הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון

העסקן הפוליטי אמיץ דולניקר לוקה בלבו בעת אחד מנאומיו האינסופיים, המשובצים קלישאות וריקים מתוכן ממשי. בלית ברירה הוא נכנע ללחץ לפרוש זמנית למנוחה במקום שקט, הרחק מן הקלחת העסקנית. הכפר עין כמונים, השוכן אי-שם בצפון, ומקיים קשר עם העולם החיצון באמצעות נהג של תנובה, הפוקד את המקום לעתים רחוקות, נבחר לשמש מפלט, למרות הפצרות זאב, עוזרו של דולניקר, המבקש לעצמו חופשה בשוויץ על חשבון מעסיקיו.

ניתן להרחיק את דולניקר מן המרכז, אך לנתק אותו מן הפוליטיקה בלתי אפשרי. הכפר המנומנם, המתנהל כמאליו ברוח טובה וללא סכסוכים, שוקע עד מהרה בהשראת האורח במערבולת של משחקי כבוד, הגוררת הכפשות ושנאה ויד איש באחיו. הכפר נחלק למחנות, מערכת החינוך המצומצמת מתפצלת לתתי קבוצות על פי "השקפת עולם", מסים מוטלים שרירותית, הטיפול בשדות הכמון מוזנח, השוחט מגייס לצדו את אלוהים וקורא לחזרה בתשובה, בעיקר כדי שיהיה לו מנין לתפילה, ונבחרי הציבור מטעם עצמם (או מטעמו של דולניקר) דואגים אך ורק לעצמם. מסתבר שקל מאוד לתמרן בני אדם להתנהלות אבסורדית, למריבות שמשתתפיהן אינן מבינים את מקורן ואת מטרתן, לביורוקרטיה ולשוחד. בתו של הסנדלר, אחד משושביני הריב והמדון, וזאב, שבו התאהבה, מאבחנים יפה את חולשותיהן של המריונטות ושל מפעילן: "אדון המהנדס לא בא לנוח. הוא בא לסכסך". "יתכן. זה מקצועו". "מקצוע? למה מרשים האנשים מקצוע כזה?" "אולי מפני שהם אוהבים להסתכסך".

אפרים קישון, בשנינות ובהומור אבסורדי, נועץ סיכות בעסקנים הפוליטיים, השבויים בססמאות ומנותקים מן המציאות, ומצייר חזיון קודר למדי של האופי האנושי הניתן לתימרון באמצעות פריטה על מגרעותיו. המתרחש בעין כמונים הוא מיקרו קוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, בתקופת מפא"י שבה נכתב (מהדורה ראשונה בשם "עין כמונים" ראתה אור ב-1955), וגם כיום (יתכן שהמציאות היתה מפתיעה אפילו את קישון הסרקסטי).

הכתיבה של קישון חביבה עלי מאוד, מצחיקה אותי, ומעוררת בי הערכה עמוקה כלפי יכולתו לפרק את המציאות לרכיביה, ולהאיר בתערובת של חיבה ושל ביקורת את הגיחוך שבה. אני נהנית לקרוא את ספריו המרירים, את הסיפורים המשפחתיים שלו, ואת הסאטירה החברתית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפיליטונים הרבים וגם בספר הזה.

מומלץ, כמובן.

עם עובד

1972

הקפות ביער / דלין מתיה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

הרחק מהמון מתהולל / תומס הרדי

שלושה גברים אוהבים את בת-שבע אברדין ומחזרים אחריה, כל אחד בדרכו השונה. גבריאל אוק, רועה צאן טהור לב, מבקש להנשא לה, אך היא דוחה אותו. האיכר בולדווד, רווק רציני ומתבודד, אינו מקדיש לה כל תשומת לב, עד שמעשה קונדס מצדה מטעה אותו לחשוב שהיא מאוהבת בו, והוא שוקע באהבה אובססיבית כלפיה. הסמל טרוי, מחזר כפייתי והפחות ראוי מביניהם, הוא זה שכובש את לבה בדברי חלקות. תומס הרדי מעביר את גיבוריו תהפוכות ומשברים, עד שטרגדיה מארגנת מחדש את מערך הכוחות בין הארבעה, ובשונה מספרים אחרים של הרדי משיבה את הסדר הטוב על כנו.

"הרחק מהמון מתהולל", שנחשב ליצירה המצליחה הראשונה של הרדי, מצטיין בתיאורי טבע ובתיאורי נפשם של הגיבורים. מבחינה רעיונית הוא מכיל ניצנים של המסרים שהופיעו בספריו המאוחרים יותר, ושייחדו את יצירת הפרוזה האחרונה שלו, "גו'ד האלמוני". בת-שבע, כמו סוזאן וכמו אליזבת-ג'יין מ"ראש העיר קסטרברידג'" מפגינה עצמאות כלשהי, אך עדיין שבויה בתפיסה הרואה באשה שניה לגבר ורכושו של בעלה. היא לוקחת על עצמה את ניהול החווה של דודה שהלך לעולמו, מעורבת בפרטי העבודה, משתלבת ביריד כשווה לאיכרים. ויחד עם זאת היא מחזיקה בתפיסות מסוג "אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני", ולאחר נישואיה היא מסתגרת בביתה והופכת מעצמאית לפסיבית. הספר כולל עמדות סטראוטיפיות כלפי נשים עד כדי אי נוחות, עמדות שהלכו והידלדלו ביצירותיו הבאות של הרדי.

"ג'וד האלמוני" עסק רבות בהתנגדות לנישואים משום הכפייתיות שבהם שסופה להרוס את היחסים בין בני הזוג, וגיבוריו יישמו את תפיסת עולמם, גם אם הסופר גרם להם לשלם את המחיר. ב"הרחק מהמון מתהולל" רעיון דומה מבליח מדי פעם. אביה של בת-שבע, כדוגמא, אומר: "לא הייתי יכול לייחל לאשה יפה יותר מאשתי, אבל עכשו שאני מרגיש שמודבקת עליה תוית אשת חיקי החוקית, על כורחי לבי הרע נודד לו, ואחת היא מה אני עושה". בת-שבע עצמה יודעת שלמרות שהיא, כדבריה, זקוקה ל"אילוף", נישואים עתידים להרע לה. "ברוב עצמאותו של לב הנערה שלה דימתה לה שיש מידה של השפלה בויתור על פשטותם של חיי עלמה בשביל להיות המחצית הכנועה של השלם הבינוני של חיי נישואין", ובכל זאת היא הופכת למחצית הכנועה הזו. "דומה שגברים מן הישוב לוקחים להם נשים מפני שאי אפשר לכיבוש ולבעלות בלא נישואין, ונשים מן הישוב מקבלות עליהן בעלים מפני שאי אפשר לנישואין בלא כיבוש ובעלות", מסכם הרדי את עמדתו.

גבריאל אוק הוא דמות בלתי נשכחת, ישר, יציב, אחראי. "אוק מתבונן באופק המסיבות בלי להודיע חשיבות יתרה לעמדתו שלו בתוכן", מאבחנת בת-שבע, שלומדת לסמוך עליו, ובמהלך טלטלות חייה היא מגלה כי למרות שדחתה את הצעת הנישואים שלו, ולמרות שניסתה לפטר אותו כשהביע את דעתו ביושר, הוא נותר חברה היחיד. ו"במקום שהמקרה הטוב נותן לחברות שכזאת להירקם, שם צירוף הרגשות הזה נמצא האהבה האחת שהיא עזה כמוות – אותה אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה, שלעומתה התשוקה הסוערת הקרויה בדרך כלל בשם הזה חולפת ונמוגה כקיטור".

"הרחק מהמון מתהולל" כתוב בסבלנות לפרטים, מיטיב להתבונן בנפשות גיבוריו, ומומלץ בהחלט.

Far from the Madding Crowd – Thomas Hardy

עם עובד

1987 (1874)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

זכרונות מרושעים של ילד רחוב / מנסו׳ר א־סוּוַיִּם

אדם כַּסְחִי מספר לעצמו ולקוראים את סיפורם של ילדי הרחוב בחרטום. כשהוא יושב בחדר רחב ידיים בתנאים נוחים, בנסיבות שתתבררנה בסיומו של הספר, הוא מתאר את חייו מן היום שבו הגיע לעיר על גגו של קרון רכבת, צמוד לחיקה של אמו, אותה הוא מכנה האם הגדולה. אדם, שדבק בו השם כסחי בגלל רגליו המשותקות, הוא בן לאב בלתי ידוע ולאם שהיא עדיין ילדה בעצמה, אחת מאינספור "הבריות הנפלאות האובדות האלה, המעניקות עונג וכאב, ומוות", מסוממת מדבק, שתמצא את מותה האלים והמיותר זמן קצר לאחר מכן. את ילדותו ואת התבגרותו יעביר בהליכה על אגרופיו תוך גרירת רגליו או על גבם של חברים, במאבק הישרדות יומיומי בחברת השַמַאסה, כינויים של ילדי הרחוב בעגה הסודנית.

המשטרה, "אויבת אללה ובעלת בריתו של השטן", גובה מן הילדים שוחד ורודפת אותם. דרי הרחוב מנצלים את זריזותם ואת חינם הילדותי כדי לקבץ נדבות. "יזמים" מעסיקים אותם כרוכלים וגובים מהם דמי חסות. הם מסתתרים בביוב כדי לחמוק מרדיפות, יוצרים בריתות כדי להחזיק מעמד. "המצאנו תחבולות חדשות, משחקים חדשים, גניבות חדשות – השתדלנו לחיות". כשנדמה שהגיעו אל מקום שידאג להם, מקום שמספק להם מזון ומקום לינה, מתברר שהם משמשים ככוח עבודה זול, טרף למשטר צבאי ודתי אלים, וכשאין בהם צורך עוד הם ננטשים כמכשיר שחדל להועיל. אדם מוצא עצמו בכלא בחברת פושעים אלימים, מתגלגל אל שלטונו של שיח' רודני, סובל מאלימות, מרעב ומצמא. במאבק ההישרדות הוא משתמש בכלים העומדים לרשותו, באונו המיני, ביכולתו להתחזות לעושה נסים, בתפילות ששינן, בכריזמה היחסית שניחן בה ובצורך הנואש של הבריות בתקווה. את סיפורו הוא מספר בכנות, מבלי להתנצל. "כָּרַתִּי ברית עם השטן", הוא אומר. כשאתה חי בגיהינום איזו ברירה יש לך בעצם.

הסיפור האכזר הזה שופע חמלה ואהבה. אדם זוכר היטב את אמו מאמצת אותו אל לבה, את הנערות שלקחו אותו על גבן אחרי שמתה. חברויות שנקשרות עם השנים, גם אם הן נגועות מכורח הנסיבות באינטרסים אישיים, הן בסופו של דבר מה שמאפשר לאדם ולילדי רחוב אחרים לעבור יום ועוד יום. ההתארגנות של נכי המלחמה להשתלט על שוק הרוכלות, התחבולה המשותפת של הילדים לחולל מהומה בשוק כדי לבזוז דוכנים, שיתוף הפעולה בהתחזות לקדוש. כל אחד מאלה, בעולם מושלם, היה זוכה לגינוי. בעולם של השמאסה הם הכרח בל יגונה.

כפי שהמתרגמת אילנה המרמן והעורכת רים ע'נאיים מציינות באחרית דבר, הסיפורת הסודנית העכשווית, שהיא סוגה צעירה יחסית, אינה מנותקת מן ההיסטוריה הסיפורית עתיקת היומין, שהיא עתירת מעשיות ואגדות, עירוב של מציאות ודמיון. השפעתה ניכרת בספר הזה, שסיפורו הישיר והחשוף ניזון מן ההווה ומשורשים עמוקים בתרבות, בחברה ובאמונה, המקנים לו נופך של מעשיה העוברת בעל-פה ממספר לשומעיו הלכודים במילותיו.

עצוב, נוקב ומומלץ.

ذكرة شرير – منصور الصُويم

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מערבית: אילנה המרמן

זקני בית הספר בוילבי / ר. טלבוט

"זקני בית הספר בוילבי" היה אחד מספרי הנוער האהובים עלי ביותר בזמנו. שבתי וקראתי בו גם בגילים מאוחרים יותר, ובכל אחת מן הפעמים שבתי ונהניתי ממנו. כעת, אחרי הפסקה ארוכה יחסית חזרתי אליו לבדוק אם ליחו עדיין לא נס (הוא לא), ואולי גם לפענח את סוד קסמו.

עלילת הספר מתרחשת בפנימיה באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. את המוסד מנהל, כמובן, צוות המורים, אך הניהול הפנימי של חיי התלמידים מופקד בידי התלמידים הבוגרים, המכונים כאן "זקנים" (בחירת המתרגם למונח המקורי "קֶפּטנים"). בראש הזקנים כולם עומד זקן בית הספר, הנבחר על ידי המנהל. הספר נפתח עם פרישתו של הזקן האהוד על כולם, ספורטאי מצטיין ותלמיד מצטיין, בחור כריזמטי שאת סמכותו קיבלו התלמידים ברצון. ביומו האחרון בבית הספר הוא מוביל את נבחרת הריצה לנצחונות, ופורש עטור תהילה. את תפקידו מוסר המנהל לידיו של רידֶאל, צעיר צנוע, נחבא אל הכלים, תלמיד טוב שאינו מתעניין בספורט – חולשה גדולה בעיני האחרים – ושאינו בנוי, כך נראה, להטיל מרות.

בית הספר, שהוא לכאורה מוסד הומוגני, מורכב משלוש מחלקות עוינות זו לזו, הנתונות בתחרות מתמדת בכל תחום. בית הספר הוא גם תמונה נאמנה של החברה המעמדית באנגליה, כשהמעמד כאן נקבע על פי גיל. לכל תלמיד מבוגר צמוד פאג, תלמיד צעיר שתפקידו לשרת אותו בכל. התלמידים המבוגרים מנצלים את שררתם, איש על פי אופיו, ומנהלים את פרלמנט בית הספר תוך דחיקת רגלי הצעירים, ולאלה האחרונים לא נותר אלא לתמרן ולתחמן כדי להפיק את המיטב ממעמדם.

שכבת הבוגרים, רובה ככולה, מייחלת לכשלונו של רידאל, כדי שיוכלו להכתיר במקומו את בלומפילד, הספורטאי המצטיין. המתחים הפנימיים בקרב התלמידים מגיעים לשיאם כשאלמוני מחבל בסירה המשתתפת במירוץ שאמור לקבוע את עליונותה של אחת המחלקות. כצפוי, דווקא רידאל הבלתי פופולרי יצליח בכוח אישיותו הנעימה והמוסרית להרגיע את הניצים, ולהגשים את חזונו של הזקן הקודם שייחל לאחדות.

התיאור שלמעלה נשמע יבש, אבל הספר מתפקע מחיוּת ומחינניות. הדמויות מלאות, אמינות ומתחבבות, על מעלותיהן ועל פגמיהן. התיאורים של חיי התלמידים ושל מעלליהם מכניסים את הקורא אל חדרי חדריהם ואל נפשותיהם. כובד ראש של אחריות ושל בגרות משמש בעלילה לצד מהומת הצעירים שבחבורה. ותחת כל הבעבוע הגועש של חברת בנים סגורה נידונות שאלות רלוונטיות לכל גיל, שאלות של מוסר ושל מנהיגות, של חברות ושל אחריות. למרות שיש בספר קטעים רגשיים כואבים, יש בו שפע של חדווה ושל שעשוע, והקריאה בו לא איבדה שמץ מקסמה.

מלבד הכתיבה הטובה אני חושבת שכוחו המשתמר של הספר נובע מן העובדה שכמו ב"מחניים" מאת פרנץ מולנר – אף הוא ספר נוער מצוין שעומד במבחן השנים – גם כאן ניכר כי הסופר, שייסד את סוגת ספרי בית הספר, מבין את הילדים שעליהם הוא כותב. נקודת המבט שלו היא זו של המבוגר הצופה, אבל השיפוט שלו נובע מתוך תפיסה משולבת הרואה כל פרט גם, ואולי בעיקר, מתוך נפשו של הילד. לכן הספר, שיכול היה לגלוש בקלות לדידקטיות, חומק ממנה, ועדיין מצליח להמחיש ברורות את אמונתו של הסופר בדרך הישר.

שפת התרגום של א. אחירב (אריה ליב סמיאטיצקי) גבוהה ומיושנת, ואהובה עלי מאוד. כמה מן המונחים ששילב בספר – אולי את חלקם המציא – מוסברים בסיומו, אם כי אין בכך באמת צורך. בשעתו הנחתי כמובן מאליו, אם טרחתי בכלל לחשוב על כך, שהתרגום נאמן למקור. אבל הפעם ערכתי השוואה וגיליתי, שכמו מתרגמים רבים בשעתו הוא נטל לעצמו את החירות לעבד מעט את הטקסט. יתרה מזו, ארבעה פרקים מתוך שלושים ושישה המקוריים שונו. חלקם אוחדו עם פרקים אחרים וקוצרו, אחד הושמט כליל. הטקסט המקורי מצוי ברשת למבקשים להשלים את החסר. אני, למרות הסקרנות, אוהבת את הספר בנוסח שבו הכרתי אותו לראשונה, ומסתפקת בו. תרגום מאוחר יותר מאת אוריאל אופק ראה אור קרוב לשלושה עשורים אחרי תרגומו של אחירב, תחת השם "אלופי וילובי".

הנה, להשוואה ולהדגמת יופיה של העברית, למרות חירות המתרגם, הפיסקה הפותחת בשתי השפות.

Something unusual is happening at Willoughby. The Union Jack floats proudly over the old ivy-covered tower of the school, the schoolrooms are deserted, there is a band playing somewhere, a double row of carriages is drawn up round the large meadow (familiarly called "The Big"), old Mrs. Gallop, the orange and sherbert woman, is almost beside herself with business flurry, and boys are going hither and thither, some of them in white ducks with favours on their sleeves, and others in their Sunday "tiles," with sisters and cousins and aunts in tow, whose presence adds greatly to the brightness of the scene.

בבית-הספר בוילבאי רבה התכונה שלא כתמול שלשום. על המגדל הישן של בית-הספר, המעולף קיסוס, מתנופף הדגל האנגלי; חדרי המחלקות ריקים מאדם; צלילי תזמורת נישאים מרחוק; לאורך האפר הקטן, המכונה בפי התלמידים בשם "הככר הראשית", פשט טור כפול של מרכבות; הזקנה גוללוף, זו שמוכרת מיני מתיקה, דחופה ורדופה ואינה מוצאה ידיה; החניכים רצים-מתרוצצים איש אל עבר פניו, מהם לבושים חזיות של פלניל וסרטים על השרוולים, מהם לבושים בגדי חג; רבים הולכים ובאים שלובי-זרוע עם אחיותיהם וקרוביהם, והככר הומה מאדם רב, מלאה חיים ותנועה.

נהניתי בפעם המי יודע כמה, ועוד אשוב אליו.

The Willoughby Captains – Talbot Baines Reed

עם עובד

1953 (1887)

תרגום מאנגלית: א. אחירב (סמיטיצקי)

אין מה לראות פה / קווין וילסון

ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימיה יוקרתית לבנות והפכו לחברות. מדיסון היא בת למשפחה עשירה, צועדת בבטחה על מסלול שאפתני שעתיד להוביל אותה לעושר גדול יותר ולעמדת השפעה ברמה הלאומית. ליליאן היא בתה של אם קשת-יום מנוכרת ושל אב בלתי ידוע, שבזכות הצטיינותה בלימודים זכתה במלגה לפנימיה. השאיפה שלה היא, פחות או יותר, להשתחרר מן הבית שבו גדלה. למרות שעבירה על תקנות המוסד שביצעה מדיסון גרמה דווקא לסילוקה של ליליאן, ובפועל לדיכוי כל תקוותיה, השתיים נותרו בקשר מכתבים, והן רואות זו בזו את החברה הטובה ביותר, אולי החברה היחידה. כשמדיסון מציעה לליליאן לטפל בשני ילדיו התאומים מנישואים קודמים של בעלה, ליליאן משליכה מאחוריה "קריירה" כעובדת בסופרמרקט, ועוברת לגור עם שני הילדים בבית האורחים באחוזה של חברתה.

ג'ספר, בעלה של מדיסון, הוא סנטור, ששמו מוזכר כנשיא עתידי. ילדיו, בסי ורולנד בני העשר, שלוקים בתופעה מוזרה של התלקחות ספונטנית, אינם משתלבים בתכניותיו, אבל משום שאמם הביולוגית מתה אין לו ברירה אלא לקחת אותם תחת חסותו. כאן ליליאן נכנסת לתמונה. למשך חודשי הקיץ, עד שיוחלט בדבר עתידם של הילדים, היא אמורה לטפל בהם, קרוב למשפחתם אך לא ממש בתוכה.

ההתלקחות הספונטנית, שבה לוקים הילדים, היא, בעיני, היבט בלתי נחוץ בספר. התופעה הזו אינה קיימת באמת, בוודאי לא כפי שהיא מתוארת כאן, ככזו שאינה פוגעת במתלקחים עצמם. אני מניחה שהסופר התכוון ליצור מקבילה על-טבעית לרגשות שמפעמים בילדים שחוו חיים טראומטיים כמו בסי ורולנד, אבל הספר היה עשוי להרוויח מהיצמדות למציאות.

משום שהספר צפוי מאוד, ברור שליליאן מחליקה כמו מומחית לתפקיד האומנת, למרות אפס כישורים. החיים המשותפים של השלושה יידעו עליות ומורדות עד הסוף הצפוי אף הוא. העלילה הבלתי מפתיעה שופעת סטראוטיפים, בעיקר על החיים הפריבילגים של אלו שנולדו למעמד גבוה, ומכיוון שכתוצאה מכך מרבית הדמויות שטוחות, התוצאה בכללותה אינה משכנעת. דמויותיהם של הילדים הן מעט יוצאות דופן מבחינה זו, אבל פרט לכך באמת "אין מה לראות פה".

Nothing to See Here – Kevin Wilson

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

תמאם מכחול המנוחה / עודה בשאראת

ג'וואד, גבר נצרתי בסוף העשור השישי לחייו (ולא קשיש, כפי שנכתב משום מה על הכריכה), לומד על מותה של תמאם, אהובת נעוריו, ממודעה בעתון. זמן קצר אחר-כך הוא פורש פרישה מתוכננת מעבודתו. משוחרר מהמולת היומיום ומסדר יום מוכתב, זמנו בידו להרהר בהחמצות שחווה בעברו ובחיים החילופיים שיכול היה לחיות. שלושת ילדיו כבר פרחו מן הקן, ובבית הוא חי עם סלמא, אשתו מזה כשלושים שנה.

הכאב על מותה של תמאם גורם לג'וואד להסתגר בתוך עצמו. חסר מנוחה הוא משוטט בארץ, מתנתק ממשפחתו, ומחפש קצה חוט אל העבר. באמצעות מפגשים עם אנשים מתחנות בחייה של תמאם, ומזכרונות שכתבה והפקידה בידי בת דודתה, ג'וואד לומד להכיר אותה באמת באיחור של עשורים. הוא חווה איתה בדיעבד טראומת ילדות שיכלה להתפוגג לולא הפכה לטרגדיה משפחתית, והשפיעה על התנהלותה בהמשך. הוא מבין את הסיבות לפירוד ביניהם, ועוקב אחר הקשרים שקשרה עם גברים אחרים אחרי פרידתם. בבית, סלמא, שנותרה לבדה עם תהיות ועם עצב עמוק והכרה גוברת באבסורד שבחיים הזוגיים והמשפחתיים בכללותם, צריכה להחליט מה היא עושה עם המפנה הבלתי צפוי בחייה.

בכתיבה עדינה מוביל עודה בשאראת את הסיפור בין הצצה לנפשן של הדמויות להצצה בחברה הערבית-הישראלית. תוך כדי קריאה, מכיוון שהדמויות כתובות היטב ונוגעות ללב, העלילה נחווית כתיאור אנושי-פרטי של אהבות שהוחמצו ושל אנשים שתוהים על מקומם. בסיום, כשמתרחקים מעט ומתבוננים במכלול, נראה שנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם הציר המרכזי, והמסקנה העצובה היא ככל הנראה שלפחות נכון לעכשו אין לו פתרון. הציר הזה בא לידי ביטוי בעיקר בקורותיה של תמאם, בקשרים שקשרה משני קצות הסכסוך, ובאמירתו של אחד מבני זוגה: "לא הצלחנו לגרום לסכסוך הלאומי לדלג מעל לבית הקטן שלנו, בית של פלסטינית ויהודי". ואולי אין צורך להחליט מהו הציר המרכזי, והפוליטי והאישי חיים בעלילה בצוותא. אולי אי אפשר להפריד.

נהניתי לקרוא את הספר, ולמדתי ממנו רבות על חברה קרובה פיזית אך בלתי מוכרת. כתיבתו של בשאראת, כאמור, עדינה ומאופקת. דמויותיו לקוחות מן המציאות ונחוות כחיות (החביבה עלי, לא שיש צורך לבחור אחת, היא סלמא), ועלילתו סדורה ומושכת. מומלץ בהחלט.

 את הכריכה הנאה אייר מורן ברק ועיצב יהודה דרי.

المرحومة تمام مكحول – عودة بشارات

עם עובד

2022 (2018)

נוסח עברי מאת המחבר

הג'וק / איאן מקיואן

"הג'וק" נפתח בגלגול. כמו גרגור סמסא, גם ג'ים סאמס, גיבורו של הספר, מתעורר בבוקר מחלומות טרופים, ומגלה שהפך ליצור אחר. בשונה מסמסא, ג'ים הוא גו'ק שהתגלגל בגופו של אדם, וביתר דיוק בגופו של ראש ממשלת בריטניה, בן דמותו של בוריס ג'ונסון. שלא כמו סמסא, ג'ים עבר את התהליך מרצונו החופשי. הימים ימי ההכרעה בשאלת הברקזיט, והג'וקים, השורצים בארמון וסטמינסטר, מקום מושבה של הרשות המחוקקת, נזעקים מסיבותיהם שלהם, שייחשפו בסיום, להכריע את הכף לטובת המהלך.

איאן מקיואן, שהתנגד נמרצות לברקזיט, כתב את הספר כסאטירה ביקורתית על התנהלותה של הממשלה. את מקומה של היציאה מן האיחוד תפס בעלילה תהליך הזוי בשם היפוכיזם, שבבסיסו הרעיון לנקות את הכלכלה באמצעות היפוך כיוון זרימת הכסף. עובדים ישלמו למעבידים תמורת הזכות להיות מועסקים, קונים יקבלו תמריצים כספיים, וכיוצא באלה. כדי להשיג את מבוקשו, ג'ים נוהג כדיקטטור בתוך הקבינט, הופך תקרית טרגית לעילה לסכסוך, שהרי ידוע כי בתקופות קשות המדינה זקוקה לאויב איתן, ובודה עלילה של הטרדה מינית כדי להפטר מיריבים פנימיים. תמיכה בלתי מסויגת הוא מקבל מן הנשיא האמריקאי טאפר, הלהוט אחר כסף ומפגין יצירתיות בציוצי טוויטר. האיחוד האירופי, שעתיד להיות מושפע משמעותית מן השינוי בכלכלת בריטניה, עומד משתאה נוכח מה שנראה כפעולה של בריטניה נגד האינטרסים של עצמה. כשקנצלרית גרמניה מנסה להבין את מניעיו, ג'ים מצליח איכשהו לאבד את המילים, שהרי למען האמת "זאת, בסופו של דבר, היתה התשובה היחידה: כי". אחר-כך הוא מתעשת וחוזר לססמאותיו.

מקיואן כותב ביד קלה לכאורה. הספר הקצר דינמי, מדויק בתיאוריו, הסאטירה מבדרת. יחד עם זאת, מבחינת התוכן הוא, יש להודות, שטחי למדי. להציג את יריביך כג'וקים, ולייחס להם טפשות ורוע בלבד – יש בזה משהו ילדותי ובעליל בלתי אפקטיבי. כקוראת ישראלית מצאתי בספר כמה אמירות אוניברסליות, לא מחדשות אבל מרעננות מוּדעוּת. פה ושם חיפשתי ומצאתי מקבילות מן המציאות לארועים המוזכרים בספר, ולכן אני מניחה כי עבור הקורא הבריטי מדובר ברומן מפתח, שכנראה ידבר אליו יותר.

"הג'וק" אינו מטובי ספריו של מקיואן, בעיני, אבל אוהביו, ויש לו רבים, בודאי ישמחו שתורגם.

The Cockroach – Ian McEwan

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

מודעת רצח / אגתה כריסטי

מודעה, המתפרסמת בעיתון המקומי של צ'יפינג קלגהורן, מושכת את תשומת לבם של כמה מתושבי המקום. "זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים – לא תימסר הודעה נוספת". להוטים להשתתף במה שיהיה ככל הנראה משחק רצח, או סקרנים לגלות מה עומד מאחורי המודעה היוצאת דופן הזו, מתייצבים ידידיה של מיס בלקלוק, הבעלים של ליטל פאדוקס, בשעה היעודה. כפי שציפו, ב-18:30 האור כבה, רוצח ניצב בדלת, ויריות נורות. שלא כפי שציפו, אדם אחד נפצע ואחר נהרג. ה"משחק" הופך לפרשיית רצח.

מיס מארפל, הבלשית מטעם עצמה, שכבר זכתה להערכתם של בלשים מקצועיים, מתארחת במקרה בכפר. מצוידת בחושיה החדים, בכשרונה להבחין בפרטים קטנים ולייחס להם חשיבות הולמת, ובהבנתה את נפשן של הבריות, היא מנהלת חקירה במקביל לזו של המשטרה ובשילוב איתה. כשתפצח את התעלומה יתברר, כמו בעלילותיה הקודמות, עד כמה היו הרמזים גלויים לעין, וכיצד שמירה על ראש פתוח ויכולת להמנע מהתבייתות על התיאוריה ה"הגיונית" מכולן, מובילות לפתרון.

בניגוד לבלש המוכר האחר של כריסטי, הרקול פוארו האקסצנטרי, ג'יין מארפל היא אשה שקטה, המחבבת את פיצוח התעלומות כתחביב מהנה ולא כאמצעי להוכיח עליונות ולזכות בכבוד. הנוכחות שלה ב"מודעת רצח" מינורית יחסית. היא מבליחה אל העלילה בערך בשליש הספר, מנהלת פה ושם חקירה עצמאית, ומככבת למעשה רק בסיום כשהיא מוליכה את התעלומה אל פיצוחה. חלק ארי של הספר מתאר את חברי הקהילה, הבוחשים בחקירה, כל אחד מטעם עצמו ובשל מניעיו שלו. כבר יצא לי לציין יותר מפעם אחת שאגתה כריסטי, למרות שהיא מזוהה כסופרת ספרי מתח, היא קודם כל מספרת סיפורים מעולה. לדעתי, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שיצירותיה זכו לתהילה מתמשכת, וששנים רבות אחרי שנכתבו הן מתורגמות ומתוסרטות שוב ושוב. בספר הזה כוחה כמספרת בא שוב לידי ביטוי מהנה ומושך לב. בחיבה מהולה בהומור, שהוא לפעמים לגלגני ומבקר, היא מתארת את ההתרוצצות של הדמויות בספר, את אופיין ואת יחסי הגומלין ביניהן, ובונה תמונת תצרף של החברה בכפר. היא מפזרת הטעיות, שגורמות לא רק לדמויות אלא גם לקוראים לחוש כבלשים לרגע, ומצביעה כאילו מבלי משים על רמזים שבסופו של דבר רק מיס מארפל יודעת לפענח (התברכתי בלבי בסיומו של הספר שאחד הרמזים המרכזיים לא חמק ממני, אלא שפירשתי אותו כטעות הדפסה שחמקה מעיני המגיהים…).

בשולי הדברים, בדיאלוג בין סופר לאמו, כריסטי קורצת כשהיא מתייחסת למלאכת הכתיבה, או אולי משיבה לדברים שהושמעו בסביבתה: "אתה הרי לא באמת פועל," המשיכה גברת סווטנהם בשלה. "אתה בכלל לא עובד". "זה ממש לא נכון", התרעם אדמונד, "אני כותב ספר". "התכוונתי לעבודה אמיתית", ביארה גברת סווטנהם. ועוד על ספרים, רק משום שאני מחבבת ציטוטים מדויקים בעניינם: "אם מישהו נחוש בדעתו להשאיל לך ספר, קשה מאוד להתחמק מזה!"

"מודעת רצח", כמו מכלול יצירתה של אגתה כריסטי, כתוב היטב, מותח, מהנה מאוד לקריאה, וכמובן מומלץ.

עם עובד

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון