הבית היהודי בגרמניה הנאצית / דורון נידרלנד

56632049_165814294411195_5632830070897770496_n

"הבית היהודי בגרמניה הנאצית" הוא מחקר נוסף בסדרה הבודקת אספקטים של החיים היהודים בשנים 1933 – 1938, כפי שבאו לידי ביטוי בעתונות היהודית-גרמנית של אותן שנים. בדומה למחקר "הספורט היהודי בגרמניה הנאצית", גם כאן המבוא עומד על התרחבות תפוצתה של העתונות עבור הציבור היהודי, כשהפכה למקור מידע אמין יחיד. בשונה מן האחרון, שבו הוצגה העתונות כמשקפת את המציאות החדשה, כאן היא מוצגת כנוטלת תפקיד אקטיבי יותר של מעצבת מציאות.

רבות מן המשפחות היהודיות בגרמניה השתייכו למעמד הבורגני, מעמד שמנהגיו נוקשים. אבי המשפחה יוצא מדי בוקר לעבודתו, ומפרנס את המשפחה. האם נשארת בבית, מוודאת שישמש קן מצוחצח וחם לבעלה ולילדיה, בדרך-כלל בעזרתה של משרתת נוכריה המתגוררת בבית. הילדים מחונכים ומנומסים. המשפחה מארחת ומתארחת, נוטלת חלק פעיל בחיי התרבות והחברה.

כל זה השתנה החל מ-1933. מכיוון שעל הסביבה החיצונית הוטלו הגבלות, גדלה חשיבותו של הבית פנימה, והעתונות נחלצה לעודד פעילויות משפחתיות בדלת אמות, יחד עם שמירה על המסורות המחזקות את המסגרת, כמו ארוחת שבת וקיום מנהגי חגים. בבטאון הנשים היהודיות נכתב כי "אם ללא היו ליהודים שבתות וחגים, היה צורך להמציא אותם כדי להעניק תחושת חוש". כשנאסרה שחיטה כשרה, והתפריט המשפחתי נאלץ להשען על דגים, העתונות לא מחתה, אלא עודדה הסתגלות, ואף טענה כי גם זו לטובה, שכן דגים זולים יותר ובריאים יותר. בעתונה של אגודת ישראל אף נכתב כי "יד ההשגחה העליונה מאשרת לנו קיום פיזי טוב יותר בעזרת הדגים, וצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כך". שינוי משמעותי חל בשגרת המשפחה, כשגברים רבים פוטרו, או שנאסר עליהם לעסוק במקצועם, ונשים, שמצאו עבודות בקלות רבה יותר, נשאו בעול הפרנסה. במקביל איבדו הנשים את עזרתה של המשרתת הנוכריה, והעתונים הטיפו להשתתפות של הילדים בעבודות הבית. גם כאן מצאו צד חיובי בהכשרת הילדים לעצמאות. בזהירות התיחסו גם לאפשרות של עזרת הגברים בעבודות "לא גבריות" אלה. שינוי משמעותי לא פחות היה המעבר הכפוי, משום המצוקה הכלכלית, מדירות מרווחות לדירות צפופות, או השכרת חדרים בדירת המשפחה לזרים. מאמרי העתונים נתנו את דעתם על ההכרח לוותר על חלק מן הרכוש – "אלו רק דברים, חפצים מתים שאנו נאחזים בהם, וכבר היה עלינו להפרד מדברים נאצלים וחשובים יותר" – וגם על המצוקה שבאובדן הפרטיות, וקראו להתחשבות הדדית. העתונות אף כיוונה את הציבור להגירה, בין השאר כשעודדה רכישת מקצועות שיסייעו לבעליהם לא רק בגרמניה אלא גם מחוץ לה.

דוגמאות אלה, ואחרות דוגמתן, מצביעות אפוא על התפקיד הפעיל שנטלה העתונות היהודית בעידוד, בהכוונה, בשינוי תודעתי, ולעתים אף בהטפת מוסר.

מחציתו הראשונה של הספר מציגה את המחקר ואת מסקנותיו. מחציתו השניה מכילה דוגמאות מעתוני התקופה, כולם מאמרי מערכת ומאמרי דעה. אלה דנים בהיבטים השונים של מציאות החיים המשתנה לרעה, ומנסים להוציא מתוק מעז.

המחקר, הכתוב באופן נהיר ובהיר, מספק נקודת מבט נוספת על החיים היהודיים בגרמניה שבין עלית הנאצים לפרוץ המלחמה, וככזה הוא מעניין ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2018

הספורט היהודי בגרמניה הנאצית / דניאל פרנקל

הספורט היהודי בגרמניה הנאצית

במסגרת סדרת "העתונות היהודית בגרמניה הנאצית" חקר דניאל פרנקל את השתקפותו של הספורט היהודי בעתונות התקופה. המבוא למחקר מסביר את הרציונליזציה של ההתמקדות בנושא, שעל פניו מצטייר כשולי, אך מסתבר שהיתה לו משמעות עמוקה בחייהם של היהודים בשנים שבין עלית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם.

בשנים של טרום השלטון הנאצי עסקו היהודים בספורט במסגרות שונות, חלקן כלליות, הווה אומר מועדוני ספורט שקיבלו לשורותיהם כל אדם ללא הבדל דת, וחלקן יהודיות. המסגרות היהודיות היו מכבי – התאגדות ציונית שראתה בעיסוק בספורט חלק בלתי נפרד מן התחיה הלאומית, השילד – התאגדות לא ציונית, שראתה ביהודי גרמניה קודם כל גרמנים ורק אחר-כך יהודים, ווינטוּס – התאגדות שלא נקטה עמדה בשאלה זו. זמן קצר לאחר שהיטלר תפס את השלטון, סולקו היהודים ממרבית אגודות הספורט הכלליות, בדרך כלל ביוזמתן, ללא הנחיה מלמעלה (איאן קרשו כתב על "ההתכוונות לרצונו של הפיהרר", וכיוון לתופעות מעין אלו). הספורטאים היהודים מצאו לעצמם מקום באגודות היהודיות, לא בהכרח על פי אופיין האידיאולוגי, אלא על פי זמינותן והתאמתן. הפעילות הספורטיבית היהודית סבלה מחוסר מקומות להתאמן, ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים, כמו הסבת בית כנסת ישן לאולם התעמלות, ופיתוח ענף טניס שולחן שלא דרש השקעה במקום ובמכשירים. במקביל החל הספורט לתפוס מקום נרחב בעתונות היהודית.

סיפורה של העתונות היהודית עצמה מעניין. מכיוון שהציבור היהודי הודר מן הציבור הגרמני, חלה פריחה בעתונות היהודית, שהיתה מקור מהימן יחיד למידע שנגע לבעיות היומיום עמן נאבקו היהודים. באופן פרדוקסלי למדי, בעוד על הציבור הגרמני נכפתה האחדה רעיונית, העתונות היהודית נהנתה מעצמאות יחסית, תוך שהיא מפעילה צנזורה עצמית כדי להמנע ממעצר העורכים ומסגירת העתונים. כך, לדוגמא, נכתב בזהירות באחד המאמרים בעקבות הדרתו של דניאל פרן היהודי מן הנבחרת הגרמנית למשחקי דייויס ב-1933, למרות שהיה הטניסאי הבכיר גגרמניה: "ברי לנו שדווקא בנסיבות הנוכחיות הגאווה הגרמנית לא תוכל להשלים עם כך שנצחון של גרמניה יושג בזכות יהודי. אבל בחינה לא רגשית של כל העובדות הללו עשויה להביא לתובנה שאולי הרחיקו לכת מדי בהדגשת השייכות לגזע וללאום בתחום הזה של הספורט" (ההדגשות במקור).

עד לאולימפיאדה ב-1936 שמרו הגרמנים על מראית עין של אי הדרת ספורטאים יהודים, כדי למנוע חרם על המשחקים, אם כי בפועל הצרו את צעדיהם (מעניין אם החרם אכן היה מוטל. נשיא הועד האולימפי האמריקאי, שבא לגרמניה לבדוק את ההכנות למשחקים, ציין ביובש כי גם המועדון שלו בשיקגו אינו מקבל יהודים). אחרי האולימפיאדה הוחרפה ההדרה, וליל הבדולח ציין את קצו של הספורט היהודי המאורגן.

לאחר סיכום מלומד של הנושא מוצגים בספר המאמרים שעליהם נשען המחקר. בין המאמרים נמצא דיווחי ספורט לשמם, לצד התחבטויות רעיוניות בשאלות של אחדות פנימית בין הארגונים היהודיים, ושל התאמת הקוים המנחים שלהם לרוח התקופה. נמצא כאן גם אזכורים של האבסורדים הנובעים מן האידיאולוגיה הנאצית, ונסיונות לפתור את מצוקת מתקני הספורט – בועידת מכבי גרמניה העלו רעיונות מעניינים כיצד אפשר לקיים פעילות התעמלות ללא מכשירים. גם מקומם של סיפורים אישיים לא נעדר: "בעיני זה טרגי שאני בתור לא-ארית הוצאתי מהאגודה. האם זאת אחת מדקירות הסיכה הזעירות שפוצעות את הנשמה יותר ממכות האגרוף של הגורל?", שואלת אשה שגורשה מאגודת הספורט בה היתה חברה מזה עשרים שנה. מן התמונות המצורפות לספר עולים חיים תוססים, חיים של היאחזות בשגרה למרות הקשיים, והידיעה בדבר הגורל האורב מעבר לפינה מכאיבה.

"הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העתונות היהודית גרמנית" מאיר את חייהם של יהודי גרמניה בשנים שלפני המלחמה מזוית מעניינת, הוא כתוב בבהירות ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2017

מספר אפס / אומברטו אקו

981378

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

הכבוד האבוד של קתרינה בלום / היינריך בל

469cdc264eb1f1b491fecdd5e9ee1772

קתרינה בלום, אשה צעירה, "רגילה", מופנמת, שקטה, נופלת יום אחד קורבן לצפורני העתונות. בתוך ארבעה ימים, בעקבות רומן קצר שלה עם רדיקל פוליטי נרדף, היא הופכת לאימת הציבור, כבודה ושמה הטוב – היקרים לה מכל – נרמסים, וידידיה הקרובים מוכפשים, נגררים לבוץ ההשמצות יחד איתה. מקץ ארבעה ימי השפלה רוצחת קתרינה בלום את העתונאי שרדף אותה. בלשון דיווחית – יבשה על פני השטח, אך זועמת מאוד מתחתיו – מתאר היינריך בל כיצד נדחקה קתרינה למצב שאין ממנו מוצא, עד שמצאה עצמה מבצעת את מעשה האלימות.

מעשה הרצח אינו ספוילר, והוא מתגלה לקורא כבר בעמוד השלישי. זה אינו ספר הנבנה כסיפור מתח לקראת שיאו ברצח, שכן הרצח אינו העיקר. אלימות העתונות ורמיסת כבודה של קתרינה הם הנושא.

כך כותב היינריך בל כמעט בתחילה, ואני מביאה את הקטע כלשונו להדגמת לשון הסיפור:
"העובדות, שאולי מן הראוי להקדים ולהציגן, הן ברוטאליות: ביום ד' 20.2.1974, ערב הקרנוואל, יוצאת בעיר אחת אשה צעירה בת עשרים ושבע סמוך לשעה 18:45 מדירתה כדי להשתתף במסיבת ריקודים פרטית.
מקץ ארבעה ימים, לאחר השתלשלות-דברים דרמטית – אכן צריך לבטא זאת כך (ויש להעיר על הפרשי המיפלס, המאפשרים את הזרימה) – במוצאי שבת כמעט באותה שעה – ליתר דיוק, סמוך ל-19:04 – היא מצלצלת בדלת דירתו של פקד המשטרה הראשי ואלטר מדינג, שבאותה שעה עצמה הוא עסוק בהתחפשות לשייך מטעמים רשמיים, לא פרטיים, ומדווחת למדינג מוכה-התדהמה, שסמוך ל-12:15 בצהרים הרגה בדירתה את העתונאי ורנר טטנס, ושיצווה-נא עכשו לפרוץ את דלת דירתה ו"לקחת" משם את האיש, היא עצמה שוטטה בעיר בין 12:15 ו-19:00 כדי למצוא חרטה לנפשה, אבל לא מצאה חרטה".

הספר הוא כתב אישום נגד העתונות הצהובה הזולה, רודפת השערוריות, שלכבוד האדם אין בעיניה כל ערך. המוטו בפתח הספר הוא זה: "הנפשות והעלילה של סיפור זה הן בדויות. אם יתברר, שבתיאור קצת אורחות-התנהגות עתונאיים יש כמה צדי-דמיון לאורחות-ההתנהגות של העתון "בילד", הרי צדי-דמיון אלה אינם לא פרי כוונה אלא פרי מקרה אלא בלתי-נמנעים הם".

הספר קריא מאוד ומרתק, ומיוחד בסגנונו, שילוב של סיפורת עם דיווחי חקירה וכתיבה כמעט עתונאית.

Die verlorene Ehre der Katharina Blum- Heinrich Böll

הוצאת זמורה ביתן

1976 (1974)

תרגום מגרמנית: חיים איזק