ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מודעות פרסומת

ג'ים הילד / טוני ארלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d799d79d_d794d799d79cd7932

ג'ים גלאס התייתם מאביו עוד בטרם נולד. לבו של ג'ים האב, בן עשרים ושלוש במותו, חדל לפעול בעודו עובד בשדה. ג'ים הילד גדל בחווה עם אמו סיסי ועם שלושת אחיה, הדוד זינו והדודים התאומים קורן ואל. המשפחה מתגוררת בצפון קרולינה בעיירה אליסוויל הקטנה והמנותקת מעיירות אחרות בסביבה, כולל זו שבראש ההר הסמוך, שבה מתגורר סבו, אותו לא פגש מעולם. השנה היא 1934, השפל בארצות הברית בעיצומו, חיסון למחלת הפוליו המאיימת יימצא רק בעוד עשרים שנה, ואופקיו של הילד מצומצמים לד' אמות החווה והעיירה.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג'ים ומסתיים שנה אחר כך. בעבור הילד, זוהי שנה של התרחבות הפרספקטיבה. הוא יזכה לראשונה לעבוד עם דודיו בשדה התירס. אמו תרשה לו להתלוות לדודו לנסיעה הרחק מחוץ לגבולות העיירה, ובפעם הראשונה בחייו יראה את האוקינוס. במהלך השנה תחובר העיירה לרשת החשמל, בתי הספר הקטנים הנפרדים יאוחדו לבית ספר אזורי, וביום הולדתו האחד-עשר, החותם את הספר, יראה לראשונה את סבו, ויתבונן במקום בו גדל מראשו של ההר.

"הוא התקשה להאמין איזה מקום קטן אליסוויל ממלאת בעולם. הוא קלט שאילו היתה נעלמת בהיעדרו, העולם לא היה משתנה שינוי ניכר. בעיני רוחו הוא ניסה לשרטט מעגל סביב אליסוויל כפי שעשה סבא רבא מקברייד שלו, אבל גילה שהדבר לא משפר את הרגשתו. הוא קלט שכל דבר שהוא יעשה בתוך המעגל הזה לא ישנה הרבה למישהו שנמצא מחוצה לו".

"ג'ים הילד" הוא סיפור קטן-גדול, שכוחו נובע מן הדמויות שובות הלב המאכלסות אותו ומהאהבה השורה עליו. הדודים, שטותניקים וכבדי ראש, מספקים לילד היתום בטחון ותמיכה, משתעשעים אתו ומחנכים אותו. כשהם שואלים את ג'ים אם חשקה נפשו באב, הוא מהרהר ועונה, "כבר יש לי שלושה אבאים". סיסי האם מקיפה אותו באהבה. ג'ים עצמו הוא ילד אנושי מאוד, קצת חנון אבל גם חובב ספורט, מנהיג טבעי שמעמדו מועמד בסימן שאלה עם פתיחת בית הספר החדש, חבר נאמן רוב הזמן, אנוכי לפעמים.

למרות היתמות והניתוק והקשיים, "ג'ים הילד" אינו סיפור על סבל. בצדק נכתב על כריכת הספר שהמשפחה מאושרת בדרכה. טוני ארלי כתב סיפור התבגרות בהיר, אמין וחכם, לפעמים מצחיק, לפעמים מאיים, וברא בין דפי הספר יקום מובחן ומחמם לב. ג'ים הוא גיבורו של ספר המשך שלא תורגם. אשמח לקרוא גם אותו.

מקסים.

Jim the Boy – Tony Earley

עם עובד

2018 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

לגעת במים, לגעת ברוח / עמוס עוז

לגעת במים לגעת ברוח

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973

העוזר / ברנארד מלמוד

העוזר

פרנק אלפּיין שותה קפה בחנות ממתקים בברוקלין, תוך שהוא מעלעל בכתב-עת. מבטו מרותק אל תמונתו של פרנציסקוס מאסיזי, הנזיר שקידש את העוני המוחלט. למוכר בחנות הוא מסביר: "הוא אמר שהעניות היא מלכה והוא אוהב אותה כאילו היתה אשה יפה […] בכל פעם שאני קורא על מישהו כמוהו יש לי מין הרגשה כזאת שאני מוכרח להתאפק לא לבכות. הוא נולד טוב, וזה כשרון גדול שיכול להיות לך". נראה לי שבמשפטים אלה מקופלות שני נושאיו העיקריים של "העוזר" – העוני והשאיפה לטוהר.

מוריס בּוֹבֶּר הוא בעל חנות מכולת, שמוציא את פרנסתו מן החנות הדלה ומדירה שהוא משכיר באותו בית. מוריס מתגורר מעל החנות עם אשתו איידה ועם בתם הלן. את בנו הבכור אפרים שכל לפני שנים רבות בשל דלקת אוזניים. פרנק, נווד שגדל בבתי יתומים ובמשפחות אומנות, מציע עצמו כמתמחה בחנות, בשאיפה להיות בעתיד בעל חנות משלו. מוריס, שהכנסותיו הולכות וקטנות בשל תחרות עם מכולת חדשה ומתקדמת שנפתחה מעבר לפינה, אינו יכול להרשות לעצמו להאכיל פה נוסף, אך כשהוא מגלה שפרנק הדלפון רעב ללחם וחסר בית, הוא מאפשר לו להשתלב בעבודה. בשונה ממוריס רך הלבב, איידה היא אשה ריאליסטית. היא אינה בוטחת בפרנק, וחרדה מקשר אפשרי בין בתה לגוי הזר. שוב ושוב תנסה להפטר ממנו, שוב ושוב ימצא מוריס עילה להמשיך להעסיקו.

הקורא יודע את מה שנסתר מבני משפחת בובר. פרנק היה מעורב בשוד במכולת (אך בעקבות פציעתו של מוריס בידי שותפו לשוד התמסר ביתר שאת לעבודה). הוא גונב מן הקופה באופן קבוע (אך מנהל רישום של הגניבות מתוך כוונה להחזיר יום אחד את הכסף שנטל). מדי פעם הוא מציץ באין רואים בהלן המתקלחת (אך כמֵה לקשר פתוח איתה). אוירה של אימה שורה על הסיפור, כשפרנק נע כמטוטלת בין אהבה למציצנות, בין נכונות לעזור בעת צרה לגניבה בסתר.

בין פרנק והלן מתפתח קשר שתחילתו בפגישות בספריה, שם הלן חשה בטוחה – "וכי מה חטא יכולה אני לחטוא בין ספרים, איזו רעה יכולה להגרם לי כאן?". "העוזר" עמוס סמלים, ואחד מהם מיוצג בספרים שהלן בוחרת עבור פרנק, "אנה קרנינה", "מאדאם בובארי" וראש וראשון "החטא ועונשו". פרנק אינו רסקולניקוב, אך בדומה לדמות הספרותית אף הוא ממציא הצדקות לחטאיו ומייחל לגאולה.

מוריס הוא אדם וותרן, הססן. תחילה נדמה שהעוני הוא שגרם לכניעותו, אך סיפור בריחתו מן הגיוס לצבא הצאר, בריחה מהוססת ברגע האחרון כשגבו לקיר, מלמד שתמיד היה כזה. גם כעת הוא נאחז במכולת המתפוררת, נמנע מלמצוא פתרון למצוקתו ולמצוקת משפחתו. מלמוד מייחס לו מנטליות של קרבן, וכותב כי נדמה לו שהוא חסר משקל, חסר אונים, הקרבן המונע בכוח כל מה שמנשב בגבו: רוח, דאגות, חובות, קארפ, שודדים, הרס. הוא לא הלך, הוא נדחף. היה לו כוח הרצון של קרבן, כלומר, לא היה לו שום כוח רצון ראוי לשמו. בדומה לאביה, שויתר על לימודים לטובת עסקים, גם הלן בת העשרים ושלוש נטשה את הקולג' אחרי שנה אחת כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בשונה מאביה, היא חולמת על חיים אחרים, מסרבת לתכניות אמה להשיאה לבחור האמיד בסביבתם, דוחה את חיזוריו של חבר לשעבר שאינו יכול להציע לה את סוג הקשר שהיא מבקשת: "אני רוצה חיים יותר רחבים ויותר טובים. אני רוצה שיחזירו לי את האפשרויות שלי […] אנחנו מתים כל-כך מהר, כל-כך מסכנים. לחיים מוכרחה להיות איזו משמעות".

פרנק הוא, כאמור, גוי, והוא עמוס דעות קדומות כלפי יהודים. ההיכרות עם מוריס מאשרת ומפריכה כמה מדעותיו. מצד אחד הוא תוהה וקובע: "וכי איזה מין אדם עליך להוולד שתסתגר בארון מתים גמלוני ואף פעם אחת, חלילה, במשך כל היום כולו – חוץ מן ההליכה לקנות את העתון היהודי שלך – לא תשרבב את קצה חטמך החוצה לשאוף קצת אויר? והתשובה, לא קשה היה למצאה – עליך להוולד יהודי. הם אסירים מלידה. כזה היה מוריס בסבלנותו הנוראה, או בכוח הסבל שלו, או בשד-יודע-מה שלו". מצד שני, כשהוא מבקש ממוריס, שאינו שומר מצוות ואף אוכל מן החזיר שהוא מוכר, שיסביר לו מיהו יהודי ומהי היהדות, הוא מתרשם מן ההסבר המתמצה בציווי להיות אדם טוב, ציווי שנוגע עמוקות בהתחבטויות המייסרות אותו.

אפשר לכתוב עוד ועוד על הספר, על העיצוב של כל אחת מהדמויות, כולל דמויות המשנה, על הקונפליקטים, על האופנים השונים של ההתמודדות עם תנאי פתיחה מכשילים ועם תהפוכות החיים, על המהפך שיעבור פרנק. תוך כדי כתיבה דפדפתי בספר, ושמתי לב לאינספור רמזים מטרימים שעל משמעותם לא עמדתי בקריאה ראשונה, ולכתיבה המבריקה של ברנרד מלמוד ששוזר את הפרטים יחדיו ליצירה מושלמת. "העוזר" הוא סיפור פשוט לכאורה על אנשים פשוטים המבוֹססים בחיי עוני, אך הוא שופע ערכים ואמיתות המובעים בצלילות ובישירות, כתוב בכשרון ובחוכמה, ומאוד מומלץ.

The Assistant – Bernard Malamud

עם עובד

1975 (1957)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

בנדיט / איתמר אורלב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a0d793d799d7989

טאדק הוא גבר ירושלמי בשנות השלושים לחייו, סופר בשאיפה. אשתו, שאינה שבעת רצון מרפיסותו ומחוסר המעש שלו, לוקחת את בנם מיכאל ועוזבת את הבית. כשכתיבתו תקועה וחייו משתבשים, הוא קם ונוסע לפולין, בשנה האחרונה של המשטר הקומוניסטי, לפגוש את סטפן, אביו, שאותו לא ראה מאז היה בן שתים-עשרה. ילדותו, יחד עם אחִיו ועם שתי אחיותיו, נחוותה בצילו המאיים של אב שיכור ואלים, שהפליא בהם ובאמם את מכותיו, עד שקצה נפשה של האם בכאב ובמצוקה, והיא הסתלקה איתם לישראל. טאדק, הצעיר בילדים, שגדלו כולם כנוצרים בשל דתו של האב, היה בטוח שהמשפחה מהגרת לאוסטרליה, ורק בהיותם בלב ים התבשר שאמו יהודיה והוא יהודי, ויעד המשפחה הוא ישראל.

מה מבקש טאדק להשיג במסעו? אולי סגירת מעגל לפני שילך האב לעולמו. אולי הוא מבקש למצוא חיזוק לאבהותו שלו, ממנה חשש: "מי יכול לדעת אם אני אהיה אבא נהדר? איך אפשר להביא ילד לעולם הזה אם אבא שלו אולי מקולקל? והוא אפילו לא ידע את זה, ילך אחרי כמו אידיוט, יהיה בטוח שכאשר הוא עם אבא הכל בסדר. לא ידע שהכל רק אחיזת עינים". או אולי, כשהוא נגרף ללא שליטה בסחף חייו, הוא מבקש הכרה, כפי שיאמר סטפן מאוחר יותר בהתיחסו ליחסיו עם אביו שלו: "אחרי שמת הבנתי שבעצם כל החיים אתה מחפש לקבל איזו הכרה מאבא שלך, ולפי מה שאני מבין בחיים האלה, ואני לא מבין הרבה, רוב האנשים לא זוכים לקבל אותה. לא משנה כמה בני זונות הם היו, כמה עלובי נפש, עדיין אתה מחפש אותה".

*הפיסקה הבאה מכילה קלקלנים*

במסעו לפולין מכיר טאדק את אביו כפי שלא הכירו קודם לכן. הזיקנה הביאה איתה רגשנות ותלות פיזית, אך סטפן הוא עדיין אדם כוחני, גס, שתלטן ואלכוהוליסט מועד. כשהשניים יוצאים אל הכפר בו חיו בעבר, ומבקרים בדרך אצל חברים וקרובים, סטפן מגולל בהדרגה את קורותיו. במהלך מלחמת העולם היה חבר בארמיה קריובה, צבא המולדת המחתרתי, עבר עינויים בכלא, נכלא כאסיר פוליטי במיידנק, הצליח להמלט, והפך למוציא לפועל של פסקי דין מוות שהושתו על בוגדים. למרות שבשום רגע במהלך ההיכרות החוזרת עם בנו הוא אינו מתנצל על דבר, אולי יש צל של הצטדקות בדבריו כשהוא מספר שהחל לשתות במהלך אותה תקופה. לא האמנתי להצטדקות זו, ואני סבורה שכך גם בנו. האם הסבל שחווה במלחמה מצדיק, או מסביר, את אבהותו הכושלת? התשובה, לדעתי, שלילית. במהלך אחת הנסיעות המשותפות, טאדק נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא שראשו מונח על כתף אביו. צופה מבחוץ רואה תמונה של אב ובן ברגע של קירבה. טאדק יודע שזו תמונה חיצונית בלבד. הוא מטפל באביו במסירות, נענה לגחמותיו, מקשיב לו, אפילו מנסה למצוא לו נקודות זכות, אבל הוא כועס, הוא פגוע, אינו מוצא מחילה. כשיחזור לארץ תאמר לו אמו: "נשים יודעות איך להתמודד עם בעלים בוגדים, אבל אני לא בטוחה שילדים יודעים איך להתמודד עם אבות בוגדים".

"בנדיט", המבוסס על זכרונותיו של הבמאי עמי טדאוש דרוזד, שחלקם הוצגו בסרטו "אוסטרליה שלי", כתוב מצוין. איתמר אורלב מניע היטב את העלילה בין סיפור המסע וגרסת האב לתגובותיה של האם, השומעת על חוויותיו של הבן בשובו. האם, אגב, היא הדמות האהובה עלי בספר. אחרי שנים של אסקופה נדרסת תחת רגלי בעלה, קמה ועשתה מעשה, וכעת היא אישיות עצמאית, חדה, אכפתית מבלי ליפול לרגשנות. את האב, לעומת זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחבב, למרות הסיפור הקשה והמרתק שהוא מספר על תקופת המלחמה. חולשת הזיקנה מעוררת חמלה, אך הנרקיסיזם שלו מעורר סלידה. העלילה המעניינת, היחסים המשכנעים בין הדמויות, והסגנון הסבלני והנהיר, מתחברים יחד לספר ביכורים בשל ומומלץ.

עם עובד

2015

קופסה שחורה / עמוס עוז

979547

"קופסה שחורה" הוא רומן מכתבים, המשוגרים ברובם על ידי ארבעה כותבים. אלק, סופר והוגה ישראלי היושב בארצות-הברית, מקבל מכתב מאילנה, גרושתו, ממנה התנתק לחלוטין שבע שנים קודם לכן. אילנה, הנשואה כעת למישל, מבקשת את עזרתו של אלק בהתמודדות עם בועז, בנם בן העשרה, אלים ומרדן, שהסתבך בשל מזגו החם. מאוחר יותר תתוודה אילנה שבעיותיו של בועז היו רק עילה לחידוש הקשר, ושנפשה עדיין יוצאת אל אלק. מכאן תיפתח התכתבות מסועפת בין ארבע הדמויות הללו, ולעלילה יצטרפו גם עורך דינו של אלק ואחותה של אילנה.

שמו של הספר ניתן לו על שום חיטוטם של אילנה ושל אלק בקופסה השחורה של נישואיהם, אבל הקופסה תנצור את סודותיה. הקשר בין השניים נוצר בעת השרות הצבאי, ביוזמתה של אילנה. אלק, בעל המאה בספר, השולט לכאורה בגורלותיהם של האחרים באמצעות כספו, הוא בעצם טיפוס נשלט, שעבר מרִשתו של אביו הדומיננטי אל מערבולת נישואי השנאה-אהבה בשליטתה של אילנה הבלתי יציבה. למרות שמצא עוז בנפשו להתנתק ממנה, ובתוך כך גם לנטוש את בנו, הוא עדיין שבוי בקסם הקשר המוזר. אבל אין צורך לרחם עליו: באצילות נפש מעושה הוא מפזר ארס, מוסווה קלות תחת מעטה נימוסים וכנות מזויפת. נישואיהם של אילנה ומישל שונים ודומים. אין בהם האלימות של הנישואים הקודמים, אבל המעטה הדקיק של נישואים שפויים מאיים לקרוס תחת חוסר המנוחה של אילנה, שנטשה בעבר את בנה ותנטוש בעתיד את בתה, ותחת רגשי הנחיתות של מישל. מישל, שרוב הזמן מפגין סלחנות, הנובעת לכאורה מאמונה דתית, הוא בעצם פנאט לאומני, נושא רגשי קיפוח עדתיים. הוא בז לאלק, אך נוטל את כספו ללא היסוס. כשהיחסים בין השלושה יגיעו לכדי משבר, יהפוך המאבק בינו לבין אלק למלחמת שמאל-ימין, אשכנזים-ספרדים. בועז, שילדותו התרחשה בצל הקשר האלים בין הוריו ובצל נטישתו בקיבוץ אצל אחותה של אמו, גדל, ולא במפתיע, להיות נער בעייתי, בז להשכלה, אובד דרך. בין אלה בוחש זקהיים, עורך הדין של אלק, לכאורה נאמן עד כלות, אבל מוּנָע אף הוא במידה רבה מתאוות תככים ומרצונו להבטיח את חלקו של נכדו בירושה של אלק. הקול המתון והכן היחיד הוא של רחל, אחותה של אילנה, אך נוכחותה מינימלית, וכך גם השפעתה.

עמוס עוז מפליא לתת קול יחודי לכל אחת מהדמויות. יתרה מזו, הוא כותב בשמן מכתבים מתעתעים, שרב בהם השקר על האמת, שכן כל אחת מצלעות המשולש הביזארי שברא בספר מרמה ללא הרף, בעיקר את עצמה. מישל מתעטף בפסוקים כדי לשכנע את האחרים ואת עצמו שכוונותיו ומעשיו טהורים, ומן הסתם אף אינו מודע לסתירה שבין דבריו לפעולותיו. אילנה היא שבשבת, נעה בין שנאה לאהבה, מתרפקת על שלוות נישואיה החדשים ומתחבטת ברשת נישואיה הקודמים, מאמינה בכל רגע נתון במה שהיא אומרת, גם אם רגע אחר כך תאמר את היפוכו. אלק מתעטף בפזרנותו ובהיותו "מלח הארץ", לוחם ואיש-רוח, כדי להסתיר את חוסר בטחונו. האפיון של כל אחת מהדמויות אך ורק באמצעות מילותיה מרשים.

הכתיבה, אם כך, נהדרת. הדמויות הן מקור לא אכזב לניתוחים פסיכולוגים. הסיפור עצמו, לעומת זאת, חלש. למרות הרב-מימדיות של הדמויות, בבסיסו של דבר הן סטראוטיפיות, כנראה במכוון, ומאפיין זה שלהן משתלט על מאפייניהן האחרים ומפחית מאמינותן. אם ביקש עוז לחדור אל הקופסה השחורה של היחסים בין בני זוג, משימתו לא עלתה בידו. מניעיהן של הדמויות נותרו לא ברורים, אלא אם כן מסכימים לקבל את אי יציבותה של אילנה כמנוע הסיפור, ואז הכל אפשרי ופתוח. סביר יותר להניח שעוז ביקש לתאר את החברה הישראלית בשנות השבעים והשמונים, אבל כאן הסטראוטיפיות בעוכריו, כמו גם התחושה שהוא מעדיף דמות אחת על פני רעותה.

בשל הפער בין המה לאיך, אנקוט בשיטתם של אילנה, אלק ומישל, ואשגר מסר כפול של המלצה ואי-המלצה גם יחד.

עם עובד

1986

נטל ההוכחה / אילת שמיר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d798d79c_d794d794d795d79bd797d7942

לבו של "נטל ההוכחה" הוא התיק המשפטי בו מטפל רומנו, עורך-דין חיפאי ותיק. מרשו הוא איסמעיל, נגר ערבי-ישראלי תושב טמרה, שעל פי טענת התביעה היכה באמצעות מברגה את אביה של לקוחה שבביתה עבד. כתוצאה מן המכה אושפז המוכה כשהוא שרוי בתרדמת. לארוע היה עד אחד בלבד, בילאל, בנו של איסמעיל, הסובל מפיגור, ולא ניתן להציל מפיו עדות כלשהי. לקראת סיומו של הספר יתברר לרומנו, החש מעורבות אישית משום שאיסמעיל בנה את מרבית הרהיטים בביתו, כי את המניע לאלימות יש לחפש שלושים שנים קודם לכן, כאשר הנגר עבר חקירה בעינויים כעציר בטחוני. הקורא מודע לכך כמעט מתחילתו של הספר, בשל שיבוצם בטקסט של דברים שכתב איסמעיל לאחר ששוחרר, חבול גופנית ונפשית, ובשל רמז ששתלה הסופרת במשפט אקראי לכאורה.

העלילה, כך נראה לי, היתה יוצאת נשכרת לו תומצתה למסגרת של סיפור קצר. כפי שהוא, הספר נודד למספר מחוזות שאינם קשורים זה לזה, חלקם אף אינם משכנעים. כך אנו מקבלים תיאורים חוזרים על עצמם, ולא כל-כך מעניינים, בעיקר בהקשר של הספר, של יחסיו של רומנו עם הנשים בחייו – גרושתו, אחותו, מזכירתו, אשה נשואה איתה הוא נפגש פעם בשבועיים, ואחרות – של ותרנותו, של הצורך שלו לרַצות. יותר מדי תשומת לב ניתנת לדמויות צדדיות, כמו השותף הבכיר במשרד. כל רגע בספר מתואר לפרטיו, כמו תיאור ה"מלחמה" על הכביש בעת עמידה בפקק, למרות שהתיאורים המפורטים מעכבים את הסיפור המרכזי. יש בספר, בעיני, נסיון להכיל יותר מן הנחוץ מבחינת הענין הספרותי.

ושלא תהיה טעות, אילת שמיר כותבת בכשרון תיאורי גדול. ההתבוננות שלה בסביבה מדויקת ומלאת חיים. בקריאת אותו תיאור של הפקק אפשר ממש לחוש את העצבנות, להריח את ריחות הדלק. בעיקר היא מרבה לתאר את רחובות חיפה, את ריחותיה, את קולותיה, עד כי לפעמים נדמה כי יותר משהיא מציעה סיפור, היא מציעה סיור חוויתי בחיפה. אבל, כמובן, העיר אינה העיקר.

הערה שנוגעת פחות באיכויות ספרותיות: "נטל ההוכחה" הוא ספר עם מסר. לגיטימי, בין אם המסר מקובל או לא. ההעדפה האישית שלי היא למסר שצף מתוך העלילה, לא לכזה שנתמך באמירות מפורשות של הסופר, וכאן יש גם מאלה. מכל מקום, התוצאה הספרותית של להיטות המסר היא אי אמינות באופן בו נחשף המניע.

הייתי שמחה להמליץ על הספר כחוויה תיאורית מהנה, אבל כשהנושא הוא כאב וניכור, וכשהסיפור מדכדך ומעיק, המלצה כזו נראית קצת בלתי הולמת, כמו השתלבות בדמיונותיו של רומנו על הפיכת מנהרות הכרמל לכלא שבו "אלפי עצירים בטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי-קולות, לחנוק ביאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הקעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל". אסתפק אם כך בדברים שכתבתי עד כה.

עם עובד

2018

סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

סיפורו של רחוב ביל

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן