היינץ ובנו והרוח הרעה / אהרן מגד

בראשית שנות השבעים, היינץ הירש, שעלה מגרמניה כנער שלושים שנה קודם לכן, עדיין לא הסתגל למולדתו השניה. התרבות שעליה הוא מתרפק היא הגרמנית, וכל דבר סביבו שחורג מן ה"ייקיות" מגרה את עצביו: השכנה המציצה עליו מעבר לרחוב, השכן שמאפשר לכלב לעשות את צרכיו ברחוב, טעות שנפלה בחשבון הארנונה, אנשים שנדחפים בתור. באוגדנים מסודרים הוא שומר התכתבויות עם הרשויות על כל מה שנראה בעיניו כעוולה, התכתבויות שמתחילות בטון רשמי ורגוע ומסתיימות בתסכול זועם. לפרנסתו הוא עובד ככוורן, והמחסן שלו בפרדס שבפאתי הוד השרון מבריק כמו חדרי ביתו. פעם בשבוע הוא מתייצב לחזרות מקהלה קאמרית, מזמר את יצירותיהם של מלחינים גרמנים.

לעומת החיים בעצבים חשופים כלפי חוץ, בביתו הוא מפגין שוויון נפש תמוה כשאשתו הלגה נוטשת אותו לטובת גבר גרמני, ועוברת לגור בירושלים. "על ענינים שבלב אין לנו שליטה", הוא אומר לעצמו. היינץ נותר בבית עם בנו רובי, ואם כי נדמה שחייהם נותרו פחות או יותר כשהיו, המשבר המשפחתי ללא ספק ערער אותם.

רובי הוא נער חולמני, בלתי צפוי ובלתי מובן, אפילו מאיים במקצת. הלמוט, אביו של היינץ, אומר על נכדו: "רובי הוא בעל דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות, הוא מתנגד לעולם הממשות… הוא לא מסוגל לקבל אותו". כשמגיע מועד הגיוס של רובי, הלגה מנסה להדוף את הגזירה, אך היינץ אינו מוכן אפילו להרהר באפשרות. תחילה נדמה שרובי פורח בצבא, או לפחות כך היינץ מעדיף להאמין, אך במהרה מתברר שהוא חייל בעייתי, קפריזיונרי ומסוכן לעצמו ולאחרים. הוא סופג עונשים, נשלח לכלא, ומשוחרר לפני המועד.

היחס הרע שספג רובי, על פי עדותו המפוקפקת ועל פי אמונתו של אביו, הוא עוולה שהיינץ אינו מוכן להבליג עליה. הוא משגר מכתבים לכל עבר – אל הפרקליטות הצבאית, אל הרמטכ"ל, אל שר הבטחון, אל כל מי שיש לו מגע קלוש כלשהו עם המערכת – ונענה, כצפוי, בתגובות לקוניות המטילות את האחריות על אחרים. מסתבר שאפילו לייקה קשוח, איש מדון מנוסה, יש נקודת שבירה, והסיפור הולך ומסתחרר, הולך ומתבדר, אל סופו הכאוטי.

בספר צנום אהרן מגד מעמיד דמות אמינה ונוגעת ללב, ומנקז אל הסיפור שפע נושאים, ביניהם היחס לגרמנים ולכל דבר גרמני, קשייהם של מהגרים, גידול ילדים, יחסי יהודים-ערבים בכלל ואחרי ששת הימים בפרט, תלאות כור ההיתוך, פניה של המדינה לאן, מוזיקה ופילוסופיה, ואפילו פרק בהלכות ניהול כוורות. למרות השפע אין בספר תחושה של דחיסות, למעט זו הנפשית שהולכת וחונקת את היינץ.

מגד, כדרכו, בחר כגיבור באנטי-גיבור, אדם שנדמה כי רבים כמוהו חולפים על פנינו יום-יום, נטולי יחוד, מבלי שנבחין בהם. אבל אצל מגד אין אדם נטול יחוד. הוא מחלץ את גיבורו מן האפרוריות שבשוליים, מעניק לו נפח ועלילה, ובורא דמות שהלב בסופו של דבר יוצא אליה.

מומלץ, כתמיד.

הספר במלואו עלה לאתר פרויקט בן יהודה

עם עובד

1979

המצאת החיים / שי גולדן

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

הבית ההולנדי / אן פאצ'ט

במשך שנים נהגו מייב ודני, אחות ואח, לשבת ברכבם מול הבית בו גדלו, לשוחח, לעשן, ולנסוע לדרכם עד הפעם הבאה. בבית, שכונה "ההולנדי" על שם דייריו הראשונים, התגוררו תחילה אמם החורגת ושתי בנותיה, ואחר-כך האשה לבדה. כשדני היה בן שלוש ומייב בת עשר, אמם עזבה את הבית ולא שבה. שני הילדים נותרו עם אביהם, עם אומנת, שפוטרה אחרי זמן מה, ועם שתי עובדות משק בית. האב מילא בנאמנות, אך מתוך ריחוק נפשי, את תפקיד ההורה, ואת החום והדאגה סיפקו העובדות. מיום שאמם אלנה עזבה, מייב החליקה בטבעיות אל תפקיד האם עבור דני. "אמא עשתה את זה בשבילי", היא אמרה, ונראתה מופתעת מעצם העובדה שפקפקתי בכך. "תקשיב, קטנצ'יק, לי היה מזל. אני, בניגוד אליך, זכיתי לכמה שנים איתה. אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה אתה מתגעגע אליה". אחרי מות האב השתלטה אשתו השניה אנדראה על רכושו, ומייב ודני נושלו מביתם ומנכסיהם. לא ברור, גם להם עצמם, מה הם מבקשים כשהם יושבים מול הבית, אולי מתודלקים משנאה לאנדראה, אולי מאוחדים בזכרונות ובגעגועים, אבל שוב ושוב הם חוזרים לשם.

איך קורה שאם קמה ועוזבת? כשדני מעז לשאול, אביו אומר לו שהיא היתה משוגעת, ומוסיף, "אין טעם שתחשוב על אמא שלך. כל אחד סוחב משא בחיים שלו, וזה המשא שלך: אמא שלך עזבה". עשרות שנים תעבורנה לפני שהשניים ילמדו יותר על ההיסטוריה הפרטית שלהם, וכל אחד מהם יגיב באופן שונה. האופן בו מתייחסים לעבר, מה בוחרים לקחת ממנו ומה לנטוש מאחור, על מה סולחים ועל מה נוטרים טינה, כיצד מפרשים זכרונות, מה מוחקים ומה משכתבים – שאלות אלה תופסות מקום מרכזי ביומיום של מייב ודני, הן שבות וצצות בהקשרים שונים, ומהוות את אחד הנושאים המרכזיים של העלילה. אחריות הורית וזוגיות הן נושאים מהותיים נוספים.

הבית ההולנדי ידע אושר וטרגדיות כשהיה בבעלות האנשים שהקימו אותו. אביהם של מייב ודני, שעסק בנדל"ן, רכש אותו כשהיה עזוב ומוזנח, כהפתעה לאשתו הראשונה, אם ילדיו. הבית החריג, המפואר, עם קירות הזכוכית שלו, היה שנוא עליה ממבט ראשון. כמו בתמונת ראי, דני, שנים רבות אחר-כך, קנה בית כהפתעה לאשתו, וכשהיחסים ביניהם הגיעו למשבר התגלה לו שגם היא, כמו אמו, לא אהבה את ביתם. אן פאצ'ט מרבה באמירות סמויות למחצה מעין זו כדי להעמיק את ההבנה של גיבוריה (ושל הקוראים), וכדי להרחיב את זוית הראיה שלהם על עברם ועל ההווה שלהם.  

ההיבט כובש הלב ביותר בספר הוא הקשר האמיץ והמרגש שבין האח והאחות. אין דבר שמייב לא תעשה בשביל דני. אין דבר שדני לא יוותר עליו כדי לשמח את מייב. גם כשיש ביניהם חילוקי דעות, או כשאנשים נוספים משתלבים בחייהם, הם מוצאים דרך להתגבר על חיכוכים ועל חריקות, ולקיים את הגרעין הבלתי ניתן לפירוק של קיומם.

על אחד מקירות הבית ההולנדי תלויה תמונה של מייב, שצוירה בידי צייר שהוזמן על ידי אביה כדי לצייר את אמה, אך זו האחרונה סירבה לשבת מולו. האמן נואה סטרסטרום העלה מדמיונו את דמותה של מייב, כפי שתוארה בספר, נחושה ואמפתית, והדיוקן שצייר מופיע על הכריכה.

יש משהו מן האגדה בעלילת הספר, בקשר הפנטסטי שבין גיבוריו, בדבקות – כמעט פֶטיש – בבית, בטוב הלב של מייב, כפי שדני המספר חווה אותו, ועוד. כמו באגדות, פה ושם נדמה שהסיפור מרחף מעט מעל המציאות, שהטוב טוב מדי והרע בלתי מוסבר דיו. ועדיין, בעיקר בזכות האהבה, הקריאה בו מהנה, ויחד עם הנושאים מעוררי המחשבה שבו הוא ספר הראוי בהחלט להקרא.

The Dutch House – Ann Patchett

עם עובד

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס

"אהבה בימי כולרה" הוא סיפור רב פנים. האהבה הדומיננטית בעלילה היא זו של פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה. הצצה מקרית שהציץ נער מברקה בנערה צעירה היתה ראשיתה של רעידת אדמה של אהבה, שיובל שנים לאחר-כך עדיין לא פסקה. אהבת בוסר עיקשת, מכתבים שהוחלפו בחשאי, הבטחת אירוסין – כל אלה נקטעו באחת כששני הצעירים שהופרדו בכפייה שבו ונפגשו. עבור פלורנטינו פגישה זו היתה המשך ישיר וטבעי של חלומותיו. פרמינה, לעומתו, חשה אחרת: לא את רגשות האהבה ידעה הפעם אלא את תהום ההתפכחות של האכזבה. בן רגע עמדה על כל גודל טעותה, ושאלה את עצמה בבעתה איך זה יכלה לטפח לה בלבה פרק זמן ארוך כל כך ובדבקות פראית כל כך רעיון רוח שכזה. בן עשרים ושתיים היה פלורנטינו כשנדחה, ורק כעבור חמישים ואחת שנים ותשעה חודשים וארבעה ימים יכול היה לשוב ולהצהיר על אהבתו, שלא חדלה מעולם, באוזני פרמינה שהתאלמנה. בין הדחיה להצהרה לא חדל מלהגות בה, וכל מהלך חייו היה מכוון כלפיה, כשניסה להתעשר ולעשות לעצמו שם כדי להיות ראוי לה, כשהזה על שליית אוצר טבוע, וכשמילא עשרים וחמש מחברות ובהן שש מאות עשרים ושניים רישומים של אהבות לאורך זמן, אהבות חשאיות ללא התקשרות רגשית, כאילו היה מאורס לפרמינה ומחויב לא לפגוע בה.

לצד סיפורו של פלורנטינו, סיפור של אהבה הזויה מעט, על קו הגבול של אובססיה, מארקס מספר סיפור מעניין עוד יותר על חיי הנישואים של פרמינה ושל ד"ר חובנאל אורבינו. הרופא, שהשלים את לימודיו באירופה, שב לארצו אכול געגועים, וגילה עד כמה המציאות שונה מזכרונותיו. מכיוון שאביו מת מכולרה, ומכיוון שידע כיצד ניתן להשתלט על מגפות, הפכה הכולרה עבורו לשגיון דיבוקי. בהדרגה הפך לאחד האזרחים המכובדים בעירו, בזכות מעשיו לטובת הכלל, והבריות האמינו כי נישואיו לפרמינה הם נישואי אושר. בפועל, אופיו המרוכז בעצמו, מודעותו לחוסר ההגיון המדעי בנישואים, ואופיה העיקש, הובילו למאבקים ביניהם, והם ידעו עליות ומורדות. הוא אהב אותה, היא לא ידעה לפענח את רגשותיה, ובדיעבד אחרי מותו אמרה כי, "לא ייאמן איך אדם יכול להיות מאושר כל כך שנים רבות כל כך מתוך מריבות רבות כל כך וסיבוכים רבים כל כך, לכל הרוחות, ולא לדעת בעצם אם אהבה היא או לא". אולי משפט המפתח להבנת יחסו אליה הוא הדברים שאמר לה, "זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות", אמירה שנראתה לה קטנונית ואף מאיימת בשעתה, אבל במבט לאחור היא רואה בה אבן יקרה, שנתנה לשניהם שעות כה רבות של אושר. מארקס מיטיב לעמוד על תפיסתה של פרמינה את עצמה במסגרת זוגית שלמרכיביה אין משקל זהה: לעולם הרגישה כאילו חייה שאולים בידיה מידי בעלה. הריהי שליטה גמורה על ממלכה רחבת ידים של אושר, שבנה הוא לעצמו בלבד. היא ידעה שהוא אוהב אותה יותר מכל, יותר משהוא אוהב כל אדם אחר, אבל למען עצמו בלבד – על מנת שתשרת אותו כמשרתת בקודש. כשאנו פוגשים את בני הזוג, הם כבר מבוגרים – פרמינה בת שבעים ושתים, והרופא המבוגר ממנה עתיד למות במהרה – חיים יחדיו בשגרה נוחה שיש בה הרבה מן ההרגל ואין בה התמרמרות, ובכל זאת אחרי מותו לשוב אל עצמיותה ביקשה.

העלילה עוסקת בנושאים מהותיים נוספים ומעניינים לא פחות, הבולט שבהם הוא ההתמודדות עם הזיקנה ועם היותנו בני תמותה. פלורנטינו מייחל למותו של אורבינו, וחרד מפני מותו שלו בטרם עת. בקטע הומוריסטי למדי הסופר מתאר את מלחמתו בקרחת מבשרת הזיקנה. אולי משום חרדות אלה יצר הסופר עבור פלורנטינו, שכבר חצה את גיל שבעים, קשר עם ילדונת בת פחות מארבע עשרה, שללא "צידוק" זה הוא מהווה חריקה עלילתית (אם כי מארקס כבר ברא אהבה פדופילית במקומות אחרים, כמו "על אהבה ושדים אחרים"). גם פרמינה מוטרדת מן השַמות שעושות השנים החולפות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שהיא ודודניתה מתבוננות בצילום ישן מנעוריהן, ושתיהן הכירו את עצמן בעד ערפילי האכזבה, בכל יופיין ועלומיהן שלא ישובו עוד. נושא בולט נוסף הוא השילוב של זכרון-חלום-מציאות, והוא בא לידי ביטוי פעמים רבות בספר. כך, לדוגמא, כשהרופא שב לארצו הוא מבין למראה עליבותה איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים. ופרמינה, שעזבה יום אחד בחמת זעם את הבית, נסעה חסרת מנוחה לשוטט  במקומות בהם ביקרה כנערה צעירה, רק כדי לגלות שהעבר לא קפא בהמתנה שתשוב. מאוחר יותר היא מכרה את בית אביה, כי לא יכלה לעמוד עוד בכאב על נעוריה. וכמובן, משמר הזכרונות האולטימטיבי הוא פלורנטינו, וגם הוא נאלץ להכיר בשינויים.

העלילה מתרחשת ברובה בשלהי המאה התשע-עשרה על רקע מלחמות אזרחים, שלטון נוקשה, פערים חברתיים ודעות קדומות, וגם על הרקע הססגוני של התרבות המקומית. מארקס אינו מזכיר את קולומביה בשמה, אבל אזכורים שונים ממקמים בה את הסיפור.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא האופן בו הדמויות מתפתחות. אנו מתלווים אל שלושת הגיבורים הראשיים מגיל צעיר ועד זיקנה, ולמרות שכולם משמרים קוי אופי יחודיים, הם משתנים ומתפתחים לאורך השנים, והגיל והנסיון נותנים בהם את אותותיהם. הספר נפתח כמעט בסיומו – אורבינו הולך לעולמו, ופלורנטינו מצהיר את הצהרתו. פרק הפתיחה כאילו אינו שייך לסיפור המרכזי, אבל למעשה מוצגים בו כל הנושאים שבהם יעסוק הספר כולו – אדם קרוב נפטר, סודות אפלים מתגלים, מחשבות על זיקנה ומוות עולות ומטרידות, נישואין מתגלגלים דרך שיגרה, ואדם אחד, הנאחז בזכרון ובאהבה, מחכה לבוא זמנו. השאלה שנותרת פתוחה כמעט עד הסיום היא האם צפוי עתיד משותף לפלורנטינו ולפרמינה, האם תוכל אהבת הנעורים לזכות בהזדמנות שניה. הכתיבה של מארקס מפורטת, סבלנית, חדת אבחנה ומשכנעת, יש להזכיר לטובה את התרגום הנאה של ריטה מלצר ואמציה פורת, והספר כמובן מומלץ מאוד.

פרק ראשון

El Amor en los Tiempos del Cólera – Gabriel García Márquez

עם עובד

1989 (1985)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת

חלומותיהם החדשים / חיים באר

גדעון שורק, איש מוסד בדימוס, משתוקק לכתוב ספר אודות התקופה שלפני קרב אל-עלמיין. אלמה ובר, סופרת שכתבה ספר מצליח אחד, מתפרנסת כמנחת סדנאות כתיבה. דרכיהם מצטלבות כשגדעון מבקש להמיר הקלטות של אמו למדיה עדכנית, ואת המלאכה הוא מוסר בידיה של אלמה, שמשלימה הכנסה מהחזקת מעבדה בשם "מחזיר הקלטות קודמות". גדעון שוכר את שירותיה של אלמה כמנחת סדנה כתיבה פרטית, והקשר בין השניים הופך אישי ואינטימי.

את "חלומותיהם החדשים" אפשר לקרוא כמדריך לכתיבת ספר. גדעון מגיע אל אלמה כשהוא מצויד בערימות של מסמכים ומפות, שופע ידע ובקיא בפרטים. אלמה מצדה משגרת אותו למסע שונה, אל עברו ואל תוך עצמו. גדעון מתייר באתרי ילדותו בחיפה (משם לקוחה תמונת הכריכה); מרחיק לטורונטו להפגש עם המשפחה הארמנית שבידיה הפקידה אותו אמו לוטה בהיותו בן שנתים; טס ללייפציג בעקבות משפחתה של לוטה; נפגש עם אנשים שהכירו אותה טוב יותר ממנו; ולא חדל לתהות על זהותו של אביו, שאותו לא הכיר מעולם. בסופו של התהליך הוא מתנתק כמעט לחלוטין, שוכר חדר בכפר בריטי קטן, ומחפש את קולו. על הדרך, הסופר, באמצעות דמויותיו, מותח ביקורת על סדנאות הכתיבה רבות המשתתפים, שהן "מופע המוני, משהו שבין קרקס לזירת לודרים, מופע אשר לו ולסדנת אמן אין ולא כלום"; מתייחס לענין הכתיבה האישית שאינה מסתירה דבר – אלמה "משוכנעת שכל מעשה יצירה אמיתי מעצם טבעו הוא אקט של בגידה", ומביאה חיזוק מדבריו של מורה אודות חברו הטוב חיים באר (כן, באר אוהב לשלב את עצמו בעלילותיו), שב"חבלים" חשף את הכביסה המלוכלכת של משפחתו, כדברי ידידתה של אמו; ומרחיב אודות המבט המשולב – פנימה והחוצה – הנדרש לכותב.

עוד בעניני כתיבה וספרים, "חלומותיהם החדשים" שופע אזכורים ספרותיים. כך, לדוגמא, אלמה מציעה לגדעון לקרוא ספרים שבמרכזם יחסי אם ובן, ביניהם "הבטחה עם שחר" של רומן גארי ו"הספר אשר לאמי" של אלבר כהן, ומכתירה את סיפורו של ברטוב "קריאה עיוורת" כמאסטרפיס. לא נעדר, כמובן, מקומו של עגנון, שסביב אחת מיצירותיו נרקמת בספר תעלומה בדויה. "הגלגול" של קפקא הוא מושא תשוקתם של גדעון ושל עמיתו הבריטי, ושניהם אוספים כל עותק שלו בכל שפה. "הגלגול" גם נתן לספר את שמו: אחרי מותו של גריגור סמסא בני משפחתו פונים בקלות אל חלומותיהם החדשים. ידידתו של גדעון סבורה כי עליו ועל אלמה לפתור את בעיותיהם עם צאצאיהם, לפני שיוכלו להתפנות אל חלומותיהם החדשים בפרק ב' של חייהם.

אפשר לקרוא את הספר בדרכים נוספות – כסיפור אהבה, כסאגה משפחתית שבה העבר נוכח במלוא משקלו בהווה, כקונפליקט בין-דורי השב ומתגלה שוב ושוב בוריאציות שונות. אפשר להתייחס אליו כסיפור היסטורי בשל היות חייה של לוטה משולבים לבלי הפרד בתולדות הישוב. ואפשר, ורצוי, לקרוא אותו כמכלול מבלי לפרקו למרכיביו.

הפן ההיסטורי, בעיני, הוא שעושה את הספר מרתק במיוחד. העלילה בדויה ומרבית דמויות ההווה נבראו בדמיונו של הסופר, אבל הספר משובץ אינספור אזכורים היסטוריים, שנהניתי לקרוא אודותם בספר ולבלוש אחר השלמות ברשת. מן הדמויות המעניינות ש"גיליתי" אזכיר את עמנואל וילנסקי-ילן, שהקים את הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, בחיפה; עקיבא חשמל בן המאה התשע-עשרה, סוכן עתונים בבוקרשט; פטריק דומוויל, איש האינטליג'נס הבריטי בתקופת המנדט; ואורליוס ארקנאו, נזיר דומיניקני, חסיד אומות עולם.

הספר נהנה, אם כך, משפע רב, לעתים עד כדי גודש. יש לקחת בחשבון שחיים באר אינו ממהר לשום מקום עם העלילה שלו, והוא מרבה בהרחבות גם כשהן מסיטות את הסיפור מקוי הציר שלו. לצד ההנאה, כל השפע המענג הזה אינו מצליח לטשטש את חולשתו העיקרית של הספר – חוסר האמינות של הדמויות, בעיקר שתי הדמויות הראשיות, גדעון ואלמה. התנהלותם ודרך דיבורם פלקטיים ובלתי מתקבלים הדעת, בעיני. יכול להיות שגם בעיני הסופר הדמויות פתוח חשובות מן הסיפורים המסתעפים מהן, ויעיד סיומו הקטוע של הספר, שיכול היה לפתור את התעלומה שמייסרת את גדעון, וחיים באר בחר להותיר אותה נחלתו של גיבורו בלבד ולא לשתף בה את הקוראים. עוד בהקשר זה, הספר כתוב, כצפוי, בלשון נאה מאוד. את ההידור המופרז, שהוא מעניק מדי פעם לדמויותיו, צמצם הפעם לדמות אחת בלבד, זו של עקי חשמל, צאצאו של עקיבא חשמל שהוזכר קודם, וטוב שכך.

בשל יופיה של הכתיבה, בשל הפרטים המרתקים של סיפורי המשנה, ולמרות חולשת דמויותיו, אני ממליצה על קריאתו.

עם עובד

2014

ראשית / מאיר שלו

כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך

בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.

כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.

הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.

הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.

וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב

וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.

פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.

סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.  

עם עובד

2008

כל הסיפורים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת שמונה-עשרה כשהגרמנים פלשו לפולין. יחד עם אביה הרופא, אמה המורה ואחותה הצעירה ממנה בשנתים, נאלצה לעבור לגטו. ב-1942 נמלטה ממנו יחד עם אחותה, והשתים עברו את המלחמה במנוסה בזהות בדויה. את קורות אותן שנים תיארה בספרה האוטוביוגרפי המרתק, "נלך בלילות, נישן בימים".

חלומה של אידה פינק להיות סופרת נקטע בשל המלחמה, אבל ב-1957 החלה לכתוב את סיפוריה, שהקנו לה בשנים שאחר-כך פרסים, כולל פרס ישראל לספרות ב-2008. הסיפורים כולם סובבים סביב השואה, חלקם בעלי קוים אוטוביוגרפים, חלקם נשענים על עדויות ששמעה כשעבדה ביד ושם. הסיפורים נכתבו בפולנית, השפה עליה גדלה, ורובם תורגמו ברגישות על ידי דוד רוזנפלד, שצירף לספר אחרית דבר אודות יחודה של פינק.

בתחילת דרכה נטען נגדה כי "ככה לא כותבים על השואה". לא ברור לגמרי למה התכוון מי שאמר זאת, אולי לבחירה להתמקד כמעט תמיד בתמונות "שוליות". מרבית הסיפורים אינם נוגעים במישרין בזוועות, אם ב"זוועות" אנו מתכוונים רק לאלימות ישירה ולרצח. בסיפוריה של אידה פינק הפשע הנורא של השואה נוכח, אבל רוב הזמן מובא לידי ביטוי באמצעות גילוייו הפחות בוטים לכאורה. ב"מול הראי", כדוגמא, צעירה, שעובדת בעבודות כפיה, מביאה אל חברתה, אף היא עובדת כפיה, שמלה "לקצר ולהצר במותניים, כי רזיתי". החברה, שנאלצה למכור את מכונת התפירה שלה, מנסה לספר לצעירה על קרוביה שנלקחו ונעלמו, אבל זו מתעקשת לא לשמוע, לא מפני שאינה מודעת, אלא מפני שבאותו רגע בחרה באשלית האושר שבשגרה לכאורה נורמלית.  

לעתים האימה והאבסורד מובעים דווקא על ידי אנשים חיוביים. ב"ז'ן כריסטוף" מקווה המשגיחה על עובדות יהודיות לקבל בהשאלה מאחת מהן את הספר שהיא קוראת. כשהעובדת מביע ספק אם תספיק לסיים את הספר לפני שיקחו אותה, כפי שלקחו את קרוביה, אומרת לה המשגיחה במה שהיא סבורה שהוא טוב לב: "אבל את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה". ב"המחבוא"בני משפחה, שהסתירו יהודים בתקופת המלחמה, מזמינים אותם אחריה לראות את הבית החדש שבנו (בכספם של היהודים אסירי התודה). בגאווה הם מראים להם את המחבוא שהכינו בשבילם, לפעם הבאה…                

גם כשהסופרת נוגעת במישרין באלימות, היא ממקדת את אלומת הרגש אל תמונה יחידה. "המשוגע" הוא מונולוג של אב מיוסר, שחי ללא הרף את הרגע בו ראה את בנותיו הקטנות נתפסות ומועלות למשאית, וממקום המסתור שלו סימן להן לשתוק ולא להסגיר אותו. ב"הקפיצה" תוהה המספרת כיצד חיו אב ובת תחת קורת גג אחת, אחרי שהאב, עובד היודנראט, הוציא את חתנו ממחבואו בצו השלטונות.

הסיפורים מכילים את חווית השואה כולה, מן הרגע שלפני ועד האובדן שאחרי. ב"הגן המפליג למרחקים" מובע הרגע בו נפרדים גורלותיהם של שכנים, יהודים ופולנים, באמצעות הזיה של בת המשפחה היהודית, הרואה את גנם של השכנים מפליג הרחק. ב"הכתובת" אדם עושה דרכו במשך ימים ברגל אל מרכז קליטה, בתקווה שהאשה שנמצאת שם, ושמה כשם אשתו, היא אכן האשה שחשב שנספתה יחד עם בנם. ב"ליל הכניעה" צעירה, אולי בת דמותה של הסופרת, מתקשה לספר לחייל אמריקאי המאוהב בה שהיא יהודיה, עד כדי כך הורגלה לשקר כדי לשמור על עצמה.

כל אחד מסיפוריה של אידה פינק מלוטש כגביש, וכל אחד מהם מאיר עוד זוית ראיה, עוד חוויה פרטית, ממחיש בדרך יחודית את מה שקשה לתאר במלים. חלקם של הסיפורים מסופר בגוף ראשון, מפיה של אשה או מפיו של גבר, חלקם בגוף שלישי. לפעמים הם לוכדים רגע בזמן, לפעמים משתרעים על פני תקופת חיים. כולם מחלצים מתוך ההיסטוריה את היחידים מהם היא מורכבת, וכולם, למעט אחד, הם סיפוריהם של הקורבנות. יוצא הדופן, "העליה בדרגה" מראה שכוחה של אידה פינק גדול לא רק בזיקוקו של רגש, אלא גם בציניות כמעט סמויה. בסיפור זה מתואר הבן המושלם של משפחה גרמנית, משוש לבם וגאוותם של הוריו, הנכנע ללחצו של אביו ומספר לו כיצד זכה בעליה בדרגה בשורות האס אס, ואין צורך להרחיב.   

על אופיים של הסיפורים אפשר אולי להעיד באמצעות כותרת המשנה של שניים מן הסיפורים, "רישומים לקורות חיים". אידה פינק רושמת רישומים עדינים, ואינה נדרשת אל הצבעים העזים, אל המלים הגדולות ואל הזעם הגלוי. העדינות מצטברת לעוצמה, וכל אחד מן הסיפורים הוא חץ שלוח אל לבו של הקורא.

Opowiadania Zebrane – Ida Fink

עם עובד

2004 (1995 – 2000)

תרגום מפולנית: דוד רוזנפלד (חמישה סיפורים תרגמו על יד בנימין טנא)

וינסבורג, אוהאיו / שרווד אנדרסון

כותרת משנה: מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהאיו

עשרים ושניים סיפורים מרכיבים את הקובץ "וינסבורג, אוהאיו", שכתב שרווד אנדרסון בהתבססו באופן חלקי על עיירת הולדתו קלייד שבצפון אוהיו. הסיפורים, שנכתבו בשנים 1915 עד 1919, מציגים את דיוקנה של עיירה אמריקאית קטנה רגע לפני פרוץ העידן התעשייתי. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, ומשותפת לכולם בעיקר דמותו של ג'ורג' וילארד, צעיר בן העיירה, המתגורר עם הוריו במלון שבבעלותם, ועובד ככתב בעתון המקומי, "הנשר של וינסבורג". כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, לעתים כדמות ראשית, לעתים כאזכור אגבי, והקישורים הללו מגבשים את הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת.

הסיפור הראשון, "ספר הגרוטסקה", משמש כעין מבוא. סופר מזדקן, שמתקשה להציץ ממיטתו על העצים שמחוץ לחלונו, מזמין נגר כדי להגביה את המיטה, ומגלגל בראשו דמויות שהכיר. את הסיפור, בתרגום מאוחר יותר של רחל פן, אפשר לקרוא כאן. הסיפור האחרון, "יציאה", חותם את פרשת חייו של ג'ורג' בוינסבורג. בין שני אלה משרטט הסופר את דמויותיהם של כמה מאנשי העיירה, כולם סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי תקשורת, מבדידות ומקושי להגדיר את מקומם בחיים. הבדידות מפעפעת בהווית העיירה, ומובעת בסיפורים כמו "הרפתקה": "ובהפכה פניה אל הקיר החלה לאלץ את עצמה לעמוד באומץ לב בפני העובדה כי רבים הם אשר נידונו לחיות ולמות בגפם, אפילו בוינסבורג". ג'ורג' וילארד מעורר בכל אחד מהם מודעות חדשה, חלקם חשים צורך להפתח בפניו. הם משליכים עליו מהרהורי לבם, תוצאה של קנאה או של קירבה, ואיש מהם אינו רואה את ג'ורג' האמיתי, כפי שאיש בעיירה אינו באמת רואה את זולתו. "תפקידו" זה של ג'ורג' נרמז בסיפורים השונים, ובא לידי ביטוי מלא ב"תמהוני": "הוא חש כי ג'ורג' וילארד שייך לעיירה, אפייני לעיירה, מייצג באישיותו את רוחה של העיירה. אלמר קאולי לא היה מאמין כי גם לג'ורג' וילארד יש ימים שבהם אומלל הוא, כי רעבונות סתומים ותשוקות כמוסות לא תכונינה בשם פוקדים גם אותו".

שרווד אנדרסון מיטיב לבטא תחושות ורגשות באמצעות אפיזודות מרוכזות ואמירות תמציתיות. על חנוך בסיפור "בדידות" הוא כותב כי "שני ילדים נולדו לאשה שנשא", ואין צורך ביותר מכך כדי לתפוס את תחושת הבדידות שחש האיש במשפחה שהקים. על אותו חנוך הוא מספר קודם לכן כי ביקש לחזר אחרי אשה שפגש ברחוב, אבל "פתאם נתבהל הבחור וברח. האשה היתה מבוסמת, והמקרה בידח את דעתה". אופיו של הבחור, פחדיו, הקושי שלו לתקשר עם נשים – כל אלה נמצאים בתיאור הזה.

אהרן אמיר תרגם יפה, כרגיל. יחד עם זאת יש היבטים משעשעים בתרגומו, אולי ברוח התקופה. בסיפור הארוך ביותר, "יראת אלוהים", מבקש אדם בשם ישי מאלוהים שיוולד לו בן. בדמיונו הוא אביו של דוד, ראש שושלת מפוארת. מבוקשו ניתן לו רק אחרי דור, כשנולד נכדו דויד. רחל פן, בתרגום מחודש, חמישים שנה אחרי זה של אהרן אמיר, השיבה לשניים את שמותיהם, כפי שהם במקור – ג'סי ודייויד – והתנערה מן הפרשנות הבלתי נחוצה שבתרגום לשמות עבריים.

שרווד אנדרסון נחשב אחד מחלוצי הכתיבה המודרנית, וההתמקדות של סיפוריו בהלכי רוח ולאו דווקא בעלילה היתה פורצת דרך. העצב השפוך על הסיפורים מכביד רגשית על קריאתם ברצף, אבל אינו גורע דבר מאיכותם, כמובן, והספר מומלץ בשני תרגומיו.

Winesburg, Ohio – Sherwood Anderson

עם עובד

1959 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

אחרי החגים / יהושע קנז

השעה הראשונה של משפחת וייס בביתה החדש עומדת בסימן מריבה. חיים האב מסרב לתביעותיו הכספיות של העגלון הערבי. ברכה האם מוכנה לשלם כל מחיר, ובלבד שחפציהם יוכנסו הביתה. בתם האחת, בת-שבע, מצדדת באב. בתם השניה, ריבה, שותקת. מריבות, כך מתברר עד מהרה, הן הדבק המחבר את בני המשפחה, מצמיד אותם לבלי הפרד ביחסי תלות ואיבה. בת-שבע הדומיננטית מסכסכת להכעיס, מפיצה רוע. כשנדמה שהיא מתעדנת בזכות קשר זוגי, אפשר לסמוך על בני משפחתה שיהרסו אותו. ברכה מתכנסת בתוך דכאונה, מטרה קלה לחזית האחידה של האב והבנות, חזית שמתפוררת אחרי מותה. חיים מתרפק על זכרון הצלחתו בארץ ממנה הגיעו, משקיע בפרדסים, אבל משכן את משפחתו המסוכסכת בבית מבודד, בל יקרב אליהם איש. ריבה, אולי החלשה שבהם, נגררת אחרי אחותה, בלתי מסוגלת ליצור קשר משלה.

יהושע קנז מתאר את המשפחה, וכמה דמויות נספחות, כמעט ביובש. למרות הכתיבה הכמעט אינפורמטיבית, המועקה שבחיי גיבוריו מוחשית וחונקת. לצד המשפחה הגרעינית הוא מספר על ברוך, בחור רב כוח ורפה שכל, שבנה לעצמו בית, ומשתוקק להכניס אליו בחורה, ותשוקתו, שדלים סיכוייה להתממש, מובילה אותו לבצע מעשה נורא. עוד מסופר בעלילה על ברוכוב, קרוב של משפחת וייס, מורה בעל חלומות פואטיים, שמדשדש נטול סיפוק ביומיומי. לאנגפוס, מתווך המכונה סרסור, קשור בעבותות מוזרים לאמו, והצלחתו העסקית אינה מעניקה לו חירות. הדסה הרומנטית מטופלת באב שיכור, התלוי על צווארה כריחים.

ברקע, כמעט בלתי נוכחים, מתנהלים חיים רגילים, שגיבורי הספר מודעים להם בקושי. ברוך שומע בשיטוטיו המאוחרים חבורת צעירים המכונסים בגורן ושרים. בת-שבע נוגעת בחיים אחרים כשלאנגפוס מסדר לה עבודה בבנק. וברקע עמום עוד יותר מתרחשים ארועים כבירים – מלחמת העולם השניה, התנגשויות דמים בארץ, החלטת החלוקה. אבל משפחת וייס ולווייניה מתנהלים ביקום קלאוסטרופובי, מסתגרים ומתפוררים.  

איך מגיעה משפחה למצב כזה? קנז אינו עוסק בחיטוטים פסיכולוגיים. למעט שני אזכורים שמזכיר חיים את עיסוקיו הקודמים, עברה של המשפחה נותר עלום. אנו מתוודעים אליה כשהיא כבר סבוכה בתוך עצמה, וקנז בוחר להתמקד בדינמיקה הפנימית בין מרכיביה, ובהשפעת אופיה האפל על החוג המצומצם שסביבה. "אחרי החגים" מקבל בספר את משמעותו הערטילאית, בבחינת "פעם, אולי", ואפילו אלה המשתמשים במילים אלה משמיעים אותן בחוסר תקווה.

"אחרי החגים" הוא ספרו הראשון של יהושע קנז, אך הוא כתוב בבטחון ובכשרון, ואולי גם באומץ לבחור בזוית אפלה של תקופה היסטורית משמעותית. הספר מבשר את בחירתו להפנות זרקור אל דמויות חריגות או שוליות, ואת יכולתו לשרטט עלילה מדויקת ולתפוס בחדות ובבהירות הלכי רוח. "התגנבות יחידים" ו"בדרך אל החתולים" המצוינים נחשבים בדרך כלל שיא יצירתו, ואת יסודותיהם אפשר למצוא כבר בספר ראשון מוצלח ומומלץ זה.

עם עובד

1964

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון