שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d795d79ed7a8_d794d793d791d7a8d799d79d_d794d790d791d795d793d799d79d2

ארוסתו של אנתוני נפטרה במפתיע בלבו של רחוב הומה אדם. התליון שנתנה לו, ושאותו הבטיח לשמור מכל משמר, אבד לו. אנתוני שבור הלב, שאהבתו לתרז לא התפוגגה במשך עשרות השנים הבאות, ביקש כפרה על האובדן באיסוף אובססיבי של פריטים הושלכו או נשכחו – כפתור, גומיה לשיער, כפפה, מטריה. לכל פריט הצמיד תג, בו ציין את המקום בו נאסף ואת התאריך, מתוך תקווה להשיבם יום אחד לבעליהם. לכל פריט חיבר סיפור, וסיפוריו ראו אור והקנו לו פרסום. לפני מותו כתב צוואה, ובה הוריש ללורה, שעבדה בביתו, את כל רכושו, וגם את המשימה למצוא את בעליהם של הפריטים, ולרפא לפחות לב שבור אחד. יחד עם פרדי, הגנן שמטפח את גן הוורדים של אנתוני, ועם סאנשיין, השכנה הצעירה, שמכנה את התסמונת שלה "תזמורת דאון", היא נרתמת למשימה.

באותו מקום בו נפטרה תרז, ובאותה השעה, הגיעה יוניס, אשה צעירה, לראיון עבודה אצל מוציא לאור. בעקבות הראיון זכתה לא רק במשרה בה חשקה, אלא גם בחברות נפש לכל חייה. הספר מתרחש במקביל בהווה של לורה ובעבר של יוניס.

"שומר הדברים האבודים" הוא אגדה אורבנית על חברות, על זכרון, על אהבה ועל כוחה המרפא. הוא כתוב בחן, ורוב הזמן נוגע ללב. לטעמי, רות הוגאן הלכה צעד אחד יותר מדי עם הנופך האגדי, כשהחליטה לשלב בעלילה רוח רפאים ולייחס לסאנשיין כוחות מיסטיים, אבל הקצוות הסיפוריים – של לורה, של יוניס, ושל סיפורי הפריטים –  נקשרים יפה יחדיו, אז ניחא. כמו באגדה, הטובים טובים מאוד, וגם הרעים הם טובים בסתר. אי הבנות מייסרות מתבררות ונפתרות, האהבה מנצחת, והכל בא על מקומו בשלום. לפעמים נחמד לקרוא ספר מנחם שכזה.

The Keeper of Lost Things – Ruth Hogan

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

מודעות פרסומת

נמר גימ"ל / לירן גולוד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d79ed7a8_d792d799d79ed79c2

"נמר גימ"ל" מתרחש בשנות השמונים בישוב קטן על גבול לבנון בצל המאיים של הקטיושות. הסיפור מתרכז במשפחה אחת, גבי ואלה ושתי בנותיהם, מיקה ומילי. היחסים בין בני הזוג מעורערים, מיקה בת העשרה מתקשה להשתלב בחברת בני גילה, ומילי הצעירה אחוזת פחדים והתנהגותה הרסנית על סף הפסיכוטית. דמות משמעותית נוספת היא זוהר, אחותה המנוכרת של אלה, אמנית מרוששת שעזבה את הישוב לטובת העיר הגדולה.

הטקסט שעל הכריכה מבטיח לפתוח צוהר אל הוויית חיים שלרבים אינה מוּכרת אלא ממהדורות החדשות, אבל הבטחה זו אינה ממומשת בעלילה. המצב הבטחוני הקשה, האזעקות, פגיעות הקטיושות, המלחמה היומיומית מעבר לגבול – לכל אלה יש ביטוי בספר, אבל הקישור ביניהם ובין קורות המשפחה נראה כמעט מקרי. לא בגלל המצב המשפחה מעורערת, ולא בזכותו היא מקבלת הזדמנות להתחזק. העלילה חושפת בהדרגה מספר אירועי משבר בהיסטוריה המשפחתית, ואלה השפיעו על גיבוריה במידה רבה יותר. ובכל מקרה, נראה שהמשפחה מתגלגלת מאסון לאסון בשל אישיותם של ההורים, אנשים שהרימו ידים עוד לפני שנפגשו, וההורות שהם מדגימים תמוהה ומעוררת תיעוב.

לירן גולוד כותבת יפה, כל תמונה בנפרד, למרות נטיה להפריז בדימויים. הבעיה במכלול, מבחינתי, היא בחוסר הגיון פנימי בהתנהלותם של גיבורי הספר. למעט מיקה, לא ברור מה גורם לבני המשפחה להתנהג כפי שהם מתנהגים, וגם ההצצה אל הדור הקודם אינה מסייעת. לא די לי בתיאורים בלבד, רגישים ומדויקים ככל שיהיו.

עם עובד

2019

צערו העתיק של הירח / נעמה דעי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a6d7a2d7a8d795_d794d7a2d7aad799d7a7_d7a9d79c_d794d799d7a8d7972

אריאל, צעיר דתי כבן שש-עשרה, עולה בלילה שבין שישי לשבת על אופנוע, ממהר להזעיק עזרה ליותם, בן-דודו כאח לו, שאיבד את הכרתו בשל הרעלת אלכוהול. הלילה קר, גשום ובוצי, ובסופו יימרח אריאל על הכביש, וימצא עצמו בבית חולים, סובל מפגיעת ראש ומשיתוק בחצי הימני של הגוף. על הפציעה הגופנית יתגבר כמעט לחלוטין, יהפוך את יד שמאל לדומיננטית, ויצליח ללכת ולרוץ כמעט מבלי לצלוע. הפגיעה המוחית תותיר אותו עם קשיי דיבור, קֶצֶר חמור בין ההבנה להלבשתה במלים. חודשים אחר-כך, לאחר רגע של שבירה, תגיע אחותו הבכורה מרים להכרה האכזרית, כי אנשים מבחוץ אולי היו סולחים לו על מותו, אם זה מה שהיה קורה, אבל לא על העילגות המגושמת הזאת.

"צערו העתיק של הירח" סובב סביב התמודדות בני המשפחה עם אריאל של אחרי התאונה, השונה מאוד מזה שלפניה. הצעיר הרהוט, הווכחן, הצחקן, הפך מסוגר, מתוסכל, כעוס. אביו מנסה לדחוק בו שיחזור אל עצמו, שיתאמץ לדבר ברור. אמו חרדה לו, נוהגת בו כבילד. חברתו אבישג, שמצאה את יותם המעולף והזעיקה את אריאל, אינה עומדת במעמסה ומתפוגגת. יותם עצמו, הדמות החידתית – וגם המעצבנת ביותר בספר – נוהג כבן-עשרה אגואיסט, נרתע נוכח הקשיים. הסיפור נע בין הדמויות – רות ושלום ושמונה ילדיהם, יעל ואייל ויותם בנם, אבישג ושי, חברותיהן של הבנים, ודמויות נוספות – כל אחד ודרכו להכיל את החיים שהשתנו.

איך קרה ששני צעירים דתיים נקלעו לתסבוכת שכזו, לסערת רגשות שכזו שגרמה לחילול שבת וכמעט גרמה למותם? התשובה תתברר בהמשך, אבל הספר אינו מכוון לחשיפת הגורם. למעשה, כשמגיע הרגע שבו מסופרים הדברים שארעו באותו ערב, אין תחושה של תגלית גדולה, אלא של אריגת עוד פריט מידע אל תוך התמונה הגדולה של המשפחה. ההימנעות של נעמה דעי מרידודו של הספר לרמת "בלש" היא אחת מן המעלות של היצירה.

בשל הרקע האמוני של גיבורי הספר, ההתמודדות שלהם עם המצב כפולה. בנוסף ליחסים החדשים שהם בונים עם אריאל, הם עוסקים בשאלות של אמונה, נוכחותו של אלוהים, הדרך הנכונה להתנהל בעולמו. הדילמות שלהם צצות ממש מן הרגע הראשון, כשההורים נקרעים בין הרצון למהר אל מיטתו של הבן למצוות שמירת השבת (הם נשארים בבית עד צאת השבת). שלום, אביו של אריאל, ישוב וייזכר במייק, אביו של יותם, שאורח חייו היה הופכי לשלו – "אבא ואני עסוקים בחובה שלנו כלפי האלוקות שהתחסרה למען קיומנו, אבל מייק זה, הוא עסוק בהתענגות על קיומו, מקיים בכל נשימה ובכל צחוק את דרשתו של הרמח"ל שמטרת הבריאה של האל להיטיב עם ברואיו, שיזכה מי להתענג על טובו. שיתקיים עונג, שתתקיים בחירה בעונג". איתמר, הבן החייל, ייקרע בין אסור למותר כשינהל קשר קרוב עם נערה חילונית. העיסוק הבלתי פוסק בשאלות מעין אלו מעניק עומק לספר ורב-מימדיות לגיבוריו. אין צורך להיות דתי כדי לעקוב בעניין אחר המתרחש בנפשם.

ההיכרות שלי עם הסלנג של גיבורי הספר תרמה, לדעתי, להעמקת חווית הקריאה. יחד עם זאת, קראתי כמה ביקורות חיוביות שלא התיחסו לשפתם של בני המשפחה. אין לי אלא להסיק שאין הכרח בהתמצאות בניואנסים של דרך ההתבטאות כדי להכנס לעולמם.

הסיפור אמנם מיוסר, אך לא נעדרות ממנו הפוגות קומיות. החביבה עלי קשורה לקֵלִיקָקו,ּ השם שנתן אריאל לכלבו, בעקבות הבדיחה המלגלגת על הפוזות הדתיות המופרזות. הבדיחה מספרת על בתיה, המציגה את עצמה בפני אליהו במלים, "אני בתקה, לא בתיה, לא אומרת את שם השם", ועל כך מגיב אליהו באומרו, "אה, נעים מאוד, אליהו, קֵלִיקָקוּ בשבילך". הסוגיות הכבדות, ולצדן ההפוגות הקומיות, יחד עם הקול היחודי לכל אחד מן הדוברים, מציגים דמויות אנושיות, חיות, טבעיות, המשתלבות יחדיו במרקם החיים של המשפחה.

שמו היפה של "צערו העתיק של הירח" שאול מסוגיה במסכת חולין, סוגיה ששמשה את אביו של שלום כדי לצייר ציור של אהבה, אך שלום תפס אותה כמציירת ציור של צער העולם, צער השכינה, האין-סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים […] סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי. המרחק העצוב הזה שב ועולה בספר.

"צערו העתיק של הירח" הוא ספר מעניין, כתוב מצוין, מעורר מחשבה והזדהות, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2019

אירית שחורה / סטיבן טלטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d799d7a8d799d7aa_d7a9d797d795d7a8d7942

אַבְּסָלוֹם קירני, המכונה בפי כל אַבִּי, היא בלשית במשטרת המחוז הדרומי של באפלו. תושבי המחוז ברובם הם יוצאי אירלנד, המתנהלים כשבט סגור. בעבר היה המחוז, והעיר כולה, עשיר ומשגשג בזכות תעשיות כבדות ומפעלי תשתית. בתקופה המתוארת בספר מפעלי התעשיה הללו כבר נסגרו, התעשינים העשירים עזבו, והמקום סובל מעוני ומהזנחה. אַבִּי, למרות שמה האירי, ולמרות היותה בת לבלש מוערך, היא אאוטסיידרית. לעובדה שאומצה על ידי אביה כשהיתה תינוקת יש בכך חלק, וגם לתקופה הממושכת שבה חיתה הרחק מבאפלו.

תושבי המחוז, המשתרע על פני שלושה קילומטרים רבועים, מכנים אותו "שְמוּ", קיצור לשמורה: "המחוז נהיה שמורה אחת גדולה של אינדיאנים, רק שהפעם הלבנים לכודים בפנים. העסקים נסגרים, הממשלה ברשימה של הנעדרים, הם פשוט השאירו כאן כמה אנשים עניים, הביאו אלכוהול ומזון מהיר והשאירו אותנו ל… לאני לא יודע מה […] אולי אנחנו מקבלים טעימה של מה שעשו לשחורים. עכשו הם רוצים לראות אם אפשר לעשות אותו דבר ללבנים".

על רקע זה מנהלת אַבִּי חקירה של רצח מזוויע שהתרחש בכנסיה נטושה, אליו מצטרפים מקרי רצח נוספים, שמשותפת להם ברבריות קרת-רוח, ובכולם מוטמן קוף צעצוע במקומות בהם מתבצעות הרציחות. כשקוף כזה נמצא בשקית על ידית דלת הדירה, בה היא מתגוררת עם אביה, החקירה הופכת אישית יותר ומצמררת יותר. אַבִּי תחווה חקירה רבת תהפוכות, תגלה שאי אפשר לבטוח אפילו בחברים קרובים, וכשתפצח את התעלומה תלמד גם משהו על עצמה.

יתרונו של הספר מבחינתי הוא בהצצה אל חייהם של מהגרים, שלמרות היותם אמריקאים מזה שנים רבות לא איבדו את הלהט הפטריוטי האירי. למדתי מעט על ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, בשלהי המאה העשרים, והתוודעתי אל ארגון קלאן נה גאל, שגייס כסף בקרב מהגרים איריים בארצות הברית כדי לקנות נשק לשחרורה של אירלנד. חסרונו של הספר מבחינתי הוא באלימות יוצאת הדופן שלו, הן בתיאור מקרי הרצח והן במידע הנחשף בסיום.

"אירית שחורה" הוא הראשון בספרים שכתב סטיבן טלטי סביב דמותה של אַבִּי קירני. חובבי ספרי בלש ומתח ייהנו ממנו, שכן הוא מותח ומאיים כדבעי. למרות שהוא כתוב יפה, ולמרות הערך המוסף הלימודי שלו, אני, כנראה, לא קהל היעד המתאים.

Black Irish – Stephan Talty

עם עובד

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

סיפורים אוקראיניים / ניקולאי גוגול

62076

באחרית דבר לספר מתיחסת המתרגמת נילי מירסקי לרקע לכתיבת הסיפורים האוקראיניים. גוגול, יליד אוקראינה, חי בתקופה של התעוררות לאומית ותרבותית בארצו, תקופה של התבדלות מן האימפריה הרוסית. היתה לו האפשרות לבחור להצטרף אל שורות הסופרים האוקראינים שהחלו לכתוב בשפתם, או להשתייך אל המסורת הספרותית הרוסית. הוא בחר לעבור לסנקט פטרבורג ולכתוב ברוסית, אך את סיפוריו הראשונים מיקם בסביבה האוקראינית, אותה הכיר היטב.

חמישה הסיפורים שבקובץ ראו אור בין השנים 1830 ו-1835, שלושה מהם ריאליסטים, ושניים – "ויי" ו"ערבו של יום איואן קופאלו" – נטועים באגדות עם ובאמונות טפלות, ונושאים אופי של פנטזית אימה, שבה השטן ומכשפות שולטים בגורלם של בני אנוש.

"מעשה במריבה שרב איואן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'", הממוקם במירגורוד, אזור הולדתו של הסופר, הוא סיפור משעשע אודות שני אנשים נכבדים, שכנים המיודדים זה עם זה, שבעטיה של מילה שאינה במקומה – איון ניקיפורוביץ' כינה את איון איונוביץ' "אווז" – נגלע ביניהם סכסוך בלתי ניתן לגישור, שהתגלגל אל פתחו של בית המשפט. גוגול מלגלג על בטלנותם של גיבוריו, על נפיחוּת המעמד, על סדרי בית הדין, או ליתר דיוק על הסחבת ואי האכפתיות של בית הדין, ועל חטטנותם של הבריות שמצאו להם ענין לעסוק בו.

"בעלי אחוזה מן הדור הישן" הוא סיפור מתוק וחומל על שקיעתם של בני זוג, בעלי אחוזה מזדקנים, שחייהם מתנהלים בשגרה מצומצמת, נעים בין אכילה לשינה, בעוד משרתיהם וצמיתיהם פושטים על רכושם.

"איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו" הוא סיפור ללא סיום על איש צבא תם וישר דרך, שדודתו האמביציוזית דוחקת בו לשאת אשה. גוגול, בחן רב, מציג את עצמו בפתח הדברים כשכחן כרוני, שכדי לא לשכוח את הסיפור כתב אותו לעצמו, אך אשתו השתמשה בדפים למטרות משלה, ולכן אם ירצה מישהו מאוד-מאוד לדעת מה מסופר בהמשך, אין הוא צריך אלא לקום ולנסוע לגאדיאץ' ולבקש מסטפן איונוביץ'. הלה יספר בחפץ-לב, ואפילו ישוב לספר מן ההתחלה ועד הסוף.

גוגול מספר את סיפוריו כמו משיח לפי תומו לפני קהל שאוזניו כרויות. הוא עושה שימוש בהפרזות ובהיתממות, ומוביל את קוראיו לקרוא בין השורות, לזהות את הביקורת מתחת לדברי הקילוסין שהוא מעתיר על ראשי גיבוריו. תיאוריו את האנשים ואת סביבתם בהירים וחיים, עד כי אפשר להריח ולראות ולמשש ולחוות את הסיפורים באופן כמעט גשמי. מספר פעמים הוא חוזר על המשאלה להיות צייר כדי להיטיב להמחיש את שרואות עיניו, אך די במילותיו כדי להעלות תמונה. הנה קטע מתוך "מעשה במריבה שרב איואן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'":

הו, אילו צייר אני, מצייר הייתי להפליא את כל חמדתו של הלילה! מצייר הייתי את מירגורוד השקועה כולה בתרדמה; את הכוכבים שלא ייספרו מרוב, הצופים בה ללא-ניע;  את הדממה המדומה, שנביחות כלבים מחלחלות אל תוכה מקרוב ומרחוק, את שמש-הכנסיה המאוהב החולף בסערה על פניהם ומזדחל מבעד למשוכה בעוז-רוח של אביר; וכיצד כתליהם הלבנים של הבתים מלבינים ביתר-שאת לאור הירח, והעצים החופים עליהם מתכהים והולכים, וצל העצים משתרע שחור והואר משחיר והולך, והפרחים והעשב שנדם מגבירים ניחוחם, והצרצרים, אביריו ההומים של הלילה, פוצחים מכל עבר ברינה צרודה, נלבבת. מצייר הייתי אחד מאותם בתי-החומר הנמוכים, וכיצד מתהפכת בו על משכבה הבודד בת העיר שחורת הגבות, שדיה הצעירים רוטטים, ובחלומה שפם של הוזאר וזוג דרבנות, ואור הירח משתעשע על בלחייה. מצייר הייתי את הדרך הלבנה ועליה מרצד צלו השחור של העטלף, הנתלה על ארובותיהם הלבנות של הבתים…

הסיפורים האוקראיניים נכתבו, כאמור, בראשית דרכו הספרותית של גוגול, אך הם בשלים, שנונים ומקסימים, ומהנים מאוד לקריאה. נילי מירסקי תרגמה יפה, והוסיפה אחרית דבר מעניינת.

Никола́й Васи́льевич Го́голь

עם עובד

1980 (1830 – 1835)

תרגום מרוסית: נילי מירסקי

מנהיגה ללא גבולות / דבורה הכהן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d794d799d792d794_d79cd79cd790_d792d791d795d79cd795d7aa2

שמה של הנרייטה סאלד קשור לבלי הפרד בהיסטוריה של "הדסה" ובמפעל עלית הנוער. ההיסטוריה הפרטית והציונית שלה מוכרת פחות. ההיסטוריונית והסוציולוגית דבורה הכהן, שספריה הקודמים עסקו רבות בנושאי עליה, מספרת ב"מנהיגה ללא גבולות" על חייה האישיים והציבוריים של סאלד.

הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור ב-1860 להורים שהיגרו מאירופה בעקבות הצעה שקיבל אבי המשפחה, הרב בנימין סאלד, לשמש כרב הקהילה. בארצות הברית עדיין נהוגה העבדות, לינקולן ייבחר לנשיאות בשנה הבאה, מלחמת האזרחים עומדת לפרוץ. בקהילה היהודית מתנהלים מאבקים בין האורתודוכסים לרפורמים, התנועה הקונסרבטיבית עושה צעדים ראשונים, והרב סאלד מהלך בזהירות בין הטיפות. הנרייטה היתה הבכורה מבין שמונה בנות, שלוש מהן נפטרו בילדותן, ואחת נפטרה בגיל הנעורים. השכלה מעמיקה לבנות לא היתה מקובלת, אך הנרייטה נהנתה מלימודים מסודרים – היא היתה התלמידה היהודיה היחידה בתיכון כללי – ומעידודו הפעיל של אביה שהרחיב את אופקיה. עידוד זה לא סייע בידה לזכות בהשכלה גבוהה, שכן המוסדות שחשקה בהם לא קיבלו נשים, והמוסדות הפרטיים שנועדו לנשים היו יקרים מדי עבור המשפחה. הנרייטה בת השש-עשרה הפכה למורה. למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר תגשים את שאיפתה להשכלה גבוהה, כשתתקבל – אשה ראשונה – לסמינר התיאולוגי היהודי, בכפוף להתחיבותה לא לדרוש תואר רבני בתום הלימודים.

כישוריה הארגוניים, השלובים בחזון מרחיק ראות, באו לידי ביטוי כשיזמה וארגנה כתות ללימוד אנגלית עבור המהגרים הרבים, שנמלטו מאירופה בעקבות "הסופות בנגב". גם מהגרים לא יהודים התקבלו בברכה במוסד שהלך והתרחב. היא לא הסתפקה בהקנית השפה, והוסיפה כתות להכשרת מבוגרים – הנהלת חשבונות לגברים ותפירה לנשים – כדי להקל על השתלבותם של המהגרים בארצם החדשה. בפעילות זו ניכרות אותן תכונות שיאפיינו את כל מפעליה העתידיים – אי הסתפקות בפתרון נקודתי, אלא הרחבת המבט לתחומים שלובים; ריכוזיות ומעורבות אישית בכל פרט, ועם זאת עבודה בשיתוף פעולה עם הכפופים לה; כישרון לגייס אנשים ומקורות מימון; עבודה התנדבותית שלה עצמה.

היכרותה של סאלד עם המהגרים, פליטי הפוגרומים, פיתחה בה את התפיסה הציונית. על השקפת עולמה השפיע גם פרסום ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר, שקרא להקמת בית לאומי לעם היהודי. היא כתבה מאמרים לעתון "ג'ואיש מסנג'ר", שבהם קראה להמנע מהתבוללות  ולשאוף לבית לעם היהודי.

במשך כעשרים שנה עבדה באגודה היהודית להוצאה לאור, תחילה בהתנדבות, ואחר כך כמזכירה וכחברת הנהלה, תרגמה וערכה פרסומים יהודיים. את עבודתה זו עזבה ב-1910 בעקבות משבר אישי – בן זוג שהכזיב – משבר שנמשך כשנתיים, ובשיאו לקתה בעיוורון ואושפזה למשך כשמונה חודשים.

בגיל חמישים, שבורת לב, ולאחר שנים של עבודה מפרכת בהוראה ובהוצאה לאור, הפנתה הנרייטה סאלד את להט אמונתה ואת מרצה הבלתי נלאה להקמת "הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, שמיקדה את פעילותה בסיוע רפואי לתושבי ארץ-ישראל. ביקור בארץ בחברת אמה חשף בפניה את מצוקתם הקשה של התושבים, את תמותת התינוקות המבהילה, את הבורות ואת העדר השירותים הרפואיים. משלחות ראשונות של אחיות יצאו לארץ, וב-1920 הצטרפה אליהם הנרייטה סאלד עצמה, כשקצה נפשה בהתמודדות המתישה עם נסיונותיה של ההסתדרות הציונית האמריקאית להשתלט על "הדסה" ועל קופתה. תכניתה היתה לשבת בארץ שנתיים, ולשוב אל אחיותיה בארצות-הברית, אך בפועל נשארה כאן עד סוף ימיה, וערכה מסעות בין היבשות על פי הצורך.

סמוך להגיעה לגיל שבעים הוטלה על שכמה האחריות למחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית. בין השאר ערכה תכניות לטיפול באם ובילד, ופיתחה את מערך ההזנה בבתי הספר, שהפך בהשראתה למפעל בעל ערך חינוכי ולא לפעילות צדקה. עקבות פעילותה למיסוד עבודה סוציאלית מקצועית ניכרים בישראל עד היום.

מפעל "עליית הנוער" החל בגרמניה בשנת 1932 ביוזמתה של רחה פריאר, שביקשה לסייע לנערים שסבלו מן האנטישמיות הגואה. שנה אחר-כך התבקשה הנרייטה סאלד, כבר בת שבעים ושלוש, ליטול על עצמה את המשימה. תחילה סירבה, משום שלא ראתה דרך מעשית לביצוע התכנית להעלות לארץ אלפי בני נוער, אך לאחר שביקרה בעצמה בגרמניה, ונפגשה עם בני הנוער ועם הוריהם המודאגים, התגייסה בלהט לארגון. חמשת אלפים בני נוער עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה. עשרת אלפים נוספים, מכל התפוצות, וביניהם גם ניצולי שואה, עלו במהלך שנות המלחמה. כשחלה ירידה במספר בני הנוער שהצליחו לעלות, הפנתה את משאבי המפעל לילדים במצוקה בארץ. לא בכדי כונתה אמם של הנערים: היא קבלה את פניהם בנמל, ביקרה אותם בישובים (בעיקר בקיבוצים) בהם שובצו, ודלת ביתה היתה פתוחה בפניהם. יום האם בישראל – כעת יום המשפחה – חל בתאריך פטירתה, ל' בשבט.

דבורה הכהן עוקבת אחר חייה של סאלד, משלבת בין פניה הציבוריים לחייה הפרטיים. דגש ניתן לקיפוח שחוותה כאשה, החל בחסימת האפשרות ללמוד לימודים גבוהים, דרך תוארה כ"מזכירה" בהוצאה לאור למרות שניהלה אותה בפועל, עבור בקיפוח בשכרה, בהתנגדויות שנבעו בחלקן מהיותה אשה בעמדה בכירה, ובהשתלבותה במאבק בעד זכות הצבעה לנשים. נראה כי לא ידעה לדרוש הכרה ותנאים שווים: אחד ממנהלי ההוצאה לאור אמר שיכולה היתה להגדיל את שכרה, כראוי לה, לו רק היתה מבקשת, ומחליפיה בהוצאה זכו להכרה כששמם כמתרגמים ועורכים הופיע על הספרים בעוד שמה שלה נעדר מהם. במאמר ב"על המשמר" מ-1960 מצאתי ציטוט מדבריה, ולפיו "איני רוצה באהדה, בכבוד ובהערצה, אני רוצה לעבוד". אולי כל נושא הקיפוח לא הטריד אותה כפי שצריך היה להטריד, וכפי שהוא מטריד את ההיסטוריונית.

הנרייטה סאלד היתה דמות מופתית, אשת ביצוע ואשת הגות. כמה מרעיונותיה ראויים לתשומת לב, היום ממש כבעבר. כך, לדוגמא, התיחסה למלאכתו של המורה: "העברת מידע היא החלק החשוב פחות במלאכת ההוראה[…] המטרה העיקרית לפתח חשיבה מקורית […] לאתגר בניתוח ביקורתי ובעיקר לחנך". סאלד, שכל חייה עסקה בגיוס כספים, התנגדה לפילנתרופיה כערך לעצמו, שכן היא מעמיקה את תחושת הנזקקות מצד אחד ונוטעת תחושת עליונות מן הצד השני. בכל מפעליה ניסתה ליצור מעורבות ומחויבות אישית של התורמים ושל הנעזרים.

הנרייטה סאלד נפטרה בירושלים ב-1945, שלושה חודשים לפני סיום המלחמה, בתום חיים אינטנסיביים ורצופי מאבקים, מפנים ומחוץ, חיים שהוקדשו רובם ככולם לתועלת הציבור, ללא טובת הנאה לעצמה. טוב עשתה דבורה הכהן כשחקרה את חייה והביאה את סיפורה המרתק בפני הציבור.

עם עובד

2019

אור ירח / מייקל שייבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d795d7a8_d799d797d7a82

"אור ירח" הוא סיפורם של סבו וסבתו של מייקל שייבון, הסופר עצמו או בן דמותו הבדוי. חייהם של הוריה של אמו עמדו בצל מלחמת העולם השניה. סבתו של המספר היתה בהריון מגבר נוצרי שעקבותיו אבדו, כשפלשו הנאצים לצרפת. את בתה ילדה כשהסתתרה במנזר, ולאחר גלגולים באירופה המדממת הגיעה עם הילדה לארצות הברית, ועל ידה מקועקע מספר ממספרי אושוויץ. סבו של המספר השתתף בקרבות נגד הנאצים, קרבות שגרמו לו, כמו לגברים אחרים, לאטום את רגשותיהם כדי לשרוד את זוועות המלחמה. האטימות הזו לא עמדה לו כשהגיע אל מחנה עבודה נאצי, וניצב אל מול השרידים המעונים.

השפעת חוויות אותה תקופה על הסבתא היו גלויות לעין. היא נעה בין מצבי רוח קיצוניים, נרדפה על ידי רוחו של סוס-ללא-עור – בני משפחתה העלו השערות שונות לגבי משמעותו – ובנסיבות מסוימות היוותה סכנה לעצמה ולסביבתה. הסב, לעומתה, היה על פני השטח יציב והגיוני, ושימש אב לילדתה של אשתו, אבל נכדו כותב עליו כך, בהשפעת סיפורו של סלינג'ר, "לאסמה – באהבה ובתיעוב": איש לא השתמש בביטוי "התמוטטות עצבים" ולא ניסה לטעון שסבא שלי חזר מהמלחמה כשאינו "בריא בגוף ונפש", כניסוחה של אסמה בסיפור. מעולם לא חשבתי על סבא שלי כעל מי שסובל מהשפעה מאוחרת של ההפרעה שבני דורו קראו לה "תשישות קרב". ועם זאת נדמה היה לי שהסיפור של סלינג'ר יכול להסביר משהו אצל סבא שלי שתמיד הרגשתי שהוא מצריך הסבר.

המירוץ אל החלל והנסיונות לחרוג מגבולות כדור הארץ שזורים בספר בשלל אופנים. הסבא התעניין כל חייו במדע הטילים, עוד כשזה היה בחיתוליו. לקראת סיום המלחמה, בעקבות שיחה עם כומר ממדינות הציר, שעסק בכתיבת תזכיר בנושא מפגש עם עולמות אחרים והשאלות ההומניות והתיאולוגיות העולות ממנו, נתן לבו ליכולתם של אויבים להידבר. התגלית כי בחלל הריק פזורות נפשות המסוגלות להבנה, המסוגלות להגיע זו אל זו, הסעירה אותו, והוא החליט לצאת לחפש את גיבורו, ורנר פון בראון, ולשתף אותו בתובנה שרכש. במקום למצוא את מדען הטילים, מצא את תוצאות עבודתו, את עובדי הכפיה ששרדו במיטלבאו-דורה, המחנה התת-קרקעי בו נבנו טילי 2-V. עד סוף ימיו לא השתחרר מן הזעם כלפי האיש.

בהקשר זה מתייחס הספר אל מבצע פייפרקליפ, שהעניק מקלט אמריקאי למדענים הגרמנים, וכיסה על פשעיהם. פון בראון שיקר כל חייו כשטען שלא ידע על המתרחש במפעל, והסבא הגיע למסקנות מרות בשל שיתוף הפעולה של הממשל ושל נאס"א עם שקריו: ערכי הצדק, היושר, ההגנה על החלש […] הם חסרי כל חשיבות בעיני המדינה שחרתה אותם על דגלה. הם סרח עודף שיש לעקוף אותו כדי לשלוט. למעשה, הערכים האלה לא שרדו מן המלחמה ומכאן משתמע: במובן מסוים אך מהותי, שהקריירה המזהירה של פון בראון אחרי המלחמה מוכיחה ומדגימה אותו גם יחד, גרמניה הנאצית ניצחה.

מכל מקום, טינתו של הסב כלפי האיש וכלפי התעשיה לא פגמו בלהט ובהתמסרות בהם עסק הוא עצמו בחלל. במשך שנים רבות בנה דגמים עבור נאס"א, ובביתו בנה דגם של מושבה ירחית, במרכזה הטמין את דמויותיהם של בני משפחתו, כי בירח, במרחק 230,000 מייל מצחנת ההיסטוריה, לא היו לא שיגעון ולא זכר האובדן.

עד בערך מחציתו של הספר הוא נראה לי מבולבל מדי, עמוס מדי. הסיפור קופץ בין זמנים, לא תמיד ברור הקשר בין סיפורים עוקבים, ולארועים שונים בחשיבותם מוענק משקל שווה. הפריע לי מאוד העיסוק האובססיבי של הסופר בהסתרה ובהטעיה, העירוב המתעתע בין אמת לבדיה, ששייבון מצהיר עליו בדברי הפתיחה ובתודות. יחד עם זאת, הספר מתגבש בהדרגה ליצירה מרגשת ובהחלט מומלצת.

Moonglow – Michael Chabon

עם עובד

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הצאר החדש / סטיבן לי מאיירס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a6d790d7a8_d794d797d793d7a92

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר במפתיע נשיא רוסיה, בוריס ילצין. ולדימיר פוטין, שרק חמישה חודשים קודם לכן מונה לראש ממשלה, תפס את מקומו. כהונתו של ילצין התאפיינה בהפכפכנות, כשהנשיא האלכוהוליסט שבריאותו רופפת מואשם בשחיתות, ומעורר התנגדות הולכת וגוברת מבית ומחוץ. בחצי השנה לפני מינויו של פוטין, החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה, וכולם, כולל פוטין עצמו, היו בטוחים שגורלו יהיה כגורלם. אבל ילצין סבר אחרת, וסימן את פוטין כיורשו. פוטין זכה לפופולריות כראש ממשלה בשל טיפולו התוקפני במרד הצ'צ'ני, ושמו לא נקשר בכשלונות ובשערוריות של הקרמלין, ובכל זאת הרוסים, כמו שאר העולם, לא ידעו מה הוא מייצג ולמה לצפות ממנו.

העתונאי סטיבן לי מאיירס חקר את חייו של פוטין ואת הקריירה הפוליטית שלו, וניסה להתחקות על טיבו ועל מניעיו. הספר מתלווה אל פוטין החל מילדותו בלנינגרד, שם הסתפקה משפחתו בחדר יחיד בדירה אותה חלקה עם משפחות אחרות, דרך עבודתו בשירות הקג"ב, פעילותו כיועץ לראש עירית לנינגרד, וכלה בשתי תקופות הכהונה שלו כנשיא. מאפיין מובהק של הספר כולו הוא אי הודאות באשר לעובדות שמאחורי הקלעים. במהלך מרבית שנותיו של פוטין הוא החזיק בעמדות כוח שהיו עשויות להעשיר אותו, אך חי בצניעות יחסית. האם, בניגוד לסובבים אותו, נמנע משוחד ומשחיתות, או שצבר מליונים בסתר? אחדים ממתנגדיו הפוליטיים מצאו את מותם בדרכים בלתי טבעיות, אך שום עדות ישירה אינה קושרת אותו אל הרציחות. האם הורה עליהן, או שרק יצר את האקלים שבו רציחות פוליטיות הן דבר שבשגרה? מה בדיוק היה תפקידו בקג"ב? יותר מפעם אחת נוקט הכותב לשון "היו מי שהניחו", שכן רב הנסתר, כך נראה, על הגלוי.

למרות הערפול המכוון, נראה לי שניתן להצביע על שלוש תקופות מובחנות בחייו הפוליטיים של פוטין. התקופה הראשונה היא בין השנים 1975 ו-1999. לאחר סיום לימודיו הגשים פוטין חלום ילדות, והצטרף לקג"ב. הוא לא הפך למרגל במסווה, כפי שחלם, ומרבית תפקידיו, כך עולה מן הספר, היו זוטרים למדי. באוגוסט 1991 פרש מן הארגון, ומונה ליועץ לאנטולי סובצ'ק, ראש עירית לנינגרד, ששינתה מאוחר יותר את שמה לסנקט פטרבורג. בעיריה החזיק בתפקידי מפתח, אך הפגין נאמנות מופלגת לראש העיר, בדומה לנאמנות שהפגין כלפי הקג"ב. נאמנותו לסובצ'ק – הוא הבריח אותו מן המדינה כדי למנוע את העמדתו לדין בשל שחיתות – זכתה להערצתו של ילצין, שאמנם גינה את עצם המעשה אך התפעל ממניעיו. ככל שניתן להתרשם, בתקופה זו לא היו לפוטין שאיפות להפוך למנהיג בעצמו.

התקופה השניה היא זו שבין השנים 2000 ו-2008, תקופת נשיאותו הראשונה. למרות הפופולריות שזכה לה כראש ממשלה, ולמרות שזכה במרץ 2000 בבחירות לנשיאות, הוא סבר שהמשטר המתאים לרוסיה הוא של "דמוקרטיה מנוהלת", כשהוא עצמו מנהל-על. עוד בתקופה הראשונה אחרי התפרקות ברית המועצות הציג עצמו כדמוקרט מושבע, אבל אמר כי "אני מאמין שפנִיָה לטוטליטריות לפרק זמן נתון אפשרית במדינה שלנו. את הסכנה אין לחפש במוסדות אכיפת החוק של המדינה, בשירותי הבטחון, במשטרה ואפילו בצבא. הסכנה טמונה במנטליות, במנטליות של עמנו, במנטליות שלנו. לכולנו – ואני מודה שגם לי מדי פעם בפעם – נדמה שאכיפת הסדר ביד ברזל תסייע לכולנו לחיות חיים טובים יותר, נוחים יותר ובטוחים יותר". בחירתו של מאיירס במוטו ברוח זו מתוך "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, מצביעה על קו יסוד זה בתפיסתו של פוטין. הנשיא אמנם הקדיש תשומת לב מרובה לתדמיתו (עד כי משטרו כונה "וידאוקרטיה"), דיכא את התקשורת ואת מתנגדיו, וזייף את התוצאות במערכות הבחירות הבאות לנשיאות ולדוּמה, אבל לתמיכה בו היו גם מניעים בלתי כפויים. המשק צמח בשיעור ממוצע של שבעה אחוזים בשנה, חובות החוץ נפרעו, יתרות המטבע גדלו, וההוצאות רוסנו. חולשות מבניות של הכלכלה והתפוררות הבסיס התעשייתי הוסתרו תחת הצמיחה, ורק משברים עולמיים חשפו אותן. האוליגרכים, ששגשגו על חורבות המשטר הסובייטי, וצברו עושר אגדי והשפעה בלתי מוגבלת, גילו שפוטין אינו מונח בכיסם (כפי שתואר במפורט בספר "היו זמנים ברוסיה"), והנשיא אפשר להם להחזיק ברכושם כל עוד נמנעו מלנסות למשוך בחוטי הקרמלין. פוטין הצליח להקסים דמויות מפתח במערב, ויצר רושם של מנהיג פרגמטי, אך במחצית השניה של תקופה זו החלו להשמע קולות אחרים, והוא הפך בהדרגה ובכוח למנהיג יחיד, ששלטונו נשען על אלימות ועל הפחדה.

התקופה השלישית מתחילה ב-2008 ונמשכת עד היום. רבים סברו שפוטין ישנה את החוק, כך שיאפשר לו להבחר לתקופת כהונה נוספת כנשיא, אבל הוא העדיף לשמור על מראית עין של הליכים תקינים. בדומה לילצין, שבחר בו ליורש, בחר הוא עצמו בדמיטרי מדבדב כיורשו. בשונה מילצין, שפרש לביתו, פוטין מונה על ידי מדבדב לראש ממשלה, ובפועל נותר האיש החזק במדינה. ארבע שנים אחר-כך החליפו השניים תפקידים. פוטין של תקופה זו הוא אדם שונה, ונדמה כי אינו מבחין בין האישי למדיני. מאיירס כותב כי "האכזבה הכלל-עולמית הגורפת והבוטה שקיבלה את פניו בשובו לכס הנשיאות, הגינויים לדיכוי האלים של ההפגנות, המחאות על הליכי המשפט של "פוסי ריוט" וכיכר בולוטנאיה – כל אלה הקשיחו את עמדתו והכרתו של פוטין כי המערב עוין אותו ואת האינטרסים שלו, וממילא עוין את רוסיה כולה". הסופר ולדימיר סורוקין איבחן אחרי סיפוח חצי האי קרים כי "כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו נעשו המדיניות של המדינה". שנים של דיכוי הכחידו כל התנגדות של ממש, ולדעתו של מאיירס אין כיום אדם שיכול או רוצה לקבל על עצמו לחולל שינוי, ואת מערכות הבחירות במדינה הוא מדמה לכפרי פטיומקין. חוג מכריו הקרוב של פוטין התעשר וקיבל לידיו את הפיקוח על ענפי הכלכלה, ממשאבי הטבע עד לאמצעי התקשורת, ומעמד אוליגרכים חדש צמח מן הפריפריה האפלה של הכלכלה ומעברו של פוטין. דוגמא בולטת להתנהלות השערוריתית של המדינה אפשר למצוא בעבודות להכשרת סוצ'י לקראת משחקי החורף ב-2014: חוזים חולקו בלי מכרזים ובלי פיקוח ציבורי, חוקים, כמו אלה שנועדו לשמירה על ערכי טבע, נרמסו, כשלים התגלו שוב ושוב בעבודות הבניה, פועלים נהרגו במספרים גדולים. אבל פוטין עצמו זכה לשיא הפופולריות שלו בשל הצלחתו להביא את המשחקים לרוסיה. מאיירס, שפתח את הספר בציטוט מספרו של דוסטויבסקי, מסיים אותו בנימה פסימית הנסמכת על "נפשות מתות" של גוגל: גורלה של רוסיה שזור עתה בגורלו, והיא דוהרת קדימה, כמו הטרויקה ב"נפשות מתות" של גוגול, אל גורל לא ידוע. אפשר שפוטין עצמו אינו יודע לאן היא דוהרת – רק קדימה, בפזיזות, בלי חרטה ובלי רתע. בראיון אתו תיאר את רוסיה לא כדיקטטורה, שכן החברה פתוחה יחסית, והאופוזיציה יכולה לומר את דברה (למרות שלא מיוחס לו כל ערך), אלא כמאפיה המנוהלת על ידי בוס ונאמניו.

"הצאר החדש" הוא ספר מרתק על דמות מפתח בעולם של היום, כתוב באופן מעניין למרות גודש הפרטים, ומתורגם במקצועיות על ידי כרמית גיא. הספר שופע מידע מעניין (כאן נגעתי רק בקצה קצהו), ופה ושם מתבקש, למרות שלא לכך התכוון הסופר, להרהר בהשתקפויות כמה מן הארועים בו במקומותינו.

מומלץ בהחלט.

The New Tsar – Steven Lee Myers

עם עובד

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

ומי גר במגדל / איתן דרור-פריאר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79ed799_d792d7a8_d791d79ed792d793d79c2

"ומי גר במגדל" הוא קובץ המכיל ארבע נובלות.

הציר הסיפורי של הנובלה הראשונה, "הושיעה את עמך", הוא טיול שנתי של תלמידי בית ספר דתי, טיול שמתחיל בים המלח, עובר בעין-גדי ומסתיים במצדה. איתן דרור-פריאר, כך למדתי מחיפוש ברשת, הוא בוגר החינוך הדתי, והיכרותו העמוקה עם העולם שהוא מתאר באה לידי ביטוי בניואנסים הקטנים, שמהם מורכבת התנהגותן של הדמויות בסיפור. "הושיעה את עמך", לדוגמא, היא הדרך בה המורה נפתלי מונה את התלמידים, שכן ספירה פשוטה אינה מקובלת. הנובלה מצטיינת בכתיבה מרשימה ומדויקת, ובנקל יכול כל אחד למצוא בה מקבילות לזכרונותיו שלו: מלכת הכיתה זוכה לחיבתה הגלויה של המורה, הילדה העניה נחשדת במכת כינים ומנודה, מבוגרים סוטים אורבים לילדות חלשות. וגם ביקורת נוקבת שזורה בין השורות, כשנפשם של הילדים נדחקת לקרן זוית חשוכה, הקפדה על כללים נוקשים אינה מאפשרת קשר אנושי של ממש בין מורים ותלמידים, והילדים עצמם אינם יכולים להושיע את החלשים שביניהם.

"ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" מתרחש במקביל בשלושה זמנים. בזמן הראשון, ג'ולי, שברחה ארצה מאימת הנאצים, ובאמתחתה רק מעיל פרווה ומספר מכתבים ותמונות, חיה בתל-אביב, בקשר זוגי מרגש ונוגע ללב, עם בעלה ארתור. משפחתה כולה נמחתה מעל פני האדמה, ורק אסתרה, דודתה של אמה, שרדה בארגנטינה, לשם היגרה עם בעלה לפני המלחמה. בזמן השני, סיפורה של אסתרה הוא סיפורו של "צבי מגדל", ארגון הסרסורים שפיתה הורים יהודים עניים לחתן את בנותיהם עם זרים אמידים, תוך הבטחה להעניק לבנות חיים טובים מעבר לים. ובזמן השלישי, ג'ולי, לאחר שהתאלמנה, נוסעת לארגנטינה לחפש את קברה של אסתרה. איתן דרור-פריאר מתמרן יפה בין שלושת הזמנים, ומתאר את חייהן של שתי הנשים באמצעות אפיזודות מזוקקות. צובטת את הלב דבקותה של ג'ולי בכל פרט משתי התמונות היחידות ששלחה אסתרה אחרי שעזבה את בית הוריה, כאילו אם תצליח להבין כל כתם וכל צללית תצליח להעניק לדודה חיים חדשים. לא יכולתי שלא להזכר בתמונה מתוך "תחרה הונגרית", שבה השורדים היחידים מתאמצים לוודא, עשרות שנים אחרי השואה, מתי בדיוק נולדו ומתי בדיוק התחתנו כל אחד מן הנרצחים, כאילו מבקשים לקבע את קיומם.

הנובלה השלישית נושאת את שם הספר, "ומי גר במגדל", והיא מתרחשת בבנין משותף. גם הנובלה הזו מתרוצצת בין הזמנים, תינוקות נולדים, ילדים יוצאים להרפתקאות, זוגות נוצרים ונפרדים, הבנין רוחש בגידות ואהבות. הפעם יש לסיפור מספר יחיד, ניר שגדל בבנין, והוא מתאר, מתוך געגוע למרות קשיי החיים, את הדינמיקה בין השכנים, ואת השתלשלות חיי הילדים שבגרו והמבוגרים שהזדקנו. כמו הנובלות הקודמות, גם זו מצטיינת בכשרון ללכוד את הפרטים החשובים, שבכוחם להעמיד תמונות מדויקות של ארועים ושל רגשות, אבל לטעמי היא מעט עמוסה מדי.

ב"ילד משלָך" אנו פוגשים את המורה נפתלי, זה שמלמל "הושיעה את עמך" בנובלה הראשונה כדי לוודא שכל הילדים נוכחים. כאן הוא כבר גבר במיטב שנותיו, נשוי לרחל. שניהם כמהים לילדים, ניסו להעזר ברפואה, ניסו להשתטח על קברי צדיקים, אך לשווא. הסופר מתאר באמפתיה את תסכוליה ואת כמיהותיה של רחל, כאילו הוא מצוי בתוך עורה, ועל רקע זה הפתרון הבלתי שגרתי שמציע נפתלי משכנע ומתקבל על הדעת.

איתן דרור-פריאר זכה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרו הקודם "אצבעות על הגבעה". למען האמת, לא שמעתי על הסופר עד שקראתי את ספרו השני, תגלית משמחת מבחינתי. הסיפורים, הנכנסים אל הלב, כתובים בקול יחודי, בכשרון לבחור את הפרטים המעבירים תמונה ומשמעות, וביכולת לתאר עומק רגשי סוער בעדינות רכה. ספר מומלץ בהחלט.

עם עובד

2019

מוות על הנילוס / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed795d795d7aa_d7a2d79c_d794d7a0d799d79cd795d7a12

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון