חלומותיהם החדשים / חיים באר

גדעון שורק, איש מוסד בדימוס, משתוקק לכתוב ספר אודות התקופה שלפני קרב אל-עלמיין. אלמה ובר, סופרת שכתבה ספר מצליח אחד, מתפרנסת כמנחת סדנאות כתיבה. דרכיהם מצטלבות כשגדעון מבקש להמיר הקלטות של אמו למדיה עדכנית, ואת המלאכה הוא מוסר בידיה של אלמה, שמשלימה הכנסה מהחזקת מעבדה בשם "מחזיר הקלטות קודמות". גדעון שוכר את שירותיה של אלמה כמנחת סדנה כתיבה פרטית, והקשר בין השניים הופך אישי ואינטימי.

את "חלומותיהם החדשים" אפשר לקרוא כמדריך לכתיבת ספר. גדעון מגיע אל אלמה כשהוא מצויד בערימות של מסמכים ומפות, שופע ידע ובקיא בפרטים. אלמה מצדה משגרת אותו למסע שונה, אל עברו ואל תוך עצמו. גדעון מתייר באתרי ילדותו בחיפה (משם לקוחה תמונת הכריכה); מרחיק לטורונטו להפגש עם המשפחה הארמנית שבידיה הפקידה אותו אמו לוטה בהיותו בן שנתים; טס ללייפציג בעקבות משפחתה של לוטה; נפגש עם אנשים שהכירו אותה טוב יותר ממנו; ולא חדל לתהות על זהותו של אביו, שאותו לא הכיר מעולם. בסופו של התהליך הוא מתנתק כמעט לחלוטין, שוכר חדר בכפר בריטי קטן, ומחפש את קולו. על הדרך, הסופר, באמצעות דמויותיו, מותח ביקורת על סדנאות הכתיבה רבות המשתתפים, שהן "מופע המוני, משהו שבין קרקס לזירת לודרים, מופע אשר לו ולסדנת אמן אין ולא כלום"; מתייחס לענין הכתיבה האישית שאינה מסתירה דבר – אלמה "משוכנעת שכל מעשה יצירה אמיתי מעצם טבעו הוא אקט של בגידה", ומביאה חיזוק מדבריו של מורה אודות חברו הטוב חיים באר (כן, באר אוהב לשלב את עצמו בעלילותיו), שב"חבלים" חשף את הכביסה המלוכלכת של משפחתו, כדברי ידידתה של אמו; ומרחיב אודות המבט המשולב – פנימה והחוצה – הנדרש לכותב.

עוד בעניני כתיבה וספרים, "חלומותיהם החדשים" שופע אזכורים ספרותיים. כך, לדוגמא, אלמה מציעה לגדעון לקרוא ספרים שבמרכזם יחסי אם ובן, ביניהם "הבטחה עם שחר" של רומן גארי ו"הספר אשר לאמי" של אלבר כהן, ומכתירה את סיפורו של ברטוב "קריאה עיוורת" כמאסטרפיס. לא נעדר, כמובן, מקומו של עגנון, שסביב אחת מיצירותיו נרקמת בספר תעלומה בדויה. "הגלגול" של קפקא הוא מושא תשוקתם של גדעון ושל עמיתו הבריטי, ושניהם אוספים כל עותק שלו בכל שפה. "הגלגול" גם נתן לספר את שמו: אחרי מותו של גריגור סמסא בני משפחתו פונים בקלות אל חלומותיהם החדשים. ידידתו של גדעון סבורה כי עליו ועל אלמה לפתור את בעיותיהם עם צאצאיהם, לפני שיוכלו להתפנות אל חלומותיהם החדשים בפרק ב' של חייהם.

אפשר לקרוא את הספר בדרכים נוספות – כסיפור אהבה, כסאגה משפחתית שבה העבר נוכח במלוא משקלו בהווה, כקונפליקט בין-דורי השב ומתגלה שוב ושוב בוריאציות שונות. אפשר להתייחס אליו כסיפור היסטורי בשל היות חייה של לוטה משולבים לבלי הפרד בתולדות הישוב. ואפשר, ורצוי, לקרוא אותו כמכלול מבלי לפרקו למרכיביו.

הפן ההיסטורי, בעיני, הוא שעושה את הספר מרתק במיוחד. העלילה בדויה ומרבית דמויות ההווה נבראו בדמיונו של הסופר, אבל הספר משובץ אינספור אזכורים היסטוריים, שנהניתי לקרוא אודותם בספר ולבלוש אחר השלמות ברשת. מן הדמויות המעניינות ש"גיליתי" אזכיר את עמנואל וילנסקי-ילן, שהקים את הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, בחיפה; עקיבא חשמל בן המאה התשע-עשרה, סוכן עתונים בבוקרשט; פטריק דומוויל, איש האינטליג'נס הבריטי בתקופת המנדט; ואורליוס ארקנאו, נזיר דומיניקני, חסיד אומות עולם.

הספר נהנה, אם כך, משפע רב, לעתים עד כדי גודש. יש לקחת בחשבון שחיים באר אינו ממהר לשום מקום עם העלילה שלו, והוא מרבה בהרחבות גם כשהן מסיטות את הסיפור מקוי הציר שלו. לצד ההנאה, כל השפע המענג הזה אינו מצליח לטשטש את חולשתו העיקרית של הספר – חוסר האמינות של הדמויות, בעיקר שתי הדמויות הראשיות, גדעון ואלמה. התנהלותם ודרך דיבורם פלקטיים ובלתי מתקבלים הדעת, בעיני. יכול להיות שגם בעיני הסופר הדמויות פתוח חשובות מן הסיפורים המסתעפים מהן, ויעיד סיומו הקטוע של הספר, שיכול היה לפתור את התעלומה שמייסרת את גדעון, וחיים באר בחר להותיר אותה נחלתו של גיבורו בלבד ולא לשתף בה את הקוראים. עוד בהקשר זה, הספר כתוב, כצפוי, בלשון נאה מאוד. את ההידור המופרז, שהוא מעניק מדי פעם לדמויותיו, צמצם הפעם לדמות אחת בלבד, זו של עקי חשמל, צאצאו של עקיבא חשמל שהוזכר קודם, וטוב שכך.

בשל יופיה של הכתיבה, בשל הפרטים המרתקים של סיפורי המשנה, ולמרות חולשת דמויותיו, אני ממליצה על קריאתו.

עם עובד

2014

ראשית / מאיר שלו

כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך

בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.

כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.

הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.

הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.

וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב

וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.

פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.

סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.  

עם עובד

2008

כל הסיפורים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת שמונה-עשרה כשהגרמנים פלשו לפולין. יחד עם אביה הרופא, אמה המורה ואחותה הצעירה ממנה בשנתים, נאלצה לעבור לגטו. ב-1942 נמלטה ממנו יחד עם אחותה, והשתים עברו את המלחמה במנוסה בזהות בדויה. את קורות אותן שנים תיארה בספרה האוטוביוגרפי המרתק, "נלך בלילות, נישן בימים".

חלומה של אידה פינק להיות סופרת נקטע בשל המלחמה, אבל ב-1957 החלה לכתוב את סיפוריה, שהקנו לה בשנים שאחר-כך פרסים, כולל פרס ישראל לספרות ב-2008. הסיפורים כולם סובבים סביב השואה, חלקם בעלי קוים אוטוביוגרפים, חלקם נשענים על עדויות ששמעה כשעבדה ביד ושם. הסיפורים נכתבו בפולנית, השפה עליה גדלה, ורובם תורגמו ברגישות על ידי דוד רוזנפלד, שצירף לספר אחרית דבר אודות יחודה של פינק.

בתחילת דרכה נטען נגדה כי "ככה לא כותבים על השואה". לא ברור לגמרי למה התכוון מי שאמר זאת, אולי לבחירה להתמקד כמעט תמיד בתמונות "שוליות". מרבית הסיפורים אינם נוגעים במישרין בזוועות, אם ב"זוועות" אנו מתכוונים רק לאלימות ישירה ולרצח. בסיפוריה של אידה פינק הפשע הנורא של השואה נוכח, אבל רוב הזמן מובא לידי ביטוי באמצעות גילוייו הפחות בוטים לכאורה. ב"מול הראי", כדוגמא, צעירה, שעובדת בעבודות כפיה, מביאה אל חברתה, אף היא עובדת כפיה, שמלה "לקצר ולהצר במותניים, כי רזיתי". החברה, שנאלצה למכור את מכונת התפירה שלה, מנסה לספר לצעירה על קרוביה שנלקחו ונעלמו, אבל זו מתעקשת לא לשמוע, לא מפני שאינה מודעת, אלא מפני שבאותו רגע בחרה באשלית האושר שבשגרה לכאורה נורמלית.  

לעתים האימה והאבסורד מובעים דווקא על ידי אנשים חיוביים. ב"ז'ן כריסטוף" מקווה המשגיחה על עובדות יהודיות לקבל בהשאלה מאחת מהן את הספר שהיא קוראת. כשהעובדת מביע ספק אם תספיק לסיים את הספר לפני שיקחו אותה, כפי שלקחו את קרוביה, אומרת לה המשגיחה במה שהיא סבורה שהוא טוב לב: "אבל את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה". ב"המחבוא"בני משפחה, שהסתירו יהודים בתקופת המלחמה, מזמינים אותם אחריה לראות את הבית החדש שבנו (בכספם של היהודים אסירי התודה). בגאווה הם מראים להם את המחבוא שהכינו בשבילם, לפעם הבאה…                

גם כשהסופרת נוגעת במישרין באלימות, היא ממקדת את אלומת הרגש אל תמונה יחידה. "המשוגע" הוא מונולוג של אב מיוסר, שחי ללא הרף את הרגע בו ראה את בנותיו הקטנות נתפסות ומועלות למשאית, וממקום המסתור שלו סימן להן לשתוק ולא להסגיר אותו. ב"הקפיצה" תוהה המספרת כיצד חיו אב ובת תחת קורת גג אחת, אחרי שהאב, עובד היודנראט, הוציא את חתנו ממחבואו בצו השלטונות.

הסיפורים מכילים את חווית השואה כולה, מן הרגע שלפני ועד האובדן שאחרי. ב"הגן המפליג למרחקים" מובע הרגע בו נפרדים גורלותיהם של שכנים, יהודים ופולנים, באמצעות הזיה של בת המשפחה היהודית, הרואה את גנם של השכנים מפליג הרחק. ב"הכתובת" אדם עושה דרכו במשך ימים ברגל אל מרכז קליטה, בתקווה שהאשה שנמצאת שם, ושמה כשם אשתו, היא אכן האשה שחשב שנספתה יחד עם בנם. ב"ליל הכניעה" צעירה, אולי בת דמותה של הסופרת, מתקשה לספר לחייל אמריקאי המאוהב בה שהיא יהודיה, עד כדי כך הורגלה לשקר כדי לשמור על עצמה.

כל אחד מסיפוריה של אידה פינק מלוטש כגביש, וכל אחד מהם מאיר עוד זוית ראיה, עוד חוויה פרטית, ממחיש בדרך יחודית את מה שקשה לתאר במלים. חלקם של הסיפורים מסופר בגוף ראשון, מפיה של אשה או מפיו של גבר, חלקם בגוף שלישי. לפעמים הם לוכדים רגע בזמן, לפעמים משתרעים על פני תקופת חיים. כולם מחלצים מתוך ההיסטוריה את היחידים מהם היא מורכבת, וכולם, למעט אחד, הם סיפוריהם של הקורבנות. יוצא הדופן, "העליה בדרגה" מראה שכוחה של אידה פינק גדול לא רק בזיקוקו של רגש, אלא גם בציניות כמעט סמויה. בסיפור זה מתואר הבן המושלם של משפחה גרמנית, משוש לבם וגאוותם של הוריו, הנכנע ללחצו של אביו ומספר לו כיצד זכה בעליה בדרגה בשורות האס אס, ואין צורך להרחיב.   

על אופיים של הסיפורים אפשר אולי להעיד באמצעות כותרת המשנה של שניים מן הסיפורים, "רישומים לקורות חיים". אידה פינק רושמת רישומים עדינים, ואינה נדרשת אל הצבעים העזים, אל המלים הגדולות ואל הזעם הגלוי. העדינות מצטברת לעוצמה, וכל אחד מן הסיפורים הוא חץ שלוח אל לבו של הקורא.

Opowiadania Zebrane – Ida Fink

עם עובד

2004 (1995 – 2000)

תרגום מפולנית: דוד רוזנפלד (חמישה סיפורים תרגמו על יד בנימין טנא)

וינסבורג, אוהאיו / שרווד אנדרסון

כותרת משנה: מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהאיו

עשרים ושניים סיפורים מרכיבים את הקובץ "וינסבורג, אוהאיו", שכתב שרווד אנדרסון בהתבססו באופן חלקי על עיירת הולדתו קלייד שבצפון אוהיו. הסיפורים, שנכתבו בשנים 1915 עד 1919, מציגים את דיוקנה של עיירה אמריקאית קטנה רגע לפני פרוץ העידן התעשייתי. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, ומשותפת לכולם בעיקר דמותו של ג'ורג' וילארד, צעיר בן העיירה, המתגורר עם הוריו במלון שבבעלותם, ועובד ככתב בעתון המקומי, "הנשר של וינסבורג". כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, לעתים כדמות ראשית, לעתים כאזכור אגבי, והקישורים הללו מגבשים את הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת.

הסיפור הראשון, "ספר הגרוטסקה", משמש כעין מבוא. סופר מזדקן, שמתקשה להציץ ממיטתו על העצים שמחוץ לחלונו, מזמין נגר כדי להגביה את המיטה, ומגלגל בראשו דמויות שהכיר. את הסיפור, בתרגום מאוחר יותר של רחל פן, אפשר לקרוא כאן. הסיפור האחרון, "יציאה", חותם את פרשת חייו של ג'ורג' בוינסבורג. בין שני אלה משרטט הסופר את דמויותיהם של כמה מאנשי העיירה, כולם סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי תקשורת, מבדידות ומקושי להגדיר את מקומם בחיים. הבדידות מפעפעת בהווית העיירה, ומובעת בסיפורים כמו "הרפתקה": "ובהפכה פניה אל הקיר החלה לאלץ את עצמה לעמוד באומץ לב בפני העובדה כי רבים הם אשר נידונו לחיות ולמות בגפם, אפילו בוינסבורג". ג'ורג' וילארד מעורר בכל אחד מהם מודעות חדשה, חלקם חשים צורך להפתח בפניו. הם משליכים עליו מהרהורי לבם, תוצאה של קנאה או של קירבה, ואיש מהם אינו רואה את ג'ורג' האמיתי, כפי שאיש בעיירה אינו באמת רואה את זולתו. "תפקידו" זה של ג'ורג' נרמז בסיפורים השונים, ובא לידי ביטוי מלא ב"תמהוני": "הוא חש כי ג'ורג' וילארד שייך לעיירה, אפייני לעיירה, מייצג באישיותו את רוחה של העיירה. אלמר קאולי לא היה מאמין כי גם לג'ורג' וילארד יש ימים שבהם אומלל הוא, כי רעבונות סתומים ותשוקות כמוסות לא תכונינה בשם פוקדים גם אותו".

שרווד אנדרסון מיטיב לבטא תחושות ורגשות באמצעות אפיזודות מרוכזות ואמירות תמציתיות. על חנוך בסיפור "בדידות" הוא כותב כי "שני ילדים נולדו לאשה שנשא", ואין צורך ביותר מכך כדי לתפוס את תחושת הבדידות שחש האיש במשפחה שהקים. על אותו חנוך הוא מספר קודם לכן כי ביקש לחזר אחרי אשה שפגש ברחוב, אבל "פתאם נתבהל הבחור וברח. האשה היתה מבוסמת, והמקרה בידח את דעתה". אופיו של הבחור, פחדיו, הקושי שלו לתקשר עם נשים – כל אלה נמצאים בתיאור הזה.

אהרן אמיר תרגם יפה, כרגיל. יחד עם זאת יש היבטים משעשעים בתרגומו, אולי ברוח התקופה. בסיפור הארוך ביותר, "יראת אלוהים", מבקש אדם בשם ישי מאלוהים שיוולד לו בן. בדמיונו הוא אביו של דוד, ראש שושלת מפוארת. מבוקשו ניתן לו רק אחרי דור, כשנולד נכדו דויד. רחל פן, בתרגום מחודש, חמישים שנה אחרי זה של אהרן אמיר, השיבה לשניים את שמותיהם, כפי שהם במקור – ג'סי ודייויד – והתנערה מן הפרשנות הבלתי נחוצה שבתרגום לשמות עבריים.

שרווד אנדרסון נחשב אחד מחלוצי הכתיבה המודרנית, וההתמקדות של סיפוריו בהלכי רוח ולאו דווקא בעלילה היתה פורצת דרך. העצב השפוך על הסיפורים מכביד רגשית על קריאתם ברצף, אבל אינו גורע דבר מאיכותם, כמובן, והספר מומלץ בשני תרגומיו.

Winesburg, Ohio – Sherwood Anderson

עם עובד

1959 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

אחרי החגים / יהושע קנז

השעה הראשונה של משפחת וייס בביתה החדש עומדת בסימן מריבה. חיים האב מסרב לתביעותיו הכספיות של העגלון הערבי. ברכה האם מוכנה לשלם כל מחיר, ובלבד שחפציהם יוכנסו הביתה. בתם האחת, בת-שבע, מצדדת באב. בתם השניה, ריבה, שותקת. מריבות, כך מתברר עד מהרה, הן הדבק המחבר את בני המשפחה, מצמיד אותם לבלי הפרד ביחסי תלות ואיבה. בת-שבע הדומיננטית מסכסכת להכעיס, מפיצה רוע. כשנדמה שהיא מתעדנת בזכות קשר זוגי, אפשר לסמוך על בני משפחתה שיהרסו אותו. ברכה מתכנסת בתוך דכאונה, מטרה קלה לחזית האחידה של האב והבנות, חזית שמתפוררת אחרי מותה. חיים מתרפק על זכרון הצלחתו בארץ ממנה הגיעו, משקיע בפרדסים, אבל משכן את משפחתו המסוכסכת בבית מבודד, בל יקרב אליהם איש. ריבה, אולי החלשה שבהם, נגררת אחרי אחותה, בלתי מסוגלת ליצור קשר משלה.

יהושע קנז מתאר את המשפחה, וכמה דמויות נספחות, כמעט ביובש. למרות הכתיבה הכמעט אינפורמטיבית, המועקה שבחיי גיבוריו מוחשית וחונקת. לצד המשפחה הגרעינית הוא מספר על ברוך, בחור רב כוח ורפה שכל, שבנה לעצמו בית, ומשתוקק להכניס אליו בחורה, ותשוקתו, שדלים סיכוייה להתממש, מובילה אותו לבצע מעשה נורא. עוד מסופר בעלילה על ברוכוב, קרוב של משפחת וייס, מורה בעל חלומות פואטיים, שמדשדש נטול סיפוק ביומיומי. לאנגפוס, מתווך המכונה סרסור, קשור בעבותות מוזרים לאמו, והצלחתו העסקית אינה מעניקה לו חירות. הדסה הרומנטית מטופלת באב שיכור, התלוי על צווארה כריחים.

ברקע, כמעט בלתי נוכחים, מתנהלים חיים רגילים, שגיבורי הספר מודעים להם בקושי. ברוך שומע בשיטוטיו המאוחרים חבורת צעירים המכונסים בגורן ושרים. בת-שבע נוגעת בחיים אחרים כשלאנגפוס מסדר לה עבודה בבנק. וברקע עמום עוד יותר מתרחשים ארועים כבירים – מלחמת העולם השניה, התנגשויות דמים בארץ, החלטת החלוקה. אבל משפחת וייס ולווייניה מתנהלים ביקום קלאוסטרופובי, מסתגרים ומתפוררים.  

איך מגיעה משפחה למצב כזה? קנז אינו עוסק בחיטוטים פסיכולוגיים. למעט שני אזכורים שמזכיר חיים את עיסוקיו הקודמים, עברה של המשפחה נותר עלום. אנו מתוודעים אליה כשהיא כבר סבוכה בתוך עצמה, וקנז בוחר להתמקד בדינמיקה הפנימית בין מרכיביה, ובהשפעת אופיה האפל על החוג המצומצם שסביבה. "אחרי החגים" מקבל בספר את משמעותו הערטילאית, בבחינת "פעם, אולי", ואפילו אלה המשתמשים במילים אלה משמיעים אותן בחוסר תקווה.

"אחרי החגים" הוא ספרו הראשון של יהושע קנז, אך הוא כתוב בבטחון ובכשרון, ואולי גם באומץ לבחור בזוית אפלה של תקופה היסטורית משמעותית. הספר מבשר את בחירתו להפנות זרקור אל דמויות חריגות או שוליות, ואת יכולתו לשרטט עלילה מדויקת ולתפוס בחדות ובבהירות הלכי רוח. "התגנבות יחידים" ו"בדרך אל החתולים" המצוינים נחשבים בדרך כלל שיא יצירתו, ואת יסודותיהם אפשר למצוא כבר בספר ראשון מוצלח ומומלץ זה.

עם עובד

1964

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

פרק ראשון

ראיון עם הסופר אודות הספר

 

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון

חמצן / אמיר זיו

"חמצן" נפתח בפרק קצרצר, המתרחש בבית חולים. רופא ואחות מבטיחים לדפני, שעליה עדיין איננו יודעים דבר, שיעשו כל שביכולתם. הפרק הקצרצר שאחריו מתאר שריפה, שמן הסתם הובילה לסצנת בית החולים. וכך הלאה, כל פרק צועד מעט אחורה בזמן, ומוביל לפרק שלפניו בספר ואחריו כרונולוגית. הטכניקה מעניינת, גם אם אינה מקורית, אבל בעיני היא אינה מכסה על סיפור חלש. לא לזה ציפיתי מאמיר זיו, שכתב את "ארבעה אבות" המוצלח. גם "ארבעה אבות" נקט בטכניקה בלתי שגרתית – שלוש נקודות בזמן, שכל אחת מהן מתוארת בסגנון שונה ומנקודת מבט שונה – אבל שם הטכניקה והסיפור עבדו יפה יחד. ב"חמצן", לעומת זאת, הפרקים הנפרדים אמנם מספרים על אותם אנשים, אך הסיפור בלתי מגובש, ורבים בו הקצוות הבלתי סגורים.

בפרק השלישי אנו מתוודעים לרן, בנה של דפני. לאורך עמודים רבים, בדקדקנות מייגעת, נמרחת ההתמזמזות שלו עם טליה, שניהם מתנדבי מד"א, בתוך אמבולנס. לולא "ארבעה אבות", ולולא קראתי את השורה התחתונה בהמלצות שנכתבו על "חמצן", הייתי נוטשת את הספר עוד בטרם הסתיים הפרק. מכיוון שהתמדתי בקריאה, הכרתי גם את דפני ואת איתן, הוריו הפרודים של רן, את שלמה ידיד, הפטריארך העשיר המנהל את המשפחה, ואת בני שותפו, שמתייחס אליו בתערובת של הערצה ושל שנאה. שלמה חוגג יום הולדת שבעים בארוע מפואר בנוכחות שועי הארץ, אך מאחורי החזות הנוצצת רוחשים משברים. המשטרה מעורבת, חבר בוגד, סב מסית את נכדו נגד אביו, בני המשפחה מפרפרים תחת עריצותו של הכסף, ונער אחד נשחק. הבעיה מבחינתי היא שהסיפור סובל מחוסר איזון בין עיקר ותפל, ושכל גיבוריו סטראוטיפיים, אולי למעט בני, שנותר תמוה, ואף אחד מהם לא הצליח להכנס ללבי.

לצערי, התאכזבתי.

 

עם עובד

2020

סיפורו של ניצול / גבריאל גרסיה מארקס

שם מלא: סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים בים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד

"סיפורו של ניצול" ראה אור לראשונה בהמשכים ב-1955 בעתון אל אספקטדור בבוגוטה. לואיס אלחנדרו ולסקו הגיע אל מערכת העתון, בו עבד גבריאל גרסיה מארקס, והציע למכור את סיפורו. מכיוון שהסיפור – הישרדותו על רפסודה בלב ים במשך עשרה ימים – כבר פורסם, העורך מצא לנכון לדחות את ההצעה, אבל בהשראה של רגע חזר בו. הכתיבה הוטלה על מארקס, והלה מצא עצמו מרותק לפרשה, הן בשל כושרו הסיפורי של המלח, והן משום שבשיחותיו אתו נחשפו פרטים חשובים שלא פורסמו קודם לכן. הסיפור פורסם בעתון בגוף ראשון תחת שמו של ולסקו, וב-1970 ראה אור כספר תחת שמו של מארקס.

בפברואר 1955, אחרי שהות של חודשים רבים בארצות הברית לצורך שיפוצים, יצאה משחתת חיל הים של קולומביה לדרכה חזרה הביתה. במרחק של שעתים מן החוף נסחפו מספר מלחים מן הסיפון. כולם למעט ולסקו טבעו. התמזל מזלו של ולסקו והוא הצליח לעלות על רפסודה, שאולי נסחפה מן המשחתת ואולי הושלכה במתכוון כדי לאסוף ניצולים. איתרע מזלו והרפסודה לא היתה מצוידת באמצעי הישרדות כלשהם למעט משוטים, ששניים מהם נעלמו כשהרפסודה התהפכה, ואחד מהם נשבר בלסתותיו של כריש. במשך עשרה ימים נסחף ולסקו ללא שליטה תחת שמש קופחת, בלי מים לשתיה, כשהמזון היחיד שבא אל פיו היה נגיסה מדג שתפס בקושי ונגיסה משחף שלכד. ביום העשירי, כשהחוף נגלה לעיניו, קפץ למים ושחה אליו בשארית כוחותיו. האיש, שמותו נחשב וודאי, ותפילות אשכבה כבר נאמרו לכבודו, שב אל החיים.

הסיפור הרשמי טען שמזג אויר סוער גרם לנפילתם של המלחים אל המים. המציאות היתה שונה: המשחתת, שלא היתה אמורה לשאת מטען אזרחי, נשאה מטען עודף של סחורות מוברחות. המטען, שלא נקשר כיאות, היטה את הספינה על צדה, ובכך גרם לנפילה, ואחר-כך מנע מן המשחתת לתמרן כדי להצילם. יתרה מזו, המשחתת לא היתה מצוידת כנדרש בסירות הצלה מאובזרות. את המציאות הזו ביקש המשטר הדיקטטורי בקולומביה להסתיר, אבל הסיפור המשותף של ולסקו ושל מארקס חשף אותה. התגובה היתה מיידית: ולסקו סולק מן הצי, העתון צונזר ואחר כך נסגר, ומארקס יצא לגלות בפריז.

"אף פעם לא עלה בדעתי שאדם יכול הפוך לגיבור בגלל שהעביר עשרה ימים על רפסודה ועמד ברעב ובצמא. לי לא היתה ברירה אחרת", כך אומר ולסקו, אבל גם אם אין כאן גבורה, תושיה וקור רוח בהחלט ישנם. ולסקו מספר אמנם בכנות על פחדים – מהחושך, מהשמש, מכרישים, מאיבוד השפיות – אבל בתושיתו עשה את המיטב כפי שלמד והוכשר. מכיוון ששמר רוב הזמן על צלילות, הוא מסוגל לשחזר את קורותיו יום אחר יום, לתאר את רגשותיו, את תקוותיו וגם את יאושו, ולהעלות במלים את מראה הים האינסופי על גווניו ועל חיותו.

בחינניות רבה חותם מארקס את המבוא לספר במלים הללו: "הוא נראה לי ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לי מה הטעם בכך. מדכא אותי שהמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכותו של הטקסט אלא בשם שחתום עליו, שלצערי הרב זהה לשמו של סופר מצליח. אם הוא מתפרסם עכשו כספר זה משום שאמרתי כן בלי לחשוב הרבה, ואני אדם שאצלו מילה זאת מילה". אני, לעומתו, שמחה על הספר. הסיפור הפוליטי שסביבו מעניין, ויותר מכך סיפור ההישרדות המסופר בחיוניות רבה ובכשרון. מומלץ בהחלט.

 

Relato de un Náufrago – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2020 (1955)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

הגמד של מנדל / סיימון מאואר

גרגור יוהן מנדל, המכונה "אבי הגנטיקה", היה כומר ואב מנזר בברנו (היום בצ'כיה). בעודו תלמיד במנזר נמשך אל לימודי המדעים, ובהמשך למד הוראת ביולוגיה ומתמטיקה. הוא אמנם נכשל בבחינות ההסמכה להוראה, אך הבסיס שהקנו לו לימודיו שימש אותו במחקרים שעשו לו שם. במשך שנים טיפח בקפדנות מדעית דורות של אפונים, ובאמצעות הכלאה מבוקרת עקב אחר העברת שבע תכונות, כגון צבע התרמיל וצורתו, בין הדורות. את תוצאות מחקריו הציג החל משנת 1866 בהרצאות ובהתכתבויות עם אנשי מדע אחרים, אך חשיבות ממצאיו לא הובנה בתקופתו. רק בשנת 1900, כחמש-עשרה שנים אחרי מותו, התקבלה תורתו.

סיימון מאואר, שנוסף להיותו סופר הוא גם מורה לביולוגיה, אמר בראיון כי רצה לספר את סיפורו של מנדל, אבל מכיוון שחייו של הנזיר לא היו מרגשים במיוחד, ברא מדמיונו את בנדיקט למברט, ושם את הסיפור בפיו. בנדיקט הוא גנטיקאי שלקה באכונדרופלזיה, גמדות שהיא תוצאתה של מוטציה גנטית. למעשה, הליקוי הזה הוא שקבע את דרך חייו: "דברים רבים אני עושה. אך דבר אחד אני עושה במיוחד: אני מחפש את הגן שעשה אותי". בנדיקט הוא קרוב משפחה רחוק של מנדל, אליו הוא מתייחס כדוד רבא-רבא-רבא-רבא. למעט תחום העיסוק נדמה שאין דבר משותף בין שני האישים, אך מאואר משכיל לספר שני סיפורים אישיים מקבילים, המשליכים זה על זה. כך, לדוגמא, בנדיקט המוקף ציוד מתקדם משקיף ממרחק השנים על שיטות עבודתו של מנדל, ומאמין שהנזיר היה מסתגל בשמחה לעולם החדש. וכך סיפור יחסיו של בנדיקט עם נשים מתכתב עם פרשה מעורפלת של הקשרים בין מנדל ובין אשת חברה שהתעניינה בעבודתו.

בנדיקט הוא אדם מר נפש, שמתמודד עם מצבו באמצעות ציניות ומיזנתרופיה. כשהוא מרצה, הוא נהנה להביך את שומעיו ולעורר בהם רגשות אשם באמצעות דיבור ישיר על מגבלותיו. "רגש האשם שלהם הוא רגש האשם של הניצוֹל". הוא אומר כשהוא מתאר את מבוכתם. הוא נאלץ להתמודד עם התיחסות אליו כאל ילד בשל קומתו. הוא מודע עד כאב לכך שלפני זמן לא רב היו השותפים לגורלו מוצגים לראווה בקרקסים. מידותיו אמנם מעוותות, אך רגשית הוא גבר לכל דבר, וחוסר היכולת לכונן קשר זוגי נטול פניות מתסכל אותו. יש לו חלומות, אך אין לו אשליות. "מה היה השקר שסיפרה לי אמי תמיד? "לא חשוב איך אתה נראה בחוץ, מה שאתה בפנים זה מה שחשוב". לא האמנתי בזה אז, ואיני מאמין בזה היום. הפנוטיפ מנצח, תבינו. בימי הביניים הטוב תמיד היה יפה והרע מכוער. מאז הדברים לא השתנו הרבה". בנדיקט מפגין יהירות והתנשאות כלפי המין האנושי בכלל, וכלפי גברים בפרט, אך גם את עצמו הוא שופט לחומרה. שוב ושוב נאמר לו שהוא אמיץ, ותגובתו הקבועה היא, "זה לא אומץ. כדי להיות אמיץ צריך שתהיה לך ברירה. צריך שתהיה לך האופציה להיות פחדן. כשאתה כמוני, אין לך ברירה", כשהוא למעשה מתעלם מדבקותו בעצמאות ובהישגיות מקצועית.

גנטיקה היא, כמובן, נושא מרכזי בספר, וכך גם אאוגניקה, שתחילתה עוד בתקופתו של מנדל, ופריחתה כרוכה בהתקבלות ממצאיו. באחד מפיתולי העלילה בנדיקט עוסק בהפריה מלאכותית, ומפריד בין עוברים מוטנטים לעוברים תקינים. לדעתו, אמנם המונח "אאוגניקה" הפך למוקצה מחמת מיאוס, אבל התורה עצמה חזקה מתמיד ונתמכת בטכנולוגיה: "באאוגניקה הישנה שלטה לפחות תיאוריה כלשהי, איומה ככל שתהיה. באאוגניקה החדשה, באאוגניקה שלנו, שולטים רק חוקי השוק אתה מקבל מה שאתה יכול לשלם בעבורו […] כפי שהענינים מתנהלים עכשו, העתיד ייבחר לפי אותם קריטריונים שבני אדם בוחרים היום השתלות שיער ושדי סיליקון ושאיבת שומן. זו תהיה אאוגניקה לפי בחירת הלקוח, האאוגניקה של השוק".    

בשולי הדברים נוגע הספר גם באופן ההתיחסות הרווח כלפי העבר, התיחסות צרה המטפלת בכל ארוע או אדם בנפרד. לדוגמא, המלחין לאוש יאנאצ'ק, המשחק תפקיד בעלילה – בעבר כבן תקופתו של מנדל, ובהווה כמלחינה של יצירה שבנדיקט משמיע לידידתו – אינו מופיע בביוגרפיות של מנדל, ומנדל אינו מופיע באלו שלו. מאואר מזכיר אותם יחדיו, שכן היו בני אותו מקום ואותו זמן, ומנדל הוא שמינה את יאנאצ'ק למנצח המקהלה במנזר. אזכור מסוג זה, כמו גם הזכרת שמו של דופלר, שהיה מבוחניו של מנדל לתעודת הוראה, וקשירת מדענים נוספים לעלילה, מרחיבים את היריעה וממקמים את סיפורו של מנדל בתוך ההיסטוריה של התקופה.

"הגמד של מנדל" הוא סיפור מרתק ומרחיב אופקים, המתאר באופן מעניין פרק בהיסטוריה, מאיר עיניים בשאלות של מדע ומוסר, ונוגע ללב בפן האנושי. מומלץ בהחלט.

 

Mendel’s Dwarf – Simon Mawer

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

אהובתי במטפחת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d794d795d791d7aad799_d791d79ed798d7a4d797d7aa_d794d790d793d795d79ed7942

צ'ינגיס אייטמטוב ידוע בעיקר בזכותו של "והיום איננו כלה", סאגה מרשימה המספרת את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הקזחים. ספריו האחרים שתורגמו לעברית מתרחשים אף הם בערבות העצומות של קירגיסטן, ואף כי אין הם כה רחבי היקף ומורכבים, הם מיטיבים להחיות את הטבע המקומי ולספר בפשטות סיפור אנושי שהוא עולם ומלואו.

איליאס, שגדל בבית יתומים, הוא נהג משאית תובלה, המשנע מטענים ברחבי טיאן שאן, רכס הררי במרכז אסיה. באחת מנסיעותיו, כשתקלה משביתה את המשאית, נגלית מולו אסל, צעירה עטויה במטפחת אדומה. לבו נמשך אחריה, לבה נמשך אחריו, אך הנערה כבר הובטחה לאחר. אייטמטוב, שניחן בכשרון לצמצם שפע רגשות ומידע אל משפטים ספורים, כותב מפיו של איליאס את תגובתו לשמע הידיעה על נישואיה הקרובים של אסל: "כמעט הדהרתי את המשאית לא חשוב לאן. אבל במקום לתת גז לחצתי על דוושת המצמד. המנוע החל להסתובב סיבובי סרק ופרץ בשאגה איומה", וכל התסכול והכאב, יחד עם היותו של איליאס אחד עם המשאית, מצויים במלים אלה.

האימפולסיביות של איליאס ומזגו החם קובעים את גורלו. אלה מביאים לו אושר גדול, כשהוא סוחף אליו את אסל. אבל הם גם אלה שיביאו לנפילתו, כשיתעקש בפזיזותו לבצע נסיעה מסוכנת, ותוצאותיה ידרדרו אותו ואת חייו אל משבר גדול. הכשלון המקצועי יגרום לתחושת חוסר ערך, ומשם, כבתגובת שרשרת, יתגלגל מדחי אל דחי.

הסיפור מסופר בשלושה קולות: את המסגרת מספק עיתונאי, העובר ממקום למקום באזור בעקבות עבודתו. משום היותו מאזין קשוב, וגם משום הבדידות הנלווית לחייהם של גיבורי הספר, הוא זוכה לשמוע את סיפוריהם. איליאס, אתו הוא נוסע ברכבת, מתוודה באוזניו על פרשת אהבתו לנערה במטפחת האדומה ועל החורבן שהמיט על עצמו. העיתונאי, כך מסתבר, כבר שמע את הפרק הבא בעלילה מפיו של בייטמיר, האחראי על תחזוקת כבישים, אך הוא שומר על עמדת המתבונן ואינו משתף את איליאס במה שנודע לו (ולמען האמת, אין בכך כדי לשנות דבר). קולה הישיר של אסל אינו נשמע, ככל הנראה משום היותה אשה הנדרשת להסתיר את עצמה בביישנות, אך דמותה עולה בבירור מדבריהם של האחרים, ונכונותה ללכת שוב ושוב בדרכה שלה מעוררת חיבה והזדהות.

אייטמטוב, מפי גיבוריו, מרבה בתיאורי טבע, ובהמחשות בלתי מילוליות של תחושות ורגשות. איליאס ואסל, משהחליטו לקשור את חייהם זה בזה, יושבים במשאית מול אגם איסיק קול, שסערה משתוללת מעליו, מאזינים ל"צ'ולפון", בלט קירגיזי המספר סיפור אהבה, ואין צורך ביותר מזה כדי לחוש את האי הקטן של האושר השקט בתוך המולת הרוחות והמוסיקה לאורם של ברקים לבנים לוהבים. איליאס, הנלהב מעבודתו ומן המאבק באיתני הטבע, מתאר בחיות רבה את הנסיעה במעבר דולון: "הדרך מתפתלת כמו נחש, לולאה ועוד לולאה, כל הזמן מעלה-מעלה, על פני המדרונות – אתה מטפס ממש לשמים, העננים נדרסים בגלגלי המשאית: פעם אתה נמחץ אל המושב ולא מצליח להזדקף, ופעם אתה צונח כלפי מטה ומיישר בכוח את זרועותיך כדי להנתק מההגה. וגם מזג האויר שם, במעבר ההרים, כמוהו כגמל בעל שגיונות: אם קיץ ואם חורף – דולון בז לעונות השנה – בן רגע ירד פתאם גשם זלעפות או ברד, או תסתחרר סופת שלגים פרועה כל כך, שהכל ייבלע בחשכה. כזה הוא, דולון שלנו!"

"אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור קטן כתוב בכשרון גדול, כואב אך יפיפה, ומומלץ בהחלט.

Тополёк мой в красной косынке – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2007 (1961)

תרגום מרוסית: דינה מרקון