אחרי החגים / יהושע קנז

השעה הראשונה של משפחת וייס בביתה החדש עומדת בסימן מריבה. חיים האב מסרב לתביעותיו הכספיות של העגלון הערבי. ברכה האם מוכנה לשלם כל מחיר, ובלבד שחפציהם יוכנסו הביתה. בתם האחת, בת-שבע, מצדדת באב. בתם השניה, ריבה, שותקת. מריבות, כך מתברר עד מהרה, הן הדבק המחבר את בני המשפחה, מצמיד אותם לבלי הפרד ביחסי תלות ואיבה. בת-שבע הדומיננטית מסכסכת להכעיס, מפיצה רוע. כשנדמה שהיא מתעדנת בזכות קשר זוגי, אפשר לסמוך על בני משפחתה שיהרסו אותו. ברכה מתכנסת בתוך דכאונה, מטרה קלה לחזית האחידה של האב והבנות, חזית שמתפוררת אחרי מותה. חיים מתרפק על זכרון הצלחתו בארץ ממנה הגיעו, משקיע בפרדסים, אבל משכן את משפחתו המסוכסכת בבית מבודד, בל יקרב אליהם איש. ריבה, אולי החלשה שבהם, נגררת אחרי אחותה, בלתי מסוגלת ליצור קשר משלה.

יהושע קנז מתאר את המשפחה, וכמה דמויות נספחות, כמעט ביובש. למרות הכתיבה הכמעט אינפורמטיבית, המועקה שבחיי גיבוריו מוחשית וחונקת. לצד המשפחה הגרעינית הוא מספר על ברוך, בחור רב כוח ורפה שכל, שבנה לעצמו בית, ומשתוקק להכניס אליו בחורה, ותשוקתו, שדלים סיכוייה להתממש, מובילה אותו לבצע מעשה נורא. עוד מסופר בעלילה על ברוכוב, קרוב של משפחת וייס, מורה בעל חלומות פואטיים, שמדשדש נטול סיפוק ביומיומי. לאנגפוס, מתווך המכונה סרסור, קשור בעבותות מוזרים לאמו, והצלחתו העסקית אינה מעניקה לו חירות. הדסה הרומנטית מטופלת באב שיכור, התלוי על צווארה כריחים.

ברקע, כמעט בלתי נוכחים, מתנהלים חיים רגילים, שגיבורי הספר מודעים להם בקושי. ברוך שומע בשיטוטיו המאוחרים חבורת צעירים המכונסים בגורן ושרים. בת-שבע נוגעת בחיים אחרים כשלאנגפוס מסדר לה עבודה בבנק. וברקע עמום עוד יותר מתרחשים ארועים כבירים – מלחמת העולם השניה, התנגשויות דמים בארץ, החלטת החלוקה. אבל משפחת וייס ולווייניה מתנהלים ביקום קלאוסטרופובי, מסתגרים ומתפוררים.  

איך מגיעה משפחה למצב כזה? קנז אינו עוסק בחיטוטים פסיכולוגיים. למעט שני אזכורים שמזכיר חיים את עיסוקיו הקודמים, עברה של המשפחה נותר עלום. אנו מתוודעים אליה כשהיא כבר סבוכה בתוך עצמה, וקנז בוחר להתמקד בדינמיקה הפנימית בין מרכיביה, ובהשפעת אופיה האפל על החוג המצומצם שסביבה. "אחרי החגים" מקבל בספר את משמעותו הערטילאית, בבחינת "פעם, אולי", ואפילו אלה המשתמשים במילים אלה משמיעים אותן בחוסר תקווה.

"אחרי החגים" הוא ספרו הראשון של יהושע קנז, אך הוא כתוב בבטחון ובכשרון, ואולי גם באומץ לבחור בזוית אפלה של תקופה היסטורית משמעותית. הספר מבשר את בחירתו להפנות זרקור אל דמויות חריגות או שוליות, ואת יכולתו לשרטט עלילה מדויקת ולתפוס בחדות ובבהירות הלכי רוח. "התגנבות יחידים" ו"בדרך אל החתולים" המצוינים נחשבים בדרך כלל שיא יצירתו, ואת יסודותיהם אפשר למצוא כבר בספר ראשון מוצלח ומומלץ זה.

עם עובד

1964

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

פרק ראשון

ראיון עם הסופר אודות הספר

 

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון

חמצן / אמיר זיו

"חמצן" נפתח בפרק קצרצר, המתרחש בבית חולים. רופא ואחות מבטיחים לדפני, שעליה עדיין איננו יודעים דבר, שיעשו כל שביכולתם. הפרק הקצרצר שאחריו מתאר שריפה, שמן הסתם הובילה לסצנת בית החולים. וכך הלאה, כל פרק צועד מעט אחורה בזמן, ומוביל לפרק שלפניו בספר ואחריו כרונולוגית. הטכניקה מעניינת, גם אם אינה מקורית, אבל בעיני היא אינה מכסה על סיפור חלש. לא לזה ציפיתי מאמיר זיו, שכתב את "ארבעה אבות" המוצלח. גם "ארבעה אבות" נקט בטכניקה בלתי שגרתית – שלוש נקודות בזמן, שכל אחת מהן מתוארת בסגנון שונה ומנקודת מבט שונה – אבל שם הטכניקה והסיפור עבדו יפה יחד. ב"חמצן", לעומת זאת, הפרקים הנפרדים אמנם מספרים על אותם אנשים, אך הסיפור בלתי מגובש, ורבים בו הקצוות הבלתי סגורים.

בפרק השלישי אנו מתוודעים לרן, בנה של דפני. לאורך עמודים רבים, בדקדקנות מייגעת, נמרחת ההתמזמזות שלו עם טליה, שניהם מתנדבי מד"א, בתוך אמבולנס. לולא "ארבעה אבות", ולולא קראתי את השורה התחתונה בהמלצות שנכתבו על "חמצן", הייתי נוטשת את הספר עוד בטרם הסתיים הפרק. מכיוון שהתמדתי בקריאה, הכרתי גם את דפני ואת איתן, הוריו הפרודים של רן, את שלמה ידיד, הפטריארך העשיר המנהל את המשפחה, ואת בני שותפו, שמתייחס אליו בתערובת של הערצה ושל שנאה. שלמה חוגג יום הולדת שבעים בארוע מפואר בנוכחות שועי הארץ, אך מאחורי החזות הנוצצת רוחשים משברים. המשטרה מעורבת, חבר בוגד, סב מסית את נכדו נגד אביו, בני המשפחה מפרפרים תחת עריצותו של הכסף, ונער אחד נשחק. הבעיה מבחינתי היא שהסיפור סובל מחוסר איזון בין עיקר ותפל, ושכל גיבוריו סטראוטיפיים, אולי למעט בני, שנותר תמוה, ואף אחד מהם לא הצליח להכנס ללבי.

לצערי, התאכזבתי.

 

עם עובד

2020

סיפורו של ניצול / גבריאל גרסיה מארקס

שם מלא: סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים בים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד

"סיפורו של ניצול" ראה אור לראשונה בהמשכים ב-1955 בעתון אל אספקטדור בבוגוטה. לואיס אלחנדרו ולסקו הגיע אל מערכת העתון, בו עבד גבריאל גרסיה מארקס, והציע למכור את סיפורו. מכיוון שהסיפור – הישרדותו על רפסודה בלב ים במשך עשרה ימים – כבר פורסם, העורך מצא לנכון לדחות את ההצעה, אבל בהשראה של רגע חזר בו. הכתיבה הוטלה על מארקס, והלה מצא עצמו מרותק לפרשה, הן בשל כושרו הסיפורי של המלח, והן משום שבשיחותיו אתו נחשפו פרטים חשובים שלא פורסמו קודם לכן. הסיפור פורסם בעתון בגוף ראשון תחת שמו של ולסקו, וב-1970 ראה אור כספר תחת שמו של מארקס.

בפברואר 1955, אחרי שהות של חודשים רבים בארצות הברית לצורך שיפוצים, יצאה משחתת חיל הים של קולומביה לדרכה חזרה הביתה. במרחק של שעתים מן החוף נסחפו מספר מלחים מן הסיפון. כולם למעט ולסקו טבעו. התמזל מזלו של ולסקו והוא הצליח לעלות על רפסודה, שאולי נסחפה מן המשחתת ואולי הושלכה במתכוון כדי לאסוף ניצולים. איתרע מזלו והרפסודה לא היתה מצוידת באמצעי הישרדות כלשהם למעט משוטים, ששניים מהם נעלמו כשהרפסודה התהפכה, ואחד מהם נשבר בלסתותיו של כריש. במשך עשרה ימים נסחף ולסקו ללא שליטה תחת שמש קופחת, בלי מים לשתיה, כשהמזון היחיד שבא אל פיו היה נגיסה מדג שתפס בקושי ונגיסה משחף שלכד. ביום העשירי, כשהחוף נגלה לעיניו, קפץ למים ושחה אליו בשארית כוחותיו. האיש, שמותו נחשב וודאי, ותפילות אשכבה כבר נאמרו לכבודו, שב אל החיים.

הסיפור הרשמי טען שמזג אויר סוער גרם לנפילתם של המלחים אל המים. המציאות היתה שונה: המשחתת, שלא היתה אמורה לשאת מטען אזרחי, נשאה מטען עודף של סחורות מוברחות. המטען, שלא נקשר כיאות, היטה את הספינה על צדה, ובכך גרם לנפילה, ואחר-כך מנע מן המשחתת לתמרן כדי להצילם. יתרה מזו, המשחתת לא היתה מצוידת כנדרש בסירות הצלה מאובזרות. את המציאות הזו ביקש המשטר הדיקטטורי בקולומביה להסתיר, אבל הסיפור המשותף של ולסקו ושל מארקס חשף אותה. התגובה היתה מיידית: ולסקו סולק מן הצי, העתון צונזר ואחר כך נסגר, ומארקס יצא לגלות בפריז.

"אף פעם לא עלה בדעתי שאדם יכול הפוך לגיבור בגלל שהעביר עשרה ימים על רפסודה ועמד ברעב ובצמא. לי לא היתה ברירה אחרת", כך אומר ולסקו, אבל גם אם אין כאן גבורה, תושיה וקור רוח בהחלט ישנם. ולסקו מספר אמנם בכנות על פחדים – מהחושך, מהשמש, מכרישים, מאיבוד השפיות – אבל בתושיתו עשה את המיטב כפי שלמד והוכשר. מכיוון ששמר רוב הזמן על צלילות, הוא מסוגל לשחזר את קורותיו יום אחר יום, לתאר את רגשותיו, את תקוותיו וגם את יאושו, ולהעלות במלים את מראה הים האינסופי על גווניו ועל חיותו.

בחינניות רבה חותם מארקס את המבוא לספר במלים הללו: "הוא נראה לי ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לי מה הטעם בכך. מדכא אותי שהמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכותו של הטקסט אלא בשם שחתום עליו, שלצערי הרב זהה לשמו של סופר מצליח. אם הוא מתפרסם עכשו כספר זה משום שאמרתי כן בלי לחשוב הרבה, ואני אדם שאצלו מילה זאת מילה". אני, לעומתו, שמחה על הספר. הסיפור הפוליטי שסביבו מעניין, ויותר מכך סיפור ההישרדות המסופר בחיוניות רבה ובכשרון. מומלץ בהחלט.

 

Relato de un Náufrago – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2020 (1955)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

הגמד של מנדל / סיימון מאואר

גרגור יוהן מנדל, המכונה "אבי הגנטיקה", היה כומר ואב מנזר בברנו (היום בצ'כיה). בעודו תלמיד במנזר נמשך אל לימודי המדעים, ובהמשך למד הוראת ביולוגיה ומתמטיקה. הוא אמנם נכשל בבחינות ההסמכה להוראה, אך הבסיס שהקנו לו לימודיו שימש אותו במחקרים שעשו לו שם. במשך שנים טיפח בקפדנות מדעית דורות של אפונים, ובאמצעות הכלאה מבוקרת עקב אחר העברת שבע תכונות, כגון צבע התרמיל וצורתו, בין הדורות. את תוצאות מחקריו הציג החל משנת 1866 בהרצאות ובהתכתבויות עם אנשי מדע אחרים, אך חשיבות ממצאיו לא הובנה בתקופתו. רק בשנת 1900, כחמש-עשרה שנים אחרי מותו, התקבלה תורתו.

סיימון מאואר, שנוסף להיותו סופר הוא גם מורה לביולוגיה, אמר בראיון כי רצה לספר את סיפורו של מנדל, אבל מכיוון שחייו של הנזיר לא היו מרגשים במיוחד, ברא מדמיונו את בנדיקט למברט, ושם את הסיפור בפיו. בנדיקט הוא גנטיקאי שלקה באכונדרופלזיה, גמדות שהיא תוצאתה של מוטציה גנטית. למעשה, הליקוי הזה הוא שקבע את דרך חייו: "דברים רבים אני עושה. אך דבר אחד אני עושה במיוחד: אני מחפש את הגן שעשה אותי". בנדיקט הוא קרוב משפחה רחוק של מנדל, אליו הוא מתייחס כדוד רבא-רבא-רבא-רבא. למעט תחום העיסוק נדמה שאין דבר משותף בין שני האישים, אך מאואר משכיל לספר שני סיפורים אישיים מקבילים, המשליכים זה על זה. כך, לדוגמא, בנדיקט המוקף ציוד מתקדם משקיף ממרחק השנים על שיטות עבודתו של מנדל, ומאמין שהנזיר היה מסתגל בשמחה לעולם החדש. וכך סיפור יחסיו של בנדיקט עם נשים מתכתב עם פרשה מעורפלת של הקשרים בין מנדל ובין אשת חברה שהתעניינה בעבודתו.

בנדיקט הוא אדם מר נפש, שמתמודד עם מצבו באמצעות ציניות ומיזנתרופיה. כשהוא מרצה, הוא נהנה להביך את שומעיו ולעורר בהם רגשות אשם באמצעות דיבור ישיר על מגבלותיו. "רגש האשם שלהם הוא רגש האשם של הניצוֹל". הוא אומר כשהוא מתאר את מבוכתם. הוא נאלץ להתמודד עם התיחסות אליו כאל ילד בשל קומתו. הוא מודע עד כאב לכך שלפני זמן לא רב היו השותפים לגורלו מוצגים לראווה בקרקסים. מידותיו אמנם מעוותות, אך רגשית הוא גבר לכל דבר, וחוסר היכולת לכונן קשר זוגי נטול פניות מתסכל אותו. יש לו חלומות, אך אין לו אשליות. "מה היה השקר שסיפרה לי אמי תמיד? "לא חשוב איך אתה נראה בחוץ, מה שאתה בפנים זה מה שחשוב". לא האמנתי בזה אז, ואיני מאמין בזה היום. הפנוטיפ מנצח, תבינו. בימי הביניים הטוב תמיד היה יפה והרע מכוער. מאז הדברים לא השתנו הרבה". בנדיקט מפגין יהירות והתנשאות כלפי המין האנושי בכלל, וכלפי גברים בפרט, אך גם את עצמו הוא שופט לחומרה. שוב ושוב נאמר לו שהוא אמיץ, ותגובתו הקבועה היא, "זה לא אומץ. כדי להיות אמיץ צריך שתהיה לך ברירה. צריך שתהיה לך האופציה להיות פחדן. כשאתה כמוני, אין לך ברירה", כשהוא למעשה מתעלם מדבקותו בעצמאות ובהישגיות מקצועית.

גנטיקה היא, כמובן, נושא מרכזי בספר, וכך גם אאוגניקה, שתחילתה עוד בתקופתו של מנדל, ופריחתה כרוכה בהתקבלות ממצאיו. באחד מפיתולי העלילה בנדיקט עוסק בהפריה מלאכותית, ומפריד בין עוברים מוטנטים לעוברים תקינים. לדעתו, אמנם המונח "אאוגניקה" הפך למוקצה מחמת מיאוס, אבל התורה עצמה חזקה מתמיד ונתמכת בטכנולוגיה: "באאוגניקה הישנה שלטה לפחות תיאוריה כלשהי, איומה ככל שתהיה. באאוגניקה החדשה, באאוגניקה שלנו, שולטים רק חוקי השוק אתה מקבל מה שאתה יכול לשלם בעבורו […] כפי שהענינים מתנהלים עכשו, העתיד ייבחר לפי אותם קריטריונים שבני אדם בוחרים היום השתלות שיער ושדי סיליקון ושאיבת שומן. זו תהיה אאוגניקה לפי בחירת הלקוח, האאוגניקה של השוק".    

בשולי הדברים נוגע הספר גם באופן ההתיחסות הרווח כלפי העבר, התיחסות צרה המטפלת בכל ארוע או אדם בנפרד. לדוגמא, המלחין לאוש יאנאצ'ק, המשחק תפקיד בעלילה – בעבר כבן תקופתו של מנדל, ובהווה כמלחינה של יצירה שבנדיקט משמיע לידידתו – אינו מופיע בביוגרפיות של מנדל, ומנדל אינו מופיע באלו שלו. מאואר מזכיר אותם יחדיו, שכן היו בני אותו מקום ואותו זמן, ומנדל הוא שמינה את יאנאצ'ק למנצח המקהלה במנזר. אזכור מסוג זה, כמו גם הזכרת שמו של דופלר, שהיה מבוחניו של מנדל לתעודת הוראה, וקשירת מדענים נוספים לעלילה, מרחיבים את היריעה וממקמים את סיפורו של מנדל בתוך ההיסטוריה של התקופה.

"הגמד של מנדל" הוא סיפור מרתק ומרחיב אופקים, המתאר באופן מעניין פרק בהיסטוריה, מאיר עיניים בשאלות של מדע ומוסר, ונוגע ללב בפן האנושי. מומלץ בהחלט.

 

Mendel’s Dwarf – Simon Mawer

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

אהובתי במטפחת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d794d795d791d7aad799_d791d79ed798d7a4d797d7aa_d794d790d793d795d79ed7942

צ'ינגיס אייטמטוב ידוע בעיקר בזכותו של "והיום איננו כלה", סאגה מרשימה המספרת את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הקזחים. ספריו האחרים שתורגמו לעברית מתרחשים אף הם בערבות העצומות של קירגיסטן, ואף כי אין הם כה רחבי היקף ומורכבים, הם מיטיבים להחיות את הטבע המקומי ולספר בפשטות סיפור אנושי שהוא עולם ומלואו.

איליאס, שגדל בבית יתומים, הוא נהג משאית תובלה, המשנע מטענים ברחבי טיאן שאן, רכס הררי במרכז אסיה. באחת מנסיעותיו, כשתקלה משביתה את המשאית, נגלית מולו אסל, צעירה עטויה במטפחת אדומה. לבו נמשך אחריה, לבה נמשך אחריו, אך הנערה כבר הובטחה לאחר. אייטמטוב, שניחן בכשרון לצמצם שפע רגשות ומידע אל משפטים ספורים, כותב מפיו של איליאס את תגובתו לשמע הידיעה על נישואיה הקרובים של אסל: "כמעט הדהרתי את המשאית לא חשוב לאן. אבל במקום לתת גז לחצתי על דוושת המצמד. המנוע החל להסתובב סיבובי סרק ופרץ בשאגה איומה", וכל התסכול והכאב, יחד עם היותו של איליאס אחד עם המשאית, מצויים במלים אלה.

האימפולסיביות של איליאס ומזגו החם קובעים את גורלו. אלה מביאים לו אושר גדול, כשהוא סוחף אליו את אסל. אבל הם גם אלה שיביאו לנפילתו, כשיתעקש בפזיזותו לבצע נסיעה מסוכנת, ותוצאותיה ידרדרו אותו ואת חייו אל משבר גדול. הכשלון המקצועי יגרום לתחושת חוסר ערך, ומשם, כבתגובת שרשרת, יתגלגל מדחי אל דחי.

הסיפור מסופר בשלושה קולות: את המסגרת מספק עיתונאי, העובר ממקום למקום באזור בעקבות עבודתו. משום היותו מאזין קשוב, וגם משום הבדידות הנלווית לחייהם של גיבורי הספר, הוא זוכה לשמוע את סיפוריהם. איליאס, אתו הוא נוסע ברכבת, מתוודה באוזניו על פרשת אהבתו לנערה במטפחת האדומה ועל החורבן שהמיט על עצמו. העיתונאי, כך מסתבר, כבר שמע את הפרק הבא בעלילה מפיו של בייטמיר, האחראי על תחזוקת כבישים, אך הוא שומר על עמדת המתבונן ואינו משתף את איליאס במה שנודע לו (ולמען האמת, אין בכך כדי לשנות דבר). קולה הישיר של אסל אינו נשמע, ככל הנראה משום היותה אשה הנדרשת להסתיר את עצמה בביישנות, אך דמותה עולה בבירור מדבריהם של האחרים, ונכונותה ללכת שוב ושוב בדרכה שלה מעוררת חיבה והזדהות.

אייטמטוב, מפי גיבוריו, מרבה בתיאורי טבע, ובהמחשות בלתי מילוליות של תחושות ורגשות. איליאס ואסל, משהחליטו לקשור את חייהם זה בזה, יושבים במשאית מול אגם איסיק קול, שסערה משתוללת מעליו, מאזינים ל"צ'ולפון", בלט קירגיזי המספר סיפור אהבה, ואין צורך ביותר מזה כדי לחוש את האי הקטן של האושר השקט בתוך המולת הרוחות והמוסיקה לאורם של ברקים לבנים לוהבים. איליאס, הנלהב מעבודתו ומן המאבק באיתני הטבע, מתאר בחיות רבה את הנסיעה במעבר דולון: "הדרך מתפתלת כמו נחש, לולאה ועוד לולאה, כל הזמן מעלה-מעלה, על פני המדרונות – אתה מטפס ממש לשמים, העננים נדרסים בגלגלי המשאית: פעם אתה נמחץ אל המושב ולא מצליח להזדקף, ופעם אתה צונח כלפי מטה ומיישר בכוח את זרועותיך כדי להנתק מההגה. וגם מזג האויר שם, במעבר ההרים, כמוהו כגמל בעל שגיונות: אם קיץ ואם חורף – דולון בז לעונות השנה – בן רגע ירד פתאם גשם זלעפות או ברד, או תסתחרר סופת שלגים פרועה כל כך, שהכל ייבלע בחשכה. כזה הוא, דולון שלנו!"

"אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור קטן כתוב בכשרון גדול, כואב אך יפיפה, ומומלץ בהחלט.

Тополёк мой в красной косынке – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2007 (1961)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

הרובע החמישי / אביגדור דגן

הרובע החמישי

בשלהי המאה התשע-עשרה ובשנים הראשונות של המאה העשרים עבר הרובע היהודי בפראג תהליך של חידוש. הרובע, שנבנה טלאי על טלאי על תשתיות רעועות, נהרס ברובו לטובת בניה חדשנית יותר. מן המבנים העתיקים נותרו שישה בתי כנסת ובית הקברות הישן. מעט מן המראות של הרובע לפני ההריסה ובמהלכה נותרו לפליטה באוספי גלויות מצולמות. אביגדור דגן, צייר במילים, מתאר את הרובע בספרו.

דגן כותב על הדמויות ברובע באותן חמלה ואהבה שבהן תיאר את הדמויות שמאכלסות את ספריו הירושלמים, ביניהם "קפקא בירושלים" ו"רחוב ושמו ממילא". הרובע הדחוס הוא גוף אחד, לעתים גועש ועתים רגוע, המורכב מיחידים שונים ומיוחדים ומתוארים בחיות רבה. חיים ומתים מאכלסים אותו בצפיפות, והאוירה ספוגה מיסטיות, הנובעת ממאות שנים של מסורת ושל אגדות, ומקשיי החיים של ההווה. גוטליב, המנהל את בית הקברות, משוחח עם המתים, ומבקש עצה מן המהר"ל, העונה לו ברשרוש עלים. יחד עם הרופא, ד"ר קארלין, הוא מתעמק בספר הזוהר. תמהונים מסתובבים ברחובות, נושאים דברי נבואה, מצטטים, או ממציאים, פסוקים מן המקורות. גם אנשים, שהתמהונות אינה ניכרת בהם, מאמינים בלב שלם כי הגולם עדיין סובב ברובע, להוט לסייע בעת צרה.

דברים רבים כבר אמרנו כאן על הרובע החמישי ועל יושביו, דימינו אותו לחנות גדולה לחפצים משומשים, ליריד תמידי, לתל נמלים ואפילו לבית משוגעים, אך מה שלא אמרנו עליו – על כל פנים לא במפורש – הוא שהיה מלא מסתורין יותר מכל מקום אחר בארץ. על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש.

במפתיע, אביגדור דגן רקם את הסיפור סביב מעשי פשע. ארבע חנויות משכון נשרפות בזו אחר זו, אדם חף מפשע מורשע ונשלח לכלא, רצח בלתי מפוענח מוביל לפענוח מיתות אחרות. למרות זאת, אין זה ספר מתח או בלש. הציר העלילתי משמש את הסופר כרקע לתיאורם של האנשים המעורבים, פגומים או בעלי מעלות טובות, על אמונותיהם ועל מערכות היחסים ביניהם. התושבים מחפשים תשובות בזוהר ובמקורות, תוהים על מעורבותו של הגולם, מפעילים שיטות בלשיות משלהם, כמו הפצת נבואה על ידי מקבץ נדבות עיוור, והרובע התוסס מוצא לו ענין לעסוק בו ולהתרגש ממנו.

בשולי הדברים עוסק דגן בשאלות של הוצאת ישן מפני חדש, ושל שמירה על אורח החיים היהודי ועל ההסתגרות ברובע לעומת ההשתלבות בחברה שמסביב.

"הרובע החמישי" הוא ספר יצרי ועז-רגש, שנכתב באיפוק, באהבה ובחן, כדרכו של אביגדור דגן, המציב יד זכרון לפראג העתיקה ולקהילה היהודית. מומלץ מאוד.

Pátá Čtvrt – Avigdor Dagan

עם עובד

1989

תרגום מצ'כית: אברהם יבין

חיי מיכלאנג'לו / אירוינג סטון

חיי מיכלאנגלו

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

518px-miguel_c381ngel2c_por_daniele_da_volterra_28detalle29

 

 

 

 

 

 

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה

 

 

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה

עלמה בפריחה

"עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" מאגד יחדיו שמונה-עשר סיפורים פרי עטה של טטיאנה טוסלטויה. מועד ההוצאה לאור של הסיפורים לא צוין, וחבל, אבל חיפוש ברשת העלה כי נכתבו בין שנות השמונים לימינו אלה, והופעתם בספר אינה כרונולוגית. הסיפורים מתרחשים רובם ככולם ברוסיה, בעיקר בסנקט פטרסבורג, למעט שני האחרונים שנכתבו על רקע שנותיה של טולסטיה כמרצה באוניברסיטאות בארצות הברית.

לטטיאנה טולסטויה קול יחודי, תערובת של אירוניה מושחזת וסאטירה מלוטשת, עם יכולת מרשימה ללכוד במאפיינים בודדים דמויות והלכי רוח. קראתי את הסיפורים בהתפעלות, וגם בחדוות הגילוי שאני חשה כשמזדמן לי ספר שיש בו קול חדש, מפתיע ומרנין. בביקורות שנכתבו על ספריה מצאתי כי מייחסים לה כשרון פיתוח דמויות ותבונה רגשית כשל צ'כוב, פרוזה חסכנית כשל באבל, וכישורים לשוניים מופלאים כשל נבוקוב. נראה לי כי מעבר למחמאות שבהשוואות, זה מה שכותבים כשלא מוצאים הגדרה אחרת, אבל למה בכלל להגדיר. מכל מקום, למרות האילנות הגבוהים הללו, ואולי בדומה להם, הכתיבה של טולסטיה אינה "ספרותית", אלא יוצרת רושם של האזנה למספר כריזמטי, הדובר בשטף ובהתלהבות, ומתזמן במדויק שנינויות, הפתעות, ופיתולים בעלילה. הסיפורים זכו לתרגום מצוין של דן ורשקוב, המעביר יפה את שפתן של הדמויות בסיפורים ואת האנרגיה של הסופרת, המספרת את חלקם בגוף ראשון ואת האחרים כמתבוננת חדת עין.

אופייני לכל הסיפורים הוא השפע הדחוס במספר מצומצם של עמודים, מבלי לאבד את המיקוד. רובם מספרים על החיים ברוסיה בעשורים האחרונים. עם אלה נמנים, בין השאר, "עלמה בפריחה", "חלומות זרים" ו"יום האשה". הראשון, המסופר בגוף ראשון, מגולל את התקופה בה עבדה בדואר כמחלקת מכתבים. הביורוקרטיה הרוסית והחברה הרוסית מקופלות בסיפור השנון והמריר הזה; השני, הנדמה תחילה כתיאור פואטי של סנקט פטרסבורג, הופך לתיאור מסויט הפורש את אומללותה; השלישי מתאר ברגש עז את החינוך לאחידות שחוותה כילדה. שני הסיפורים החותמים את הספר – "עשן וצל" ו"עולמות שמימיים" – מתרחשים בארצות הברית, ובין שאר מַטעמים נוגעים בפערים תרבותיים. סיפור חברתי-ביקורתי, שאהבתי במיוחד, הוא "ציד הממותה", המספר על אשה הנגררת אחרי גבר שהיא מתעבת, רק כדי לזכות בסטטוס הנישואים, שבו תוכל להפסיק להעמיד פנים שהוא מעניין אותה. על חלומותיו של ילד ועל התנפצותם היא כותבת ב"פגישה עם ציפור", ואת התשוקה של יתום לזכות באם, גם כשהוא כבר גבר, היא מתארת ב"חלומות פז, בן". וכן הלאה, כל סיפור ויחודו.

כדי להעביר מעט מן הטעם הטוב, בחרתי לסיים בשני ציטוטים. הקטע הראשון מתוך "עלמה בפריחה" מתרחש בגן חיות, בו היא מבקרת מתוך תשוקה להשיג נוצת טווס, כשלפתע נשמע קול צחוק אכזרי:

הצחוק הנשי הלעגני, המצטלצל, האכזרי, נתלה תחת האויר החם כמו מטריה, כמו חופה, כמו כיפת השמים הקיצית. אה-חה-חה-חה-חה! – על חשבוני, ועל חשבון תכניותי לעשוק את הטווס, ועל חשבון התחשיבים הקמצניים שלי – קופייקה לקופייקה, ישר לקופה; על חשבון התכניות שלי לפרוח, ועל חשבון התכניות שלי לחיות – הצחוק נתלה עצמאי, כאילו כל הבריאה כולה הבחינה פתאם בקיומי: אהה, זו את שמציצה לחיי אחרים, זבובון קטן שכמותך? – הרי את בעצמך כמו ספר פתוח! אה-חה-חה-חה-חה!…

הקטע השני הוא מתוך "שורה החביבה". שורה היא אשה מזדקנת, ששנים רבות קודם לכן תכננה לעזוב את אחד מבעליה, קנתה כרטיס רכבת, ארזה את חפציה, ו…נשארה בבית. המספרת משתוקקת בעבורה לאפשרות לשנות את העבר:

אולי, אם אפשר לגלות את מילת הקסם… לנחש… לשבת ולחשוב טוב-טוב.. או לחפש איפשהו… הרי צריכה להיות דלת, סדק, מעבר עקום, סמוי, לשם, ליום ההוא; סגרו את הכל, אבל לפחות סדק אחד – התעצלו והשאירו; אולי באיזה בית ישן;  בעלית הגג, אם להסיט את הקרשים… או בסמטה ללא מוצא, בתוך קיר הלבנים – יש חור, שכוסה בלבנים כלאחר יד, שנצבע בחפזון, שמוסמר באקראי בלוחות מוצלבים… אולי לא כאן, אלא בעיר אחרת… אולי, אי-שם בערבובית פסי הרכבת, בצד, עומד הקרון הישן, החלוד, שרצפתו ממוטטת, הקרון שבתוכו לא התישבה שורה החביבה?

מומלץ מאוד.

Девушка в цвету – Татьяна Никитична Толстая

עם עובד

2020

תרגום מרוסית: דן ורשקוב

תמונות חתונה / גיל אילוטוביץ

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad79ed795d7a0d795d7aa_d797d7aad795d7a0d7942

"תמונות חתונה" מתרחש במהלך נסיעה באוטובוס מתל אביב לכפר סבא באוקטובר 1983. אלקה, כבת שמונים, צבעה את שערה, בנסיון להחזיר לעצמה שמץ מצעירותה, שלפה ממעמקי הארון את תמונת חתונתה, שבה לא התבוננה כבר עשורים, ועלתה בהיסוס על האוטובוס לנסיעה שלא היתה בטוחה שברצונה לבצע. על המושב לידה התישבה מאיה, בחורה צעירה, ובין השתים, השונות לכאורה בכל זו מזו, נקשרה שיחה שבמהלכה נקשרו גם ליבותיהן.

אלקה היא אשה בודדה. במלחמת העולם השניה הופרדה מבעלה, שהוגלה לסיביר ולא שב. עם שני בניה, אביה, אחותה וחמותה, נכלאה בגטו לידה, ולאחר שרק היא ואחד מבניה שרדו את האקציות ואת הרציחות, הם נמלטו מן הגטו, הבן אל הפרטיזנים, והיא אל מרתף חשוך בביתה של אשה כפרית. אלקה היא אשה קשה, חמומת מזג, כזו היתה בצעירותה, וכזו היא גם בזקנתה. אופיה הרחיק ממנה עד לניו יורק את הבן שנותר לפליטה, יחד עם אשתו וילדיו. היא רבה בקלות יתרה עם שכניה, ומצליחה להסתכסך גם עם חבריה המעטים.

מאיה בודדה אף היא. בעלה, שהיה בן זוגה מאז היו צעירים, נהרג בלבנון לאחר שהיו נשואים תקופה קצרה. היא אינה מוצאת לעצמה מקום, ומעבירה את זמנה בנסיעות חסרות יעד באוטובוסים ברחבי הארץ.

בשיחה שנקשרת בין השתים, אלקה המתקשה להתבטא בעברית ומאיה הרהוטה, הן מוצאות נקודת חיבור ראשונה באבל ששתיהן חשות. מאיה, שמוכנה ללכת לאן שישאו אותה הרוח והאוטובוסים, מתנדבת ללוות את אלקה ליעדה, וככל שהנסיעה מתארכת הן הולכות ונחשפות זו בפני זו. אלקה תאזור עוז להגיע למקום שאליו היא נוסעת בלב חצוי, שם תגלה כי את ששברה המלחמה ושחק הזמן לא ניתן לשקם ולשחזר. אבל אולי הרֵעוּת, שנקרתה בדרכה באורח מקרי כל כך, תפתח לה ולמאיה דלת אל התחלה חדשה.

גיל אילוטוביץ כתב בפשטות וברגישות את קורותיהן של שתי הנשים, והספר הנוגה והכואב נקרא באמפתיה ונכנס אל הלב.

עם עובד

2006