מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

2533524-46

"מועדון המכוניות של מצרים" מתרחש בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אחרי למעלה מחמישים שנות כיבוש בריטי נחתם ההסכם שהעניק למצרים עצמאות, אך הנוכחות הבריטית במדינה עדיין דומיננטית. מועדון המכוניות מנוהל על ידי בריטי, עם חבריו נמנים עשירי הארץ, והמלך פארוק עצמו – מושחת, הולל ובזבזן – מבלה לילות בקזינו שבמקום. את המועדון מתחזקים ומפעילים משרתים מצרים כנועים, שנבחרו בקפידה והוכשרו לתפקידם על ידי אלקוּ, משרתו האישי של המלך, הרודה בהם ביד קשה, ונוטל לעצמו מחצית מן הטיפים שהם מקבלים. מנהל המועדון מגדיר כך את מעמדם של המצרים: "האירופאים הם שהמציאו את המכוניות, הביאו אותן למצרים ולימדו את המצרים איך להשתמש בהן. האירופאים הם שהקימו את מועדון המכוניות, והם שמנהלים אותו. לעומת זאת תפקידם של המצרים הוא רק לשרת ולשמור. לכן לא יתכן שיהיה שוויון זכויות בין האירופאים למצרים".

סיפוריהן של מספר דמויות מתנקזים אל המועדון. עשיר לשעבר מדרום מצרים, שפשט את הרגל, עובד במקום כשרת. כשהוא סופג מכות מידי עוזרו של אלקו, הוא אינו עומד בהשפלה ומת. כתחליף לקיצבה, שהמועדון אינו מוכן לשלם למשפחתו, מתקבלים שני בניו לעבודה במקומו. מוחמד, רפה-שכל אך בנוי לתלפיות, יפול טרף לתשוקותיהן של נשים מזדקנות, לקוחות של המועדון. כאמל, סטודנט מצפוני, יתקומם כנגד המצב במדינה, כנגד המלך וכנגד הבריטים, ויצטרף למפלגת אל-ופד. סיפורה של המשפחה הוא ציר אחד של העלילה, ובו עוסק אל אסוואני בפוליטיקה המקומית וגם במעמד האשה באמצעות קורותיה של סאלחה, אחותם של מוחמד וכאמל. הציר האחר, המקביל לו ומשולב בו, עוסק במצבם החברתי של משרתי המועדון, בכניעותם ובהתרפסותם, וגם בנסיונות להיטיב את מצבם ובשאיפה לכבוד האדם. משרתים בודדים מעזים לדרוש את ביטול ההענשה הגופנית, ומי שעומד כנגדם הם דווקא המשרתים האחרים, החרדים לפרנסתם ולכודים במנטליות של ביטול עצמי. דעתו של הסופר בענין ברורה, והוא מבטא אותה בתיאור התנהלותם של המשרתים לאחר הסכמתו המפתיעה של אלקו לוותר על האלימות נגדם: "דבר-מה מהותי בהתנהגותם של המשרתים השתנה לאחר ביטול העונש. הם הפכו להיות זריזים, חרוצים וצייתנים יותר מאי-פעם, ביצעו את הפקודות ביעילות וקדו קידה בנימוס, אולם החיוך הכנוע והמתחנן נעלם מפניהם, ובמקומו הופיע חיוך לבבי ואדיב שנבע מתחושות ביטחון, אחריות וגאווה". גם באשר למעמד האשה עמדותיו ברורות, כשהוא משרטט כמה דמויות נשיות חזקות, ומאפשר גירושין מבעל מכה. מצד שני, יש בספר כמה אמירות שמגחיכות נשים, ואלה צרמו לי מאוד. בהקשר זה הצחיקה והעציבה אותי תחושת ההשפלה שחוו כמה מגיבורי הספר כשהולבשו בבגדי נשים. האקט היחיד הזה הטריד אותם הרבה יותר ממאסר ומחקירה שלוותה בעינויים.

נהניתי לקרוא את הספר והתאכזבתי ממנו. אסביר את הסתירה. אל אסוואני ניחן באורך רוח של מספר סיפורים מיומן. הוא פותח את הספר בסיפור על סופר, שמתבודד לצורך סיום כתיבת ספר. ערב אחד מופיעים על סף ביתו גבר ואשה צעירים, ומציגים את עצמם ככאמל וסאלחה, שני גיבורי הספר שזה עתה סיים לכתוב. השניים נותנים לסופר תקליטור, הכולל את הרומן בצירוף פרטים שלדעתם חשוב שייכללו בו. ואכן, הספר מכאן ואילך כתוב ברובו בגוף שלישי, אך בסיומם של מרבית הפרקים מצורפים מונולוגים בגוף ראשון מפיהם של השניים. לאחר הפתיחה, הסופר הסבלני מפליג אל גרמניה, שם ב-1885 מציג קרל בנץ את המכונית הממונעת הראשונה. הסבלנות הזו מאפיינת את הספר כולו, את תנועתו האיטית, את פרטי הפרטים שבו, מקרבת אותו אל הקורא, ועושה אותו יצירה ספרותית נעימה לקריאה. גם הבחירה של הסופר לסיים כל פרק ברגע שיא כלשהו, וליצור כך מתח ורצון להמשיך לקרוא, תורמת לרושם החיובי של הספר. עד כאן צד ההנאה. האכזבה שחוויתי נובעת מן התכנים: בניגוד ל"בית יעקוביאן" הנוקב והממוקד, ב"מועדון המכוניות של מצרים" הסיפור מתפזר, והאמירות שהסופר מבקש להביא בפני קוראיו הולכות לאיבוד בתוך סיפור שגולש לפעמים לסתמיות. הספר צובר עוצמה רק לקראת סיומו, כשהיחסים המתוחים בין הצדדים מגיעים לכדי פיצוץ, הכפפות מוסרות והאלימות משתלטת. דווקא בשלב הזה הסבלנות של המספר מתפוגגת במקצת, וסגירות הקצוות שבחר אינה משכנעת.

"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר קריא מאוד, מספק מבט אל תקופה היסטורית, ומציג דמויות מעניינות. יחד עם זאת, אולי רף הציפיות היה בעוכרי, אך הספר אינו מותיר משקע מספק.

نادي السيارات – علاء الأسواني

טובי

2017 (2013)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

מודעות פרסומת

בית יעקוביאן / עלאא אל-אסוואני

6913399010001009801533no

בית יעקוביאן הוא בנין דירות בלב קהיר. הבנין נבנה על ידי מליונר מקומי, ונקרא על שמו, ובעבר התגוררה בו הצמרת המצרית. עם השנים, כשליבה העסקי והחברתי של העיר נדד לשכונות אחרות, נטשו את הבנין חלק מדייריו. כמה מהדירות הפכו למשרדים, והחדרונים שעל הגג, ששימשו תחילה כמחסנים, הפכו לשיכון לעניי העיר. בתקופה המתוארת בספר, ימי מלחמת המפרץ (שלהי 1990), המגוון האנושי בבנין הוא מעין מיקרו-קוסמוס של החברה המצרית.

מצרים שבספר היא מדינה מושחתת. משרות פוליטיות נקנות בכסף, סחיטה ושוחד הן הנורמה, המשטרה מענה עצירים ללא מפריע, אנשים שנולדו למעמד נמוך נידונו לעוני בלי יכולת לפרוץ מחוץ למעמדם, נשים הן כלי לסיפוק צורכי הגברים. אדם צריך להיות נוכל ערמומי או עשיר, רצוי שילוב של שניהם, כדי להצליח לסדר לעצמו חיים של נוחות או לפחות קיום סביר.

בספר מפורטים הסיפורים של כמה וכמה דמויות, אך דומה כי הסופר בחר לעקוב בעיקר אחרי שניים מדרי הגג, טאהא ובות'יינה. טאהא הוא בנו של השוער בבנין, איסלמי מאמין, השואף להתקבל לאקדמיה לשוטרים. במשך שנים למד בחריצות, הצליח להשאיר רושם חיובי על הבוחנים, ונדחה ברגע האחרון בגלל מעמדו של אביו. בות'יינה, חברתו מילדות ואהובתו, היא בחורה תמה, ששאיפותיה מצומצמות לנישואין לטאהא ולחיים שגרתיים. את תסכולו של טאהא בשל התנפצות חלומו מנצלים האחים המוסלמים. טאהא, תחילה ספקני כלפי שאיפותיהם ומערער על אמונותיהם, נסחף אל התנועה לאחר שעונה על ידי המשטרה. הספקנות מוחלפת על ידי אמונה לוהטת המונעת מן ההשפלה, ושאיפתו החדשה היא לצאת לג'יהאד. בות'יינה, בנסיון לשפר את מעמדה הכלכלי, מתקבלת לעבודה בחנות בגדים, שם מתברר לה שפרנסתה תלויה בחסדים מיניים שתעניק למעסיקה. היא משכנעת את עצמה שכל עוד היא נותרת בבתוליה אין בכך כל רע, אך מכאן נפתחת הדרך למעשים בלתי כשרים אחרים בעבור כסף, עד לנישואין לזקן שאינה אוהבת בשל ההבטחה לחיי נוחות. שני הצעירים האלה, כך עולה מן הספר, מייצגים את האפשרויות המעטות העומדות בפי צעירי מצרים, ומדגימים כיצד המצוקה והתסכול מובילים לפתרונות קיצוניים. תופעה זו אינה יחודית למצרים: אל הואקום שיוצרים חוסר האונים וההשפלה נשאבים אופורטוניסטים הניזונים מן התסכול. מפותים בכסף או בחברה תומכת או באמונה חילופית, מתוסכלי העולם מוצאים בית ומשפחה בחיק קבוצות קיצוניות המציעות מראית עין של גבורה ושל חיים משמעותיים.

אין לי כלים לשפוט אם זו אכן תמונה מדויקת של מצרים, אך מן הסתם ניתן להסיק מן התסיסה והמהפכות שהגיעו אחרי התקופה המתוארת בספר כי אכן הצטבר בציבור המצרי זעם אחרי שנים של חיים תחת שחיתות ואלימות. מכל מקום, הספר כתוב היטב, מיטיב לשלב בין הסיפורים השונים, ויוצר תמונה חיה של החברה ושל הזרמים התת-קרקעיים והגלויים שהניעו אותה.

את הכריכה המרהיבה עיצב  אמרי זרטל

علاء الأسواني – عمارة يعقوبيان

טובי

2016 (2002)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ