12 המופלאים / דן קורן ויחיאל גוטמן

כותרת משנה: מעשיהם החשובים ומחדליהם הגדולים של קברניטי מדינת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו

שנים-עשר אישים, לא כולל הנוכחי, כיהנו עד כה בתפקיד המורכב של ראשות ממשלת ישראל. לכל אחד מהם רקע שונה, אידיאולוגיה משלו, אופי יחודי. כולם כאחד גילו כי דברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר, והתאימו את עצמם במידה כזו או אחרת למציאות הסבוכה, או שניסו להכפיף את המציאות לתפיסת עולמם. דן קורן ויחיאל גוטמן מסכמים בספר זה את פועלם של ראשי הממשלה, ומנסים לכמת את כהונתם לציון מסכם.

לצורך הערכה ומתן ציון מאמצים הכותבים מאמצים מודל שמשמש להערכת נשיאי ארצות הברית. המודל בוחן את כהונת המנהיגים משישה היבטים: יכולת לתקשר עם הציבור, יכולת ארגונית, מיומנות פוליטית, חזון, סגנון חשיבה ואופן עיבוד נתונים, אינטליגנציה רגשית. בציון הגבוה ביותר זוכה, בצדק ולא במפתיע, דוד בן-גוריון. במקום השלישי מציבים שני הכותבים את מנחם בגין. דעותיהם חלוקות לגבי המקום השני: האחד בוחר בלוי אשכול, וחברו באהוד אולמרט (אשכול ראוי הרבה יותר, לדעתי). את שני המקומות האחרונים תופסים אהוד ברק וגולדה מאיר.

למותר לציין שאין המדובר כאן במחקר אמפירי ובמדע מדויק. תוך כדי קריאה תהיתי ביני לבין עצמי אם בכלל ניתן לערוך השוואה בין אישים שפעלו בנסיבות שונות, ואם זה הוגן או מדויק לשפוט ללא ריחוק היסטורי. יותר מכל הפריעה לי התחושה שההערכות של הכותבים אינן תמיד אובייקטיביות, אלא מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות (אבל כך גם, מן הסתם, ההתנגדויות שלי להערכות שלהם). את הויכוח ש"ניהלתי" איתם תכננתי להעלות לדיון בסקירה, אבל בסיומו של הספר התברר שאין כאן ויכוח כלל. הכותבים מתיחסים בפרק המסיים לנקודות הללו, ומודים בחולשות ההערכה הנובעות מהן.

למרות האמור לעיל, הספר מעניין מאוד וראוי לקריאה בראש פתוח. הכותבים סוקרים את הארועים המרכזיים בתקופת הכהונה של כל אחד מראשי הממשלה, מתייחסים לסגנונם האישי ולשיטות עבודתם, עומדים על ההשפעה ארוכת הטווח של מעשיהם במקומות שניתן להעריך אותה, ובסיכום כל פרק מנסים לתמצת את הערכתם תחת ששת מרכיבי המודל. דגש מיוחד מושם על היכולת לזהות הזדמנויות, בעיקר כאלה שעשויות לשנות את ההיסטוריה. כך, לדוגמא, גולדה מאיר זוכה לציון הנמוך ביותר לא רק בגלל מחדל המלחמה, אלא בעיקר בגלל ההחמצות החוזרות ונשנות של הזדמנויות להשיג הסכמים עם מדינות האזור. מנחם בגין, לעומתה, זוכה לציון גבוה בין השאר בגלל הגמישות שאפשרה לו, למרות היותו איש "שתי גדות לירדן", לזהות את רצינות כוונותיה של מצרים ולאמץ את ההזדמנות להסכם. "אם הזכרון הקולקטיבי ייטיב אתו", מסכמים הכותבים, "הוא יזכור לו את חסד השלום עם מצרים ואת הסרת האיום הגרעיני העיראקי יותר מאשר את דיראון מלחמת לבנון ואת האינפלציה המטורפת".

המעניין ביותר בין פרקי הספר, לטעמי, הוא זה שעוסק בלוי אשכול ועושה אתו צדק. אשכול, ש"זכה" לאינספור בדיחות על חשבונו, ושגמגומו שלא בטובתו בנאום לפני מלחמת ששת הימים פגם קשות בתדמיתו, היה איש רב זכויות, ששינה את פני המדינה בפעילותו עוד לפני שעמד בראש הממשלה. הוא סומן כיורשו של בן-גוריון, כשזה פרש לראשונה, אבל בתבונתו ובהומור המוכר שלו סירב באומרו "עדיף שבן-גוריון יחזור ויציל את המדינה מהידיים של מישהו אחר". הוא נכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון אחרי פרישתו השניה והסופית, וכדברי הכותבים, "באנושיותו ובחוכמת החיים הפשוטה שלו, יצר שנות חסד של נורמליות […] אשכול ידע לעשות – ועשה – הרבה יותר מאחרים. ובשביל לעשות צריך כוח. גם אם הוא כוח שקט ולא הפגנת שרירים מעל במות עטורות זרקורים". דברים דומים כתבו גם על יצחק שמיר – מנהיגות שקטה ונחרצת, התאפקות היא כוח – אבל אותו דנו לאחד המקומות הנמוכים בטבלה, בעיקר בגלל נוקשותו המדינית.

אזכיר עוד עניין אחד, המוזכר בספר כבדרך אגב, שמשך את תשומת לבי בגלל הניגוד החריף לימינו אלה, שבהם פוליטיקאים משחררים בקלות אמירות כבדות ראש לכאורה בנוסח "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות", בהתייחס לשגיאותיהם, ללא שום גיבוי מעשי וללא השלכות. בפרק העוסק ביצחק רבין (שממוקם במקום הרביעי בטבלת הציונים) מספרים הכותבים כי ראש הממשלה הכין מכתב התפטרות למקרה שמבצע אנטבה ייכשל או שמספר הקורבנות יהיה גבוה – נטילת אחריות ללא תירוצים, כיאה וכיאות.

"12 המופלאים" הוא ספר מעניין, תמציתי וממוקד, סוקר את ההיסטוריה הישראלית מזוית ראיה יחודית, ומספק לקורא המעוניין בכך נקודת מוצא לדיון ולהערכות משלו. מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2021

פושה / סטפן צווייג

פושה

ז'וזף פוּשֶה, יליד 1759, ששימש במשך כעשור מורה לפיזיקה ולמתמטיקה במוסדות הכנסיה, נטש את משרתו לטובת פעילות פוליטית בתקופת המהפכה הצרפתית. הקריירה שלו התאפיינה בזיגזג בין עמדות ונאמנויות – תומך בהוצאה להורג של המלך בראשית המהפכה ובהחזרת המלוכה מאוחר יותר, ז'ירונדיסט ויעקוביני, תומך בנפוליאון וחותר תחתיו. לעתים משך בחוטים מאחורי הקלעים, לעתים ניצב בחזית. הוא צבר עוצמה כשר המשטרה, וידע גם תקופות של גלות ושל נידוי. נדמה שגילה עקביות רק ברקיחת מזימות ובתאוות הכוח, שנבנה על ריגול ובילוש ואיסוף מידע מרשיע בהמתנה לשעת כושר להשתמש בו. נאמנותו היתה מחושבת היטב, כהגדרתו של צווייג: "הוא מכיר רק במפלגה אחת, אשר לה היה נאמן ולה ישמור אמונים עד יומו האחרון: החזקה יותר, הרוב".

שטפן צווייג עקב אחרי פעילותו של פושה מן היום שהחל לעסוק בפוליטיקה ועד מותו. לא אכנס כאן לנפתולי הקריירה שלו – ניתן לקרוא עליהם ברשת, או בספר עצמו. צווייג כתב, כהרגלו, ביוגרפיה עם מעורבות רגשית ועם לקחים שביקש להפיק ממנה, ולקחים אלה – במקרה של הביוגרפיה הזו – רלוונטיים היום, כפי שהיו בזמן המהפכה וגם בזמן שבו ראה הספר אור, עשור לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

במבוא לספר מסביר הסופר כיצד הגיע לכתיבתו בעקבות הסופר הנערץ עליו, בלזק, שראה בפושה את הטיפוס המעניין ביותר מבחינה פסיכולוגית בדורו. בלזק, משום שלא היה מבדיל לעולם בין מוסרי ובלתי מוסרי – כך כותב צווייג – התפעל מסגולותיו של פושה, ובכך עורר את סקרנותו של צווייג עצמו. צווייג, שחווה את מלחמת העולם הראשונה, סבור, והוא נותן לכך ביטוי יותר מפעם אחת, כי יש להניח את הפוליטיקאים תחת זכוכית מגדלת, ומגדיר את ספרו על פושה "כתרומה לעבודה הכרחית, הצריכה להכתב, בשטח הביולוגיה של הדיפלומטים, אותו גזע רוחני מסוכן ביותר של עולם חיינו, שלא נחקר עדיין כל צרכו".

למה חשוב לכתוב דווקא על פושה, ולא על אחד מן המנהיגים הבולטים של התקופה? בדומה ליואכים פסט, שכתב את הביוגרפיה של שפאר מתוך מחשבה שיש לתת את הדעת על מי שמאפשרים את הרוע, ולא רק על מנהיגי השורה הראשונה, גם צווייג רואה סכנה באנשים שאינם ניצבים בחזית: "בחיי המציאות הממשיים, בשטח שלטונה של הפוליטיקה, המכריעים הם, לעתים רחוקות […] הטיפוסים העליונים, אנשי האידיאה הטהורה, המכריעים הם אנשים מסוג גרוע יותר, אך זריז יותר: אנשי השורה האחורית".

למרות המסקנה שלמעלה, צווייג אינו מקל ראש בסכנה הנובעת מן האידיאולוגים, ומתרה כי גם אם כוונותיהם טהורות, והם עצמם סולדים משפיכת דם, מילותיהם עשויות לפתוח את שערי הגיהינום. "תמיד יהיה האדם המאמין בתום לבו, הדתי, הנלהב, משנה העולם ומתקנו, הדוחף, בכוונותיו הנעלות ביותר לרצח ולעוול, אף על פי שהוא עצמו מתעב אותם". לדבריו, מנהיגי המהפכה הצרפתים, מונחי אידיאלים, השתמשו במונחים נוטפי דם, ודברו ללא הרף על העלאתם לגרדום של בוגדים, וכשההמון המוסת פירש את הדברים כפשוטם ותבע את ביצועם, לא היה למנהיגים העוז להתנגד. וכבר נאמר במקורותינו: "חכמים, היזהרו בדבריכם". כך בתקופתו של פושה, כך במהלך ההיסטוריה, וכך בימינו: "הפוליטיקה איננה, כפי שמעוניינים רבים לשכנענו, הנהגת דעת הקהל, כי אם הרכנת ראש עבדותית מצד המנהיגים לפני אותו מוסד, שהם עצמם יצרוהו והשפיעו עליו. וכך מתחוללות תמיד המלחמות: מתוך משחק במלים מסוכנות, מתוך גירוי מופרז של היצרים הלאומניים, וכך מתהווים הפושעים הפוליטיים".

ג'וזף פושה היה אדם מרתק בתקופה מרתקת. שטפן צווייג מחיה אותם בכשרונו, מעניק זוית ראיה פסיכולוגית מעניינת, ומעמיק בלקחים שהוא מביא בפני הקורא. מומלץ בהחלט.

Joseph Fouché – Stefan Zweig

גרעיני זהב

1958 (1929)

תרגום מגרמנית: יצחק הירשברג

הנסיכים / גיל סמסונוב

62512010861b

מספר גדול להפתיע של בכירי הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – כולל הנשיא וראש הממשלה – חולקים מכנה משותף: הם הדור השני של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י (לבנת, מרידור, ריבלין, לבני), או צאצאי אנשי חוגו של ז'בוטינסקי (נתניהו). גיל סמסונוב, בעצמו בן לאיש לח"י, ומי שהיה מעורב באופן אישי בתהליכים הפוליטיים שעברו על הליכוד לגלגוליו, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר תופעה זו, תופעת "הנסיכים" יורשי העצר, וכעת מציג את ממצאיו בספר.

יש בהיסטוריה – העולמית והישראלית – דוגמאות רבות של משפחות שהחיידק הפוליטי עבר בהן מדור לדור (קנדי, וייצמן ועוד). לטענתו של סמסונוב אין עוד מקרה של דור שלם ששעתק את עצמו, כמו דור ההורים של המשפחה הלוחמת. מבלי להכנס לויכוחים חברתיים ופוליטיים – ההבלגה של ההגנה מול האקטיביות של אצ"ל ולח"י, ימין מול שמאל וכיוצא באלה – העובדה היא שקבוצה גדולה של אזרחים ישראלים מצאה את עצמה מנודה ממרכז המפה הישראלית, החל בימים שלפני הקמת המדינה (הסזון), והמשך לאחר הקמתה (ידועה אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י"), כשמפקדים בכירים במחתרות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בצה"ל, ואנשים ש"הוכתמו" בעבר מחתרתי התקשו למצוא עבודה. החבורה התכנסה בתוך עצמה, אנשיה בחרו לגור בקרבת מקום אלה לאלה, ותמכו בחלשים שבהם. הכותב מספר על סבתו ששלחה אותו עם צנצנות ריבה, שבתחתיתן הודקו שטרות כסף, אל אצ"ג ורויזיוניסטים אחרים. לא בכדי ניתן להם הכינוי "המשפחה הלוחמת": הצעירים התיחסו אל הותיקים כאל "דודים", גם ללא קרבה משפחתית פורמלית. הדור השני ספג את הלהט ואת האמונה, יחד עם תחושת הנידוי, ובהגיע זמנם הצטרפו אל מפלגת האם – חרות, גח"ל, הליכוד – בתמיכה עקבית וחסרת פשרות של "דודיהם" הותיקים.

סמסונוב מתאר בפרוטרוט את התהליכים שעברו על הזרוע הפוליטית של המשפחה. החל מימיו של מנחם בגין כמנהיג נערץ של תנועת חרות – תופעה יוצאת דופן של מנהיג שכשל במשך כמעט שלושים שנה בבחירות, אבל מעמדו היחודי נותר בלתי מעורער, עבור באימוצם ובטיפוחם של מנהיגים כריזמטים בפריפריה (משה קצב ומאיר שטרית), התחזקות מעמדם של דוד לוי ואריאל שרון, המלחמה על ירושת בגין, התפוררות הלכידות של דור הבנים, ועד מאבקי הבחירות לכנסת ה-20 המתנהלים בימים אלה ממש. היום ניתן למצוא את "הנסיכים" גם מחוץ למשפחה – ציפי לבני היא דוגמא בולטת: השנים עשו את שלהן, היציאה מן ההסתגרות בתוך המשפחה הלוחמת, החשיפה לגורמים אחרים בחברה, המעבר מן האופוזיציה הנצחית אל עמדות שליטה, וגם מות ההורים בני דור המחתרות.

"הנסיכים" הוא ספר מרתק, הניתוחים שהוא מציג מעניינים, המבט מבפנים מעניק לספר ערך מוסף, הכתיבה רהוטה, ואין תחושה של קריאת עבודת תזה יבשה, אלא של פרקי היסטוריה שקמים לתחיה ברעננות. זהו ספר שנכתב באהבה, וכתוצאה מכך, למרות שאינו גולש לעמדות פוליטיות, הוא מוטה מתוך הערכה וחיבה. הדוגמא שזכורה לי בעיקר היא קביעתו של סמסונוב שמשום שבגין הצטרף אל ממשלת אשכול במאי 1967, הוא נחרט בזכרון כאחד מגיבורי הנצחון במלחמת ששת הימים. אמנם הייתי אז ילדה צעירה, אבל אני בטוחה שעל מחזיקי המפתחות שאספנו אז בלהיטות הופיעו עזר וייצמן, מוטה הוד, לוי אשכול ומשה דיין, ולא מנחם בגין, שעד היום הוא לא מי שנקשר אסוציאטיבית לנצחון. אני מניחה שבעבור המשפחה הלוחמת היותו של מנהיגם חלק מן השלטון באותם ימים היתה משמעותית מאוד. מכל מקום, הטיה כזו של המסופר מעידה על התחושות בתוך המשפחה, ואינה פוגמת בעובדות האוביקטיביות שהן לב הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרתק, מיועד גם לאלה שחשים הזדהות עם גיבוריו, וגם לאלה שההיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל מסקרנת אותם.

הוצאת דביר

2015