סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.

עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.

בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.

בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.

הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.

מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.

סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.

כתר

2002

תמונות מחיי הכפר / עמוס עוז

שבעה סיפורים ועוד סיפור מרכיבים את "תמונות מחיי הכפר". השבעה מתרחשים כולם בתל אילן, ישוב ישראלי פסטורלי, שהיה פעם חלק מן ההתישבות החקלאית, והיום הוא שרוי בתהליך השתנות. החקלאות ננטשת בהדרגה, הבתים הישנים נהרסים לטובת וילות מודרניות, והנמנום הכפרי מופר מדי שבת לטובת יריד אמנות ומזון, המושך אליו את המוני בית ישראל. הסיפור השמיני, האחרון, מתרחש, כשמו, במקום רחוק בזמן אחר, והאופן בו הוא נקשר אל קודמיו פתוח לפרשנות.

אפשר לקרוא את הספר כקינה על היעלמותו של אורח החיים הישן. האידיאלים של עבודת האדמה ושל הפשטות הוחלפו במסחר ובמודרנה, ומן העבר נותרו רק חורבות שדינן להעלם. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי התפוגגה, וכל שנותר ממנה הוא השירים, שרבים מהם מוזכרים בסיפור "שרים". "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכל היה נהיר לכולם", אומר המספר. באחד המאמרים על הספר מצאתי הצעה לקרוא את הספר כהצצה אל תהומות הנפש של הסופר, גישה פסיכולוגית שאינה חביבה עלי. אפשר לתהות מה רצה עמוס עוז לומר (המעוניינים לשמוע את דעתו על שאלות בדבר כוונת הכותב מוזמנים לשיחה בנושא ב"ממה עשוי התפוח?"), אבל אני מעדיפה לקרוא את הספר כפשוטו. מאחורי דלתות סגורות, בכפר מנומנם למדי, המתנהל על מי מנוחות, רוחשים תסכולים, אנשים תקועים בחיים חסרי סיפוק, ואין איש יודע באמת את שבלבו של האחר.

אריה צלניק, שאשתו נטשה אותו ובנותיו ניתקו קשר, חי עם אמו המזדקנת בביתה האפלולי. הוא חושב שחיים אחרים יתחילו אחרי דעיכתה, אבל זה מן הסתם לא יקרה; גילי שטיינר הרופאה נרשמה בשנים האחרונות לשניים מן החוגים המתקיימים בבית-התרבות של הכפר תל אילן בהנהגתה של דליה לוין, אבל לא מצאה בחוגים האלה מה שביקשה. מה ביקשה לא ידעה;באחד הבתים הישנים חי פסח קדם, חבר כנסת לשעבר נרגן, יחד עם בתו רחל המורה, התוהה עד מתי תהיה תקועה כאן; לבו של יוסי ששון, סוכן נדל"ן, נמשך אחר אחד הבתים החרבים בכפר, שם מתגוררות אמו ואלמנתו של הסופר אלדד רובין. "אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו", הוא מחליט בינו ובין עצמו; בני אבני, ראש המועצה, מקבל מאשתו פתק "אל תדאג לי", ויוצא מודאג לחפש אותה; קובי בן השבע-עשרה מאוהב בעדה דבש, עובדת הדואר והספריה, המנסה לשכנע את עצמה שהיא בסדר, שאין לה ממה לפחד; ובביתם של אברהם ודליה לוין מתכנסים מדי מספר שבועות לשיר בצוותא, אחת הפעילויות שבה בני הזוג מטביעים את יגונם על התאבדותו של בנם בן השש-עשרה. משהו אפל ומסתורי מרחף מעל כל הסיפורים, קולות חפירה בלתי מוסברים, היעלמותם של בני אדם, מרתפים מאיימים, המתנה למוות. העלילות מצומצמות במרחב ובזמן, והתרה אין.

"במקום רחוק בזמן אחר" הוא סיפור אפוקליפטי. במקום מנוון, מעלה צחנה וריקבון, חיה חבורת בני אדם, ההולכת ושוקעת בשל גילוי עריות ובשל חוסר יכולת לקום ולשנות את גורלה. המספר, שנשלח לפני שנים רבות לסייע לאוכלוסיה, מעלה אף הוא עובש ונתקע במקומו. האם זה מה שצפוי לאנשים התקועים בתל אילן, אלה שמבקשים לעצמם חיים אחרים אך אין בהם את הכוח פשוט לעשות מעשה? או אולי להפך, דווקא משום שתל אילן ככלל הוא מקום בתהליך שינוי, גורלו הופכי לזה שמתואר הסיפור האחרון?

כך או כך, עמוס עוז מיטיב לתאר את נבכי נפשם של בני אדם ואת סביבתם, ולמרות המועקה הקודרת הספר מומלץ.

פרק ראשון

כתר

2009

ממה עשוי התפוח? / עמוס עוז עם שירה חדד

כותרת משנה: שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

שירה חדד, שערכה את ספרו של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", המשיכה לשוחח אתו גם לאחר השלמת העבודה, ותוצאת השיחות הללו היא "ממה עשוי התפוח?", אותו היא מגדירה כ"ספר אישי וביוגרפי: דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות".

כמו בספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן", גם מן הספר הזה עולה דמות אנושית, פגיעה ורגישה, שאינה בהכרח מתיישבת עם התדמית הציבורית הבטוחה בעצמה. השניים דנים, בין השאר, בתקופה הארוכה – בין "מנוחה אחרונה" ל"אותו הים" – שבה המבקרים לא נטו לו חסד, בלשון המעטה, ובשאלת השפעתם של סופרים על סדר היום הציבורי, השפעה שהולכת ומתפוגגת לדבריו, או בלשונו "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". הם חוזרים אל ילדותו, בעיקר בקיבוץ אחרי התאבדותה של אמו, ועוז מכה על חטא על שהניח לבנותיו לגדול בבית ילדים, למרות החוויות הקשות שהוא עצמו חווה במוסד. הם מדברים על יחסי גברים ונשים, ומרחיבים באשר לחינוך הכושל שניתן לבני דורו במוסדות בהם למד. מי שקרא מאמרי דעה נחרצים שכתב עוז, ולא קרא את ספרה של גרץ, יופתע למצוא כאן התחבטויות, גמישות ונכונות להשתכנע, הכרה בחולשות ובמגבלות הכשרון. עד כמה הדמות הזו היא עמוס עוז ה"אמיתי", שהרי הוא מודה שאינו מוכן לומר הכל באוזניה של בת שיחו, או למצער לא כל דבר יהיה מוכן לומר למכשיר ההקלטה – השאלה הזו אינה חשובה. בסופו של דבר, ההנאה מן הספר היא מן השיח האינטליגנטי, מיכולת הביטוי, ומן הרעיונות המפעפעים בו.

הספר מגרה למחשבה ונעים לקריאה, וסקירה אינה מספקת כדי להקיף את תוכנו. אתייחס, אם כך, לכמה נקודות העוסקות בנושאים הקרובים ללבי – ספרות וביקורת.

הביקורת הספרותית, ועל כך מלין לא רק עוז, הופכת לעתים קרובות מדי לזירת גלדיאטורים. עוז אומר כי אם לא העריך ספר, לא יכתוב עליו, מכיוון שכתיבת ספר היא מעשה תמים שאינו מזיק לאיש, ואין צורך להתריע מפניו: "כולו ספר. אף אחד עוד לא חלה מקריאת ספר בינוני או גרוע". אבל אם לכתוב על ספר שאינו אוהב, אז לא "בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזות". "הדחפים האלה של אלימות ושל רצח בעיניים, לכסח לסופר את הצורה, להשתין על הספר, את זה נדמה לי שכמה מבקרים מביאים איתם מפינות אחרות של החיים שלהם אל העיסוק שלהם כמבקרי ספרות". כששירה חדד מפנה את תשומת לבו אל הפעילות השוקקת של שיחות על ספרים והמלצות עליהם ברשת, הוא מביע "ספק אופטימיות ספק תקווה חצי מיסטית, שבעתיד יהיה מה שהיה כל הדורות, גם לפני שהיתה ביקורת ספרותית. אדם יקרא ספר ויגיד לאדם אחר: כדאי לך לקרוא. זה מה שיקרה".

כמי שהיה מורה לספרות, ואהב את העיסוק הזה, הוא יוצא נגד ההתיחסות ליצירה כאל  "מין עגלה כזאת שצריכה להוביל אל התלמידים מטען: מורשת יהדות המזרח, או תודעת השואה, או זכותנו על הארץ, או מה. אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מלים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי גם ברווחים שבין המלים או בין המשפטים או בין הפרקים". כוחה של הספרות מורכב בעיניו משתי פניה של התוודעות עצמית: הקורא מוצא עצמו בספר – "זה בדיוק אני" – או שהוא מוצא שם את היפוכו – "זה בשום אופן לא אני". "אני חושב ששתי ההיוודעויות האלה הן מתנות […] הכל מתרחב פתאם. זאת בעיני מתנת הספרות".

"ממה עשוי התפוח?" הוא ספר שנועד ליותר מקריאה אחת. אחרי הקריאה הראשונה, הרציפה, נעים לחזור אליו ולטעום מפה ומשם, לחוות את הסיפורים העולים בשיחות, להרהר ברעיונות, ואחר-כך אולי לשוב ולקרוא את הספרים המוזכרים בו ולמצוא בהם ניואנסים חדשים. בהחלט חווית קריאה מומלצת.

כתר

2018

יהודים ומילים / עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סופר והיסטוריונית, אב ובת, מציגים ב"יהודים ומילים" את הטיעון לפיו הרצף של ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית אינו אתני או פוליטי, אלא מילולי. "הגנאולוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור" – זהו לוז הטיעון, ובו הם עוסקים בארבעת פרקי הספר. לעתים הדיון מתפזר לנושאי משנה, מעניינים לכשעצמם, אך סופם של נושאים אלה שהם מתכנסים אל המילה.

כדאי להקדים ולומר, כי למרות שניתן היה להוביל את הדיון אל מסקנות פוליטיות – ודעותיהם של הכותבים ידועות – השניים נמנעים מכך כמעט לחלוטין. הספר הוא חגיגה אינטלקטואלית הדוברת בשני קולות, מקבלת בברכה פולמוס, ומקנה לכותביה, כך הם מקווים, מקום בפינה קטנה של סיפור המעשה אודות קווי האורך של ההיסטוריה היהודית.

את הפרק הראשון, "רציפות", ניתן אולי לתמצת למושג "והגדת לבנך", אותו הם מגדירים כהוראות ההפעלה של הזכרון היהודי. החינוך היהודי לאורך הדורות היה מבוסס שאלות (דוגמת הקושיות של ליל הסדר), עודד סקרנות וחייב אוריינות. לימוד הקריאה והעברת הידע מדור לדור החלו מגיל צעיר מאוד, קודשו כאידיאל, והעיסוק בהם לא הוגבל אל קירות חדר הלימוד, אלא נכח בכל מקום ובכל שעה, ולכן כלל את כל בני המשפחה, כולל הנשים שהודרו מלימוד אינטנסיבי. כתוצאה מכך, אילו התקיים המפגש שהכותבים מדמיינים בין דבורה הנביאה, רחבעם המלך, רבי עקיבא והרב קוק, ארבעה אישים רחוקים באופיים ובזמנם, "איש מחברי הרביעיה שלנו לא היה מופתע לגלות שאנחנו ממקמים אותם על רצף אחד".

הסופר וההיסטוריונית, שניהם חילונים מוצהרים, סבורים כי "התנ"ך הוא ספרות גדולה. הוא מעיד על שיעור קומה אנושי, על עומק תרבותי ועל דקות מחשבה וניסוח בלתי מצויה". הם מתיחסים אליו התיחסות אינטימית, חולקים בעלות לא-אמונית עליו, ומאמינים כי "דווקא הקריאה הביקורתית, הסלקטיבית והבוחנת, הקריאה המודרנית והחילונית בתנ"ך, היא שנותנת לנו נקודת תצפית נדירה על ספרי המקרא ומעוררת בנו יראת כבוד חדשה בתכלית כלפיהם". נקודת המבט שלהם מרעננת, ומציעה פרשנות היסטורית מעוררת מחשבה. כך, לדוגמא, הם מסיקים מן האמור למעלה כי התורה אכן שמרה על היהודים, אבל מציעים אפשרות שונה להתייחס לקביעה זו: "מובן שהגוויל נחשב קדוש. אבל אם נהפוך את הסיבה והמסובב נמצא תרבות שאהבה את הספר עד כדי כך שקידשה אותו".

הפרק השני, "נשים ומילים", גולש מגבולותיו של הטיעון המרכזי אל הופעתן של הנשים בתנ"ך. "הקול הנשי עצמו, חוזר ונשנה ועקשן", כך מזהים הכותבים, "חותר תחת הטקסט ומגיח החוצה". הם דנים בשש הנשים שחרצו את גורלו של משה לחיים ("ואיפה בדיוק היה אבא עמרם במהלך המבצע הנועז הזה, יצא לשתות משהו?"), מתפעלים מעקשותה של תמר ומתעוזתן של בנות צלפחד, צוחקים עם שרה שהעזה להתווכח עם אלוהים, ומציגים שורה של נשים חזקות. "אולי לא היו שרה, מרים וחולדה", הם כותבים, שכן שלתפיסתם התנ"ך אינו בהכרח ספר היסטורי, אלא מדריך מוסרי-חברתי-חוקתי,"אבל היתה תרבות קדומה שנשותיה ידעו איך להיות שרה, מרים וחולדה, והראו למחברי התנ"ך איך הן מדברות ופועלות".

הנשים זכו בחלקן בסיפורי התנ"ך בשל "פתחון הפה שנטלו לעצמן", ש"הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם". קולן של הנשים הושתק כמעט כליל בתקופת המשנה והתלמוד, והכותבים תולים זאת בהדרתן מן הלימוד. נשים דוגמת ברוריה, אשת רבי מאיר, היו יוצאות הדופן, שפילסו לעצמן דרך אל הזכרון הלאומי. למרות ההדרה, האוריינות, שהיתה גם נחלתן, אם בספרי דת המיועדים לנשים, ואם בספרים כלליים בדורות מאוחרים יותר, היתה הגורם לכך שכשהאוניברסיטאות אפשרו סוף-סוף לנשים ללמוד, נשים יהודיות הופיעו חיש מהרה בחזית הפעילות האקדמית.

הפרק השלישי, "זמן ואל-זמניות", עוסק כשמו בתפיסת הזמן ביהדות, כולל, בין השאר, במונחים כמו "אחרית הימים", "אין מוקדם ומאוחר בתורה", "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", "מה שהיה הוא שיהיה", ועוד. בין שאר נושאים מתייחס הפרק הזה לאסכולות הארכיאולוגיות המפרשות פרשנות שונה את הממצאים בארץ-ישראל, חלקן טוענות שהיתה כאן ממלכה מפוארת בימי דוד ושלמה, אחרות גורסות כי הסביבה הפיסית היתה דלה, ותיאוריה המפוארים בדויים. הסופר וההיסטוריונית מאמצים את תפיסתה של נעמי שמר, שאמרה: "אני לא שולטת בארכיאולוגיה, אבל מה זה חשוב אם היה או לא היה? נאמר שלא היה ולא נברא התנ"ך, אלא משל היה – לדעתי המשל הזה חי יותר מכל האבנים", וסבורים כי "מורשתנו מורכבת מקומץ ציונים גיאוגרפיים צנועים ומארון ספרים גדול". כדוגמא מובהקת ומפוארת הם מביאים את החרס מתקופת מלכי בית דוד שנמצא בקיאפה שבעמק האלה, ובו טקסט עברי קדום המורה על דאגה לחלשים. "קו האורך המילולי העתיק ביותר שלנו הוא ניסוח חד ומרוכז, על שבר חרס קטן מעמק האלה, של קו האורך המוסרי החשוב ביותר".

הפרק הרביעי נושא שם מעט פרובוקטיבי, "לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?". הוא עוסק בלידתם של המונחים יהודים ויהדות, ונשען, בין השאר על דבריהם של סעדיה גאון מן המאה העשירית לספירה – "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" – ושל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – "היהודים קודמים ליהדות".

הספר כתוב רוב הזמן בקולותיהם האחידים של שני כותביו, אך לא נעדרים ממנו פולמוס וזויות ראיה שונות. כך, לדוגמא, הם מציגים גישות שונות לגבי הסיפור שלפיו ברוריה נזפה ברבי יוסי על ששאל אותה שאלה בת ארבע מלים במקום להסתפק בשתיים, שהרי אינו אמור להרבות שיחה עם האשה. ההיסטוריונית סבורה שאולי ברוריה אימצה את הנרטיב המדכא. הסופר סבור שדבריה של ברוריה ליוסי מרמזים על האירוניה שלה כלפי הציווי "אל תרבה שיחה עם האשה". הדיאלוג בין עמוס עוז לפניה עוז-זלצברגר מפרה ומעשיר את הדיון, ונאמן לאחד הרעיונות המרכזיים החוזר ונשנה בספר, ולפיו ההתרסה והטלת הספק הם השומרים את ה"ציויליזציה" היהודית חיה ותוססת.

שני הכותבים שופעי ידע ודעתנים, והקריאה בספר מרחיבת דעת ומרתקת. אסיים בעצתם להורים בעידן האלקטרוני, שבו הטכנולוגיה מאיימת על התיווך ההורי בין הילדים לבין הטקסטים: "אם רוצים האמהות והאבות של היום להשאר בתפקיד שהותווה להם בתולדות היהודים, במעגל ההורה-הספר-הסיפור-הילד, עליהם לקרוא עם ילדיהם ספרים. מוקדם. הרבה".

Jews and Words – Amos Oz and Fania Oz-Salzberger

כתר

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

מה שאבד בזמן / נורית גרץ

כותרת משנה: ביוגרפיה של ידידות

עמוס עוז ונורית גרץ היו ידידים קרובים במשך למעלה מארבעה עשורים. תחילת היכרותם בבקשתה של נורית, סטודנטית לתואר שני, להפגש עם הסופר, שהיה מושא התזה שלה. הוא אמנם ניסה לפטור את עצמו בטענה שהכל כתוב בספרים ובמאמרים, אבל לאחר שהתעקשה נפגשו. מה שהחל כמפגש של סופר מוכר עם סטודנטית מעריצה, הפך לידידות אמיצה ופוריה. אי שם במהלך השנים השתעשע עמוס ברעיון להפקיד בידי נורית את כתיבת הביוגרפיה שלו, וכששבו לדבר בנושא ברצינות בימים בהם כבר חלה בסרטן, ממנו לא יחלים, ביקש שלא תהיה זו ביוגרפיה מחניפה, ושלא תתפרסם בחייו. כפי שניתן לצפות ממי שכתבה שלוש ביוגרפיות יחודיות – "אל מה שנמוג" אודות אמה דבורה גרץ, "על דעת עצמו" אודות בעלה עמוס קינן, ו"ים ביני לבינך" אודות רחל המשוררת – גם "מה שאבד בזמן" אינו ביוגרפיה במובן היבש של המילה. כמו קודמיו, הספר הוא פסיפס של פרקי חיים משולבים בקטעי הגות, וכמובן ביצירתו של עוז ששיקפה במידה רבה את חייו ואת תפיסתו את עצמו ואת עולמו.

"מה שאבד בזמן" הוא סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.

מן הפרקים הנפרדים, שכל אחד מהם מגובש סביב נושא מסוים, וכל אחד מהם מעוטר בפתיחתו בציטוטים מדברי השניים או מדברי אחרים אודות עוז האיש ויצירתו, מתגבשת דמותו של הסופר, השונה להפתיע מתדמיתו המוכרת. עוז הציבורי, הגבר הנאה, הבטוח בעצמו, החתום על ספרים מצליחים ומעוטר פרסים בינלאומיים, מתואר בספר כמי שמעולם לא התאושש מהתאבדותה של אמו, ארוע טראומטי שהותיר אותו מצולק ומעורער לתמיד. באחד משיאי הספר הוא אומר: "זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו […] אני מבקש ממך שתכתבי, תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי". את ההקפדה על שיחות הטלפון הקבועות מייחסת הכותבת לאותו גורם ראשוני, למחויבות להשאר נאמן, לא לעזוב איש, לא לגרום אכזבה.

בשל אותה צלקת, עוז היה מיוסר בשל עוול שגרם לכאורה למי שהיתה חברתו לפני שנישא לנילי. בשנותיו האחרונות הצליחה האסיסטנטית שלו לאתר את האשה, וניתנה לו ההזדמנות להתנצל ולפרוק את המשא שרבץ עליו. למרבה ההפתעה – ואולי לא, שהרי זו דרכו של זכרון להשתנות ולהתקבע – אותה אשה סיפרה סיפור שונה לחלוטין אודות יחסיהם. כמו ב"על דעת עצמו" וב"אל מה שנמוג", הזכרון ותעתועיו והשפעותיו על ההווה הם מנושאי הכתיבה.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות ולקולנוע, ובאופן טבעי התיחסותה למכלול יצירתו של עוז משתלבת בספר. כמי שקוראת כל ספר בנפרד, ואינה נותנת דעתה על הזרימה מספר לספר, מצאתי עצמי מרותקת אל אופן הקריאה המכליל של גרץ, והתעורר בי רצון לשוב אל הספרים שקראתי (ולקרוא לראשונה את אלה שעדיין לא קראתי), תחת ההנחיה שלה, כפי שהיא באה כאן לידי ביטוי, ולמצוא בספרים פנים שלא הייתי מודעת להם.  

למרות שהספר נכתב באהבה ובהערצה לא נעדרת ממנו ביקורת על הספרים הפחות טובים של עוז, אי שם באמצע הדרך מן החשכה והתנים של ספרים כמו "מיכאל שלי" אל תדר אחר, של רחמים וחסד וחמלה, ששיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". החשיפה הכנה של נורית גרץ מרגשת, אבל חשתי אי נוחות בפרק הארוך המתאר את מאבקו של עוז בסרטן. ייאמר לזכותה של הסופרת שלא הסתירה את "טרחנותה" שלה, ואף הודתה שלראשונה בהיכרותם עמוס עוז כעס עליה כשלחצה עליו לכתוב כדרך להרפא. תיאורי המחלה אמנם נוגעים ללב, והפירוט הדקדקני שלהם ממחיש את הכאב ואת חוסר האונים, אבל יש בהם לטעמי ניחוח מורבידי ומציצני. מכל מקום, בספר מרגש ומרובה שיאים זה, תחושת אי הנוחות בטלה בשישים.

"מה שאבד בזמן" הוא ספר מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

 

דביר

2020

הבשורה על-פי יהודה / עמוס עוז

973987

ארבעה ספרי בשורה – על-פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן – נכללים בברית החדשה, ומהווים חלק מן הקאנון הנוצרי. בשורות רבות יותר נותרו מחוץ לקאנון, ואחת מהן היא הבשורה של יהודה, שנכתבה ככל הנראה במאה השניה לספירה. בשורה זו מתארת שיחות שניהל ישו עם תלמידיו, ובעיקר עם יהודה, בימיו האחרונים, ועולה ממנה כי יהודה היה הנאמן ביותר מבין תלמידיו, האיש שעליו הטיל ישו את המשימה להסגירו לידי הרומאים, כדי שיוצא להורג ויתאחד עם אלוהיו. "עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה", כך אמר לו. לבשורה לא היתה כל השפעה על התפיסה הנוצרית הרואה ביהודה בוגד, וממילא כבר ב-1965 ניקתה הכנסיה את היהודים מן האשמה הקולקטיבית, וגינתה את האנטישמיות הנובעת ממנה. ברגע של הומור נדיר בספר מתייחס אחד מגיבוריו לאשמה הקולקטיבית: הוא מספר על מפגש עם נזירה, שכשגילתה שהוא יהודי אמרה, 'הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.

שמואל אַש, צלע במשולש המרכיב את עלילת הספר, אינו מתעניין ביחס הנוצרים כלפי היהודים, אלא דווקא ביחסם של היהודים כלפי ישו, ובבחירה לאורך הדורות להתמקד בהשמצתו במקום להתמודד עם השקפותיו. דמותו של יהודה מרתקת אותו. לפי פרשנותו, יהודה הוא בעצם מייסד הנצרות. הוא, שנשלח מירושלים על ידי הנהגת היהודים לרגל אחרי ישו ותלמידיו בגליל, הפך למאמין, ושכנע את ישו לעזוב את הפריפריה ולעבור ללב הפועם של הארץ. הצליבה היתה רעיון שלו, שנועד לאפשר לישו לבצע נס גלוי ולרדת מן הצלב, והוא ששכנע את ישו בהכרח שבו. לולא התעקשותו היו ישו ותלמידיו הופכים לאפיזודה נשכחת.

שמואל, וגם גרשום ואלד ועתליה אברבנאל, שתי הצלעות הנוספות במשולש, נקשרים אל סיפורו של יהודה בשל היבט הבגידה המיוחס לו. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, נחשב בתנועה הציונית לבוגד בשל התנגדותו להקמת המדינה. עתליה, המחזיקה בדיעותיו של אביה, וגרשום, המתנגד להן, מתגוררים יחדיו באותו בית, חולקים את האבל על נפילתו במלחמת העצמאות של מיכה, בנו של גרשום ובעלה של עתליה. שמואל, שנבגד על ידי חברתו, ונתפס כבוגד במשפחתו משום שנטש את לימודיו, נענה להצעה לטפל בגרשום בתמורה למגורים.

מיהו בוגד? בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כך נקראו בוגדים או תימהוניים […] מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. דה גול נחשב בוגד בעיני התומכים באלג'יריה צרפתית, לינקולן נחשב בוגד בעיני המצדדים בעבדות, הרצל נחשב בוגד כשהציע את רעיון אוגנדה. כמוהם גם יהודה, התלמיד הנאמן, ושאלתיאל אברבנאל, שהתנגד לרעיון חלוקת העולם למדינות, וסבר שיהודים וערבים צריכים לייסד בארץ קהילה משותפת.

הדיון המרכזי הזה באשר לתפיסת הבגידה שזור בנושאים נוספים הכרוכים ביחסי ישראל והעולם הערבי, ביצירתו של הסכסוך ובסיכויים – הקלושים עד מאוד – לפתרונו, באכזריותן של הדתות, בשעבוד שמשעבדים בני האדם אלה את אלה, ועוד. אין בספר תשובות, רק שורה ארוכה של שאלות, ומילותיו האחרונות הן "ועמד ושאל את עצמו".

כל הדיון המעניין הזה, שבשלו ניתן לספר שמו, תופס פלח זעום יחסית. רובו של הספר מוקדש לתיאור היחסים המתרקמים בין גיבוריו. עמוס עוז כותב נפלא, ומצטיין בתיאורים יפיפיים ומדויקים של המקום ושל התקופה, אבל למען האמת הסיפור די מתמרח ונמשך ללא סוף עם חזרות על גבי חזרות של אותם הפרטים שוב ושוב, כמו ההליכה האופיינית לשמואל – צעידה מתפרצת, ראשו קדימה כאיל ניגוח – מנהגו לפזר טלק תינוקות על זקנו ועל שערו בכל פעם שהוא יוצא מחדרו, המאכלים שהוא בוחר במסעדה הסמוכה לבית ועוד. נראה לי כי, כמו אצל סופרים מובילים ונחשבים אחרים, העורכים נהגו בכתב היד בחרדת קודש. מכל מקום, יופיה של הכתיבה והנושאים העולים ממנה מהווים פיצוי מספק, והספר מומלץ.

כתר

2014

לגעת במים, לגעת ברוח / עמוס עוז

לגעת במים לגעת ברוח

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973

קופסה שחורה / עמוס עוז

979547

"קופסה שחורה" הוא רומן מכתבים, המשוגרים ברובם על ידי ארבעה כותבים. אלק, סופר והוגה ישראלי היושב בארצות-הברית, מקבל מכתב מאילנה, גרושתו, ממנה התנתק לחלוטין שבע שנים קודם לכן. אילנה, הנשואה כעת למישל, מבקשת את עזרתו של אלק בהתמודדות עם בועז, בנם בן העשרה, אלים ומרדן, שהסתבך בשל מזגו החם. מאוחר יותר תתוודה אילנה שבעיותיו של בועז היו רק עילה לחידוש הקשר, ושנפשה עדיין יוצאת אל אלק. מכאן תיפתח התכתבות מסועפת בין ארבע הדמויות הללו, ולעלילה יצטרפו גם עורך דינו של אלק ואחותה של אילנה.

שמו של הספר ניתן לו על שום חיטוטם של אילנה ושל אלק בקופסה השחורה של נישואיהם, אבל הקופסה תנצור את סודותיה. הקשר בין השניים נוצר בעת השרות הצבאי, ביוזמתה של אילנה. אלק, בעל המאה בספר, השולט לכאורה בגורלותיהם של האחרים באמצעות כספו, הוא בעצם טיפוס נשלט, שעבר מרִשתו של אביו הדומיננטי אל מערבולת נישואי השנאה-אהבה בשליטתה של אילנה הבלתי יציבה. למרות שמצא עוז בנפשו להתנתק ממנה, ובתוך כך גם לנטוש את בנו, הוא עדיין שבוי בקסם הקשר המוזר. אבל אין צורך לרחם עליו: באצילות נפש מעושה הוא מפזר ארס, מוסווה קלות תחת מעטה נימוסים וכנות מזויפת. נישואיהם של אילנה ומישל שונים ודומים. אין בהם האלימות של הנישואים הקודמים, אבל המעטה הדקיק של נישואים שפויים מאיים לקרוס תחת חוסר המנוחה של אילנה, שנטשה בעבר את בנה ותנטוש בעתיד את בתה, ותחת רגשי הנחיתות של מישל. מישל, שרוב הזמן מפגין סלחנות, הנובעת לכאורה מאמונה דתית, הוא בעצם פנאט לאומני, נושא רגשי קיפוח עדתיים. הוא בז לאלק, אך נוטל את כספו ללא היסוס. כשהיחסים בין השלושה יגיעו לכדי משבר, יהפוך המאבק בינו לבין אלק למלחמת שמאל-ימין, אשכנזים-ספרדים. בועז, שילדותו התרחשה בצל הקשר האלים בין הוריו ובצל נטישתו בקיבוץ אצל אחותה של אמו, גדל, ולא במפתיע, להיות נער בעייתי, בז להשכלה, אובד דרך. בין אלה בוחש זקהיים, עורך הדין של אלק, לכאורה נאמן עד כלות, אבל מוּנָע אף הוא במידה רבה מתאוות תככים ומרצונו להבטיח את חלקו של נכדו בירושה של אלק. הקול המתון והכן היחיד הוא של רחל, אחותה של אילנה, אך נוכחותה מינימלית, וכך גם השפעתה.

עמוס עוז מפליא לתת קול יחודי לכל אחת מהדמויות. יתרה מזו, הוא כותב בשמן מכתבים מתעתעים, שרב בהם השקר על האמת, שכן כל אחת מצלעות המשולש הביזארי שברא בספר מרמה ללא הרף, בעיקר את עצמה. מישל מתעטף בפסוקים כדי לשכנע את האחרים ואת עצמו שכוונותיו ומעשיו טהורים, ומן הסתם אף אינו מודע לסתירה שבין דבריו לפעולותיו. אילנה היא שבשבת, נעה בין שנאה לאהבה, מתרפקת על שלוות נישואיה החדשים ומתחבטת ברשת נישואיה הקודמים, מאמינה בכל רגע נתון במה שהיא אומרת, גם אם רגע אחר כך תאמר את היפוכו. אלק מתעטף בפזרנותו ובהיותו "מלח הארץ", לוחם ואיש-רוח, כדי להסתיר את חוסר בטחונו. האפיון של כל אחת מהדמויות אך ורק באמצעות מילותיה מרשים.

הכתיבה, אם כך, נהדרת. הדמויות הן מקור לא אכזב לניתוחים פסיכולוגים. הסיפור עצמו, לעומת זאת, חלש. למרות הרב-מימדיות של הדמויות, בבסיסו של דבר הן סטראוטיפיות, כנראה במכוון, ומאפיין זה שלהן משתלט על מאפייניהן האחרים ומפחית מאמינותן. אם ביקש עוז לחדור אל הקופסה השחורה של היחסים בין בני זוג, משימתו לא עלתה בידו. מניעיהן של הדמויות נותרו לא ברורים, אלא אם כן מסכימים לקבל את אי יציבותה של אילנה כמנוע הסיפור, ואז הכל אפשרי ופתוח. סביר יותר להניח שעוז ביקש לתאר את החברה הישראלית בשנות השבעים והשמונים, אבל כאן הסטראוטיפיות בעוכריו, כמו גם התחושה שהוא מעדיף דמות אחת על פני רעותה.

בשל הפער בין המה לאיך, אנקוט בשיטתם של אילנה, אלק ומישל, ואשגר מסר כפול של המלצה ואי-המלצה גם יחד.

עם עובד

1986

מיכאל שלי / עמוס עוז

0770000149555

חנה גונן, אשה ירושלמית צעירה, כותבת בשנת 1960 את סיפור נישואיה למיכאל במלאת עשור לפגישתם. היא מעדה במדרגות, הוא היה שם והושיט לה יד תומכת. אחרי תקופה קצרצרה החליטו להתחתן. לא ברור מה גרם למשיכה ההדדית בין שני האנשים השונים כל כך זה מזה, חנה המרחפת בחלומות, ומיכאל המעשי. אולי מצא כל אחד מהם אצל השני את מה שחסר בו, אולי מפגש ראשון שעלה יפה העלה אותם על המסלול לנישואים, ולאיש מהם לא היו העוז והתבונה להקדיש לקשר מחשבה מעמיקה. ובעצם, כבר באותו מפגש ראשון היו טמונים זרעי אי הנחת שילוו את שניהם, ובעיקר את חנה, בעתיד, שכן כבר אז אבחנה שמיכאל אינו שנון, שהוא ביישן, מתאמץ מדי, וקיוותה לשנות אותו. נדמה שמיכאל גילם את הדמות ההופכית למיכאיל סטרוגוף הנועז, גיבור חלומותיה והזיותיה. שנים אחר-כך תתהה ותייחל, "מתי יתפרע האיש הזה. פעם אחת לראותו מבוהל. צוהל. פרא", אך לשווא.

ושלא תהיה טעות: מיכאל הוא דמות חיובית רוב הזמן. הוא אדם יציב, בעל מסור, אב משקיע ואהוב על בנו. הבעיה בזוגיות שבספר נובעת רובה ככולה מחוסר ההתאמה, מן הניתוק של חנה מן המציאות, מחוסר היכולת שלה להשלים עם הרגילוּת האפרורית. הסיפור מתרחש בשנות החמישים, בתקופת הצנע שדרשה הסתפקות במועט. מיכאל וחנה חיים בירושלים הדחוסה, הכבדה והמאיימת לעתים. הניגוד בין אלה לבין חלומותיה – בהקיץ ובשינה – של חנה, בהם היא נסיכה נחשקת, בעלת שליטה בסובבים אותה, קשה לה מנשוא.

יחסיהם של בני הזוג יודעים עליות ומורדות, אך גם כשהם נהנים מקירבה גופנית ומשיתוף פעולה יומיומי, חנה חשה בריחוק שאולי אינו ניתן לתיקון: האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימית. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. עמוס עוז משאיר את סיום הספר מעורפל: האם חנה מסכמת את העשור כהכנה לפרידה או כנסיון להבין ולהשלים? יבחר כל קורא כהבנתו וכנטית לבו.

בחמישים השנים שחלפו מאז ראה "מיכאל שלי" אור ב-1968, הוא נותח שוב ושוב בכל היבט אפשרי, ובצדק. יש בו מורכבות חכמה, הבאה לידי ביטוי בכל מילה ובכל משפט. מרשימה בעיני בעיקר הדרך בה רקם עוז את הסביבה ואת התקופה אל תוך הסיפור האישי, כשכל פרט ברקמה הזו מבטא הן את משמעותו המקורית והן את השתקפותו במחשבותיה של חנה ובחייה, ועושה זאת בעדינות ובטבעיות ומבלי לכפות את ריבוי פרשנויותיו. איני מתיימרת להגיש כאן ניתוח משלי, ואתייחס רק למספר נקודות שמשכו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית.

תמונה יפיפיה, לכאורה שולית, מדגימה כיצד תיאורו של רגע בודד מכיל עולם של תובנות. חנה מתארת כיצד, בערבים חורפיים, בעודה ממתינה ליד החלון לשובו של מיכאל, היתה משרטטת צורות על האדים שנשפה על הזגוגית, כמה מהן סתמיות, אחרות מסמלות אהבה ומעוטרות בראשי תיבות שמותיהם. כשמיכאל הופיע ברחוב היתה מוחקת את כל שרטוטיה, ומיכאל טעה לחשוב שהיא מנפנפת לו לשלום, והגיב בנפנוף משלו. תחושת החנק שלה, כשהיא בפנים והוא בחוץ, תחושת חוסר הערך, כשהיא מחכה והוא עסוק, אקראיותו של הקשר והתבטאותו במחוות נטולות מלים, אי ההבנה התהומית ביניהם – הכל מקופל באותה תמונה.

נגע ללבי הקשר שבין מיכאל לבנו יאיר. מיכאל חינך את הילד להגיון ולשכל ישר, לחקרנות ולתאוות ידע. חנה אהבה את הילד, ככל שהיתה מסוגלת לכך, אבל ראתה בו גם יריב, אדם בזעיר אנפין שאותו עליה להכריע, להוכיח את עליונותה גם מולו. יאיר, למרות גילו הצעיר, הטיח בה את חוסר ההגיון שלה, את נכונותה להאמין בבלתי אפשרי ("את סתם ממציאה דברים בלי לשים לב. כמו שסיפרת לי בכיפה אדומה שהוציאו את הסבתא מתוך הבטן של הזאב. בטן של זאב היא לא מחסן. והזאבים לועסים כשהם טורפים. כל דבר אצלך אפשר"). האיזון, אם היה, בין הריחוף של חנה למעשיות של מיכאל, הופר כעת, כשיאיר גדל במידה רבה בצלמו של אביו. בקשר בין השניים אהבתי במיוחד את הכבוד שהמבוגר העניק לילד, כשהמתין עד שזה סיים את דבריו במלים "אני גמרתי" לפני שהשמיע את שהיה לו לומר.

וכמובן, ירושלים, הסיבה שבגינה קראתי כעת את הספר, שנים רבות אחרי הקריאה הראשונה. חיים באר מקדיש ב"קשר לאחד" פרק קצר לסיור בעקבות ירושלים של "מיכאל שלי", והעדפתי לקרוא קודם את המקור ורק אחר-כך להתלוות לבאר. תוך כדי קריאת "מיכאל שלי" העתקתי לעצמי את הקטע הבא, שמצאתי בו ביטוי לחמקמקותה של העיר הבלתי מושגת, מוטיב שבאר עומד עליו יפה בספרו: "מי זה יוכל להתאזרח כאן בירושלים, שואלת אני, אם גם יגור כאן מאה שנה. עיר של חצרות סגורות, נפשה חתומה מאחורי חומות קודרות אשר בראשן נעוצים שברי-זכוכית דוקרניים. אין ירושלים. פירורים מושלכים במזיד כדי להטעות אנשים תמימים. קליפות בתוך קליפות והגרעין אסור. אני כותבת: נולדתי בירושלים. ירושלים עירי, זאת לא אוכל לכתוב". כשחזרתי אל באר מצאתי שגם הוא בחר לצטט קטע זה, אך סיבתו אחרת. עמוס עוז, וכמוהו גיבורת ספרו וחיים באר, חשים באיום שמשרה מחנה שנלר, והמשפטים שלמעלה מבטאים גם אותו. ירושלים, המסתורית, התובענית, הדחוסה, שלובה לבלי הפרד בחיי תושביה, ועוז, באמצעות חנה, מיטיב למפות את השפעותיה. "היא רצתה ברעתי", טענה חנה כשהיתה רחוקה ממנה, וקיוותה כי "אולי התפוררה סוף-סוף לאבק. כראוי לה". אבל כפי שהיא עצמה אבחנה במדויק, "לא אהבתי את ירושלים מרחוק", בדגש על המילה האחרונה. ירושלים אולי לא היתה עירה, אך היא עצמה היתה יצוקה בתבניתה.

זכרתי את "מיכאל שלי" לטובה מן הקריאה הראשונה בו, אך אני סבורה שהרבה ממנו חמק ממני בשל גיל צעיר והעדר נסיון. אני שמחה שקראתי אותו שנית, מנקודת מבט שונה לגמרי, ואין ספק שאקרא אותו שוב.

עם עובד

1968