על חוף צ'זיל / איאן מקיואן

beach_master

פתאם נדמָה לה שהיא מבינה את הקושי שלהם: הם מנומסים מדי, עצורים מדי, חיישניים מדי, הם פוסעים על קצות האצבעות זה סביב זה, ממלמלים, לוחשים, מוותרים, מסכימים. כמעט שאין הם מכירים זה את זה, ואף לא יכלו להכיר בגלל מעטה של כמעט-שתיקה ידידותית שמחניק את ההבדלים ביניהם ומסמא את עיניהם וכובל אותם.

פלורנס ואדוארד נישאו לפני מספר שעות אחרי שנה של חברות ושל אהבה. דווקא ברגע השיא של אהבתם הם מתחילים להבין עד כמה בעצם אינם מכירים זה את זה. הפיל שבחדר הוא הרגע הממשמש ובא שבו ימצאו עצמם יחד במיטה אחת ויקיימו לראשונה יחסי מין. אדוארד, שחווה בעבר מעשה מיני בלתי מוצלח, חש חרדת ביצוע. פלורנס נחרדת מן המעשה כולו, מן הפלישה הצפויה לגופה. אבל פלורנס ואדוארד הגיעו לבגרות רגע לפני התפרצות החופש והשחרור של שנות הששים: בתוך שנים מעטות בלבד, ככה יעשו צעירים מן השורה. אבל לפי שעה הזמנים הם שעצרו בעדם. אלף כללים לא כתובים עדיין היו בתוקף, אפילו כשאדוארד ופלורנס היו לבדם. אז הם יושבים ואוכלים בנימוס, ומדברים "מסביב", בלתי מסוגלים לומר זה לזו וזו לזה את שבלבם.

נקל לראות בספר סיכום של תקופה שהיתה ואיננה, אבל נראה לי שהתקופה היא רק המעגל הפנימי של הסיפור. כשמקיואן מנסה להבין את העצירות הרגשית של השניים, הוא כותב: ומה עמד בדרכם? האישיות שלהם ועברם, בורותם ופחדם, חיישנות, אנינות מופרזת, היעדר הרגשה שמגיע להם, או היעדר נסיון וחירות הליכות, וגם קצה זנבו של איסור דתי, האנגליות שלהם ומעמדם, וההיסטוריה עצמה. ממש לא הרבה. כל אלה, אולי למעט הבורות, אינם ממאפייני התקופה בלבד, אלא כוללים בתוכם גם מאפייני חברה, שלא בהכרח השתנו עם השנים.

ויש בספר, וזה מה שעושה אותו עכשווי ורלוונטי, יציאה אל מעגל נוסף, גדול יותר, המקיף את שני האחרים. מקיואן מפרק לגורמים את חווית ההתאהבות, ומראה שאין בינה ובין קרבת לבבות דבר וחצי דבר בהעדר תקשורת. נדרש משבר מהותי, שבעקבותיו ירשו לעצמם סוף סוף להביע חילוקי דעות, ומכיוון שאינם רגילים לכך יבואו אלה לידי ביטוי באלימות מילולית. האלימות הזו היא שתגרום להארה שמובאת בציטוט שבפתיחה. וכאן המסר ברור וחד, ונכון לראשית שנות הששים של המאה הקודמת כמו לימינו אלה.

כתיבתו של מקיואן בספר הזה מצטיינת בסבלנות לפרטים, בבניה הדרגתית של מתח מצטבר לקראת פיצוץ, ובכניסה מרשימה לנפשם של גיבוריו. בעוד הספר כולו מתנהל לאט, וכולל פלשבקים מפורטים של ארועים בעברם של בני הזוג, ביחד ולחוד, חלקו האחרון חולף ביעף על ארבעים השנים שאחרי אותו לילה, ומתעכב רק על שינוי תפיסתו של אדוארד לגבי אותן שעות רחוקות. הדבר היחיד שהיה חסר לי בספר היה נקודת המבט המקבילה של פלורנס בחלוף השנים. אולי משום שבדיעבד מקיואן בוחר ב"צד שלה", עניין אותו יותר הצד השני.

איני נמנית עם חסידי איאן מקיואן, אבל "על חוף צ'זיל" הוא בהחלט חוויה שונה. ספר מדויק, כתוב היטב, המקיף במבט אחד את חווית היחיד, החברה והתקופה.

On Chesil Beach – Ian McEwan

עם עובד

2007 (2007)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

מודעות פרסומת

התמימות / סילארד רובין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7aad79ed799d79ed795d7aa2

כותרת משנה: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה

בתקופה של עשרה חודשים בשנים 1953 – 1954 נעלמו בעיירה ההונגרית טרק-סנטמיקלוש חמש נערות. בעקבות תלונה על תקיפה, שלכאורה לא היתה קשורה למקרים אלה, נמצאו גופותיהן בתחתית באר הסמוכה לאחד הבתים בעיירה. פירושקה יאנצ'ו בת השבע-עשרה, שהתגוררה בבית יחד עם אמה, עם אחיה ועם בנה התינוק, נעצרה כחשודה, הורשעה והוצאה להורג. הסופר סילארד רובין פיתח ענין עמוק בפרשה לאחר שראה את תמונתה של פירושקה במוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט. במשך שלושה עשורים הלך בעקבות הנערות האבודות ובעקבות פירושקה, ולא הצליח לכתוב את הספר שתכנן. המבוא וחלקו הראשון של הספר נכתבו על ידו, שני חלקיו האחרים הושלמו על ידי עורך ספרותי.

רובין אינו קובע עמדה בשאלת אשמתה או חפותה של פירושקה. לא ברור אם בכלל ביקש לעצמו תפקיד של חוקר. עושה רושם שהמניע הבסיסי שלו נבע ממשיכה משונה אל הפנים שבתמונה, תמונה שהקרינה עליבות אבל גם רשעות, ועוררה בו מערבולת של רגשות חמלה, תשוקה וחרדה. בסיומו של הספר, אחרי כל זוועותיו, הוא חולם בהקיץ על שינוי העבר: "עדיין פיעמה בי תקווה משוללת יסוד: לבקר בבית המוזנח ושביקורי היה מציל אותו מהתדרדרות סופנית […] הגעתי כדי להנשא לה ולקחת אותה משם". כשהוא מנסה להסביר מדוע הקדיש זמן ומשאבים נפשיים לפרשה, הוא מצטט דברים שכתב ידידו המשורר יאנוש פילינסקי: "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (וביחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר". מעניינת האבחנה הפשוטה של שומר בית הקברות בו נקברו הקורבנות: "זה שהגעת עד לכאן אומר שאתה עדיין ילד, אפילו שהשיער שלך התחיל להאפיר. לילדים יש קני מידה אחרים. לא משנה להם מי הזאב ומי הכבש, הם רק רוצים ללטף".

המסע בעקבות פירושקה חושף תקופה קשה בתולדות הונגריה, שהיתה נתונה תחת משטר דיכוי סובייטי. ראש הממשלה, שנבחר באותה שנה, עורר תקוות לרפורמות שייטיבו עם האזרחים, אך אולץ להתפטר. רובין מתאר חיים של עוני מנַוול, של מצוקה שמועברת מדור לדור ואף מעמיקה. אמה של פירושקה היתה זונה. היא ילדה חמישה ילדים מארבעה אבות שונים, שאף אחד מהם לא תרם לגידול ילדיו. פירושקה עצמה היתה כבר בגיל שבע-עשרה אם לבן ולבת, שנלקחו ממנה והוחזרו לה לסירוגין. היא היתה שתיינית, התרועעה עם החיילים הסובייטים במחנה הסמוך לעיירה, ושכבה עם גברים תמורת טובות הנאה זעומות. אשמה ברציחות או לא, תחושת הרחמים כלפיה בלתי נמנעת.

בשולי הדברים, מעניינות התיאוריות שפיתחו תושבי העיירה כדי להסביר את ההיעלמויות. אצבע מאשימה הופנתה אל היהודים – ניצולי שואה ששבו לביתם – בטענה שהם משתמשים בדם הבנות כדי לשפץ את בית הכנסת. אצבע אחרת הופנתה כלפי הרוסים, שלכאורה משתמשים בבנות לצרכי מחקר החלל, ומשגרים אותן בלווינים נסיוניים.

"התמימוֹת" הוא ספר מוזר משהו. לצד תיעוד נרחב של הפרשה, הוא בעצם מתעד את נפשו של הכותב, ושני נושאי התיעוד נותרים בלתי מפוענחים. אני תוהה אם סילארד רובין, לו האריך לחיות מעבר לשמונים ושלוש שנותיו, היה מצליח לשרבט את המילה "סוף" בסיומו של הטקסט ולשחרר אותו לפרסום. אני נוטה להניח שלא. למרות כתיבה טובה וחומלת, משהו בספר נותר מאוד פרטי וסמוי, והיצירה כולה עוררה בי רגשות סותרים. אולי כך חש רובין מול התמונה.

Aprószentek – Szilárd Rubin

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי

בן-גוריון / מיכאל בר-זהר

0770000145125

במשך כשנה וחצי, מנובמבר 1964 ועד אפריל 1966, התלווה ההיסטוריון והסופר מיכאל בר-זהר אל בן-גוריון בעבודתו, צלל אל ארכיונו, וראיין אותו. התוצר של המפגשים היה ביוגרפיה באנגלית, שראתה אור בארצות חוץ שונות. בעבור הקורא הישראלי המשיך לחקור את פעילותו האינטנסיבית של המנהיג, וב-1975 ראתה אור הביוגרפיה הזו, שהינה אמנם בת שלושה כרכים עבי כרס, אך היא מכילה רק מעט מזעיר מן הכמויות העצומות של החומר יקר הערך שעמד לרשות החוקר. בר-זהר בחר ליצור סינתזה בין תיאור הצד הפוליטי של המדינאי לבין הצגת האיש מאחורי האגדה, והביוגרפיה אכן מקצה מקום נרחב לתיאור האופן בו אישיותו של בן-גוריון השפיעה השפעה מכרעת על החלטותיו, וכתוצאה מכך על הארועים ההיסטוריים.

אין שום אפשרות לצמצם את הספר לממדי סקירה. את הכרונולוגיה היבשה אפשר לקרוא באינספור מקורות ברשת ובספרות, ולא אתייחס אליה כאן. אסתפק בכמה הערות אודות היצירה בצירוף מחשבות ורגשות שהיא עוררה בי.

גם קורא בלתי ביקורתי יבחין מיד שמיכאל בר-זהר כתב את הביוגרפיה מתוך הערצה עמוקה לבן-גוריון. ההיסטוריון עצמו מודה בכך במפורש, ואף מתבטא כלפי גיבורו במלים נשגבות, כדוגמת אלה, שבהן הוא מתאר את שארע כשרוח אהבת ישראל ומחויבות לעם היתה מפעמת בו: "וכשהיתה רוח זו קורנת ממנו, עולה ופורצת בכל עצמתה, היו תומכיו ויריביו, חסידיו ושונאיו, חשים לפתע כי מפעמת בו, באיש, רוח אלוהים". חשוב, אם כך, להדגיש כי למרות זאת הביוגרפיה ניחנה בנייטרליות היסטורית ואף בביקורתיות. כך, לדוגמא, בר-זהר מתייחס להשקפות של בן-גוריון על השאלה הערבית עד מאורעות תרפ"ט כ"מוטעות באופן קיצוני". הוא מתעד באופן דקדקני ולפרטי פרטים את הארועים הציבוריים ואת הלכי הנפש האישיים, מסתמך בעיקר על מקורות ראשוניים ומתועדים, ומצביע על מעלות ועל הצלחות כמו גם על חולשות ועל כשלונות.

אם כי ההערצה הזו מסתמכת על עובדות, הביוגרפיה עוררה בי רצון לקרוא ביוגרפיות אחרות, שמן הסתם תארנה את ההיסטוריה מכיוונים אחרים. בר-זהר מתייחס בהרחבה ליריבות שבין בן-גוריון לחיים וייצמן ולזאב ז'בוטינסקי, ומביע את דעתו המנומקת לפיה בן-גוריון בחר בדרך הנכונה בצמתי המחלוקת. גם אם השתכנעתי, אני סקרנית לגלות כיצד נראו הדברים מזווית ראיה שונה.

מדהים לגלות עד כמה היה בן-גוריון נערץ בזמן אמת, עד כמה קיבלו עליהם האנשים שסביבו את סמכותו ואת מרותו, והכפיפו עצמם לרצונו. בר-זהר כותב כי בתקופת שלטונו של בן-גוריון כמעט לא נתקבלו החלטות שלא היה לו חלק בהן. הכל נשק על פיו, ושרי הממשלה ביקשו עצתו והחלטתו בגדולות כבקטנות. במידה מסוימת היה לשלטונו של בן-גוריון צביון של שלטון פטרנליסטי, אם גם התנהל במסגרות דמוקרטיות ומתוך כיבוד ההליכים החוקיים. ראש הממשלה יכול היה לומר בגלוי כי "יש דברים שאני לא אומר בממשלה, לא אומר אותם בשום מקום", אך סמכותו האישית היתה כה רבה, עד כי השרים קיבלו עליהם את הדין, ורק לעתים נדירות התקוממו נגדו. גם כשעבר ב-1953 לשדה-בוקר, חדור אמונה עמוקה בצורך להתיישב בנגב, וחדל מלשמש בתפקיד רשמי, עדיין היתה השפעתו על מדיניותה של ישראל מכרעת, שכן חבריו הוסיפו לקיים עמו התיעצויות יומיומיות ובקשו את תמיכתו. כשנשאל שר החינוך זלמן ארן מדוע הוא מבטל את דעתו שלו מפני דעתו של ראש הממשלה, ענה: "הוא הולך עם זרקור, ואני – עם פנס כיס", וגם "אני מאמין באינטואיציה של בן-גוריון יותר מאשר בדעתי שלי". והוא לא היה היחיד.

במקומות רבים לאורכה של הביוגרפיה מנסה בר-זהר להבין את סוד כוחו של בן-גוריון, את התכונות שהפכו אותו מחבר מן השורה לפוליטיקאי, ומפוליטיקאי למדינאי, מעבר לאותו מרכיב חמקמק ובלתי ניתן להגדרה ולכימות של כריזמה שופעת. הוא כותב על תמימות נערית, שאפשרה לבן-גוריון לבחון כל סוגיה במבט חדש ורענן, ושגרמה לו, ברגע שהיה משוכנע בעמדתו, לחתור קדימה בלי להניח ל"מבוגרים בעלי נסיון" להסיט אותו מדרכו. הוא היה מסוגל לפשט דברים עד לליבתם, ולראות את פתרונם הניתן להגדרה ולהגשמה. היתה לו ראיה למרחוק, ובעוד חבריו שוקלים את נכונות הצעדים המתוכננים הוא כבר נחפז קדימה באמונה שלמה ובמלוא העוצמה הנפשית הגלומה בו. ואולי סוד כוחו הוא בשילוב שבין חזון לידיעה עמוקה של המציאות: ראשו היה בעננים, אך רגליו עמדו איתן על הקרקע. בן-גוריון אמנם היה חולם והוזה – אך חלומותיו וחזונו התבססו על איסוף וניתוח מעמיק של פרטים ופרטי-פרטים, עובדות יסוד, מרכיבי המציאות הקיימת. יש שראוהו כנביא בן ימינו; אך אותו נביא היה חמוש בסרגל חישוב.

קריאת הביוגרפיה חייבה הבנה שמונחים מסוימים נחווים בזמננו באופן שונה משנחוו בעבר. דוגמא בולטת היא ההתיחסות למסגרת המפלגתית, שהיום, כשפוליטיקה אינה מילה נקיה, מעוררת יותר משמץ של מיאוס. בר-זהר מסביר כי באותם ימים של עליה ושל התישבות, שנים לפני קום המדינה, המפלגה בעבורם לא היתה התאגדות רעיונית רופפת כמו היום – אלא מסגרת מחייבת, שהקיפה את כל חייהם, שביטאה אורח-חיים וסולם-ערכים, ושאותותיה ניכרו בחיי היום-יום על כל תחומיהם. מתוך כך גם צמחה קנאות מפלגתית קיצונית, הנראית תמוהה בעיני הדור שלא ידע את יוסף. בן-גוריון היה ממקימי ההסתדרות, אף היא מוסד מעורר אנטגוניזם, תחושה שיש להשתחרר ממנה כדי לאמץ את החשיבות שהיתה להסתדרות בעת הקמתה. עוד סוויץ' קטן נדרש כדי להעניק חיים ונעורים לדמויות המיתולוגיות שהפכו לרחובות, לנער את האבק מן התמונות המכובדות של גדולי האומה, וללמוד להכיר אותם כצעירים חולמים וייצריים, מגששים את דרכם בניסוי וטעיה אל חזונם.

פן מעניין נוסף בספר הוא הביקור מאחורי הקלעים של הפוליטיקה, וההכרה שמה שנראה על פני השטח אינו בהכרח משקף את מה שקורה בפועל. מקרה המדענים הגרמנים במצרים מהווה דוגמא מצוינת. בשנות הששים נודע כי מדענים גרמנים מפתחים נשק עבור המצרים. העתונות הוצפה בדיווחים על מערכות נשק בלתי קונבנציונלי, ופוליטיקאים – אולי מתוך אמונה אמיתית, אולי מתוך אופורטוניזם – הפליגו בהשוואות בין גרמניה של היטלר לגרמניה של אדנאואר. בן-גוריון, שטבע את המונח "גרמניה האחרת", היה יעד להתקפות, משום שסירב לנקוט צעדים אנטי-גרמניים. מה שהציבור לא ידע היה קיומו של הסכם בין שני המנהיגים בדבר מענק בן חצי מיליארד דולר, שגרמניה החלה להעביר לישראל, ובדבר מכירת נשק לישראל במחיר אפסי. בסופו של דבר התברר שהנשק שיוצר על ידי אותם מדענים היה מאיכות ירודה, ונשק להשמדה המונית כלל לא תוכנן. אולי יש כאן לקח שכדאי להפיק.

אסיים בפן האחרון, ולא השולי שבהם, שכבש את לבי. בן-גוריון היה איש ספר ואיש רוח. אולי יותר מכל, השילוב הזה של הרוח עם הכוח הוא העומד ביסוד אישיותו, והוא שמרומם אותו ומייחד אותו. ובמילותיו של בר-זהר: כך התגבשו בו בהדרגה שני המרכיבים הבסיסיים שאפיינו את אישיותו: הכוח והרוח, התנופה והעיון, המחץ וההגות. התמזגו בו איש המעשה והכוח הפוליטי עם ההוגה הסקרן, הלומד, שתרבותו העניקה לעשייתו ממד היסטורי ורוחני מרהיב.

מיכאל בר-זהר הוא היסטוריון מעמיק וסופר מוכשר. בן-גוריון היה אדם רב-פעלים ורב-זכויות, כריזמטי ומעורר השראה. הביוגרפיה אודותיו היא מסמך מרתק ומאוד מאוד מומלץ.

עם עובד

1975

בן-גוריון

יומן חורף / פול אוסטר

yoman_choref2

דבר עכשו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

פול אוסטר בן הששים וארבע חוזר ב"יומן חורף" אל פרקים מחייו, מילדות ועד למועד הכתיבה. הוא מספר על ארועים שחרטו בו צלקות פיזיות, על יחסיו עם ילדות בילדותו ועם נשים בבגרותו, על כל הדירות בהן התגורר, על מות הוריו ועל מקרי מוות וכמעט-מוות אחרים שחווה, על התמוטטותו הפיזית לנוכח משברים נפשיים. כמה מן הארועים מתוארים בקצרה, אחרים בהרחבה. מרבית הזכרונות כרוכים בכאב כלשהו, מיעוטם משעשעים.

אוסטר ניחן בכישרון לתאר באופן חי ומשכנע מאורעות ורגשות. הבעיה מבחינתי בספר הזה היא שמקבץ הזכרונות שלו פשוט משעמם בעיני. אולי משום שמרבית סיפוריו בנאלים, אולי בגלל הבחירה לדחוס יחדיו סיפורים שונים, שאמנם מסודרים כרונולוגית אך אינם יוצרים רצף והמשכיות, ודי בוודאות בגלל הגוף השני, שבו הוא משתמש כשהוא מספר לעצמו על עצמו. הסגנון הזה מחזיק יפה פסקה או שתיים, אבל לאורך ספר שלם הוא מלאכותי ומעיק.

למרות הענווה שהסופר מייחס לעצמו, הספר כורע תחת "אני, אני, אני" מייגע, גם כשהוא מומר לפורמט של "אתה, אתה, אתה". זו הסיבה לכך שבניגוד להבטחה על הכריכה הספר אינו "מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו". זה לא בלתי אפשרי לספר סיפור אישי לחלוטין, שיגרום לקורא לחוש כאילו הציץ הסופר אל תוך נפשו – קרל אובה קנאוסגורד מדגים זאת בשלמות. פול אוסטר, לעומת זאת, מאפשר לקורא להציץ אל תוך עולמו הפרטי, מבלי להציע הדדיות. נסיון נוסף שלי להתיידד אתו כשל.

Winter Journal – Paul Auster

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

המשת"פ / פול בייטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a9d7aad7a42

בספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "אמריקנה", עלתה השאלה כיצד אפשר לכתוב בארצות-הברית ספר על גזע. בשיחה שמנהלות כמה מן הדמויות בספר עולה הטענה כי אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע. פול בייטי היה מן הסתם מביע דעה אחרת לגמרי. "המשת"פ" רחוק מלהיות לירי ומעודן. הוא ישיר מאוד, בוטה, ואין צורך לחפש בין השורות כדי להבין במה הוא מטפל. כשבייטי שואל איך אפשר לכתוב או לדבר על גזע, זוהי התשובה שהוא נותן: כשאנשים שואלים, "למה אנחנו לא יכולים לנהל שיחה כנה יותר על גזע?", הם בעצם מתכוונים לומר, "למה כושים לא יכולים להתנהג בהגיון?", או "לך תזדיין, חתיכת לבנבן. אם אני אגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, יפטרו אותי יותר מהר משהיו מפטרים אותך אם היה יותר קל לדבר על גזע". וכשאנחנו אומרים גזע אנחנו מתכוונים ל"כושים", כי נראה שלאף אחד משום זרם אין שום בעיה לפלוט כל מיני שטויות על אמריקנים ילידים, על היספנים, על אסיאתים ועל הגזע החדש של אמריקה, הסלבריטי.

רוחו של הספר משתקפת כבר במשפט הפותח אותו: אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. סטראוטיפים ישובו ויידונו בספר לכל אורכו. מייצגם הבולט ביותר הוא הומיני ג'נקינס, דמות בדויה, שכילד היה חלק מצוות השחקנים בסדרה The Little Rascals / Our Gang בזכות מה שבייטי מכנה "חמידותו השחורה כפחם". ארבעה השחקנים השחורים בסדרה, כך למדתי מחיפוש ברשת, התיחסו בבגרותם לטענות על סטראוטיפיות בעיצוב דמויותיהם, וטענו שאין המדובר בגזענות, שכן גם דמויות אחרות עוצבו באופן דומה (ילד שמן, ילדה בלונדינית יפה, וכיוצא באלה). הומיני מרבה להתייחס לטענות אלה, וכמי שכוכבו דרך לזמן קצר ודעך, הוא חי במידה רבה את תהילת עברו.

עלילת "המשת"פ" מתרחשת בעיירה דיקנס שנמחקה מהמפה. בעבר נועדה להיות שכונה חקלאית בתוך לוס אנג'לס, אך רוב תושביה, שכמעט כולם אפרו-אמריקאים, הפכו את השטח החקלאי לחצרות גדולות, ורק המספר, נאמן לחינוכו של אביו – פסיכולוג ניסויי שבנו היה שפן הנסיונות שלו – שומר על צביון חקלאי בשטחו. עם השנים נבלעה השכונה בתוך העיר רבתי, גבולותיה נמחקו מן המפות, ושילוט שכיוון אליה נעקר. המספר, עייף מגזענות ומפוליטיקלי קורקט, מודע להפרדה שמתחת לאינטגרציה, נוקט מהלך מפתיע: הוא משיב לשכונה את גבולותיה ואת זהותה הנפרדת, מחיה את ההפרדה הגזעית, ואף הופך אדונו של הומיני, שכחלק מכמיהתו אל העבר חוזר מאה וחמישים שנה אחורה, ומלהק עצמו מרצונו כעבד.

מול המספר, ששמו הפרטי אינו ידוע ושם משפחתו Me, עומד פוי צ'שייר, חבר בקבוצת האינטלקטואלים של דום-דום דונאטס, שייסד אביו של המספר. פוי עוסק, בין השאר, בשכתוב ההיסטוריה הספרותית של ארצות-הברית. כך, כדוגמא, הוא כותב מחדש את "הקלברי פין", מחליף 'עבד' ב'מתנדב כהה עור', ומשנה את שם הספר ל'הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו-אמריקני ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן הקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה'. המספר, לעומתו, סבור כי מארק טוויין לא השתמש מספיק במילה 'כושי' […]. כלומר, למה להאשים את מארק טוויין רק כי אין לך סבלנות ואומץ להסביר לילדים שלך שיש כינויים גזעניים ושבמהלך חייהם הקטנים והמוגנים עלולים לקרוא להם "כושי" או גרוע יותר, הם יעזו לקרוא למישהו אחר "כושי". הוא פוסל את שכתוב ההיסטוריה או את ההתעלמות ממנה, ומאבחן כי זה ההבדל בין העמים המדוכאים בעולם לבין השחורים באמריקה. הם נודרים לעולם לא לשכוח, ואנחנו רוצים שהכל יימחק מהגליון, ייחתם וייעלם בארון התיוק לנצח. בכיוון הפוך למגמה זו הוא, כאמור, מחיה את העבר.

כפי שאפשר אולי להתרשם מן המובאות שלמעלה, "המשת"פ" הוא ספר סאטירי נושכני, בוטה, מצחיק ומריר. הספר שופע עושר תרבותי מסחרר, עתיר אזכורים בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ועוד. כמה מן האזכורים הכרתי, אני מניחה שבכמה מהם לא הבחנתי, ורבים נהניתי ללמוד (ביניהם, אפיון מצב הרוח בשכונה באמצעות שירה של נינה סימון Mississippi Goddam). בייטי עצמו הופתע מהגדרת הספר כסאטירה, והוטרד מן האפשרות שההיבטים הקומיים יאפילו על הדיון בנושאים המהותיים. מבחינתי, למרות שבמקומות רבים הספר מצחיק עד דמעות, המסרים הרציניים שלו ברורים, ובייטי משקף בחדות ובבהירות את חווית השחורוּת. בשונה מטא-נהסי קואטס, הקול הזועם של הקהילה האפרו-אמריקאית, פול בייטי אינו מצטייר כמריר או כנקמני. הגזע והגזענות הם עובדה שאינה מתפוגגת, כעת השאלה היא איך חיים עם עובדה זו.

גיא הרלינג תרגם יפה, תוך שהוא מתגבר על מכשלות הנובעות ממשחקי מלים ומביטויים מקומיים ותלויי תרבות.

"המשת"פ" זכה בפרס המאן בוקר ל-2016, לגמרי בצדק.

The Sellout – Paul Beatty

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מרחק ביטחון / סמנתה שְוֶבְּלין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d797d7a7_d791d799d798d797d795d79f2

למה אמהות עושות את זה?

עושות מה?

את הענין של להקדים כל מה שעלול לקרות, הענין של מרחק בטחון.

כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נורא. סבתי הנחילה את זה לאמי כל ילדותה, אמי הנחילה את זה לי כל ילדותי, ועכשו תורי לדאוג לנינה.

אשה שוכבת במיטה במרפאה כלשהי. לידה יושב ילד. הוא דוחק בה לספר את סיפורה, כדי להביא אותה לרגע שבו התערער הכל, או כפי שהוא מגדיר זאת "הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים". הוא מכוון אותה בשאלות, לפעמים תורם מידע משל עצמו, מנסה למקד אותה בעיקר. בהדרגה נגלה שהאשה, אמנדה, הגיעה לחופש בכפר עם בתה נינה. כאן פגשה את קרלה, אמו של דויד, אשה מיוסרת, שכדי להציל את בנה מהרעלה הסכימה שמרפאה כפרית תעביר לגופו נשמה של ילד אחר, ומאז היא מתמודדת עם ילד יוצא דופן, מזרה אימה. ההרעלה, אמיתית או מטאפורית, פגעה בילדים נוספים בכפר, ועיוותה את גופם ואת נשמתם. אמנדה מוּנעת מכוחו של מרחק הבטחון מבתה, עליה היא שומרת כעל בבת עינה, חשה כאילו חבל קושר אותן זו לזו, ובמצב של סכנה, אמיתית או מדומינת, הוא מושך את האם ומקצר את המרחק בינה לבין הבת.

הנושא, אם כך, הוא הקשר המגונן בין אמהות לילדיהן, נושא קרוב ללב ומעניין. הביצוע, לעומת זאת, לא דיבר אלי כלל. הספר הזוי, אל-טבעי, מרחף בספֵירות מעורפלות, ולמרות ציטוטי הביקורת בקומוניקט הנלווה, הוא אינו מפחיד. אני מניחה שאפשר לחפור במשמעויות, לערום פרשנויות, אבל יש לי הרגשה שהמאמץ לא יניב רבדים סמויים. יש לציין שהספר נמנה עם הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2017 (השנה בה זכה ספרו של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"), אבל בעיני הוא התחכמות שלא עלתה יפה.

לא לטעמי.

Distancia de Rescate – Samanta Schweblin

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

לבדו ימות האדם / דויד הוארת

לבדו ימות האדם

ב-29 במרס 1943 סיימה ספינת דיג את מסעה שהחל באיי שטלנד שבצפון סקוטלנד, והטילה עוגן במפרץ נסתר באחד האיים בצפון נורבגיה. צוות הספינה מנה שמונה אנשי צוות וארבעה נוסעים, שנשלחו על ידי מִנהלת המבצעים המיוחדים בבריטניה (זו שהפעילה את אנשי המחתרת שפוצצו את "מבצר החורף"). הספינה נשאה מטען של נשק וחומרי נפץ, ומטרתם של הארבעה היתה להפעיל תאי מחתרת באזור, ולשבש את פעילות הגרמנים שחלשו על התנועה הימית בים הצפוני. על מנת לעבור מן האי ליבשה, פנו אל חנווני, ששמו הופיע ברשימת האנשים האמינים שהיתה ברשותם. אתרע מזלם, והתברר שלא היה זה האדם שאותו חפשו, אלא אדם הנושא אותו שם, שקנה את חנות המכולת מקודמו. החנווני לא הצליח להחליט אם האנשים היו אכן אנשי מחתרת, או גרמנים מתחזים שביקשו להפילו בפח. הפחד ממלכודת גבר, והוא החליט להתייעץ עם פקיד ממכריו. הפקיד, שנשא משרה ממשלתית, סבר כי מחובתו לדווח לגרמנים על כל ידיעה חשודה. כתוצאה מכך תקפו הגרמנים את הספינה, הרגו במקום אחד מאנשיה, ופצעו ושבו – ואחר כך עינו והוציאו להורג – את כל האחרים למעט אחד. כך החל מסע ההישרדות של יאן באלסרוד.

במשך חודשיים נדד יאן במרחבים הקפואים ומוכי הסערות. במהלך הקרב על הספינה נפצע בכף רגלו, ויצא לדרך עם מגף גומי אחד ורגל שניה יחפה. לאחר שנעזר בתושבים מקומיים כדי לעבור את המיצר מן האי ליבשה, ניסה לעשות דרכו לגבול השבדי, אך נקלע לסערה, איבד את ראייתו בשל זוהר השלג, ובמשך שלושה ימים קרטע בהרים עיוור והוזה, חושש לעצור כדי לא לקפוא. שיחק לו מזלו, ובעוורונו נתקל בדלת בקתה. שיחק לו מזלו שוב, ובני הבית לקחו על עצמם לטפל בו ולהעבירו לתחנה הבאה בדרך אל הגבול. בשבועות הבאים עבר חוויות מסמרות שיער, כששהה לבדו בקבר שלג, ונאלץ לקטוע במו ידיו את אצבעות רגליו שנרקבו בתקווה שבכך יציל את רגליו. תושבי שני ישובים, משני צידי ההר שבמרומיו המתין להצלה, דאגו לכלכלתו, כשהם מסכנים עצמם נוכח חשדנותם של הגרמנים שהוסיפו לרדוף אחר הניצול היחיד מן הספינה.

הסופר דויד הוארת, שהיה אף הוא פעיל במִנהלת המבצעים המיוחדים, ובין השאר שירת במִפקדת איי שטלנד, מתאר את שעבר על יאן באלסרוד יום אחר יום. האקלים הארקטי האלים מנשב בין דפיו, ובדידותו של הנרדף הפצוע מוחשית. הוארת מתאר גם את חייהם של תושבי צפון נורבגיה, שהיו מנותקים כמעט לחלוטין מכל שארע בעולם, ואף על פי כן היו רבים מהם להוטים לתרום ולו מעט למאמץ המלחמתי. עיקר פעילותם התמקדה בתמיכה במשפחותיהם של קורבנות הגרמנים, וכשהזדמן להם לסייע סיוע פעיל לאיש מחתרת נרדף, התמסרו למשימה. הוארת מתייחס בסלחנות לאלה שהלשינו על אנשי הספינה, וכותב: בעוד שהחנווני עשה למען בטחונו, והפקיד עשה את מה שכינה לאחר מכן כחובה, הנה הביאו מעשיהם לידי מיתת חמישה-עשר איש. אף על פי כן, אין רשאי איש, שמעודו לא חי בשלטון כיבוש של הגרמנים, להשמיע דברי תוכחה על מעשיהם.

כיצד הצליח אדם יחיד, פצוע ונרדף, לשרוד בתנאי מחסור וקור, שוכב בקבר שלג עשרים ושבעה ימים רצופים? גם הוארת תוהה ומנסה להבין: סוד כמוס הוא מה קיים אותו בכל הימים ההם. לא התקוות קיימוהו, כי נואש מכל תקווה, וכן לא היה שרוי בתנאים הנחשבים חיוניים לאדם. אפשר שההשערה הנכונה ביותר היא, כי יאן נשאר בחיים בשל בחילתו העקשנית למוות, מכל שכן שזו מיתה משונה ומוקצה מחמת מיאוס.

"לבדו ימות האדם" הוא סיפור מופלא על דבקות בחיים, ועל גבורתם של אנשים פשוטים שתחת אימי הכיבוש הנאצי לא הססו להרתם במסירות להצלתו של אדם יחיד.

We Die Alone – David Howarth

עם עובד

1958 (1955)

תרגום מאנגלית: צבי שולדינר

לבדו ימות האדם3 לבדו ימות האדם4

כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת / יאיר גרבוז

l_32-204481

כותרת משנה: ציורים מספרים ביוגרפיה

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", והוא זכור לי כמשעשע ברובו. למען האמת, זה הפן היחיד ביצירתו של גרבוז שהיה מוכר לי. כשהזדמן לידי "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", חשבתי שזו הזדמנות לשחזר חווית קריאה נעימה, לטעום מעט ביוגרפיה פרטית וציבורית, וללמוד אודות מכלול יצירתו, כפי שמרמזת כותרת המשנה.

גרבוז כותב בכשרון סיפורי, ואת קטעי הביוגרפיה קראתי בענין ובהנאה. הוא מספר על חייו כילד בגבעתים, על בית הוריו, על שרותו הצבאי, על האהבה ממבט ראשון, על חווית היות צייר בקיבוץ, על חווית ההוראה, ועל התפתחותו כאמן. לשונו חדה, אבחנותיו מושחזות, והוא מצליח להחיות מקומות ודמויות. גרבוז מבקר את סביבתו ואת עצמו באותה מידה, אם כי, כפי שקורה לעתים קרובות אצל אנשים היורדים על עצמם, הביקורת העצמית כרוכה במידה רבה בהערכה עצמית גבוהה שמנסה להסתתר ונכשלת.

הבעיה, מבחינתי האישית, היא שרובו של הספר פחות סיפורי ויותר פרשני. גרבוז מתייחס ליצירותיו בפירוט רב, כולל טכניקות של יצירה ויזואלית, מובאות רבות מיצירות טקסטואליות, וגלגוליהן של עבודות מחומר הגלם אל היצירה המוגמרת. מכיוון שהקטעים הביוגרפים הם לגמרי מוכווני יצירה, הספר הוא במידה בלתי מבוטלת ביוגרפיה של היצירות ופחות של היוצר, למרות שאי אפשר להפריד בין השניים. אודה ואתוודה שבפרקים רבים לא ירדתי לסוף דעתו (ובאופן משעשע גם הוא עצמו לא תמיד ידע להסביר מה רצה לומר בקטעי פרוזה ושירה שכתב לפני שנים רבות). ניצלתי את ההזדמנות לעיין בציוריו הזמינים ברשת, ולמרות שטעמי נוטה לכיוונים אחרים כמה מהם נשאו חן בעיני. אסתפק בהנאה החזותית ללא פרשנויות.

בשורה התחתונה: ספר לשוחרי גרבוז.

עם עובד

2000

בית פושקין / אנדריי ביטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d799d7aa_d7a4d795d7a9d7a7d799d79f2

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d797d796d7a8d794_d79ed7a2d79ed7a7_d7a8d7a4d790d799d79d2

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018