מוכרים את היטלר / רוברט האריס

d79ed795d79bd7a8d799d79d_d790d7aa_d794d799d798d79cd7a81

ב-28 באפריל 1983 יצא העתון הגרמני שטרן בכותרת סנסציונית שהכריזה על גילוים של יומנים שכתב היטלר. העתון השקיע מליוני מארקים במשך למעלה משנתים, כדי לרכוש בזה אחר זה את כרכי היומן ממקור עלום, שהיה מוכר רק לכתב גרד היידמן. בחלוף שבועיים מיום הפרסום הודה העתון כי מדובר בזיוף. מומחי כתב-יד אישרו בטרם הפרסום כי היומנים אכן נכתבו על ידי היטלר. היסטוריון ידוע ומוערך, יו טרבור-רופר, העניק להם גושפנקא. כיצד, אם כך, התאפשר הבזיון?

שני אנשי מפתח עמדו במרכז הפרשה. האחד הוא, כאמור, גרד היידמן, כתב צבאי לשעבר, שנמשך אל קסמם של עריצים (באוסף הפרטי שלו הציג בין השאר, תחתונים שלבש אידי אמין), והפך לאספן נלהב של פריטים נאצים. רכישתו הגדולה הראשונה היתה יאכטה שהיתה שייכת לגרינג, עליה אירח היידמן נאצים לשעבר, כולל אנשים ששהו עם היטלר בבונקר בימיו האחרונים. השני הוא קונרד קוּיָאוּ, שהציג עצמו בדרך כלל כקונרד פישר. פישר היה נוכל ובדאי, שמצא מכרה זהב בדמותם של הדיוטות ומומחים הלהוטים להניח ידם על כל מזכרת הקשורה בהיטלר. היתה לו יכולת לזייף בקלות כתבי יד, והיתה לו החוצפה להרחיב בשקרים את היקף עסקיו. האריס כותב על הצמד כי "בדמותו של קונרד פאול קויאו […] מצא גרד היידמן סוף סוף אדם בשיעור קומתו הוא: אדם שכשרונו בהמצאת סיפורים אינו נופל מנכונותו שלו להאמין בהם". פישר בדה סיפור לפיו אחיו, שהוא גנרל מזרח-גרמני, מחזיק ברשותו את יומניו של היטלר, אותם יש באפשרותו להגניב טיפין-טיפין למערב. תחילה דובר על עשרים ושבעה כרכים, אך עם הרווח בא התיאבון, ומספרם תפח לשישים, את כולם כתב פישר במו ידיו. פישר סיפק להיידמן פריטים נוספים פרי יצירתו: מכתבים שזייף, וציורים שהיטלר צייר לכאורה (באחד המקרים העתיק פישר ציור ידוע, ומכר אותו להיידמן כשהוא מלגלג על היטלר שיצר חיקוי). הוא אף הכין את הקרקע לזיופים נוספים, כשבתוך היומנים שתל רמזים על יצירות כתובות אחרות.

בדית היומנים ניזונה מארוע שהתרחש ימים ספורים לפני מותו של היטלר. מטוס ועליו מספר ארגזים שהוצאו מן הבונקר, התרסק ועלה באש סמוך לכפר באזור שאחר-כך נכלל בגרמניה המזרחית. כששמע היטלר על נפילת המטוס הגיב בסערת רגשות, משום שלדבריו הארגזים הכילו מסמכים יקרי ערך שנועדו לדורות הבאים. היידמן שמח להאמין שמסמכים אלה היו היומנים.

ההוצאה לאור, שבבעלותה היה העתון שטרן, החליטה להשקיע ביומנים. מכיוון שהיידמן סירב בתוקף להסגיר את זהות הספק, עברו כל התשלומים לפישר דרכו. השאלה אם היידמן הסתיר את זהותו של פישר כדי לא לסכן את "אחיו הגנרל" נותרה פתוחה, אבל ברור שהיה לו מניע נוסף לא לחשוף את פישר: כמחצית מן הכסף ששילמה ההוצאה לאור עברה ישירות לכיסו של היידמן. יצירת מגע בין ההוצאה לפישר היתה חושפת את הגניבה. היידמן, שהיה שקוע בחובות לפני פרשת היומנים, הפך לאדם עשיר מאוד. יחד עם זאת, ברור שלא רק הרווחה הכלכלית שזכה לה היתה התמריץ לפרשת היומנים. היידמן סבר באמת ובתמים שהמסמכים שסופקו לו אמיתיים. כתב של השטרן שעבד אתו אבחן, כי היידמן איבד כל פרספקטיבה ביקורתית במגעיו עם הנאצים לשעבר. אספן פריטים נאצים אמריקאי אמר עליו שהוא "מאוהב בהיטלר יותר מכל מי שהכרתי בחיי". היידמן, כאחוז דיבוק, עסק במקביל בנסיונות ליצור קשר עם מרטין בורמן, ונפל קורבן מרצון לנוכל נוסף, סוחר הנשק מרדר קלפר, שסיפק לו "הוכחות" לכך שבורמן אכן חי. את ירח הדבש שלו בילה היידמן עם כלתו בדרום-אמריקה, מחפש אחר מזכירו הכל-יכול של היטלר.

היידמן הוא אולי מקרה קיצוני, אך התשוקה לפריטים הקשורים להיטלר ולנאציזם לא היתה נחלתו בלבד. לדברי האריס, בשנה בה נכתב הספר היו למעלה מחמישים אלף אספנים פעילים של פריטים אלה, ומחזור שוק האספנות עמד על חמישים מליון דולר בשנה. חיפוש מהיר ברשת מעלה שהענין במזכרות נאציות לא שכך עם השנים, אלא צבר תאוצה. מייסדה של הוצאה לאור, שהתמחתה בספרים בנושאים נאצים אמר, "היטלר נמכר. נאצים נמכרים. צלבי קרס נמכרים היטב – והם נמכרים טוב יותר מיום ליום". האריס כותב על המשיכה האפלה אל היטלר, ועל הנסיונות הכושלים לפענח את מה שעבר במוחו.

כעשרים שנה לפני פרשת היומנים ארעה פרשה דומה, כשהתברר שהביוגרפיה של הווארד יוז זויפה. כששותפו של אירווינג הזייפן הביע באוזניו ספק אם יצליח להוליך שולל את ההוצאה לאור, אמר אירווינג: "בהתחלה הם רצו להאמין, ועכשו הם חייבים להאמין. הם רוצים להאמין מפני שזה הישג כה גדול בשבילם […] זה מוציא אותם מחיי היום-יום המשעממים לעולם אחר". דברים אלה נכונים גם במקרה של שטרן. הבעלים והעורכים רצו להאמין, וככל שגדלה השקעתם כן נאלצו להעמיק את אמונתם. התשוקה להשיג סקופ, והרווחים שהיו עתידים לצמוח ממנו, גברו על כל זהירות מתבקשת. לכן הסתפקו בבדיקה השוואתית של כתב היד (ובדיעבד התברר שההשוואה נערכה מול מסמכים שזויפו אף הם), ולא מסרו את היומנים למומחים לזיהוי פלילי. לכן הניח לעצמו בכיר בעתון להשתכנע במהימנות היומנים רק משום שתוכנם היה דל ומשעמם, ו"לא יכולתי להאמין שמישהו היה טורח לזייף משהו כל-כך בנאלי". לכן החליטו שאין צורך להניח להיסטוריונים לעיין בכתוב ביומנים ולחוות דעתם. וכך נפל בפח גם ההיסטוריון יו טרבור-רופר, שביסס את עמדתו החיובית על בדיקות שערכו אחרים (וחזר בו ביום הפרסום, אבל דבריו כבר הודפסו והופצו ברבים). כל הבדיקות האלמנטריות נערכו רק אחרי הפרסום הסנסציוני, והמפולת היתה מיידית וחד-משמעית.

בשולי הסיפור המרכזי מככבות שתי דמויות צבעוניות. רופרט מרדוק, איל העתונות, שרכש את זכויות הפרסום באנגליה, לא התרגש כשנודע שמדובר בזיוף. כספו הושב לו על פי תנאי החוזה, ותפוצת עיתונו עלתה. את כל המהומה פטר באמירה "אחרי ככלות הכל, אנחנו בעסקי הבידור". דייויד אירווינג, הסופר וההיסטוריון, שהואשם בהכחשת השואה, ניצל את ההזדמנות להשיג פרסום לעצמו, והיה הראשון שטען שהיומנים זויפו. בתוך מספר ימים, כשגילה שהוא עומד בלב הקונצנזוס, חזר לפוזת "הילד הרע" המועדפת עליו, ופסק שהיומנים אמיתיים.

רוברט האריס כתב ספר מותח, למרות שסופו ידוע כבר בתחילתו. הוא מכניס את הקורא לחדרי החדרים בהם התנהלו ישיבות סודיות, לעולמם של האספנים ושל הזייפנים, לפוליטיקה הפנימית של העתונאות. בקיאותו בפרטי הפרטים מרשימה, והוא מפיח בהיסטוריה רוח חיים. בשונה מ"מינכן" שלו, כאן הוא אינו תומך בסיפור העובדתי באמצעות דמויות בדויות, ובשונה מ"קצין ומרגל" הוא אינו נזקק לחבר מדמיונו שיחות בין גיבוריו. ההיסטוריה המרתקת עולה על כל דמיון.

Selling Hitler – Robert Harris

מחברות לספרות

1992 (1986)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

 

מוכרים את היטלר2

 

 

 

 

 

 

עמוד השער של שטרן

מודעות פרסומת

מבצר החורף / ניל בסקומב

989326

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

למה? / מריו ליביו

למה

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

היום שבו התפוצץ העולם / סימון וינצ'סטר

d794d799d795d79dd7a9d791d795_d794d7aad7a4d795d7a6d7a5_d794d7a2d795d79cd79d1

באוגוסט 1883, כתוצאה מהתפרצות געשית רבת עוצמה, נמחה כמעט לחלוטין ארכיפלג האיים קרקטואה הסמוך לאינדונזיה של היום. האפר שנפלט מן הלוע הגעשי החשיך את האזור למשך כשבוע. גלי צונאמי פשטו באוקינוס השקט, ותנודות חריגות במימי הים נרשמו אפילו בחופים שבצפון אירופה. קולות הפיצוץ הגיעו למרחק של קרוב ל-5,000 ק"מ. האבק שהתפשט באטמוספרה השפיע לאורך זמן על הטמפרטורה, ויצר מראות מרהיבים בשעות הדמדומים בכל רחבי העולם. למעלה מ-36,000 אלף בני אדם נהרגו, בעיקר כתוצאה מהצונאמי.

קרקע האוקינוס שתחת האיים לא שקטה מאז. במהלך השנים צצו איים במקום אלה שנמחו, אך הים כרסם בהם והם נעלמו כלעומת שבאו. ב-1930 צץ אי נוסף, שממשיך לצמוח לגובה ולרוחב עד עצם היום הזה. שמו הוא אנאק קרקטואה (בנו של קרקטואה). ההר החדש שעל האי פולט ענני אפר ולבה, עדות לפעילות המתרחשת במעמקים, שכן הוא ממוקם במקום המפגש של שני לוחות טקטונים.

סימון וינצ'סטר כתב ספר שחוקר את התפרצות קרקטואה בהיבטים שונים, חלקם מפתיעים. ההיבט המתבקש מאליו הוא כמובן הגיאולוגי – איך נוצרו האיים, מה גורם לפעילות של הרי געש, מהם הלוחות הטקטונים, איך התגלתה והוכחה עובדת קיומם, וכן הלאה. היבט מתבקש נוסף הוא ההשפעה הסביבתית של ההתפוצצות – גלי הצונאמי, השפעת האפר הוולקני, טווח ההשפעה וכדומה. באותו הקשר הוא בוחן את תחייתם של עולם החי והצומח על שרידי האי שהתפוצץ ועל האי החדש. היבט פחות טריוויאלי, אבל לא פחות מעניין, הוא החברתי-תרבותי. כך, לדוגמא, הוא קושר בין ההתפוצצות להתחזקות האיסלם באינדונזיה, ובטווח הפחות מיידי להשתחררותה של אינדונזיה מן השלטון האירופי.

התפוצצות קרקטואה נחשבת לאסון הטבע הראשון של העולם המודרני: הטלגרף, שהוכנס לשימוש נרחב קצת קודם לכן, וסוכנויות הידיעות שהוקמו בעקבותיו, אפשרו העברת מידע מהיר לכל רחבי העולם על המתרחש, וכן איסוף מהיר של נתונים על השפעות ההתפוצצות במקומות מרוחקים.

בכל אלה, וביותר מאלה, וינצ'סטר מטפל בהרחבה, תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר של כל נושא. לעתים, לטעמי, הוא לוקה בדקדנות יתר, אבל המכלול שופע ומרתק, והרחבת היתר פה ושם אינה פוגמת בו כלל.

לקריאה נוספת אני מציעה את המאמר הזה, וכמובן אני ממליצה לקרוא את הספר עצמו.

Krakatoa: The Day the World Exploded  – Simon Winchester

הוצאת דביר

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

דנקרק / היו סבאג מונטיפיורי

888_112

בסוף מאי – תחילת יוני 1940 פונו לאנגליה מדנקרק שבצרפת למעלה מ-300,000 לוחמים, בעיקר מחיל המשלוח הבריטי, לאחר שהגרמנים כבשו את בלגיה והתקדמו אל תוך צרפת. המבצע, ששמו הרשמי "מבצע דינמו", מכונה גם "הנס של דנקרק", שכן ההנהגה הבריטית סברה שבמקרה הטוב ביותר תצליח לחלץ כ-45,000 חיילים תחת האש הרצופה של הגרמנים, אך בפועל, כאמור, חולצו יותר מפי 7.

ספרו של סבאג מונטיפיורי אמנם נקרא "דנקרק", אך הוא אינו מתייחס לפינוי עצמו כאל ארוע מנותק. למעשה, רק בסביבות עמוד 370 (מתוך כ-500) הוא מגיע אל הפינוי. חלקו הארי של הספר מתייחס למלחמה על בלגיה ועל צרפת, שכתוצאה מן התבוסה בה מצא עצמו חיל המשלוח הבריטי נסוג אל החוף. הסופר שם דגש עיקרי על הלחימה, על המאמצים ההרואים להרוויח עוד יום ועוד שעה כדי לשמור על פרוזדור פתוח אל דנקרק, ועל נחישותם של חיילי המאסף שהחזיקו בעמדותיהם עד הכדור האחרון, עד האדם האחרון, כדי לאפשר את חילוצם של רבים ככל האפשר.

פרט לכ-500 העמודים של הטקסט הספר מכיל עוד כ-200 עמודים של נספחים – מפות, מקורות, מילון מונחים, אינדקס וכדומה. כשקיבלתי את הספר לידי, וראיתי את כל הנספחים האלה, חשבתי לעצמי ששגיתי בבחירת הספר, כי מה לי ולאסטרטגיה צבאית. קריאה מרפרפת של המבוא ושל דבר המתרגם לא שיפרה את המצב. הנחתי שאקרא פרק או שניים ואנטוש. מסתבר שטעיתי בגדול, ולמעשה התקשיתי להניח את הספר מהיד, שכן הוא מרתק מראשיתו ועד לעמוד האחרון.

סבאג מונטיפיורי מוביל את הקורא אל תוך תיאור דקדקני, כמעט שעה אחר שעה, מ-10 במאי 1940, יום פתיחת המערכה על בלגיה, עד 4 ביוני 1940, יום השלמת הפינוי מדנקרק (ולסיום הוא מקדיש פרקים אחרונים, פחות פרטניים, לתקופה עד 18 ביוני, יום כניעת צרפת). הוא מערב בחוכמה תיאור מהלכים צבאיים עם תיעוד מהלכים דיפלומטיים ועם סיפורים אישיים מתוך עדויות של לוחמים, כך שהספר מתאים בעצם לא רק למי שמתעניין בהיבטים הצבאיים, שעל פניו נראים מרכזיים, אלא גם לקורא ההדיוט (כמו הח"מ) שמוצא ענין בתמונה האנושית הפרטנית מצד אחד ובתמונה המדינית הגדולה מצד שני. בשלב כלשהו שאלתי את עצמי איזה משלושת המרכיבים הוא התכוון להציג בספר, ובסיום הקריאה, כשחזרתי למבוא, מצאתי את המשפט הבא: "מטרתי היתה להקנות לקוראים תחושה של הימצאות בקו החזית הבריטי, במקום שבו התרחשו מאורעות גדולים". מבחינתי הוא בהחלט הצליח.

Dunkirk: Fight to the Last Man – Hugh Sebag Montefiore

הוצאת דביר

2010

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם