גן פינצי-קונטיני / ג'ורג'ו באסאני

0770000066551

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

תחנת האטום / הלדור לכסנס

21323

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה איסלנד מדינה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, אך נתונה לריבונותו של המלך הדני, ולניהול יחסי החוץ וההגנה על ידי דנמרק. כשנכבשה דנמרק על ידי הגרמנים, הסכימה איסלנד לכיבוש מרצון על ידי בנות הברית. עם תום המלחמה נותרה במקום נוכחות צבאית אמריקאית, שעוררה מחלוקות פנימיות קשות. כוחות נאט"ו אמנם הגנו על איסלנד, מדינה נטולת צבא, אך בעיני איסלנדים רבים הבסיס האמריקאי, שהוקם בקפלוויק, מרחק כחמישים קילומטרים מן הבירה, פגע בריבונותם ובעצמאותם. ההלם שגרמו שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן עדיין לא שכך, ורבים היו סבורים שבמקרה של עימות, איסלנד תהווה מטרה לפצצה שלישית בגלל הבסיס הזר. על רקע המאבק הזה כתב הלדור לכסנס את "תחנת האטום". הבסיס נסגר סופית רק ב-2006.

"תחנת האטום" מסופר מפיה של אוּגְלָה, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. אוּגְלָה מגיעה מחווה בצפון לשמש כמשרתת בבית חבר פרלמנט, גיסו של ראש הממשלה, ברייקיאוויק. אזור החוות הולך ומתרוקן מתושביו, ואלה שנותרו מתכננים לשקם את הכנסיה המקומית. אוגלה עצמה מבקשת ללמוד בדרום לנגן בעוגב כנסיה, כדי להשיב חיים לצפון.

אוגלה היא אשה דעתנית, שאינה ניצבת פעורת עיניים ואילמת לנוכח העולם המתוחכם אליו היא מתוודעת לראשונה. היא ישירה, ביקורתית, צופה בסביבתה במבט יחודי לה. באישיותה משולבות פשטות כפרית עם להיטות להכיר את העולם הזר לה. הקונפליקטים החברתיים של איסלנד באים לידי ביטוי בסיפורה האישי – קומוניזם מול קפיטליזם, כפר מול עיר, צפון מול דרום, נצרות מול הסאגות העתיקות. אולי המונח "מול" אינו מדויק בהקשר לאוגלה עצמה, שכן היא בוררת לה דרך משלה, שבה חיות התופעות המנוגדות בשלום זו עם זו.

אולגה של "תחנת האטום" ואלפגרים של "גם הדג ישיר" הם אנשים שונים זה מזה, אך שניהם מהווים מעין גשר בין ישן לחדש, ושניהם משמשים מדי פעם שופר לעמדות זהות. כמו ב"גם הדג ישיר", גם כאן הלדור לכסנס משלב כתיבה לירית עם סאטירה עוקצנית. גברת הבית מדגימה את היומרנות המנופחת והמעושה של המתעשרים; כמה מן הצעירים העירוניים משקפים את ההידרדרות המוסרית ואת השטחיות הקיומית בשנים שאחרי המלחמה; באי ביתו של המורה לנגינה מייצגים זרמים שונים בחברה, קומוניסטים, אנרכיסטים, מתנגדי משטר. הצפון הכפרי, לעומת זאת, משמר את המסורת של עובדי האדמה ושל האמונות התמימות והפשוטות. הכוהן המקומי מציין כי הכנסיה המשוקמת היא היחידה בעולם שבה יש חלון מאחורי המזבח, דרכו נשקף הנוף, ועל אמונתו שלו הוא אומר, "אנחנו מאמינים בארץ שנתן לנו האלוהים; במחוז שבו מתגוררים אבות אבותינו זה אלף שנים; אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

נושא נוסף שהעסיק את האיסלנדים באותה תקופה היה השבת עצמותיו של המשורר יונאס הלגרימסון מדנמרק. הממשלה לא הצליחה לממן את הוצאת העצמות מקברן והעברתן לאיסלנד, ומי שמימן זאת באופן פרטי ביקש לקבור את המשורר הנערץ, המכונה בספר "מחמל נפשה של האומה", באזור הולדתו בצפון. בסופו של דבר ניצחו הממשלה, העיר והדרום, והמשורר נקבר ברייקיאוויק. לכסנס מייחד לפרשה מקום נרחב בספר.

הלדור לכסנס הצליח להכנס בכתיבתו לנפשה של אשה, והעמיד דמות על סף הפמיניזם. אוגלה יכולה לבחור בחיים כאשה מוחזקת על ידי גבר עשיר, היא יכולה להניח לעצמה להיות שבוית אהבה. אבל הבחירות שלה אחרות. היא סבורה כי "האהבה היא בידור מקובל על בני אדם צחיחים בערים, והיא תופסת את מקומם של החיים הפשוטים", ובבואה לבחור את אורח חייה היא אומרת בפשטות ובנחרצות, "אני מה שאוכל להיות בעמל כפי".

מכיוון שהספר מאוד מקומי ומעורב עמוקות בסדר היום הפוליטי והחברתי של תקופתו, הוא לא היה נהיר לי בשלמות, ופניתי לרשת להרחבות. אולי משום כך, למרות היותו ספר מעניין וכתוב היטב, חוויתי אותו כפחות מהנה מ"גם הדג ישיר". יחד עם זאת, בשל מעלותיו הוא בהחלט מומלץ.

Atómstöðin– Halldór Laxness

עם עובד

1972 (1948)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79d_d794d793d792_d799d7a9d799d7a82

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

רכבת הרים / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d79bd791d7aa_d794d7a8d799d79d2

כותרת משנה: אירופה 1950 – 2017

"רכבת הרים", המשכו של "לגיהינום ובחזרה", מספר את ההיסטוריה של אירופה מ-1950 ועד ימינו. במבוא מספר איאן קרשו שזהו הספר הקשה ביותר שכתב אי-פעם. הסיבה המרכזית לכך היא היעדרו של נושא מרכזי אחד. "לגיהינום ובחזרה" תיאר התקדמות לינארית למלחמת העולם הראשונה וממנה, ולמלחמת העולם השניה וממנה. לדבריו, בסיפורה של אירופה מ-1950 ואילך לא ניתן למצוא לינאריות, שכן זהו סיפור של תפניות, של עליות ומורדות, של שינויים הפכפכים, של קצב גבוה ומואץ של טרנספורמציה. אירופה משנת 1950 דוהרת ברכבת הרים על כל הצעקות והצווחות הנלוות למסע שכזה. נראה לי שקושי מהותי לא פחות הוא בהתיחסות אל אירופה כאל יחידה אחת, כשהיא רחוקה מלהיות כזו. אם בעבר, למרות כל המלחמות הפנימיות, אפשר היה לדבר על "הסיפור" של היבשת, אחרי מלחמת העולם השניה היא התפצלה לגושים, שהשתנו תדירות, וגם בתוכם התנהלו במקביל סיפורים שונים לחלוטין זה מזה. יתרה מזו, אירופה חדלה להיות יבשת סגורה עם היסטוריה פרטית משלה; הגלובליזציה המואצת שילבה לבלי הפרד את סיפורה של היבשת עם סיפורו של העולם. מסיבה זו הספר, שכאמור היה קשה לכתיבה, היה גם קשה לקריאה. קרשו מצביע על מגמות כלליות, אותן הוא נאלץ לפרוט לסיפורים פרטיים של כל מדינה בנפרד, ושפע המידע בספר יוצר עומס כבד.

המגמות הכלליות, והארועים המרכזיים, אותם מונה קרשו, כוללים, בין השאר, את הנס הכלכלי שאחרי המלחמה, את הקמת חומת ברלין (מומלץ בהקשר זה ספרו של פרדריך קמפ, "ברלין 1961"), שלמרות היותה סמל המלחמה הקרה דווקא הביאה לרגיעה פוליטית, את הפירוק המהיר של האימפריות, שעבר כמעט ללא מכאובים אצל הקולוניאליסטים לשעבר. הוא מתאר את תור הזהב במערב אירופה, ואת תור הכסף המקביל לו במזרח, בין 1950 ל-1973, עידן שבא לסיומו עם משבר הנפט. הוא עוקב אחר התגבשות האיחוד האירופי, וקובע כי אחת מחולשותיו נעוצה באי-הצלחתו ליצור תחושה של זהות אירופית. הוא מקדיש פרק נרחב להתקוממויות הסטודנטים בשנות השישים, ולשינויים החברתיים שבאו בעקבותיהן, מפנה את מבטו להיבטים תרבותיים בתחומי האמנות והספרות, ומתרכז במלחמה התרבותית הקרה בתחום המיתוס ההיסטורי, הזכרון והפרשנות. פרקים מרתקים במיוחד, בעיני, עוסקים בפרסטרויקה ובגלסנוסט מבית מדרשו של ג'ורבצ'וב, בקץ המלחמה הקרה, ובהתפוררותה של ברית המועצות. פרק נרחב מתמקד במלחמה המורכבת והאכזרית ביוגוסלביה, רצח אתני שהתנהל מתחת לאפה של אירופה ומתחת לאפו של העולם, וניפץ את אשלית הציפיה לאחדות ולשלום לאחר מותו של הקומוניזם. לאורכו של הספר משולבת תופעת ההגירה, הפנים-אירופית והחיצונית, והשפעתה על החברה. כל אחד מנושאים אלה, ומרבים אחרים, הוא פורט, כאמור, לסיפורה של כל מדינה בנפרד, ומלווה בדברי פרשנות.

למרות שסיפורה של אירופה הוא מקבץ של סיפורים נפרדים רבים, קרשו סבור שניתן להכליל ולקבוע כי היבשת היא כעת מקום שקט יותר, פורח יותר וחופשי יותר מאי-פעם בהיסטוריה הארוכה שלה, יבשת של דמוקרטיות. קרשו הוא היסטוריון, לא נביא, אבל הוא מאמין שטובים הסיכויים להמשך יציבות דמוקרטית, לשיתוף פעולה, ולפתרון קונפליקטים בדרך של משא ומתן. יחד עם זאת, לפרק האחרון בספר נתן את הכותרת "עידן חדש של אי-ודאות", והוא מסיים את הספר במלים, "אין לדעת מה יקרה בעשרות השנים הבאות. הוודאות היחידה טמונה באי-הוודאות. אי-הבטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים. הנפתולים בדרכה של אירופה, העליות והמורדות המציינים את ההיסטוריה שלה לא ייעלמו. בכך אין ספק".

איאן קרשו הוא סופר רהוט והיסטוריון מעמיק, והספר הזה, כמו ספריו האחרים, מרחיב דעת, מוסיף ידע, ולמרוש הגודש מומלץ בהחלט.

Roller-Coaster – Ian Kershaw

עם עובד

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

ג'מילה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d79ed799d79cd7942

על רקע הטבע הקירגיזי, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, מתרקם סיפור אהבה מעודן. ג'מילה, צעירה שנישאה ארבעה חודשים בלבד לפני שבעלה גויס, מתגוררת בכפר שבטי בחברת שתי חמותיה – אמו של בעלה ואשתו הראשונה של חמה. בחלקה המשותפת לשני בתי המשפחה נותרו מלבדן שני צעירים, ילדה ונער, הנדרשים לתת כתף בעבודות המשק, ולמלא את מקומם של הגברים החסרים. הבריגדיר של הקולקטיב המקומי כופה על חמותה של ג'מילה לאפשר לו לגייס אותה להובלת שקי תבואה. כדי לשמור על תומתה ועל שמה הטוב של הצעירה מצטרפים לעבודה גם סֶאיט, גיסה למחצה של ג'מילה, הצעיר ממנה במספר שנים, ודַניאר, חייל ששב פצוע משדה הקרב.

הסיפור מתנהל בדואליות מתמדת. ג'מילה, שחייה מתנהלים רוב הזמן על פי הקודים המקומיים, מסתירה מרדנות כבושה, אי שביעות רצון מחיי הרגש העקרים. כשבעלה, מזכיר אותה, כמקובל, רק בסופו של מכתב אל הוריו, היא חשה כבויה. כשאחד מן הגברים שנותרו בכפר נטפל אליה, היא דוחה אותו בתוקפנות, ולסאיט היא אומרת באנחה, "אנשים כמו אוסמון, מה הם יודעים על נפש האדם? אף אחד לא יודע. ואולי בכלל אין גברים כאלה בעולם…". בדומה לה, גם דניאר – אין תוכו כברו. דניאר הוא נטע זר בכפר, חסר משפחה, מתבדל ומסוגר, אבל כשג'מילה משכנעת אותו לתת את קולו בשיר, עולה ובוקעת הנשמה העשירה שבתוכו. סאיט אף הוא חי על מעין קו תפר שבין תפקידיו במשק ובמשפחה לשאיפתו להיות צייר. ועל כל אלה שורר הטבע, יפיפה ואכזר, מרטיט ומצליף, סוער ומנחם.

בעדינות ובאיפוק, בתמונות פשוטות אך רבות הבעה, טווה אייטמטוב את פרשת יחסיהם של ג'מילה ודניאר. סאיט, המספר את סיפורם ממרחק של שנים, מייחל להגשמתו של מה שהוא מכנה "אושרם הקשה", ושואף להשיג באמנותו את הכנות ואת העומק המייחדים את גיבוריו: "ומי יתן ובכל משיחת מכחול שלי יישמע ניגונו של דניאר! מי ייתן ובכל משיחת מכחול שלי יפעם לבה של ג'מילה!"

יפיפה!

Джамиля – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2005 (1958)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a5_d790d797d7a8d7aa2

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מסע דילוגים / חיים באר

מסע דילוגים

במהלך כחמישים שנה כתב חיים באר כאלף רשימות שפורסמו כטור עתונאי. מבחר מתוכם, בצירוף מספר רשימות חדשות שנכתבו לאחרונה, קובצו ב"מסע דילוגים"

על דש הספר מופיע סיפור קצר שמתאר שיחה בין הסופר ובין מוכר בחנות יד שניה, ומסתיים במשפט "אנשים מחפשים היום את מה שהם זרקו אתמול". משפט זה מתאר יפה היבט מהותי בקטעים שבקובץ ובכתיבתו של חיים באר כולה. יצירתו של באר מושרשת עמוק בהוויה הישראלית של היום, אך שואבת את עיקריה ואת אופיה ממסורות קדומות. הוא כותב ספרים שניצבים על המדף המודרני, כשהוא עצמו תר אחר ספרים ישנים ונדירים שקיומם מוכר ליודעי ח"ן בלבד. הקישור המתמיד בין מה שהיה למה שהווה שורה על הרשימות כולן.

הספר מחולק לשמונה שערים, כל אחד מהם מכיל רשימות שנושאיהן מסתופפים תחת כותרתו של השער. אוהבי ספרים, ביבליופילים וביבליומנים, ימצאו ענין ויחושו הזדהות בעיקר בשער השלישי, "האוניברסיטאות שלי", המתאר חנויות ספרים מיוחדות, טיפוסים מגוונים ומושכי לב של מוכרי ספרים, ולהיטות של מכורים לנייר המודפס. בשערים אחרים משתף באר את הקוראים בחוויות משולחן הכתיבה, בדרך בה הופכת מציאות לבדיה ספרותית, ביסורי היצירה. הוא מספר על בית אבותיו, על יחסו החם למסורת ועל יחסו הביקורתי להקצנה. את נושאי רשימותיו הוא "דג" מחוויותיו שלו, מסקרנותו, וממפגשיו עם אחרים. בדומה ליוסל בירשטיין, שכתב את "סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים" על בסיס תצפיותיו בנסיעות באוטובוס, גם חיים באר נוסע באוטובוס ובמונית כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והסיפורים כמו מגישים עצמם אליו.

הרשימות מגוונות באופין. לצד סיפור מרגש בעקבות הערה שנכתבה בפתחו של ספר בכתב רועד על ידי אשה שאיבדה את בנה, למוות או למרחק, הוא מספר סיפור מצחיק על רגישותו לגבי מימדי ישבנו. לצד סיפור המסתיים באמירה הגותית, כמו סיפורו של עיוור שקנה ספר שאינו יכול לקרוא תוך כבוד למי שהייתי פעם", הוא כותב קטע כמעט קישוני על זימון שקיבל למס הכנסה להציג ספרים, ובמקום להביא ספרי חשבונות כנדרש הביא בתמימות ספרים שכתב, וערך אותם זה לצד זה מול הפקידה שסברה שחומדים לה לצון.

בראיון ב"מקור ראשון" מצאתי כי בעיני באר הסיפור החשוב ביותר בספר הוא זה שבו יהודי, שלא שמר מצוות, עלה לשמים וסורב בכניסה לגן עדן. הוא הגיש ערעור אחר ערעור, והגיע עד לערכאה העליונה, וכשגם אלוהים דחה אותו, שאל אותו האיש כיצד יתכן שאצל היטלר הוא נחשב ליהודי ואצל אלוהים לא. נענה לו אלוהים ואמר "הלכה כהיטלר". באר מבקש לקרוא להידברות ולהבנה בין דתיים לחילוניים, כי כולנו בסירה אחת, גם אם זו נכפתה עלינו על ידי העולם.

השפה בה כותב באר, ברשימות שב"מסע דילוגים" ובספריו, מהודרת, מעט מיושנת במתכוון, נשענת על בקיאות מעמיקה במקורות היהדות. כשהוא מתעקש להעניק אותה לכל גיבוריו, כמו בספר "בחזרה מעמק רפאים", היא עשויה להיות לעתים מאולצת. אבל כשהוא כותב את עצמו, כמו ברשימות שלפנינו, היא טבעית ומענגת עד מאוד.

קראתי את הספר ברציפות משום שנהניתי מכל קטע בנפרד ורציתי עוד, אבל נראה לי שהדרך המהנה עוד יותר היא לקרוא בהפסקות, כל קטע לעצמו, לתת לו לחלחל ורק אז לעבור לבא אחריו.

את הכריכה הנעימה לעין עיצבה דורית שרפשטיין, ועיצובה קשור במישרין להגדרתן של הרשימות כ"וינייטות", מילה השאולה מן הגפן, כפי שמוסבר במבוא לספר.

ספר מרחיב דעת ומומלץ.

עם עובד

2019

לאן תתגלגל, תפוחון? / ליאו פרוץ

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790d79f_d7aad7aad792d79cd792d79c_d7aad7a4d795d797d795d79f2

מלחמת העולם הראשונה הפגישה במחנה שבויים ברוסיה חמישה חיילים אוסטרים. החמישה, שונים ברקע החברתי, לא היו מן הסתם נפגשים בנסיבות רגילות, אך השהות הממושכת בכפיפה אחת באותו חדר במחנה קשרה ביניהם. כשחברם נכלא בצינוק והופקר למוות, נשבעו שישובו לרוסיה לאחר שחרורם כדי לנקום בסליוקוב, המפקד האחראי לכך.

עם שובם לוינה מתנערים ארבעה מהם מן השבועה. כשהחמישי, גיאורג ויטורין, שב ומעלה את הנושא, אומר לו אחד מחבריו: "הרגשנו אומללים, היינו חולים מבחינה נפשית, ויטורין. מצאנו מפלט בחלומם האופייני של כל האסירים: לחזור יום אחד ולחסל את החשבון! ודאי, זו היתה מחשבה מועילה, היא עזרה לנו להתגבר על השעות הקשות. אבל היא בכל זאת סימפטום של מחלה, לא? זה לא ברור לך היום?". ויטורין יוצא לרוסיה לבדו, כשהוא מותיר מאחור את הנערה שחכתה לשובו מן המחנה, ואת הצעת העבודה המפתה שקיבל. המלחמה עדיין לא הסתימה, ברוסיה עדיין מתחוללת מהפכה, ועל הרקע הזה מתגלגל ויטורין במשך שנתים ברחבי אירופה בעקבות קורבנו המיועד.

ליאו פרוץ כתב את הספר פחות מעשור אחרי תום המלחמה. גלגוליו של ויטורין הם המסגרת הסיפורית דרכה הוא מתאר את אירופה של אותה תקופה. הוא פותח בקבלת הפנים לה זוכה ויטורין בוינה, בציפיה ממנו להשתלב מיד במסגרת המשפחה והעבודה, כאילו לא עבר טראומה בקרב ובשבי. לפני צאתו לדרך, חווה ויטורין את התפוררות הקיסרות ואת תחושת התבוסה, שפוגעת קשות בעיקר באביו ובבני דורו. אחר כך שולח הסופר את גיבורו לדרך. מרבית הזמן שוהה ויטורין ברוסיה השסועה, בעיקר במוסקבה, העיר שאיבדה את שפיותה, והסופר מתאר את האבסורד של השלטון החדש, ואת מצוקת ההמונים הנסחפים אחרי תהפוכות הזמן, נשחקים ונרמסים תחת שורה של חוקים ותקנות דרקוניים המשתנים חדשות לבקרים. באירופה כולה, בשלהי המלחמה ואחריה, משגשגים ספסרים, אלה שהתעשרו מהמלחמה ומהשוק השחור. ככל שהשחיתות וההרס האינסופיים מתגלים לויטורין, כך הולך סליוקוב והופך לסמל כל מה שרע באירופה. הנוכלים, הספסרים, העשירים החדשים, הפוליטיקאים החלקלקים רבים מספור, הם חסינים בפני כל פגיעה, והם מצויים בכל מקום: בפריס, בבוקרשט, בוולדיווסטוק. רק מאחד מהם יכול ויטורין לקחת נקם על שבגדו באנושות, על שזיהמו את העולם, והאחד הזה הוא סליוקוב.

וסליוקוב עצמו, מה ארע אתו אחרי המלחמה? האם נשאר אותו אדם מתייהר, זה שהיה בכוחו לחרוץ גורלות? או אולי, בדומה לחבריו של ויטורין, בחר גם הוא, מרצון או מהכרח, להניח את המלחמה מאחוריו ולהביט קדימה? חולה, עייף, רעב, לבוש קרעים, מסתובב ויטורין מעיר לעיר וממדינה למדינה, ומחפש את סליוקוב, עד שימצא אותו ויצטרך להחליט מה לעשות עם רגש הנקמה המפעם בו.

ליאו פרוץ כתב רומן היסטורי משולב בהתבוננות פסיכולוגית בנפשו של ויטורין וב"נפשה" של אירופה, כשהמסגרת הסיפורית של המרדף מספקת מתח ורצף עלילתי. מעניין, קריא ומומלץ.

Wohin Rollst Du, Äpfelchen? – Leo Perutz

עם עובד

1998 (1928)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר