מפלצת הזיכרון / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a4d79cd7a6d7aa_d794d796d799d79bd7a8d795d79f2

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

בראש של ברונו שולץ / מקסים בילר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d790d7a9_d7a9d79c_d791d7a8d795d7a0d795_d7a9d795d79cd7a52

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

על דעת עצמו / נורית גרץ

556499

כותרת משנה: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן

עמוס קינן – סופר, מתרגם, מחזאי, צייר ופסל – נפטר בשנת 2009. כשנה לפני מותו, כשזכרונו כבר נמחק כמעט לחלוטין, ראתה אור הביוגרפיה שכתבה אשתו, פרופ' נורית גרץ. אל הסופרת התוודעתי בשני ספרים אחרים שכתבה: "אל מה שנמוג", מסע בעקבות חייה של אמה, שאותו כתבו השתים יחד, ו"ים ביני לבינך", סיפור אהבתם של רחל בלובשטיין ומיכאל ברנשטיין. בשני הספרים התרשמתי מן הסגנון, מרוחב היריעה ומהאמפתיה. "על דעת עצמו" ניחן אף הוא באותן מעלות.

הספר נחלק לארבעה חלקים, כל אחד עוסק בתקופת חיים אחרת, ובמרכז כל אחד מהם ארוע משפיע. החלק הראשון – סמטת לאן א' סמטת לאן ב' – עוסק בתקופת הילדות בצל טראומת האב. אביו של עמוס קינן היה חולה נפש, שבור מהחיים הקשים בארץ, מן החברים שעלו אתו ונטשו, אכול געגועים למולדת שעזב ולחלומות שלא התגשמו. כשעמוס היה כבן שתים-עשרה אושפז האב בכפיה, ובניו לא ראו אותו עד מותו במוסד שנים אחר-כך. עמוס הבכור היה ילד חסר מנוחה וחסר נחת, מורד, עצבני, שוחר ריב מצד אחד וכמה לקירבה ולהשתייכות מצד שני. אמו שעבדה בפרך לפרנסת ילדיה, ניהלה אתו מריבות בלתי פוסקות, אך מאחורי הקלעים עמלה ללא לאות לעזור לו למצוא את מקומו: מורה לציור הציע לו להשתתף בשיעורים חינם אין כסף, אך בפועל האם היא שיזמה את ההצעה ואף שילמה עבור מימושה. מדריך מהתנועה, שהיה בשלב מסוים הדמות המשפיעה והמכוונת בחייו, טרח לבקר ולכתוב ולהתעניין, לאחר שהאם פנתה אליו. משפט שאמר לעמוס – "להיות גבר זה לקחת אחריות על הכשרונות שלך. קיבלת אותם כדי להשתמש בהם" – קבע במידה רבה את דרכו.

החלק שני – כלבי הכפרים הרחוקים – מתרחש בתקופת המחתרות ובמלחמת העצמאות, ומתנקז אל פרשת כיבוש דיר-יאסין. עמוס, עדיין חריג, עדיין ווכחן ודעתן להכעיס, עדיין הורס לעצמו שוב ושוב סיכויים לאהבה ולקירבה, היה חבר פעיל בלח"י. באפריל 1948 השתתף בקרב לכיבוש דיר-יאסין, קרב שבו נהרגו עשרות מתושבי הכפר, והויכוח בדבר הטבח שהיה או לא היה עדיין מהדהד היום. החלק השני בנוי משלושה פרקים: שני הראשונים מספרים על מותם של שני חבריו, שנשאו איתם צלקות נפשיות מוסתרות בשל המלחמה במשך שנים רבות אחר כך עד שקרסו. הפרק השלישי מוקדש לדיר-יאסין. עמוס סיפר כל השנים שנפצע בתחילת הקרב, ואין לו שום זכרון ממה שארע אחרי הפציעה. בראיון שערכה אתו אשתו ב-2002, חמישים וארבע שנים אחרי הקרב, דחקה בו להזכר מה ארע "באמת", ושכנעה אותו שלב אחרי שלב שבעצם ירה באשה לא חמושה. אין מה להרחיב בענין תקפותם של זכרונות אחרי עשרות שנים, ואין הרבה מה לומר בזכות "הודאה" שמלווה שוב ושוב ב"כנראה". נדמה שלנורית גרץ היה חשוב להשלים את שלישית הטראומות שבחלק השני. האם התרחשו הדברים כפי שנורית גרץ סבורה שהתרחשו? לעולם לא נדע. האם זה חשוב? לא. אדרש לנושא זה גם בחלק הבא.

החלק השלישי – היועץ המשפטי לממשלת ישראל נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר – עוסק במשפטם של השניים שהואשמו בהטלת שתי פצצות אל ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס ב-1952. החקירה והמשפט מתוארים בפרטי פרטים, פירוט יתר לדעתי, והם פחות מעניינים מהרקע המתואר אף הוא בהרחבה. ארבע שנים בלבד אחרי הקמת המדינה, אנשים רבים היו מתוסכלים מן הפער הבלתי נסבל שבין חלום המולדת למציאות המדינה. הכפיה הדתית היתה כבר אז חלק מן הדיון הציבורי, והכעיסה את הציבור החילוני. הרקע המיידי להטלת הפצצות היה החלטתו של השר פנקס, איש הפועל המזרחי, לכפות השבתת רכב בשבת כחלק מן התכנית לקיצוב דלק. עמוס ושאלתיאל זוכו בבית המשפט המחוזי, וזוכו גם בבית המשפט העליון מחוסר ראיות לאחר שהמדינה ערערה. נורית גרץ מאמינה באשמתם. היא מסתמכת על ניסוחים חמקניים של עמוס בראיון פרטי מ-2002, ועל הודאות מ-2003 שהתוודו באוזניה שאלתיאל ויעקב חירותי, שעל פי הסברה סיפק את חומר הנפץ. ב"אל מה שנמוג" דובר רבות על חמקמקותה של האמת ההיסטורית, על תעתועיו של הזכרון. לא ברור למה הסופרת מתעקשת בספר הנוכחי לקבוע מסמרות. עד כמה חשובה לקורא האמת ההיסטורית הפרטית? לא הרבה. הביוגרפיה של עמוס קינן, עם כל הכבוד למעמדו כיוצר, מעניינת בעיקר כמשקפת תקופה והלכי רוח. די לקורא בהתוודעות לארועים, למצב החברתי בשנים שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, להשקפות השונות, להתלבטויות. עמוס באותה תקופה הוא עדיין, ובעצם לתמיד, לוחמני, כועס, תוקפני. דן בן אמוץ אמר עליו: "קם בבוקר ומתחיל לשנוא". יכול להיות שהטיל את הפצצה, יכול להיות שלא. יכול להיות שירה באשה במהלך הקרב בדיר יאסין, יכול להיות באותה מידה שלא. אין לזה שום חשיבות כיום, וההתעקשות להגיע אל חקר האמת מעיקה ומיותרת.

החלק הרביעי – לוחם ללא מנוחה – מתרחש בפריז. לאחר המשפט נסגרו בפני עמוס קינן דלתות רבות, והוא יצא לפריז לחפש את מזלו ואת עתידו. בלבו של חלק זה נמצא הרומן בן שבע השנים עם הסופרת כריסטיאן רושפור. החלק הזה, לטעמי, מרתק פחות מקודמיו. הוא כתוב מצוין, כמו הספר כולו, אבל פרשת האהבה-פרידה-אהבה-פרידה של השניים לא ממש מעניינת בעיני. יחד עם זאת, חלק זה מספק הצצה לקהילת האמנים בפריז, ממשיך לספר על יחסיו של עמוס עם משפחתו, ועל הקשר הסבוך שלו עם המדינה, נוגע במאבקה של אלג'יר ועוד. חודשיים אחרי שביכה את אובדנה של כריסטיאן, נפגשו עמוס ונורית, ועל חייהם יחדיו היא מספרת בקצרה בסיומו של הספר. החלטתו של עמוס להגמל מאלכוהול, בהחלטה שהתקבלה ברגע אחד והחזיקה לתמיד, סוגרת מעגל עם החלק הראשון. המחשבה על בתו הצעירה בת השתים-עשרה- כך משוכנעת נורית, ועמוס מכחיש – גרמה לו להבין שהיא עלולה לחוות את אותו אובדן שחווה הוא בהיותו בגילה, אובדן האב.

"על דעת עצמו" הוא ספר מרתק, כתוב נהדר, ולמרות ההסתיגויות הבודדות שלי, שנובעות מתפיסת הארועים ולא מן האיכות הספרותית, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2008

השמידו את כל הפראים! / סוון לינדקוויסט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d79ed799d793d795_d790d7aa_d79bd79c_d794d7a4d7a8d790d799d79d2

סוון לינדקוויסט, היסטוריון של הספרות, יצא למסע פיזי וספרותי בעקבות "לב האפלה" מאת ג'וזף קונרד. בספר זה, ששמו הוא ציטוט מתוך ספרו של קונרד, לינדקוויסט פורש את הרקע ליצירתו של קונרד, ודן בהרחבה בתפיסות החברתיות האירופאיות שגרמו לברוטליות הקולוניאליסטית. הוא מרחיב את הדיון הספרותי לכלל יצירתו האנטי-קולוניאליסטית של קונרד ולהשפעות של יוצרים אחרים עליו, כמו ה"ג וולס ור"ב קנינגהם גרהם, ומרחיב גם את הרקע העיוני לכלל השמדות העם שבוצעו על ידי האירופאים.

הספר עוסק במגוון נושאים, שכולם מתנקזים בסופו של דבר לתפיסה האירופאית שתמציתה "השמידו את כל הפראים". בין השאר הוא סוקר את תיאוריות הגזע החל מן המאה השש-עשרה, ואת קורות הכיבושים הקטלניים האירופאים החל מן המאה החמש-עשרה. הוא דן בהתפתחות תעשית הגומי שהביאה לניצול מזעזע של המקומיים באפריקה, בקונצנזוס בדבר נחיתות הגזע השחור, בעליונות הנשק החם שחרץ את גורלה של אפריקה, בתחרות בין הבריטים לצרפתים ולגרמנים שהביאה לעוד ועוד כיבושים והשמדות עם (כמו גירושם של שמונים אלף בני שבט ההררו על ידי הגרמנים ומותם במדבר מצמא ומרעב), ובריחוק מהמולדת שאיפשר מעשי זוועה. הוא מספר על הנרי מורטון סטנלי (הידוע בעיקר בזכות המשפט החינני, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח"), כרוצח, על באדן פאוול, מייסד הצופים, כלהוט לירות בילידים, על דרווין שראה ב"פראים" חוליה מקשרת בין הקופים לאדם המתורבת וניבא את השמדתם. הספר שופע פרטים מרתקים, חלקם היו ידועים לי, חלקם בגדר חידוש.

בחלקו האחרון של הספר הוא חורג מגבולות אפריקה, ומספר על ההשמדה המוחלטת של הטסמנים ועל ההידלדלות המסיבית של האינדיאנים באמריקה, ודן גם בשואה. בדפים הראשונים של הספר לינדקוויסט הצהיר כי המילה "אירופה" מקורה במילה שמית שפירושה בדיוק "חושך". הסבר זה הינו אחד מרבים, והפחות מקובל שבהם, אבל ללינדקוויסט יש אג'נדה בספר הזה, וההסבר הזה משרת אותה. בגלל ההצהרה הזו קראתי את הספר בחשדנות – לא כלפי הנושא בכללותו, כי אין ויכוח על התפיסה האירוצנטרית ועל תוצאותיה, אלא כלפי הפרטים, והרביתי לחפש אישוש תוך כדי קריאה. הדיון הקצר בשואה מוטה גם הוא לטובת האג'נדה. בניגוד להיסטוריונים רבים אחרים, לינדקוויסט טוען שהשמדת היהודים נבעה אך ורק מן התפיסה הקולוניאליסטית הגרמנית: איתרע מזלם של היהודים, והם גרו בשטחים שהגרמנים כבשו וייעדו להתישבות. בלהיטותו ליצור רצף של עוולות הקולוניאליזם האירופי לאורך מאות שנים, לינדקוויסט פשוט מתעלם מעובדות.

"השמידו את כל הפראים!" הוא לא רק ספר עיון, אלא גם ספר מסע. תיאוריו של לינדקוויסט את קורותיו בסהרה כתובים בכשרון ובציוריות רבה, ומעניינים לקריאה. שילובם במכלול הספר לפעמים מוצלח ולפעמים מאולץ, אבל הם מאפשרים לקחת נשימה בתוך ים העובדות המזעזעות שלינדקוויסט כולל בספר.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, מומלץ לקריאה ביקורתית

Utrota Varenda Javel – Sven Lindqvist

עם עובד

2017 (1992)

תרגום משבדית: דנה כספי

השמידו את כל הפראים - תמונה

 

 

 

 

 

 

תמונת כניעתו של מלך האשנטה פרמפה, זוחל יחד עם אמו אל מגפי הכובש, פורסמה בהרחבה ובגאווה בעתונות ב-1896, ושימשה השראה לדמותו של קורץ

נוגה / נד באומן

noga_front2

על פניו "נוגה" אינו ספר בשבילי: סצנת מסיבות, סמים ואלכוהול, נערה יפיפיה – לא, תודה. מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שאין לשפוט ספר בחופזה על פי התרשמות שטחית מכריכתו. למרות הרקע הבלתי מפתה בעיני, "נוגה" הוא ספר אינטליגנטי, מותח, שופע הומור וידע.

ראף, צעיר לונדוני בשנות העשרים לחייו, סובל מהפרעה במחזור עירות-שינה, שמשבשת קשות את סדר יומו. ראף נטול כישורים מיוחדים או שאיפות גדולות, מתפרנס מטיפול בכלבה השומרת על משדר רדיו פירטי, ומעבודות מזדמנות בתכנון גרפי. לילות רבים הוא מבלה במסיבות מחתרתיות, מחפש את הסם החדיש והמסעיר הבא. בפרקים הפותחים את הספר הוא מבלה במסיבה שכזו, מתאהב מרחוק בבחורה, שאליה הוא אינו מצליח לפלס את דרכו בתוך ההמון, ונתקל בשועל באוטובוס בדרכו הביתה. לקח לי בערך ששים עמודים להבין שלא מדובר בספר הזוי, כנגזר מהסמים האופפים אותו, אלא בספר מתח. התעלומה שבעלילה מחלחלת לאטה בתחכום לתוך הסיפור, ומבלי משים סוחפת את ההתרחשויות מן הבנאליה אל היחודיות.

תיאו, חברו של ראף, בעליה של תחנת שידור פירטית, נעלם. העדויות מצביעות על כך שנחטף בידי שני אלמונים אל תוך רכב לבן שנע ללא קול. ראף, בשל אורח חייו, אינו יכול לפנות למשטרה, והוא מנסה לברר בכוחות עצמו מה ארע לחברו. בהדרגה הוא שם לב שמצטברים סביבו ארועים ואנשים הקשורים איכשהו לבורמה, היא מיאנמר, ביניהם שני שדרים בלתי מוכרים בתחנת הרדיו, מצרכים חדשים על מדף המכולת השכונתית, וגם צ'ריש, הבחורה שראה במסיבה וששבה ונקרתה בדרכו כמה ימים אחר-כך. הצטברות בלתי מקרית אחרת היא של רמזים הקשורים לחברת הכריה האמריקאית לייסברק ולסם חדש המכונה נוגה. בעלילה מתעתעת, שבה קשה להבדיל בין אוהב לאויב, ראף מנסה לגלות לא רק מה עלה בגורלו של תיאו, אלא נסחף לחשוף את מזימותיה של לייסברק.

באמצעות הספר הקורא מתוודע לעולם התאגידי האכזר, למעשים המכוערים שחברות נוקטות למען רווח, לכוחם של יחסי הציבור, למניפולציה של דיסאינפורמציה, ואולי יותר מכל לעוצמה הרבה של כריית מידע מרשתות חברתיות. אין המדובר אך ורק בהפרת פרטיות ובחשיפת פרטים אישיים אודות משתמשי הרשת, אלא בכוח שהמידע נותן בידי כוריו כדי ליצור מגמות ולהשפיע על עמדות. המצב המתואר בספר מטריד, משום שאינו עתידני, והוא משקף מציאות המתרחשת כל יום בכל מקום.

הכתיבה האינטליגנטית היא שעושה את הספר שונה ונעים לקריאה. נד באומן אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית רבת תהפוכות ותגליות, אלא מעשיר את הסיפור בידע. הספר אינו מעיק בהיבט זה, ואינו גולש לפוזה דידקטית, וההסברים הכימיים, הבוטניים, ההיסטוריים ועוד, שזורים בו באופן טבעי.

המקצב של הספר אנרגטי, הדמויות אמינות, בלתי הרואיות בעליל, וחוש ההומור מתבל את החלחלה שבהיתכנותו. בשורה התחתונה: ספר מתח שונה, חווית קריאה מהנה.

 

Glow – Ned Beauman

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d795d797d794_d791d797d795d7a8d7a32

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו

אררטים / אורה אחימאיר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a8d798d799d79d2

"אררטים" נכתב, כך נראה לי, במטרה לספר על רצח העם הארמני, ועל הקשרים בין היהודים לארמנים בחלב. לונה, חוקרת שואה ממוצא חלבי, מתבקשת להצטרף לצוות מחקר שעניינו מצבן של הנשים במלחמות. בצוות הבינלאומי, בראשותו של ג'ורג', אמריקאי ממוצא ארמני, כל אחת מן החוקרות עוסקת בגורלן של נשים במדינות שונות, ולונה מתמקדת בסיפוריהן של נשים יהודיות בשואה ושל נשים ארמניות שחוו אונס והשפלה מידי הטורקים. במחברת שכתבה סבתה היא מוצאת את סיפורה של שושאן, צעירה ארמנית שניצלה על ידי משפחתה של לונה, והיא מעבדת אותו לכלל יצירה ספרותית ועיונית שעומדת בלב מחקרה.

הספר, בערך עד מחציתו, מתמקד יפה בנושא המשתמע משמו (הארמנים רואים עצמם צאצאיו של נוח, שתיבתו נחה על האררט). מדי פעם הסיפור סוטה מן המיקוד, ומספר בהרחבה על חייה האישיים של לונה, על החריקות בנישואיה לאורי, על יחסיה המרוחקים עם בנה הצעיר יובל, ועל בנה הבכור המשותק נועם. הרגשתי שהסטיות הללו מסיטות את תשומת הלב ממה שנראה לי כעיקרו של הספר, ומעכבות את התקדמותו. במחציתו השניה של הספר התברר לי שמדובר בעצם בשני סיפורים המסופרים במשולב. המוקד מוסט לזמן מה מקורותיה של שושאן, וחייה הפרטיים של לונה תופסים את מרכז הבמה. למען האמת, למרות הכתיבה היפה, ולמרות תיאור משכנע של התנהלות הדמויות, הסיפור הפרטי פחות עניין אותי, והשילוב של יסוריה הנוראים של שושאן עם יסורי ההתלבטות של לונה לגבי ההתאהבות בג'ורג' קצת חרק לי. אני בעד קירוב ההיסטוריה אל הקורא באמצעות מעטפת סיפורית – והסופרת מתיחסת לגישה זו – אבל הייתי מעדיפה ספר ממוקד יותר.

למרות ההסתיגות אני ממליצה על הספר. על רצח העם הארמני יש ללמוד, הקשר בין הקהילה היהודית לארמנית מעניין, ולא זכור לי שקראתי עליו בעבר, וסגנונו של הספר רהוט, אמין ושוטף.

עם עובד

2017

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017