הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d793d791d7a8d799d79d_d7a9d790d799d791d793d7a0d795_d791d790d7a92

"הדברים שאיבדנו באש" הוא קובץ סיפורים, שנים-עשר במספר, מסויטים כולם. סיפוריה של מריאנה אנריקס מתרחשים בשכונות פשע ארגנטינאיות, גיבוריה סובלים מאובססיות שסופן להתנקם בהם, ומאמינים באמונות טפלות שהופכות למציאות חייהם. הסופרת אינה חוסכת בפרטים הופכי קרביים ובתסריטי אימה, אך עילת העלילה היא מציאות החיים הקשה שעליה היא מבקשת לספר.

כל אחד מהסיפורים מטפל בנושא נפרד. בין הנושאים נמצא את חסרי הבית ב"הילד המלוכלך", ילדה דחויה שפוגעת בעצמה ב"סוף שנה", התמודדות עם תקופת ההתבגרות הקשה באמצעות סמים ב"השנים המורעלות", הסתרת הנטיה המינית ב"הפונדק", משבר בחיי נישואים עם לידת הילד הראשון ב"פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד", ועוד. על כריכת הספר מוזכר סטיבן קינג כאחד ממקורות ההשראה של הסופרת, ואחד הסיפורים – "הבית של אדלה" – ניחן במובהק במוטיבים האל-טבעיים והמצמררים שקינג עושה בהם שימוש תכוף. הסופרת מצליחה לגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמויות בסיפורים, ובו זמנית היא עומסת פרטים מזוויעים מעוררי בחילה שמעוררים חשק להשליך את הספר הצידה.

קשה להחליט אם להמליץ על הספר. יש בו לפחות שני סיפורים שהייתי שמחה להיות מוזהרת מפניהם, פן יככבו בביעותַי. מצד שני, הכתיבה של מריאנה אנריקס מהפנטת, והחומר ממנו נוצרים סיוטים הוא רק כלי בידיה לשירות נושאיה. אסתפק, אם כך, בסקירה ללא שורה תחתונה.

Las Cosas que Perdimos en le Fuego – Mariana Enríquez

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

מודעות פרסומת

החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

יהודה איש-קריות / יגאל מוסינזון

יהודה איש-קריות

שם מלא: יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש

הברית החדשה מבוססת על ארבעה אוונגליונים, ספרי בשורה, אשר על פי המסורת הנוצרית נכתבו על ידי אנשים שהכירו אישית את ישו – שניים מתלמידיו, מתי ויוחנן, ושניים מתלמידי-תלמידיו, מרקוס ולוקאס. בנוסף לאלה ידועים כחמישים ספרי בשורה אחרים אשר נדחו על ידי הכנסיה. עם אלה האחרונים נמנית הבשורה של יהודה, לפיה יהודה איש קריות הסגיר את ישו לידי הרומאים על פי בקשתו המפורשת. היסטוריונים, שעמדותיהם אינן נשענות על אמונה, סבורים ברובם כי אדם בשם ישו אכן הפיץ בשורה רוחנית באותה תקופה, אך סיפורי המסורת הכרוכים בשמו נוצרו שנים אחרי מותו.

על פי הברית החדשה יהודה בגד בישו בעבור בצע כסף. כשהבין שבגידתו תביא למותו של ישו, התחרט, החזיר את הכסף והתאבד. יגאל מוסינזון מציע כאן תסריט אחר. אני בספק אם ביקש לטהר את יהודה, ונראה לי שעיקרו של הספר מצוי בדברים שנושאת דמות אחרת, פילוסוף חמקמק בשם אנדיגונס. אתייחס לדברים בהמשך. על פי "הבשורה על פי מוסינזון" יהודה מסר את ישו לידי הרומאים על פי הוראתו של בר-אבא, אותו מורד שאת שחרורו מן הכלא העדיף ההמון על פני שחרורו של ישו (על פי מתי, ההמון נטל בכך את האחריות למותו של ישו לא רק על עצמו אלא גם על צאצאיו, ומכאן נובעת אשמתם של היהודים לדורותיהם. רק ב-1962 ביטל הותיקן את תפיסת האחריות הקולקטיבית הזו). בר-אבא וישו, כך על פי הספר, שיתפו פעולה בתכנון המרד נגד הרומאים, בר-אבא מצד הכוח וישו מצד הרוח. הסגרתו של ישו נעשתה בהסכמתו, אולי ביוזמתו, כדי לזעזע את העם ולהלהיבו למרוד. יהודה, שהיה עד לגסיסתו של ישו על הצלב, נמלט מכנען וחי בגלות בשם בדוי, אולם כותבי קורותיו של ישו בדו סיפור על התאבדותו. בעת התרחשות עלילת הספר, עשר שנים אחרי הצליבה, מגיעים פטרוס ופאולוס למקום מושבו של יהודה, הקרוי כעת אנטיפר האדומי, ומאיימים על שגרת חייו ועל סודו.

הדמות המרכזית בעלילה היא זו של אנדיגונס, דברן בלתי נלאה, פילוסוף ואמן, שנושא בחשאי תפקיד בכיר בממשל, ומושך בחוטים של הדמויות האחרות. בפיו של אנדיגונס שם הסופר דברי ביקורת על הסיפור הנוצרי, שבמקורו עסק באדם טהור כוונות, ובהמשכו בנה סביבו מערכת אמונות פגאניות. אנדיגונס תוהה, בין השאר, כיצד אפשר לטעון שישו הוא נצר לבית דוד כבנו של יוסף הנגר, ובו בזמן לנשל את יוסף מאבהותו בטענה שישו הוא בנו של אלוהים. הוא מאמין לגרסה הראשונה של הסיפור, לפיה ישו אמר שבא להביא חרב ולא שלום, ודוחה את הגרסה המאוחרת, לפיה הורה להושיט את הלחי השניה. למעשה, כופר אנדיגונס בדתות כולן, וסבור שהן נובעות אך ורק מן הפחד מפני המוות. בציניות אדישה מחליט אנדיגונס ליצור קדוש משלו, קדוש אנושי שלא חולל נסים, בוחר למטרה זו באנטיפר-יהודה, וגורר את חייו אל תוך מערבולת שתטביע אותו.

מוסינזון סיבך את העלילה כשלא הסתפק בדמות הכפולה של אנטיפר ויהודה, אלא הוסיף אליה את קין, בן-דמותו של אנטיפר, עבד משוחרר שנעלם, ועל פי השמועה אנטיפר הוא שרצח אותו. או שמא קין הוא שרצח את אנטיפר, וכעת הוא מתחזה לו? מבולבלים? גם אנטיפר, יהא אשר יהא, אינו נראה בטוח בזהותו, ודעתו מסתכסכת עליו כשמתברר לו שרודפיו מבקשים להורגו לא כנקמה על בגידתו, אלא כדי למנוע את הפרכת סיפור התאבדותו של הבוגד.

חלקו הראשון של הספר מרתק, גם עלילתית וגם הגותית. חלקו השני יורד מהפסים, ממש כמו אנטיפר המאבד את עשתונותיו. גם הישוב בו הוא מתגורר נשטף בלבול ואלימות, כשדם מתגלה בלחם, ונוצרי שביקש לאפות לחם לצורכי פולחן מואשם בתופעה המבשרת רעות. מוסינזון מטיל אל קלחת הסיפור הרותחת שתי זונות, מלווה בריבית, אשה כועסת, נערה תמה היולדת ילד מת לאב בלתי ידוע, חולים העולים לרגל לבקש רפואה פלאית, ועוד. חלק זה של הסיפור עמוס סימבוליות, שרק את חלקה זיהיתי.

אני תוהה למה בחר מוסינזון לכתוב ב-1962 על הימים הרחוקים של ראשית הנצרות ועל היווצרותה של הדוקטרינה הקתולית. למרות שלילתו של אנדיגונס את הדתות כולן, איני סבורה שכוונת הסופר היתה להרחיב את יריעת הדיון. מכל מקום, הספר, ששמו המלא הוא "יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש", מעניין, מרחיב אופקים, ובדרכו ההזויה-לעתים מפתיע ומיוחד.

עם עובד

1962

נוצות / חיים באר

2010200771113

"נוצות", אם לתמצת אותו לציר עלילתו, הוא סיפור ידידותו של המספר, בעודו נער צעיר, עם מרדכי לֶדֶר, גבר תמהוני, שטיפח חלומות על חברה אוטופית. אבל חיים באר הוא מספר שאינו מגביל עצמו לעלילה רזה. כל פרט וכל שלב בקשר שבין המספר ללדר הם פתח לסיפורים מסתעפים, ויחד הם מציירים במלים תמונה של החיים בירושלים בשנות החמישים של המאה העשרים.

הספר נע על כל הקשת שבין חלומות למוות, החל מן המשפט הפותח – כרוב מפעלותיהם של בני-האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום – וכלה במשפט החותם – כרוב חלומותיהם של בני-האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות. לֶדֶר, המושפע מתורתו של איש האשכולות המרתק יוסף פופר-לינקאוס, מוטרד עד כדי ערעור הנפש מן העתיד – הקרוב, כפי שהוא סבור – שבו לא יהיה בכוחו של כדור הארץ לספק את צרכי המזון של יושביו, ו"מגייס" את הילד לצבא התזונה שיקים (הדיסוננס בין הצנע של שנות החמישים להטפתו לצמצום הצריכה אינו מטריד אותו כלל). סיוע ושיתוף פעולה הוא מבקש בקרב חולמים אוטופיים אחרים, ביניהם דוברי אספרנטו, אותם מייצג נתן בן ציון חבקין, וצמחונים וטבעונים. באמרת אגב מוזכרת גם האגודה הקוקוברית, שתוארה בהרחבה בספר "אימפריום". הדמות הכמעט הופכית ללֶדֶר היא זו של הקברן אליֶה ריקלין. כפי שהנער נוהה אחר לֶדֶר החולמני, נוהה אביו אחר הקברן, שחי את המוות ומרבה לדבר עליו. האב וידידו שוקעים עד מהרה במיפוי הקברים בהר הזיתים, מכינים עצמם ליום בו ישוב ההר לידי היהודים וישוקם. האם, שהיא הצלע המעשית במשולש המשפחתי, מתנגדת הן לקשר בין בנה לגבר ההוזה, וזאת מטעמים מובנים, והן לקשר שבין בעלה לקברן, לאחר שזה האחרון נזף בה לבל תפריז באכילה, שכן אם תשמין סופו שהוא וחבריו ילקו בגללה בבוא היום בשבר. הזכרתי את ההיעלבות הזו, משום שהיא אופיינית לדרך בה חיים באר בונה את דמויותיו. די בציון העובדה שבעקבות ההערה המבודחת הזו שינתה האם את יחסה אל הקברן ממפנק לנוטר טינה, כדי להעמיד דמות מובחנת בעלת אופי משלה, וזו הדרך בה רוקמות כל הדמויות בספר עור וגידים ונשמה. ללא הסברים פסיכולוגים, ללא נקיטת שמות תואר מצומצמים, רק באמצעות לכידת פכים קטנים ומאפיינים.

בנער הסקרן מוצא לֶדֶר אוזן קשבת ונטיה אל השונה, לאחר ששנים של הטפה לתורתו הותירו אותו בודד ובלתי מובן. נהירתו של הנער אחריו והתמסרותו לרעיון עברו אליו כמורשתה של שושלת חולמים ודבקים במטרה. אביו נתפס לרעיון שהערבה האמיתית, האמורה להכלל בארבעת המינים, היא בעצם ענפי האקליפטוס, והקדיש מאמצים רבים לאיסוף הענפים ולשכנוע רבנים. סבו של הנער הקדיש את ימיו לגילוי החלזונות המפיקים את התכלת המושלמת עבור פתילי הטלית. אבי סבו וחבריו יצאו מדי לילה למדוד את הפרש הזמנים בין שעת הזריחה ממרומי הר הזיתים לשעתה על גג בית הכנסת "החורבה", כדי ללכוד את אותה שעת-רצון קצרצרה שבין חושך לאור.

יש בספר דמויות מעניינות למכביר, ביניהן בני הזוג רינגל, השכנים של משפחת הנער, היושבים בירושלים אך ליבם בוינה, והם מתרפקים על זכר ביקורו של הקיסר פרנץ-יוזף בארץ. ויש שפע של סיפורים ירושלמיים, חלקם הורחבו שנים אחר-כך ב"קשר לאחד", על דמויות מעברה של העיר, ביניהן מיס קארי, המיסיונרית שהקימה מקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, ופסח חברוני, המתמטיקאי שעליו אמר איינשטיין כי הוא כנראה היחיד שירד לסוף דעתו. ויש גם קריצה ביוגרפית בדמות משפחת רכלבסקי, שם משפחתו הקודם של חיים באר, שבנה חיים, ילד לדוגמא, הוא חברו לכתה של המספר, ודרכיהם מצטלבות שוב על גדת תעלת סואץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. והספר כולו תוסס מרעיונות ומקונפליקטים ומהתמודדות עם החיים שאינם פשוטים בארץ בכלל, ובעיר היצרית בפרט.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, גם בשל יופיו וגם בשל הידע הרב שהוא מציע. התענגתי מאוד על השפה הנאה, הכמו-מיושנת אך הולמת מאוד את תקופתה. בשונה מן השפה הגבוהה, והיפה, בספרו של באר, "בחזרה מעמק רפאים", שם יש בה משהו מן האלמנט הקישוטי, ב"נוצות" בחירת המלים והביטויים אינטגרלית לחלוטין לסיפור, והעושר המילולי והתרבותי חוברים יחד ליצירה משובחת ומומלצת.

עם עובד

1979

מיכאל שלי / עמוס עוז

0770000149555

חנה גונן, אשה ירושלמית צעירה, כותבת בשנת 1960 את סיפור נישואיה למיכאל במלאת עשור לפגישתם. היא מעדה במדרגות, הוא היה שם והושיט לה יד תומכת. אחרי תקופה קצרצרה החליטו להתחתן. לא ברור מה גרם למשיכה ההדדית בין שני האנשים השונים כל כך זה מזה, חנה המרחפת בחלומות, ומיכאל המעשי. אולי מצא כל אחד מהם אצל השני את מה שחסר בו, אולי מפגש ראשון שעלה יפה העלה אותם על המסלול לנישואים, ולאיש מהם לא היו העוז והתבונה להקדיש לקשר מחשבה מעמיקה. ובעצם, כבר באותו מפגש ראשון היו טמונים זרעי אי הנחת שילוו את שניהם, ובעיקר את חנה, בעתיד, שכן כבר אז אבחנה שמיכאל אינו שנון, שהוא ביישן, מתאמץ מדי, וקיוותה לשנות אותו. נדמה שמיכאל גילם את הדמות ההופכית למיכאיל סטרוגוף הנועז, גיבור חלומותיה והזיותיה. שנים אחר-כך תתהה ותייחל, "מתי יתפרע האיש הזה. פעם אחת לראותו מבוהל. צוהל. פרא", אך לשווא.

ושלא תהיה טעות: מיכאל הוא דמות חיובית רוב הזמן. הוא אדם יציב, בעל מסור, אב משקיע ואהוב על בנו. הבעיה בזוגיות שבספר נובעת רובה ככולה מחוסר ההתאמה, מן הניתוק של חנה מן המציאות, מחוסר היכולת שלה להשלים עם הרגילוּת האפרורית. הסיפור מתרחש בשנות החמישים, בתקופת הצנע שדרשה הסתפקות במועט. מיכאל וחנה חיים בירושלים הדחוסה, הכבדה והמאיימת לעתים. הניגוד בין אלה לבין חלומותיה – בהקיץ ובשינה – של חנה, בהם היא נסיכה נחשקת, בעלת שליטה בסובבים אותה, קשה לה מנשוא.

יחסיהם של בני הזוג יודעים עליות ומורדות, אך גם כשהם נהנים מקירבה גופנית ומשיתוף פעולה יומיומי, חנה חשה בריחוק שאולי אינו ניתן לתיקון: האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימית. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. עמוס עוז משאיר את סיום הספר מעורפל: האם חנה מסכמת את העשור כהכנה לפרידה או כנסיון להבין ולהשלים? יבחר כל קורא כהבנתו וכנטית לבו.

בחמישים השנים שחלפו מאז ראה "מיכאל שלי" אור ב-1968, הוא נותח שוב ושוב בכל היבט אפשרי, ובצדק. יש בו מורכבות חכמה, הבאה לידי ביטוי בכל מילה ובכל משפט. מרשימה בעיני בעיקר הדרך בה רקם עוז את הסביבה ואת התקופה אל תוך הסיפור האישי, כשכל פרט ברקמה הזו מבטא הן את משמעותו המקורית והן את השתקפותו במחשבותיה של חנה ובחייה, ועושה זאת בעדינות ובטבעיות ומבלי לכפות את ריבוי פרשנויותיו. איני מתיימרת להגיש כאן ניתוח משלי, ואתייחס רק למספר נקודות שמשכו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית.

תמונה יפיפיה, לכאורה שולית, מדגימה כיצד תיאורו של רגע בודד מכיל עולם של תובנות. חנה מתארת כיצד, בערבים חורפיים, בעודה ממתינה ליד החלון לשובו של מיכאל, היתה משרטטת צורות על האדים שנשפה על הזגוגית, כמה מהן סתמיות, אחרות מסמלות אהבה ומעוטרות בראשי תיבות שמותיהם. כשמיכאל הופיע ברחוב היתה מוחקת את כל שרטוטיה, ומיכאל טעה לחשוב שהיא מנפנפת לו לשלום, והגיב בנפנוף משלו. תחושת החנק שלה, כשהיא בפנים והוא בחוץ, תחושת חוסר הערך, כשהיא מחכה והוא עסוק, אקראיותו של הקשר והתבטאותו במחוות נטולות מלים, אי ההבנה התהומית ביניהם – הכל מקופל באותה תמונה.

נגע ללבי הקשר שבין מיכאל לבנו יאיר. מיכאל חינך את הילד להגיון ולשכל ישר, לחקרנות ולתאוות ידע. חנה אהבה את הילד, ככל שהיתה מסוגלת לכך, אבל רתה בו גם יריב, אדם בזעיר אנפין שאותו עליה להכריע, להוכיח את עליונותה גם מולו. יאיר, למרות גילו הצעיר, הטיח בה את חוסר ההגיון שלה, את נכונותה להאמין בבלתי אפשרי ("את סתם ממציאה דברים בלי לשים לב. כמו שסיפרת לי בכיפה אדומה שהוציאו את הסבתא מתוך הבטן של הזאב. בטן של זאב היא לא מחסן. והזאבים לועסים כשהם טורפים. כל דבר אצלך אפשר"). האיזון, אם היה, בין הריחוף של חנה למעשיות של מיכאל, הופר כעת, כשיאיר גדל במידה רבה בצלמו של אביו. בקשר בין השניים אהבתי במיוחד את הכבוד שהמבוגר העניק לילד, כשהמתין עד שזה סיים את דבריו במלים "אני גמרתי" לפני שהשמיע את שהיה לו לומר.

וכמובן, ירושלים, הסיבה שבגינה קראתי כעת את הספר, שנים רבות אחרי הקריאה הראשונה. חיים באר מקדיש ב"קשר לאחד" פרק קצר לסיור בעקבות ירושלים של "מיכאל שלי", והעדפתי לקרוא קודם את המקור ורק אחר-כך להתלוות לבאר. תוך כדי קריאת "מיכאל שלי" העתקתי לעצמי את הקטע הבא, שמצאתי בו ביטוי לחמקמקותה של העיר הבלתי מושגת, מוטיב שבאר עומד עליו יפה בספרו: "מי זה יוכל להתאזרח כאן בירושלים, שואלת אני, אם גם יגור כאן מאה שנה. עיר של חצרות סגורות, נפשה חתומה מאחורי חומות קודרות אשר בראשן נעוצים שברי-זכוכית דוקרניים. אין ירושלים. פירורים מושלכים במזיד כדי להטעות אנשים תמימים. קליפות בתוך קליפות והגרעין אסור. אני כותבת: נולדתי בירושלים. ירושלים עירי, זאת לא אוכל לכתוב". כשחזרתי אל באר מצאתי שגם הוא בחר לצטט קטע זה, אך סיבתו אחרת. עמוס עוז, וכמוהו גיבורת ספרו וחיים באר, חשים באיום שמשרה מחנה שנלר, והמשפטים שלמעלה מבטאים גם אותו. ירושלים, המסתורית, התובענית, הדחוסה, שלובה לבלי הפרד בחיי תושביה, ועוז, באמצעות חנה, מיטיב למפות את השפעותיה. "היא רצתה ברעתי", טענה חנה כשהיתה רחוקה ממנה, וקיוותה כי "אולי התפוררה סוף-סוף לאבק. כראוי לה". אבל כפי שהיא עצמה אבחנה במדויק, "לא אהבתי את ירושלים מרחוק", בדגש על המילה האחרונה. ירושלים אולי לא היתה עירה, אך היא עצמה היתה יצוקה בתבניתה.

זכרתי את "מיכאל שלי" לטובה מן הקריאה הראשונה בו, אך אני סבורה שהרבה ממנו חמק ממני בשל גיל צעיר והעדר נסיון. אני שמחה שקראתי אותו שנית, מנקודת מבט שונה לגמרי, ואין ספק שאקרא אותו שוב.

עם עובד

1968

תודה רבה על החיים / סיביל ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad795d793d794_d7a8d791d794_d7a2d79c_d794d797d799d799d79d2

ילד נולד ב-1966 בגרמניה המזרחית. אביו בלתי ידוע, אמו אלכוהוליסטית שלא זכתה למודל אימהי משל עצמה, והילד הבלתי רצוי הוא עבורה יותר חפץ מאדם. תורמת לכך גם הזהות המינית הבלתי ברורה של הילוד, שיצא לאויר העולם ללא סימני מין חד-משמעיים. "אז ככה זה", לחשה, "אתה מין יצור, כלבלב, אני אקרא לך טוטו". בתוך זמן קצר תחליט האם להפרד מהילד, תמסור אותו לבית יתומים, תמשיך להדרדר ותמות. טוטו נותר לבדו בעולם, נתון בכלא הקטן של בית היתומים, המצוי בכלא הגדול של גרמניה המזרחית הקומוניסטית.

טוטו הוא נשמה טהורה, נטול מודעות עצמית, צופה בעולם מן הצד, מאמין שכל האחרים חשובים יותר ממנו. בחירתה של הסופרת ליטול ממנו זהות מינית חד-מימדית מאפשרת נייטרליות באופן בו הוא מתבונן בסביבתו, ומעצימה את הטוהר שהסופרת מייחסת לו כניגוד לעולם המכוער בו הוא חי. בבגרותו יצטייר בעיני האדם היחיד המכיר אותו מקרוב כך: האדם הגדול הרופס הזה, שנסחף בעולם בימי חייו כמו פסולת צפה ושאין בו אף מחשבה רעה. שאף פעם לא מרגיש שמחה לאיד, לא שונא, שלא רוצה אף פעם דבר. שנראה כאילו הוא יושב כל הזמן על הארץ ומשחק עם חיות לא נראות. אי אפשר לעמוד בזה, בנוכחות של אדם שכזה. שכבר בבוקר מחייך ומניח עליך יד עגלגלה.

סיביל ברג מעבירה את טוטו מגרמניה המזרחית למערבית, חווה אתו את גרמניה של אחרי נפילת החומה, ומלווה אותו עד 2030 באירופה המתפוררת. הפרקים הראשונים בספר מתארים את החיים תחת המשטר הקומוניסטי, חיים של מחסור ושל אומללות, של יד איש באחיו, של ניצול ושל שחיתות. טוטו חי בבית היתומים חיים ספרטניים מטעמים אידאולוגים לכאורה, דחוי בשל חריגותו, מועבר מיד ליד בעבור רווח אישי. כשהוא מוצא עצמו בגרמניה המערבית, מתברר, כך על פי הסופרת, שהקפיטליזם מושחת ורקוב לא פחות מן הקומוניזם, ומגוון האפשרויות אינו מייצר אושר. האיחוד בין שני חלקי גרמניה ב-1990 אינו מביא שגשוג או שמחה, והמדינה – וכמוה אירופה כולה, ובהרחבה המערב כולו – נבלעת על ידי מהגרים מצד אחד ועל ידי כניעה תרבותית מרצון מצד שני. חזונה של הסופרת הוא חברה קונפורמית, דלה בנכסי חומר ובנכסי רוח: צמחה אנושות נוחה להפליא לשליטה שמתפקדת בפיקוח וברישום ומעל לכל בפיקוח עצמי […]. הכל נעשה כה חסר חיכוך, העולם היה על ריטלין ועל תרופות פסיכיאטריות, האנשים היו ממוקדים לתפארת, מנגנונים מכווננים היטב […] כמעט כל אחד צנזר את מחשבותיו, אמד את מידת התקינות הפוליטית וההומניטריות שבהן, והרגיש אומלל אם תפס את עצמו חושב בקלישאות ובדעות קדומות.

אודה שעבר זמן עד שהבנתי את הספר. תחילה תהיתי על המניעים לכתוב ב-2012 כתב אישום כל-כך זועם ועוין על משטר שעבר מן העולם. אחר-כך נרתעתי מן ההשחרה הגורפת של כל מקום ושל כל זמן, מן ההתיחסות ההומוגנית אל האנושות, מן הביקורתיות הדווקאית שנראה שעיוורה את עיניה של הסופרת. רק בפרקים המסיימים הדברים התחילו להתבהר. הספר מתכוונן כולו – או כך לפחות נראה לי – אל חזון סופה של תרבות המערב, ומצביע על האופן בו חולשות המערב יוצרות לאורך שנים כדור שלג מתגלגל שסופו להכחידו. ניתן להתווכח עם החזון, להסכים או להתנגד או גם וגם, אבל קשה לעשות זאת כשהספר נוטף שנאה וזלזול בכל היבט של החיים. אפילו ברגעי חסד מעטים, הסופרת מעדיפה את הפרשנות העוינת. הנה דוגמא שולית אך מייצגת: כשאשה פונה אל טוטו בחיוך אוהד, ושואלת אם תוכל לעזור לו, סיביל ברג טוענת כי בפרצופה של האשה נראתה הסיבה האמיתית לאמפתיה האנושית, זו היתה אורגזמה קטנה שמוענקת לעוזר, רגע קצר של עליונות חד-משמעית, תחושת אלוהות שאדם זוכה לה בתמורה לעזרה חסרת האנוכיות שהוא מספק. הקול המספר את הספר שונא גברים, מפגין זלזול תהומי בנשים, סבור שבני האדם מטומטמים – הטמטום ישן בתוך מוחם של בני האדם ובהזדמנות המתאימה פורץ החוצה, כמו פטריות מתוך ראשי נמלים מתות – ובעיקר אינו מוצא שום טעם בקיום האנושי. כאן, אגב, הסופרת נתפסת בסתירה, כשמצד אחד היא אומרת בהקשר של הזהות המינית, "בשביל מה צריך בהירות בקיום שאחר שמונים שנה יסתיים בעמימות מוחלטת", ומצד שני חזונה האפוקליפטי המזוויע הוא של חברה רובוטית באופייה, חברה שמתקיימת ללא מחשבה עצמאית, וחייה נטולי משמעות.

פרובוקציה היא כלי ביטוי לגיטימי, אבל כשפרובוקציה הופכת להיות העיקר, והעובדות מסתחררות סביבה ללא שליטה, בעיני היא מאבדת טעם, ויותר מזה מאבדת ענין ומונעת הזדמנות לדיון. כשכל דבר, ממש כל דבר, הוא נושא לביקורת קטלנית ועוינת, סטטיסטית יש סיכוי שכמה מן הביקורות קולעות בול. לכן, למרות שפה ושם הרגשתי ממש כמו הסופרת, קשה לי לקחת את הספר ברצינות. אי אפשר לנטרל את הסיפור שמסביב לטוטו, ולהתרכז בסיפורו של ילד אומלל שגדל להיות אדם אבוד, כי טוטו הוא יותר מישות בפני עצמה. הוא נקודת היחוס הטהורה שאליה מושווה עולם אכזר. הטלטלות האיומות שהוא עובר נחוות משום שהסופרת יצרה אותו כחריג בעולם שאותו היא מבקשת לתאר. ולכן, למרות כתיבה מעולה באמת, הספר הוא בעיני החמצה.

Vielen Dank für das Leben – Sibylle Berg

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

קשר לאחד / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d7a9d7a8_d79cd790d797d7932

כותרת משנה: מסעות, בתים ואנשים בירושלים

"קשר לאחד" משוטט, כפי שנכתב בכותרת המשנה, בין בתים ואנשים בירושלים. חיים באר מתבונן ברחובות, במבנים, במתווה הנוף הפיזי והאנושי, וצולל אל מסמכים ישנים, אל צילומים מטושטשים ואל סיפורים העוברים מפה לאוזן, כדי לסַפר את ירושלים. מניעה אותו מה שהוא מכנה "תאוות הצליינים הסבורים כי השיבה אל המקום שהראשונים התהלכו בו, בכוחה להציל מן הנשיה משהו מנוכחותם האבודה, אם לא יותר מזה", והוא מנסה לתפוס במלים את העיר הבלתי מושגת, העיר שמושלה הצבאי כתב עליה בשנת 1917 כי "בירושלים קיים דבר-מה שחלף ואיננו ובכל זאת נשמר ללא סייגים". הדואליות הזו משתקפת גם בשמו של הספר: קשר לאחד הוא הקשר לאלוהים, והוא גם הכינוי שנתנו ילדי בית הספר, בו למד הסופר, לזקנה מעורערת, שניסתה לקשור את העיר בחוט תפירה כדי שלא תתפרק – הקדושה והשגעון גרים כאן בכפיפה אחת.

הספר מורכב מרשימות שפרסם הסופר לאורך שנים רבות בתוספת השלמות שנכתבו לרגל הוצאת הספר. הרשימות ערוכות בדרך-כלל לפי נושאים – שמונה שערים כמניין שעריה של ירושלים – אך כולם שלובים אלה באלה, ויוצרים יחדיו את מרקמיה של העיר, ההיסטורי והנוכחי, שגם הם אינם ניתנים להפרדה זה מזה. לא תמיד ברור מתי נכתבה כל רשימה (אלא אם מדפדפים אל סופו של הספר, שם רוכזו הפרטים ה"טכניים"), והתחושה היא שהזמן בירושלים אינו נע ישירות מן העבר אל ההווה, אלא קופא לעתים במקומו או סב במעגלים. הסופר מפגין ידע עמוק בנושאים עליהם הוא כותב, במקום, בשפה, בהקשרים התרבותיים, ומכיוון שניחן ביכולת תיאורית וביכולת סיפורית, הקריאה בספר היא חוויה מלהיבה. תחת עטו של באר העיר היא הרבה יותר מסך אבניה ואנשיה, וכל מקום בה צופן סיפור מרתק.

הנה כמה מנושאיו של הספר. השער הראשון עניינו בהיבטים ירושלמיים הכרוכים בביוגרפיה של הסופר. פרק ארוך מוקדש לחייו של ברנר בירושלים, להשתקפותה של העיר ביצירתו, ולפרשה העלומה של יחסיו עם אשתו. פרק אחר עוסק, בנימה של קינה, ב"תהליך הכיבוש הבלתי פוסק שבתים בעלי משמעות היסטורית שאין כדוגמתה בתולדות הציונות הופכים בו לישיבות ולבתי מדרש". רשימה משעשעת מלווה את הסופר וצלם הנלווה אליו ב"ספארי", הליכה בעקבות פסלי אריות בעיר. אחד השערים, שנכתב באהבה וברטט כובשים במיוחד, מספר על גלגולי הספריה הלאומית, ואחד מפרקיו נפתח במלים המובנות לכל אוהב ספר: "בראשית היתה התאווה, התאווה הפשוטה, הוודאית, לספרים, שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה". אהבתי כל פרק בספר, אבל רותקתי במיוחד אל קורותיהן של דמויות צבעוניות, ביניהן ד"ר יצחק גריגורי ביי ד'ארבאלה-אמציסלבסקי, רופא שסיפור חייו יכול לאכלס ספר שלם, ובין השאר ניהל את בית החולים רוטשילד, ד"ר משה ואלך הפנאט, שהקים את בית החולים שערי צדק, משה וילהלם שפירא, זייפן העתיקות, ומרדכי שניצר, סתת ואמן, שכד חרס שיצר זכה במדליה בתערוכה העולמית הגדולה בלונדון בשנת 1851. יש משהו מחדוות הגילוי ב"פירוק" הישוב הישן, שנתפס בתודעה ההיסטורית  כקהל הומוגני בעל מאפיינים מובהקים, אפורים כלשהם, למרכיביו היחודיים, כל אחד ועולמו, כל אחד וצבעוניותו.

באחד הפרקים האחרונים בספר, באר מצביע על גלגוליהם של מבנים בעיר, וחושף את מרכיביהם הארכיטקטוניים ואת נדבכיהם ההיסטוריים. מתעורר רצון עז ליטול את הספר, ולחוש בהדרכתו אל ירושלים, להתבונן בבניניה, ולחשוף את צפונותיה.

"קשר לאחד" אינו ספר שנועד לקריאה אחת בלבד. קראתי אותו ברצף מחמת הסקרנות, והנחתי אותו בהישג יד להעמקה איטית בכל רשימה בנפרד. רשימותיו של חיים באר מענגות ומחכימות, והאהבה שהושקעה בכתיבתן מדבקת. מומלץ מאוד.

עם עובד

2018

כל מה שקרה שם באמת / ברין גרינווד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79bd79c_d79ed794_d7a9d7a7d7a8d794_d7a9d79d_d791d790d79ed7aa2

וֶייבי, ילדונת קטנה ושברירית, גדלה במשפחה מופרעת. אביה סוחר סמים, שרוב הזמן אינו נמצא פיזית בבית, ועדיין הוא מטיל אימה על אשתו ועל שני ילדיו. אמה חולת נפש, שהטמיעה בבתה פחדים, המונעים ממנה תפקוד רגיל, כמו דיבור בפומבי, אכילה בנוכחות אנשים אחרים, ויכולת לסבול את מגעו הפיזי של הזולת. מגיל צעיר מאוד וייבי שורדת בכוחות עצמה, מבשלת, מטפלת באחיה התינוק, שולחת את עצמה לבית הספר.

קֵלֵן, גבר ענק מימדים, גדל גם הוא בצלו של אב אלים. בבגרותו ביקש להתנתק ממורשת אביו, ואימץ לעצמו את שם משפחתה של אמו, אבל האלימות מוטבעת בו. הוא עובד בשרותו של אביה של וייבי, מזגו החם מערב אותו בקטטות, מהן יוצאים יריביו חבולים, לפעמים מתים.

הגורל הפגיש את השניים. תשומת לבו של קלן, שרכב על אופנועו, הוסחה כשראה בדרך את הילדה דמוית המלאך. האופנוע נפל, קלן נחבט קשות, ווייבי, ללא מלים, נחלצה לעזרתו. אחרי שהחלים בא לבקר אותה, וזועזע ממצבו המוזנח של הבית בו גרה. היחלצות ספונטנית לשיפור תנאי חייה של וייבי – קלן שטף כלים, ניקה קצת, הציע להסיע אותה לבית-הספר – הפכה לקשר אמיץ בין שתי נפשות מיוסרות. במרחב חייו האפורים והאלימים של קלן, וייבי היא הנקודה הנקיה היחידה. בבדידותה האינסופית של וייבי, קלן הוא המבוגר היחיד שמקבל אותה כפי שהיא. בעת פגישתם וייבי בת שמונה, וקלן בן עשרים ואחת. משמצאו זה את זו, שוב אין ביכולתם להפרד. הצורך ההדדי הופך לחברות, החברות מתפתחת לאהבה.

האם יתכן קשר אהבה בריא בין גבר בשנות העשרים לחייו לנערה במחצית הראשונה של שנות העֶשרה שלה? או בניסוח ישיר ובוטה יותר – האם מה שמוגדר בחוק – ובצדק – כפדופיליה, יכול בנסיבות מסוימות להתפרש בדרך אחרת? ברין גרינווד מעמתת את הקורא עם העמדה האינסטינקטיבית השוללת באופן גורף קשר כזה, והתוצאה היא ספר המעורר אי נוחות. מצד אחד, הציפיה מקלן היא להסתפק בתפקיד המלאך השומר של וייבי, אבל מצד שני, קלן עצמו הוא אדם פגוע המייחל לאהבה, לא האיש המסוגל להתמודד עם תשוקתה הברורה של וייבי כלפיו. מצד שלישי, האם וייבי, למרות שנאלצה להתנהל כמבוגרת מילדות, אכן חשה תשוקה, או שמדובר בנסיון נואש, אף כי בלתי מודע, לקַבֵּע את הקשר? כשקלן בכל זאת עושה נסיון קלוש להציב גבולות, וייבי, למודת כאבים ואכזבות, אינה מסוגלת להתמודד עם יחס מסויג מצדו. וכך הם נעים בין מותר לאסור, מתמרנים בסביבה שהיא אדישה ומְגַנָּה בעת ובעונה אחת.

תרגום מילולי של שם הספר הוא "כל הדברים המכוערים והנפלאים", וכוונתו, מן הסתם, לרמוז שהדברים המתוארים כאן עשויים להיראות באחד משני האופנים. השם שנבחר לספר בעברית, "כל מה שקרה שם באמת", מכוון אף הוא לאותו פירוש. מה שקרה שם, ונראה למתבונן מן החוץ, ניתן להיות מובן בדרך מסוימת, אבל מה שקרה שם באמת עשוי לשנות את נקודת המבט.

"כל מה שקרה שם באמת" מספר על אהבה בסביבה של אלימות מטורפת ושל הזנחה פושעת, סיפור נוגע ללב, מטריד ומערער.

All the Ugly and Wonderful Things – Bryn Greenwood

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

 

ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

ליידי מקבת ממחוז מצנסק

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d790d799d79ed790_d7a9d79cd7992

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ