כרוניקה של מוות ידוע מראש / גבריאל גרסיה מארקס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79bd7a8d795d7a0d799d7a7d794_d7a9d79c_d79ed795d795d7aa_d799d793d795d7a2_d79ed7a8d790d7a92

למעלה מעשרים שנה אחרי מקרה רצח שארע בעיירתו, מנסה המספר להבין כיצד התאפשר למרות שהיה, כאמור בשמו של הספר, ידוע מראש, ולפיכך יכול היה להמנע. במשך שעות הסתובבו האחים התאומים, פאבלו ופדרו ויקאריו, ברחבי העיירה, והצהירו על כוונתם לרצוח את סנטיאגו נסאר. יותר משביקשו לאיים, נדמה שהיתה בדבריהם תחינה נסתרת לכוח שיעצור אותם וישים לאל את תוכניותיהם – זוהי, מכל מקום, המסקנה שאליה מגיע המספר לאחר מעשה. במקום הקטן יחסית, שהתנהל כמשפחה גדולה, השמועה על האיומים הגיעה חיש מהר כמעט לכולם והובנה כפשוטה, אך רק בודדים ניסו לעצור בעדם. למעשה, דקות לפני ביצוע הרצח החלו הבריות לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע.

הרצח, כפי שטען עורך דינם של האחים, היה מעשה מוצדק של שמירה על הכבוד. האמנם חילל סנטיאגו את כבוד משפחת ויקאריו? שאלה זו תשאר בלתי פתורה, ומן הסתם במתכוון, שכן אשמתו או חפותו אינן נושאו של הספר (במקרה האמיתי, ששימש השראה לספר, האשמה היתה ודאית), אבל נראה שהעיירה מקבלת את גישתו של עורך הדין, כמו גם בית המשפט והכומר המקומי. קבלה זו, אם כך, היא אחד הגורמים שאפשרו את הרצח. לכך יש להוסיף את קלות הדעת של הגורמים האחראים, שהסתפקו בנסיון רפה לעצור את מהלך הענינים, או שהתעלמו מהם כליל. אוירת פריקת העול רווית האלכוהול, אחרי מסיבת חתונה ראוותנית, תרמה אף היא את שלה, יחד עם ההתרגשות העדרית מן המאורע היוצא דופן. העובדה שמדובר בצמד רוצחים, כשהאחד שוקל לסגת השני נוטל את ההובלה ולהפך, הפכה את הרצח לעובדה כמעט מוגמרת. צירופי מקרים שיחקו תפקיד מכריע, וטעות טרגית שוברת לב המתגלה בסיום חתמה את גורלו את סנטיאגו. מאלפת העובדה שלמרות היותו של סנטיאגו בנו של מהגר ערבי, הרצח אינו פותח תיבת פנדורה של איבה גזעית.

גבריאל גרסיה מארקס כתב דוח חקירה, המהלך על הקו שבין מעורבות אישית למחויבות לתיעוד עובדתי קר. למרות שהוא בעיקר מדווח, עולה מתוך בחירת המלים שלו ביקורת נוקבת על אדישות, על עדריות ועל דעות קדומות. עם זאת, למרות האופי התיעודי, הסיפור ססגוני מאוד, ומרובה דמויות חיות אליהן מתייחס המספר בפמיליאריות. לאוירה משפחתית זו תורם שילובה בעלילה של הצעת הנישואים האמיתית שהציע מארקס לאשתו, וכן אזכורן של דמויות מ"מאה שנים של בדידות". הספר רווי מתח, משום שאמנם ידוע שיתבצע רצח, וזהותם של הנרצח ושל הרוצחים ידועה, אבל מארקס מסיט בכשרון את המוקד מן האלימות אל פיצוח גורמיה ומאפשריה.

לא קראתי את הספר בשפת המקור, אבל שפתה של טל ניצן מרשימה ומרנינה, ואין לי אלא להניח שהתרגום משובח.

מומלץ מאוד.

Cronica de una Muerte Anunciada – Gabriel Garcia Marquez

עם עובד

1988 (1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן

התמים / איאן מקיואן

hatamim_front2

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מסעודה / יקיר אלקריב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a1d7a2d795d793d7942

יקיר אלקריב, נכדה של מסעודה, מספר בספרו את קורות חייה של סבתו. בראיון הוא אומר, כי כשלא קיבל תשובות על שאלותיו, "ויתרתי על האמת. אני לא היסטוריון וזו לא ביוגרפיה. כתבתי מה שאני רוצה, וזה היה כיף גדול". כתוצאה מכך, ובשל הסיפורים הצדדיים הנספחים לסיפורה של מסעודה, הספר אינו תיעוד ביוגרפי של אשה אחת, אלא גם תיעוד של תקופה ושל חֶברה.

מסעודה נולדה במרוקו לאם צעירה, שנישאה בעל-כורחה לגבר מבוגר ממנה. לאחר כמה גלגולים, מצאה עצמה נשואה בהיותה בת שתים-עשרה. בהיותה בת עשרים כבר היתה אם לארבעה ילדים. בעלה ובן-דודו, שהיו פעילים ציוניים, העלו את המשפחה לארץ עוד לפני קום המדינה. אחרי שהות בקפריסין, הגיעו לשכונת התקווה, ומשם ליפו. למסעודה, שחוותה קשיים כל חייה עד כה, ציפו קשיים גם כאן. היא התאלמנה במלחמת העצמאות, איבדה בן זוג נוסף בקרבות, אחד מילדיה נפטר בדרך, אחת חלתה וכמעט נחטפה. בשל המחסור נאלצה למסור את הילדים לפנימיות ולקיבוץ.

מכיוון שהיתה אשה בחברה של נשים מושתקות, ומכיוון שהיתה זרה ובודדה, חשה תמיד שנסיבות חייה מעצבות אותה, ולה עצמה אין קול משלה. הסופר מתאר זאת כך: "היא מעולם לא היתה מקור של אור, כמו אנשים אחרים שהכירה בחייה שהיו להם חלומות, רצונות ותשוקות משלהם, והם שעיצבו את גבולות חייה ואת מהלכם". אמירה מעט חריפה, כי בכל זאת, כשהדברים היו אמורים בילדיה גילתה תושיה ועיקשות וערמומיות. כך ארע כשטענו בבית החולים, בו השאירה את בתה החולה, שהבת אינה אצלם, וכך גם כשבנה ביקש לשאת אשה למרות התנגדותו של אביה.

באותו ראיון אמר הסופר כי אין לו כל ענין בשד העדתי, והספר אכן אינו עוסק בכך. אמנם נאמר למסעודה ש"אין אמונה באישכנזים", אבל כשהיא מגיעה לארץ, ומסתבר לה שבעלה להוט להתגייס והיא תיוותר לבדה, היא יודעת "כי כל הגברים פה, היהודים, הערבים, האנגלים, האישכנזים – כולם אדישים לגורלה במידה שווה". החטא בסיפור ההגירה וכור ההיתוך אינו נעוץ במוצא, אלא בהתנשאות כלפי החדשים, נטולי השפה, הנבוכים מול המנהגים הבלתי מוכרים, וטינה עדתית קיימת לא רק בין אשכנזים לספרדים, אלא גם בין תוניסאים למרוקאים, כמו בין גרמנים לפולנים.

כאמור, בספר משולבים סיפוריהם של אנשים נוספים, שחייהם הצטלבו באלה של מסעודה. נמצא ביניהם את הדוד, שפציעתו בידי שוטרים היתה בין הגורמים למהומות ואדי סאליב; את השכנה ילידת עירק, שהיתה כוכבת בבומביי; את ניצולת השואה, שאיבדה את כל ילדיה, והתאבדה בדרך לארץ, ועוד. כולם יחד נרקמים למסכת חיה אחת.

מסעודה היא דמות כובשת לב, תמימה אך מפוכחת, כנועה אך נחושה כשהיא נדרשת לכך. היא עצמה נמנעת מלספק פרטים רבים, כי לא מדברים סרה במתים, או משום איסור לשון הרע, אך הרושם הוא שיקיר אלקריב הצליח בכשרונו לתת לה קול אמין, וראוי הסיפור להיות מסופר.

עם עובד

2020

צלו של רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a6d79cd795_d7a9d79c_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

קורט רוזנדורף, מי שהיה כנר ראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ומייסדה של הרביעיה הקאמרית הקרויה על שמו, נפטר בקיץ 1973. במהלך השבעה מגיע לבית המשפחה הסופר אגון לוונטל, מי שהיה חברו הקרוב של המנוח בשנותיהם הראשונות בארץ, אי-אז בשנות השלושים. ארנון, בנו הבכור של רוזנדורף, שביקש מטעמים של מחקר היסטורי לשוחח עם לוונטל, עומד על זהותו רק לאחר שהוא עוזב, אבל צירוף מקרים יוצר ביניהם קשר זמן לא ארוך אחר-כך. ארנון, השוקד על עבודת דוקטורט המתייחסת לתקופה הנאצית, התוודע במהלך לימודיו להתכתבות בין איש ביון גרמני למי שארנון סבור שהוא לוונטל, והוא מבקש לרדת לסוד שמאחורי שחרורו של האחרון מדכאו. חקירותיו יובילו אותו לחשיפת סוד מחייו של אביו.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הוא מהווה מעין המשך ל"רביעית רוזנדורף". פרידמן, הציוני שבחבורה, נהרג לפני שנים. ליטובסקי ושטאובנפלד, שחיו בארץ במעין פסק זמן עד יעבור זעם, עזבו מכבר לטובת תזמורות זרות. לוונטל, שתכנן לכתוב ספר על חייו בארץ, ולתת לו את השם "יומן של גולה", חזר לגרמניה, ואכן פרסם ספר בשם זה. אבל למרות ההמשכיות הזו, מדובר בשני ספרים נפרדים, שנושאיהם שונים זה מזה. הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאיו המרכזיים של הספר הראשון. ההתיחסות ההיסטורית לתקופה הנאצית, בעיקר לסבלם של היחידים, והצלקות שנושאים מי שחוו אותה, הן נושאי הספר הזה. הסופר מספק ב"צלו של רוזנדורף" מידע מספק להבנת הדמויות, כך שניתן לקרוא את הספר גם בלי הכרת ההיסטוריה שלהן שתוארה בקודמו.

למרות שארנון הוא לכאורה הדמות המרכזית בספר, גיבורו הראשי הוא לוונטל, אדם חמקמק, אפוף סוד, שלא תמיד אפשר לדעת איפה נגמרת מציאות חייו ומתחילה הבדיה הספרותית. בשנותיו בארץ נצמד כצל לרוזנדורף, כפי שמציינת בבוז קל אמו של ארנון, וגם כעת, כארבעים שנה מאוחר יותר, הוא ממשיך להיות מעורב בחיי משפחתו. כפי שב"רביעית רוזנדורף" העניק לו נתן שחם את תפקיד הצופה החיצוני שמסוגל לספק מבט-על, גם כאן שם בפיו את האמירות המשמעותיות ביותר בספר, ובראשן, "מאתים שנים נחוצות כדי להבין אלו חיים היו לנו בגרמניה בשנים הנוראות ההן. ואנחנו, כנראה, נמות קודם שנבין… ואילו אתם, האקדמאים, קוראים קצת מסמכים וקצת מאמרים, והופ! אתם מבינים! הכל אתם מבינים". בין אם ארנון יסכים עם קביעה זו, ובין אם לאו, בביקוריו בגרמניה ובחקירותיו יתוודע לפנים הרבות של הסבל, ולאופנים בהם ביקשו בני האדם למלט את עצמם ממנו.

הצל שבשם הספר מרמז, כאמור, לדבקות של לוונטל ברוזנדורף, אבל הוא מרחף גם מעל הדמויות האחרות הנגלות בהמשך, אלה שדמותו של רוזנדורף ויהדותו קבעו את גורלן בימי המלחמה והמשיכו לרחף מעליהן גם אחריה.

"צלו של רוזנדורף", כמו "רביעית רוזנדורף", הוא ספר ממוקד, מסופר בסבלנות פרט אחר פרט, מכנס אל העלילה, בנוסף לנושאים המרכזיים, גם את רוח התקופה, וכתוב בכשרון רב. מומלץ.

עם עובד

2001

גן פינצי-קונטיני / ג'ורג'ו באסאני

0770000066551

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

תחנת האטום / הלדור לכסנס

21323

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה איסלנד מדינה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, אך נתונה לריבונותו של המלך הדני, ולניהול יחסי החוץ וההגנה על ידי דנמרק. כשנכבשה דנמרק על ידי הגרמנים, הסכימה איסלנד לכיבוש מרצון על ידי בנות הברית. עם תום המלחמה נותרה במקום נוכחות צבאית אמריקאית, שעוררה מחלוקות פנימיות קשות. כוחות נאט"ו אמנם הגנו על איסלנד, מדינה נטולת צבא, אך בעיני איסלנדים רבים הבסיס האמריקאי, שהוקם בקפלוויק, מרחק כחמישים קילומטרים מן הבירה, פגע בריבונותם ובעצמאותם. ההלם שגרמו שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן עדיין לא שכך, ורבים היו סבורים שבמקרה של עימות, איסלנד תהווה מטרה לפצצה שלישית בגלל הבסיס הזר. על רקע המאבק הזה כתב הלדור לכסנס את "תחנת האטום". הבסיס נסגר סופית רק ב-2006.

"תחנת האטום" מסופר מפיה של אוּגְלָה, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. אוּגְלָה מגיעה מחווה בצפון לשמש כמשרתת בבית חבר פרלמנט, גיסו של ראש הממשלה, ברייקיאוויק. אזור החוות הולך ומתרוקן מתושביו, ואלה שנותרו מתכננים לשקם את הכנסיה המקומית. אוגלה עצמה מבקשת ללמוד בדרום לנגן בעוגב כנסיה, כדי להשיב חיים לצפון.

אוגלה היא אשה דעתנית, שאינה ניצבת פעורת עיניים ואילמת לנוכח העולם המתוחכם אליו היא מתוודעת לראשונה. היא ישירה, ביקורתית, צופה בסביבתה במבט יחודי לה. באישיותה משולבות פשטות כפרית עם להיטות להכיר את העולם הזר לה. הקונפליקטים החברתיים של איסלנד באים לידי ביטוי בסיפורה האישי – קומוניזם מול קפיטליזם, כפר מול עיר, צפון מול דרום, נצרות מול הסאגות העתיקות. אולי המונח "מול" אינו מדויק בהקשר לאוגלה עצמה, שכן היא בוררת לה דרך משלה, שבה חיות התופעות המנוגדות בשלום זו עם זו.

אולגה של "תחנת האטום" ואלפגרים של "גם הדג ישיר" הם אנשים שונים זה מזה, אך שניהם מהווים מעין גשר בין ישן לחדש, ושניהם משמשים מדי פעם שופר לעמדות זהות. כמו ב"גם הדג ישיר", גם כאן הלדור לכסנס משלב כתיבה לירית עם סאטירה עוקצנית. גברת הבית מדגימה את היומרנות המנופחת והמעושה של המתעשרים; כמה מן הצעירים העירוניים משקפים את ההידרדרות המוסרית ואת השטחיות הקיומית בשנים שאחרי המלחמה; באי ביתו של המורה לנגינה מייצגים זרמים שונים בחברה, קומוניסטים, אנרכיסטים, מתנגדי משטר. הצפון הכפרי, לעומת זאת, משמר את המסורת של עובדי האדמה ושל האמונות התמימות והפשוטות. הכוהן המקומי מציין כי הכנסיה המשוקמת היא היחידה בעולם שבה יש חלון מאחורי המזבח, דרכו נשקף הנוף, ועל אמונתו שלו הוא אומר, "אנחנו מאמינים בארץ שנתן לנו האלוהים; במחוז שבו מתגוררים אבות אבותינו זה אלף שנים; אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

נושא נוסף שהעסיק את האיסלנדים באותה תקופה היה השבת עצמותיו של המשורר יונאס הלגרימסון מדנמרק. הממשלה לא הצליחה לממן את הוצאת העצמות מקברן והעברתן לאיסלנד, ומי שמימן זאת באופן פרטי ביקש לקבור את המשורר הנערץ, המכונה בספר "מחמל נפשה של האומה", באזור הולדתו בצפון. בסופו של דבר ניצחו הממשלה, העיר והדרום, והמשורר נקבר ברייקיאוויק. לכסנס מייחד לפרשה מקום נרחב בספר.

הלדור לכסנס הצליח להכנס בכתיבתו לנפשה של אשה, והעמיד דמות על סף הפמיניזם. אוגלה יכולה לבחור בחיים כאשה מוחזקת על ידי גבר עשיר, היא יכולה להניח לעצמה להיות שבוית אהבה. אבל הבחירות שלה אחרות. היא סבורה כי "האהבה היא בידור מקובל על בני אדם צחיחים בערים, והיא תופסת את מקומם של החיים הפשוטים", ובבואה לבחור את אורח חייה היא אומרת בפשטות ובנחרצות, "אני מה שאוכל להיות בעמל כפי".

מכיוון שהספר מאוד מקומי ומעורב עמוקות בסדר היום הפוליטי והחברתי של תקופתו, הוא לא היה נהיר לי בשלמות, ופניתי לרשת להרחבות. אולי משום כך, למרות היותו ספר מעניין וכתוב היטב, חוויתי אותו כפחות מהנה מ"גם הדג ישיר". יחד עם זאת, בשל מעלותיו הוא בהחלט מומלץ.

Atómstöðin– Halldór Laxness

עם עובד

1972 (1948)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79d_d794d793d792_d799d7a9d799d7a82

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

רכבת הרים / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d79bd791d7aa_d794d7a8d799d79d2

כותרת משנה: אירופה 1950 – 2017

"רכבת הרים", המשכו של "לגיהינום ובחזרה", מספר את ההיסטוריה של אירופה מ-1950 ועד ימינו. במבוא מספר איאן קרשו שזהו הספר הקשה ביותר שכתב אי-פעם. הסיבה המרכזית לכך היא היעדרו של נושא מרכזי אחד. "לגיהינום ובחזרה" תיאר התקדמות לינארית למלחמת העולם הראשונה וממנה, ולמלחמת העולם השניה וממנה. לדבריו, בסיפורה של אירופה מ-1950 ואילך לא ניתן למצוא לינאריות, שכן זהו סיפור של תפניות, של עליות ומורדות, של שינויים הפכפכים, של קצב גבוה ומואץ של טרנספורמציה. אירופה משנת 1950 דוהרת ברכבת הרים על כל הצעקות והצווחות הנלוות למסע שכזה. נראה לי שקושי מהותי לא פחות הוא בהתיחסות אל אירופה כאל יחידה אחת, כשהיא רחוקה מלהיות כזו. אם בעבר, למרות כל המלחמות הפנימיות, אפשר היה לדבר על "הסיפור" של היבשת, אחרי מלחמת העולם השניה היא התפצלה לגושים, שהשתנו תדירות, וגם בתוכם התנהלו במקביל סיפורים שונים לחלוטין זה מזה. יתרה מזו, אירופה חדלה להיות יבשת סגורה עם היסטוריה פרטית משלה; הגלובליזציה המואצת שילבה לבלי הפרד את סיפורה של היבשת עם סיפורו של העולם. מסיבה זו הספר, שכאמור היה קשה לכתיבה, היה גם קשה לקריאה. קרשו מצביע על מגמות כלליות, אותן הוא נאלץ לפרוט לסיפורים פרטיים של כל מדינה בנפרד, ושפע המידע בספר יוצר עומס כבד.

המגמות הכלליות, והארועים המרכזיים, אותם מונה קרשו, כוללים, בין השאר, את הנס הכלכלי שאחרי המלחמה, את הקמת חומת ברלין (מומלץ בהקשר זה ספרו של פרדריך קמפ, "ברלין 1961"), שלמרות היותה סמל המלחמה הקרה דווקא הביאה לרגיעה פוליטית, את הפירוק המהיר של האימפריות, שעבר כמעט ללא מכאובים אצל הקולוניאליסטים לשעבר. הוא מתאר את תור הזהב במערב אירופה, ואת תור הכסף המקביל לו במזרח, בין 1950 ל-1973, עידן שבא לסיומו עם משבר הנפט. הוא עוקב אחר התגבשות האיחוד האירופי, וקובע כי אחת מחולשותיו נעוצה באי-הצלחתו ליצור תחושה של זהות אירופית. הוא מקדיש פרק נרחב להתקוממויות הסטודנטים בשנות השישים, ולשינויים החברתיים שבאו בעקבותיהן, מפנה את מבטו להיבטים תרבותיים בתחומי האמנות והספרות, ומתרכז במלחמה התרבותית הקרה בתחום המיתוס ההיסטורי, הזכרון והפרשנות. פרקים מרתקים במיוחד, בעיני, עוסקים בפרסטרויקה ובגלסנוסט מבית מדרשו של ג'ורבצ'וב, בקץ המלחמה הקרה, ובהתפוררותה של ברית המועצות. פרק נרחב מתמקד במלחמה המורכבת והאכזרית ביוגוסלביה, רצח אתני שהתנהל מתחת לאפה של אירופה ומתחת לאפו של העולם, וניפץ את אשלית הציפיה לאחדות ולשלום לאחר מותו של הקומוניזם. לאורכו של הספר משולבת תופעת ההגירה, הפנים-אירופית והחיצונית, והשפעתה על החברה. כל אחד מנושאים אלה, ומרבים אחרים, הוא פורט, כאמור, לסיפורה של כל מדינה בנפרד, ומלווה בדברי פרשנות.

למרות שסיפורה של אירופה הוא מקבץ של סיפורים נפרדים רבים, קרשו סבור שניתן להכליל ולקבוע כי היבשת היא כעת מקום שקט יותר, פורח יותר וחופשי יותר מאי-פעם בהיסטוריה הארוכה שלה, יבשת של דמוקרטיות. קרשו הוא היסטוריון, לא נביא, אבל הוא מאמין שטובים הסיכויים להמשך יציבות דמוקרטית, לשיתוף פעולה, ולפתרון קונפליקטים בדרך של משא ומתן. יחד עם זאת, לפרק האחרון בספר נתן את הכותרת "עידן חדש של אי-ודאות", והוא מסיים את הספר במלים, "אין לדעת מה יקרה בעשרות השנים הבאות. הוודאות היחידה טמונה באי-הוודאות. אי-הבטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים. הנפתולים בדרכה של אירופה, העליות והמורדות המציינים את ההיסטוריה שלה לא ייעלמו. בכך אין ספק".

איאן קרשו הוא סופר רהוט והיסטוריון מעמיק, והספר הזה, כמו ספריו האחרים, מרחיב דעת, מוסיף ידע, ולמרוש הגודש מומלץ בהחלט.

Roller-Coaster – Ian Kershaw

עם עובד

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987