אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

d7a2d798d799d7a4d794-d790d79cd799d79bd79d-d790d7a0d799-d79bd795d7aad791d7aa-d7a7

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

מודעות פרסומת

מדליונים / זופיה נלקובסקה

31-6183_m

הסופרת הפולניה זופיה נלקובסקה היתה חברה בועדה לחקירת פשעי הנאצים בפולין. הועדה גבתה עדויות מקורבנות ומעדי ראיה, ואף ביקרה במקומות בהם בוצעו הפשעים. בספרה "מדליונים", שראה אור שנה אחרי המלחמה, קיבצה שמונה סיפורים המבוססים על העדויות. למרות שמדובר בארועי אמת, ולמרות הרקע התיעודי של הסיפורים, זוהי יצירת פרוזה, כתובה בתמצות וחודרת אל הלב. הפער בין הסגנון המעט פיוטי לעובדות המתוארות בסיפורים רק מדגיש את האימה ואת הזעזוע.

הספר נפתח בסיפור מהפך קרביים, "פרופסור ספָּנֶר". רודולף ספנר, יליד גרמניה, ניהל את המכון האנטומי בדנציג במהלך המלחמה. נלקובסקה מתארת ביובש את עשרות הגופות שמצאה הועדה בביקור במכון, כולן גופות של אסירים שהוצאו להורג, חלקן ערופות ראש. אחד מעובדי המכון, צעיר פולני, מספר על הטיפול בגופות, ועל התהליך שפיתח ספנר להפקת סבון מן השומן: "הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב […] אמא בבית גם היתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה […] אני התרגלתי, כי היה טוב…". נלקובסקה מניחה לפתחו של הקורא גם את ההבנה שגילו כלפי ספנר עמיתיו הפולנים. הצעיר הפולני אומר כמעט בהערכה: "בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…", ופרופסור פולני אף מוצא לספנר צידוק: "גרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך"…

ב"תחתית" מספרת אשה מבוגרת, שבעלה ושני ילדה נלקחו ממנה וגורלם אינו ידוע, על העינויים שעברה כאסירה במחנות ריכוז ובבתי חרושת לתחמושת. היא עברה דברים כאלה שאף אחד לא היה מאמין. היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה האמת. לא אכפת לה כלום, רק הסברת פנים, רק שאנשים יאירו לה פנים, כי היא עברה הרבה.

ב"אשה של בית קברות" הסופרת משוחחת עם אשה שמטפחת את הקברים. האשה מתארת את חייה בסמוך לחומת הגטו, שם שמעה יומם ולילה צעקות ובכי, וראתה אנשים קופצים מחלונות בתיהם אל מותם כדי לא להלקח בידי הגרמנים. האשה הביעה זעזוע, הצטערה בגינם של היהודים – "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם", אבל למען שלוות נפשה מצאה צידוק לזוועה: "אם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…".

"ליד מסילת הרכבת" הוא סיפורה של צעירה, שהצליחה להמלט מרכבת המוות, אך כשקפצה נפצעה בברכה, ואבדה לה היכולת לקום וללכת. זקנה רחמנית אחת נתנה לה חלב ולחם בסתר. גבר צעיר סירב להביא לה תרופה מבית המרקחת, אך הסכים להביא וודקה וסיגריות. תושבי האזור התגודדו סביבה, איש לא העז להרים אותה מן האדמה ולהביאה למקום מחבוא.

ב"דבוירה ז'לונה" נפגשת הסופרת עם אשה יהודיה ששרדה, יחידה ממשפחתה. היא בת שלושים וחמש, אך נראית זקנה, ללא שיניים, ללא עין. דבוירה מספרת על נסיונותיה להתחבא ולשרוד בעצמה, עד שלא יכלה עוד: "אז הלכתי למיידנק, שם היו נותנים מעט מאוד לחם וקצת מרק בשתים-עשרה". לקראת סופה של המלחמה הועברה עם בית החרושת בו עבדה לצ'סטוכובה, שם שוחררה על ידי הסובייטים.

ב"ויזה" מתארת אסירת מחנות, יהודיה שהתנצרה ונכלאה כפולניה, חוויה יומיומית במחנה בו היתה כלואה. כדי לשמור על נקיון הבלוקים היו האסירות מורחקות מהם למשך שעות היום. את השעות האלה בילו באחו (Wiese בגרמנית), בקור, בלבוש מינימלי, צמודות זו לזו בגוש צפוף כדי לשמור על חום גופן.

"אדם חזק" מתאר את תהליך ההשמדה בחלמנו, וביער ז'וכוב הסמוך אליו. המספר הוא גבר צעיר, שבזכות חוסנו נותר בחיים, והוטל עליו לחפור בורות לקברי אחים. כשזיהה בין הגופות את אשתו ואת שני ילדיו, נשכב עליהן וביקש שיירו בו: "לא רצו לירות בי. הגרמני אמר: "האיש חזק, יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי באלה עד שקמתי".

בשבעה הסיפורים הראשונים הסופרת היא בעמדת המאזין, והיא מייחדת חוויה נפרדת לכל סיפור. בסיפור האחרון "מבוגרים וילדים באושוויץ" היא כותבת על תחושותיה נוכח ההשמדה: "אם אנו תופסים בדעתנו את ההיקף העצום של המוות המהיר – ללא קשר לפעילות מלחמתית – שהתרחש על אדמת פולין, הרי שלצד האימה הרגש החזק ביותר שאנו חווים הוא תמהון". התמהון הוא נוכח ההבנה כי בנוסף לארגון המוקפד של הנאצים, אנשים רבים פיתחו מיוזמתם שיטות ודרכים לאכזריות ולרצח על פי נטיותיהם האישיות. היא כותבת על המקומות הלא ידועים ברבים, שהתגלו במהלך עבודת הועדה, על הונאת הקורבנות, על התועלת הכלכלית שצמחה לגרמניה מתעשית המוות, על העושר הפרטי שהפיקו המנהיגים, על אנשים שלא היו חייבים לנהוג באכזריות, אך בחרו לעשות זאת, והיא מנסה להבין איך אנשים לכאורה נורמטיבים נתנו שחרור ליצרים כל-כך אפלים. ליד אלה היא נותנת מקום גם לאחרים, בעיקר רופאים, שתמכו בחלשים מהם וניסו להציל חיים בתנאים לא תנאים. לא כוח עליון או כוח זר גרם לכל הספל, אלא, כפי שהיא כותבת במוטו, "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

"מדליונים" הוא ספר צנום, שבסיפוריו הקצרים מקיף את אימת התקופה מכמה זויות, חלקן פחות מוכרות לי, כמו זו שב"אשה של בית קברות". חשיבותו בעדויות שבו, יחודו בתקופה בה נכתב, וכוחו ועוצמתו נובעים מן התכנים, אך במידה רבה גם מהסגנון העדין בו בחרה הסופרת להציג אותם.

Medaliony – Zofia Nałkowska

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (1946)

תרגום מפולנית: רינה גנוסר ודוד ויינפלד

 

שם כבר לא תפחדי / מוניקה הלד

d7a9d79d_d79cd790_d7aad7a4d797d793d7991

הספר נפתח בפרנקפורט ב-1964, בעיצומו של משפט אושוויץ השני. היינר רוסק, אוסטרי שהיה אסיר פוליטי, ושרד כשלוש שנים במחנה, נקרא להעיד במשפט. העומס הרגשי, יחד עם מצבו הגופני הרעוע, גורמים לו להתמוטט במסדרון בית המשפט, ולנה, מתורגמנית העובדת במקום, חשה לעזרתו. היינר בשנות הארבעים לחייו, לנה צעירה ממנו בעשור. הוא אוסטרי, שאינו מסוגל לשאת את חברתם של גרמנים, היא גרמניה ילידת דנציג (גדנסק), שמשפחתה היגרה לשווייץ עם פרוץ מלחמת העולם. המלחמה לא הותירה בהלנה עקבות, היינר מתמודד יום יום ושעה שעה עם עומס זכרונותיו. החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי, והיינר מתייחס לכך כשלנה מבקשת ממנו לבוא לגור איתה בגרמניה:

אני חייב לחזור ולהגיד: אני לא יכול לחיות בגרמניה […] אתם לא רוצים לדעת מה ראיתי, אתם רוצים להבין את הפושעים ולברר אם גם אתם הייתם מסוגלים להפוך למפלצות. אתם מבררים את הרקע לרוע ומגלים הורים דפוקים, ילדים שאולפו לציית, והכל מסתדר, הרע נובע מהרוע, ואתם נרגעים.

קשה לחיות עם היינר, שעוסק באובססיביות בזכרונותיו, מתקשה להחזיק מעמד בעבודה סדירה, סובל ממחלות, ומציג לכל אורח מזדמן את קומץ אפר הגופות שהוא שומר אתו. אחרי המלחמה נישא לאהובתו מנוער, ואף נולדה להם בת, אך האשה לא יכלה לשאת את חוסר היכולת ואת חוסר הרצון שלו להניח לעבר בעבר, ועזבה אותו. לנה, למרות הקשיים, חיה לצדו בטוב וברע לאורך שנים. האהבה ביניהם היא אחד ההיבטים המרגשים של הספר, והיא שזורה ללא הפרד במטענים הבלתי אפשריים שהיינר נושא אתו.

הספר נחלק לשלושה חלקים. הראשון מתרחש, כאמור, בשנות ה-60 על רקע משפט אושוויץ השני. בניגוד למשפט הראשון, שנערך סמוך לסיום המלחמה בכפוף לחוק הבינלאומי של פשעים נגד האנושות, המשפט השני התנהל בגרמניה תחת החוק הפלילי המקומי, מה שגרם תסכול רב לעדים. העונשים שהוטלו על הפושעים היו בחלק מן המקרים בלתי הולמים, חלקם אף חמקו ללא עונש. היינר נואש מן התקווה לצדק, מזועזע מטיעוניהם של הנאשמים, מהעדר תחושת אשמה מצדם:

את נאומי הסנגור הכוכב לאטרנזר קרא היינר לאט ובקול רם, כדי להבין את הזוועה. הסלקציות לא הגבירו את מעשי הרצח, הן עצרו בעדם. היטלר נתן את הפקודה להרוג את כל היהודים, את כולם, ומי שמיין ושלח אותם לעבודה, כלומר, לא שלח את כולם לתאי הגז, הקטין את מספר הקורבנות […] הרוצח כמציל חיים.

הוא רצה לשרוד את המחנה כדי להיות עד. הוא שרד את המחנה – מה היה הטעם? הפושעים נשפטו, ריצו את עונשיהם בלי להתחרט, בלי תובנה, בלי להזדעזע ממה שעשו.

חלקו השני של הספר מתרחש בשנות ה-80 על רקע הממשל הצבאי בפולין וצמיחתה של תנועת סולידריות. היינר ולנה מגייסים תרומות, ונוסעים במשאית עמוסת מזון, תרופות ובגדים, לפולין, כדי לסייע לניצולי הנאצים הסובלים ממחסור. הסופרת עצמה השתתפה במאמץ הזה, והתיאורים מבוססים על סיפוריהם של אנשים שהכירה.

בחלקו הראשון של הספר נחשפנו לחוויותיו של היינר באושוויץ. בחלקו השני אנו מתוודעים לחבריו מן המחנה, ולמה שעבר עליהם. תיאורי הזוועות קשים לקריאה, גם אם הם מסופרים בעובדתיות יבשה. לכל אחד מן הניצולים דרך התמודדות משלו. אנו מכירים את סופיה עדינת הנפש שאיבדה את שפיותה, את מייטק, שיצא מן המחנה דק כגבעול, והתמכר לספורט, את סטניסלב שהפך לשחקן המציג את התנסויותיו הנוראות על הבמה, וחסרים נוספים.

בחלקו השלישי של הספר היינר כבר בן שבעים, ומסיבות בריאותיות השניים עוברים לגור במקום חדש. היינר מתבקש על ידי הכומר המקומי לשאת דברים בפני קהל המתפללים בערב חג המולד, וכדרכו, למרות התנגדותה של לנה, הוא מספר על חג המולד המזעזע באושוויץ ב-1942. לקהל המשותק הוא אומר: המסר צנוע. אנחנו עצמנו קובעים אם מלאכים אנחנו או שטנים.

אסכם במילותיה של הפסיכואנליסטית מרגרטה מיצ'רליש, שכתבה אחרית דבר לספר: זה שהדבר קרה אומר שהוא יכול לקרות שוב […] החובה הארורה שלנו אחרי אושוויץ היא לעולם לא לשכוח.

Dar Schrecken Verliert Sich Vor Ort – Monika Held

כתר

2014 (2013)

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

נמסיס / פיליפ רות'

d7a0d79ed7a1d799d7a1-d7a4d799d79cd799d7a4-d7a8d795d7aa-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

"נמסיס" הוא ספרו האחרון של פיליפ רות'. לאחר שהספר ראה אור ב-2010 הודיע רות' על פרישה מכתיבה. עיקר תהילתו של הסופר באה לו מספריו האינטנסיבים, האפלים יותר, כמו "הכתם האנושי", "מה מעיק על פורטנוי" ו"התיאטרון של מיקי שבת". אני, כמובן, מעריכה מאוד את הספרים הללו – איך אפשר שלא – אבל חיבה יתרה יש לי אל הספרים הפחות דחוסים, החל ב"הייה שלום, קולומבוס", עבור ב"נחלת אבות" מכמיר הלב, וכלה ב"נמסיס". ספרים שבהם, למרות העומק הרגשי והמתלבט של גיבוריהם, יש לסופר פנאי להתעכב על פרטי נוף, על שיחות צדדיות, ואין תחושה של דחיפות מאיימת.

"נמסיס" מתרחש בארה"ב בקיץ 1944, על רקע מלחמת העולם השניה (למעט הפרק האחרון המתרחש כשלושים שנה מאוחר יותר). זהו סיפורו של באקי קנטור, צעיר יהודי בן עשרים פלוס, שבשל ראיה לקויה לא גויס לצבא, ומצפונו מייסר אותו על כך. לאקי הוא בחור בעל כושר גופני גבוה, מורה לספורט, מטיל כידון, קופץ למים, והוא חש כשיר לגיוס, אך כאמור הצבא פוסל אותו. חבריו הטובים ביותר השתתפו בפלישה לנורמנדי, ונלחמים על אדמת צרפת, ואילו הוא מנהל מגרש משחקים בניוארק בתקופת חופשת הקיץ. את הפסטורליה של החופשה מפרה התפרצות מחלת הפוליו. החיסון הונהג רק עשור מאוחר יותר, ובתקופה בה מתרחש הסיפור הפוליו הוא בגדר מסתורין. לא ברור למה הוא פורץ, לא ברור איך הוא מועבר מאדם לאדם. שניים מן הילדים שמשחקים באופן קבע במגרש של לאקי מתים, ועוד כמה ילדים לוקים בשיתוק. לאקי, שכבר מיוסר מאשמה בשל אי השתתפותו במלחמה, מיוסר כעת גם מתחושת אחריות, ולפיכך מתחושת כשלון, כשהילדים שבאחריותו נפגעים. ואם לא די בכך, הוא משתכנע על ידי חברתו לצאת מן העיר ולנהל חוף רחצה במחנה בחיק הטבע, ולאשמה המייסרת נוספת כעת תחושה של נטישת משמרת, של בגידה בילדים. מחשש לספוילרים לא אתאר את מה שהתרחש אחר-כך במחנה, ושינה את חייו של באקי לנצח.

לב הספר הוא בשאלת החובה והאשמה:

אשמה אצל אדם כמו באקי עשויה להיראות חסרת הגיון, אבל למעשה היא בלתי נמנעת. גורלו של אדם כזה נגזר. כל דבר שיעשה לא ישתווה לאידיאל שבתוכו.

הספר, באמצעות באקי, מתחבט גם בשאלה של יחסי אלוהים-אדם. אלוהים של באקי הוא אל מרושע, מוכן לפגוע בלי סיבה בילדים חפים מפשע. הוא לא רחוק מראית "האלוהות כברייה העוינת את קיומנו פה". ועם זאת הוא אינו מפקפק בקיומו של האל:

אתה עדיין מאמין באלוהים הזה שאתה מזלזל בו כל כך?

כן. מישהו היה צריך לעשות את המקום הזה.

הפתיע אותי בספר ההעדר המוחלט של השואה. בכל זאת מדובר בתקופה שבה כבר הסתננו ידיעות על המתרחש במחנות הריכוז, ובקרב הקהילות היהודיות שררה דאגה לקרובים באירופה. יכול להיות שההסבר הוא במשפט כמעט מובלע בספר. רות' מתאר את השיחות היומיומיות סביב מחלת הפוליו, ומציין בדרך אגב כי רק לפני זמן קצר כל השיחות נסובו סביב המלחמה, וכעת לא מדברים עליה. האסון הקרוב פיזית תמיד מאיים יותר מאסון מעבר לים.

"נמסיס" הוא ספר מעניין, שלוקח זמן להבין את עומקו. תוך כדי קריאה הוא נראה לי ספר בעל רובד אחד, שכל מה שיש בו נאמר מפורשות. אבל כמה שעות אחרי הקריאה, וגם כעת תוך כדי כתיבה, אני רואה את העומק, מהרהרת בעוד ועוד שאלות שעולות בו.

העטיפה מקסימה בעיני. במהדורה העברית נשמר עיצוב העטיפה של הספר המקורי, רק בצבע רקע שונה (לפי אמזון העטיפה המקורית שחורה-לבנה, ובעברית שחורה-צהובה).

כשסיימתי לקרוא את "נמסיס" בחרתי לקרוא את "הייה שלום, קולומבוס", ספרו הראשון של פיליפ רות'. מפליא למצוא את קוי הדמיון בין שני הספרים, שנכתבו בהפרש של חמישים ואחת שנים זה מזה. הכשרון והעין הבוחנת היו שם ממש מהתחלה, וליחם לא נס עם השנים.

Nemesis – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

הקריירה של ניקודם דיזמה / טדיאוש דולנגה מוסטוביץ

220px-kariera_nikodema_dyzmy

ניקודם דיזמה, בור גס וחסר כל, מוצא ברחוב הזמנה למסיבה של החברה הגבוהה, ומחליט לנסות להסתנן אליה כדי לאכול, לשם שינוי, ארוחה כהלכתה. בשל תקרית שולית לכאורה במהלך המסיבה נוצרת שרשרת של אי-הבנות, שבעקבותיה מוצא עצמו ניקודם אדם מכובד בעיני כל, עשיר ורב השפעה.

הספר ראה אור בפולין בראשית שנות ה-30, וזכה לפופולריות רבה. הוא שם ללעג מוסכמות חברתיות, מלגלג על הדרך בה אנשים תופסים אחרים על בסיס דעות קדומות, ומבקר את הפוליטיקה ואת השרות הציבורי המושחתים. ספרו של יז`י קושינסקי, "להיות שם", נכתב בהשראתו.

הספר קריא מאוד, חביב ומשעשע. הוא לא הראשון ולא האחרון שעושה שימוש ב"שתילת" אדם פשוט בצמרת החברה כדי להאיר את חוליה (ראו לדוגמא את "רביזור"), אבל העובדה שהרעיון "משומש" לא פוגמת בו, שכן הוא כתוב בחן רב, בהומור כובש, ובשכנוע ניכר.

נהניתי ואני ממליצה עליו.

Kariera Nikodema Dyzmy – Tadeusza Dołęgi-Mostowicza

הוצאת עם עובד

1989 (1932)

תרגום מפולנית: יורם ברונובסקי

האבודים / דניאל מנדלסון

08020413

כותרת משנה: שישה מתוך שישה מליון

דניאל מנדלסון, דור שלישי לשואה, רוצה לתת פנים לשישה מקורבנות השואה. סבו של דניאל ומרבית בני משפחתו היגרו לארצות-הברית לפני מלחמת העולם. אחיו הבכור של הסב חזר עם אשתו וארבע בנותיהם לעיירת הולדתם בולחוב שבפולין, שם ניספו כולם. סבו של דניאל, מספר סיפורים מחונן, היה מוכן לדבר בהרחבה על כל דבר. רק בנושא אחד החריש – גורלם של אחיו שמיל, אשתו אסתר, וארבע בנותיהם היפות, לורקה, פרידקה, רוחל'ה וברוניה.

דניאל, עוד בהיותו נער צעיר, נחשב להיסטוריון של המשפחה. מלבד סיפורי סבו כמקור מידע, הוא ניהל התכתבויות עם קרובי משפחה אחרים, ובנה בעבודת נמלים שקדנית עץ משפחה מפורט. כשהוא מחליט ללכת בעקבות דודה האבוד של אמו, חקירותיו מביאות אותו לפולין, כמובן, וגם לישראל, לשבדיה, לדנמרק, לליטא ולאוסטרליה. בכל מקום הוא נפגש עם ילידי בולחוב, או עם צאצאיהם, או עם מי שהכיר אותם ויכול לתרום עוד רסיס מידע.

המסע להסרת הלוט מעל גורלם הלא ידוע לפרטיו של שמיל ומשפחתו הוא עמוד השדרה של הספר. זהו סיפור מצמרר לכשעצמו, אך מה שעושה את הספר נהדר בעיני זו מלאכת המחשבת של אריגת נושאים שונים ומרתקים אל תוך העלילה.

מטבע הדברים הנושא המרכזי הוא הזכרון, הדרך בה אנו זוכרים דברים, היכולת להסתמך או לא על זכרונות בני עשרות שנים, ובעיקר הצורך הבוער לשמר כל בדל מידע כדי שאנשים שהיו ואינם לא יישכחו עם מותם של הבודדים שנותרו בחיים ועדיין יכולים לספר.

סיפור השואה הוא סיפורם של שישה מליון בני אדם. בתוך המספר הבלתי נתפס הזה הולכים לאיבוד האנשים כפרטים. נפשית קל יותר להתייחס למותם של מליונים, אך כשנותנים להם פנים, וזה מה שדניאל מנלדסון עושה (היא היתה אשה חמה, היו לה רגליים יפות, הוא היה חירש, היא היתה קלה עם בחורים, היא עוד היתה ילדה והתעניינה רק בצעצועים, היתה לה הליכה מסוימת כשירדה במרץ מהרכבת), ההתיחסות כואבת יותר. זה כבר לא מספר סתמי, אלה אנשים חיים.

נושא נוסף, מאוד נוגע ללב בעיני, הוא ענין ההתיחסות המוחמצת לאנשים סביבנו. דניאל הילד פחד מאשה מוזרה אחת, שאותה פגש במפגשים משפחתיים. כשהתחיל לחקור לעומק את פרשת השישה האבודים גילה את הקשר של אותה אשה אליהם. המוזרות שלה הוארה פתאם באור אחר לגמרי, מאוחר מדי. או הספר המשפחתי, דמות שולית בחייו, התגלה כבעל היסטוריה שהפכה אותו בהרף עין של סיפור לאדם אחר, שוב מאוחר מדי. מאוחר מדי אנחנו מגיעים להכרה שכל אדם הוא סיפור.

מאוד עניינה אותי ההשפעה לטווח ארוך של השואה. אנשים שהיו שם וניצלו, אנשים שברחו בזמן, אנשים שהכירו אנשים שנספו – השואה, עשרות שנים אחרי, היא עדיין חלק מחייהם. יש אחת שלא מוכנה לספר, ואחת שמספרת רק מה שנוח לה כי בפרטים מסוימים היא מתביישת, ואחד שממשיך לחיות את העיירה בכל יום ויום, ועוד.

במסגרת המסע מנדלסון מגלה מחדש את אחיו ואחותו. הוא מרחיב בכתיבה על נושאי יחסים בין אחים – פן מאוד מעניין בסיפור.

מנדלסון מקביל את סיפור המסע שלו לפרשות הראשונות בספר בראשית, תוך שהוא משווה בין הפרשנויות של רש"י ושל פרשן בן זמננו. גם הפן הזה בספר מרתק.

הקשר של המשפחה כולה, ושל דניאל בפרט, ליהדות, גם הוא נדון בהרחבה בספר. מבחינה דתית מדובר במשפחה מתבוללת – רוב בני דורו של דניאל מנדלסון בארצות-הברית לא נישאו ליהודים. אבל מבחינת שורשים בעם ובהיסטוריה מדובר בקשר עמוק של הזדהות ושל שייכות. לקראת סיום הספר, במעמד מצמרר במיוחד שבו הם מוצאים עצמם במקום בו שמיל ובתו נרצחו, דניאל מרים אבן ומניח אותה על ענף נמוך של עץ שעמד שם גם בזמן הרצח, עץ שהוא כעין מצבה. הוא אפילו לא יכול להסביר את הדחף הקדמון הזה לבצע טקס יהודי עתיק יומין.

זו סקירה יחסית ארוכה, אבל היא אפילו לא מתחילה לגרד את איכויותיו של הספר. אני מחפשת איך לסכם את הסקירה, כי את "מומלץ בחום" כבר "בזבזתי" על ספרים אחרים, ואת המונח "ספר חובה" אני לא מחבבת. אומר, אם כן, שזהו ספר מעשיר ביותר, חווית קריאה שונה ומאוד מאוד מומלצת.

The Lost: A Search for Six of Six Million – Daniel Mendelsohn

הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

2008 (2006)

תרגום מאנגלית:אביעד שטיר