נוגה / נד באומן

noga_front2

על פניו "נוגה" אינו ספר בשבילי: סצנת מסיבות, סמים ואלכוהול, נערה יפיפיה – לא, תודה. מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שאין לשפוט ספר בחופזה על פי התרשמות שטחית מכריכתו. למרות הרקע הבלתי מפתה בעיני, "נוגה" הוא ספר אינטליגנטי, מותח, שופע הומור וידע.

ראף, צעיר לונדוני בשנות העשרים לחייו, סובל מהפרעה במחזור עירות-שינה, שמשבשת קשות את סדר יומו. ראף נטול כישורים מיוחדים או שאיפות גדולות, מתפרנס מטיפול בכלבה השומרת על משדר רדיו פירטי, ומעבודות מזדמנות בתכנון גרפי. לילות רבים הוא מבלה במסיבות מחתרתיות, מחפש את הסם החדיש והמסעיר הבא. בפרקים הפותחים את הספר הוא מבלה במסיבה שכזו, מתאהב מרחוק בבחורה, שאליה הוא אינו מצליח לפלס את דרכו בתוך ההמון, ונתקל בשועל באוטובוס בדרכו הביתה. לקח לי בערך ששים עמודים להבין שלא מדובר בספר הזוי, כנגזר מהסמים האופפים אותו, אלא בספר מתח. התעלומה שבעלילה מחלחלת לאטה בתחכום לתוך הסיפור, ומבלי משים סוחפת את ההתרחשויות מן הבנאליה אל היחודיות.

תיאו, חברו של ראף, בעליה של תחנת שידור פירטית, נעלם. העדויות מצביעות על כך שנחטף בידי שני אלמונים אל תוך רכב לבן שנע ללא קול. ראף, בשל אורח חייו, אינו יכול לפנות למשטרה, והוא מנסה לברר בכוחות עצמו מה ארע לחברו. בהדרגה הוא שם לב שמצטברים סביבו ארועים ואנשים הקשורים איכשהו לבורמה, היא מיאנמר, ביניהם שני שדרים בלתי מוכרים בתחנת הרדיו, מצרכים חדשים על מדף המכולת השכונתית, וגם צ'ריש, הבחורה שראה במסיבה וששבה ונקרתה בדרכו כמה ימים אחר-כך. הצטברות בלתי מקרית אחרת היא של רמזים הקשורים לחברת הכריה האמריקאית לייסברק ולסם חדש המכונה נוגה. בעלילה מתעתעת, שבה קשה להבדיל בין אוהב לאויב, ראף מנסה לגלות לא רק מה עלה בגורלו של תיאו, אלא נסחף לחשוף את מזימותיה של לייסברק.

באמצעות הספר הקורא מתוודע לעולם התאגידי האכזר, למעשים המכוערים שחברות נוקטות למען רווח, לכוחם של יחסי הציבור, למניפולציה של דיסאינפורמציה, ואולי יותר מכל לעוצמה הרבה של כריית מידע מרשתות חברתיות. אין המדובר אך ורק בהפרת פרטיות ובחשיפת פרטים אישיים אודות משתמשי הרשת, אלא בכוח שהמידע נותן בידי כוריו כדי ליצור מגמות ולהשפיע על עמדות. המצב המתואר בספר מטריד, משום שאינו עתידני, והוא משקף מציאות המתרחשת כל יום בכל מקום.

הכתיבה האינטליגנטית היא שעושה את הספר שונה ונעים לקריאה. נד באומן אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית רבת תהפוכות ותגליות, אלא מעשיר את הסיפור בידע. הספר אינו מעיק בהיבט זה, ואינו גולש לפוזה דידקטית, וההסברים הכימיים, הבוטניים, ההיסטוריים ועוד, שזורים בו באופן טבעי.

המקצב של הספר אנרגטי, הדמויות אמינות, בלתי הרואיות בעליל, וחוש ההומור מתבל את החלחלה שבהיתכנותו. בשורה התחתונה: ספר מתח שונה, חווית קריאה מהנה.

 

Glow – Ned Beauman

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d795d797d794_d791d797d795d7a8d7a32

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו

אררטים / אורה אחימאיר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a8d798d799d79d2

"אררטים" נכתב, כך נראה לי, במטרה לספר על רצח העם הארמני, ועל הקשרים בין היהודים לארמנים בחלב. לונה, חוקרת שואה ממוצא חלבי, מתבקשת להצטרף לצוות מחקר שעניינו מצבן של הנשים במלחמות. בצוות הבינלאומי, בראשותו של ג'ורג', אמריקאי ממוצא ארמני, כל אחת מן החוקרות עוסקת בגורלן של נשים במדינות שונות, ולונה מתמקדת בסיפוריהן של נשים יהודיות בשואה ושל נשים ארמניות שחוו אונס והשפלה מידי הטורקים. במחברת שכתבה סבתה היא מוצאת את סיפורה של שושאן, צעירה ארמנית שניצלה על ידי משפחתה של לונה, והיא מעבדת אותו לכלל יצירה ספרותית ועיונית שעומדת בלב מחקרה.

הספר, בערך עד מחציתו, מתמקד יפה בנושא המשתמע משמו (הארמנים רואים עצמם צאצאיו של נוח, שתיבתו נחה על האררט). מדי פעם הסיפור סוטה מן המיקוד, ומספר בהרחבה על חייה האישיים של לונה, על החריקות בנישואיה לאורי, על יחסיה המרוחקים עם בנה הצעיר יובל, ועל בנה הבכור המשותק נועם. הרגשתי שהסטיות הללו מסיטות את תשומת הלב ממה שנראה לי כעיקרו של הספר, ומעכבות את התקדמותו. במחציתו השניה של הספר התברר לי שמדובר בעצם בשני סיפורים המסופרים במשולב. המוקד מוסט לזמן מה מקורותיה של שושאן, וחייה הפרטיים של לונה תופסים את מרכז הבמה. למען האמת, למרות הכתיבה היפה, ולמרות תיאור משכנע של התנהלות הדמויות, הסיפור הפרטי פחות עניין אותי, והשילוב של יסוריה הנוראים של שושאן עם יסורי ההתלבטות של לונה לגבי ההתאהבות בג'ורג' קצת חרק לי. אני בעד קירוב ההיסטוריה אל הקורא באמצעות מעטפת סיפורית – והסופרת מתיחסת לגישה זו – אבל הייתי מעדיפה ספר ממוקד יותר.

למרות ההסתיגות אני ממליצה על הספר. על רצח העם הארמני יש ללמוד, הקשר בין הקהילה היהודית לארמנית מעניין, ולא זכור לי שקראתי עליו בעבר, וסגנונו של הספר רהוט, אמין ושוטף.

עם עובד

2017

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017

קליפת אגוז / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d79cd799d7a4d7aa_d790d792d795d7962

"קליפת אגוז" מסופר מפיו של עוּבָֹּר, שבועיים לפני מועד הלידה. העובר העירני קשוב לקולות של סביבתו, מפענח גוני קול, תנועות וטעמים, ולומד על העולם מהאזנה לרדיו ולטלויזיה, ומפודקסטים וספרי שמע שאמו שומעת.

באמצע לילה ארוך ושקט לפעמים אני בועט בכוח באמי. היא מתעוררת, שנתה נודדת, מושיטה יד אל מכשיר הרדיו. זה אכזרי, אני יודע, אך עם עלות השחר שנינו מלומדים יותר.

העובר, שזמנו בידו, ואין לו בעצם מה לעשות מלבד לגדול, מפתח דעות משל עצמו, ומחווה דעה בתחומים שונים, החל מזוטות של יום-יום, דרך מחשבות על מצבו הנוכחי של העולם, וכלה בהרהורים על גורלה של האנושות, ובביקורת על פוליטיקה, על דת ועל אמונה ועוד.

מכיוון שהוא שומע הכל, הוא נחשף גם לתכניתם של אמו ושל דודו להפטר מאביו. אביו ואמו של העובר חיים בנפרד, בעוד אחיו של האב מנהל רומן עם האם. בעבורם העובר הוא במקרה הטוב מטרד שיש להרחיק לאחר שייולד, או במקרה הרע חסר משמעות כלל. כיצד חש ילד בהתהוות כשאביו בסכנה? האם יש בכוחו להתערב ולהטות את מהלך האירועים?

כתיבתו של מקיואן מדויקת מאוד, משכנעת מאוד, נכנסת לעורו של מי שמתוודע אל העולם באמצעות גירויים שונים, שהראיה אינה אחת מהם. אם היו לי השגות כלפי רעיון הפקדת תפקיד המספר בידי עובר (מייקי מ"תראו מי מדבר" עלה בדמיוני), הן התפוגגו במהרה לנוכח הטקסט הרהוט והאמין שמקיואן שם בפיו.

המוטו של הספר לקוח מ"המלט" של שייקספיר: "הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין-קץ, לולא חלומותי הרעים", והספר עצמו רצוף מחוות ואנלוגיות למחזה המפורסם. שמותיהם של האם ושל הדוד בספר הם טרודי וקלוד, שדמיונם לשמות האם והדוד במחזה – גרטרוד וקלאודיוס – בולט. הבית בו הם מתגוררים מוזנח, מתפורר, וזבל מפוזר בו בכל פינה, כאזכור ל"משהו רקוב בממלכת דנמרק". העובר מעלה בדמיונו את רוח הרפאים של האב, בדומה לאחד הארועים המרכזיים במחזה. וההקבלה, שהיא אולי הבולטת מכולם – העובר מתלבט אם להוולד או לא, גרסת מקיואן ל"להיות או לא להיות". אני מניחה שקוראים, הבקיאים ב"המלט" יותר ממני, ימצאו קוי דמיון נוספים.

"קליפת אגוז" הוא מעין מותחן, אך הוא גם רומן פסיכולוגי וגם ספר הגות חברתי. כל האספקטים שלובים יחדיו ליצירה מעניינת, הכתובה במיומנות נפלאה.

בדרך-כלל כשמתפתח דיון ביצירתו של מקיואן, אני מציגה את עצמי כ"לא חסידה שלו, אבל…". אחרי "אבל כפרה" ו"אבל דברי מתיקה", וכעת "אבל קליפת אגוז", משפט הפתיחה שלי כבר אינו רלוונטי.

מיכל אלפון העניקה לספר תרגום מצוין. כבר בעמוד הראשון התלהבתי מבחירת המלים המוצלחת במשפט "עכשו, הפוך ומהופך, דחוק ודחוס, ברכי תקועות לי בבטני, ראשי כבר התבסס ובתוך כך אני מתבוסס במחשבות", ובהמשך לא היתה לי סיבה לשנות את דעתי על הנוסח העברי.

מומלץ, כמובן

Nutshell – Ian McEwan

עם עובד

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

לא מכין קפה למלאך המוות / אהרן מרגלית

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d79ed79bd799d79f_d7a7d7a4d794_d79cd79ed79cd790d79a_d794d79ed795d795d7aa2

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי התרחש בבית הספר היסודי. אחד מתלמידות בית הספר, מבוגרת ממני, היתה משותקת בשתי רגליה, נעלה נעליים מיוחדות עם ברזלים תומכים, והתהלכה באמצעות קביים. אין לי שום זכרון ממנה, למעט ארוע מסוים זה: יום אחד הורשתה ללכת ללא קביים. אני זוכרת הליכה מהירה שלה, אולי ריצה, לאורכו של מסדרון בית הספר, ואני זוכרת בבהירות רבה שהיתה כולה חיוכים, ואני שומעת את השמחה בצחוקה כשהשלימה את המסלול. היתה כנראה באותו רגע תחושה עצומה של חופש ושל אושר טהור, ואלה חרטו את הארוע בזכרוני. אני חושבת שאהבתי מאוד את "אני אתגבר" של דבורה עומר, משום שסיפורה של הילדה הנכה החזיר אותי שוב ושוב אל אותם רגעים. "לא מכין קפה למלאך המוות" החיה בי את הזכרון, משום שהוא מספר על ההתמודדות שמן הסתם היתה גם מנת חלקה של אותה תלמידה.

כשאהרן מרגלית היה כבן שנתים וחצי כמעט נדרס על ידי טרקטור, וכתוצאה מן הטראומה חדל לדבר. כששב אליו כושר הדיבור, לקה בגמגום קשה. באותו גיל בערך לקה בגרסה החמורה ביותר של פוליו, שותק בכל גופו, ונזקק לריאת ברזל. בבגרותו חלה בשני סוגי סרטן, אחד מהם נדיר וקטלני במיוחד. את התמודדותו עם האתגרים הגופניים, חלקם מסכני חיים, הוא מתאר בספר. לצד הקשיים הפיזיים, ובמידה רבה בשלהם, נאלץ לחוות גם קשיים חברתיים. כילד קטן הופרד ממשפחתו למשך שנים, כשאושפז במוסד לילדים משותקים הרחק מביתו שבמושב תפרח שבנגב. הנסיעה מן הנגב לירושלים באותן שנים היתה בגדר מסע של ממש, שאמו ביצעה פעם בשבוע. את אביו ראה פעם בכמה חודשים, את אחיו לא פגש כלל. כששב לביתו, והוא כבן שש, היה בפיגור לימודי, ובמקום ללמוד עם חבריו (בניהם של המייסדים יוצאי הונגריה) מחוץ למושב, למד בבית הספר המקומי עם ילדי עולים מארצות ערב, ביניהם נחשב לחריג. מאוחר יותר נשלח בעצת רבנים ללמוד בישיבה, בניגוד לכוונתם של הוריו להכשיר אותו ללימודים מעשיים. בישיבה לא העז לפצות את פיו בשל הגמגום, ולכן נחשב שוב ליוצא דופן.

למזלו של אהרן נקרו בדרכו אנשים מסורים שעודדו אותו ותמכו בו. הראשונה בהם היתה אמו. בניגוד לעצת הרופאים במוסד החליטה להחזיר אותו הביתה, ובמשך תקופה ארוכה היא זו שהעניקה לו טיפולים פיזיותרפיים שהשיבו כוחות לשריריו הפגועים. מורה בבית הספר הוציא אותו מבידודו, כשמצא דרך לשלב אותו במשחק כדורגל למרות שנעזר בקביים להליכה. מנהל הישיבה קישר בינו ובין מומחה לגמגום, שבאמצעות סדרה ארוכה של טיפולים השיב לו את היכולת לדבר. לכל אלה, ועוד אחרים, נוספה נחישותו שלו להיות עצמאי, שדחפה אותו מעבר לגבולות מוגבלויותיו. המומחה לגמגום אמר לו: "בעולם שלנו יש כאלה שעושים ויש כאלה שיש להם תירוצים", ונראה שאפשר לסכם כך את התנהלותו, ללא תירוצים. גם המוטו שבחר לספר מתייחס לגישה זו: אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים.

בבגרותו, כשהוא כבר נשוי ואב לילדים, התגלה אצלו סרטן אלים ונדיר. נחוש להביס את הסיכויים הקלושים, יצא למאבק מושכל, ליקט מידע, נועץ ברופאים בארץ ובעולם, והיה מעורב לפרטי הפרטים בכל ההחלטות שנגעו לטיפול בו. באפיזודה מרשימה במיוחד הוא מספר כיצד, לאחר ששכנע שבעה רופאים ברחבי העולם לערוך ביופסיה ברקמות שנלקחו מגידול שנכרת בלחיו, נסע לנתב"ג לאחר הניתוח, כשכל ראשו חבוש ורק עין אחת מציצה, וגייס נוסעים שלא הכיר כדי שיקחו איתם את הרקמות וימסרו אותן לידי הרופאים. בפרקים המתייחסים לסרטן נזכרתי בספרו של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה", שבו הטיף לשיתוף מלא של החולה בהחלטות הנוגעות לגורלו. אמנם גוואנדה התייחס לחולים סופניים ולבחירת האופן בו יסיימו את חייהם, אך העקרון תקף גם לחולים אחרים, והמקרה המתואר בספר מוכיח עד כמה השיתוף בין שני הצדדים עשוי להועיל.

לאחר שהחלים, ראה אהרן מרגלית לעצמו ענין של שליחות להביא את סיפורו בפני הציבור, ולעודד נטילת אחריות ואופטימיות. זהו ספרו השני, המהווה הרחבה של ספר קודם, "אתהלך", והוא מרבה גם להרצות. הספר אינו אמור להשפט ספרותית. במידה רבה מדובר במניפסט יותר מאשר ביצירה אמנותית. הספר כתוב בשטף, ברהיטות, ומעביר היטב את מה שרצה הכותב להביע.

אני מורידה את הכובע בפני אהרן מרגלית על עוז רוחו ועל עיקשותו, אך נמנעת מלהמליץ על הספר משום תפיסת העולם האמונית השורה עליו. כשאמו של הכותב קובעת כעובדה – ובנה מסכים איתה – שברכת הרב הצילה אותו ממוות, ושמותם של האפרוחים, שעליהם היתה פרנסת המשפחה, היה כופר נפשו של בנה, חלק מעסקה עם אלוהים, אני חשה התנגדות. הכותב מתאר את קולו של אלוהים בתוכו, הוא מכריח את המנתח לבצע ניתוח מורכב בהרדמה מקומית כדי שיחוש את השכינה למראשותיו, כדי להבטיח את החלמתו הוא מקושש ברכות מרבנים ומשתטח על קברי צדיקים, באפילוג, בו הוא מסכם את עקרונותיו, הוא מונה בין "הייה אחראי, אופטימי ומעשי" גם "האמן באלוהים ובטח בו" – תפיסת עולמי אינה מכילה את האמונות האלה, ואף מתנגדת להן, ואיני יכולה להמליץ על ספר המעודד אותן.

עם עובד

2017

המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a4d7aad797_d7a9d79ed7aad797d7aa_d79cd790d791d79f2

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

היטלר: נמסיס 1936 – 1945 / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d798d79cd7a8_d791_-_d7a0d79ed7a1d799d7a12

חלקה הראשון של הביוגרפיה של היטלר שכתב איאן קרשו הסתיים ב-1936, עם כניסת הכוחות הגרמנים אל חבל הריין, שהיה מפורז מאז מלחמת העולם הראשונה. שלטונו של היטלר היה איתן מתמיד, וההיבריס, שעל שמו נקרא הכרך הראשון של הביוגרפיה, היה בשיאו: בשלב הזה כבר היה היטלר מאמין נלהב יותר מאי פעם ב"מיתוס" של עצמו.

השנים שאחר-כך, בין מרץ 1936 לספטמבר 1939, עמדו בסימן הצלחות צבאיות ומדיניות נוספות, שבהן הגיבו מדינות אירופה בלשון רפה על תאבונו הגובר של היטלר להשתלטות על "שטחי מחיה", שטחים שהגיעו לו לדעתו גם בשל הרוב הגרמני בהם, וגם בשל זכותו של הרייך העליון לנכס לעצמו אוצרות טבע ומפעלי תעשיה. כך סופחו אוסטריה במרץ 1938 וחבל הסודטים בספטמבר אותה שנה. מעניין לציין שלמרות שהסכם מינכן, שאיפשר את סיפוח החבל, נחשב להישג של היטלר, הוא עצמו ראה בו ויתור מחפיר מצדו, מכיוון שמנע זמנית את כיבוש צ'כוסלובקיה כולה. גרינג, שהיה הרוח החיה מאחורי ההסכם בניגוד לעמדתו הניצית של שר החוץ ריבנטרופ, איבד בעקבותיו את השפעתו על מדיניות החוץ. קרשו סבור שדיבוק פולין שאחז בהיטלר נבע בחלקו מתחושת הכשלון האישי שחש בעקבות הסכם מינכן. עוד מעניין לציין באשר לאנשלוס, שהיטלר לא תכנן תחילה סיפוח מלא, אבל קבלת הפנים הנלהבת דרבנה אותו. יואכים פסט, שכתב גם הוא ביוגרפיה של היטלר, התייחס בהרחבה לתלותו של היטלר בהערצת ההמון, ובמקרה של אוסטריה תלות זו באה לידי ביטוי בהחלטה מעכשו לעכשו על סיפוח.

הקלות היחסית בה הושגו חבל הריין, אוסטריה וחבל הסודטים, עוררה בהיטלר ביתר שאת את התאבון לכיבושים נוספים, שקינן בו עוד קודם לכן והיה חלק מן האידאולוגיה שלו. הוא איבד את הסבלנות להמתין לצירוף נסיבות שיאפשר לו להשיג את מבוקשו, והנמסיס, עונשו של ההיבריס, כבר החל להיות בלתי נמנע.

בשנים שלפני כן דיבר היטלר תמיד על "שליחותו" בתור השלב הראשון בלבד בדרך לשלטונה של גרמניה בעולם. התהליך כולו יימשך דורות עד שיושלם. אבל עכשו שהוא עטור נצחונות שלא שוערו מאז 1933, ושבוי יותר ויותר באגדת גדולתו שלו, קצרה רוחו של היטלר לראות את ה"שליחות" מתגשמת עוד בימיו.

בעקבות התמיכה הציבורית בהסכם מינכן, ובשל הצורך למנוע "ויתורים" שכאלה בעתיד, הבין היטלר שיש לגייס את תמיכת העם במלחמה: יש צורך לחולל מהפכה בפסיכולוגיה של העם הגרמני, להכניס בלבם שכמה דברים אין להשיגם בלי שימוש בכוח, ולהציג את ענייני מדיניות החוץ באופן ש"הקול הפנימי של העם עצמו יתחיל לאט-לאט לתבוע את השימוש בכוח". אחד הטיעונים החוזרים ונשנים של התעמולה בזכות המלחמה עסק במשבר הפיננסי, שהחל לתת את אותותיו בחיי היום יום של הגרמנים. איש כמדומה לא נתן לבו לפרדוקס: המשבר הפיננסי, שנבע ברובו מן ההוראה להתחמש על חשבון הצריכה הפרטית, חייב התפשטות, אבל רעיון ההתפשטות הוא שעמד מאחורי ההוראה להתחמש…

צ'כוסלובקיה נכבשה במרץ 1939, לאחר שמנהיג סלובקיה אולץ לבקש סיוע מהגרמנים, ופולין נכבשה בספטמבר 1939. מלחמת העולם השניה פרצה.

הספר מלווה את אירועי המלחמה, תמיד בהקשר של החלטותיו של היטלר וניהולו. לא אכנס כאן לפרטי הקרבות ולפוליטיקה של מדינות הציר ושל בעלות הברית. אנסה להרחיב בנושאים שבלבו של הספר: איך התאפשר להיטלר השלטון המוחלט, איך הופעלו מנגנוני המשטר, ואיך הפכו אזרחי גרמניה למשתפי פעולה במלחמת שמד וברצח המוני.

בפרק החותם את הספר, קרשו מתייחס לתירוצים שהשמיעו הגרמנים – בעלי שררה ואזרחים מן השורה – כדי להסביר את התנהלותם תחת שלטונו של היטלר. כמו במקומות אחרים לאורך הספר, גם כאן הוא תולה את אשמת המלחמה וההשמדה לא רק במנהיג, אלא גם – אולי בעיקר – באלה שהכתירו אותו, שהאמינו במיתוס שלו, ושלא ערערו עליו. הנה ציטוט, ארוך במקצת, המסכם את עמדתו של קרשו בענין זה:

רק מעטים ממי שאולצו לתת דין וחשבון על מעשיהם בימי היטלר הביעו חרטה או מוסר כליות, ואין צריך לומר אשמה […] שנים תמימות לא שללו את עצם הדבר שכוחם, הקריירה שלהם, שאיפותיהם ומאוויהם תלויים בהיטלר לבדו. עכשו, במובן מעוות, הגיוני היה שאסונם יוחס כולו למה שנראה בעיניהם טירופו הנפשע של היטלר. מן המנהיג הנערץ, שבחזונו האוטופי תמכו בלי סייג, היה היטלר לשעיר לעזאזל שבגד באמונם ופיתה אותם ברטוריקה המבריקה שלו להיעשות משתפי פעולה חסרי אונים בתוכניותיו הברבריות. הפסיכולוגיה הזאת כוחה יפה לא רק לרבים מראשי המעורבים בניסוי שעשו הנאצים לקבוע מי ראוי לשכון בכדור הארץ שלנו ומי לא. גרמנים רגילים רבים לאין מספר היו מוכנים עכשו לתרץ את מעשיהם (או מחדליהם) או להגן עליהם בכוחו המפתה כביכול של היטלר – מנהיג שהבטיח ישועה אבל סופו שקיים אבדון. לחילופין הם נתלו בטרור הרודני שלא הניח להם בררה אלא למלא פקודות שלא היו לרוחם. שתי התגובות גם יחד רחוקות מאוד מן האמת.

ברוב מגזרי החברה שררה דרגה גבוהה מאוד של הסכמה לאומית, לפחות חלקית. מטבע הדברים הכללות על הלכי רוח ואורחות התנהגות בקרב מליוני גרמנים בעידן הנאצי תועלתן מוגבלת […] ואף-על-פי-כן עדיין נכון הדבר מן הבחינה הקולקטיבית, שבניה של חברה מודרנית מאוד, מתוחכמת ופלורליסטית […] בני החברה הזאת היו מוכנים יותר ויותר לשים את מבטחם בחזון אחרית הימים של מושיע פוליטי מטעם עצמו […] ואף-על-פי שההסכמה הלאומית היתה רדודה מבחינות רבות, ונשענה על דרגות משתנות של תמיכה בזנים שונים של החזון האידאולוגי הכולל שהתגלם בדמותו של היטלר, היא העמידה לרשותו, בכל זאת, עד אמצע המלחמה, מצע רחב וחזק די הצורך להיבנות עליו ולנצלו.  

ראש המטה בק, שהתנגד למלחמה נגד צ'כוסלובקיה, האמין רוב הזמן שהיטלר מקבל יעוץ גרוע מן הפיקוד העליון של הוורמאכט. אף אחד מבכירי הצבא לא העלה בדעתו את האפשרות להביע דעה הפוכה לזו של היטלר. בעת ההכנות למלחמה נגד ברית המועצות אף אחד מהמפקדים לא ערער על הנחות היסוד, שגויות ככל שהיו. רק כשהתברר שהנצחון לא יגיע בתוך שבועות בודדים, נשמעו קולות של ספק, לעתים נדירות באוזניו של היטלר עצמו. גם סמוך לסיומה של המלחמה לא העז איש לומר להיטלר שחלומותיו על מטוסים ופצצות שיטו את המערכה לטובתו חסרי בסיס מציאותי. כוחן של הצייתנות ושל המשמעת גבר על כל פקפוק בשיקול דעתו של היטלר, שבשלב מסוים לקח על עצמו את הפיקוד העליון על הצבא, והיה אחראי גם על האסטרטגיה וגם על הטקטיקה. לאורך השנים נלחשו בצמרת הצבא תכניות מרד, שלא יצאו אל הפועל, עד שביולי 1944 נעשה נסיון כושל להתנקש בחייו של היטלר ולהשתלט על מנגנוני השלטון. קרשו מסביר כך את ההיסוסים שכבלו את ידי המתנקשים הפוטנציאלים:

חוץ מעצם הכורח המובן מאליו, במדינת משטרה טרוריסטית, לצמצם את הסיכונים על ידי חשאיות מירבית, ידעו הקושרים היטב שאין להם תמיכה בציבור. אפילו בשלב הזה, כשהמפלות הצבאיות הלכו ורבו והאסון הסופי כבר נראה באופק, לא נעלמה כלל התמיכה הקנאית בהיטלר […] מי שעדיין היו קשורים במשטר הגווע, מי שהשקיעו בו, התחייבו לו, שרפו את גשריהם יחד אתו, כל אלה עדיין האמינו בפירר בלב שלם […] אבל חוץ מן הקנאים היו רבים שגרסו – בין בתמימות ובין מתוך שיקול דעת מעמיק – שלא שגיאה בלבד היא לפגוע במדינתך שלך בעת מלחמה, אלא אף מעשה מתועב ובוגדני.

ואכן התברר כי למרות התמיכה הדועכת בהיטלר בשל התמשכות המלחמה, ובשל המצב הקשה בעורף, מרבית הציבור הגרמני הגיב בזעם על נסיון המרד. חלק מהזעם בוים בהפגנות שאורגנו על ידי המפלגה, אך הובע גם כעס אותנטי על מה שנתפש כמעשה של בגידה במדינה בשעתה הקשה.

היטלר עצמו הפיק תועלת מן ההתנקשות הכושלת. סוף סוף נמצא לו תירוץ משכנע לכשלונותיו הצבאיים: "עכשו סוף-סוף תפסתי את החזירים שחיבלו בעבודתי זה שנים". גבלס כתב ביומנו: "הגנרלים אינם מתנגדים לפיהרר בגלל המשברים  העוברים עלינו בחזית. אדרבא, עוברים עלינו משברים בחזית בגלל התנגדותם של הגנרלים לפיהרר".

לא רק הצבא היה קשור בעבותות של נאמנות ושל צייתנות לפיהרר. המינהל כולו אויש בידי אנשים שהיו מחויבים למפלגה, חלקם מתוך אידאולוגיה, חלקם בשל תאוות השררה והכוח. מרבים להזכיר את הסדר הגרמני הידוע לטוב ולשמצה, אך המבנה המינהלי של הרייך היה כאוטי ומוחלש, אנרכיה של בעלי שררה מתחרים ויריבויות הרסניות. לבודדים בלבד היתה גישה ישירה אל היטלר, והוא התנתק מהניהול היומיומי של ענייני הפנים. ההתפוררות של מבנה השלטון האיצה את ההקצנה הקשורה ב"התכוונות לדעתו של הפיהרר". אלתורים שלטו בכל תחום.

"מלחמת הכל בכל" נוסח הובס, המלחמה התמידית בין כל נחלות הסמכות שאפיינה את המשטר הנאצי, ניטשה בדרג שמתחת להיטלר והביאה לידי חיזוק מעמדו המיוחד במינו בתור מקור כל הסמכות, ופיצלה את האינטרסים האישיים והמגזריים של ישויות הכוח במדינה […] לא היתה אסטרטגיה מתוכננת של "הפרד ומשול" דווקא, אלא תוצאה הכרחית מסמכותו של הפיהרר.

אפילו ב-1945 אף אחד משריו לא יצא נגדו, למרות שחלקם הציעו בחשאי לברר אצל בעלות הברית אפשרות להפסקת הלוחמה. סיבה אחת לכך היא האכזריות שבה התנפל המשטר על הקושרים ביולי 1944. אבל הסיבה העיקרית היתה ההערצה להיטלר ב"קהילה הכריזמטית": מבנהו הפנימי ביותר של המשטר הושתת זה זמן רב על הדרך שבה תמרן היטלר את תומכיו זה נגד זה. הדבר היחיד שגישר על המחלוקות והאיבות העמוקות היה נאמנותם וצייתנותם למנהיג, שהוסיף להיות המקור לכל קרעי הסמכות והשלטון שנותרו.

קרשו מפריך את הטיעון בדבר חוסר מעורבותו של הוורמאכט בהשמדת היהודים:

בשום פנים אין לומר שידי הצבא לא הוכתמו כשמדובר במעשי הזוועה שנעשו בפולין […] כבר בשבועות הראשונים של ספטמבר סיפרו דוחות רבים של הצבא על "הריגות שרירותיות ביריה", "התעללות בלא-חמושים, אונס", "שריפת בתי כנסת" ורצח יהודים בידי חיילי הוורמאכט […] למרות נוקשותו של הממשל הצבאי שהטילו לא ראו המפקדים בשטח במעשי הזוועה שעשו אנשיהם באישורם חלק מתכנית השמדה במסגרת "מאבק אתני", אלא תוצאת לוואי מצערת, אם גם הכרחית, של כיבוש צבאי של אויב מר ועם שנחשב ל"נחות".

הנה תמצית רוחו של הוורמאכט מתוך פקודה של ראש הפיקוד העליון, פלדמרשל וילהלם קייטל ב-12 בספטמבר 1941: "החייל בחלק העולם המזרחי איננו לוחם בלבד לפי כללי אמנות הלוחמה, אלא גם נושאה של אידאולוגיה גזעית חסרת רחמים".

יש הטוענים שהיטלר לא היה מעורב באופן ישיר בהשמדה. קרשו טוען ההפך:

אין להטיל ספק בדבר: היטלר מילא תפקיד מכריע וחסר תחליף בדרך על ה"פתרון הסופי".

תפקידו של היטלר היה מכריע איפה, גם אם היה עקיף לפעמים. נדרשה הסכמתו הכללית, אבל בדרך-כלל לא נדרש הרבה יותר מזה.

קרשו מתאר מספר רב של ארועים בדידים המוכיחים את ההפך, החל ממעורבותו שאינה מוטלת בספק בארועי ליל הבדולח, ומהוראתו בכתב מאוקטובר 1939, עם תאריך 1 בספטמבר, המסמיכה שני רופאים להעניק סמכויות לרופאים אחרים לבצע המתות חסד ("בעיה שכזאת ניתנת לטיפול קל וחלק יותר בזמן מלחמה", ענה בעבר לראש הרופאים של הרייך שלחץ לנקוט אמצעים קיצוניים להביא לידי "הפסקת חיים שאינם ראויים לחיות"). נדרש אישורו האישי לכל פקודה של גירוש המוני: הוא היה מעורב באופן אישי בהחלטה לגרש יהודים ופולנים משטחי הרייך בפולין הכבושה אל שטחי הגנרלגרוברנמן, כדי לפנות מקום לגרמנים שהועברו לפולין ממדינות אחרות. בראשית 1941 אישר להיידריך לגרש את כל יהודי גרמניה אל הגנרלגרוברנמן.

החלטה זו התקבלה לאחר תקופה ארוכה של התלבטות, והיא נבעה משילוב של סיבות: נקמה על הגירוש שכפו הרוסים על שש-מאות אלף רוסים ממוצא גרמני מאזור הוולגה לסיביר ולמערב קזחסטן. התלונות של החיילים ששבו מן החזית על נוכחותם מערערעת המורל של יהודים בערי גרמניה. ההצהרה ההדדית של ארצות הברית ובריטניה על עקרונות משותפים, ומכאן התייתרות הצורך להחזיק יהודים כבני ערובה כדי להרתיע את האמריקאים. ההבנה שלא ניתן יהיה בזמן הקרוב לגרש אותם לרוסיה, בשל קשיי המערכה (תכניתו של היטלר היתה ליישב גרמנים ברוסיה האירופאית, ולשלוח את היהודים ואת הסלאבים לרוסיה האסייתית לחיי שעבוד או למוות). היהודים שיכלו לעבוד היו צריכים להיות מנוצלים עד מוות, האחרים איבדו את ההצדקה להוותר בחיים ולהוות נטל על כלכלת גרמניה. באותה תקופה החל השימוש המסיבי בגז: נדרשו עתה שיטות יעילות יותר, פומביות פחות, ובציניות נאצית אופיינית – מכבידות פחות (על הרוצחים, כמובן).

הטיעון שהיטלר לא ידע על ההשמדה לפרטיה נובע מן הסתם מן הדבקות של היטלר בחשאיות קיצונית, אפילו עם עוזריו הקרובים, בעניין ההשמדה, וזאת, לדברי קרשו, ממספר סיבות: היתה לו נטיה אישית לסודיות, היה צורך להסתיר מידע מהאויב שעלול להשתמש בו לצרכי תעמולה, היה הכרח למנוע תסיסה בשטחים הכבושים במערב, יתכן שהיה סבור שהעם הגרמני אינו מוכן לאכזריות שבהשמדה, הוא ביקש למנוע התערבות משפטית, ואולי פחד מעוצמתם האדירה של היהודים כפי שהצטיירה בדמיונו. בשל הסודיות הימלר דיבר על "דף מפואר בתולדותינו שלא ייכתב לעולם". לדעתי, שאלת החשאיות עקרה מתוכן, והיא קשורה לדגש החזק שקרשו נותן למוטיב ה"התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאליו התייחסתי בסקירת חלקה הראשון של הביוגרפיה. היטלר דיבר תמיד במונחים של חיסול ושל השמדה. את היהודים כינה במפורש "חיידקי שחפת", בין שאר כינויים, והביע את רצונו להיות ליהודים מה שהיה קוך לחיידקים. הוא השתמש שוב ושוב בביטוי "אכזריות חסרת תקדים", כשדיבר על הטיפול שיעניק ליהודים. ללא הרף חזר על "נבואתו" שאם תפרוץ מלחמה באשמת היהודים הם ישלמו את המחיר בעצם קיומם. היטלר דיבר מאז ומתמיד על ההשמדה גם אם לא דיבר במפורש על פרטיה. הוא נשא דברים בישירות ובפומבי בענין ניצול המלחמה לחיסול אידאולוגי. פקודותיו בכתב לניהול המלחמה הכילו את היסודות לאיינזצגרופן, והוא דרש להיות מעודכן במעשי הרצח. גם מאנשי שלומו שמחוץ לגרמניה לא הסתיר את מעשיו. הנה קטע משיחתו עם מנהיג הונגריה ב-1944:

מה הוא אמור לעשות ביהודים, שאל הורתי. הוא כבר נטל מהם את מקורות המחיה שלהם; הרי אי אפשר להרוג את כולם […] היטלר הרעיף על הורתי נתונים סטטיסטיים המלמדים על עוצמתה של ההשפעה היהודית בגרמניה בעבר […] אחר-כך הביא את פולין בתור דוגמא: שם הדברים "נוקו ביסודיות". אם היהודים אינם רוצים לעבוד "יירו בהם. אם אינם יכולים לעבוד, הם ייאלצו להרקב". כמו בפעמים רבות אחרות השתמש היטלר בדימוי החיידקים החביב עליו: "יש צורך לטפל בהם כמו במתגי שחפת, שגוף בריא עלול להדבק במחלה בגללם. אין זה אכזרי אם מביאים בחשבון שיש להרוג אפילו יצורים חפים מפשע, כמו ארנבות או צבאים. למה לחוס על החיות האלה, המנסות להביא עלינו את הבולשוויזם?"

החיים והמוות היו בידיו. כפי שנתן אישור ברור לפתוח בהמתות חסד, כך הנחה לעצור אותן באוגוסט 1941, בשל התנגדות פנימית שהובילה הכנסיה. השילוב של הפצצות הערים הגרמניות עם אי ההתקדמות בחזית הרוסית פגע קשה במורל, והיטלר לא יכול היה לוותר על תמיכת העם. למעלה משבעים אלף בני אדם נרצחו במבצע T4. לסגל של המבצע יימצאו בקרוב כרי פעולה חדשים.

למותר לציין שהיטלר לבדו לא יכול היה לבצע דבר. קרשו מסביר היטב ובפירוט את התפתחות הלך הרוח של רצח עם עוד לפני שהוחלט על כך באופן "חוקי":

לכל קבוצה, ארגון ויחיד שהיו מעורבים בהחרפת האפליה נגד יהודים היו אינטרסים מושרשים וסדר-יום משלו. מה שאיחד והצדיק את כולם יחד היה חזון הטיהור הגזעי, וביחוד חזון גרמניה ה"משוחררת מיהודים" שהתגלם בדמותו של הפיהרר.

אפילו בחודשים האחרונים של המלחמה, כשהתמיכה בהיטלר היתה אפסית, עצם הדבר שהגרמנים ראו בעצמם קורבנות של היטלר לא הפיג כלל, אפילו באותה שעה מאוחרת, את נקמנותם כלפי נרדפי המשטר. דעות קדומות ופחדים נושנים, שנים של ביטויי שנאה שהטיחו הנאצים ב"אויבי המדינה", ובראש וראשונה ביהודים, עשו את שלהם. מעטים – אדווה קלה של אנושיות בתוך ים האכזריות רחב הידים – הגיבו ברחמנות למרבה טורי הצועדים בצעדות המוות. רובם הגיבו באיבה.

איאן קרשו מציע בביוגרפיה רשימה ארוכה של נושאים לדיונים מרתקים, שמקוצר היריעה לא אוכל להתייחס אליהם. אסיים אם כך בהמלצה חמה לקרוא את הביוגרפיה על שני חלקיה.

Hitler: Nemesis 1889 – 1936 – Ian Kershaw

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

ארבעה אבות / אמיר זיו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d791d7a2d794_d790d791d795d7aa2

"ארבעה אבות" מתרחש בשלוש נקודות זמן. הראשונה, ב-1961, נפתחת בתיאור התכתבות שגרתית בין אזרח, המתלונן על בניה בלתי חוקית אצל שכנתו, ובין מהנדס העיר. עם הזמן משתרבבת להתכתבות נימה אישית, ואנו לומדים להכיר טוב יותר את המתלונן, מר א' בוכמילר. בוכמילר, בן שישים ושלוש, הוא מציצן חטטן, הניזון מחייהם של אחרים. הוא אינו מסתפק בתפקיד הצופה, אלא נוטל לעצמו תפקיד של מפעיל בובות המתמרן את האנשים שאחריהם הוא עוקב. על חיי משפחתו, לעומת זאת, הוא אינו מצליח לשלוט, ובנו בחר להתרחק ממנו.

עלילת התקופה השניה מתרחשת שלושים ושתים שנים אחר-כך. בניגוד לעלילת התקופה הראשונה, שנפתחה באוירת שגרה והתקדמה באופן לינארי, השניה מתחילה באוירת תעלומה ובלבול, ובהמשך נעה קדימה ואחורה בזמן עד להסבר כמעט מלא של הסוד שבתחילתה. גיורא, וטרינר של חיות גדולות, אב יחיד לנירה, ילדה בת שש, מגיע הביתה, מוכתם בדם, ונחפז להכין לבתו עוגת יום הולדת וזר למסיבה המתוכננת למחרת בגן. בהדרגה אנו נחשפים למה שארע מוקדם יותר באותו יום, ולמה שארע בשנים הקודמות בינו ובין אשתו, והניע שרשרת ארועים שהביאה לאותה נקודה בזמן. תפקיד משנה משחק כאן מר ב' בוכמילר, בנו של גיבור התקופה הקודמת.

בתקופה השלישית, ב-2004, נירה שבגרה, וכעת היא בת שבע-עשרה, כותבת בלוג, ובו היא מנסה להבין את תהפוכות חייה, שנגרמו בעטיים של האבות שבספר. לבוכמילר הבן, בן שישים ושלוש, כגילו של אביו בתחילת הספר, ניתן שוב תפקיד מפתח:

שאלתי אותו אם הוא לא רואה את הדמיון, את זה שכמו אבא שלו גם הוא מציצן, יושב ומציץ על חיים של אחרים. הוא נעלב ממני. אמר שהוא מעדיף לקרוא לעצמו מביטן […] עניתי לו שלא יספר לי סיפורים, ושהוא לא פחות שקרן מאבא שלו. ושגם הוא, עם כל הארכאולוגיה שלו, בסך הכל חי את החיים שלו דרך אחרים, ממש כמו עלוקה שאם ינתקו אותה היא פשוט תמות.

הנושאים המרכזיים בספר, כך אני מבינה אותו, הם קשיים בתקשורת, חוסר יכולת ליצור קשרים פתוחים נטולי סודות, והאבהות הלקויה הכרוכה באלה. העלילה מטרידה, לעיתים אף מפחידה, אבל הדמויות והסיפור אפשריים ומציאותיים. הספר, כמובטח על הכריכה, מציע שיאים דרמטיים, זעזועים ומתח. אמנם מדובר בספר ביכורים, אך אמיר זיו כותב כסופר מנוסה ומיומן, המצליח לשכנע במספר סגנונות כתיבה, בהתאם לאופי המשתנה של הסיפור, ומתמקד במה שחשוב להתרחשויות מבלי להתפזר.

בשורה התחתונה: שונה ומומלץ

עם עובד

2017

גינת בר / מאיר שלו

985095

בדמיוני אני גרה בבית קטן מוקף גינה, שצמחים משובבי לב פורחים בה בשלל צבעים, טבע בזעיר-אנפין על סף דלתי. בפועל אני מסתפקת בעישוב בגלל החשש מנחשים שימצאו מסתור בסבך, ואפילו צמח עמיד בעציץ מתקשה לשרוד אצלי. בדמיוני אני מתווה ביד קלה קוים משמעותיים ורבי חן על בד ציור. בפועל אני מסוגלת לשרבוט ילדותי שרק הורה גאה במיוחד יתלה על המקרר. התסכול מהפער שבין המציאות שבדמיוני לזו שסביבי מוצא לעצמו מוצא וניחומים בסִפרות. אני אוהבת לקרוא ספרים על ציירים אחוזי דיבוק היצירה, ואני נסחפת עם ספרים שנכתבו באהבה ובתשוקה.

"גינת בר" הוא ספר שנכתב באהבה. מאיר שלו מטפח גינת בר בביתו שבעמק יזרעאל, ובספר הוא מתאר את הפכים הקטנים שבעולם העשיר של הגינה. לשלו יש, כידוע, ידע נרחב בתנ"ך, בהיסטוריה, ובתולדות עם ישראל וארץ ישראל, ולכל אלה יש ביטוי בספר. אין כאן סיפור כרונולוגי, או מעשיה המתנהלת ברצף סיפורי. מדובר יותר באוסף של התבוננויות, כששלו נותן את לבו לפרטים קטנים, קשוב לרחשי הטבע. הוא מספר על פעולות פשוטות של טיפול בגינה, מצרף כמה מתכונים, שר שיר הלל למריצה, מתייחס לחילופי העונות, מעניק תשומת לב לבעלי חיים, מחזיר הבר ועד הנמלה, שר עם הציפורים, כורך את סיפורה של הגינה עם אזכורים ספרותיים, מיתולוגיים והיסטוריים, ואפילו מעניק יעוץ רומנטי:

גברים יקרים, שמעו קולי; מחזרים ואוהבים, האזינו אִמרתי – קִטפו סברס לאהובותיכם כאשר עשיתי אני לאהובתי. הסברס הם מנה צמחונית, אורגנית, קרבית וגברית, אך לא גסה ולא אלימה ולא שוביניסטית. קִטפו להן סברס, קלפו, שימו במקרר, וכחום היום חלו את פניהן במתוק-המתוק הצונן הזה. די ב"סחטתי לך כוס של נבט חיטה, חמדתי". אמרו מעתה: "קטפתי לך סברס. רוצה?"

למה גינת בר ולא גינת נוי? בעיקר בשל ההשתלבות הבוטנית במרחב: שוב לא יצמחו אצלי זרים מיוחסים מווימבלדון ומדרום אפריקה, אלא רק צמחים מקומיים.

אני כותב את השורות האלה בתחילת הקיץ. הגינה כבר יבשה, והדשא שבגינה של השכנים ירוק יותר מהדשא שאין לי. אבל החוטמיות וחבלבלי השיח והאגרוסטמות מנקדים אותה בסגול ובוורוד, ועוד מעט יפרחו בה עשרות רבות של חצבים שיגיחו מהאדמה הקשה אל האוויר הקשה לא פחות, ואז, כמו בכל שנה, יבואו לחזות בהם ילדי הגן, ישבו סביבם וישירו להם שירי חג וסתו, גשם ירד, והגינה תוריק ותפרח ותשוב לחיים עד הקיץ הבא.

אני אוהבת מאוד את סגנון כתיבתו של מאיר שלו, פחות מתרשמת מהעלילות שבספריו. "גינת בר" אינו מציע עלילה, רק עונג פשוט מן הסגנון הרהוט, מן העברית הנאה, ומן הטבע המבצבץ מבין המילים. נהניתי הנאה מרובה גם מן ההומור הדק והאינטליגנטי שלו, ופה ושם התגלגלתי מצחוק. על הדרך למדתי כמה דברים חדשים.

לפניו בתור המתינו לי שני ספרים אחרים, אבל לא יכולתי לעמוד בפני הקסם של תמונת הכריכה. את הציור שעל הכריכה, ועוד ציורים ורישומים רבים בתוך הספר, ציירה רפאלה שיר. בציורים, כמו בתוכן הטקסטואלי, יש פשטות וישירות ואהבה שמאוד דברו אלי. היה נחמד למצוא בסוף הספר ציורים של הפרחים "על פי סדר הופעתם", כמו שחקנים ראשיים בסרט, או כמו רשימת דמויות בספר.

ספר שהוא הנאה נטו.

עם עובד

2017

רישומים וציורים: רפאלה שיר