על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו

אדם יושב ברכבו, ממתין לאור ירוק. רגע לפני שהאור מתחלף, הוא מתעוור. האדם שמתנדב להסיע אותו לביתו מתעוור אף הוא. כך גם רופא העיניים שאליו פנה בבקשת עזרה, והמטופלים שהמתינו אתו לתורם, ואשתו של העיוור הראשון. בשונה מאובדן ראיה רגיל, המתבטא בחשכה, העיוורים החדשים טובלים בלבן זוהר. המגפה הלבנה מתפשטת במהירות, והשלטונות נוקטים בצעדים קיצוניים. אלה שכבר התעוורו, וגם אלה שחשודים כנשאים, נכלאים בתנאים לא תנאים במבנה ששימש בעבר כבית משוגעים. לאנשי הצבא השומרים עליהם מורים לירות על מנת להרוג את מי שינסה לצאת. מזון ניתן להם במשורה, שירותים אחרים אינם ניתנים כלל. העיוורים מופקרים לגורלם במבנה בלתי מתוחזק, שאכן הופך בתוך זמן קצר לבית משוגעים.  

אשה אחת נכנסת להסגר מרצונה. כשרופא העיניים נלקח מביתו, טוענת אשתו שגם היא עיוורת, ונלקחת אף היא. כדי לא להיות קורבן לתסכולם של העיוורים, או כדי לא להפוך למשרתת שלהם – משימה בלתי אפשרית משום שמספרם עולה בהתמדה – היא מסתירה את החריגות שלה.

סאראמאגו מגולל יום אחר יום את ההתרחשויות בהסגר, שבו מהווה הקבוצה הגרעינית שסביב הרופא ואשתו חבורה מלוכדת נפרדת. לאיש מהם הוא אינו מעניק שם, והם מזוהים באמצעות המאפיין הראשון שבו הוצגו בספר: הרופא, אשת הרופא, העיוור הראשון, אשת העיוור הראשון, הזקן בעל הרטיה השחורה, הבחורה במשקפים השחורים, הילד הפוזל. כשהמגפה תתקוף את המדינה כולה, כולל החיילים שבשער, והסגר יאבד משמעות, תוסיף הקבוצה לשמור על לכידות.

אנשים מסוגלים לעשות מעשים נוראים כשאין מי שמסתכל עליהם. "אל תחשבי שהעיוורון הפך אותנו ליותר טובים", אומר הרופא לאשתו. "הוא גם לא הפך אותנו ליותר גרועים", היא מאמינה. בעלה סקפטי יותר: "אולי, אבל אנחנו מתקדמים לקראת זה". ימים יוכיחו שצדק. אנשים גונבים מזון זה מזה, מטנפים את המקום ללא בושה, ומתבהמים בחסות האנונימיות. כל דאלים גבר גם בנסיבות בהן נדרשת חמלה: אחד העיוורים, המחזיק ברשותו אקדח, מארגן כנופיה המשתלטת על כל המזון, ודורשת תמורתו תחילה חפצי ערך ואחר-כך את הסגרת הנשים לשימושם.

את החסד והחמלה, את היכולת להתאחד ולתמוך, מעניק סאראמאגו לנשים. אשת הרופא היא, כאמור, היחידה שמסוגלת לראות, הן במובן הפיזי והן בכושרה לראות נכוחה. החמלה שהיא מרעיפה על חברותיה המעונות יוצרת כוח נשי, היופי היחיד בתוך הכיעור. אפיזודה עוצמתית מתוארת אחרי שמגיע תורן להאנס על ידי העיוורים התוקפנים, כדי לקבל את מנות האוכל המיועדות לחדר בו הן שוהות יחד עם גברים אחרים. אשת הרופא מוצאת דרך לרחוץ את גופתה של אשה שלא עמדה בסבל, ונשות החדר כולן רוחצות זו את זו, מסירות מגופן את זוהמת מגעם של הזרים. הגברים בחדרן, כותב סאראמאגו, "לא ראו, לא יכלו לראות", ותוספת ה"יכלו" מקפלת בתוכה את כל ההבדל שבינם ובין הנשים. "צדק מי שאמר שהעיוור הגרוע ביותר הוא זה שלא רוצה לראות", יאמר הרופא במועד מאוחר יותר. הכוח הנשי שומר על לכידותו גם לאחר היציאה מההסגר, כשהתנאים נעשים מעט קלים יותר. "אנחנו האשה היחידה בעולם שיש לה שתי עיניים ושש ידיים", אומרת אשת הרופא לאשתו של העיוור הראשון ולבחורה במשקפים השחורים.

הספר שופע רעיונות, לפעמים הם ברורים ומפורשים, כמו הגילוי שיד נעלמה, אולי ידו של הכומר, כיסתה את עיני דיוקנאות הקדושים בכנסיה – "הכומר הזה כנראה חולל את חילול הקודש הגדול ביותר בכל הזמנים ובכל הדתות, הצודק מכולם, והאנושי באופן הכי רדיקלי, כשבא לכאן להכריז סוף סוף שאלוהים אינו ראוי לראות". לפעמים הרעיונות מסתתרים בתוך חילופי דברים סתמיים לכאורה, ויש לקרוא בתשומת לב כדי לקלוט אותם. למעשה, הספר ראוי ליותר מקריאה אחת כדי להתרשם ממנו, לא רק מיכולתו של סאראמאגו לספר סיפור, אלא בעיקר מכשרונו לארוג לתוכו את רעיונותיו.

הספר מעניין לקריאה בכל עת, אך יש בו משמעות נוספת בתקופה זו, כשהמלים מגפה, סגר וחיסון הן חלק מחיינו. בימי הקורונה הראשונים היו שאמרו כי אין ספק שנצא מן המגפה ענווים יותר, מתחשבים יותר. זה לא קרה לנפגעי המגפה הלבנה של סאראמאגו, זה לא קרה כאן. "הנס היחיד שאנחנו יכולים לחולל הוא שנמשיך לחיות", אומרת אשת הרופא, "לתמוך בשבריריות של החיים יום אחר יום, כאילו הם עיוורים שאינם יודעים לאן ללכת, ואולי ככה זה באמת, אולי הם באמת לא יודעים, הם מסרו את עצמם לידינו אחרי שנתנו לנו תבונה, ותראו לאן הבאנו אותם". חומר למחשבה.

במאמר מוסגר אוסיף שלמרות ש"על העיוורון" הוא כנראה הפופולרי ביותר מבין ספריו של סאראמאגו, הוא אינו ממריא לגבהים של "הבשורה על פי ישו", "דברי ימי מנזר" ו"רפסודת האבן". משום שהוא ממוקד יותר מהם, אין בו אותה מידה של מגוון סיפורי ורעיוני עשיר שמעניק לספרים האחרים תחושה של תגלית מסחררת. אין בכך משום אי המלצה על ספר זה, כי סאראמאגו מבריק גם ביצירה "חדגונית" יותר. מרים טבעון תרגמה נפלא, כרגיל, והספר קריא, מעניין ומומלץ.

Ensaio sobre a Cegueira – José Saramago

הספריה החדשה

2000 (1995)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון