הדס בקצה הלילה / גלי מיר-תיבון

הדר בן-יהודה כתבה עבור אתר הספרנים מאמר אודות הדסה למפל, המסתמך על מכתב מתוך ארכיונה של דבורה עומר, ומתייחס למאמר מאת מנחם תלמי. אם תרצו להכיר את הדסה, ובהחלט כדאי להכיר אותה, קיראו את שני המאמרים שבקישורים. על ספרה של גלי מיר-תיבון אפשר וכדאי לדלג.

בלבו של מתחם לטרון, בעיצומו של מבצע בן נון ב' שכשל, נותרה הדסה הקשרית לבדה. במהלך הקרב דיווחה על כל שלביו ועל הפצועים וההרוגים, ולמרות האימה המשיכה לדווח על המתרחש סביבה עד שנדם קולה. הדסה, על פי גרסת מיר-תיבון, ישבה וייבבה אל תוך מכשיר הקשר, ולא חדלה להרהר בנתן, הבחור שאהבה.

הספר מציג זה מול זה שני צעירים, נתן וגבי. האחד פופולרי, מלך הכתה, מושלם במעלותיו, שחוטא מדי פעם רק במחשבותיו וממהר להנחם על כך. השני מצוי בשולי החברה, שקוף לחבריו, אופורטוניסט ונקמן. שניהם מאוהבים בהדסה, הראשון למרות היותה ילדת חוץ בגבעת ברנר, ילדת טהרן, שונה ולא מתלבטת, השני כנראה כדי לחבל לראשון. נתן מייצג את יפי הבלורית והתואר של הפלמ"ח. גבי מייצג את הצבא הממוסד שזוכה כאן לקיתונות של זלזול. נתן נוטש את המשלט כדי לאתר את הדסה, תוך שהוא מבטיח לעצמו שיתן פומבי ליחסיהם גם אם יגרמו להרמת גבה. גבי, ששואף לתפקיד מנהלי ומבקש לחמוק מהקרבות, שולח את נתן לחפש במקום שגוי, ויוצא אף הוא להשיג את הדסה. בסופו של הלילה יצליחו שניהם לשמוע אותה בקשר. נתן יקרא לה להחזיק מעמד עד שימצא דרך לחלץ אותה. גבי יקרא לה להתאבד, כי הבין שהיא מעדיפה את נתן, ואם כך עדיף שתמות.

וכך מדרדרים להם חייה של נערה אמיצה לכדי טרחנות של רומן נעורים שטחי עלילתית ופוליטית. מי שלא קרא מימיו דבר על מלחמת העצמאות עשוי להתרשם שהקרבות היו גחמה של הההנהגה תאבת האדמות, שהחיילים היו קלגסים בוזזים מצד אחד ובשר תותחים מצד שני, ושכולם כולל כולם לא הבינו מה הם עושים כאן. ראיה מאוד חד צדדית ושטוחה.

אגב, נתן הוא כליל השלמות מן הסתם מתוקף היותו אביה של הסופרת, שמכתב מהדסה שנמצא בין חפציו אחרי מותו היה הטריגר לספר.

אפשר לוותר.

עם עובד

2021

סוף הרומן / גרהם גרין

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

הספר שבעין הסערה / רות אוזקי

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

רוח גדולה באה / יואל פלגי

שלושים ושבעה צנחנים ארץ-ישראלים צלחו את המיונים ואת האימונים במסגרת הצבא הבריטי, והתעתדו לצנוח במדינות שכבשו הנאצים, לסייע לבעלות הברית, ולהביא את בשורת הישוב אל היהודים שעדיין לא נלכדו. שנים-עשר מתוכם נפלו בשבי, ביניהם יואל פלגי. ב-1946, אחרי שובו לארץ, כתב את קורותיו ואת קורות חבריו. כשלושים שנה אחר-כך הרחיב את יריעת הספר, והוסיף פרטים שלא יכול היה לספר קודם לכן.

במה יכלו הצנחנים להועיל, כשמרבית יהודי אירופה כבר הושמדו? הם קיוו לעורר את הנשארים להמלט, להתמרד, וסברו כי בעצם הופעתם בקרבם, כשליחים מישוב יהודי, יהיה משום הושטת יד אחים שתפיח ביהודים תקווה. לאלה מביניהם שיעדם היה הונגריה, היתה תקווה של ממש, בטרם צאתם לדרכם, כי יוכלו להציל נפשות, משום שהונגריה עדיין לא נפלה בידי הנאצים. תקוותם נכזבה במאי 1944, כשיהודי הונגריה החלו להשלח לאושוויץ.

פלגי ופרץ גולדשטיין הוצנחו בשטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה, ובמשך חודשים חיפשו הזדמנות לעבור את הגבול להונגריה. ביולי 1944 הגיעו סוף סוף לבודפשט, ופנו אל ההנהגה היהודית במקום. לתדהמתו של פלגי ביקש ממנו קסטנר לגשת אל משרדי הגסטפו, לנסות למשוך זמן לטובת שליחותו של יואל ברנד, ולשכנע את הגרמנים להפגין רצון טוב ולשחרר את רכבת המיוחסים. פלגי נענה בלית ברירה, לאחר שהתברר לו כי קסטנר כבר דיווח לגרמנים על הגעת הצנחנים. בשלב מאוחר יותר, אחרי שפלגי נכלא ועונה, שכנע קסטנר את גולדשטיין להסגיר את עצמו. שני החברים תהו בינם לבין עצמם אם היה קסטנר בוגד, ודנו אותו לקולא: "נראה לי כי קסטנר דימה בנפשו שהוא המושך בחוטים ולא הבין שהוא עצמו בובה הנשלטת בחוטים שאחר מושך בהם". אחרי מספר חודשים בכלא, ולאחר הוצאתה להורג של חנה סנש, שעונתה ונכלאה באותו המקום, הועלו השניים על רכבת למערב. פלגי הצליח להמלט תוך כדי נסיעה ושב לבודפשט לסייע בפעולות ההצלה ב"בית הזכוכית". גולדשטיין נספה במחנה ריכוז.

עוד בענין קסטנר יש להזכיר כי בעת משפט גרינוולד העיד פלגי לטובתו של קסטנר, ו"זכה" להיות מואשם על ידי שמואל תמיר בשיתוף פעולה עם הגסטפו. לראיה, הוא ניצל, בעוד פרץ גולדשטיין וחנה סנש נרצחו. על כך, ובכלל על יחסו של הישוב לקורבנות ולשורדים, כתב פלגי:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

פלגי מתאר בפרוטרוט את קורותיו, החל מן היציאה לדרך ועד שובו. הוא מספר על האנטישמיות שליוותה אותו על כל צעד ושעל – מצד הבריטים, הפרטיזנים, ההונגרים – מתאר פעילויות הרואיות בלתי מוכרות של צעירים יהודים, שלא היססו לחדור מחופשים אל לוע האויב כדי להציל חברים, מאיר את דמויותיהם של חבריו, ביניהם אנצו סרני שהתעקש לצאת לאיטליה למרות הסיכון ולמרות גילו, וממחיש היטב את התקווה ואת היאוש. בתוך ההתרחשויות קורעות הלב, נוגע ללב סיפור נסיעתו אל מקום הולדתו, אל הבית הריק ממנו נלקחו הוריו ואחותו לבלי שוב.

התקווה הגדולה להציל את הקהילה כולה לא התממשה, כנראה מלכתחילה לא היה לה סיכוי. אבל פלגי השתלב בפעולות ההצלה הקדחתניות של ההנהגה היהודית ושל השגרירויות הזרות, ובראשן שגרירויות שווייץ ושבדיה. לאחר שחרורה של בודפשט טיפל בניצולים שזרמו אל העיר, וסייע בארגון העלאתם ארצה. במאמר המצורף לספר כתב פרופסור יהודה סלוצקי על מאמציהם של הצנחנים: "אם כי הישגיהם היו צנועים, ערכם הסמלי והחינוכי גדול היה". לא בכדי שליחותם מונצחת ומוזכרת עד ימינו. דברים דומים כתב פלגי על מפעל ההצלה בהונגריה: "ממדי מפעל ההצלה לעומת השואה שפקדה את יהדות הונגריה היו זעירים וההצלחה מצערה. אבל עוז הנפש, ההקרבה, התושיה והדבקות שהושקעו בו היו כבירים".

שמו של הספר לקוח מאיוב א' י"ט: "וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ". רוח גדולה המיטה אסון על משפחתו של איוב. רוח גדולה, שפיעמה בלבות הצנחנים, ביקשה להפיח חיים.

יהי זכרם ברוך.

עם עובד

1977 (מהדורה ראשונה 1946)

בסלון של ברטה / אורה אחימאיר

שם משפחתה של אורה אחימאיר כשנולדה היה צוקרקנדל, נצר למשפחה עניה מגליציה. במשפחה נהגו לומר כי קיים קשר דם בין כל מי שנושאים את השם הזה. הזוהרים מכולם היו הצוקרקנדלים הווינאים, ובראשם הרופא המפורסם אמיל (לימים סבו של הביולוג המפורסם לא פחות הנושא את שמו) ורעייתו ברטה, עיתונאית, מבקרת אמנות, אשת חברה ובעלת סלון תרבותי מוביל. אורה יצאה לבדוק את הקשר בין שני ענפי המשפחה, אך נושא זה נדחק עד מהרה לשוליים, וברטה עצמה הפכה למושא התעניינותה.

על כריכת הספר מופיעות תמונותיהן של שתי נשים, ברטה ואמליה, בנות דודות שהפכו לגיסות כשנישאו לאחים צוקרקנדל. ברטה זכתה לילדות מאושרת. אביה, רופא שהפך למו"ל של עיתונים מובילים, דאג להשכלתן של בנותיו, וכבר מגיל צעיר שימשה ברטה כמזכירתו וכאשת סודו. הבנות ואחיהן לא הוגבלו לחדר הילדים, אלא התחככו בקרובים ובמכרים המעניינים של הוריהם – ביניהם יורש העצר רודולף וראש ממשלת בריטניה ד'יזרעאלי – ויכלו להשמיע את קולם. אמליה, לעומת זאת, סבלה מחשך בתשומת לב הורית, והתפתחותה נותרה בידיה שלה. לא ייפלא שברטה התהלכה בעולם מתוך הכרת ערך עצמה, ואילו אמליה, גם כשנישאה אל משפחת צוקרקנדל, חשה דחויה וחסרת ערך. להערכה רבה זכתה כשיצאה לחזית עם בעלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושימשה כאחות, אך עם תום המלחמה שבה אל עולם של נשים מושתקות, עולם שברטה לא השלימה אתו וכבשה לעצמה מעמד בתוכו למרות מגבלותיו. הרבה ידוע על ברטה, מפי אנשים שהכירו אותה, ממכתבים ששרדו, מספרים שכתבה. מעט ידוע על אמליה, שזכתה למקומה בהיסטוריה בזכות דיוקנה שצויר על יד גוסטב קלימט (ולא הושלם בשל מותו), וכעת נגאלה מאלמוניות בזכות ספר זה.

רשימת מבקרי הסלון של ברטה כוללת את כל המי ומי של עולם האמנות האוסטרי, ובזכות קשריה בצרפת גם אמנים צרפתיים בולטים. היא היתה פעילה בתנועת הזצסיון, היתה ממייסדי פסטיבל מוצרט בזלצבורג שנערך גם בימינו, קידמה אמנות מודרנית, כתבה מאמרי ביקורת ועוד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה למען השלום – "אינני מבינה מדוע אנו אמורים לשנוא בני מדינה אחרת שקודם אהבנו והערכנו רק מפני שנשיאים, קיסרים ומלכים רוצים להטביע את אירופה בדם", אמרה – ובסיומה הפעילה את קשריה עם ז'ורז' קלמנסו כדי למוסס את התנגדותו לסייע לאוסטריה המובסת. שליש מתערוכה שהתקיימה בוינה ב-2018, "דמויות מרכזיות במודרנה הווינאית", הוקדש לברטה, ונתיב להולכי רגל ולרוכבי אופניים סמוך לדנובה קרוי על שמה.

האנשלוס שינה באחת את חייהן של הגיסות. ברטה היהודיה, שראתה עצמה קודם כל כאוסטרית ולא ייחסה חשיבות לדת, ואמליה שנולדה לאב יהודי ולאם נוצריה והתגיירה לקראת נישואיה, הפכו, יחד עם יהודי וינה כולם, למיעוט נרדף ומושפל. שגרירות צרפת, שאליה פנתה ברטה באופן טבעי בבקשה למקלט, הפנתה לה עורף, אך בעזרת ידידים הצליחה להמלט מאוסטריה. אמליה ואחת מבנותיה נותרו לכודות. שתי הגיסות, נשים בשנות השבעים לחייהן, נאלצו להסתגל לחיים של מנוסה, של מחסור. מסלולי חייהן, שהיו שונים כל כך מילדות, והצטלבו בבגרותן, שבו ונפרדו.

למרות התמקדותה של ברטה בתרבות, הסלון לא יכול היה להנתק מארועי התקופה. פרשת דרייפוס הסעירה את הרוחות, והכירה לברטה את הרצל. מותו של הרצל עורר בסלון דיון רב-דעות על עתידם של היהודים. צפיה בסרט "העיר ללא יהודים" ב-1924 עוררה אף היא דיון באשר להיותו מנבא את הצפוי ליהודי וינה. מלחמת העולם הראשונה הפנתה, כצפוי, את הדגש מן התרבות אל מאמצי השלום.

אורה אחימאיר היא כותבת זהירה ורגישה. ספר שמנסה להחיות חיים שהתרחשו לפני עשרות שנים, על ארועיהם הגדולים ועל פכּיהם הקטנים, פוסע מדרך הטבע על הגבול הדק שבין תיעוד לבדיה. כמו ב"כלה", הסופרת יצרה מינון מדויק ומוצלח מאוד של דמיונה ושל משאלות לבה עם תחקיר מדוקדק והיצמדות למקורות כתובים. בעת ובעונה אחת היא מסתמכת על מכתבים בני הזמן, ועל שיחה מדומיינת עם סבתא רבתא חיה-שפרה, מן הענף הגליציאני, ש"נדחקת" למיטת נינתה ומספרת לה על אשפוזה בבית המרפא של הענף הווינאי; על ספרים שכתבו דמויות המוזכרות בספר, ועל שיחות שהיא "שומעת" בבתי קפה – "לרגל בשקט בפינות וינאיות אחרי אנשים שחיו פה לפני עשרות שנים", היא מכנה זאת. היא נזהרת מאוד מקביעות נחרצות כשהעובדות אינן נהירות לחלוטין, ונמנעת מגלישה לצהוב ולרכילותי שלא לצורך – "סליחה על החיטוט", היא "אומרת" לברטה כשהן "משוחחות" על הקשר ארוך השנים שלה עם ז'ורז' קלמנסו, שהיה ידיד וגיס (אחותה סופי היתה נשואה לאחיו). "ממש לא חשוב בעיני אם הייתם נאהבים", ובשני הפרקים המוקדשים לקשר זה היא אכן משאירה נושא זה פתוח, כיאה וכיאות. הכותבת נוכחת מאוד בספר, ומשתפת בתהליך הכתיבה. "מרגלת זקנה נכה" היא מכנה את עצמה ללא רחמים עצמיים, ורגשותיה אל מושאי כתיבתה מחלחלים אל הקורא ומעמיקים את חווית הקריאה.

מומלץ מאוד.

עם עובד

2022

אל תספר לאחיך / מאיר שלו

איתמר ובועז הם אחים, בשנות השישים שלהם, הראשון מבוגר מאחיו בכשנתיים. פעם בשנה מגיע איתמר מארצות-הברית לארץ לשהות קצרה, והשניים מעבירים יחדיו "ליל אחים" במלון בו הוא שוהה. בכל לילה כזה הם שותים בלי להגביל את עצמם, ומדברים על ילדותם, על אהבותיהם, על חייהם. איתמר פורץ מדי פעם בבכי, בועז מתפרץ מדי פעם בזעם, ולכן הם בוחרים להתבודד, להבדל מן המשפחה, מאשתו של בועז, כי "איננו רוצים שמאיה תהיה עדה לא לחולשתי ולא לזעמו". האחים שונים זה מזה, כמעט הפכים. איתמר הוא יפה תואר וקצר-רואי עד מאוד. "שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותי האחרות", הוא אומר. הוא רך ורגיש ופגיע, בעוד בועז ירש את המעשיוּת ואת האלימות המודחקת אך המבעבעת של אביהם. "אבא שלך", מכנה אותו איתמר, בהתיחסו לקשר בין בועז לאב, שנוצר אולי כניגוד להעדפה הברורה של האם את בנה הבכור היפיפה. למרות שחוו ילדות והתבגרות תחת הניכור הקשה ששרר בין הוריהם – השניים לא החליפו מילה, ואיתמר נדרש לתווך ביניהם – ולמרות שניצבו לכאורה בפינות שונות של זירת ההתגוששות המשפחתית, הקשר ביניהם איתן.

בלילה המתואר בספר מספר איתמר לבועז על חוויה שעבר עשרים שנה קודם לכן. למה לא סיפר קודם ולמה הוא מספר כעת? התשובה תתברר בסיומו של הסיפור, ותהיה אחת משלוש הפעמים בהן ייאמר "אל תספר לאחיך", בכל פעם מפיו של דובר אחר בהתייחס לאח אחר. בעוד בועז נענה לציווי מתוך התחשבות ברגשותיו של איתמר, איתמר נענה מתוך כניעותו. כי איתמר הוא כזה, רך וגמיש ונסחף. הארוע המכונן של חייו היה החלטתה של מיכל אהובתו – עליה הוא אומר "חשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" – להפרד ממנו אחרי חמש שנים יחדיו. "אהבתי את אדוניתי ונרצעתי לרצונה", הוא אומר בדיעבד, ולכן בזמן אמת הגיב על שברון הלב שלא יירפא לעולם במלים, "כן, זה חבל מאוד, אבל אם זה מה שאת אומרת וזה מה שאת רוצה, אז כנראה זה מה שצריך לעשות".

החוויה עליה הוא מספר כעת החלה כשיופיו משך את תשומת לבה של בעלת בר בו ישב לשתות, וזו הזעיקה למקום את שרון, ידידה צעירה שלה שביקשה לבלות לילה בלתי מחייב עם גבר יפה תואר. מה שהצטייר כהרפתקה מינית בלתי מזיקה התפתח במהלך הלילה לסיפור אימה מסגנון "מיזרי", כשאיתמר ושרון מתעתעים זה בזה, וידה של האשה על העליונה. מה מניע את שרון? הפתרון יגיע בסופו של הסיפור. איתמר הוא מספר סבלני, מרבה בפרטים, מניע את סיפורו קדימה ולצדדים, חוזר לילדות, למיכל, להורים, לשירותו הצבאי, להגירתו לארצות-הברית. בועז הוא מאזין קשוב, מעורב מאוד, חי את החוויה כאילו לא התרחשה שנים רבות קודם לכן.

האופן בו איתמר מספר ובועז מקשיב ומתערב הם שמייחדים בעיני את הספר. מאיר שלו מנווט באמנות את העלילה בין הווה לעבר, כששיחות מתנהלות בו זמנית בשני המישורים. יש משהו מהפנט בשילוב וגם במעורבות העמוקה של בועז, שמדי פעם נזעק לתת עצה כאילו הדברים מתרחשים מול עיניו. "אני מספר לך משהו שהיה ונגמר לפני עשרים שנה. כבר מאוחר מדי להגיד לי מה לעשות", מגיב איתמר כשבועז מנסה לומר לו כיצד להגיב למהלך של שרון. התרשמתי גם מן הדיוק בבנית דמויותיהם של האחים, שניהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו, וממערכת היחסים שנבנתה ביניהם.

"אל תספר לאחיך" כתוב בסגנון שאינו אופייני למאיר שלו. פחות סיפור אפי, פחות הברקות לשוניות והפגנת ידע מעמיק בשפע מקורות. בכל זאת, למרות שאני מעריכה את סגנונו הרגיל, נהניתי לקרוא גם את הספר הזה, והערכתי את האומץ לנסות משהו שונה, שאכן זכה פה ושם לביקורת בלתי אוהדת דווקא מפי מעריציו. מצד שני, כמו בספרי פרוזה אחרים שלו, שוב התאכזבתי בסיום. שתי ההתרות שהזכרתי למעלה בלתי משכנעות, ומהנאה וסקרנות גלשתי לחוסר סיפוק.

מכל מקום, בשל ההנאה שגרם לי ברובו, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2022

הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון

העסקן הפוליטי אמיץ דולניקר לוקה בלבו בעת אחד מנאומיו האינסופיים, המשובצים קלישאות וריקים מתוכן ממשי. בלית ברירה הוא נכנע ללחץ לפרוש זמנית למנוחה במקום שקט, הרחק מן הקלחת העסקנית. הכפר עין כמונים, השוכן אי-שם בצפון, ומקיים קשר עם העולם החיצון באמצעות נהג של תנובה, הפוקד את המקום לעתים רחוקות, נבחר לשמש מפלט, למרות הפצרות זאב, עוזרו של דולניקר, המבקש לעצמו חופשה בשוויץ על חשבון מעסיקיו.

ניתן להרחיק את דולניקר מן המרכז, אך לנתק אותו מן הפוליטיקה בלתי אפשרי. הכפר המנומנם, המתנהל כמאליו ברוח טובה וללא סכסוכים, שוקע עד מהרה בהשראת האורח במערבולת של משחקי כבוד, הגוררת הכפשות ושנאה ויד איש באחיו. הכפר נחלק למחנות, מערכת החינוך המצומצמת מתפצלת לתתי קבוצות על פי "השקפת עולם", מסים מוטלים שרירותית, הטיפול בשדות הכמון מוזנח, השוחט מגייס לצדו את אלוהים וקורא לחזרה בתשובה, בעיקר כדי שיהיה לו מנין לתפילה, ונבחרי הציבור מטעם עצמם (או מטעמו של דולניקר) דואגים אך ורק לעצמם. מסתבר שקל מאוד לתמרן בני אדם להתנהלות אבסורדית, למריבות שמשתתפיהן אינן מבינים את מקורן ואת מטרתן, לביורוקרטיה ולשוחד. בתו של הסנדלר, אחד משושביני הריב והמדון, וזאב, שבו התאהבה, מאבחנים יפה את חולשותיהן של המריונטות ושל מפעילן: "אדון המהנדס לא בא לנוח. הוא בא לסכסך". "יתכן. זה מקצועו". "מקצוע? למה מרשים האנשים מקצוע כזה?" "אולי מפני שהם אוהבים להסתכסך".

אפרים קישון, בשנינות ובהומור אבסורדי, נועץ סיכות בעסקנים הפוליטיים, השבויים בססמאות ומנותקים מן המציאות, ומצייר חזיון קודר למדי של האופי האנושי הניתן לתימרון באמצעות פריטה על מגרעותיו. המתרחש בעין כמונים הוא מיקרו קוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, בתקופת מפא"י שבה נכתב (מהדורה ראשונה בשם "עין כמונים" ראתה אור ב-1955), וגם כיום (יתכן שהמציאות היתה מפתיעה אפילו את קישון הסרקסטי).

הכתיבה של קישון חביבה עלי מאוד, מצחיקה אותי, ומעוררת בי הערכה עמוקה כלפי יכולתו לפרק את המציאות לרכיביה, ולהאיר בתערובת של חיבה ושל ביקורת את הגיחוך שבה. אני נהנית לקרוא את ספריו המרירים, את הסיפורים המשפחתיים שלו, ואת הסאטירה החברתית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפיליטונים הרבים וגם בספר הזה.

מומלץ, כמובן.

עם עובד

1972

הקפות ביער / דלין מתיה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

הרחק מהמון מתהולל / תומס הרדי

שלושה גברים אוהבים את בת-שבע אברדין ומחזרים אחריה, כל אחד בדרכו השונה. גבריאל אוק, רועה צאן טהור לב, מבקש להנשא לה, אך היא דוחה אותו. האיכר בולדווד, רווק רציני ומתבודד, אינו מקדיש לה כל תשומת לב, עד שמעשה קונדס מצדה מטעה אותו לחשוב שהיא מאוהבת בו, והוא שוקע באהבה אובססיבית כלפיה. הסמל טרוי, מחזר כפייתי והפחות ראוי מביניהם, הוא זה שכובש את לבה בדברי חלקות. תומס הרדי מעביר את גיבוריו תהפוכות ומשברים, עד שטרגדיה מארגנת מחדש את מערך הכוחות בין הארבעה, ובשונה מספרים אחרים של הרדי משיבה את הסדר הטוב על כנו.

"הרחק מהמון מתהולל", שנחשב ליצירה המצליחה הראשונה של הרדי, מצטיין בתיאורי טבע ובתיאורי נפשם של הגיבורים. מבחינה רעיונית הוא מכיל ניצנים של המסרים שהופיעו בספריו המאוחרים יותר, ושייחדו את יצירת הפרוזה האחרונה שלו, "גו'ד האלמוני". בת-שבע, כמו סוזאן וכמו אליזבת-ג'יין מ"ראש העיר קסטרברידג'" מפגינה עצמאות כלשהי, אך עדיין שבויה בתפיסה הרואה באשה שניה לגבר ורכושו של בעלה. היא לוקחת על עצמה את ניהול החווה של דודה שהלך לעולמו, מעורבת בפרטי העבודה, משתלבת ביריד כשווה לאיכרים. ויחד עם זאת היא מחזיקה בתפיסות מסוג "אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני", ולאחר נישואיה היא מסתגרת בביתה והופכת מעצמאית לפסיבית. הספר כולל עמדות סטראוטיפיות כלפי נשים עד כדי אי נוחות, עמדות שהלכו והידלדלו ביצירותיו הבאות של הרדי.

"ג'וד האלמוני" עסק רבות בהתנגדות לנישואים משום הכפייתיות שבהם שסופה להרוס את היחסים בין בני הזוג, וגיבוריו יישמו את תפיסת עולמם, גם אם הסופר גרם להם לשלם את המחיר. ב"הרחק מהמון מתהולל" רעיון דומה מבליח מדי פעם. אביה של בת-שבע, כדוגמא, אומר: "לא הייתי יכול לייחל לאשה יפה יותר מאשתי, אבל עכשו שאני מרגיש שמודבקת עליה תוית אשת חיקי החוקית, על כורחי לבי הרע נודד לו, ואחת היא מה אני עושה". בת-שבע עצמה יודעת שלמרות שהיא, כדבריה, זקוקה ל"אילוף", נישואים עתידים להרע לה. "ברוב עצמאותו של לב הנערה שלה דימתה לה שיש מידה של השפלה בויתור על פשטותם של חיי עלמה בשביל להיות המחצית הכנועה של השלם הבינוני של חיי נישואין", ובכל זאת היא הופכת למחצית הכנועה הזו. "דומה שגברים מן הישוב לוקחים להם נשים מפני שאי אפשר לכיבוש ולבעלות בלא נישואין, ונשים מן הישוב מקבלות עליהן בעלים מפני שאי אפשר לנישואין בלא כיבוש ובעלות", מסכם הרדי את עמדתו.

גבריאל אוק הוא דמות בלתי נשכחת, ישר, יציב, אחראי. "אוק מתבונן באופק המסיבות בלי להודיע חשיבות יתרה לעמדתו שלו בתוכן", מאבחנת בת-שבע, שלומדת לסמוך עליו, ובמהלך טלטלות חייה היא מגלה כי למרות שדחתה את הצעת הנישואים שלו, ולמרות שניסתה לפטר אותו כשהביע את דעתו ביושר, הוא נותר חברה היחיד. ו"במקום שהמקרה הטוב נותן לחברות שכזאת להירקם, שם צירוף הרגשות הזה נמצא האהבה האחת שהיא עזה כמוות – אותה אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה, שלעומתה התשוקה הסוערת הקרויה בדרך כלל בשם הזה חולפת ונמוגה כקיטור".

"הרחק מהמון מתהולל" כתוב בסבלנות לפרטים, מיטיב להתבונן בנפשות גיבוריו, ומומלץ בהחלט.

Far from the Madding Crowd – Thomas Hardy

עם עובד

1987 (1874)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת