אף אחד מאיתנו לא יחזור / שרלוט דלבו

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מגלה החולשות / ישי שריד

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

שתי יצירות של ז'ורז' סימנון נכללות ב"מכתב לשופט". האחת, ששמה כשם הספר, נכתבה ב-1947, השניה, "הילד שבחלון", ב-1941. כמו בכל סדרת התרגומים הזו, גם הפעם אין קשר עלילתי בין היצירות, אבל אולי במקרה ואולי בכוונה צורפו יחדיו שתים שבהן המספרים מתבוננים אל עברם, מחלצים תובנות מזכרונות שמתערבבים זה בזה.

"מכתב לשופט" נכתב על ידי שארל, רוצח מורשע. את המכתב הוא מפנה אל מי שהיה השופט החוקר שלו, והוא מבקש לשכנע אותו כי טעה כשסבר כי הפשע בוצע מתוך דחף ולא בכוונה תחילה. שום דבר לא ישנה את גזר דינו, אבל חשוב לו להסביר את עצמו, להעמיד דברים על דיוקם. זהו סיפורו של רופא שבמרבית שנות חייו הניח לעצמו להסחף עם הנסיבות. הוא למד רפואה כי זה מה שאמו רצתה. נישא לאשה כי זה מה שצריך לעשות. נישא שוב לאחר שהתאלמן לאששה שהתאלמנה אף היא, והניח לה לנהל את ביתו ואת חייו ואת חיי אמו ובנותיו. הכל השתנה כשהתאהב פתאם. הוא הפך מוכה אמוק, קנאי, שתלטן, אלים כלפי אהובתו. סימנון מצליח לתעתע, ליצור אשליה של אדם המתנסח בתבונה ומודע לעצמו, עד שלרגע נשכח כי הוא כותב מתא הכלא. כששארל מגיע לספר על הפרשה שהביאה אותו לשם, מתברר בדיעבד עד כמה הוא מנותק מן המציאות. "כל מה שעשתה ארמאנד", הוא מספר על אשתו המושלמת באמת, "כל מה שהיא עושה וכל מה שתעשה הוא בסדר גמור. האם אתה מבין כמה זה יכול לייאש?". "אושר שלא ביקש לו, שניתן לו חינם ואסור היה לו לאבדו", הוא אומר על פרשת האהבים שלו, שאושר אין בה.

"הילד שבחלון" מסופר על ידי גבר מבוגר, המשחזר את נקודת המבט של ילד בן שבע. ז'רום, ילד חולני במקצת, מבלה את מרבית ימיו בחלון דירת משפחתו, מעל החנות שמנהלים הוריו. ה"חבר" שלו הוא ילד בדירה ממול, שאתו אין לו בעצם שום קשר. שגרת המשפחה מתערערת מבחוץ, כשהמשטרה אורבת לטרוריסט, בן משפחה של הילד ממול, ומתערערת מבפנים כשדודתו של אביו עוברת לגור איתם. הדודה, אשה ארסית, קטנונית, מרושעת, שמשתמשת ברכושה כדי לשלוט בקרוביה, נקלעת למאבקי כוחות עם הילד. "מבחינות ידועות היתה הדודה ואלרי בת גילי. במריבות, למשל. היא לא רבה אתי כאדם מבוגר הרב עם ילד, אלא כילד עם ילד אחר. וכך גם ליד השולחן, כשבדקה את הצלחת שלי לוודא שאמי לא נתנה לי נתח טוב יותר משנתנה לה". כשנדמה לו שהוא יודע היכן הטרוריסט מסתתר, וכשהיא קולטת שהוא מסתיר סוד, המתח ביניהם מגיע לשיאו. סימנון מתאר להפליא את דמותה, ואת תחושותיו העזות והמבולבלות של הילד נוכח פלישתה והטרדותיה.

כמו ביצירות האחרות שתורגמו בסדרה זו, סימנון טווה את הפרטים בסבלנות, חוקר את נפשות גיבוריו, ובורא באמינות דמויות רב-מימדיות.

מומלץ.

Lettre à mon juge

Il pleut bergère

עם עובד

2005 (1941, 1947)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הרביעיה / דוד טרבאי

בשנות ה-80 בהונגריה, בעת שהשפעתה של ברית-המועצות הלכה ונחלשה, הרשה לעצמו נער צעיר במחנה מוזיקלי לארגן את חבריו לנגן את יצירתו של מלחין שנאסר להשמעה. כעונש הורחק מן הפעילות של כלל המחנה, אך מעז יצא מתוק. יחד עם שלושה חברים הקים רביעיה, שברבות הימים הפכה בעלת-שם והוליכה את חייהם למקומות שלא שיערו כי הינם בגדר האפשר.

השפעתה של ברית-המועצות אמנם היתה בשלבי התפוגגות, אך חוליי הקומוניזם עדיין הכתיבו את חייהם של ההונגרים. השלטון משקר לאזרחים ומרדים אותם, האמת מוסתרת ומטויחת, מניפולציות וסחיטות הן מהלכים מקובלים לשליטה בהמון, ופגיעה בפרטיות ובגידה הן מטבע עובר לסוחר בנסיון להשיג יתרונות ולשפר את תנאי החיים של היחיד. למרבה העצב, המעבר לדמוקרטיה אינו משנה הרבה, והרגלי העבר מחלחלים עשרות שנים אל תוך העתיד.

דוד טרבאי מספר סיפור אינטימי על צעירים, שהמוזיקה היא חייהם, ושלוּ ניתן להם היו עוסקים בה בלבד. אבל במקום בו הם חיים לא ניתן להם החופש הזה. לא תמיד הם מודעים לאופן בו הפוליטיקה והחברה משפיעות עליהם, אבל הסופר, שמשלב בין האינטימי לציבורי, מיטיב לקשור את החוטים הכורכים הכל בכל. לפעמים זוהי השפעה רחוקה של התמודדות עם קבוצת מורדים בעיר הבירה על ההתמודדות עם הצעירים העצמאיים במחנה; לפעמים זוהי סחטנות שמופעלת עליהם ישירות; לפעמים נדרשים בני משפחותיהם לבחירות בלתי אפשריות. זהו, אם כך, ספר אינטימי ופוליטי גם יחד, והשילוב בין השניים עשוי היטב ומעניין.

מומלץ.

עם עובד

2019

הסוד המשותף / ז'ורז' סימנון

"הסוד המשותף", שראה אור במסגרת סדרת תרגומי יצירותיו של סימנון, מורכב משתי נובלות. הראשונה, "הסוד המשותף" משנת 1956, היא מן הרומנים הלא-בלשיים שלו. השניה, "הכלב הצהוב" משנת 1931, היא אחת מן הפרשיות הבלשיות שמוביל המפקח מגרה.

איני נמנית עם חובבי מגרה, ו"הכלב הצהוב" לא גרם לי לשנות את דעתי. ספרי מגרה אמנם כתובים בחן, שזורים הומור, ופה ושם מותחים, אבל הם יוצרים בעיני רושם חפיפי כלשהו, והדרך אל פיצוח התעלומה אינה משכנעת.

את הרומנים האחרים של מגרה, אלה שפורסמו בסדרה זו, אני מעריכה מאוד. סימנון מיטיב להעמיק אל נפש גיבוריו, מאיר בסבלנות פרטי פרטים המצטרפים יחדיו לדמויות מלאות, וגם אם מבחינה עלילתית לכאורה לא קורה הרבה, מה שמתרחש בחביון נפשן של הדמויות די בו כדי לפרנס רומן שלם.

"הסוד המשותף" נפתח בתאונה טרגית. לאמבר נהג במכוניתו בדרך חזרה מביקור באחד מעסקיו, בלווית מזכירתו שהיא גם המאהבת לעת מצוא. ברגע של הסחת דעת גרם לאוטובוס מלא ילדים לסטות מנתיבו ולהתנגש בחומה. מתוך קהות חושים, או מתוך פחד ואגואיזם, לא עצר את הרכב ולא הזעיק עזרה. כדי להרחיק את החשד מעצמו סטה לדרך אחרת, ולאחר מכן המשיך לנהל חיי שגרה. מזכירתו לא פצתה פה, לא ערערה על מעשיו, ובימים הבאים נהגה כאילו לא קרה דבר. למעט ילדה אחת, איש לא ניצל מהאסון.

חייו של לאמבר נחצו לשניים, למרות שכלפי חוץ כאילו לא ארע דבר. סימנון מתאר באמינות את תודעתו המתערערת, את תחושת היותו רדוף, שאולי יש לה ואולי אין לה אחיזה במציאות, ואת המהומה הפנימית שמנהלת את חייו מרגע האסון.

בזכות הסיפור הראשון מבין השניים, הספר מומלץ.

Les Complices, Le Chien Jaune – George Simenon

עם עובד

2006 (1956, 1931)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

צל ידו / חיים באר

האם יש בכוחם של בני אדם לתקן משגים שעשו בעברם, כאשר ניתנת להם הזדמנות שניה? חיים באר, המספר את הסיפור בגוף ראשון, מעניק לעצמו הזדמנות להכיר את אביו שהלך לעולמו לפני שנים רבות. לתקן משגי עבר בלתי אפשרי, אבל להתבונן בעבר מנקודת ראות שונה אפשר גם אפשר.

המספר מוזמן להנחות מפגשים בדיור מוגן אקסקלוסיבי, שהוקם ומנוהל על ידי איש עסקים עתיר הון, אשר רכש לצורך הענין טירה עתיקה. למרות המסתורין האופף את המקום, ולמרות הכללים הנוקשים הכרוכים במשימה, הוא נענה להזמנה מתוך ענין אישי, שכן הדיירים כולם קשורים באופן כזה או אחר אל אוברוץ', עיר מוצאו של אביו. המטרה המוצהרת של המפגשים היא לאסוף חומר לכתיבת ספר על העיר. בפועל, בשל האישור שניתן לו לקיים מפגשי אחד-על-אחד עם דיירים שמעונינים בכך, הוא ממקד את עיקר תשומת לבו בשיחות עם מי שמתגלה כאביו המנוח.

עלילת הספר מתכתבת רבות עם זו של "חבלים" הביוגרפי. מכיוון שבסופו של דבר גם "צל ידו" מתכנס אל הביוגרפיה המשפחתית, כמה מן הארועים שתוארו שם חוזרים ומופיעים כאן. באר רואה בספר שכבר כתב ובזה שיכתוב "כמין בגד דו-צדדי". בעוד "חבלים" הוא בעיקר סיפורה של אמו, הספר שהוא מתעתד לכתוב בעקבות השיחות יציג את נקודת המבט של האב, שאותו הוא לומד להכיר מחדש. כך, לדוגמא, כשאביו מזכיר כמה מבני ביתם המכובדים, באר מגיע למסקנה כי "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים". באר המבוגר, מנקודת התצפית של מי שהוא הורה בעצמו, ועם המתינות שבאה עם הגיל, יכול לשוות בנפשו כעת את שחש אביו מולו, ולראות אותו כאדם ולא רק כאב.

עיקרו של הספר, אם כך, הוא סיפור חייו של האב והקשר בינו ובין בנו. אבל אצל חיים באר הספרים אף פעם אינם חד-נושאיים. הוא עוסק, בין השאר, רבות בזכרון, בספרי זכרון, שעל החדגוניות שלהם הוא מלגלג קמעא, במה מותר לעסוק ובמה אסור כשבאים להנציח קהילות יהודיות שנכחדו (הכל מותר, שכן "לאוברוץ' שלנו פנים לכאן ופנים לכאן, וכל אחד מפניה הנאים והפחות נאים מן הראוי שיירשמו על דברי ימיה של העיר"), ובפער שבין העובדות לטקסט ("השיבה הביתה, השיבה אל נחלת אבותינו, איננה שיבה אל העיר הקונקרטית אלא אל הספר שייכתב […] הטקסט הוא הבית – הוא ואין בלתו"). הספר שופע ידע מן המקורות ומן ההיסטוריה, וכתוב בלשונו הנאה והמהנה של באר. אחד הסיפורים הצדדיים, שמן הסתם לא יימחה מזכרוני, הוא אודות טבח רכניץ המזעזע שלא הכרתי.

פחות אהבתי בספר את ההיבטים העל-טבעיים שלו, למרות הדיון הקצר סמוך לסיום שנועד לתת להם מעין צידוק. אני מבינה את ההקשר הסיפורי ואת הרעיון הרוחני, אבל מתקשה להתחבר אליהם. בהתעלם מהסתיגות זו, שהיא ענין של חיבור אישי, הספר מעניין, מעשיר ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

עם עובד

2021

אדונית השקרנים / אן פאצ'ט

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אילו נולד איטלקי / שי אספריל

ויקטור ומנחם, שתי הדמויות המרכזיות ב"אילו נולד איטלקי", קשורים מבלי דעת באמצעות ארוע טראומטי בעברם. ויקטור, המספר על עצמו בגוף ראשון, הוא עורך-דין לענייני משפחה, שאיבד את אביו בתאונת אימונים בעת שירות מילואים כשהיה בן עשר בלבד. האנשים החשובים בחייו הם אמו ואחיו הצעיר, וקצת פחות מהם אשתו ובתו. מנחם הוא אדם בודד עד כאב, שאביו הדומיננטי קבע את מסלול חייו. נחמה פורתא הוא מוצא בהצצה בסתר אל חייהם של אחרים. אשתו של ויקטור תהווה חוליה מקשרת בין השניים, שלעולם לא ייפגשו ולא יהיו מודעים להיסטוריה הקושרת ביניהם.

היו לי ציפיות מהספר בזכות המלצות שכתבו קוראים שאת דעתם אני מעריכה. לצערי, איני שותפה לדעה זו. הספר סובל מגודש בלתי נסבל של פרטים בלתי מעניינים – כן, לא מעניין אותי כמה לחמניות קנה מנחם בסופר ואיפה הוא אוכל צהרים שוב ושוב, ואיזה יין ליווה את הארוחות של ויקטור ושל אשתו, כל אחד בנפרד – ומאינספור סטיות אל תיאורים צדדיים שאינם משרתים דבר. הדברים שכתבתי על "השופט" של אספריל יפים גם כאן: "כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו". אבל בשונה מ"השופט", כאן לא מצאתי עניין גם כשניסיתי לקלף מן העלילה את כל מה שהועמס עליה. את כל המסרים שהסופר משמיע כבר שמענו: צדק נמצא רק בשמים, בין מאדים לשבתאי, ולא בבית המשפט; במקרה הטוב בית המשפט יכול לעשות משפט, וגם את זה הוא בדרך כלל לא עושה; עיתונאים מונעים על ידי הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית; עורכי דין הם רודפי בצע; משפטי גירושים הם מדמנה. חשוב לדבר על הנושאים האלה, אבל מיצירה ספרותית אני מצפה לזוית מעניינת, לחידוש כלשהו, לא ללעיסה של המוכָּר.

לא התפעלתי גם מעיצוב דמותו של ויקטור. משהו חורק בחיבור בין רגישותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקים הראשונים, לחדווה שבה הוא מדשדש בביצה המצחינה של דיני משפחה. לעומת זאת, בדידותו של מנחם מתוארת היטב, והוא נכנס אל הלב למרות מעשיו.

את השליש האחרון של הספר קראתי בקריאה מהירה וקצת מרפרפת, כי עייפתי. האטתי לקראת הסיום כדי לגלות את נקודת המפגש בין הדמויות והמערבולת שתשנה את חייהן מן היסוד, כמובטח על הכריכה. אבל צירי העלילה לא באמת מצטלבים, אלא משיקים באופן מקרי, וחייהן של הדמויות היו משתנים באופן דומה גם ללא ההשקה הזו. אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שקרה להן היה בלתי נמנע.

מאכזב.

עם עובד

2022

עיר תחתית / הילה עמית

מַרים ואיברהים, חיפאים ערבים, התיידדו בילדותם, למרות הפער המעמדי והחברתי ביניהם. מרים היא בתו של אב אלים, שהפליא את מכותיו באמה, בעוד היא ואחותה מסתתרות בחדרן עד יעבור זעם. איברהים גדל במשפחה תומכת, ליברלית, אמידה, שאפשרה לו להגשים את חלומותיו. שניהם למדו בבית ספר יהודי, נקשרו על רקע החריגות המשותפת, ונותרו ידידים קרובים גם בבגרותם. איברהים הוא הומוסקסואל מודע לנטיותיו מגיל צעיר. מרים גילתה שהיא נמשכת לנשים בשלב מאוחר יותר. הם יודעים שלא יוכלו לצאת מהארון בחברה השמרנית בה גדלו, והפתרון שהם בוחרים הוא נישואין למראית עין ולידת ילד משותף. מי שנפגע מן הסידור הזה הוא אליעד, בן זוגו של איברהים, שחלם על משפחתיות קבועה וגלויה, למרות שגם משפחתו, הליברלית יותר לכאורה, דחתה אותו כשהוצא מהארון. בסופו של דבר (שמוצג כבר בפתח הספר) השלושה חיים במשולש הרמוני, מגדלים את הילדה שנולדה למרים ולאיברהים, ומסבים נחת למשפחותיהם מבלי לחשוף את המתרחש בחדרי חדרים.

הילה עמית, שכתבה את הסיפורים הטובים ב"מאושרי והלאה", עוסקת בספר זה באותם נושאים שבהם עסקה בסיפורים – הומוסקסואליות, יחסי יהודים-ערבים, מורכבות הקשרים המשפחתיים. כמו בספרה הקודם, גם כאן כתיבתה מדויקת ובהירה, אבל שלא כמו בסיפורים הפעם היתה לי תחושה של חזרתיות ושל פרטנות יתר, ושל מתיחת העלילה שלא לצורך כדי שתתאים למסגרת של רומן. בשוליים הפריעו לי גם כמה קביעות חברתיות תלושות מן המציאות. אולי ככה זה כשכותבים מרחוק.

כתיבתה של עמית שוטפת, דמויותיה נוגעות אל הלב, והמכלול, למרות החולשות שפורטו למעלה, קריא ואף מעורר מחשבה.

עם עובד

2022

הדס בקצה הלילה / גלי מיר-תיבון

הדר בן-יהודה כתבה עבור אתר הספרנים מאמר אודות הדסה למפל, המסתמך על מכתב מתוך ארכיונה של דבורה עומר, ומתייחס למאמר מאת מנחם תלמי. אם תרצו להכיר את הדסה, ובהחלט כדאי להכיר אותה, קיראו את שני המאמרים שבקישורים. על ספרה של גלי מיר-תיבון אפשר וכדאי לדלג.

בלבו של מתחם לטרון, בעיצומו של מבצע בן נון ב' שכשל, נותרה הדסה הקשרית לבדה. במהלך הקרב דיווחה על כל שלביו ועל הפצועים וההרוגים, ולמרות האימה המשיכה לדווח על המתרחש סביבה עד שנדם קולה. הדסה, על פי גרסת מיר-תיבון, ישבה וייבבה אל תוך מכשיר הקשר, ולא חדלה להרהר בנתן, הבחור שאהבה.

הספר מציג זה מול זה שני צעירים, נתן וגבי. האחד פופולרי, מלך הכתה, מושלם במעלותיו, שחוטא מדי פעם רק במחשבותיו וממהר להנחם על כך. השני מצוי בשולי החברה, שקוף לחבריו, אופורטוניסט ונקמן. שניהם מאוהבים בהדסה, הראשון למרות היותה ילדת חוץ בגבעת ברנר, ילדת טהרן, שונה ולא מתלבטת, השני כנראה כדי לחבל לראשון. נתן מייצג את יפי הבלורית והתואר של הפלמ"ח. גבי מייצג את הצבא הממוסד שזוכה כאן לקיתונות של זלזול. נתן נוטש את המשלט כדי לאתר את הדסה, תוך שהוא מבטיח לעצמו שיתן פומבי ליחסיהם גם אם יגרמו להרמת גבה. גבי, ששואף לתפקיד מנהלי ומבקש לחמוק מהקרבות, שולח את נתן לחפש במקום שגוי, ויוצא אף הוא להשיג את הדסה. בסופו של הלילה יצליחו שניהם לשמוע אותה בקשר. נתן יקרא לה להחזיק מעמד עד שימצא דרך לחלץ אותה. גבי יקרא לה להתאבד, כי הבין שהיא מעדיפה את נתן, ואם כך עדיף שתמות.

וכך מדרדרים להם חייה של נערה אמיצה לכדי טרחנות של רומן נעורים שטחי עלילתית ופוליטית. מי שלא קרא מימיו דבר על מלחמת העצמאות עשוי להתרשם שהקרבות היו גחמה של הההנהגה תאבת האדמות, שהחיילים היו קלגסים בוזזים מצד אחד ובשר תותחים מצד שני, ושכולם כולל כולם לא הבינו מה הם עושים כאן. ראיה מאוד חד צדדית ושטוחה.

אגב, נתן הוא כליל השלמות מן הסתם מתוקף היותו אביה של הסופרת, שמכתב מהדסה שנמצא בין חפציו אחרי מותו היה הטריגר לספר.

אפשר לוותר.

עם עובד

2021