סיפורי משפט

כותרת משנה: מאחורי הקלעים של פסקי הדין ששינו את פני החברה הישראלית

עורכי "סיפורי משפט", איסי רוזן-צבי, הילה שמיר ושי אספריל, כינסו יחדיו אחד-עשר פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון בין השנים 1965 ו-2017. מטרתו של הספר, כפי שנכתב במבוא, היא להסיר את המחיצה בין הציבורי לפרטי, בין הכללי לאישי, ולספק הצצה לסיפורים ולאנשים שביסוד פסקי הדין, וכל אחד מפרקי הספר אכן משלב בין סיפוריהם הפרטיים של העותרים, ולעתים גם של באי-כוחם, ובין ההלכה שנקבעה בפסק הדין. משותפת לכולם היא האמירה שיש בהם על החברה הישראלית, בין אם מדובר במקרה שחשיבותו היתה ברורה כבר בעת שנדון, ובין אם חשיבותו והשפעתו נגלו בשנים שאחר כך.

שניים מן המקרים מוכרים (לי) יותר מהאחרים. בפרשת דנילוביץ משנות התשעים הכריע בית המשפט לטובתו של דייל אל על, שביקש לקבל כרטיס חינם עבור בן זוגו, ולהשוות בכך את תנאיו לאלה של דיילים הטרוסקסואלים. פסק הדין תרם תרומה רבת משמעות לעיקרון איסור ההפליה לרעה על רקע מיני, ויותר מכך להכרה בבני זוג מאותו מין. אייל גרוס, שכתב את הפרק הזה בספר, עוקב אחר התהליך המשפטי כולו, ועומד על חשיבות הגורמים החוקתיים והפרסונליים שהשפיעו על תוצאתו. בפרשת אליס מילר, שנה אחר-כך, קיבל בית המשפט את עמדת העותרת, ופתח את קורס הטיס הצבאי בפני נשים. פרק זה נכתב על ידי נטע זיו, שהיתה מעורבת בתיק מטעם האגודה לזכויות האזרח. היא מתארת את המורכבות העצומה של העתירה, ואת הדילמות שעמדו בפני המעורבים בה, בין השאר ההתחבטות אם תיק אליטיסטי שכזה הוא שיוביל את המהפכה הפמיניסטית בישראל.

הנה בקצרה פרטים שמשכו את תשומת לבי בסיפורים האחרים. על הפרשות במלואן ניתן לקרוא ברחבי הרשת, או לבחור במבט האינטימי המעניין המוצע בספר.

נעמי לבנקרון מספרת על פרשת מרים תורג'מן, זונה שקיבלה לקוחות בביתה, והורשעה בהחזקת נכס לצרכי זנות. עמדתה הברורה של הכותבת היא שהמבקשים להגן על הנשים שבשולי החברה באמצעות חקיקה ואכיפה טועים. כדי שיתרחש שינוי, נדרשת פעילות חברתית ומחקרית, וקשה עד מאוד להאבק בזנות מבלי למגר פערים חברתיים קודם לכן.

בפרשת אתא נגד שוורץ עמד אדם יחיד על זכותו לא לסבול מן הרעש שנגרם מפעילות המפעל. דוד שור מצביע על פרשה לכאורה פשוטה זו כעל ציון דרך בפריצת הליברליזם הכלכלי למשפט הישראלי. העובדה שאדם אחד הרהיב עוד לצאת נגד מפעל הסתדרותי היתה יוצאת דופן בשנות הששים, ואתא אכן נאחזה בשאננות באמונה שהנזק הכלכלי שייגרם לה, בהשוואה לאי הנוחות של היחיד, יכריע את הכף.

איסי רוזן-צבי, שכתב על פרשת שילה נגד רצקובסקי, ביקש לבדוק את הסיבה להערת אגב שכתב השופט ברק בתיק. ההערה מתייחסת לחובת תום הלב בסדר הדין האזרחי, ולכאורה אינה קשורה ממש למקרה הנדון. בירוריו וממצאיו מצביעים על האופן בו מתרחשים שינויים טקטוניים במערכת המשפט. בשולי הדברים למדתי כי השיטה האדוורסרית, שכבר אינה מקובלת, אפשרה העלאת כל טענה, אפילו שקרית, בנוסח: "לא לוויתי מן התובע דבר, ואם לוויתי השבתי לו את ההלוואה, ואם לא השבתי התובע מחל לי". בדיחות רבות על עורכי דין נסמכות על השיטה הזו.

נילי כהן כותבת על הפרשה הטרגית של קניג נגד כהן. אשה התאבדה בקפיצה מחלון יחד עם בתה בת השלוש. לפני מותה שרבטה על פתקים את רצונותיה האחרונים, ובכך נפתח דיון בשאלה מהי צוואה.

שרון אברהם-ויס ואבישי בניש מספרים על בג"ץ הקיום בכבוד, שדן בכוונת הממשלה לקצץ בגמלת הבטחת הכנסה. הם כותבים באכזבה על תחושת הפער שלא נסגר בין השופטים לבין השוליים העניים של החברה בישראל, אך מצד שני מצביעים על חשיבותו של המשפט שהעלה את שאלת הקיום בכבוד אל הדיון הציבורי.

בפרק על הדיון בהפרטת בתי הסוהר מצביע אפי מיכאלי על הריסון השיפוטי. במקרה הנדון נוצל הריסון על ידי המדינה לסחבת, שבסופו של דבר עלתה הון למשלם המסים.

אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן כותבים על בג"ץ גורן נגד הום סנטר. עובדת גילתה ששכרה נמוך משמעותית מזה של גבר באותו תפקיד ובאותו ותק. פסק הדין העביר את נטל ההוכחה, שמדובר או שלא מדובר באפליה על רקע מיני, מן העובד אל המעסיק.

הפרק שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב אודות החוק למניעת הסתננות הוא מעט יוצא דופן. הן מתארות את השתלשלות החקיקה ואת ההתדינויות המשפטיות, אך עיקר הפרק מוקדש למסתננים עצמם, להתארגנות העצמית שלהם, ובעיקר לפערים הכמעט בלתי ניתנים לגישור ביניהם ובין עורכי הדין המבקשים לסייע להם.

הפרק האחרון הוא אולי החשוב מכולם, מפני שהוא עוסק בתופעה ההולכת ומתרחבת של הפרדה בין המינים, תופעה שמתרחשת ממש כעת. יופי תירוש כותבת על ההפרדה באקדמיה, על ההתנהלות הבלתי שקופה במתכוון של המל"ג, וקובעת בצדק כי הפרדה מאששת סטיגמות ותפיסות סטראוטיפיות כלפי בני הקבוצה שממנה הקבוצה החזקה מפרידה את עצמה… נשים הן הקורבנות האמיתיים פה… המחיר יהיה אנוש.

"סיפורי משפט" הוא ספר מעניין, המצביע על האופן שבו עתירות של יחידים מניעות קביעת הלכות רבות חשיבות, המשפיעות על התודעה החברתית. בהחלט מומלץ.

עם עובד

2021

מאה שנים של בדידות / גבריאל גארסיה מארקס

"מאה שנים של בדידות", ספרו המוכר ביותר של גבריאל גארסיה מארקס, ספר שנמנה עם הקנון הספרותי העולמי, הוא סיפורה של משפחת בואנדיה ושל העיירה מקונדו על פני מאה שנים ושבעה דורות.

מקונדו הבדיונית, פרי דמיונו של מארקס, נולדה כתוצאה ממוות. חוסה ארקדיו בעל הדמיונות, יזם וחוקר בנשמתו, הרג אדם. נרדף על ידי רוחו של המת, מומרץ על ידי חזיונות, ומלווה באורסולה, אשתו המעשית והנמרצת, הרחיק ממקום מגוריו, וסחף בעקבותיו אנשים נוספים שהפכו לדור המייסד של העיירה. מאה שנים אחר-כך נדון המקום להרס מוחלט, ומשפחת באונדיה הפכה לזכרון דהוי, מיתוס שאין מאמינים בו. הצגה זו של העלילה – נקודת פתיחה ונקודת סיום – היא חלקית עד מאוד. הזמן אמנם נע לינארית לאורך הדורות, אך בעיני גיבורי הספר הזמן נזיל יותר, חמקמק. אורסולה, שרוחה שורה על כל דורות המשפחה, גם כשהיא עיוורת ומסוגרת, ולכאורה מנותקת, מזדעזעת, שוב ושוב, כשהיא שמה לב בחושיה החדים כי הזמן אמנם אינו חולף […] אלא מסתובב במעגל.

תחושה זו של מעגליות מתעצמת בשל החזרתיות הפוקדת את המשפחה. נדמה שבני בואדניה גוזרים על עצמם את החזרתיות כשהם מעניקים בכל דור ודור לצאצאים, בעיקר לבנים, את אותם שמות – חוסה ארקדיו ואאורליאנו. כמעט בכל אחד מהצאצאים מתגלים קוי אופי וגורל האופיינים לשמו, גם כשמדובר בתאומים שהרבו להציג את עצמם כל אחד בשמו של השני עד שהתערבבו זהויותיהם.  

למרות שבני המשפחה מתגוררים באותו מקום, וגם אלה שעוזבים מוצאים בסופו של דבר את דרכם חזרה, הבדידות המוזכרת בשם הספר מאפיינת כל אחד ואחד מהם. כך, לדוגמא, חוסה ארקדיו, המייסד המיתולוגי, עובר את שנותיו האחרונות קשור לעץ וחי בתוך מחשבותיו; הקולונל אאורליאנו, שאליו מתייחס משפט הפתיחה המפורסם – "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" – הופך מגיבור לאומי למתבודד המייצר דגיגי זהב; אמראנטה, אולי הדמות המיוסרת מכולן, משום שהביאה על עצמה את גורלה הבודד במו ידיה, דחתה שני מחזרים בקור רוח, ורק סמוך למותה הגיעה התובנה כי ניהלה "מאבק לחיים ולמוות בין אהבה ללא מצרים ובין פחדנות שאין לכבשה, עד שניצח לבסוף הפחד חסר השחר שפחדה אמראנטה כל ימיה מלבה המיוסר שלה". איש לגורלו, בודד מחמת אופיו, גם כשהוא מוקף בבני משפחה.

לא רק כל אחד מבני המשפחה לוקה בבדידות, גם מקונדו עצמה מנותקת, וכתוצאה מכך היא בורה ומתפוררת. העיירה דוחה כל סממן של קידמה ושל טכנולוגיה, עד כדי כך שבדמדומיה מגיעים אליה צוענים, אולי צאצאיהם של אלה שפקדו אותה בימיה הראשונים, ומציגים שוב את אותם "חידושים", כמו מגנטים, כאילו לא חלפו עשרות שנים.

מוטיב מהותי בספר הוא כוחו של הגורל. האחרון בבני השושלת מקדיש שנים לפענוח גוילים עתיקים, שבהם מסופר סיפורה של מקונדו ומתואר מראש גורלם של בני בואנדיה. כשהבן האחרון יקרא את המילה האחרונה בגוילים, זכרונה של מקונדו יימחה.  

"מאה שנים של בדידות" אמנם מתמקד במקום יחיד ובמשפחה אחת, אבל הוא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות נרחבות יותר. מארקס עצמו הרחיב בנושא זה בנאום קבלת פרס נובל לספרות תחת הכותרת "בדידותה של אמריקה הלטינית". בין הנושאים הבולטים בהקשר זה: אאורלינו מנהיג מרד ממושך ועקוב מדם נגד השלטון, לאחר שהוא נוכח ברמאויות של המפלגה השמרנית. הוא עצמו, בכפיפות בלתי ניתנת לשינוי של צו הגורל, יהפוך למנהיג אכזר; מקונדו חווה פלישה של לבנים, המקימים חברת בננות, מסתגרים בשכונה מוקפת גדר חשמלית, ומדכאים עד עפר את הפועלים המקומיים.

את כל השפע הזה, ועוד, מספר מארקס בסגנון הריאליזם המאגי המוכר שלו. פטליזם ומציאות פוליטית, אמונות הבל וכוחות טבע, גשמיות ופנטזיה, כל אלה מעורבבים יחדיו ומסופרים בבטחון ובאמינות, עד כדי כך שגם הפנטסטי נקרא כמתקבל על הדעת.

"מאה שנים של בדידות" זכה למעמד איקוני בזכות שילוב של גורמים שונים, הנובעים כולם, כמובן, מכשרונו של הסופר. נדמה לי ששני הגורמים הדומיננטיים הם הסגנון המרהיב והמסרים הפוליטיים והחברתיים שאינם מצטמצמים לגבולותיה של ארצו.

מומלץ מאוד ליותר מקריאה אחת.

Cien Años de Soledad – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

1972 (1967)

תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרידן

מות יומת המלך / מרי רינו

"מות יומת המלך" הוא סיפור חייו של תסאוס, גיבור מיתולוגי, מלכה של אתונה, המוכר אולי ביותר כמי שיצא בשלום מן המבוך בכרתים לאחר שהרג את המינוטאורוס. כמו לכל סיפור מיתולוגי, גם לקורותיו של תסאוס גרסאות רבות. מרי רינו, שכתבה מספר ספרים היסטוריים, בחרה גרסה משל עצמה, שבעיקרה מנטרלת את הסיפור מאלמנטים פנטסטיים וממופעי אלים, ומתרכזת יותר בסיפור האנושי. בהערות הסופרת שנספחו לספר ולא תורגמו, היא כותבת כי בהתבסס על ממצאים מארמון קנוסוס ועל פרטים מן הסיפורים שנכרכו בדמותו של תסאוס, כך היא רואה אותו: נמוך משקל, אמיץ ואגרסיבי, קשוח פיזית וזריז, בעל תאווה מינית מופקרת, גאה במיוחד אך עם תחושה של אנדרדוג, כושר מנהיגות כבר בגיל צעיר, ותחושה רומנטית של הגורל. אפי זיו, בספרו "גיבורי המיתולוגיה היוונית", כלל את "מות יומת המלך" בהמלצות הקריאה שלו, ואני מסיקה מכך שגרסתה של הסופרת אינה נופלת מכל גרסה אחרת.

מרי רינו נצמדה לצמתים המרכזיים בחיי תסאוס, החל בילדותו בטרויזון, שם הרתה אותו אמו לאייגסוס, מלך אתונה. המיתוס מספר כי האם הרתה גם לפוסידון, ותסאוס נולד למעשה לשני אבות, אך הסופרת, כאמור, ייתרה את מופעי האלים, והותירה אותם לתחום האמונה. כשבגר תסאוס סיפרה לו אמו מיהו אביו, ולאחר שעמד באתגר להרים את הסלע תחתיו הטמין האב את חרבו ואת סנדליו, שלחה אותו אמו לאתונה כדי שיטען לכתר. המיתוס פיאר את הצעיר השאפתן, כבן שש-עשרה באותם ימים, שבחר בדרך היבשה המסוכנת במקום לעשות את המסע בים; בגרסת הסופרת מתקיים ויכוח בינו ובין כמה מלחים שבעקבותיו הוא מחליט לעשות "דווקא" ולבחור ביבשה. בדרכו נקרו לו כמה דמויות מטילות אימה, שעל כולן גבר. גם כאן הסופרת בחרה להכניס מימד אנושי, ושיגרה את גיבורה לחסל את אחת המפלצות, שודד זקן בשם סקירון, כנקמה על שהרגה את חברו של תסאוס. החירות הסיפורית נמשכת גם בפרק על המלכתו של תסאוס באלאוסיס אחרי שהרג את המלך קרקיון. הסופרת בחרה בגרסה לפיה קרקיון היה מלך שנבחר מראש לשנה אחת, ובסיומה היה עליו להלחם על חייו כדי להחזיק בכהונתו, אך ייחסה למקום שלטון מטריארכלי מובהק ולמלך מעמד שולי בלבד. חירות מרובה יותר נטלה בפרק המפורט העוסק בקורותיו של תסאוס בכרתים, אחרי שהתנדב לצאת לשם עם חבורת הצעירים והצעירות שנאלצה אתונה להסגיר לידי מינוס. רינו סברה כי מן הממצאים בקנוסוס אפשר ללמוד על יוקרתם של רקדני הפר. לא מן הנמנע שרקדן פרים מוביל, שנהנה אולי מיוקרתם המשולבת של מטאודור ושל ניז'ינסקי, יהפוך לאהוב של נסיכה, ויקח חלק כלשהו בנפילת המשטר. בהתבסס על השערה זו היא מרחיבה את סיפור הקשר בין תסאוס לאריאדנה. בתו של המלך לא סיפקה לתסאוס אך ורק חוט שיוביל אותו אל לב המבוך. החוט הזה, בגרסת הספר, הוביל אותו אל חדריה של הנסיכה ואל פרשת אהבים. את סופו של המינוטאורוס שילבה הסופרת במזימה סבוכה של בן המלך לרשת את מקומו.

הספר עוזב את גיבורו כשזה שב לאתונה, שם הוא מגלה שהמלך שם קץ לחייו משום שסבר שבנו מת. את קורותיו של תסאוס בשנים הבאות תיארה הסופרת בספר המשך, "השור מן הים".

שם הספר, "מות יומת המלך", הוא ציטוט לכאורה מפיה של המלכה באלואסיס, כשהסבירה לתסאוס מה נדרש ממנו בהיאבקות מול קרקיון. דינו של המלך לעלות קורבן, והאמונה במוֹיְרָה, מנת הגורל שהוקצבה לו, הם מוטיב חוזר בספר. תחילה ממית סבו של תסאוס את הסוס-המלך, בנו של פוסידון, ומנסה לבאר את המעשה לנכדו המתקשה להשלים אתו. אחר-כך מגיע תורו של קרקיון, שמלכותו נתחמה מראש למסגרת של שנה. הבא בתור להקריב עצמו קורבן הוא מינוס, שמבקש מתסאוס להמית אותו לטובת ממלכתו. האחרון בשרשרת זו הוא אייגסוס, אביו של תסאוס. "גבר ילוד-אשה לא יימלט מגורלו", מסיק גיבורנו בתום מסעיו. "מוטב אפוא לא להרהר אחר בני-האלמוות, גם אם ייצא מפיהם דבר להדאיב לבו של אדם לשווא. גבול הוצב לדעת, ואין לבקש חוכמה מעבר לו. בני-אדם אך בני-אדם הם".

תסאוס, המספר את העלילה בגוף ראשון, הוא צעיר אנושי מאוד, לעתים נחפז לעתים שקול, שוביניסט ברוח התקופה, להוט לקרב מול אויביו ונאמן לחבריו. בלילות ללא שינה הוא שוקע במחשבות: "זוכר אני שבדברים רבים הגיתי: במוות ובגורל, ובאשר ידרשו האלים מן האדם; ועד היכן יכול אדם להרחיק בגדר המוירה שלו, או אם הכל נחרץ ונגזר, מה יניע את האדם להלחם; ואם יוכל איש להיות מלך בלי ממלכה". בהדרגה הוא לומד את סודות ההשפעה על בני אדם אחרים, לא רק מכוח המעמד אלא גם מכוח האישיות והתבונה.

"מות יומת המלך" תורגם תרגום פואטי למדי בידי דליה רביקוביץ. למרות שהספר מומלץ, יש לקחת בחשבון שהוא כתוב בעברית שהיא לעתים ארכאית ומקשה על שטף הקריאה. הנה גרסתה המקושטת של המתרגמת לפסקת הפתיחה של הספר:

מצודת טרויזן, אשר בתחומה ניצב הארמון, נבנתה בידי ענקים בימים אשר איש לא יזכרם. אך הארמון נבנה בידי אבי סבי. בהשקיפך עליו עם זריחת השמש, מקלאווריה על פני מיצר הים, ילהטו העמודים באודם-אש, והכתלים ייראו שטופי-זהב. בוהק יעמוד הארמון נוכח היער האפל אשר בצלע ההר.

The Citadel of Troizen, where the Palace stands, was built by giants before anyone remembers. But the Palace was built by my great-grandfather. At sunrise, if you look at it from Kalauria across the strait, the columns glow fire-red and the walls are golden. It shines bright against the dark woods on the mountainside.

הטקסט המלא של הספר באנגלית מצוי ברשת.

מרי רינו מציעה היכרות מקורית עם הסיפור המיתולוגי, מעניקה פנים אנושיות למיתוס, והספר, הכתוב בכשרון, מומלץ מאוד.

The King Must Die – Mary Renault

עם עובד

1962 (1958)

תרגום מאנגלית: דליה רביקוביץ

פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

האיש שצפה ברכבות / ז'ורז' סימנון

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

עוול / אהרן מגד

אשה נסערת התפרצה אל מערכת העיתון, ובצעקות, על סף היסטריה, התגוללה על אחד מן הכותבים בעיתון, ועל המערכת כולה. העילה – הספד שכתב המשורר אריאב על בעלה של האשה, המשורר יעקב לוינשטיין. העיתונאי, המספר את עלילת "עוול", נכנס כמעט בעל כורחו אל עובי הקורה, בנסיון לפענח את סיבת הכעס, והוא עתיד להצטער על כך.

"יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם", כותב המספר ומוסיף, "יש אנשים שהם מועדים מטבע ברייתם להיות קורבנות של עוול". הוא עצמו אדם שכזה, לוינשטיין היה אף הוא כזה. ברית של מקופחים כמו קושרת בין השניים, ומושכת את המספר אל תוך חייו של המשורר המת. שניהם מתכנסים בתוך עצמם, נדחקים לשוליים ומנוצלים בידי חזקים מהם, שניהם מנהלים חיים פנימיים סמויים מעיני סביבתם, ולמרות שהם אנשי משפחה הם חשים בדידות. "לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה"אני" שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר עלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו", מתוודה המספר. אבל כשנשאב אל עולמו של לוינשטיין, וקיבל על עצמו לתקן את העוול שנגרם לו, כמו מצא חברה. "כשהייתי אתו, לא בודד הייתי". למרות הדמיון בין השניים, היבט אחד משמעותי מבדיל ביניהם: המספר מנהל חיי שגרה, לוינשטיין לעומתו איבד את שפיותו, אושפז בבית חולים לחולי נפש והתאבד.

לאחר מלחמת השחרור פרסם לוינשטיין פואמה בשם "בקעת הירח", בה תיאר מסע של קבוצת חיילים לסיני. פירושים רבים ניתנו לפואמה זו, אך איש לא חלק על איכותה הנדירה ועל היותה ספוגת אהבה לארץ-ישראל. הפואמה פורסמה תחת שם בדוי, אסף הגואל, ולאחריה חדל לוינשטיין מכתיבה למטרת פרסום. המספר, שחדר העבודה של לוינשטיין נפתח בפניו בידי האלמנה, מגלה כי פואמה נוספת, בעלת איכויות דומות ואהבה דומה, נכתבה על ידיו לאחר מלחמת ששת הימים תחת השם "עד שילה". הפעם שלח לוינשטיין את הפואמה לעיתונים ולכתבי עת תחת שמו האמיתי, וחווה דחיה גורפת. "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה", כך כתב באחד הדפים שמצא המספר במגירותיו. יתרה מזו, המשורר אריאב, זה שכתב את ההספד לאחר מותו של לוינשטיין, וזה שסירב לפרסם את הפואמה וטען שכתב-היד אבד, ניכס אותה לעצמו, ופרסם אותה תחת השם "סקיתים", כשהוא הופך לחלוטין את כוונת המשורר. המנון אהבה הפך לנבואת חורבן. זהו העוול שבגינו התפרצה אשת המשורר אל המערכת בצעקות "הרצחת וגם ירשת".

מאמר מאת יוסף אורן אודות הספר טוען כי העוול שעליו מספר אהרן מגד הוא השתלטות "היד הנעלמה" של השמאל על השיח הספרותי תוך הדחת יריבים פוליטיים לשוליים. יתכן, אבל הספר רחב יריעה הרבה יותר מזה. מגד, המאוהב בשפה ובהיסטוריה, מייחס למספר תיאוריה נאה על משמעותן של אותיות השפה העברית, וללוינשטיין תיאוריה על אופיו של העם. הוא עוסק ביחסים בתוך המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. עולם הספרות תופס, כמובן, חלק נכבד מן היומיום של גיבורי הספר, והפרשנויות שאנשים שונים נותנים לאותן יצירות מצביעות שוב על כך שכמספר הקוראים כן מספר הקריאות. מצבו הנפשי ההפכפך של לוינשטיין נגלה באופנים רבים, ומהווה נקודת מוצא לדיונים בשאלות של ערך החיים והצידוק להפסקתם, וכך גם התהפוכות שעובר המספר בחברתה המתעתעת והבלתי יציבה של אשת המשורר.

המספר, כמו גיבורים אופיניים של מגד, הוא אדם אפור לכאורה, כזה שנראה כאילו הוא משתלב אך בפועל הוא חש עצמו זר, לא שייך. זרם החיים עובר לידו, והוא נותר בצד, מעט אבוד ואובד עצות. כוחות חזקים ממנו עלולים לשבש את חייו, אם יטעה ויניח להם לעשות זאת, כפי שעשה המספר. אבל מתחת לאפרוריות ולשוליות מתנהל עולם פנימי סוער, ומגד, נפלא כרגיל, נותן לו פה.

הספר כולו זמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה.

עם עובד

1996

הטבוע היפה ביותר בעולם / גבריאל גרסיה מארקס

המבחר שב"הטבוע היפה היותר בעולם" מורכב מכמה מן הסיפורים שראו אור בשלושה ספרים קודמים של גבריאל גרסיה מארקס, "לוויתה של האם הגדולה", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" ו"שנים-עשר סיפורים נודדים". שבעה הסיפורים שנבחרו משני הקבצים הראשונים תורגמו מחדש בידי טל ניצן, והשבעה הנותרים מובאים כאן בתרגומם המקורי שנעשה על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.

בפרסום לספר נכתב כי המשותף ליצירות שבו הוא הריאליזם המאגי. אין בכך כדי להסביר מדוע דווקא סיפורים אלה ולא אחרים הם שקובצו יחדיו, שהרי המונח הזה יפה לכלל יצירתו של מארקס. אולי מן הראוי היה לרענן את תרגום שני הספרים הישנים (לראשון יש נוכחות קלושה מאוד ברשת, ובוודאי בחנויות הספרים), שנכתבו בשנות השישים, אבל אם כך אולי עדיף היה לתרגמם בשלמותם, ולא ליצור חיבור מלאכותי עם הסיפורים החדשים יותר משלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

ואם כבר פתחתי בנימה ביקורתית, אז עוד ביקורת קטנה לענין הערות השוליים המעטות. ההערות כולן, למעט אלה שמתרגמות מלים משפות זרות, מתיחסות למונחים שקל למצוא בחיפוש עצמאי פשוט. עדיף היה, לדעתי, להחליף אותן בהערות המבארות התיחסויות בתוך הטקסט, שבהעדר הסבר הן נותרות בגדר תעלומה לקורא שאינו בעל רקע תרבותי ספציפי.

ואחרי הביקורת, ובהתעלם ממנה, כתיבתו של מארקס תמיד ראויה מאוד לקריאה, יחודית, עשירה ומהנה. בהכללה, שבעה הסיפורים הראשונים מתרחשים בדרום-אמריקה, כולל במקונדו, והם עתירי פנטסיה, אפופי מאגיה, ונטועים עמוק באמונות המקומיות. שבעה האחרונים הם, כשם הספר ממנו נלקחו, סיפוריהם של דרום-אמריקאים שנדדו מסיבות שונות לאירופה, ואוירתם היא שילוב מוצלח של צבעוניות לטינית עם איפוק וריאליזם אירופי. התרשמתי מאוד מ"שנים-עשר סיפורים נודדים", ושמחתי למפגש החוזר עם נציגים מתוכו.  

בשורה התחתונה, הספר מומלץ בהחלט, וכך גם הספרים שמהם הורכב.

עם עובד

2021 (1962 – 1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר, אמציה פורת

זכרון ארוך / פרד ד'אגיאר

וייטצ'פל הוא עבד מזדקן במטע בוירג'יניה, בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה. וייטצ'פל, הקרוי בשמו של אדונו, מר וייטצ'פל, האריך ימים ושנים, והצליח לעבור את שנות העבדות ללא פגיעה פיזית משום שדבק בצייתנות. "דעתי שלי היתה שעבד יכול לחיות חיים טובים וארוכים אם יעבוד קשה ויציג לאדוניו את הצד המכובד ביותר שבו, כדי להפיק גם מאדוניו את המנהג הזה, את הנימוס והנועם הזה, את ההגינות ואפילו את הנדיבות, לכשיוסיפו היחסים האלה חום ולבביות". הועילה לו גם העובדה שאדוניו נמנה עם בעלי העבדים שלא דגלו בהתעללות וביד קשה, יחסית.

צ'פל, בנו של וייטצ'פל, שונה ממנו. לידיה, בתו של אדוניו, התחבבה עליו, והוא עליה, והיא לימדה אותו קרוא וכתוב, עד שהשניים נתפסו. על לידיה נאסר לדבר אתו, וצ'פל הוכה. "כן אדוני. סליחה. תודה שחסת עלי. אני מבטיח לא לקרוא ולכתוב עוד לעולם. תודה. אני כפוי טובה; עלוב נפש שראוי לו להיות עבד", כך אמר בקול בהכנעה, או בתוך לבו במרירות, אבל ה"נזק" כבר נעשה. מר וייטצ'פל, כמו בעלי עבדים אחרים, טען שהקריאה לא נועדה לעבדים, שהיא תבלבל אותם, תכניס להם רעיונות זרים לראש, תאמלל אותם. והוא צדק, גם אם מניעיו היו אנוכיים וגזעניים. פרדריק דגלאס כתב על כך ב"עבד אמריקני", כשתיאר את תחושתו כשגבירתו לימדה אותו לקרוא: "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". גם ריצ'רד רייט התייחס לנושא ב"בן כושים", כשסיפר על הצלחתו להשיג ספרים: "קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים".

צ'פל בורח. סיכוייו להגיע לצפון הנכסף קלושים, וכשייתפס צפוי לו עונש חמור. אביו מחליט להציל אותו וגם ללמד אותו לקח שיועיל לו בהמשך. "לדעתי שלי לא נדרש לו לבני אלא שיעור פשוט בצייתנות. ראוי היה לו לדעת את מעמדו ומקומו במוקדם ולא במאוחר מדי". הוא מספר למר וייטצ'פל לאיזה כיוון פנה הבן ופונה אל רחמיו. מר וייטצ'פל שולח את הרודפים, ופונה לענייניו. גורלו של צ'פל נתון בידיו של המשגיח סנדרס, וזה מורה להלקות את הצעיר בשוט מאתים מלקות, מול עיני העבדים האחרים ובהם וייטצ'פל. צ'פל אינו שורד. אביו נותר לחיות עם מצפונו המיוסר, עם מרירותו, עם מראהו המיוסר של בנו.

פרד ד'אגיאר מתאר את החיים במטע מזוית הראיה של וייטצ'פל, ומזו של אשתו הצעירה, אמו של צ'פל, שידעה שבנה קורא, ולא מנעה ממנו את האושר למרות הסיכון. הוא מתייחס גם אל בעלי העבדים, ומתאר את המתח שבין מר וייטצ'פל, הליברלי יחסית, לאחרים. מר וייטצ'פל סבור שאין סיבה להתעלל בעבדים או לצמצם את מזונותיהם, בעיקר משום שעבדים שבעים ומרוצים יעבדו טוב יותר. אביו של סנדרס, שהיה גם הוא משגיח התמרמר משום שמר וייטצ'פל "ציווה עלי לנהוג באיפוק. אמר שלא ארים רגל או אגרוף על עבד עוד, רק שוט או מקל. בפעם הבאה הוא עוד יתן להם פרס". אבל אותו איש אומר לוייטצ'פל ללא חרטה שעונשו של בנו היה מוצדק, למרות הביצוע הכושל, ומטיל את האחריות על האב ועל הבן כאחד. והוא זה שמכה את צ'פל בחגורה כשהוא תופס אותו קורא עם בתו. ומעל לכל, למרות מורך הלב שחבריו מייחסים לו, הוא סבור, כמו כולם, שעבדים הם בחזקת יצורי אנוש נחותים, מיועדים לעבדות מטבע בריאתם.

ד'אגיאר משלב בספר גם מאמרי מערכת של עתון בן התקופה, ובהם דיונים שהדעת אינה סובלת: האם יש פגם בהפרדת שפחה מבנה? לא, אין לה רגשות של בני אדם, ומותר לבעליהם לנהוג בהשקעתו כרצונו. האם יש סתירה בין הנצרות לעבדות? לא. העבדים צריכים לאמץ את הנצרות, אך היא אינה מצילה את נשמתם. האם מאתים מלקות הן עונש הוגן על בריחה? לגמרי. הבורח למעשה גנב את עצמו ואת עבודתו מבעליו, ויש להרתיע אחרים.

בוירג'יניה, בשנת 1809, נכתב במאמר מערכת: "כל כסיל יכול להכות עבד טיפש. אבל גבר בלבד יכול לעשות זאת ולשמור את הדרת כבודו. גבר בלבד". בגרמניה, בשנת 1943, אמר הימלר:"רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". דבר לא השתנה.

"זכרון ארוך" הוא ספר מצמרר, כתוב מצוין, וראוי מאוד לתשומת לב.

The Longest Memory – Fred D’Aguiar

עם עובד

1997 (1994)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי