שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d79cd795d7a9_d7a1d795d7a4d7a8d795d7aa_d793d7a8d795d79ed799d795d7aa2

שלוש הסופרות הדרומיות שבשם הספר הן קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור, שיצירותיהן מעוגנות עמוק בדרום ארצות-הברית. כל אחת מהן מיוצגת באמצעות יצירה אחת, ושלושתן נהדרות.

היצירה הראשונה, "יין צהרים", היא פרי עטה של קת'רין אן פורטר. אל חווה מוזנחת, המבוססת על משק חלב, מגיע גבר שתקן, שבדי במוצאו, למעשה השבדי היחיד שהזדמן למר תומפסון, בעל החווה, לפגוש. בתוך זמן קצר מכניס השבדי, מר הלטון, סדרים חדשים בחווה, ומסייע לשגשוגה. במשך תשע שנות עבודתו במקום בני הזוג תומפסון אינם לומדים דבר אודותיו, מלבד מה שלמדו בימים הראשונים – שמו, המקום בו עבד לפני שהגיע אליהם, ותשוקתו למפוחיות פה. כעבור תשע שנים נחשף סוד מעברו, והחיים לא ישובו להיות כשהיו. משהו בסיפור מזכיר את "גבר זר בא למשק", שנכתב באותה שנה הרחק משם, אם כי שני הסיפורים מתפתחים בכיוונים שונים. השתקנות, ההתמסרות לעבודת המשק, הסימביוזה עם הטבע, הבידוד, היכולת להניח לאנשים לשמור על סודותיהם ולהעריך אותם על פי שקידתם – כל אלה מצויים בשני הסיפורים. קת'רין אן פורטר מתארת בנאמנות את חיי החווה, וממחישה היטב את הלכי הרוח בעקבות הטלטלה.

את היצירה השניה, "הבלדה על הקפה העצוב", כתבה קרסון מק'קלרס. אשה צעירה בשם אמיליה, חסונה וקשת-עורף, מנהלת את עסקיה בקשיחות וללא רגשות אישיים. נישואיה לגבר תושב העיירה נמשכו עשרה ימים בלבד, ולאחריהם הסתלק האיש בעל כורחו. גבר גיבן מופיע יום אחד על סף דלתה, טוען שהוא בן דוד רחוק, ובהשראתו היא פותחת בית קפה. כשבעלה ישוב אל העיירה, מערך הכוחות בתוך המשולש יעבור תהפוכות, ויסתיים באופן עגום, כפי שאנו מתבשרים כבר בתחילתו של הסיפור. קרסון מק'קלרס כתבה סיפור מרשים מאוד, שופע תובנות מרתקות, כצפוי ממי שכתבה את "צייד בודד הוא הלב" המצוין. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מספר גדול יחסית של ציטוטים ראויים, הנה שניים מהם:

* ברגעי מתח, כשמעשה רב כלשהו עומד להתרחש, גברים נאספים ומחכים בצורה כזאת. ומקץ זמן-מה יבוא רגע ובו יפעלו כולם כאיש אחד, לא מתוך מחשבה או מכוח רצונו של גבר אחד כלשהו, אלא כאילו יצריהם התמזגו כך שההחלטה לא תשתייך לאף אחד מהם אלא לקבוצה ככלל. בשעה שכזו שום יחיד לא יהסס. ורק הגורל יקבע אם המעשה המשותף יביא לביזה, לאלימות ולפשע.

* האהבה היא חוויה משותפת לשני בני אדם – אבל עובדת היותה משותפת אין פירושה שהיא חוויה דומה לשני המעורבים בה.

פלנרי או'קונור כתבה את היצירה השלישית, "האלימים יישאוה", הארוכה מכולן. טַרווֹטֶר בן הארבע-עשרה גדל מינקות עם דוד-רבא בבית מבודד. הזקן, פנאט דתי מטורף, נביא בעיני עצמו, הטיף לילד כל שנותיו, וייעד לו גורל דומה לשלו. כשנפטר, טרווטר, למרות שהתנגד לתורתו והתווכח איתה בינו לבין עצמו, הוא כבר שטוף מוח, לא מסוגל לחיים תקינים, רדוף על ידי העול שציווה לו הזקן המת. דודו של הילד נחטף בילדותו על ידי אותו איש, ולמרות שהיה תחת השפעתו ימים בודדים בלבד, התורה שהונחלה לו חלחלה אל תוכו, והוא נאבק להשתחרר ממנה: הוא ידע שהוא קורץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי היטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו צר מאוד שבין הטירוף והריק, וכשתגיע השעה והאיזון הזה יאבד לו, התכוון בכל לבו למעוד לעבר הריק, וליפול לצד שבו בחר. כעת מגיע הילד אל הדוד, וזה האחרון מנסה לחלץ אותו מיסוריו. "האלימים יישאוה" הוא סיפור רב עוצמה, נע בין אכזריות לרחמים ושובר לב.

שלוש היצירות הטובות האלה זכו לתרגום מעולה של משה רון, שתרגם את שני הראשונים, ושל דבורה שטיינהרט, שתרגמה את האחרון.

ספר מומלץ מאוד.

Noon Wine – Katherine Anne Porter (1937; 1939)

The Ballad of the Sad Café – Carson McCullers (1943; 1951)

The Violent Bear It Away – Flannery O’Connor (1960)

עם עובד

2018 (1937 – 1960)

תרגום מאנגלית: משה רון, דבורה שטיינהרט

מודעות פרסומת

בת האיים הפלאית / סימון שוארץ-בארט

685098

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

בעל זבוב / ויליאם גולדינג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a2d79c_d796d791d795d7916

חבורת נערים בריטים מוצאת עצמה נטושה על אי בלב האוקינוס. בתקופה בה סיפורי איים בודדים הציגו גיבורים צעירים הבונים חברה אוטופית, ויליאם גולדינג ביקש לתאר כיצד היו הנערים מתנהלים באמת (בקטע שבקישור הוא מציג בקולו את ספרו ואת המניעים לכתיבתו). אליבא דגולדינג, כללי התרבות והציביליזציה דינם להתפוגג באין משגיח, וליצר לב האדם הרע מנעוריו תנתן ההזדמנות לבוא לידי ביטוי מלא ומכוער.

את קול ההגיון והתבונה מייצג חזרזיר, נער שמן וקצר-רואי, סובל מקצרת, קורבן "טבעי" בשל חולשתו הגופנית ובשל צדקנותו. אין בכוחו להשפיע במישרין על הילדים האחרים, ותחילה הוא מבודד לגמרי. כשהמצב מתחיל להתדרדר, ראלף, הנער שנבחר תחילה כמנהיג, מאבד שליטה, והוא חובר אל חזרזיר בנסיון נואש לאחד את החבורה כולה לפחות סביב המשימה ההכרחית של שמירה על מדורת תמיד, שתכליתה למשוך את תשומת לבן של אניות חולפות. יריבו של ראלף הוא ג'ק, שהיה באנגליה מנהיגה של מקהלה, וכעת הוא מושך את נעריו אל חיי פרא. למעט בודדים, במהרה מצטרפים אל ג'ק כל הנערים באי, מהופנטים אל הכריזמה שלו, אל הכוח שבציד, אל החברותא, ואל חדוות פריקת כללי המוסר.

העולם, העולם הנהיר, המתוקן, היה נשמט והולך מהם. גולדינג מתאר גלישה הדרגתית, אך בלתי נמנעת, מן הרוע הקליל, מן הנזק שנגרם בטעות, אל השיכרון שבכוח ואל הרשע שהופך לנורמה. הדמות המייצגת זאת היא לאו דווקא זו של אחד המנהיגים, ראלף וג'ק, אלא של רוג'ר, אחד מנערי המקהלה. בימים הראשונים לשהותם על האי, רוג'ר דורך במזיד על ארמונות חול שבנו הזאטוטים שבחבורה, וזורה חול אל עיני אחד מהם. כשמעשים אלה עוברים בשלום, הוא מיידה אבנים לעברו של זאטוט אחר, אך נזהר לא לפגוע בו. לקראת סיומו של הספר ידרדר רוג'ר סלע מתוך כוונה לפגוע באחד הנערים, ויהרוג אותו. שלושה נערים ימותו במהלך השהיה באי: על מקרה המוות הראשון שארע בשל טעות איש לא ידבר, כאילו התעלמות ממנו פירושה שלא קרה כלל. במקרה השני יאשימו את הקורבן. המקרה השלישי כבר יתקבל בשוויון נפש יחסי, ואחריו ייצאו צבועי פנים – "היטב היה נהיר להם טיבה של חירות-פראים זו, שמביא עמו הצבע המחפה" – לציד אדם במטרה מפורשת להרגו. בעוד מרבית הנערים פוחדים מן המפלצת שבראש ההר, חזרזיר מאתר במדויק את האיום העיקרי: "ואני גם יודע שאין שום יסוד לפחד… אלא אם… אלא אם נתחיל לפחד מבני-אדם".

מכמירת לב היא תשוקתו של חזרזיר לנוכחותם של מבוגרים, שמייצגים בעיניו – בטעות – את הסדר הטוב, ואת הכללים המסדירים חיי תרבות תקינים. אפשר להרחיק אל פרשת בטאוויה מן המאה השבע-עשרה, שמדגימה את חורבנה של חבורת מבוגרים שנקלעו לאי מבודד. ואפשר להזכר בהיסטוריה קרובה יותר לזמן כתיבת הספר –  חורבנה של האומה הגרמנית בתקופה הנאצית, שאמנם לא ארע בבידוד, אך קוים מקבילים רבים מקשרים בינו ובין הספר: המנהיג הכריזמטי, המיעוט האופורטוניסטי המנצל את הכוח שבידיו כדי להשליט טרור, הרוב הדומם שנהנה להיות חלק מן העדר ומתעלם מן הצדדים האפלים של מנהיגיו, קול הצדק המושתק, החריגים המורחקים באלימות.

הטבע משתלב בשלמות בהלכי הרוח של הנערים, וגולדינג מרבה בתיאורים מפורטים. בדפים הראשונים, כשהשהות באי מצטיירת כהרפתקה, הסלעים ורודים, המטפסים שופעים, הפרפרים מפרפרים בשלל צבעים, השמש זוהרת. בהמשך הופכים התיאורים לקודרים יותר, הצמחיה סבוכה, השמים זועמים, החשכה מאיימת, והאי הופך לאוסף של מלכודות.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר. בקריאה הנוכחית שמתי לב, אולי בפעם הראשונה, שנסיבות הגעתם של הנערים לאי נותרו מעורפלות. אחד מהם מזכיר באמרת אגב שהוצנחו אל האי, אבל אין כל זכר למצנחים. אולי המטוס נפל, אבל אין כל זכר למטוס. למען האמת, אין לכך חשיבות מבחינת נושאי הספר, ואולי משום כך הענין אינו מטופל. כמו כן למדתי שמשקפיו של חזרזיר לא יכלו לשמש להדלקת אש, מה שנוטל את הטעם מכמה מן המהלכים המניעים את הסיפור. גם זה ענין טכני, שלולא איכותו של הספר היה בו טעם לפגם. מכל מקום, בכל קריאה הוא נראה לי קודר יותר ורלוונטי יותר, לגמרי לא סיפור הרפתקה תלוש, שכוחו מוגבל למקום ולזמן המתוארים בו, ויש בו משום תמרור אזהרה באשר למהירות בה עלולה חברה תרבותית לגלוש לאנרכיה רצחנית.

הנוסח שברשותי הוא תרגומה של אסתר כספי, תרגום מיושן וכבד מעט, שרק מטעמי חיבה לשפה מהודרת ומטעמי נוסטלגיה אני נצמדת אליו. הספר תורגם מחדש על ידי אמיר צורקמן ב-2011.

מומלץ מאוד.

Lord of the Flies – William Golding

עם עובד

1965 (1954)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי

0770000172095

הסוף של אדי / אדואר לואי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a1d795d7a3_d7a9d79c_d790d793d7992

הסופר אדואר לואי נולד בשם אדי בֶּלְגֶל בעיירה קטנה בצפון צרפת. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר בגוף ראשון את שנותיו בתקופת חטיבת הביניים, מגיל עשר ועד שלוש-עשרה.

למרות שעלילת הספר מתרחשת בצרפת השְֹבֵעה בשנים הראשונות של המילניום הנוכחי, תיאור העיירה מעלה על הדעת את הדלות ואת הבערות של ימי הביניים. תושבי העיירה נידונים מלידה למסלול חיים שמנתב את הגברים לעבודה במפעל המקומי, ואת הנשים לעבודות הבית או למשרות שירות. הם נישאים אלה לאלה, ומנציחים את העמל ואת העוני מדור לדור. למרות שאדואר לואי העלה את קורותיו על הכתב כשהיה רק בן עשרים ושתים, הספר שופע אבחנות חדות כלפי סביבתו. כך, על ההיכלאות של תושבי המקום בתוך נתיב מוגדר הוא כותב: "אי האפשרות לבצע סיכלה את האפשרות לרצות, וזו בתורה חסמה את טווח האפשרי". בית המשפחה שאדי מתאר רעוע, פרוץ לרוחות ולגשמים, אכול טחב. האב מובטל לאחר שגבו נהרס בעבודת הפרך, האם רוחצת זקנים לפרנסת המשפחה, הילד נשלח לחנויות להשיג מצרכים בהקפה. המצוקה גוררת אלכוהוליזם, וזה בתורו גורר אלימות. מרבית הילדים נוטשים את הלימודים אחרי החטיבה, ומתגייסים לסייע בפרנסה. הבורות היא, אם כן, נחלתם, והדרך היחידה להתגדר בתחושת עצמיות היא באמצעות בוז והתנשאות כלפי המיעוטים וכלפי החריגים. הגבריות היא הערך הקדוש, ועליה אדי כותב, "בעולם שבו הסגולות הגבריות טופחו כערך עליון, אפילו אמי אמרה על עצמה, אני יש לי ביצים, אף אחד לא מתעסק איתי".

לתוך העולם הקשוח הזה נולד אדי, בן ראשון לאביו ושלישי לאמו. ילד עם גינונים של ילדה, עם הילוך מתנדנד. ילד שאינו אוהב כדורגל, שנהנה למדוד בסתר את בגדיה של אחותו, ש"מתנהג כמו נקבה". הוריו כעסו, חבריו לעגו לו, התעללו בו, הוא ניסה לשנות את עצמו, אך לשווא.

מדי בוקר, כשהתכוננתי לבית הספר בחדר האמבטיה, שיננתי לעצמי אותו משפט שוב ושוב, עד אשר איבד את פשרו והיה רק רצף של הברות, צלילים. ואז הייתי מפסיק ומתחיל מחדש היום אהיה קשוח. אני זוכר את זה כיוון שדקלמתי את המשפט הזה בדיוק, כמו תפילה במלים אלה בדיוק היום אהיה קשוח (ואני בוכה בזמן כתיבת השורות האלה; אני בוכה כי המשפט הזה נראה לי נלעג ומחריד, המשפט שליווה אותי לכל מקום כל כך הרבה שנים ושנטוע, במובן מסוים, ואני לא חושב שאני מגזים, בשורש הקיום שלי).

מתוך האומללות והשונוּת אדי הצליח במקום שאחרים אף לא ניסו. לאחר סיום החטיבה הצליח להתקבל לתיכון הרחק ממקום מגוריו, ועלה על נתיב של השכלה ושל הרחבת אופקים. כמו במקרים רבים אחרים, די היה במחנכת עירנית אחת, מנהלת חטיבת הביניים, שעמדה על כישוריו, והציעה לו לנסות להבחן למגמת תיאטרון באותו תיכון. אביו, שנהנה למתוח אותו מתיחות אכזריות, החביא במשך חודש את המכתב המאשר את קבלתו, ונתן לו לקרוא אותו רק לקראת תום חופשת הקיץ. אמו הגיבה על תכניותיו במלים, "עכשו הוא הולך לעשות בגרות זה, החכמולוג של המשפחה".

למרות ההורות הכושלת של הוריו, למרות השתלטנות של אביו והזעם של אמו, הסופר אינו מתאר אותם כדמויות שליליות, אלא כדמויות מורכבות. גם האם וגם האב יודעים מה נדרש מהם כהורים, אבל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות. האם מרבה לדבר על טעויות שעשתה ושהובילו אותה לאן שהגיעה, אבל בנה אינו סבור שניתן להתיחס לעברה כסדרה של טעויות, אלא כאי-מסוגלות, או בלשונו, "אולי מה שביקשה לומר הוא, אני לא יכולה להיות גיברת, גם אם הייתי רוצה". אביו, האיש שידו קפוצה, מפתיע אותו בשטר של עשרים יורו, הון עתק במונחי המשפחה, כשהוא מלווה אותו אל הרכבת בדרכו לתיכון, ונפרד ממנו במלים, "עכשו לך ותנסה לא לפשל".

הספר כתוב בשילוב של שפת כתיבה נאה עם לשון סלנג, ורמה איילון היטיבה לתרגם. האיור המינימליסטי וההולם על הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הסוף של אדי" הוא ספר שובר לב, לא קל לקריאה, אבל הוא חשוב, כתוב בכשרון רב, ביכולת התבוננות מרשימה, ובכנות כובשת.

En Finir avec Eddy Bellegueule – Édouard Louis

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

הרחק מעצי התרזה / יונתן ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a8d797d7a7_d79ed7a2d7a6d799_d794d7aad7a8d796d7942

אונטר דן לינדן היתה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה השדרה המרכזית בברלין, מוקד היסטורי ותרבותי. פירוש שמה של השדרה הוא "תחת עצי התִרזה", ושמו של הספר נגזר ממנה, מרמז על עקירה ועל געגועים. יעקב, גיבורו של הספר, גדל בברלין, וראה עצמו גרמני לכל דבר. כשמשפחתו ביקשה להמלט מגרמניה עם עלית הנאצים, הוא בחר להשאר לצדה של צעירה בה היה מאוהב. רק משזו הפנתה אליו כתף קרה בשל יהדותו, נענה לבקשת אביו, ויצא לארץ-ישראל, חלוץ לפני משפחתו. אנו פוגשים את יעקב בערוב ימיו, עברו כהיסטוריון פעיל מאחוריו, הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה בנים מנוכרים למדי, ועדיין אותה עקירה היא הארוע המכונן של חייו.

בר היא שכנתו הצעירה של יעקב. היא חיה חיי נוחות ורווחה בוילה ברמת החייל, עם בעלה הקבלן המצליח. בר היא עקורה מבחירה. ילדותה עברה במשפחה מסורתית באשדוד, אבל היא בחרה בחיי חולין עצמאיים. כאקט סמלי קיצרה את שמה המקורי ברכה, והתרחקה פיזית ונפשית מהוריה. חייה של בר רצופי מסיבות, היא מוקפת חברות, אך חוסר מנוחה מכרסם בה בשל תשוקתה לילד, תשוקה שבעלה אינו שותף לה. הקשר בינה ובין יעקב נוצר כשהוא אינו עונה לטלפון של בניו, ואלה מתקשרים אליה ומבקשים שתיגש אל ביתו. חולשת הזִקנה של יעקב ובדידותה שלה גורמים לה לאמץ אותו כ"פרויקט", ספק נכדה שלו לפי גילה ספק אֵם לפי אחיזתה. היא לוקחת אותו איתה לבקר אצל סבתה בירושלים, ומסיעה אותו ברחבי הארץ למפגשים עם ילדיו.

ספרים סכריניים וסטראוטיפיים דוגמת "איש ושמו אובה" עולים על הדעת, אבל מהר מאוד מתברר ש"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפור אחר לגמרי. המפגש בין השניים אמנם ישפיע על שניהם – פחות על הזקן שאישיותו המרירה כבר מעוצבת ומקובעת, יותר על הצעירה שעדיין פתוחות בפניה אפשרויות לעצב את חייה – אך זה אינו ספר שיעדו ההתרה והפורקן, אלא ספר מסע בתוך המשפחה, הפרטית והישראלית. במישור הציבורי, שני גיבורי הספר חשופים ללא הרף לשידורים אינסופיים המתארים התלקחות בגבול הצפוני, ומגיבים עליהם, בר בדאגה ויעקב בהשלמה הנובעת מנסיון חיים של מי שהתנסה בקשיים ובמשברים. במישור המשפחתי בר תצטרך לגלות מה באמת חשוב לה, ויעקב ייאלץ להתמודד עם בניו, שכל אחד מהם נושא באופן שונה את תוצאות אבהותו הבלתי מוצלחת. יונתן ברג יצר באמצעות הדמויות השונות פסיפס אנושי, שמרכיביו הם מורה שפרש לחיי מנוחה בגליל, חוזר בתשובה שבחר בדלות, מתעשר חדש שהקשר שלו עם בני אדם הוא באמצעות הכסף, מחפש דרך שהרחיק למנזר בודהיסטי, זקנה בבית ישן דחוס בין מגדלים מודרנים בירושלים, ועוד אחרים לצדם. גם דמויות מן העבר, שכבר אינן חלק מן העלילה בהווה, מאופינות בקוים מדויקים, דוגמת רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שלא הצליחה להביא את הוריה לארץ, וכל חיוניותה התפוגגה כשנודע לה מה עלה בגורלם. ברג נוגע בציניות מסוימת בפכים הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה הישראלית, ומספר סיפור מקומי ועכשווי.

"הרחק מעצי התרזה" הוא סיפורם של בני הדור הראשון והשני למדינה. הראשונים נעקרו ממקומם, מרצון או מכפייה, ותהפוכות חייהם הטביעו את חותמן בבניהם, שנאלצו לברור את דרכם בצל טראומות ההורים. בהרחבה זהו סיפור על פערים בין-דוריים, כשכל דור מבקש את דרכו שלו. כל אחד מבניו של יעקב מפרש אחרת את התנהלותו של אביהם. אמיר הבכור, הדומה לאביו יותר מן האחרים, סבור כי מי שחווה את משבר העקירה "יבקש למצוא את העבר ולנוע משם היישר אל העתיד, יוותר על ההווה". אלכסנדר, הבן השלישי שחזר בתשובה, מחזיק בדעה הפוכה ולפיה אביו דווקא בחר להתמקד בהווה, ו"מי שמשתעבד להווה אין לו יותר נחת רוח וגם לא קרבה לילדים, וודאי לא עומק ומסורת". דווקא יעקב עצמו, למרות היותו היסטוריון האמון על בחינת העבר, אינו מסוגל להצביע על סיבה ומסובב בחייו: "כמעט בלי שהתכוננתי החיים האלה עברו, וכשאני מתבונן לאחור אני רואה רק חוסר סדר, גיבוב של רגעים. אי אפשר לצפות הכל, אי אפשר לדעת כל הזמן מה יקרה ומה צריך לעשות כדי שיקרה אל"ף ולא בי"ת. כוחות גדולים ממך דוחפים אותך מפה לשם, ולפעמים יש לך כוח להתנגד, ולפעמים אתה נותן לעולם להניע אותך בכיוון שלו".

מאמר אודות הספר הכתיר אותו כ"מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית", כותרת שמצמצמת אותו לרמת דרמה זולה, וחבל. לעימות העדתי יש בספר נוכחות שולית בלבד. המפגש בין יעקב ובר הוא מפגש בין שני בני אדם החווים התחבטויות וחשבון נפש, ואלה נובעים ממכלול חייהם ומאישיותם, ואינם צבועים בגוון היחיד של מוצאם.

"הרחק מעצי התרזה" כתוב בכשרון, דמויותיו המגוונות מאפשרות לכל קורא למצוא חיבור אישי לעלילה, והוא משכנע ונוגע ללב. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2018

1939 / ריצ'רד אוברי

d7a2d798d799d7a4d794_-_19392

כותרת משנה: הספירה לאחור לקראת המלחמה

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מתאר בספר את ארועי הימים האחרונים שלפני 3 בספטמבר 1939, היום בו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. עשרה הימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה וברית המועצות, וצבאו של היטלר עמד הכן לתקוף את פולין. היטלר, שידע לדבר נחרצות, אך התקשה בקבלת החלטות, ביטל ברגע האחרון את המתקפה שתוכננה ל-25 באוגוסט, ביטול שגרם לנציגי המערב לחשוב שאולי ניתן למנוע את המלחמה. הספר מתאר את ההתלבטויות בשני הצדדים, את חילופי המסרים התכופים, את המאבקים מבית בעד ונגד היציאה למלחמה, עד שהתקוות לפשרה התנפצו כשהצבא הגרמני פלש לפולין בבוקר ה-1 בספטמבר. גם אז, למרות הערובות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין, לא נחפזו שתי המדינות להחלץ לעזרתה. רק כעבור שלושה ימים, ולאחר נסיונות גישור ופישור נוספים, הכריזו בלית ברירה על מלחמה, והתכוננו להגן על עצמן.

עם כל הכבוד לאוברי, אין בספרו חידוש. הוא מעלה את השאלה אם המלחמה היתה יכולה להמנע באותו שבוע, אבל אינו עונה עליה. היטלר, כך על פי הביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שאף למלחמה, ולא היה מוותר עליה. היא השתלבה בחזון מרחב המחיה שלו, והיא נועדה לשמש דלק לתנועתו. הסכם מינכן (שתואר בהרחבה בספרו המצוין של רוברט האריס, "מינכן") נטל ממנו, לדאבונו, את יוזמת המלחמה מול צ'כוסלובקיה, וגם הוא התברר בסופו של דבר רק כמעכב ולא כמונע. שאיפתו המוצהרת היתה כיבוש המזרח, והסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות היה צעד אסטרטגי בלבד, כדי לאפשר את כיבוש פולין. גם נכונותו לקיים דיון כלשהו עם נציגים ששלח המערב באותם עשרה ימים היתה בגדר הטעיה. הערובות שניתנו לפולין נועדו לאותת על עמדה תקיפה של המערב, אך הוא זלזל בהן. הדיון, אם כך, אינו בשאלת מניעת או מניעת המלחמה, אלא במידת נכונותן של בריטניה ושל צרפת להגן על סדרי העולם מפני תוקפנות רודנית, ובמניעים שהביאו אותן בסופו של דבר להכריז על מלחמה.

נראה שאוברי מבקש לשפר את תדמיתו של צ'מברליין, ואין בזה כל רע, כמובן. למרות שהצטייר כהססן ופייסן, ההחלטות שבפניהן עמד היו קשות מנשוא, וטראומת המלחמה הגדולה שהסתיימה פחות מעשרים שנה קודם לכן עדיין לא התפוגגה. ובכלל, כפי שאוברי מציין נכון, קבלת ההחלטות של היטלר היתה קלה יותר בשל אופי שלטונו הרודני. צ'מברליין הבריטי ודלדיה הצרפתי פעלו במשטר דמוקרטי מאוזן ושקול.

"1939", למרות שהוא לכאורה יורד לפרטים, מספר על קצה המזלג בלבד את מה שהתרחש במסדרונות הפוליטיקה של אותם ימים. אפשר להתרשם באמצעותו מאוירת התקופה ומהתלבטויותיה, אבל אני מעדיפה ספרים מעמיקים יותר ומפורטים יותר.

1939 – Richard Overy

עם עובד

2018 (2009)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

שרי / קולט

שרי

"שֶרי" מתרחש בצרפת בראשית המאה העשרים. לאה ושרלוט, נשים בסוף העשור החמישי לחייהן, הן מכרות מזה עשרים וחמש שנה. יחסיהן מתוארים כ"קִרבה עוינת של נשים קלות-דעת שגבר מעשירן ואחר-כך זונחן, שגבר אחר מרוששן – ידידות רבת-נרגנוּת של יריבות האורבות לקמט הראשון ולשערה הלבנה". בשבע השנים האחרונות מקיימת לאה קשר אהבים עם בנה של שרלוט, פְרֶד, המכונה שֶרי (יקירי), כעת בן עשרים וחמש. שרלוט, שקלות-דעתה חלה גם על תפקודה כאם, אינה רואה דבר חריג בקשר הזה, והיא, כמו לאה וכמו שרי, יודעת שמדובר ברומן זמני שיסתיים עם נישואיו המיועדים של הצעיר.

שרי נישא איפה לאֶדְמֶה בת התשע-עשרה בנישואים שהוסדרו עבורם על ידי אימותיהם. הם נישאים מתוך מחויבות למוסכמות, לא מתוך אהבה. כשלאה ושרי משוחחים אודות הכלה המיועדת, שרי היהיר מפגין זלזול: "ההיא אין לה זכות דיבור. אני נושא אותה לאשה, הלא כן? שתנשק את עקבות רגלי הקדושות ותברך על מזלה הטוב. וזהו". השניים יודעים שהקשר ביניהם עומד להסתיים, והם מתיחסים לכך בטבעיות, ללא כאב לב וללא טינה. להפתעתם, כשהקשר אכן ניתק עם צאתו של שרי לירח-דבש באיטליה, מתברר לכל אחד מהם בנפרד עד כמה השני חסר לו, ושניהם מודים בפני עצמם שהקשר הקליל לכאורה כיסה על אהבה.

אהבה היא, אם כך, אחד הנושאים המרכזיים בספר, והיא חוצה בטבעיות את מחסום הגיל. הנושא המרכזי השני הוא ההזדקנות. לאה בת החמישים אינה זקנה, אך היא מודעת מאוד לגילה ולתהליך ההזדקנות המצפה לה. בחלקה נובעת המודעות מן הקשר עם שרי, ממנו היא טורחת להסתיר את קמטי צווארה ואת פניה הלא מאופרים. ובחלקה היא נובעת מן ההתבוננות שלה בסביבתה ובחברותיה המבוגרות ממנה: היא ראתה שוב גם את שלוש הזקנות, את צוארה של לילי, את השמיכה הצהבהבה שמרת אלדונזה היתה גוררת עמה לכל מקום זה עשרים שנה. "למי מן השלוש נגזר עלי לדמות בעוד עשר שנים?".

קולט מיטיבה להתבונן אל תוך נפשות גיבוריה, והיא מתארת באמינות וברגישות את שעובר עליהם. בתוך כך היא מתארת את התקופה ואת ערכי החברה בה מתנהלים חייהם של גיבורי הסיפור. מצד אחד חריגות קטנות, כמו שיער סתור או הסרת עניבה בציבור, מוגדרות כהפקרות. מצד שני, הורות לקויה, חיים טפיליים ונהנתנות ריקנית הם מן המקובלות.

למרות שהסיפור מעוגן בתקופתו, הדילמות שחוות הדמויות הן על-זמניות, גם אם בוריאציות שונות, והספר, שנכתב כמעט לפני מאה שנה, זכה מאז לעיבודים בקולנוע, בטלויזיה ובבלט. גם סיפור חייה של הסופרת עצמה מרתק: את יצירותיה הראשונות פרסמה תחת שמו של בעלה, ובהמשך הקריירה הספרותית שלה זכתה להכרה ולהערכה בזכות עצמה. היא נישאה שלוש פעמים, מחוץ לנישואיה קיימה יחסים עם נשים, ושמועות ייחסו לה רומן עם בנה החורג בן השש-עשרה. בתקופת מלחמת העולם השניה החביאה את בעלה היהודי בעלית גג.

"שרי" מעניק מבט על החברה בצרפת בראשית המאה העשרים, ויותר מזה מעניק הצצה חדה ונבונה אל נפשם של בני האדם בכלל, ושל נשים באמצע חייהן בפרט. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

Chéri – Colette

עם עובד

1975 (1920)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

זורבה היווני / ניקוס קאזאנצאקיס

20531466

"זורבה היווני" מסופר מפיו של אינטלקטואל, גבר צעיר כבן שלושים וחמש, שנוסע לכרתים כבעליו של מכרה פחם. במקביל לעיסוק הארצי, הוא מתכנן להמשיך בעבודתו הרוחנית ולכתוב ספר אודות בודהא. ברגע זה בחייו הוא מצוי על פרשת דרכים, נפרד מחבר קרוב, ותוהה על אורחות חייו לאחר שנפגע מקביעתו של אותו חבר שכינה אותו "תולע ספרים". בדרכו לכרתים הוא פוגש את זורבה, פועל מחוספס כבן ששים וחמש, שמציע את עצמו כמנהל תפעולי של המכרה. למרות ששני הגברים שונים מאוד זה מזה, ואולי דווקא משום כך, נפשותיהם נקשרות זו לזו.

הספר מעמת את תפיסות העולם של שני גיבוריו. זורבה מחלק את בני האדם לשלוש קבוצות: אלה שהופכים את האוכל לשומן ולצואה, הווה אומר, מסתפקים בשרידות. אלה שבקיצוניות ההפוכה – דוגמת המספר – הופכים אותו לאלוהים, כלומר מחפשים ללא הרף ובכל דבר משמעות רוחנית. ואלה – כמו זורבה עצמו – הבוחרים בשביל הביניים, ומזונם הופך לעבודה ולבדיחות דעת.

זורבה, נטול השכלה, חווה את העולם בחושיו, והמספר מתרשם כי בעיניו של זורבה, כמו בעיני אדם הראשון, היה העולם ומלואו חזיון כביר, עצום. מעל לראשו ממש נעו הכוכבים במסילותיהם, והים הכה על צדעיו. הוא חי והרגיש את הארץ ואת המים, את בעלי-החיים ואת אלוהים, בלי התערבותו המסלפת של השכל. חברו המלומד, הרגיל ללשון המופשטת ולהמרת הנפש לאינטלקט, חווה את העולם באופן אחר. כך, לדוגמא, בעוד זורבה שרוי ביגון עמוק לאחר מקרה רצח שארע בסביבתם, המספר מתנתק מעולם הרגש: כדרכי הגועלית, הבלתי-אנושית, הצלחתי שוב לסרס את המציאות ולצמצמה עד כדי הפשטה, בסלקי מתוכה את הדם, הבשר והעצמות, ובקשרי אותה עם חוקי היקום הנצחיים. לבסוף הגעתי לידי המסקנה האיומה, כי כל מה שקרה היה הכרחי. יתר על כן: כל זה עוד הוסיף להרמוניה האוניברסלית. מצאתי לי נחמה מסואבת סופית: מן הדין הוא שכל מה שקרה צריך היה לקרות.

זורבה הוא אדם חברותי, מתחבב בקלות, מתערה ללא קושי בציבור. המספר שונה ממנו גם בהיבט זה. בעוד זורבה מחזר אחר בעלת פונדק מקומית, המספר מעיד על עצמו כי חיי נתעו בדרך לא-דרך, ומגעי עם בני אדם נתמעט עתה עד כדי שיחת-יחיד בלבד. ירדתי למין בירא עמיקתא כזו, שאילו חייב הייתי לבחור בין אהבהלאשה ובין קריאת ספר על אודות האהבה, הייתי בוחר בספר.

זורבה, המבוגר והמנוסה יותר, מגובש למדי בתפיסותיו, שהתחשלו בין השאר במלחמות הבלקן, בהן הפך לרוצח ברשות ומתוך להט פטריוטי. חוויותיו הובילו אותו להכרה שכל בני האדם דומים, ושהפטריוטיות היא רעה חולה. "כל זמן שיש 'ארצות'", כך הוא אומר, "יישאר האדם כחית-טרף, כחית-טרף איומה". המספר, לעומתו, הוא פטריוט יווני, המושפע במידה רבה מן הלהט שמפגין החבר ממנו נפרד בפתח הספר.

אולי בשל גילו הצעיר, ואולי בשל נטייתו לחקור כל פרט בסביבתו, כולל חקירה עצמית, המספר מרבה להשוות את עצמו אל זורבה, ולתהות דרכו של מי טובה יותר. הוא פתוח לערער על תפיסותיו שלו, עד כדי התנערות מן האידאל הבודהיסטי שבו אחז. לנוכח זורבה הנהנתן, המביע את עצמו בנגינה ובריקוד כשאוזלות מילותיו, תוהה המספר על רעיון ההתנתקות מן החומר המגולם בבודהא, והתפיסה שקודם לכן נראתה בעיניו כיעד נשגב הופכת, כהגדרתו, לכוח עצום של הרס האורב בתוכו.

למרות האמור לעיל, אף אחד מן השניים לא יעבור מהפך של ממש, ושניהם גם יחד לא ימצאו תשובה לשאלת  תכליתם של החיים, שהיא השאלה המטרידה אותם ביותר. אין בכך כדי לאכזב, שכן עצם תהליך הגישוש להכרת עולמו של האחר מרתק.

עוד על עולמם הפנימי של שני הגברים ניתן ללמוד מן הציטוטים שבאתר "בין המרכאות".

בנוסף לעיסוק בקשר שבין שני הגברים, הספר נוגע בביקורתיות בנושאים חברתיים. בין שאר נושאים, הוא מעביר ביקורת קשה על צביעות אנשי הכנסיה באמצעות תיאור דמויות ממנזר סמוך למכרה, ומתאר את הדינמיקה החברתית בכפר ואת כוחה הרצחני של העדריות, המונעת מדעות קדומות.

אי נוחות רבה נגרמת מן היחס לנשים, שתופס נתח גדול ממחשבותיהם של גיבורי הספר. זורבה סבור שהאשה היא יצור חלש, הזקוק לחיזוקים תמידיים, ושתכלית חייה היא תשומת לבו של הגבר: "האשה, אני אומר לך, היא יצור חולני, רגיש. אם אינך אומר לה שאתה אוהב אותה ושאתה חושק בה, היא מתחילה לבכות. אפשר שהיא אינה רוצה בך כלל, אפשר שאתה מעורר בה שאט-נפש, אפשר שהיא תאמר לך 'לא'. זוהי פרשה בפני עצמה. אבל כל הגברים הרואים אותה, מן ההכרח שיתאוו לה. זה הדבר שהיא רוצה בו, היצור המסכן". המספר, מצדו, מצטט שיר בודהיסטי: "מי הוא איפוא שיצר את מבוך הפקפוק הזה, את מקדש הזדון הזה, את כד הפשעים הזה, את השדה הזה הזרוע אלפי תרמיות, את שער השאול הזה, את הסל גדוש הערמה הזה, את הרעל הזה שטעמו כדבש למתוק, את הנחושתיים האלה הכובלים את בני-התמותה אל האדמה, את האשה?". הנשים הבודדות בספר הן או נלעגות או דֶמוניות, ונדמה שאין להן קיום משל עצמן.

קראתי את הספר בתרגומו הישן, שנעשה ב-1954 מאנגלית ולא משפת המקור. לטעמי, התרגום מיושן, ולמרות שלא קראתי את התרגום החדש של אמיר צוקרמן מיוונית, אני מניחה שהוא עדכני יותר ונאמן יותר למקור.

הרישום הנאה על העטיפה הוא פרי מכחולו של דן גלברט.

זורבה הוא אדם שמתחבב בקלות (ואולי לסירטאקי של אנתוני קווין יש בכך חלק), בין אם מקבלים את תפיסת עולמו ובין אם לאו. המספר, הבוחן את עמדותיו שלו מול האלטרנטיבה המגולמת בזורבה, נכנס אף הוא אל הלב. הספר, למרות היותו בעיקר הגותי, נחווה גם כעלילתי, מעלה חיוך ומהנה. למעלה משבעים שנה עברו מאז נכתב, ולא נס ליחו.

Βίος και Πολιτεία του Αλέξη Ζορμπά – Νίκος Καζαντζάκης

עם עובד

1963 (1946)

תרגום מאנגלית: חנוך קלעי

ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ג'ים הילד / טוני ארלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d799d79d_d794d799d79cd7932

ג'ים גלאס התייתם מאביו עוד בטרם נולד. לבו של ג'ים האב, בן עשרים ושלוש במותו, חדל לפעול בעודו עובד בשדה. ג'ים הילד גדל בחווה עם אמו סיסי ועם שלושת אחיה, הדוד זינו והדודים התאומים קורן ואל. המשפחה מתגוררת בצפון קרולינה בעיירה אליסוויל הקטנה והמנותקת מעיירות אחרות בסביבה, כולל זו שבראש ההר הסמוך, שבה מתגורר סבו, אותו לא פגש מעולם. השנה היא 1934, השפל בארצות הברית בעיצומו, חיסון למחלת הפוליו המאיימת יימצא רק בעוד עשרים שנה, ואופקיו של הילד מצומצמים לד' אמות החווה והעיירה.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג'ים ומסתיים שנה אחר כך. בעבור הילד, זוהי שנה של התרחבות הפרספקטיבה. הוא יזכה לראשונה לעבוד עם דודיו בשדה התירס. אמו תרשה לו להתלוות לדודו לנסיעה הרחק מחוץ לגבולות העיירה, ובפעם הראשונה בחייו יראה את האוקינוס. במהלך השנה תחובר העיירה לרשת החשמל, בתי הספר הקטנים הנפרדים יאוחדו לבית ספר אזורי, וביום הולדתו האחד-עשר, החותם את הספר, יראה לראשונה את סבו, ויתבונן במקום בו גדל מראשו של ההר.

"הוא התקשה להאמין איזה מקום קטן אליסוויל ממלאת בעולם. הוא קלט שאילו היתה נעלמת בהיעדרו, העולם לא היה משתנה שינוי ניכר. בעיני רוחו הוא ניסה לשרטט מעגל סביב אליסוויל כפי שעשה סבא רבא מקברייד שלו, אבל גילה שהדבר לא משפר את הרגשתו. הוא קלט שכל דבר שהוא יעשה בתוך המעגל הזה לא ישנה הרבה למישהו שנמצא מחוצה לו".

"ג'ים הילד" הוא סיפור קטן-גדול, שכוחו נובע מן הדמויות שובות הלב המאכלסות אותו ומהאהבה השורה עליו. הדודים, שטותניקים וכבדי ראש, מספקים לילד היתום בטחון ותמיכה, משתעשעים אתו ומחנכים אותו. כשהם שואלים את ג'ים אם חשקה נפשו באב, הוא מהרהר ועונה, "כבר יש לי שלושה אבאים". סיסי האם מקיפה אותו באהבה. ג'ים עצמו הוא ילד אנושי מאוד, קצת חנון אבל גם חובב ספורט, מנהיג טבעי שמעמדו מועמד בסימן שאלה עם פתיחת בית הספר החדש, חבר נאמן רוב הזמן, אנוכי לפעמים.

למרות היתמות והניתוק והקשיים, "ג'ים הילד" אינו סיפור על סבל. בצדק נכתב על כריכת הספר שהמשפחה מאושרת בדרכה. טוני ארלי כתב סיפור התבגרות בהיר, אמין וחכם, לפעמים מצחיק, לפעמים מאיים, וברא בין דפי הספר יקום מובחן ומחמם לב. ג'ים הוא גיבורו של ספר המשך שלא תורגם. אשמח לקרוא גם אותו.

מקסים.

Jim the Boy – Tony Earley

עם עובד

2018 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן