החלקיק האלוהי / איאן סמפל

book003_master

כותרת משנה: בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע

כיצד מסבירים מונחים בפיזיקה להדיוטות? הנה אחת הדרכים להסביר מהו מנגנון היגס, המנגנון שהעניק מסה לחלקיקים בראשיתו של היקום, ומהו בוזון-היגס, חלקיק יסודי שקיומו נחזה ב-1964 והוכח ב-2012: תארו לכם חדר מלא פוליטיקאים, המשוחחים אלה עם אלה. כשנכנסת לחדר מרגרט תאצ'ר, אלה שעומדים לידה מפסיקים לשוחח ומתקהלים סביבה. ההתקהלות הזו מאטה אותה, ונדמה כאילו היא נעשית כבדה יותר. החדר עם הפוליטיקאים מייצג את שדה היגס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא חלקיק שמקבל מסה באמצעות פעולת הגומלין עם השדה. קבוצת הגברים המכרכרים סביבה היא בוזון היגס. זוהי אחת מחמש הגרסאות שנבחרו באתגר שהציב שר המדע הבריטי לפיזיקאים: "אם תצליחו לגרום לי להבין את זה, יהיה לי סיכוי טוב יותר לעזור לכם להשיג את הכסף שדרוש כדי למצוא אותו".

איאן סמפל מספר את סיפור המצוד אחר החלקיק החמקמק. הספר ראה אור לראשונה ב-2010, בעת שהמצוד היה בעיצומו, וסימנים ראשונים לתוצאות מבטיחות החלו להיראות. לספר במהדורתו הנוכחית נוספה אחרית דבר המתארת את הוכחת קיומו של החלקיק, ואת ההכרזה המרגשת אודות התגלית.

האם הידע שלי בפיזיקה הועשר בשל קריאת הספר? נראה לי שנכון יהיה לומר שנוסף לי חלקיק של ידע, ובכך דייני. הפיזיקה משוטטת במחוזות בלתי אינטואיטיבים, שעל ההתמודדות איתם (בגלגול הזה) ויתרתי, והיכרות כללית מספקת אותי. בנוסף לאותו חלקיק מבורך של ידע, נהניתי לבקר באחורי הקלעים של עולם המדע, להתרשם – שוב – מן הצניעות המדעית המודעת למגבלותיה, ולהעמיק את המודעות לחשיבותו של מחקר טהור ללא ישומים נראים לעין. בנוסף לפן המדעי, הספר עוסק בפוליטיקה שמאחורי המדע, במאבקים הבלתי נגמרים להשיג תקציבים (עלויות מאיצי החלקיקים נקובות במליארדי דולרים) בתחרותיות האישית ובאגו הלאומי – אירופאים נגד אמריקאים, CERN מול פרמילאב. בשולי הדברים הוא דן בנושאים נוספים, ביניהם אובדן הקפדנות המדעית בעידן שבו כל מדען יכול לתחזק בלוג ולהעלות מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים, ושאלת תקפותו של הכלל הקובע כי פרס נובל אינו ניתן ליותר משלושה אנשים יחדיו, למרות שבעולם הפיזיקה של ימינו התגליות הן בדרך-כלל פרי מאמץ משולב של אלפי חוקרים.

פתחתי באנלוגיה למנגנון היגס, ואסיים באנלוגיה נוספת: דמיינו את שדה היגס כשדה שלג אינסופי. הפוטונים חסרי המסה דוהרים על גלשני סקי, ולכן דבר אינו מעכב אותם מלהגיע למהירות האור. האלקטרונים נועלים נעלי שלג, הם שוקעים מעט, התקדמותם מואטת, ונוספת להם מסה. חלקיקים כמו הקוורק "עליון" הולכים יחפים, ולכן הם שוקעים עמוק בשלג, והמסה שלהם הופכת גדול מאוד. מכיוון שכל תשובה היא מבוא לשאלות מלהיבות נוספות, התשובה לשאלה כיצד קיבלו החלקיקים מסה פותחת את הדלת לשאלה למה כל אחד מאלה שנימנו באנלוגיה מתנהג באופן שונה.

"החלקיק האלוהי" הוא תקציר מרתק ומסעיר של עבודה מדעית מפרכת, המוּנעת על ידי התשוקה הבלתי נדלית לידע ולהבנה. ניכר שאיאן סמפל חקר את נושא ספרו לעומק, והתלהבותו ממנו ניכרת ומדבקת.

Massive – Ian Sample

ידיעות ספרים

2019 (2010)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

מודעות פרסומת

להיות בן תמותה / אטול גוואנדה

%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%94

כותרת משנה: הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים

הבעיה ברפואה, ובמוסדות לטיפול בחולה ובזקן שהיא מצמיחה, אינה שיש להם השקפה לא נכונה על מה שעושה את החיים לבעלי משמעות. הבעיה היא שאין להם שום השקפה. המוקד של הרפואה צר. מקצועות הרפואה מתמקדים בתיקון הבריאות, לא בתמיכה בנשמה. ובכל זאת – וזהו הפרדוקס הכאוב – החלטנו שהם-הם שיקבעו במידה רבה איך נחיה בערוב ימינו. זה יותר מחצי מאה אנחנו מטפלים בסבלות המחלה, ההזדקנות והתמותה כבעיות רפואיות. זהו ניסוי בהנדסה חברתית, להפקיד את גורלנו בידי אנשים שמיומנותם הטכנית מוערכת יותר מאשר הבנתם בצורכי האדם.

ד"ר אטול גוואנדה, רופא מנתח, מומחה לרפואת הציבור וראש המרכז לחדשנות, עוסק בספר בדרכים להתמודד עם סוף החיים. מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת לטיפול בזקנים הזקוקים לסיוע, ומחציתו השניה לחולים סופניים בני כל הגילים.

הספר נפתח בסקירת ההיסטוריה של הטיפול בזקנים, והשינויים שחלו בה בהשפעת הטכנולוגיה והדמוגרפיה. הכותב מספר על סבו ההודי, שנפטר בגיל 110, ועד יומו האחרון חי על אדמתו, מוקף בני משפחתו. לדבריו, החברה השתנתה עם השנים, ופתרון כמה דורות המתגוררים יחדיו כבר אינו רלוונטי לתקופתנו עם התפתחות האידיאל של "האני העצמאי". במקביל הוא מספר על סבתה של אשתו האמריקאית, שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית, ובחרה לחיות לבדה חיים עצמאיים, עד שלא היתה מסוגלת לטפל בעצמה, ושוכנה במוסד סיעודי, הטוב ביותר שיכלו ילדיה למצוא עבורה. באמצעות סיפורה הוא עומד על ליקויי הדרך בה החברה מטפלת בזקניה, כשהיא מקדישה את מלוא תשומת הלב לבריאותם הגופנית ולבטחונם, אך אינה מקשיבה לצורכיהם האמיתיים.

סופנו שאנחנו מגיעים למוסדות שממלאים כמה וכמה יעדים חברתיים […] אבל לעולם לא את היעד החשוב לאנשים ששוכנים בהם: איך לחיות חיים שראוי לחיותם כשאנחנו חלשים ושבריריים ולא יכולים לדאוג לעצמנו עוד.

דיור מוגן, או דיור נתמך, כמו גם המוסדות הסיעודיים, הם בעבור המתגוררים בהם כלא, לא בגלל כוונות רעות, אלא בשל מסגרת ומשטר. למען נוחותם של המטפלים, יש שעת השכמה, יש "פס יצור" של רחצה-הלבשה-האכלה, ולא נותר מקום לאינדיבידואליות, לתחושה של עצמאות ושל חיים בעלי ערך. כך, לדוגמא, הוא מספר על סבתה של אשתו:

אליס בוודאי הרגישה שהיא עברה את הגבול לארץ זרה, ולעולם לא יורשה לה לעזוב אותה. שומרי הגבול היו ידידותיים וטובי מזג. הם הבטיחו לה מקום נחמד שתקבל בו טיפול טוב. אבל היא לא רצתה שמישהו יטפל בה; היא רק רצתה לחיות חיים משלה. ושומרי הגבול טובי המזג האלה לקחו את המפתחות שלה ואת דרכונה. עם ביתה אבדה לה השליטה על חייה.

פה ושם נעשים נסיונות ליצור פתרונות דיור מותאמים יותר, גמישים יותר, ומעניין לקרוא עליהם.

גם במחצית המוקדשת לזיקנה וגם בזו המוקדשת לחולים סופניים, הסופר מייחס חשיבות מרובה לגישה הנכונה של הרופאים כלפי מטופליהם. הוא מתאר שלושה סוגי קשרים – פטרנלי, שבו הרופא הוא יודע-כל וסמכותי, אינפורמטיבי, שבו הרופא מתאר אפשרויות אך אינו מאפשר בחירה, ופרשני, שבו ניתן משקל להעדפותיו של החולה בהנתן לו המידע הרלוונטי. הוא מטיף, כמובן, לסוג הקשר האחרון, ולהקדשת זמן משמעותי לשיחות עם החולה כדי להבין כיצד הוא רוצה לנהל את מחלתו, ובהתאם לכך להגיע להחלטות שיתאימו לו בנקודות קריטיות. הוא מספר על מחלתו ומותו של אביו, ועל האופן בו אפשרו לו להחליט על עומק הטיפול בו ועל אופיים של ימיו האחרונים.

אטול גוואנדה יוצא נגד הגישה הרפואית לנסות עוד ועוד טיפולים שלא יסייעו לחולים, במחיר פגיעה קשה בערך החיים. לדעתו, המרדף הזה אחר האפשרויות הקלושות ביותר אמנם אינו פסול, אך הוא נובע לעתים מחוסר יכולת להתמודד עם תקוותיהם הבלתי מציאותיות של החולים, ובא תמיד על חשבון ההתכוננות לתוצאה הסבירה יותר של המוות.

הרתיעה שלנו מלבחון ביושר את חווית ההזדקנות והגסיסה מגדילה את הנזק שאנו מסבים לאנשים ושוללת מהם את הנחמות היסודיות שהן זקוקים להן יותר מכל. באין השקפה קוהרנטית איך אנשים יכולים לחיות חיים מוצלחים עד הסוף ממש, הנחנו לגורלנו להשלט בידי ציוויי הרפואה, הטכנולוגיה ואנשים זרים.

הספר עוסק בשלל נושאים נלווים לנושא המרכזי. בין השאר הוא עוסק במנגנונים הביולוגיים של ההזדקנות, ברתיעה מפניה למומחי גריאטריה, בירידה המשמעותית במספר הסטודנטים לרפואה הבוחרים להתמחות ברפואה גריאטרית ובחוסר תמיכה תקציבית ממשלתית, בהמתת חסד ועוד. הכותב מתאר זקנים וחולים סופניים אותם פגש במסגרת עבודתו, וסיפוריהם, כמו גם התיחסותו אליהם, מרגשים עד דמעות.

הספר אינו קל לקריאה, גם משום שלא נעים לחשוב על הזיקנה הצפויה (כאשר הפנטזיה השלטת היא שאנחנו יכולים להיות חסרי גיל, הדרישה הלא נוחה של הגריאטרים היא שנשלים עם כך שאיננו חסרי גיל), ועל המחלות שאולי ייקרו בדרכנו. אבל הוא ראוי מאוד לתשומת לב, גם משום שכולנו בני תמותה, ובכך הוא נוגע לכל קורא, והן משום שרובנו ייאלצו להתמודד בשלב מסוים עם חוסר האונים והיסורים של אנשים קרובים ללבנו, וכדאי שניתן את הדעת על הדרכים בהן נוכל לאפשר להם חיים בעלי ערך עד הרגע האחרון.

אתה לא צריך לוותר על האוטונומיה שלך רק מפני שאתה זקוק לעזרה בחייך […] יהיו אשר יהיו המגבלות והיסורים שאנחנו מתמודדים אתם, אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החרות – לכתוב את ספור חיינו. זו עצם המהות של בן אנוש.

"להיות בן תמותה" הוא ספר חשוב, מרגש ומומלץ.

Being Mortal – Atul Gawande

עם עובד

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר