אלימות מצד המדינה / עמנואל מרקס

עמנואל מרקס היה כבן אחת-עשרה כשחווה את ארועי ליל הבדולח, ונאלץ להפרד לתקופה ארוכה מאביו שנכלא בדכאו. בצוק העתים החליטו הוריו להרחיק את שני בניהם מגרמניה שהפכה מסוכנת, ושלחו אותם לאנגליה. כחצי שנה אחר-כך הצליחו ההורים להחלץ אף הם, היגרו לארץ-ישראל, והמשפחה התאחדה. המחקר המוצג בספר זה, ששמו המלא באנגלית הוא "אלימות מצד המדינה בגרמניה הנאצית – מליל הבדולח עד ברברוסה", נובע, כך לדבריו, מטראומות הילדות. למרות המניע האישי, מדובר בספר מחקר כהלכתו, מבוסס על מקורות רבים, ומבקש להוסיף לידע הקיים את זוית הראיה של האנתרופולוג.

הפרק הפותח עוסק בסוגים השונים של האלימות, כולל אלימות מצד המדינה, שהיא נושא הספר. הפרקים האחרים סוקרים את יחסה של המדינה הנאצית כלפי אזרחיה, יהודים ואחרים. הספר מסתיים במסקנה העגומה, לפיה "מקרים של רצח עם ורצח המוני לא יחלפו מהעולם, אלא יהפכו לתופעה חוזרת ונשנית בעולמנו, מפני שכל ארגון או "מדינה שיש בידיהם די כוח והם בטוחים יחסית מכל התנגדות וחסינים כלפיה" (באומן, 2013) לא יהססו להידרדר למעשי זוועה נגד קבוצות של בני אדם שהם רואים בהן מכשול בדרך למימוש שליחותם הפוליטית".

מרקס חוזר מספר פעמים אל שאלת תאריך התחלתה של השואה. הדעות חלוקות, אך מקובל לנקוב ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה לברית המועצות, כיום בו החלה ההשמדה ה"פורמלית". מרקס, ואני מסכימה אתו, סבור שהשואה החלה מוקדם יותר. כשגרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובכך פתחה את מלחמת העולם השניה, התלוו אל הצבא האיינזצגרופן, היחידות למשימות מיוחדות, שתפקידן היה לטפל באויבי העם הגרמני, לשבור את ההנהגה המדינית והאינטלקטואלית הפולנית, ולרכז את היהודים בגטאות. הם טבחו ביחידים ובקהילות, ורצחו כששים וחמישה אלף איש.

לעומת זאת, דיעותינו חלוקות במספר תובנות אחרות. כך, לדוגמא, מרקס טוען כנגד הדעה המקובלת שהנאצים הונעו על ידי אידיאולוגיה. אני נוטה יותר לעמדתו של איאן קרשו שכתב: "טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג". אני מתקשה גם לקבל את דעתו של מרקס לפיה "רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית". הוא סבור כי "היהודים הושמדו משלוש סיבות: ראשית, הם היו אחת מכמה קבוצות אנושיות שהוחרמו ונושלו על ידי הנאצים. בעקבות זאת הם הפכו לאוכלים חסרי תועלת, נטל על כלכלת המלחמה. שנית, ממלכת האס־אס והמדינה ראו בהשמדה דרך להשתלט על רוב חסכונותיהם לשעת חירום – המטבעות והתכשיטים שנתפרו לתוך הבגדים לשימוש בעיתות מצוקה. שלישית, יהודי מזרח אירופה והיהודים שגורשו למזרח נרצחו משום שהם היו חלק מהאוכלוסייה המקומית שפונתה מביתה וחוסלה ברובה לטובת המתיישבים הגרמנים. נוסף על כך היהודים גם היו קורבנות מועדפים: הם היו חסרי הגנה, מרוכזים בגטאות, חלושים מרעב וממחלות ורשומים ברשימות שהכינו יהודים אחרים. כל אלה הקלו מאוד את "העדפתם" על פני קורבנות מיועדים אחרים של מחנות המוות". עוד הוא טוען כי היחס המתעלל כלפי היהודים בשנים שלפני המלחמה נבע בעיקר מן הצורך להציב תמרורי אזהרה בפני הגרמנים הלא-יהודים, בבחינת רמז למה שיכול להיות צפוי להם עצמם לולא יהיו צייתנים. לדעתי, גישה זו מתעלמת מן העקביות שבה הוצגו היהודים, שנים לפני המלחמה והשואה, כאשמים בכל צרותיה של גרמניה, וכתת-אדם שאינו זכאי לזכויות בן אנוש, מן הקישור התעמולתי המתמיד בין היהדות לבולשביקים, ומן האיומים המצמיתים שהיטלר שלח לכיוונם לפני שדובר במפורש על הפתרון הסופי. גם כאן אני נוטה לעמדתו של קרשו, שכתב כי היטלר האמין ללא סייג וללא פשרות בשלושה עקרונות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

גם אם בסופו של דבר בחרתי במסקנות שונות משל הכותב, עקבתי בענין רב אחרי תוכנו של הספר, שמנתח, בין השאר, את מדיניות הפנים הנאצית, את היחס לאזרחי המדינה, את האופן בו השתעבד עם שלם – מרצון ומחשש – ואת המניפולציות שעשו הנאצים באידיאולוגיה, שהפכה לדוקטרינה נוקשה, עד לאובססית הפתרון הסופי. בהחלט מחקר מעניין ומושקע.

State Violence in Nazi Germany – Emanuel Marx

רסלינג

2021

תורגם מאנגלית: תמי אילון-אורטל