תרגום מאנגלית: אייל לוי

לחיות כמו פילוסוף / ג'יימס מילר

985185

כותרת משנה: מסוקרטס ועד ניטשה – פילוסופיה כדרך חיים

עבור הפילוסופים המוקדמים הפילוסופיה באה לידי ביטוי לא רק בתיאוריה, אלא גם באורח החיים. עד תחילת המאה העשרים, לימודי הפילוסופיה התיחסו הן לדעות והן לחיים (כולל אנקדוטות בלתי מבוססות) של פילוסופים מפורסמים. כיום, על פי ציטוט מדברי הפילוסופית סילה בנחביב, "מנקודת המבט של הדיסציפלינה, הפרטים של החיים האישיים נראים די לא רלוונטים להבנה, או להערכה, של דעות ההוגה".

האם אפשר לחיות על פי הפילוסופיה? ג'יימס מילר ביקש לדון בשאלה זו, ובפער שבין החיים הפרטיים של הפילוסופים לתיאוריות שפיתחו, באמצעות סיפוריהם האישיים של שנים-עשר מהם: סוקרטס, אפלטוֹן, אריסטו, דיוגנס, סֶנֶקָה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה . מבחינתי, כמי שאינה קוראת, וככל הנראה לא תקרא, ספרי עיון פילוסופיים, אבל סקרנית להתוודע לתחום, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא בעקיפין, דרך סיפורי חיים, המשלבים את הביוגרפיה הפרטית עם התיאוריה הכללית. מסיבה זו שמחתי על הוצאתו לאור של "לחיות כמו פילוסוף".

לצערי, התאכזבתי מהספר. לא ברור אם המחבר כיוון לקהל שכבר מכיר היטב את משנתם של הפילוסופים, או למי שרק כעת מתוודע אליהם. בפרק על אפלטון, כדוגמא מייצגת, כמה מעיקרי תורתו מוזכרים כבדרך-אגב, כאילו הם מוכרים לקורא, לאחרים ניתן הסבר מפורט יחסית. אחדים מן הפרטים הביוגרפים מעניינים ורלוונטים לנושא המוצהר של המחקר שבבסיס הספר, אחרים הם בבחינת עובדות צדדיות. התרגום (ואולי כך גם במקור) אינו תורם לחוויה הלימודית, שכן הוא נוטה אל השפה הדיבורית על חשבון השפה ה"עיונית" (יותר מדי "הכי" ו"מרוב ש", ו"כל מיני" ודומיהם). לטעמי, היחס בין הביוגרפיה לתיאוריה מוטה מדי לטובת הראשונה, ולא התממשה תקוותי למצוא בספר היכרות ערוכה היטב עם הפילוסופים ובעיקר עם הפילוסופיה. יכול להיות שהציפיות שלי והכוונות של המחבר פשוט שונות.

אחרי חמישה הפרקים הראשונים הבנתי שקריאה רציפה אינה רצויה (לי) כאן. רפרפתי על הפרקים הבאים כדי להתרשם מן המצוי בהם, ואחזור אל כל פרק בנפרד כשתתעורר סקרנותי לגבי אחד מן הפילוסופים המוצגים בספר.

Examined Lives – James Miller

ידיעות ספרים

2017 (2011)

תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו