הזר / אלבר קאמי

thestranger-bookcover-heb

מתוך הנחה שעלילת "הזר" ידועה ברבים, הסקירה מכילה ספוילרים.

"הזר" הוא סיפורו בגוף ראשון של מֶרסו, צעיר תושב אלג'יר, הרוצח אדם שפגש לראשונה ביום הרצח, ימים ספורים לאחר שאמו נפטרה. הפיסקה הפותחת את הספר מעידה היטב על אופיו של המספר:

היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב". אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול.

ללא מילה טובה על המנוחה, ללא הבעת ענין בנסיבות המוות, ללא הבעת רגש כלפי האובדן – רק תהִיה אגבית באשר למועד המוות. כזה הוא מֶרסו לכל אורכו של הספר – אדיש, חף מרגש, נגרף עם הארועים סביבו. שכנו הסרסור מבקש ממנו לכתוב מכתב שירגיז את אחת הזונות שהוא מעסיק, והוא נענה – "כתבתי בלי לחשוב הרבה, אבל השתדלתי להשביע את רצונו של רמון, כי לא היתה לי סיבה לא להשביע את רצונו". חברתו מארי מציעה שיינשאו, והוא נענה למרות שאינו אוהב אותה – "אמרתי שאין לזה כל חשיבות, ואם היא רוצה אנחנו יכולים להתחתן". מעבידו טוען כנגדו שאין לו שאיפות, אבל הוא עצמו סבור ש"לכל זה אין בעצם חשיבות". רק למצוקות גופניות יש השפעה על הלכי רוחו. כשהוא סובל מן השמש המלובנת על שפת הים, ומבקש לעצמו מפלט בפינה מוצלת ובה מעיין צונן, הוא יורה למוות בבחור שיושב שם.

חלקו הראשון של הספר עוסק בחציו בליל השימורים ליד ארונה של אמו ובלוויה שאחריו, ובחציו בימים שאחרי, ימים שבהם הוא הולך עם מארי לקולנוע לצפות בסרט קליל, שוכב איתה בפעם הראשונה, והולך עם מכריו לים. חלקו השני של הספר מתאר את המשפט בעקבות הרצח, ואת החודשים הראשונים בכלא בהמתנה להוצאה להורג.

הספר נותח לאורכו ולרוחבו, החל מן המסה "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי עצמו ומאמרו של סארטר אודות הספר, ועד התיחסויות בנות זמננו. המוטיב המרכזי הוא האקזיסטנציאליות, הווה אומר התפיסה הפילוסופית הקובעת כי האדם קודם כל קיים, ורק אחר-כך מייחס משמעות לקיומו. מֶרסו הוא כזה: לשום דבר אין חשיבות בעיניו, הוא פשוט מתקיים. רובד נוסף, שמקבל את משמעותו מן התקופה בה ראה הספר אור, תקופת מלחמת העולם השניה, אינו מקבל ביטוי ישיר בספר, אך לא ניתן להתעלם ממנו: בימים בהם מליונים מתאבלים על מליוני הרוגים ונרצחים, איזו משמעות יש לעובדה שאדם יחיד אינו בוכה על אמו? איזו משמעות יש לחיים בכלל?

הרגשות היחידים שמֶרסו חש עולים במהלך המשפט, כשהוא עומד במוקד תשומת הלב: "בפעם הראשונה אחרי שנים רבות התעורר בי רצון אוילי לבכות, כי הרגשתי כמה כל האנשים האלה מתעבים אותי". גם תחושת אשמה ראשונית, שתתפוגג בהמשך, עולה בו באותו מעמד, כשהוא מבין שהצופים במשפט מתקוממים כשהם שומעים ששתה קפה בחלב מול גופתה של אמו. אבל רק איש הדת, שבא לשוחח אתו בתאו בכלא, מצליח להוציא אותו משלוותו, כשהוא מנסה לשדל אותו למצוא את האלוהים שבלבו: "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר […]. מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי".

הספר הקצר הזה אמנם מתרכז במֶרסו, אך מוצא פנאי להתייחס בביקורתיות אל כל הגורמים הממסדיים המעורבים בחייו: מנהל מושב הזקנים מוטרד לא מהשפעת מות האם על הדיירים האחרים, אלא מהשפעת מצב רוחם על הצוות. העתונאי מספר למֶרסו שהעתונים ניפחו את סיפורו משום שהקיץ הוא עונת שפל לעיתונים. השופט והתובע מנהלים את משפטו כהצגה, והכומר מדקלם ססמאות. הביקורת הזו אין בה כדי לגרום למספר, ולקוראים, לחוש חמלה על מֶרסו, שכן לא המערכת היא שעיצבה את אופיו, ולא היא שגרמה לו להרוג אדם, אבל היא מרחיבה את האבסורד – פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, כפי שכתב קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" – מן הפרט אל הכלל.

במשולב עם הסיפור המורכב והמסעיר, הספר מצטיין גם בסגנונו. כל מילה וכל משפט מונחים במקומם המדויק וחשובים לתוכנו של הסיפור, ללא "שומנים" וללא גלישות מן העיקר.

המתרגמת אילנה המרמן צירפה לספר אחרית דבר מעניינת.

מומלץ מאוד

L’étranger – Albert Camus

עם עובד

1985 (1942)

תרגום מצרפתית: אילנה המרמן

מודעות פרסומת

בלילה נלך סחור סחור / דניאל אלרקון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d79cd799d79cd794_d7a0d79cd79a_d7a1d797d795d7a8_d7a1d797d795d7a82

נלסון, צעיר דרום-אמריקאי כבן עשרים ושלוש, ניגש לאודישנים לתפקיד במחזה "הנשיא האדיוט", שמעלה להקת דיסיֶמבְּרֶה הנערצת עליו. נלסון היה אמור להגר לארצות הברית בעקבות אחיו הבכור, ולהגשים בכך את תכניותיהם של הוריו, שהתגוררו שם מספר שנים עד שנאלצו לעזוב כשהורעו היחסים בין מולדתם למדינתם החדשה. התכנית השתבשה כשאביו של נלסון נפטר, ונלסון החליט להשאר עם אמו. כעת, לאחר שקיבל את התפקיד הנחשק במחזה, הוא עומד לצאת לסיבוב הופעות, ולראשונה בחייו לעזוב את ביתו לתקופה ממושכת. הוא ישאיר מאחור גם את איקסטה, האשה שהוא אוהב, לגביה הוא מטפח חלומות ותקוות למרות שאינה אוהבת אותו.

הנרי, גבר בגיל העמידה, הוא המייסד של להקת דיסיֶמבְּרֶה והמחזאי שכתב את "הנשיא האדיוט". בשל המחזה נאסר על ידי המשטר הרודני של ארצו, ובילה בכלא שבעה חודשים. לאחר שהשתחרר מהכלא פרש ממשחק והפך מורה לביולוגיה. פָּטָלַרגָה, חבר הלהקה, שכנע אותו להעלות את המחזה מחדש כדי לציין חמש-עשרה שנה ליסוד הלהקה. שלושת הגברים, השחקנים היחידים במחזה, עוזבים את עיר הבירה ויוצאים להופיע בפרובינציות, מקומות אליהם לא ניתן היה להגיע בשנים קודמות בשל מלחמה שניתקה אותם בפועל מן הבירה. על המסע אמר הנרי: "אם טקסט של מחזה בונה עולם, אז סיבוב הופעות הוא מסע אל תוך אותו עולם. למסע הזה התכוננו. זה מה שרציתי. להכנס לעולם של המחזה ולהמלט מהחיים שלי. רציתי לעזוב את העיר ולהכנס ליקום שבו כולנו מישהו אחר". הנרי, הדמות הדומיננטית בין השלושה מתוקף היותו המחזאי והבמאי, וגם מתוקף תפקידו כנשיא במחזה, מורה לשותפיו לשכוח מן המציאות שהשאירו בעיר ולהכנס למציאות של המחזה. בפועל מתברר שרק נלסון נענה להוראה.

הסיפור מסופר מפיו של אדם נוסף, שזהותו והקשר שלו אל הארועים מתברר רק לקראת סיומו של הספר. הוא מתאר את התחקיר שהוא מבצע, ושותל שוב ושוב רמזים לכך שמשהו דרמטי התרחש בחייו של נלסון. מרבית חבריו של נלסון ובני משפחתו שיתפו אותו בזוית הראיה שלהם, "כאילו בכך שחלקו אתי את זכרונותיהם השונים נוכל יחד להצליח לעשות משהו למענו".

בצד החיוב יש לציין את הכתיבה המצוינת של אלקרון. הוא מיטיב לתאר דמויות, נופים והלכי רוח, ויש לו סבלנות להדרש לכל פרטי הפרטים המרכיבים את הסצנות שבספר. מן הצד השני צר לי לומר שהספר משעמם. בעיני הוא סיפור קצר שהתארך הרבה מעבר לממדיו הטבעיים. הדרמה הולכת לאיבוד בשפע הפרטים הצדדיים, ובסיפור שמתנהל לאט מדי ומנסה לבנות מתח ללא סיבה. הארועים הדרמטיים בסיום אינם מצדיקים בשום צורה תחקיר מדוקדק בכל רגע במסע ובהלכי רוחו של נלסון לכל אורכה של התקופה. כך, לדוגמא, המספר מתעכב עוד ועוד על מצב רוחו של נלסון בעת היציאה לדרך, אבל למצב רוח זה אין שום קשר ישיר למה שמתרחש בהמשך, לא יותר ממצב רוחו בכל נקודת זמן אחרת. לפעמים הוא מרוצה מחיי הנדודים, לפעמים הוא מתייסר בגעגועים, זה לא באמת משנה בסיכומו של דבר. המצב שאליו הוא נקלע ארע לחלוטין ללא קשר אל שביעות רצונו או אל קוצר רוחו – הנרי עשה טעות, ונלסון שילם את המחיר – והחלטתו להחלץ היתה נופלת ללא קשר לגעגועיו. התסבוכות שבאו בעקבות ארועים אלה נבעו משטות של גבר צעיר מאוהב ומגורמים שמחוץ לשליטתו. כל אלה יכלו לבוא לידי ביטוי תמציתי ועוצמתי יותר ביצירה קצרה ומהודקת. בסיכומו של דבר זהו סיפור אישי בלתי משמעותי במיוחד, ואם יש בו אמירה פוליטית היא די בטלה בשישים.

במאזן הכללי ה"איך" הטוב אינו מחפה על ה"מה" הבלתי מספק.

At Night We Walk in Circles – Daniel Alarcón

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

חוצָה את הקו / נלה לרסן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d797d795d7a6d794_d790d7aa_d794d7a7d7952

"חוצָה את הקו" מתרחש ברובו בהרלם שבניו-יורק בשנות העשרים של המאה הקודמת. במרכז העלילה מפגש בין שתי חברות ילדות, קלייר קנדרי ואיירין רדפילד, שתיהן בעלות חזות לבנה אך מוגדרות כשחורות על פי "חוקי הגזע" האמריקאים. בתקופה שבה מתרחש הסיפור, העבדות היא כבר היסטוריה, אך האפליה והרדיפות, עד כדי מעשי לינץ', עדיין בעיצומן. לא ייפלא איפה שתופעת ה"מעבר", חצית הקוים מן החברה השחורה אל הלבנה, היתה תופעה נפוצה בקרב אילו שחזותם החיצונית אפשרה להם להתחזות.

קלייר התיתמה מהוריה בגיל צעיר, ועברה לגור אצל דודותיה הלבנות. בגיל צעיר יחסית החליטה "לעבור", ניתקה קשר עם שכונתה הישנה בשיקגו, ונישאה לגבר לבן עשיר, כשהיא מסתירה ממנו את מקורותיה. קלייר זכתה בשחרור מאפליה, אך היא משלמת מחיר כבד הנובע מחיים עם סוד, ומהפחד המתמיד מחשיפה. לקלייר ולבעלה ג'ק נולדה בת בהירה, והחרדה מפני לידת ילד כהה מונעת ממנה ילדים נוספים. איירין, הנשואה לרופא שחור, אם לשניים, המתגוררת בחברה שחורה בהרלם, בוחרת "לעבור" רק לעתים ורק מטעמי נוחות. באחת התמונות בספר איירין, המבקרת את אביה בשיקגו, כמעט מתעלפת ברחוב בשל החום הכבד. היא מרימה יד, עוצרת מונית, ומוסעת אל מלון כדי לשתות תה באויר הקריר שעל גגו. כשחורה מן הסתם היתה מתקשה להשיג מונית, והיתה מגורשת מן המלון. חברה שלישית, גרטרוד, אף היא נראית כלבנה, ביצעה גרסה מרוככת של ה"מעבר". בעלה יודע שהיא שחורה, אך החברה שסביבה אינה מודעת לכך.

אחת הסצנות המרכזיות בספר היא המפגש של שלוש החברות עם בעלה של קלייר. ג'ק מכנה את אשתו בחיבה "ניג", קיצור של ניגר, משום שנראה לו שמאז נישואיהם התכהתה. כשקלייר אומרת לו בהתפנקות, "אלוהים הטוב, ג'ק! מה זה היה משנה אם, אחרי כל השנים האלה, היית מגלה שאני שחורה באחוז או שניים?", הוא משיב, "את יכולה להשחיר כמה שאת רוצה מבחינתי, כי אני יודע שאת לא ניגר. זה קו הגבול שלי. שום ניגרז במשפחה שלי. מעולם לא היו ולעולם לא יהיו". שלוש הנשים, שהתשובה הזו משפילה אותן, מגיבות בצחוק גדול, כאילו שמעו בדיחה טובה. נדמה שהסצנה הזו שוברת משהו בריחוק מסביבת ילדותה שקלייר גזרה על עצמה בקור רוח, והיא מבקשת את קרבתה של איירין. איירין מצדה כועסת על עצמה בשל תגובתה, ומנסה להרחיק את קלייר.

מכאן ואילך קלייר תשוב אל חייה של איירין, וזו תתייחס אליה בתערובת של טינה ושל נאמנות, מתוך תחושה כי קשרי הגזע מחייבים אותה, גם אם קלייר עצמה ביקשה לחתוך אותם.

הנושא המרכזי של הספר הוא הנאמנות למי שהנך, או ליתר דיוק למי שהנך מכוח הגדרת החברה. רגשי ההערכה אולי נתונים לאיירין, שחיה בשלום עם עצמה, ופעילה ברנסנס של הרלם. אבל אי אפשר לשפוט לחומרה את מי שבחר ב"מעבר", כשמודעים לאפליה הבלתי נסבלת ששררה באותה תקופה, תקופה של מקומות שאסור לשחורים להכנס אליהם גם אם הם שבע-שמיניות לבנים (הגדרה דקדקנית שניחוחה כזה של החוקים הנאצים שהגדירו יהודים על פי מוצא סביהם), תקופה של שכונות סגורות, של אלימות רצחנית כלפי השחורים. העמדת שתי הנשים זו מול זו, כשהמפגש עם ג'ק מקצין את העימות, היא בחירה ספרותית חכמה. הספר עוסק גם בערכים של חברות, בקנאה, בחינוך ילדים, וביחסים בין בני זוג. מעניין לציין בהקשר זה כי אמנם שתי הנשים חשות תלויות בהחלטותיהם של הגברים וברצונם הטוב, אך בהתנהלות היומיומית הן מתמרנות את בעליהן, קלייר במרמה, איירין בדרך-כלל בדיונים פתוחים.

נלה לרסן, בעצמה בת תערובת, כתבה מתוך היכרות עמוקה עם נושאיה ומתוך הזדהות. היא ניחנה במבט פסיכולוגי מעמיק, והעניקה לספר מימדים מעניינים נוספים סביב ה"מעבר", שהוא ציר הספר.

המתרגמת תמר משמר צירפה אחרית דבר מעניינת, המרחיבה על היצירה ועל הרקע.

הציור שעל הכריכה מְזַמן היכרות עם ציוריו של ארצ'יבלד מוטלי, צייר בן התקופה.

מומלץ

Passing – Nella Larsen

עם עובד

2017 (1929)

תרגום מאנגלית: תמר משמר

הילד הזה / יהודה אטלס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d79cd793_d794d796d7942

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017

הדֶבֶר / אלבר קאמי

11079

"הדֶבר" מתרחש בשנות הארבעים של המאה העשרים בעיר אוראן, היושבת על החוף באלגי'ריה הצרפתית. יום אחד מתחילים התושבים למצוא בבתים וברחובות עכברושים מתים בכמויות הולכות וגדלות. תופעה מטרידה זו היא הסימן הראשון למגפת הדֶבר התוקפת את העיר. אלבר קאמי מתאר בחמשת החלקים המרכיבים את הספר את הלכי הרוח של התושבים במקביל להתפתחות האסון: החלק הפותח עוסק בתקופה שבה החלו הרופאים והשלטונות להבין כי מדובר במגפה, והחליטו להטיל על העיר סגר, אין יוצא ואין בא. החלק השני מתאר את האוירה במקום בשל הסגר, אוירה שהמספר – ההיסטוריון של הלבבות הקרועים והתובעניים אשר שת אז הדֶבר לכל בני עירנו – מגדיר בעיקר כ"נכר". החלק השלישי עניינו תקופת ההסתגלות, ואתייחס אליו בהמשך  בהקשר להיבט אחר של יצירה. החלק הרביעי מוביל אל הסימנים הראשונים לדעיכת המגפה, והחמישי מתרחש בימים שאחריה.

קאמי אמנם מתאר את הלכי הרוח של הציבור בכללותו, אך מרחיב בסיפורן של כמה דמויות מרכזיות. הראשית שבהן היא זו של ד"ר רייה, רופא מקומי. אשתו עזבה את העיר בשל מחלתה ימים ספורים לפני הסגר, ואמו באה לגור אתו בהעדרה. ד"ר רייה הוא אדם עדין, נמנע מדעות נחרצות ובוחר במעשים. נראה לי שאפשר לאפיין את תפיסת עולמו ואת אופיו במילותיו שלו: "אינני יודע מהי [יַשרוּת], בדרך כלל. אבל במקרה שלי יודע אני שפירושה לשמש במקצועי".

לצדו של רייה נלחם במחלה אדם בשם טארו, שהגיע לעיר מספר שבועות לפני הסגר. השניים הפכו ידידים, ורייה, שאינו חטטן, ומעדיף, כאמור, להתרכז במעשים, אינו שואל אותו דבר אודותיו, רק מעריך את יוזמתו כשהוא מארגן יחידות מתנדבים שתעסוקנה בכל המטלות שמצריך המצב. מאוחר יותר יספר טארו לרייה על עברו, על תפיסת עולמו הנובעת ממנו, ועל יעדיו בחיים: "הכלל, מה שמעייני נתונים בו, הרי זה לדעת כיצד נעשים קדוש". רייה, שרגליו על האדמה, אומר מצדו: "חש אני יתר סולידריות עם המנוצחים מאשר עם הקדושים. אני, סבורני, אין לי נטיה לגיבוריות ולקדושה. מה שמעייני נתונים בו הוא להיות אדם". ולזאת עונה טארו בפשטות ובכנות: "כן, אנחנו מבקשים אותו דבר, אבל גדולה שאיפתך משאיפתי". טארו מנהל במשך כל התקופה מעין יומן, בו הוא מאבחן את המתרחש סביבו, והמספר מרבה לצטט מתוכו.

לצדם של רייה וטארו פועלים אנשים מעניינים נוספים. גראן, פקיד זקן, שתקוע מזה שנים באותה עבודה ללא קידום, מנסה כוחו בכתיבה, וכבר תקופה ארוכה הוא מלטש את המשפט הראשון במה שאמור להיות רומן. גראן נחלץ לנהל בהתנדבות את כל הרשומות הנדרשות לצורך עבודתם של הנלחמים במגפה. קוטאר, שכנו של גראן, שאליו אנו מתוודעים כשהוא מבצע נסיון התאבדות כושל, מסתיר עבר פלילי, והוא היחיד השמח על הסגר ואינו מצטרף למאבק: "אשר לי, אני מרגיש עצמי בטוב בתוך הדֶבר, ואינני רואה למה אתערב כדי להפסיקו". ראמבר הוא עתונאי, שאינו תושב העיר. הוא אינו מוכן להשלים עם הוראות הסגר, בעיקר משום שמחוץ לעיר מצויה אשה החשובה בעיניו, והוא מחפש דרכים לחמוק החוצה. כשיגלה שגם רייה הופרד מאשתו, אך אינו מדבר על כך כלל, יחדל מנסיונותיו ויתגייס ליחידות המתנדבים. ראמבר מייצג תפיסת עולם שלישית, לצד אלו של רייה ושל טארו: "קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה, יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי הרי זה כשחיים וכשמתים על מה שאוהבים". דמויות מעניינות נוספות הן של השופט אותון, איש קר ומרוחק הרודה במשפחתו ומאבד את ילדו, ושל החולה הזקן שנכנס למיטה בגיל חמישים, ובמשך עשרים וחמש השנים שעברו מאז הוא מודד את הזמן החולף על פי קערות האפונים שהוא מקלף.

הספר עוסק בשלל נושאים שעניינם התגובה של בני האדם לנוכח אסון. נושא שחוזר ונשנה הוא האמונה הדתית, אותה מייצג המטיף פאנלו. המטיף נושא בשתי תקופות שונות שתי דרשות, בהן הוא מנסה להתמודד עם התפיסה של האל הממיט אסונות על מאמיניו. בדרשה הראשונה הוא טוען בזכות המעלות שבסבל, וקובע בבטחון שהחוטאים ייענשו וישרי-הדרך לא יינזקו. לאחר שהוא חוזה במו עיניו בסבלו של ילד ובמותו, התמודדותו קשה יותר, אך דבקותו באמונה נותרת בעינה. רייה, המייצג עמדה נגדית, אומר בפשטות: "פאנלו הוא איש הספר. הוא לא ראה מיתות רבות ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל הקטן שבכוהני הכפרים, האומר וידוי עם בני עדתו ואשר שמע את נשימתו של ההולך למות, חושב כמוני. הוא יטפל במצוקה קודם שיבוא להוכיח את מעלתה". לאחר הדרשה השניה טארו אומר על פאנלו כך: "כשעיני תמימים תנוקרנה, חייב נוצרי לאבד את אמונתו או להסכים שעיניו תנוקרנה. פאנלו אינו רוצה כי תאבד לו אמונתו. הוא יצעד עד הסוף".

יש שאינם קוראים את הספר כפשוטו, אלא מוצאים בו משל. על פי ויקיפדיה, הספר נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה והוא מציג אלגוריה לתחלואי החברה האנושית הנגועה בחיידק השאננות, הרוע, ההרס וההרג. אני סבורה שקאמי בחר בדֶבר, שאכן היכה באוראן כמאה שנה קודם לארועים שבספר, כרקע לאבחנות על ההתנהלות האנושית – האישית והקיבוצית – והתנהלות זו היא נושאו של הספר, לא המחלה הספציפית או תחלואי החברה בכלל. רק בחלקו השלישי של הספר היתה לי הרגשה שקאמי נטל בהשאלה מן המציאות הקרובה של מלחמת העולם השניה ושל השואה. הוא מתאר את היעילות הביורוקרטית של הטיפול בגופות המתים על חשבון הטיפול ברגשות האבלים, את בורות הסיד ואת קברי ההמונים, את המשרפות ואת קרונות הרכבת המובילים גופות. אפשר לראות בתיאור התושבים החיים בסמיכות למשרפות הקבלה לתושבים שחיו בסמיכות למחנות ההשמדה: "התושבים נרגעו. רק בימי רוח גדולה הזכירם ריח רפה, הבא מן המזרח, כי שוכנים הם בתוך משטר חדש, וכי שלהבות הדֶבר טורפות את המס המועלה להן ערב ערב". בניגוד לפשטות הכמעט דיווחית של שאר חלקי הספר, כאן המספר אינו מצניע לגלגנות, ואף נוקט ציניות. כך, לדוגמא, הוא מתאר את ההתמרמרות בחוגי הצבא כשהוחלט להעניק עיטור צבאי לסוהרים שבשל הצפיפות בבתי הסוהר היו קורבנות הדֶבר, וכך הוא מתבטא כשהוא מתאר את היחס אל משפחותיהם של המתים: "במסדרון עצמו מצאה המשפחה ארון יחידי שכבר נסגר. מיד ניתנה הדעת אל העיקר, כלומר החתימו את ראשי המשפחה על ניירות. אחר כך עמסו את הגויה על מכונית".

קראתי את הספר בתרגומו של יונתן רטוש משנת 1953, ובעיני הוא מעולה. עם זאת, בשל ארכאיות לשונית מסוימת, הנובעת מחבלי השפה המתחדשת ומחלוף הזמן, אפשר להבין מדוע תורגם מחדש בידי אילנה המרמן ב-2001. להתרשמות, הנה פסקת הפתיחה של הספר בשני התרגומים (אני לכשעצמי תמיד אעדיף את "לא הכירם שם מקומם" על פני "לא היה עליהם לקרות שם").

התרגום המוקדם: המאורעות התמוהים, שהם נושאן של רשומות אלו, התרחשו בעיר אוראן ב-…194. לדעת הכל לא הכירם שם מקומם מחמת שחרגו מעט מגדר הרגיל. ואכן, לכאורה אין אוראן אלא עיר רגילה, לא יותר מאשר עיר מחוז צרפתית של החוף האלז'ירי.

התרגום המאוחר: המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת ..194, בעיר אוֹרַאן. הכול יאמרו שמאחר שחרגו במקצת מגדר הרגיל,  לא היה עליהם לקרות שם.  ואמנם במבט ראשון אוראן היא עיר רגילה,  לא יותר מבירת-מחוז צרפתית על חוף אלז'יריה.

תקצר היריעה מלדון כאן במלוא רוחבו ועומקו של הספר. אקנח, אם כך, בציטוט חלקי מן הפרק האחרון, ואומר לסיכום כי הספר כתוב מצוין, דמויותיו אמינות, שזורים בו סיפורי משנה מעוררי אמפטיה, והעיקר – אי אפשר לקרוא אותו מבלי להסחף לדיונים שהוא מעורר. מומלץ במיוחד.

עכשו ידעו כי אם יש דבר שאפשר להשתוקק לו תמיד ולהשיגו לעתים, הרי זו החמימות האנושית. ולעומת זאת, כל אלה שפנו, מעל לראשו של האדם, אל משהו שלא ידעו אף לדמותו בדמיונם, אלה נשארו ללא מענה. אחרים, כנגד זאת […] אם השיגו את מה שאבו, הרי זה משום שביקשו את הדבר האחד שהיה תלוי בהם. ורייה […] חשב שמן הצדק הוא כי לפחות, מזמן לזמן, תבוא השמחה לגמול לאלה המסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והנוראה.

La Peste – Albert Camus

עם עובד

1953 (1947)

תרגום מצרפתית: יונתן רטוש

חול טובעני / סטיב טולץ

986687

"חול טובעני" הוא סיפורם של ליאם ויילדר ואלדו בנג'מין, שהפכו לחברים בתיכון. בפתח הספר ליאם, סופר כושל, מודיע לאלדו שהוא מתכנן לכתוב אודותיו ספר, בתקווה שזה יהיה הספר שיצליח, והוא זקוק לברכתו או לפחות לגישה אל מחשבותיו הכמוסות ביותר. אלדו, משותק בכסא גלגלים, משוחרר מכלא בעקבות אישום ברצח, מצטייר כבר בדפים הראשונים כטיפוס יוצא דופן, פנטזיונר, דברן כרוני, מרוכז בעצמו, חף ממעצורים אישיים או חברתיים. למרות היותו תלוי פיזית בליאם – הוא נזקק לעזרתו כדי להגיע לשרותים – נוצר הרושם שהוא דווקא הדומיננטי בין השניים, ושליאם נתון להשפעתו ומוקסם ממנו.

מחציתו הראשונה של הספר מסופרת מפיו של ליאם. המספר נע בין ההווה לעבר, מתאר בקיצור יחסי את חייו שלו עצמו, ומתרכז בקורותיו של אלדו ובקשר ביניהם. ליאם, שכאמור לא זכה להצלחה כסופר, מתפרנס משרות במשטרה, לאחר שבמסגרת תחקיר לספר עבר הכשרה כשוטר. ליאם הוא ה"מרובע" והיציב מבין השניים, וכשמתברר לו שחלומותיו היצירתיים נדונו לכשלון הוא פונה לנתיב אחר כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו ובתו. במסגרת תפקידו זה הוא מוזעק מפעם לפעם לחלץ את ידידו שהסתבך. אלדו, לעומתו, חי בפנטזיה על התעשרות. הרעיונות ההזויים ביותר מבעבעים בראשו, שוב ושוב הוא משכנע אנשים להשקיע בו, ושוב ושוב המשקיעים המאוכזבים הופכים לנושים. אביו של אלדו התאבד בעודו ילד, אחותו הבכורה נהרגה, ורק אמו נותרה לו. בינו לבין אמו שוררים יחסי קירבה ואהבה ללא תנאי, אך גם אותה הוא מרושש. מגיל צעיר מאוד אלדו מאוהב בסטלה, זמרת לעת מצוא, אך כשהשניים מאבדים את ילדתם בסוף ההריון הקשר ביניהם סופג מכה אנושה.

מחציתו השניה של הספר הוא נאום ההגנה של אלדו בפני חבר המושבעים, כשהוא מואשם ברצח אשה. באותה תקופה אלדו הוא כבר עבריין מוכר, אחרי ריצוי תקופה ארוכה בכלא באשמת הריגה. מאחוריו הסתבכויות רבות ונסיונות התאבדות רבים. לזכותו אפשר לומר שהוא אינו פועל מתוך מניעים של רוע, אבל הוא חסר אחריות, בעל שיקול דעת פגום, ומאמין שהוא בסך הכל ביש-מזל. על עצמו הוא חוזר ואומר דברים בנוסח "יש לי אישיות מועדת לתאונות", ו”אני יודע שתמיד איזה כוכב שביט צריך להתנגש בי, ואיכשהו זאת אשמתי, אבל למה, ליאם? אני באמת קוצר את מה שזרעתי? ואם כן, אז מה לעזאזל אני זורע, ואיך אני זורע את זה?

סטיב טולץ רומז להקבלה בין אלדו לאיוב באמצעות ציטוט מן הספר הקרוי על שמו. לקראת סיום הספר אלדו מקיים דיאלוג עם איזשהו קול אלוהי, וכשהוא מצוי בשפל הוא נושא מונולוג כלפי השמים, ובשניהם הוא מטיח טענות באלוהים ובתפיסת האלוהות. גם על כריכת הספר נעשית הקבלה לדמות התנ"כית. לדעתי ההשוואה מופרכת מיסודה. איוב מתואר כך: "וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" – אף אחד מחלקי המשפט הזה אינו תואם את אלדו. אמנם אלדו, בדומה לאיוב, מצטער שנולד, מייחל למות, ומבקש הסבר, אך בגרעינו של הסיפור נשמט הבסיס מן ההשוואה היומרנית. גם לפרשנות שלפיה הספר עוסק בתזזית, בחרדה ובחוסר התוחלת של העת הזאת, לא מצאתי תימוכין בספר עצמו. בעיני אלדו מייצג בקושי את עצמו.

הבעיה העיקרית בספר, מבחינתי, היא שהוא פשוט שעמם אותי. ליאם, במחציתו הראשונה של הספר, מברבר ומברבר, מספר על מי שמצטייר כטיפוס בלתי מעניין שחי חיים שאין בהם ענין לציבור. עוברים בערך מאה וחמישים עמודים לפני שאלדו מצליח לעורר רגש כלשהו כלפיו. למעשה, יש בספר רק שני פרקים טובים: האחד הוא זה שמגיע לקראת אמצע הספר, ובו אלדו המצולק, המשותק והמחובר לקטטר, מתעקש לגלוש בים, והשני מתאר לקראת השליש השלישי של הספר את תחושותיו של אלדו בבית החולים אחרי התאונה שנטלה ממנו את היכולת ללכת. בפרק המתאר את נסיונות הגלישה ליאם מספר על המעבר דרך הגלים הגבוהים אל הים השקט שאחריהם: "אני מסתובב וחוצה את המים הרדודים ואז חלקת אצות צפופה ומגעילה, צולל מתחת לגלים הנשברים ויוצא אל הים השטוח מאחורי הפיק הראשון […] אלדו, שהגישה אל החזות הבוטחת נחסמה בפניו, עדיין מתקשה לעבור את הגלים הנשברים. הוא מנסה לצלול מתחת לקצף המתנפץ, ומרוב זעם מתחיל לחתור חתירת שטנה מאומצת, שמבליטה את הוורידים בזרועות הפופאי שלו, עד שלבסוף הוא צולח את קיר המים התוקפני ונוחת לידי בקול, מתנשם ומתנשף". חשבתי שאולי בדומה למתואר כאן, גם הספר צלח את משברי הפטפטת וגודש הפרטים והגיע אל השקט שבסיפור קוהרנטי, אבל זה לא מה שקרה, לצערי.

לא התלהבתי במיוחד מספרו הקודם של טולץ, "שבריר". הוא הרשים אותי בתחילתו כשנון ומבריק, אבל בהדרגה שקע בחזרות ובהתחכמויות מיותרות. נדמה לי שנטשתי אותו מבלי לסיים. הפעם, בשל נסיבות בלתי ספרותיות מסוימות, קראתי עד הסוף. בנסיבות אחרות הייתי מתיאשת ממנו בשלב מוקדם. בדומה לאלדו, שנסחף בשטף הדיבור של עצמו, גם טולץ, לדעתי, אינו יודע מתי לעצור, והוא הולך רחוק מדי עם האנרכיה ועם הגרוטסקיות בלי הכיסוי של עלילה משמעותית.

Quicksand – Steve Toltz

עם עובד

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: אילת אטינגר ואֹהד זהבי

לווייתנים שרים בעמק / רונה שפריר

d79cd795d795d799d799d7aad7a0d799d79d-d7a9d7a8d799d79d-d791d7a2d79ed7a7-d7a8d795d7a0d794-d7a9d7a4d7a8d799d7a8

"לוויתנים שרים בעמק" מפגיש שתי דמויות חריגות בקיבוץ. מרגלית, נכדתה של אחת הותיקות, נולדה מחוץ לקיבוץ לאם נרקומנית, שהפקידה אותה בידי סבתה כשלא היתה מסוגלת לטפל בה. מרגלית היתה ילדת חוץ דחויה, בלתי משתלבת, קורבן לתעלולי הילדים. בבגרותה הפכה למאהבת של אבינועם, מעמודי התווך של הקיבוץ, שהיה נשוי למיכל היפה, אף היא דמות מרכזית בחברה. בתיווכו של אבינועם קיבלה מרגלית את תפקיד מפעילת המזנון בבריכת הקיבוץ. כשאבינועם נפטר במפתיע מדום לב, מרגלית האבלה גילחה את ראשה, ושונותה וסגירותה גברו. את תסכוליה ואת זעמה מרגלית מתעלת לאומנויות לחימה. אביעד, בנו בן השבע-עשרה של אבינועם, הוא נער מופנם ורגיש, מתקשה להתחבר ולהתיידד. אביו מת מול עיניו בהיותו כבן עשר, והטראומה העמיקה את הסתגרותו בתוך עולמו הפנימי. את כאביו ואת קשייו הוא מתעל לשחיה ולצלילה חופשית. מבלי שיהיו מודעים לגמרי למשותף ביניהם – אמהות כושלות, אובדן הורה, סבים וסבתות משפיעים – השניים מוצאים זה אצל זה אוזן קשבת. כשסבו של אביעד מבקש ממנו בקשה הקשורה במותו הקרוב, מרגלית ואביעד מגלים שמשהו חשוד מתרחש בחממת הקיבוץ, ומנסים לחשוף את הסוד.

במהלך הקריאה נראה לי שהביקורת על הקיבוץ היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. העלילה מציגה זה מול זה את אביעד, הסבור שטובת הפרט קודמת לטובת החברה, ואת גלעד, חברו היחיד, שמחזיק בדעה הפוכה, ומבקש לחדש את ימי השיתוף. החברות בין השניים אף נקטעה בשל חילוקי דעות אלה. את שתי העמדות מייצגים גם סבו ואמו של אביעד. הסב, מהאבות המייסדים של המקום, אומר כעת: "המצאנו אידיאולוגיה שלא מתחשבת בבני האדם, בנפש של בני האדם. והנפש מורדת. בסוף הנפש רוצה לשוט חופשי בעומק ובגובה, בלי שימרטו אותה בססמאות". בתו מיכל טוענת כנגדו: "העולם כולו הולך לאבדון בגלל הרצון של כל אדם לעשות רק מה שחשוב לו עצמו, כאילו היחיד הוא מלך והחברה היא משרתת עלובה על מזבח רצונותיו […] אנחנו החלום שלא מוכן למות". הסוד המוסתר בחממה, שאודותיו לא ארחיב מחשש לספוילרים, מייצג הקצנה של עליונות טובת החברה על טובת הפרט, כשהוא תובע מן הפרט החלש קורבן כואב אחרון. מפרק התודות בסיומו של הספר עולה שהקיבוץ כאן הוא רק מטפורה לכל מקום אחר, שבו הסיפורים על המתים חשובים יותר מן החיים. אפשר לקרוא את הספר גם כך, אם כי הפירוט הרב באשר לכל היבט בישום הרעיון הקיבוצי מעגן את העלילה עמוק בסביבה עליה היא נסובה.

נושא מרכזי לא פחות הוא מקומו של החריג והשונה בחברה. שני גיבורי הספר חוו קשיים ובידוד בשל שונותם. בעוד מרגלית, המבוגרת מבין השניים, פחות או יותר השלימה עם מעמדה בשולי החברה, באביעד הצעיר עדיין חולפות מדי פעם מחשבות על השתלבות בזרם המרכזי, על "נורמליות": "בתכל'ס אני רק רוצה להתגייס. אולי אסע קצת לאילת לפני הגיוס, יכול להיות שאני צריך חברה, משהו רגיל כזה". מעורבותם בסוד שבחממה, וכתוצאה ממנו עימותם עם האנשים החזקים בקיבוץ, תהווה עבור שניהם הזדמנות לתיקון, לשינוי ולהשלמה עם היותם מי שהם. רונה שפריר היא מורה להתמקדות (Focusing), שבבסיסה הרעיון לבדוק את התחושות ולהניח להן לדבר עבור עצמן. קראתי את המאמר שכתבה בנושא זה, ואם כי באופן אישי לא התחברתי, שני גיבורי הספר, ובעיקר אביעד, קשובים מאוד לתחושותיהם, והתיאורים של התהליך שהם עוברים, ביחד ולחוד, ברורים ואמינים.

דמות מעניינת נוספת בספר היא זו של הרב שמעון, רב ניו-אייג'י מן המושב הסמוך לקיבוץ, שמעורב בחיי מרגלית ואביעד, ואף מניע את העלילה בצמתים משמעותיים. קצת קשה לפענח אותו: יש בו מן הגורו ומן החבר, יש בו דתיות וחופשיות, לפעמים התערבותו מסייעת, לפעמים הרסנית.

העלילה מתגלגלת באיטיות, ויש בה חזרות, אבל עם כל חזרה מתווסף עוד פריט מידע, נבנה מתח, ומתווספת אמפתיה, כך שלמרות האיטיות הספר אינו משעמם. למעט כשל לוגי קטן, שאינו מהותי לעלילה, לקראת הסיום, וציטוט שגוי מהמקורות, הספר כתוב היטב, נוגע ללב ומעורר מחשבה.

עם עובד

2017

מפלצת הזיכרון / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a4d79cd7a6d7aa_d794d796d799d79bd7a8d795d79f2

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון