משחקי מוח / כריסטופר ויילי

כותרת משנה: כיצד השפיעה פרשת קיימברידג' אנליטיקה על תוצאות הבחירות בארה"ב

ב-2018 נחשף בעתונות הבריטית והאמריקאית כי חברת קיימברידג' אנליטיקה (להלן ק"א) התערבה התערבות פסולה בברקזיט ובבחירות לנשיאות ארצות-הברית. שיטות העבודה שלה כללו שימוש נרחב בנתונים של מיליוני משתמשי פייסבוק, שנאספו באופן בלתי חוקי ומבלי שפייסבוק עשתה נסיון לעצור את התהליך, לצד שוחד, תרגילי עוקץ, ומהלכים בלתי כשרים נוספים שנועדו לקדם את לקוחות החברה. כריסטופר ויילי, עובד החברה לשעבר שחשף את פעילותה, משרטט בספר זה את המסלול מניתוח נתונים אקדמי להפיכת מיליוני בני אדם לשפני נסיון ולקורבנות של מידע שגוי במתכוון.

ברקזיט והבחירות לנשיאות היו רק שניים מהשיאים של תעלולי ק"א וחברת האם שלה SCL. בדרך אל הביצועים הללו "שיחקה" החברה, בין השאר, באוכלוסית טרינידד, פעלה להטיית תוצאות הבחירות בניגריה, ואפשרה למשטרו של פוטין גישה אל הנתונים הפרטיים של האמריקאים. על הרוסים אומר ויילי כי מטרתם אינה מצטמצמת לדריסת רגל בפוליטיקה האמריקאית, אלא "מטרת העל היא פרימת המארג החברתי של אמריקה. הם רוצים שהאמריקנים ישנאו אלה את אלה". ק"א והעומד בראשה, אלכסנדר ניקס, סיפקו להם את הכלים.

מניפולציות והטעיות ומלכודות דבש התקיימו מאז ומתמיד. אנשים מושחתים ואינטרסנטים בוחשים בקלחת החברתית והפוליטית לטובת עצמם לא מהיום. מה שהשתנה כעת זו הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לדעת הכל בכל מכל על משתמשי הרשתות החברתיות, והיכולת למקד, כתוצאה מכך, מסרים אפקטיביים.

אם בעבר קבוצות המיקוד היו מכלילות – נשים, לטינים וכיוצא באלה – היום, באמצעות נתונים מן הרשתות החברתיות, נתונים שאנו משחררים למעשה בהתנדבות, המיקוד יכול לרדת לרמת האדם היחיד, ולכן האפקטיביות של המסרים המנותבים אליו עולה. לייק אחד אינו מעיד על דבר, פוסט אחד אינו משרטט אישיות, אבל צירוף פעילויות מרובות מאפשר לקבל תמונת דיוקן מלאה. למעשה, מחקר הראה כי איסוף נתונים גלויים מן הרשתות החברתיות הופך את האדם מוכר לחוקר יותר מכפי שהוא מוכר למכריו ואפילו לבן או לבת זוגו. אנשים נוטים להציג לזולתם רק צד מסוים של אישיותם, אבל החוקר, אוסף הנתונים, רואה את כל הצדדים.

ההיכרות הזו מאפשרת מניפולציות על בני האדם באמצעות הזרמת מסרים מותאמים אישית. ק"א זיהתה באמצעות הנתונים אנשים שהפגינו נוירוטיות ואת תכונות "המשולש האפל" – נרקיסיזם, מקיאווליזם, פסיכופתיה – והיו מועדים להתפרצויות זעם או לחשיבה קנונייתית. היא התמקדה בהם והחדירה בהם נרטיבים שידעה מראש כי בכוחם לשלהב אותם. ק"א רצתה לעצבן אנשים, להניע אותם לפעולה. בתקופה שלפני משאל העם על הברקזיט התמקדה, בין השאר, ברגשות הקיפוח של המהגרים ממדינות חבר העמים הבריטי לשעבר. בבחירות לנשיאות ארצות-הברית, אלה שבהן ניצח טראמפ, פרטה על מיתרי הגזענות, טיפחה את העליונות הלבנה או גינתה אותה (תלוי בקהל היעד), הכפישה את הילרי קלינטון המתחרה, וטרחה להרתיע בני מיעוטים מהצבעה.

בפועל, ק"א נהגה באופן בו פועל האלגוריתם של פייסבוק: זהה את העדפותיו של המשתמש, הזרם אליו מידע שתואם להעדפותיו כדי למשוך את תשומת לבו (מיכה גודמן התייחס לכך בבהירות בספר "מהפכת הקשב"). במקום לקרב אנשים אלה לאלה, שהרי זוהי המטרה המוצהרת של הרשתות, שיטת האלגוריתם יוצרת פירוד וקיטוב ההולכים ומעמיקים. כשמשתמשים בשיטה הזו ומוסיפים לה רגשות קיפוח, מלבים כעס ועלבון, וכפי שזיהתה ק"א, גירוי כעס ועלבון מפחית את הצורך בהסברים רציונליים ומלאים, ומכניס מצביעים להלך רוח השואף להעניש ללא הבחנה. אנשים, שלא ידעו שנתוניהם האישיים נחשפו ושהם יעד למידע מזויף במתכוון, הפכו להיות כחומר ביד היוצר, והפיצו בלהט את המידע שקיבלו.

גורמים רבים חברו להצלחה של קיימברידג' אנליטיקה: הכסף של רוברט מרסר, איל הון, שמרן שתמך בברקזיט ובטראמפ; חוסר המעצורים של ניקס, שהתייהר במעשיו ובסופו של דבר הפליל את עצמו בתרגיל עוקץ עיתונאי; העוצמה של סטיב באנון, יו"ר חדשות ברייטברט, שהיה לזמן מה האיש החזק בממשלו של טראמפ; ועוד. אבל אולי כל העוצמה הזו לא היתה מגיעה לכלל השפעה לולא אפשרה פייסבוק גישה קלה כל כך אל נתוני המשתמשים. פייסבוק ידעה שמשתמשים שהורידו מרצונם ישומון, שהעניק להם הטבות אך גם חשף אותם, חשפו באופן גורף גם את חבריהם שלא היו מודעים לכך ולא נתנו את הסכמתם, אבל לא עשתה דבר לעצור את הדליפה. היא ידעה שהנתונים ששחררה לצרכים אקדמאים לא נמחקו בתום השימוש, ולא מחתה. יתרה מזו, היא נתנה את הסכמתה לשימוש לא אקדמי. במשך שנה הבחינה החברה כי פצחנים רוסים מתעניינים בנתוני פוליטיקאים אמריקאים, ולא טרחה לדווח. על פייסבוק הוטל קנס בגובה חמישה מיליארד דולר בגין התנהלותה בפרשה.

כדי להבין עד כמה מזיקה התרופפות מנגנוני הבקרה של פייסבוק, אזכיר כי חוקרי האו"ם קבעו שהיא נושאת באחריות כבדה לרצח העם במיאנמר. "האלימות האתנית במיאנמר היא איומה והגבנו לאט מדי למניעת שנאה ודיסאינפורמציה", אמרה נציגת החברה.

כריסטופר ויילי מייצג עמדות ליברליות, ועוין במפורש את הימין ואת נציגיו. הדבר ניכר בתיאורים הכמעט דמוניים של הנפשות הפועלות, וגם במסקנות הנחרצות שלו. כך, לדוגמא, הוא קובע שהתוצאה של משאל העם בבריטניה על עזיבת האיחוד היתה הפוכה, ושטראמפ לא היה זוכה בבחירות, לולא בחשה ק"א בקמפיין. יש חוקרים הסבורים שהדברים אינם כה חד משמעיים מכמה סיבות. המטרידה שבהן היא ההנחה שגם הצד השני, בכל אחד מן המקרים הללו, פעל בדרכים דומות, כך שההשפעה על הציבור מתקזזת. אין לי מושג היכן נחה האמת, אבל דבר אחד ברור: הקלות הבלתי מתקבלת על הדעת של הפרת הפרטיות, והמניפולציה המסתמכת עליה, מדאיגות מאוד, וחייבות להיות מטופלות. בפרק המסיים את הספר מציע ויילי דרכים להתמודד עם האיום.

"משחקי מוח" הוא ספר מרתק, מטריד וחשוב, ואני ממליצה על קריאתו, וכמובן על עירנות בהתנהלות ברשת.  

Mindf*ck – Christopher Wylie

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

גלילאו ומכחישי המדע / מריו ליביו

על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.

הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".

בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.

סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.

והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".

תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.

מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Galileo and the Science Deniers – Maio Livio

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

קסם המציאות / ריצ'רד דוקינס

כותרת משנה: איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא

הביולוג ריצ'רד דוקינס מוכר כמי שפרסם שורה של ספרי מדע, הפונים אל הקהל הרחב. בספריו הוא עוסק בהרחבה באבולוציה ("הגן האנוכי"), טוען בלהט כנגד תפיסת הבריאתנות והתכנון התבוני ("השען העיוור"), מטיף לאתאיזם ("יש אלוהים?"), ומתייחס באהבה ובחדווה אל השקפת העולם המדעית ואל התגליות שנחשפות בזכותה ("לפרום את הקשת בענן"). ב"קסם המציאות" הוא פונה אל קוראים צעירים.

הספר נפתח בשאלות "מהי מציאות?" ו"מהו קסם?", ועושה הבחנה בין קסם על-טבעי לקסם במה ולקסם פיוטי. הראשון הוא הקסם שאנו מוצאים במיתוסים ובאגדות, למרות שברור לנו, או צריך להיות ברור, שאינם אמיתיים. קסם במה אינו דורש הסבר – ברור לנו שמדובר באחיזת עיניים משעשעת, למרות טענות של כמה מעמידי פנים בדבר כוחות על-טבעיים. הקסם הפיוטי, המרגש ומרומם הרוח, הוא זה שאליו כיוון דוקינס בשמו של הספר, אותו קסם שעליו דיבר גם פיינמן, בין השאר בספר "החדווה שבגילוי דברים". הפרק האחרון חוזר אל אותן שאלות ועוסק ב"ניסים", והוא מסתיים במשפט "האמת יותר קסומה – במובן הכי טוב והכי מרגש של המילה – מכל מיתוס או סיפור מומצא או נס. למדע יש קסם משלו, קסם המציאות".

בין הפרק הראשון לאחרון דוקינס מקדיש כל פרק לנושא נפרד: האדם הראשון, ריבוי המינים, היסודות, עונות השנה ושעות היממה, השמש, הקשת בענן, המפץ הגדול, חיים במקומות אחרים ביקום, נדידת הלוחות הטקטוניים, מזל והסתברות. כל אחד מפרקי הספר נפתח במיתוסים הקשורים לתוכנו, ועובר למציאות הקסומה עוד יותר. הסבריו של דוקינס מוגשים בפשטות, שאינה מרדדת את התוכן, אלא מתמצתת אותו ועושה אותו שווה לכל נפש, ובלבד שתהא זו נפש סקרנית וצמאת ידע. אולי אני קהל שבוי, כי כבר נהניתי מספריו האחרים, אבל אני מאמינה שהספר עונה יפה על כמה שאלות יסוד, ויכול להוות מבוא מעניין לחקירות נוספות. כמו אנציקלופדיות לנוער של פעם הוא מלווה איורים מאירי עיניים, פרי מכחולו של דייב מק'קין, חלקם יפים לכשעצמם, חלקם נועדו להבהיר את התוכן המילולי.

המגרעת היחידה של ריצ'רד דוקינס ככותב היא נטייתו להטיף עוד ועוד, במקום להסתפק באמירות מפורשות בודדות ולתת לתוכן לדבר בשמו. גם בספר הזה הוא חוזר שוב ושוב אל היתרונות של תפיסת העולם המדעית, ושולל שוב ושוב את תקפותם של מיתוסים (אליליים או מונתיאיסטים). אפשר היה לדלל מעט את מספר החזרות על רעיונותיו אלה, והספר לא היה ניזוק כלל. ובכל זאת, לסיום, הנה מבחר מדבריו, וראויים הדברים להשמע:

"אנחנו חייבים לשמור תמיד על ראש פתוח, אבל יש רק סיבה אחת להאמין בקיומו של דבר-מה: ראיה ממשית לקיומו".

"הקשת בענן היא לא רק דבר יפה שנעים לראות אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהיא מלמדת אותנו מתי התחילו כל הדברים, כולל המרחב והזמן. אני חושב שבזכות זאת, הקשת בענן יפה עוד יותר".

"אין לנו צורך להמציא סיפורים פרועים במידה בלתי מתקבלת על הדעת: אנחנו נהנים מהחדווה ומההתרגשות שמספקת לנו חקירה מדעית אמיתית, ותגליותיה מרסנות את דמיוננו. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר מרגש מסתם פנטסיות".

The Magic of Reality – Richard Dawkins

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

איורים: דייב מק'קין

החדווה שבגילוי דברים / ריצ'רד פ' פיינמן

הפיזיקאי זוכה הנובל ריצ'רד פיינמן זכה למעמד מיתי ולמעריצים נלהבים, בחוגי המדענים וגם מחוץ להם. פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי בעל שם, מצהיר במבוא לספר כי אהב את האיש עד כדי סגידה. למעמד זה תרמו, כמובן, הישגיו המדעיים, ובמידה רבה גם אישיותו הססגונית, הספרים הפופולרים שכתב על עצמו ועל עבודתו, ויכולתו להביע את רעיונותיו ואת תפיסת עולמו באופן כובש. קטע מדבריו, שאני אוהבת לצטט – ומצאתי אותו גם בספריהם של אחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" של חיים שפירא ו"לפרום את הקשת בענן" של ריצ'רד דוקינס – מסתיים במשפט מפתח אודות תרומתו של הידע המדעי להנאה מיופיו של העולם: "ידע מדעי רק מוסיף על ההתרגשות ועל התעלומה ועל הרושם האדיר של הפרח. זה רק מוסיף; אני לא מבין איך זה גורע". הספר "החדווה שבגילוי דברים" נפתח בקטע זה (הנה הוא מפיו של פיינמן), והמשכו כולל אמירות נוספות הראויות מאוד לתשומת לב.

הספר מורכב ברובו מראיונות מתומללים, מהרצאות שנשא פיינמן בהזדמנויות שונות, ומדברים שכתב. מסמך יוצא דופן בספר הוא דוח שכתב כחבר בועדה שחקרה את אסון צ'לנג'ר, ובו הביע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את עקרון הדבקות בעובדות: "כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי ציבור, כי על הטבע אי אפשר להערים". באותה רוח הוא מביע באחד הקטעים בספר את התביעה ליושרה מדעית, המתבטאת בין השאר בהצגת תוצאותיהם של ניסויים, בין אם אימתו השערה ובין אם הפריכו אותה, ובהעמדת כל הפרטים לבחינה בידי אחרים. החירות להטיל ספק היא נושא חוזר בספר, כמו גם היכולת לחיות בשלום עם הידיעה שאיננו יודעים ועם "אולי" מתמיד.

אולי ניתן לתפוס את תמצית אישיותו של פיינמן ממשפט מתוך הרצאת הזוכה בטקס הענקת פרס נובל: "אני חושב שהתיאוריה היא בסך הכל שיטה לטאטא את הקשיים תחת השטיח, אבל, כמובן, אני לא בטוח בזה". התיאוריה שהוא עצמו פיתח, ושבזכותה נשא את הנאום, היתה בעיניו הפתרון המספק והמצוי לאותו זמן, אבל גם מבוא לשאלות נוספות, כולל כאלה שאולי יפריכו אותה.

את עקרונות תפיסת עולמו, ואת צמיחתו כמדען, הוא מייחס לאביו. האב, שהיה רחוק ממדע, נהג לטייל עם בנו בטבע, והקנה לו את היכולת לזהות תבניות, לשים לב לפרטים, ולשאול את השאלות הנכונות. "ככה חינך אותי אבא שלי", אומר בנו אחרי שנים רבות, "עם דוגמאות ושיחות כאלה, שום לחץ, רק שיחות נחמדות ומעניינות".

עוד בספר התיחסות מקיפה לפסבדו-מדע, דיון בעימות מדע-דת, כשלונם של המדענים להפוך את המדע לרלוונטי תרבותית, ושאלת הישומים של המדע הטהור (ישומים הם לא הדבר היחיד בעולם […] אם הסקרנות האנושית מייצגת צורך, השאיפה להשביע סקרנות, אז זה מעשי במובן של זה מה שיש"). השתתפותו של פיינמן בפיתוח הפצצה האטומית עולה אף היא בספר – לדבריו, ההצטרפות לפרויקט היתה מוצדקת והכרחית, כדי למנוע מגרמניה להיות הראשונה שתפתח נשק מסוג זה, אבל הוא מודה בכנות בהעדר מחשבה בהמשך: "מה שאני עשיתי – וזה היה בלתי מוסרי, אני חייב לומר – אני שכחתי את הסיבה שבגללה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, כך שכאשר הסיבה השתנתה, כי גרמניה הובסה, לא עלתה על דעתי אפילו מחשבה קטנטנה על זה, על כך שזה אומר שאני צריך לשקול מחדש למה אני עושה את זה. פשוט לא חשבתי".

מן האנקדוטות שבספר אספר אחת: בלוס אלמוס פערו כמה מן הפועלים חור בגדר, כדי לקצר את דרכם לעבודה וחזרה. אדם אחר היה פשוט מדווח על כך, אבל פיינמן, שמעיד כי "תמיד ניסיתי לעזור לאנשים להבין דברים בעצמם", ומלבד זאת חיבב מעשי קונדס, בחר בדרך אחרת: הוא יצא מן האתר דרך השער, נכנס חזרה דרך החור, יצא שוב, וחוזר חלילה, עד שהמשגיח בשער קלט שמשהו מוזר מתרחש.

אמנם הלכתי לאיבוד בפרק טכני על עתיד המחשוב, אבל נהניתי מאוד מן הספר כמכלול, בשל השכל הישר והתבונה שבתפיסת עולמו של פיינמן, והאופן הנלהב בו חלק את החדווה שחש בעבודתו. עמנואל לוטם, מתרגם מוכשר של ספרי מדע, בין השאר, שימר את לשון הדיבור של פיינמן, והתחושה בעת קריאת הספר היא של האזנה מרתקת לדובר רהוט ולהוט. אין צורך להיות פיזיקאי כדי ליהנות מהספר, והוא מומלץ לכל.

The Pleasure of Finding Things Out – Richard P. Feynman

מחברות לספרות

2006 (1999)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

חיתוך הזהב / מריו ליביו

כותרת משנה: קורותיו של מִספר מופלא

שני מונחים מתמטיים לפתיחה:

חיתוך הזהב, המוכר גם כיחס הזהב, הוא מספר אירציונלי שסימנו פי ɸ, וערכו בקירוב 1.618 (ועוד אינסוף ספרות אחרי האפס). חיתוך הזהב התגלה ככל הנראה על ידי אחד מתלמידיו של פיתגורס, הווה אומר לפני כ-2,500 שנים. בספרו של אוקלידס, "יסודות", הוא כונה בשם פחות מפואר, "יחס קיצוני וממוצע". המתמטיקאי והנזיר פאצ'ולי העניק לו בתקופת הרנסנס את הכינוי "הפרופורציה האלוהית". התמונה למטה, מתוך ויקיפדיה, מדגימה את הקבוע המתמטי: כאשר היחס בין הקטע a לקטע b שווה ליחס שבין a+b ל-b, מתקיים חיתוך הזהב.

סדרת פיבונאצ'י היא סדרת מספרים הנפתחת בשני מספר 1, וכל איבר בסדרה, החל מן השלישי, הוא סכום האיברים שקדמו לו. היחס בין כל שני מספרים עוקבים מתכנס בהדרגה לחיתוך הזהב (כלל זה מתקיים בכל סדרה דומה, גם אם אינה נפתחת ב-1, 1 – מוזמנים לבדוק).

לקבועים מתמטיים, דוגמת ɸ ודוגמת π המוכר אף יותר, ולסדרת פיבונאצ'י, חשיבות רבה בתחומי המתמטיקה הטהורה. מריו ליביו עוקב אחר גלגוליהם, מציג את מופעיהם, ומדגים כמה הוכחות הקשורות בהם. אמנם את המתמטיקה הסבוכה יותר הוא שומר לנספחים, אבל אודה שגם את זו שהוא מציג בגוף הטקסט לא תמיד הבנתי, ואם הבנתי לא ברור אם אזכור (או ביתר כנות, ברור שאשכח). לעומת זאת, נהניתי הנאה מרובה והועשרתי בידע מחלקיו הפחות מתמטיים, והם הרוב, של הספר. ליביו מטפל אחד לאחד בכל המיתוסים שנקשרו בחיתוך הזהב, ומנפץ כמעט את כולם. בניגוד למופעים הרבים של החיתוך בטבע – בקונכיות הנאוטילוס ובפרחי החמניה, אם להזכיר שתי דוגמאות –  המופעים המיוחסים לו באמנות נובעים ברובם ממיסטיפיקציה ומשגיאות מדידה. מן הפירמידות במצרים ועד המונה ליזה והמוסיקה של באך – חיתוך הזהב לא נכלל בתהליך היצירה. באדריכלות ובאמנות הקרובות יותר לימינו יש לחיתוך הזהב נוכחות. כך מסביר ליביו את הנהיה אחר הפרופורציה האלוהית: כל הנסיונות לחשוף את הימצאותו (האמיתית או המדומה) של חיתוך הזהב ביצירות אמנות שונות, במוסיקה או בשירה, מסתמכים על ההנחה שיש בנמצא קנון של יופי אידיאלי, ושאפשר ליישמו הלכה למעשה. אבל ההיסטוריה מלמדת כי האמנים שיצירותיהם עומדות לעד הם דווקא אלה שניפצו את האזיקים האקדמיים הללו. למרות חשיבותו של חיתוך הזהב בתחומים רבים של המתמטיקה, המדעים המדויקים ותופעות הטבע, מוטב לנו לעניות דעתי שנוותר על השימוש בו כאמת מידה קבועה באסתטיקה – אם בצורתו של האדם ואם כאבן בוחן לאמנויות.

חיתוך הזהב הוא נושאו של הספר, אך ליביו מרחיב את היריעה, ומעלה נקודות מעניינות למחשבה. מכיוון שהמספרים כל כך טבעיים בחיי היומיום, לא זכור לי שנתתי את דעתי על השאלה כיצד החלו בני האדם לספור. ליביו מקדיש לנושא זה את הפרק הראשון. הפרק האחרון דן בשאלה מעניינת לא פחות – מהי המתמטיקה, וכיצד שעשועים רוחניים טהורים ובלתי מעשיים בעליל מתגלים כפותרי תעלומות היקום, או בלשונו של איינשטיין: "הכיצד יכולה המתמטיקה, פרי מחשבתו של האדם שאינה תלויה בהתנסות כלשהי, להתאים בצורה כה קולעת למציאות הגשמית?". ליביו מציג את תפיסתו של אפלטון, לפיה המתמטיקה אוניברסלית ואובייקטיבית, וכל שנותר לאדם לעשות הוא לגלות אותה. מולה הוא מתאר את התפיסה המנוגדת הרואה במתמטיקה המצאה אנושית שהתפתחה בדרך של אבולוציה ושל ברירה טבעית. עמדתו שלו משלבת בין שתי התפיסות הללו: המתמטיקה שלנו היא מקבילתו הסמלית של היקום שאנו תופסים, ועוצמתה הולכת ומתחזקת בתמדה מכוח החקר האנושי. מן הפרק הראשון ועד האחרון שורה על הספר רוח ההתלהבות המדעית, החל באהבתו של הכותב לנושאיו, ועבור בדבריו של תיאודור אנדריאה קוק, "אין צורך בשום צידוק לכתיבת הפרקים הללו על תצורות לולייניות, מעבר לענין וליופי שבחקירתן", ושל תומס אקווינס, "החושים מתרוננים על פרופורציות ראויות".

אחרי כל המדידות שהוזכרו בספר, וכל החיפושים אחרי חיתוך הזהב במקומות בהם אינו נמצא, נתקפתי דחף למדוד את הספר בתקווה לגלות שמימדיו נקבעו בהתאם לנושאו. הם לא.

כמו בספרו "למה?", גם כאן מריו ליביו מנגיש נושא מדעי לקורא הבלתי מקצועי, ברהיטות, בענייניות ובהתלהבות מדבקת. מומלץ.

The Golden Ratio – Mario Livio

אריה ניר

2003 (2002)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

עתיד האנושות / מיצ'יו קאקו

כותרת משנה: מסע בין כוכבים, אלמוות, ויעודנו הגורלי מעבר לכדור הארץ

הסיפור המפואר של החיים עלי אדמות מלמד כי לנוכח סביבה עוינת, אורגניזמים צפויים לאחד משלושה גורלות. הם יכולים לעזוב את הסביבה, להסתגל אליה, או למות. אבל אם נשקיף למרחק מספיק אל העתיד, נמצא בו ביום מן הימים אסון כה נורא, שהסתגלות אליו לא תתכן כלל. יהיה עלינו לעזוב את כדור הארץ, או למות. לא תהיה שום דרך אחרת.  

הפיזיקאי מיצ'יו קאקו מתאר בספר את עתידה של האנושות מחוץ לכדור הארץ הרחק אל תוך העתיד. לנטישתו של עולמנו הנוכחי יכולות להיות סיבות רבות, החל בסקרנות ובחקרנות, שהן כוח מניע חזק, עבור באסונות טבע בקנה מידה עולמי, כמו התפוצצות הר געש או פגיעת מטאור, ובאסונות מעשה ידי אדם, וכלה במחזור חייה של השמש, שבהופכה לענק אדום לא תאפשר חיים.

קאקו בנה את ספרו נדבך על נדבך, ורעיונותיו מוצגים בסדר לוגי ובבהירות מרשימה. חלקו הראשון של הספר, "יציאה מכדור הארץ", מתאר את ההיסטוריה של הטילָאוּת, ואת עתידה של האנושות בגבולות גלקסית שביל החלב. החלק השני, "מסע לכוכבים", יוצא מתחומה של גלקסית הבית, ומפליג אל רחבי היקום. החלק השלישי והאחרון, "חיים ביקום", מותח את הגבולות אל הרב-יקום. בכל שלב ושלב, עתידני ככל שיהיה, קאקו מציג את הבסיס המדעי לחזונו, ומסביר אותו בלשון נהירה. גם אם הפיזיקה לפעמים גבוהה ובלתי נתפסת (על התיאוריה הקוונטית, המתוארת בחלק האחרון של הספר לצד תורת המיתרים, אמר איינשטיין, "ככל שתיאוריית הקוונטים מצליחה יותר, כן היא נראית מטופשת יותר", ובכך התנחמתי), הסבריו של קאקו מנהירים את מסקנותיה.

הכותב הוא פיזיקאי, אבל נושאי הספר אינם מצטמצמים לתחום זה. טיסה לחלל והתישבות בכוכבים אחרים הן משימות רב-תחומיות, וקאקו נוגע בהיבטים רבים הכרוכים בנושא המרכזי. רובוטיקה, אלמוות, הנדסה גנטית, כימיה, אתיקה, חיפוש חיים תבוניים – אלה הם רק מקצת מן הנושאים שיש לתת עליהם את הדעת במשימות הכבירות המתוארות כאן. רשימת התודות הארוכה – שישה עמודים – שבה הוא מזכיר את החלוצים וסוללי הדרך, פותחת בחתני פרס נובל, וכוללת ביולוגים, עתידנים, נוירולוגים, לצד סופרים כמו סיימון סינג, ואפילו מגישי תכניות טכנולוגיות, כמו מנחי "מכסחי המיתוסים", ואמני קומיקס כמו סטן לי. הספר עצמו משובץ אזכורים מספרי מד"ב ומסרטי חלל, ומציג באופן מקסים את ההיזון החוזר שבין הדמיון למציאות.

הספר שופע רעיונות מסחררים ושומטי לסת. אילון מאסק מתכנן טיסה מאוישת למאדים ב-2024, רק שש שנים מעכשו. לוח הזמנים של נאס"א ארוך יותר, אבל היא מתכננת בנית שער חלל עמוק סביב הירח, שיהיה פעיל כבר ב-2026, ובו ייבנה הטיל שיקח אסטרונאוטים למאדים ב-2033 לכל המאוחר. רגע אחרי שהחלטתי לשלם מאתים אלף דולר עבור כרטיס לחלל, מתאר קאקו את רעיון מעלית החלל, פשוטו כמשמעו, ואני נעמדת בתור. חלליות בגודל שבב יינשאו בחלל באמצעות מפרשי אור, נדחפות בלחץ הקרינה (ז'ול ורן חזה אותם, והיתכנותם נבדקת). מאדים יעבור הַאֲרָצָה, תהליך שיצור בו תנאים הקיימים על כדור הארץ. כדי לכרות מינרלים מאסטרואידים רחוקים, יוסטו אלה אל מסלול קרוב אלינו. אנרגית השמש, הגלקסיה, היקום, תנוצל על ידי האנושות העתידית. קאקו מצטט דברים שנאמרו על חזונו של מאסק, "חזון משכר ועוצמתי", וכינויים אלה מתאימים לחלוטין לרעיונות שבספר.

קאקו הוא קודם כל מדען, והמדע, כדבריו, מבוסס על תיאוריות שאפשר לבדוק אותן, לשחזרן ולהפריכן. נאמן לאמירה זה, הספר אינו מרחף בספירות הזויות, אלא מתבסס על הידע הקיים, ועל הידע שסביר שנוכל להשיג בעתיד. העמידה בשתי רגליים איתנות על קרקע המציאות, גם אם הראש משוטט אל קצווי היקום, הופכת את הספר למסעיר במיוחד. כמו כל מדען ראוי לשמו קאקו מכיר במגבלות הידע, מוכן לשנות תפיסה על פי ידע חדש, ואינו מהסס להשתמש במונחים מגבילים דוגמת "בטכנולוגיה הנוכחית" ו"ככל הידוע היום" (בניגוד למסמרות שנוטים לקבוע מי שאינם מדענים). המניע למחקר החלל התוסס המתואר בספר הוא היציאה מכדור הארץ, אבל הואיל והמדע הוא מנוע השגשוג, תועלתו של המחקר אינה מוגבלת למטרה זו, ותחומי המשנה הרבים והמגוונים תורמים יום-יום ושעה-שעה לחיים כאן ועכשו.

האם האנושות העתידית תהיה זהה לאנושות שאנו מכירים כעת? אם נשגר בני אדם למושבות נרחבות ברחבי החלל, הרי שבהתבסס על נסיון העבר ועל מהלך האבולוציה, הריחוק לא יצור אנושויות חדשות במשך תקופה ארוכה עד מאוד. אבל בהנחה שלא נמצא קיצורי דרך בחלל ובזמן, מסעם של בני אדם בשר ודם יציב מגבלות שקשה להתמודד אתן. אחד הפתרונות הוא לייזר-פורטציה של הקונקטום (מיפוי המוח), וחיבור של מפת המוח המשוגרת עם אוואטר שייבנה במרחקים בדרך של שיבוט עצמי. האם שילוב המוח האנושי עם גוף עמיד לתנאים קשים הוא בגדר שימור האנושות? פילוסופים יגידו. קאקו עצמו סבור שהתשובה חיובית.

אחזור ואומר: "עתיד האנושות" הוא ספר מסעיר, מסחרר, משכר ועוצמתי, כתוב בבהירות, מתורגם להפליא, וההתלהבות שבה נכתב מדבקת.

אסיים בציטוט מדבריה של הרייט טבמן, שבחר מיצי'ו קאקו כמשפט הסיום לספר: "כל חלום מתחיל בחולמים. זכרו תמיד שיש בתוככם הכוח, התשוקה, לשלוח יד לכוכבים ולשנות את העולם".

The Future of Humanity – Michio Kaku

אריה ניר

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מוכרים את היטלר / רוברט האריס

ב-28 באפריל 1983 יצא העתון הגרמני שטרן בכותרת סנסציונית שהכריזה על גילוים של יומנים שכתב היטלר. העתון השקיע מליוני מארקים במשך למעלה משנתים, כדי לרכוש בזה אחר זה את כרכי היומן ממקור עלום, שהיה מוכר רק לכתב גרד היידמן. בחלוף שבועיים מיום הפרסום הודה העתון כי מדובר בזיוף. מומחי כתב-יד אישרו בטרם הפרסום כי היומנים אכן נכתבו על ידי היטלר. היסטוריון ידוע ומוערך, יו טרבור-רופר, העניק להם גושפנקא. כיצד, אם כך, התאפשר הבזיון?

שני אנשי מפתח עמדו במרכז הפרשה. האחד הוא, כאמור, גרד היידמן, כתב צבאי לשעבר, שנמשך אל קסמם של עריצים (באוסף הפרטי שלו הציג בין השאר, תחתונים שלבש אידי אמין), והפך לאספן נלהב של פריטים נאצים. רכישתו הגדולה הראשונה היתה יאכטה שהיתה שייכת לגרינג, עליה אירח היידמן נאצים לשעבר, כולל אנשים ששהו עם היטלר בבונקר בימיו האחרונים. השני הוא קונרד קוּיָאוּ, שהציג עצמו בדרך כלל כקונרד פישר. פישר היה נוכל ובדאי, שמצא מכרה זהב בדמותם של הדיוטות ומומחים הלהוטים להניח ידם על כל מזכרת הקשורה בהיטלר. היתה לו יכולת לזייף בקלות כתבי יד, והיתה לו החוצפה להרחיב בשקרים את היקף עסקיו. האריס כותב על הצמד כי "בדמותו של קונרד פאול קויאו […] מצא גרד היידמן סוף סוף אדם בשיעור קומתו הוא: אדם שכשרונו בהמצאת סיפורים אינו נופל מנכונותו שלו להאמין בהם". פישר בדה סיפור לפיו אחיו, שהוא גנרל מזרח-גרמני, מחזיק ברשותו את יומניו של היטלר, אותם יש באפשרותו להגניב טיפין-טיפין למערב. תחילה דובר על עשרים ושבעה כרכים, אך עם הרווח בא התיאבון, ומספרם תפח לשישים, את כולם כתב פישר במו ידיו. פישר סיפק להיידמן פריטים נוספים פרי יצירתו: מכתבים שזייף, וציורים שהיטלר צייר לכאורה (באחד המקרים העתיק פישר ציור ידוע, ומכר אותו להיידמן כשהוא מלגלג על היטלר שיצר חיקוי). הוא אף הכין את הקרקע לזיופים נוספים, כשבתוך היומנים שתל רמזים על יצירות כתובות אחרות.

בדית היומנים ניזונה מארוע שהתרחש ימים ספורים לפני מותו של היטלר. מטוס ועליו מספר ארגזים שהוצאו מן הבונקר, התרסק ועלה באש סמוך לכפר באזור שאחר-כך נכלל בגרמניה המזרחית. כששמע היטלר על נפילת המטוס הגיב בסערת רגשות, משום שלדבריו הארגזים הכילו מסמכים יקרי ערך שנועדו לדורות הבאים. היידמן שמח להאמין שמסמכים אלה היו היומנים.

ההוצאה לאור, שבבעלותה היה העתון שטרן, החליטה להשקיע ביומנים. מכיוון שהיידמן סירב בתוקף להסגיר את זהות הספק, עברו כל התשלומים לפישר דרכו. השאלה אם היידמן הסתיר את זהותו של פישר כדי לא לסכן את "אחיו הגנרל" נותרה פתוחה, אבל ברור שהיה לו מניע נוסף לא לחשוף את פישר: כמחצית מן הכסף ששילמה ההוצאה לאור עברה ישירות לכיסו של היידמן. יצירת מגע בין ההוצאה לפישר היתה חושפת את הגניבה. היידמן, שהיה שקוע בחובות לפני פרשת היומנים, הפך לאדם עשיר מאוד. יחד עם זאת, ברור שלא רק הרווחה הכלכלית שזכה לה היתה התמריץ לפרשת היומנים. היידמן סבר באמת ובתמים שהמסמכים שסופקו לו אמיתיים. כתב של השטרן שעבד אתו אבחן, כי היידמן איבד כל פרספקטיבה ביקורתית במגעיו עם הנאצים לשעבר. אספן פריטים נאצים אמריקאי אמר עליו שהוא "מאוהב בהיטלר יותר מכל מי שהכרתי בחיי". היידמן, כאחוז דיבוק, עסק במקביל בנסיונות ליצור קשר עם מרטין בורמן, ונפל קורבן מרצון לנוכל נוסף, סוחר הנשק מרדר קלפר, שסיפק לו "הוכחות" לכך שבורמן אכן חי. את ירח הדבש שלו בילה היידמן עם כלתו בדרום-אמריקה, מחפש אחר מזכירו הכל-יכול של היטלר.

היידמן הוא אולי מקרה קיצוני, אך התשוקה לפריטים הקשורים להיטלר ולנאציזם לא היתה נחלתו בלבד. לדברי האריס, בשנה בה נכתב הספר היו למעלה מחמישים אלף אספנים פעילים של פריטים אלה, ומחזור שוק האספנות עמד על חמישים מליון דולר בשנה. חיפוש מהיר ברשת מעלה שהענין במזכרות נאציות לא שכך עם השנים, אלא צבר תאוצה. מייסדה של הוצאה לאור, שהתמחתה בספרים בנושאים נאצים אמר, "היטלר נמכר. נאצים נמכרים. צלבי קרס נמכרים היטב – והם נמכרים טוב יותר מיום ליום". האריס כותב על המשיכה האפלה אל היטלר, ועל הנסיונות הכושלים לפענח את מה שעבר במוחו.

כעשרים שנה לפני פרשת היומנים ארעה פרשה דומה, כשהתברר שהביוגרפיה של הווארד יוז זויפה. כששותפו של אירווינג הזייפן הביע באוזניו ספק אם יצליח להוליך שולל את ההוצאה לאור, אמר אירווינג: "בהתחלה הם רצו להאמין, ועכשו הם חייבים להאמין. הם רוצים להאמין מפני שזה הישג כה גדול בשבילם […] זה מוציא אותם מחיי היום-יום המשעממים לעולם אחר". דברים אלה נכונים גם במקרה של שטרן. הבעלים והעורכים רצו להאמין, וככל שגדלה השקעתם כן נאלצו להעמיק את אמונתם. התשוקה להשיג סקופ, והרווחים שהיו עתידים לצמוח ממנו, גברו על כל זהירות מתבקשת. לכן הסתפקו בבדיקה השוואתית של כתב היד (ובדיעבד התברר שההשוואה נערכה מול מסמכים שזויפו אף הם), ולא מסרו את היומנים למומחים לזיהוי פלילי. לכן הניח לעצמו בכיר בעתון להשתכנע במהימנות היומנים רק משום שתוכנם היה דל ומשעמם, ו"לא יכולתי להאמין שמישהו היה טורח לזייף משהו כל-כך בנאלי". לכן החליטו שאין צורך להניח להיסטוריונים לעיין בכתוב ביומנים ולחוות דעתם. וכך נפל בפח גם ההיסטוריון יו טרבור-רופר, שביסס את עמדתו החיובית על בדיקות שערכו אחרים (וחזר בו ביום הפרסום, אבל דבריו כבר הודפסו והופצו ברבים). כל הבדיקות האלמנטריות נערכו רק אחרי הפרסום הסנסציוני, והמפולת היתה מיידית וחד-משמעית.

בשולי הסיפור המרכזי מככבות שתי דמויות צבעוניות. רופרט מרדוק, איל העתונות, שרכש את זכויות הפרסום באנגליה, לא התרגש כשנודע שמדובר בזיוף. כספו הושב לו על פי תנאי החוזה, ותפוצת עיתונו עלתה. את כל המהומה פטר באמירה "אחרי ככלות הכל, אנחנו בעסקי הבידור". דייויד אירווינג, הסופר וההיסטוריון, שהואשם בהכחשת השואה, ניצל את ההזדמנות להשיג פרסום לעצמו, והיה הראשון שטען שהיומנים זויפו. בתוך מספר ימים, כשגילה שהוא עומד בלב הקונצנזוס, חזר לפוזת "הילד הרע" המועדפת עליו, ופסק שהיומנים אמיתיים.

רוברט האריס כתב ספר מותח, למרות שסופו ידוע כבר בתחילתו. הוא מכניס את הקורא לחדרי החדרים בהם התנהלו ישיבות סודיות, לעולמם של האספנים ושל הזייפנים, לפוליטיקה הפנימית של העתונאות. בקיאותו בפרטי הפרטים מרשימה, והוא מפיח בהיסטוריה רוח חיים. בשונה מ"מינכן" שלו, כאן הוא אינו תומך בסיפור העובדתי באמצעות דמויות בדויות, ובשונה מ"קצין ומרגל" הוא אינו נזקק לחבר מדמיונו שיחות בין גיבוריו. ההיסטוריה המרתקת עולה על כל דמיון.

Selling Hitler – Robert Harris

מחברות לספרות

1992 (1986)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

 

 

 

 

 

 

 

עמוד השער של שטרן

מבצר החורף / ניל בסקומב

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

למה? / מריו ליביו

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

היום שבו התפוצץ העולם / סימון וינצ'סטר

באוגוסט 1883, כתוצאה מהתפרצות געשית רבת עוצמה, נמחה כמעט לחלוטין ארכיפלג האיים קרקטואה הסמוך לאינדונזיה של היום. האפר שנפלט מן הלוע הגעשי החשיך את האזור למשך כשבוע. גלי צונאמי פשטו באוקינוס השקט, ותנודות חריגות במימי הים נרשמו אפילו בחופים שבצפון אירופה. קולות הפיצוץ הגיעו למרחק של קרוב ל-5,000 ק"מ. האבק שהתפשט באטמוספרה השפיע לאורך זמן על הטמפרטורה, ויצר מראות מרהיבים בשעות הדמדומים בכל רחבי העולם. למעלה מ-36,000 אלף בני אדם נהרגו, בעיקר כתוצאה מהצונאמי.

קרקע האוקינוס שתחת האיים לא שקטה מאז. במהלך השנים צצו איים במקום אלה שנמחו, אך הים כרסם בהם והם נעלמו כלעומת שבאו. ב-1930 צץ אי נוסף, שממשיך לצמוח לגובה ולרוחב עד עצם היום הזה. שמו הוא אנאק קרקטואה (בנו של קרקטואה). ההר החדש שעל האי פולט ענני אפר ולבה, עדות לפעילות המתרחשת במעמקים, שכן הוא ממוקם במקום המפגש של שני לוחות טקטונים.

סימון וינצ'סטר כתב ספר שחוקר את התפרצות קרקטואה בהיבטים שונים, חלקם מפתיעים. ההיבט המתבקש מאליו הוא כמובן הגיאולוגי – איך נוצרו האיים, מה גורם לפעילות של הרי געש, מהם הלוחות הטקטונים, איך התגלתה והוכחה עובדת קיומם, וכן הלאה. היבט מתבקש נוסף הוא ההשפעה הסביבתית של ההתפוצצות – גלי הצונאמי, השפעת האפר הוולקני, טווח ההשפעה וכדומה. באותו הקשר הוא בוחן את תחייתם של עולם החי והצומח על שרידי האי שהתפוצץ ועל האי החדש. היבט פחות טריוויאלי, אבל לא פחות מעניין, הוא החברתי-תרבותי. כך, לדוגמא, הוא קושר בין ההתפוצצות להתחזקות האיסלם באינדונזיה, ובטווח הפחות מיידי להשתחררותה של אינדונזיה מן השלטון האירופי.

התפוצצות קרקטואה נחשבת לאסון הטבע הראשון של העולם המודרני: הטלגרף, שהוכנס לשימוש נרחב קצת קודם לכן, וסוכנויות הידיעות שהוקמו בעקבותיו, אפשרו העברת מידע מהיר לכל רחבי העולם על המתרחש, וכן איסוף מהיר של נתונים על השפעות ההתפוצצות במקומות מרוחקים.

בכל אלה, וביותר מאלה, וינצ'סטר מטפל בהרחבה, תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר של כל נושא. לעתים, לטעמי, הוא לוקה בדקדנות יתר, אבל המכלול שופע ומרתק, והרחבת היתר פה ושם אינה פוגמת בו כלל.

לקריאה נוספת אני מציעה את המאמר הזה, וכמובן אני ממליצה לקרוא את הספר עצמו.

Krakatoa: The Day the World Exploded  – Simon Winchester

הוצאת דביר

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם