כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

ג'מילה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79ed799d79cd7942

על רקע הטבע הקירגיזי, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מתרקם סיפור אהבה מעודן. ג'מילה, צעירה שנישאה ארבעה חודשים בלבד לפני שבעלה גויס, מתגוררת בכפר שבטי בחברת שתי חמותיה – אמו של בעלה ואשתו הראשונה של חמה. בחלקה המשותפת לשני בתי המשפחה נותרו מלבדן שני צעירים, ילדה ונער, הנדרשים לתת כתף בעבודות המשק, ולמלא את מקומם של הגברים החסרים. הבריגדיר של הקולקטיב המקומי כופה על חמותה של ג'מילה לאפשר לו לגייס אותה להובלת שקי תבואה. כדי לשמור על תומתה ועל שמה הטוב של הצעירה מצטרפים לעבודה גם סֶאיט, גיסה למחצה של ג'מילה, הצעיר ממנה במספר שנים, ודַניאר, חייל ששב פצוע משדה הקרב.

הסיפור מתנהל בדואליות מתמדת. ג'מילה, שחייה מתנהלים רוב הזמן על פי הקודים המקומיים, מסתירה מרדנות כבושה, אי שביעות רצון מחיי הרגש העקרים. כשבעלה, מזכיר אותה, כמקובל, רק בסופו של מכתב אל הוריו, היא חשה כבויה. כשאחד מן הגברים שנותרו בכפר נטפל אליה, היא דוחה אותו בתוקפנות, ולסאיט היא אומרת באנחה, "אנשים כמו אוסמון, מה הם יודעים על נפש האדם? אף אחד לא יודע. ואולי בכלל אין גברים כאלה בעולם…". בדומה לה, גם דניאר – אין תוכו כברו. דניאר הוא נטע זר בכפר, חסר משפחה, מתבדל ומסוגר, אבל כשג'מילה משכנעת אותו לתת את קולו בשיר, עולה ובוקעת הנשמה העשירה שבתוכו. סאיט אף הוא חי על מעין קו תפר שבין תפקידיו במשק ובמשפחה לשאיפתו להיות צייר. ועל כל אלה שורר הטבע, יפיפה ואכזר, מרטיט ומצליף, סוער ומנחם.

בעדינות ובאיפוק, בתמונות פשוטות אך רבות הבעה, טווה אייטמטוב את פרשת יחסיהם של ג'מילה ודניאר. סאיט, המספר את סיפורם ממרחק של שנים, מייחל להגשמתו של מה שהוא מכנה "אושרם הקשה", ושואף להשיג באמנותו את הכנות ואת העומק המייחדים את גיבוריו: "ומי יתן ובכל משיחת מכחול שלי יישמע ניגונו של דניאר! מי ייתן ובכל משיחת מכחול שלי יפעם לבה של ג'מילה!"

יפיפה!

Джамиля – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2005 (1958)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a5_d790d797d7a8d7aa2

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מסע דילוגים / חיים באר

מסע דילוגים

במהלך כחמישים שנה כתב חיים באר כאלף רשימות שפורסמו כטור עתונאי. מבחר מתוכם, בצירוף מספר רשימות חדשות שנכתבו לאחרונה, קובצו ב"מסע דילוגים"

על דש הספר מופיע סיפור קצר שמתאר שיחה בין הסופר ובין מוכר בחנות יד שניה, ומסתיים במשפט "אנשים מחפשים היום את מה שהם זרקו אתמול". משפט זה מתאר יפה היבט מהותי בקטעים שבקובץ ובכתיבתו של חיים באר כולה. יצירתו של באר מושרשת עמוק בהוויה הישראלית של היום, אך שואבת את עיקריה ואת אופיה ממסורות קדומות. הוא כותב ספרים שניצבים על המדף המודרני, כשהוא עצמו תר אחר ספרים ישנים ונדירים שקיומם מוכר ליודעי ח"ן בלבד. הקישור המתמיד בין מה שהיה למה שהווה שורה על הרשימות כולן.

הספר מחולק לשמונה שערים, כל אחד מהם מכיל רשימות שנושאיהן מסתופפים תחת כותרתו של השער. אוהבי ספרים, ביבליופילים וביבליומנים, ימצאו ענין ויחושו הזדהות בעיקר בשער השלישי, "האוניברסיטאות שלי", המתאר חנויות ספרים מיוחדות, טיפוסים מגוונים ומושכי לב של מוכרי ספרים, ולהיטות של מכורים לנייר המודפס. בשערים אחרים משתף באר את הקוראים בחוויות משולחן הכתיבה, בדרך בה הופכת מציאות לבדיה ספרותית, ביסורי היצירה. הוא מספר על בית אבותיו, על יחסו החם למסורת ועל יחסו הביקורתי להקצנה. את נושאי רשימותיו הוא "דג" מחוויותיו שלו, מסקרנותו, וממפגשיו עם אחרים. בדומה ליוסל בירשטיין, שכתב את "סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים" על בסיס תצפיותיו בנסיעות באוטובוס, גם חיים באר נוסע באוטובוס ובמונית כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והסיפורים כמו מגישים עצמם אליו.

הרשימות מגוונות באופין. לצד סיפור מרגש בעקבות הערה שנכתבה בפתחו של ספר בכתב רועד על ידי אשה שאיבדה את בנה, למוות או למרחק, הוא מספר סיפור מצחיק על רגישותו לגבי מימדי ישבנו. לצד סיפור המסתיים באמירה הגותית, כמו סיפורו של עיוור שקנה ספר שאינו יכול לקרוא תוך כבוד למי שהייתי פעם", הוא כותב קטע כמעט קישוני על זימון שקיבל למס הכנסה להציג ספרים, ובמקום להביא ספרי חשבונות כנדרש הביא בתמימות ספרים שכתב, וערך אותם זה לצד זה מול הפקידה שסברה שחומדים לה לצון.

בראיון ב"מקור ראשון" מצאתי כי בעיני באר הסיפור החשוב ביותר בספר הוא זה שבו יהודי, שלא שמר מצוות, עלה לשמים וסורב בכניסה לגן עדן. הוא הגיש ערעור אחר ערעור, והגיע עד לערכאה העליונה, וכשגם אלוהים דחה אותו, שאל אותו האיש כיצד יתכן שאצל היטלר הוא נחשב ליהודי ואצל אלוהים לא. נענה לו אלוהים ואמר "הלכה כהיטלר". באר מבקש לקרוא להידברות ולהבנה בין דתיים לחילוניים, כי כולנו בסירה אחת, גם אם זו נכפתה עלינו על ידי העולם.

השפה בה כותב באר, ברשימות שב"מסע דילוגים" ובספריו, מהודרת, מעט מיושנת במתכוון, נשענת על בקיאות מעמיקה במקורות היהדות. כשהוא מתעקש להעניק אותה לכל גיבוריו, כמו בספר "בחזרה מעמק רפאים", היא עשויה להיות לעתים מאולצת. אבל כשהוא כותב את עצמו, כמו ברשימות שלפנינו, היא טבעית ומענגת עד מאוד.

קראתי את הספר ברציפות משום שנהניתי מכל קטע בנפרד ורציתי עוד, אבל נראה לי שהדרך המהנה עוד יותר היא לקרוא בהפסקות, כל קטע לעצמו, לתת לו לחלחל ורק אז לעבור לבא אחריו.

את הכריכה הנעימה לעין עיצבה דורית שרפשטיין, ועיצובה קשור במישרין להגדרתן של הרשימות כ"וינייטות", מילה השאולה מן הגפן, כפי שמוסבר במבוא לספר.

ספר מרחיב דעת ומומלץ.

עם עובד

2019

לאן תתגלגל, תפוחון? / ליאו פרוץ

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790d79f_d7aad7aad792d79cd792d79c_d7aad7a4d795d797d795d79f2

מלחמת העולם הראשונה הפגישה במחנה שבויים ברוסיה חמישה חיילים אוסטרים. החמישה, שונים ברקע החברתי, לא היו מן הסתם נפגשים בנסיבות רגילות, אך השהות הממושכת בכפיפה אחת באותו חדר במחנה קשרה ביניהם. כשחברם נכלא בצינוק והופקר למוות, נשבעו שישובו לרוסיה לאחר שחרורם כדי לנקום בסליוקוב, המפקד האחראי לכך.

עם שובם לוינה מתנערים ארבעה מהם מן השבועה. כשהחמישי, גיאורג ויטורין, שב ומעלה את הנושא, אומר לו אחד מחבריו: "הרגשנו אומללים, היינו חולים מבחינה נפשית, ויטורין. מצאנו מפלט בחלומם האופייני של כל האסירים: לחזור יום אחד ולחסל את החשבון! ודאי, זו היתה מחשבה מועילה, היא עזרה לנו להתגבר על השעות הקשות. אבל היא בכל זאת סימפטום של מחלה, לא? זה לא ברור לך היום?". ויטורין יוצא לרוסיה לבדו, כשהוא מותיר מאחור את הנערה שחכתה לשובו מן המחנה, ואת הצעת העבודה המפתה שקיבל. המלחמה עדיין לא הסתימה, ברוסיה עדיין מתחוללת מהפכה, ועל הרקע הזה מתגלגל ויטורין במשך שנתים ברחבי אירופה בעקבות קורבנו המיועד.

ליאו פרוץ כתב את הספר פחות מעשור אחרי תום המלחמה. גלגוליו של ויטורין הם המסגרת הסיפורית דרכה הוא מתאר את אירופה של אותה תקופה. הוא פותח בקבלת הפנים לה זוכה ויטורין בוינה, בציפיה ממנו להשתלב מיד במסגרת המשפחה והעבודה, כאילו לא עבר טראומה בקרב ובשבי. לפני צאתו לדרך, חווה ויטורין את התפוררות הקיסרות ואת תחושת התבוסה, שפוגעת קשות בעיקר באביו ובבני דורו. אחר כך שולח הסופר את גיבורו לדרך. מרבית הזמן שוהה ויטורין ברוסיה השסועה, בעיקר במוסקבה, העיר שאיבדה את שפיותה, והסופר מתאר את האבסורד של השלטון החדש, ואת מצוקת ההמונים הנסחפים אחרי תהפוכות הזמן, נשחקים ונרמסים תחת שורה של חוקים ותקנות דרקוניים המשתנים חדשות לבקרים. באירופה כולה, בשלהי המלחמה ואחריה, משגשגים ספסרים, אלה שהתעשרו מהמלחמה ומהשוק השחור. ככל שהשחיתות וההרס האינסופיים מתגלים לויטורין, כך הולך סליוקוב והופך לסמל כל מה שרע באירופה. הנוכלים, הספסרים, העשירים החדשים, הפוליטיקאים החלקלקים רבים מספור, הם חסינים בפני כל פגיעה, והם מצויים בכל מקום: בפריס, בבוקרשט, בוולדיווסטוק. רק מאחד מהם יכול ויטורין לקחת נקם על שבגדו באנושות, על שזיהמו את העולם, והאחד הזה הוא סליוקוב.

וסליוקוב עצמו, מה ארע אתו אחרי המלחמה? האם נשאר אותו אדם מתייהר, זה שהיה בכוחו לחרוץ גורלות? או אולי, בדומה לחבריו של ויטורין, בחר גם הוא, מרצון או מהכרח, להניח את המלחמה מאחוריו ולהביט קדימה? חולה, עייף, רעב, לבוש קרעים, מסתובב ויטורין מעיר לעיר וממדינה למדינה, ומחפש את סליוקוב, עד שימצא אותו ויצטרך להחליט מה לעשות עם רגש הנקמה המפעם בו.

ליאו פרוץ כתב רומן היסטורי משולב בהתבוננות פסיכולוגית בנפשו של ויטורין וב"נפשה" של אירופה, כשהמסגרת הסיפורית של המרדף מספקת מתח ורצף עלילתי. מעניין, קריא ומומלץ.

Wohin Rollst Du, Äpfelchen? – Leo Perutz

עם עובד

1998 (1928)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

שיבה לריימס / דידיה אריבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d799d791d794_d79cd7a8d799d799d79ed7a12

הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן נולד וגדל בשכונת פועלים קשי יום בריימס. בשונה מכל בני משפחתו, שלא למדו כלל, או שנשרו ממסגרת הלימודים בגיל צעיר, הוא סיים תיכון ופנה ללימודים גבוהים. אחרי שנים של התחבטויות באשר לזהותו החברתית, קיבל בהיותו כבן עשרים החלטה מודעת להתנתק לחלוטין מנוף ילדותו. במשך למעלה משלושים שנה לא פגש את הוריו ואת אחיו, והקשר שלו איתם הצטמצם לשיחות טלפוניות אקראיות. להלוויתו של אביו – שהיה עבורו מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי – לא הגיע, כדי לא להפגש עם אחיו, אבל אחרי הלוויה נסע לריימס לשוחח עם אמו, והספר שואב את שמו מן השיבה אל בית ילדותו. אריבון כתב בעבר ספר בשם "הרהורים על השאלה ההומואית", ובו עסק בזהותו המינית. בספר זה הוא עוסק במה שהוא מכנה "שני גזרי דין חברתיים", מיני ומעמדי, כשהדגש מושם על האחרון.

אריבון מתאר את החברה הצרפתית כמורכבת ממעמדות שמהם קשה לחרוג. הוריו עמלו בפרך, גרו בדירת חדר צפופה בשנות ילדותם של אריבון ושל אחיו הבכור, בשכונה שנבנתה במיוחד עבור מעמד הפועלים. אביו, שנשר מלימודיו בגיל ארבע-עשרה, ויצא לפרנס את הוריו ואת אחיו, נישא לאמו בהיותו רק בן עשרים ואחת, ובתוך שלוש שנים כבר היה אב לשני ילדים. את השתיה המופרזת שלו, את היעלמותו לסופי שבוע ארוכים, את האלימות שהפגין בשובו, כמו גם את השנאה והתיעוב ששררו בינו לבין אשתו, מייחס בנו למעבר שעשה מאחריות כלפי הוריו לאחריות כלפי ילדיו, ללא רגע לעצמו. אמו של אריבון עבדה אף היא ללא הרף, כמנקה וכפועלת בתנאים לא תנאים. מלים משפילות שאמרה אחת המעסיקות לאמו נצרבו במוחו של הבן כעלבון תמידי. אחיו הבכור נשר אף הוא מן הלימודים בהיותו בן ארבע-עשרה, ונשכר לעבוד כשולית קצבים. גורלם של אחיו הצעירים היה דומה. אריבון, לעומתם, נאחז בלימודים. למרות שהוא עצמו הצליח לחרוג מן הגורל שנועד לו, הוא טוען שהחברה ככלל עדיין סוגרת על מעמד הפועלים, תוחמת אותו בגבולותיו. מערכת החינוך, שאמורה להציע אפשרויות זהות לכל, היא כהגדרתו מכונת תופת אמיתית, שגם אם אינה מתוכננת להשגת היעד הזה, היא לפחות מביאה לידי תוצאה אובייקטיבית זו: דחיית ילדי מעמד הפועלים, שימור והצדקה של השליטה המעמדית ושל גישה מפלה למשלחי יד ולעמדות חברתיות. אפילו לתעודה אקדמית אין אותו ערך כשהיא בידיו של בן למעמד מבוסס או של בן למעמד נחשל. האסטרטגיה להמרתה לאפשרות מקצועית מחייבת רשת של משפחה ושל חברים מקושרים, שהראשון זוכה לה באופן טבעי, ומן השני היא נשללת.

הסיפור האישי של אריבון הוא נקודת מוצא לדיון חברתי מקיף. הכותב דן, בין השאר, בדפוסי ההצבעה של המעמד ממנו יצא. בשנות החמישים עד שנות השבעים נהו אנשי העמל אחרי המפלגה הקומוניסטית, כמחאה על תנאי חייהם, ולא משום השקפה גלובלית כלשהי על משטר בסגנון ברית המועצות. אחרי עשורים של הצבעה מסורתית לרשימות השמאל, אותו מעמד עצמו עבר להצביע לימין, ואף לימין הקיצוני. אריבון מצביע על כמה גורמים לכך. הראשון בהם הוא בגידת השמאל, שנטש את תפיסת הקולקטיביזם, ואימץ את תפיסת הימין לגבי אחריות אינדיבידואלית. גורם נוסף נעוץ בגזענות המושרשת והטבעית של אנשי המעמד, שמוצאת לה ביטוי במצע הימין. וגורם לא פחות משמעותי מצוי בהזדמנות לגייס ערך עצמי באמצעות התנשאות על המהגרים הזרים. בסופו של דבר, למרות שהימין הקיצוני אינו מייצג נאמנה את מעמד הפועלים, העיקר נעוץ בתחושה שאתה יודע או מאמין שאתה מיוצג באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, גם אם בדרך בלתי שלמה, פגומה.

נושא נוסף שהספר דן בו הוא היחס להומוסקסואלים. למרות השתנות הזמנים, והפתיחות שבאה איתה, הומוסקסואלים סובלים גם היום מאלימות בלתי פוסקת מצד כנופיות "מפצחי מתרוממים". אריבון תוהה מדוע קבוצות "מתויגות" – הומואים, יהודים, שחורים וכדומה – צריכות לשאת את עול הקללות החברתיות והתרבותיות. התשובה מצויה בשרירות הקפקאית, ולכן הבלתי ניתנת להסבר, של גזרי הדין החברתיים.

במהלך הקריאה בספר חשבתי על ההקבלות בינו ובין "הסוף של אדי", ספרו של אדואר לואי. לואי צעיר מאריבון בכארבעים שנה, אך גם הוא מתאר ילדות בסביבה נחשלת, הומופובית ובורה, בחברת פועלים עניים שנדונו להנציח את המצוקה, סביבה שהאסוציאציה אינה מקשרת בנקל לצרפת של ימינו. כמו אריבון, גם הוא הצליח להחלץ מנוף ילדותו. בכתבות על לואי מצאתי שספריו של אריבון הם שנתנו לו את ההשראה ואת האומץ לכתוב על חייו.

"שיבה לריימס" משלב סיפור אישי יוצא דופן עם הגות חברתית, המבוססת על שפע תרבותי ועל מבט בוחן, והכתיבה הרהוטה והמשכנעת של אריבון זכתה לתרגום מוצלח של מיכל בן-נפתלי. בהבדלים המתבקשים מצאתי בספר מקבילות רבות אל נושאים שבלב הדיון הציבורי בארץ, ולכן, למרות שהוא מעוגן בצרפת, הוא רלוונטי גם מחוץ לה. מעניין ומומלץ.

Retour á Reims – Didier Eribon

עם עובד

2019 (2009)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

השופט / שי אספריל

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d795d7a4d7982

אריאל בן אליאס, שופט בבית המשפט המחוזי, רווק מושבע, הולך לחוף הים עם סו, אשה נשואה שפגש באתר היכרויות ברשת. הבילוי המשותף מסתיים באסון, ואריאל צריך לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות – להודות במעורבותו ולסכן את עתידו המקצועי, או למחוק כמיטב יכולתו את שארע ולהמשיך בחייו. ארבע שנים אחר כך הוא מספר על שהתרחש מרגע הבחירה. בין הפרקים המסופרים מפיו משולבים פרקים העוסקים בשתי דמויות נוספות – מרסל, אשה מזדקנת, המתבוננת בעברה בשובה מלוויתו של בעלה, ונתן, אלמן צעיר המתגורר עם בנו אצל אמו. הקשרים בין השלושה הולכים ומתבררים במהלכו של הספר, ומגיעים לשיאם לקראת סיומו.

נושאו המרכזי של הספר, בעיני, הוא יחסי הורים-ילדים, כשהדגש מושם על דמות האב. אריאל גדל ללא אב, ואמו סירבה כל חייה לענות לשאלות הבן באשר לזהות האב הנעדר. רק בהיותה על ערש דווי חשפה את שמו של האב – אותו אליאס שבשם המשפחה שאימץ לעצמו הבן – ואת מקום עבודתו ומגוריו. הגילוי ישפיע על מהלך חייו ועל הקריירה שלו. נתן היה נער בן-עשרה כשאביו מת מול עיניו, לאחר שאשה עשירה, אצלה עבד, השפילה אותו. מוות זה היה לחוויה המעצבת של חייו (כך טוען הסופר, אבל לא השתכנעתי), קבע את שאיפותיו, והוביל לבחירות שחרצו את גורלו. מרסל נשואה לגבר דומיננטי, טייקון מסתורי, שרגשותיו כלפי בתם ישפיעו על חיי כל הדמויות.

הנושא המעניין, וחוטי העלילה הנקשרים יפה, הם פוטנציאל מבטיח, אבל הספר מתמסמס באינספור סטיות לנושאים צדדיים שאינם מהותיים לסיפור כלל וכלל. כך, כשאחת הדמויות לוקה בסרטן, אנו מקבלים הרצאה ארוכה על תעשית התרופות, וכשדמות אחרת מתקבלת לעבודה חדשה, עולם הפורנוגרפיה וההימורים וההשקעות ברשת מקבלים חשיפה על פני עמודים על עמודים. מעניין? אולי. רלוונטי? במקצת. אפשר היה להדק ולהסתפק בפיסקה קצרה? לגמרי. סגנון הדיבור של אריאל טורדני במיוחד. כמעט לכל משפט יש לו הערת שוליים או הערת ביניים, המוצגות בתוך סוגריים מעיקים. הסופר ביקש, מן הסתם, לבנות תמונה מפורטת של היומיום של דמויותיו, ולכן בכל פעם שאריאל מזמין ארוחה אסייתית, התפריט מוצג במלואו, ואנו כנראה חייבים להכיר כל פוסטר שתלה חברו במשרדו. ואלה רק שתי דוגמאות אקראיות. כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו. פרק הסיום, אגב, לא הפתיע אותי, ולדעתי עדיף היה לולא נכתב. הסוד שנחשף לפניו עוצמתי ומהותי מספיק, והתוספת מוגזמת, שלא לומר מופרכת משהו.

וכל זה חבל, כי כשהסופר מתנער מעודף הקישוטים, כמו לדוגמא בפרק המשפט, הוא כותב מצוין, מצליח לשלב מנעד של תחושות מציניות ועד רגישות, כל דמות משובצת בתפקידה במדויק, ויחסי הגומלין ביניהן חדים וממוקדים. ההצצה המעניינת והביקורתית אל מערכת בתי המשפט מוצלחת בעיני.

לאור הבעד והנגד אבחר בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2019

אמזלג / יוסי סוכרי

אמזלג

הספר נפתח במשבר. בשנת 2011, אחרי כמה מפגשי יעוץ זוגי, ברור לעמנואל אמזלג שחיי הנישואים שלו הסתיימו. הוא שוכר לעצמו דירה בקרבת מקום לביתו הקודם, שם נשארים אשתו הדס ושני ילדיהם, מתענג על החופש ומתגעגע למשפחתיות. כפי שנראה בהמשך, הכפילות הזו של רגשותיו מאפיינת את אישיותו.

אמזלג, כפי שברור משמו, הוא בן להורים יוצאי ארצות המזרח. אמו ילידת לוב, אביו יליד מרוקו. השד העדתי מקנן בו ללא הרף, רוב הזמן ללא אחיזה מוצדקת במציאות. אמזלג הוא פילוסוף, מרצה במוסדות אקדמאים, דרכו מעולם לא נחסמה בשל מוצאו. למרות זאת הוא אחוז זעם. כשהוא נוסע ברחוב קיבוץ גלויות, הוא מסנן בכעס: "זריקת טשטוש. הסתר פנים. קיבוץ גלויות בתחת שלי". הוא אוחז בדעה שתרבותו הודחקה. הוא רגיש לגזענות עד שלפעמים הוא מוצא אותה במקומות שבהם אינה קיימת.

בקריאה ראשונה התרשמתי שמדובר בספר מאשים, שנובע מרגשות קיפוח, וחשבתי, כמו חברו של אמזלג: "כמה אפשר להתבכיין ולהתמסכן, למה זה טוב? […] זה מה שהכי תוקע אתכם". אבל כשחזרתי אל כל מראי המקומות שסימנתי לעצמי לצורך הסקירה, ההתרשמות שלי השתנתה, ואחד המשפטים שבחרתי לצטט הוא בעיני כעת המהותי מכולם: "האם כזה הוא אמזלג? תמיד לא בזמן, תמיד לא במקום, האם יהיה פעם מרוצה?" המזרחיות של אמזלג, כך נראה לי, היא רק פן אחד באישיותו. גיבור הספר הוא אדם תלוש, פסיבי למדי, מוּנָע על ידי משברים. כשהוא חושב בזעם על תרבותו המודחקת, אין לו בעצם מושג מהי תרבות זו, והסופר כותב כי הוא רק רצה בשינוי, ודי היה לו בכך. הוא חש אי-שייכות משתקת בכל מקום, בין אם הוא חי את חיי השגרה בארץ, ובין אם הוא תר אחר שורשיו בארצותיהם של הוריו. בביקוריו במרוקו ובלוב הוא מרגיש שהוא רק אורח בתרבות המקומית, ובשובו לארץ הוא מרגיש שעבר מחוץ אחד לחוץ אחר. אמזלג יצטרך לעבור משברים נוספים לפני שיבין את שורש הבעיה שלו: אני כל הזמן מחפש אחורה. הלוא יכולתי לעשות כל כך הרבה במקום זה.

הסופר בחר להעניק לגיבורו מאפיינים נשיים, אולי כדי להעצים את מוטיב הכפילות והשניוּת של אישיותו. בשונה מן הסטראוטיפ הגברי, אמזלג אוהב לערוך קניות, בעיקר של בגדי מעצבים, עליהם הוא מוציא סכומים גדולים גם כשהוא מנסה לצמצם את הוצאותיו. התודעה הפוליטית שלו, שבעטיה הוא נמנע מלבקר את אחותו המתגוררת בשומרון או לטייל עם ילדיו לחרמון, כמו גם רצונו להשתייך, מובילים אותו לחפש ערוץ לפעילות חברתית, ואת מבוקשו הוא מוצא, מכל המקומות, בתנועת "אחותי".

אמזלג, כפי שנכתב על גב הספר, חי בין עולמות. בגיל חמישים ואחת הוא ניצב על פרשת דרכים, ועליו לבחור כיצד לעצב את שארית חייו על מנת להפטר סוף סוף מתחושת הנידחות, אליה הניח לעצמו להסחף, ולהרגיש שייך וממוקד.

יוסי סוכרי יצר דמות מורכבת, וכרך בספר מספר רב של נושאים מתוך הישראליוּת ומתוך פנים נפשו של גיבורו. מומלץ.

עם עובד

2019

שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d795d79ed7a8_d794d793d791d7a8d799d79d_d794d790d791d795d793d799d79d2

ארוסתו של אנתוני נפטרה במפתיע בלבו של רחוב הומה אדם. התליון שנתנה לו, ושאותו הבטיח לשמור מכל משמר, אבד לו. אנתוני שבור הלב, שאהבתו לתרז לא התפוגגה במשך עשרות השנים הבאות, ביקש כפרה על האובדן באיסוף אובססיבי של פריטים הושלכו או נשכחו – כפתור, גומיה לשיער, כפפה, מטריה. לכל פריט הצמיד תג, בו ציין את המקום בו נאסף ואת התאריך, מתוך תקווה להשיבם יום אחד לבעליהם. לכל פריט חיבר סיפור, וסיפוריו ראו אור והקנו לו פרסום. לפני מותו כתב צוואה, ובה הוריש ללורה, שעבדה בביתו, את כל רכושו, וגם את המשימה למצוא את בעליהם של הפריטים, ולרפא לפחות לב שבור אחד. יחד עם פרדי, הגנן שמטפח את גן הוורדים של אנתוני, ועם סאנשיין, השכנה הצעירה, שמכנה את התסמונת שלה "תזמורת דאון", היא נרתמת למשימה.

באותו מקום בו נפטרה תרז, ובאותה השעה, הגיעה יוניס, אשה צעירה, לראיון עבודה אצל מוציא לאור. בעקבות הראיון זכתה לא רק במשרה בה חשקה, אלא גם בחברות נפש לכל חייה. הספר מתרחש במקביל בהווה של לורה ובעבר של יוניס.

"שומר הדברים האבודים" הוא אגדה אורבנית על חברות, על זכרון, על אהבה ועל כוחה המרפא. הוא כתוב בחן, ורוב הזמן נוגע ללב. לטעמי, רות הוגאן הלכה צעד אחד יותר מדי עם הנופך האגדי, כשהחליטה לשלב בעלילה רוח רפאים ולייחס לסאנשיין כוחות מיסטיים, אבל הקצוות הסיפוריים – של לורה, של יוניס, ושל סיפורי הפריטים –  נקשרים יפה יחדיו, אז ניחא. כמו באגדה, הטובים טובים מאוד, וגם הרעים הם טובים בסתר. אי הבנות מייסרות מתבררות ונפתרות, האהבה מנצחת, והכל בא על מקומו בשלום. לפעמים נחמד לקרוא ספר מנחם שכזה.

The Keeper of Lost Things – Ruth Hogan

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר