הטהור והטמא / קולט

hatahorvehatameh_master

קולט, סופרת צרפתיה ילידת 1873, ניהלה חיים סוערים ויוצאי דופן, תוך שהיא מתעלמת ממוסכמות תקופתה. היא נישאה שלוש פעמים, קיימה קשרי אהבים עם גברים ועם נשים, הופיעה על הבמה חשופה למחצה, לבשה בגדי גברים, והחזיקה בדעות עצמאיות בדבר מותר ואסור, טהור וטמא. בספריה הביאה לידי ביטוי את תפיסת עולמה, ולא היססה לכתוב במפורש על ארוטיקה ועל יחסי זוגיות בלתי שגרתיים. יחד עם זאת נדמה שכל העת שמרה על עמדתה של הצופה מבחוץ, המתבוננת בחברה כולה ובה עצמה מבלי להטמע בה כליל. הביוגרפית ג'ודית תורמן היטיבה לבטא זאת: "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה".

"הספר הזה שבו אני מתיימרת לתרום את תרומתי האישית לאוצר ידיעות החושים", שנקרא בגרסתו המקורית "התענוגות האלה" – שני השמות הולמים – הוא תוצאת ההתבוננות הזו. בתשעה פרקים, העוסקים בהיבטים שונים של העונג, קולט מניחה תחת זכוכית מגדלת את קשרי האהבה והמין שבני אדם קושרים בינם ובין עצמם. במבוא מעניין לספר מצביע המתרגם על מקורו של השם "התענוגות האלה" בספרה "הולדת יום", פתיחתו של המשפט "התענוגות האלה שאנו מכנים, בקלות דעת, גופניים". קולט שבה והדגישה כי מקורם של התענוגות הגופניים הוא בנפש, והיא חוזרת לטיעון זה גם כאן.

קולט משוטטת בין מאורת אופיום בהווה למעונן של בנות זוג במאה השמונה-עשרה, מתוודעת לקשר בין אשה מבוגרת לגבר צעיר, משווה בין הומוסקסואליות גברית לנשית, מתייחסת לתופעת נשים המתלבשות כגברים, מציגה את גרסתה לדון ז'ואן, ומנתחת את הקנאה. נקודת המבט היחודית שלה מעניינת, וכך כמה מן הדברים שהיא כותבת על עצמה, אם כי יש לזכור שבספרים חושפניים לא פחות כתבה, "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי".

תוך סיכון של הוצאת דברים מהקשרם, שכן קולט בונה את עמדותיה נדבך על נדבך, הנה כמה מרעיונותיה, בתרגומו היפה של ניר רצ'קובסקי:

על ידידיה ההומוסקסואלים: "מהם למדתי שלא זו בלבד שגבר יכול להיות מסופק באהבתו לגבר אחר, אלא שמין אחד יכול לשכוח כליל את המין האחר, עד כדי ביטולו. זה היה שיעור שונה בתכלית מזה שלמדתי מן הגברות במקטורנים, אותן משמיצות גברים נוטרות ומזויפות, שהיו עסוקות בלי הרף בגבר". ובהקשר זה, על הומוסקסואליות נשית: "התיימרה לעמוד כשווה מול שווה מול ההומוסקסואליות הגברית האיתנה בשלוותה […] לבסוף ויתרה".

על הקשר בין נשים: "שתי נשים שחיות יחד חיי אהבה מגלות סוף-סוף שמקור נטייתן ההדדית אינו חושני […] נאמנותן של שתי נשים אינה בוקעת מן התשוקה, אלא תחת כנפיה של מעין קרבת משפחה". לענין זה המופת שלנגד עיניה הוא של הנשים מלנגולן.

על עצמה בהתייחס לאנדרוגיניות הנפשית, להבדיל מן התחפושת החיצונית: "בעת ההיא אכן ייחלתי בסתר להיות אשה […] קיוויתי להפטר מהדו-משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עמה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר […] אבל הגבר, מצדו, לא הלך שולל. הוא ידע שאני גברית באיזו נקודה שלא הצלחתי למקם".

באותו כשרון, שבו כתבה קולט את ספרי הפרוזה, ביניהם "החתולה" ו"שרי" המומלצים, כתבה גם את "הטהור והטמא" העיוני. הערכים החברתיים השתנו מאז ימיה, אך נפש האדם בבסיסה לא השתנתה, ותובנותיה של הסופרת רלוונטיות ומעוררות מחשבה וענין גם היום.

Le Pur et l’Impur – Colette

אפרסמון

2019 (1932)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

נדיבות טובה / רחל מראני

ned_master

כותרת משנה: על נתינה, חמלה ואסירות תודה

רחל מראני, שהקימה את "הקרן למצוינות בתרבות" וניהלה אותה במשך כעשור, יצאה למסע אישי לחקר הנדיבות. לכאורה, נושא פשוט ומובן כמעט מאליו – "ואהבת לרעך כמוך", "צדקה תציל ממוות", אמירות אלה ואחרות מקיפות אותנו מילדות, לצד מצוות כגון מעשר והכנסת אורחים. עזרה לזולת ברמה כזו או אחרת היא בגדר נורמה טבעית, ונדיבות נחשבת לתכונה ראויה להלל. מסתבר, כפי שהסופרת כותבת בערך במחצית הספר, כי "הנושא הולך ומתגלה כמורכב יותר מהצפוי, כמשתנה ורב-פנים", וגם "נראה שיש רק תשובה אחת מדויקת באשר למניעים האנושיים לנתינה: הם אין-סופיים… הם רבים ומגוונים, מובנים וגם מפתיעים, לעולם אינם עומדים כשלעצמם, ותמיד מעורבבים זה בזה, לבלי התר".

"נדיבות טובה" חוקר את הנתינה, וגם את קבלתה, בעשרות היבטים שונים, תוך הסתמכות על מקורות מגוונים, תרבותיים, דתיים, מדעיים ועוד. הנה מדגם מִיָּם נושאיו של הספר.

מחקרים ביולוגיים מראים הבדלים במבנה המוח של פסיכופטים לעומת זה של אלטרואיסטים; שיבוש במאזן ההורמונלי גורם לנדיבות יתר; תצפיות בבעלי חיים מוכיחות את יתרונות האלטרואיזם ושיתוף הפעולה על פני אנוכיות. האם נדיבות היא תוצר של האמיגלדה? האם טוב הלב מותנה בהורמונים? האם, כדברי ריצ'רד דוקינס, הגנים האנוכיים מכתיבים הקרבה עצמית של היחיד לתועלתם?

נדיבות, כשם הספר, היא טובה. האם היא טובה תמיד ובכל קנה מידה? תרבויות שונות, ופילוסופיות שונות, הצביעו על יתרונות דרך הביניים בכל, וכך גם באשר לנדיבות. הרמב"ם, שנמנה עם תומכי שביל הזהב, המליץ על נדיבות כ"בינונית בין הקמצנות והבזבזנות". בהקשר זה הספר דן בהתמכרות לפילנתרופיה, ומצביע על תקנת האושא, המגבילה את גובה התמיכה שיכול אדם להושיט לזולת לחמישית מהונו. תקנת המעשר, כידוע, מציבה את הגבול המינימלי.

מתן בסתר מומלץ בדרך כלל כאמצעי לתת מבלי להלבין את פני המקבל. הספר דן בגישה זו לעומת נתינה תוך יצירת קשר אישי.

לנתינה יכולות להיות השלכות שהמקבל אינו יכול לצפות אותן, והן עשויות להיות שליליות. האם תוצאות אלה הן באחריותו של הנותן? או שאולי על הנותן להשתדל לעשות כמיטב יכולתו ולהסתפק בכך?

ועוד בספר, דיון במונח הסליחה; פרק על עידוד הנדיבות באמצעות הבטחה לגמול (או איום בעונש) בעולם הבא ("האם הם לא מאמינים שנדיבות יכולה להתקיים בעולמנו גם ללא איומים בעונש נורא או בהבטחות לגמול שמיימי?"); עיון מעמיק במונחים "הוקרת תודה", "הוקרת טובה" ו"אסירות תודה"; התבוננות בחסידי אומות עולם; חשיבותה של הכנסת אורחים; העמקה בציווי "ואהבת לרעך כמוך" – האם הוא בכלל כמוך? האם אפשר לצוות לאהוב? מיהו הרֵע?; ועוד ועוד.

חגי הופר כתב על הספר סקירה מעניינת מנקודת המבט הפילוסופית. אותי תפסו יותר ההיבטים הפרקטיים שלו. לדוגמא, כשחבר מפרסם רשומה עילגת או לא מקורית, האם להגיב בלייק או בתודה מתוך נדיבות, בהנחה שהכותב נזקק להם? דוגמאות נוספות – האם יש מקום לנדיבות כלפי מי שדורש אותה באופן פוגעני? ומה בקשר להתיחסות למבקש נדבה בצומת? האם נדיבות הורית מחזקת או מחלישה? הספר אינו מספק תשובות מוצקות לכל ההתלבטויות, אבל שופך אור על ההיבטים המורכבים הכרוכים בהן. בסופו של דבר, "רק אתה יכול לבחור איזה בן אדם תהיה, אילו חיים תרצה לחיות, עם לב סגור או פתוח".

אם כל זה נשמע עיוני ופדגוגי, זהו רושם מוטעה. רחל מראני משלבת בספר אגדות ומעשיות ואזכורים תרבותיים מגוונים, לצד סיפורים אישיים ויומיומיים ששיתפו אתה חבריה ומכריה. הפרקים קצרים, הסגנון דיבורי, אישי וקרוב, והצלילה לעומק הנושא מרתקת. על דש הספר מופיעות המלצות על ספרה הקודם של רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה", מתוכן אני בוחרת את מילותיו של אוהד נהרין שכתב כי הוא "אוהב את הכוריאוגרפיה שלו", ולכד במלים ספורות את הסגנון ההופך את "נדיבות טובה" מספר עיון לפרוזה מהנה.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בעיקר משום שאינו מניח אבן בלתי הפוכה, אלא מעניק לכל תת-נושא תשומת לב מזויות ראיה שונות, ומותיר מרחב גדול לקורא להרהר ולהגיע למסקנות המתאימות לאישיותו. כל זה נעשה בחן רב, והספר מומלץ מאוד.

דביר

2019

המצאות מזדמנות / אלנה פרנטה

d790d79cd7a0d794_d7a4d7a8d7a0d798d794_d794d79ed7a6d790d795d7aa_d79ed796d793d79ed7a0d795d7aa2

בשנת 2018 כתבה אלנה פרנטה טור שבועי עבור הגרדיאן. מכיוון שהיא רגילה לכתוב בקצב שלה, ללא לוח זמנים כפייתי וללא מגבלה על היקף היצירה, היתה זו התנסות יוצאת דופן עבורה, והיא נענתה להזמנת העתון לתקופה מוגבלת של שנה. נושאי הטורים נבחרו, על פי בקשת הסופרת, על ידי העתון. "המצאות מזדמנות" מציג את חמישים ואחד הטורים על פי סדר הופעתם בצירוף מבוא. כל אחד מן הטורים מעוטר באיור שובה עין, הרומז על נושא הטור, מעשה ידיו של אנדראה אוצ'יני.

נושאי הטורים מגוונים, ומשותפת להם הנימה האישית הכנה של הכותבת. בין הנושאים מלאכת הכתיבה, יחסי הורים-ילדים, זכרונות, פחדים, הרהורים על מוות, עיבוד ספרים לקולנוע, אהבה ראשונה, יחסים בינאישיים, רמזים ביוגרפיים ועוד. ברוב הטורים שזורה זוית ראיה נשית, לוחמנית למדי.

כמה מן הטורים מובילים לשורת שיא מסכמת מעניינת. הנה שתיים שלכדו את תשומת ליבי: בסופו של טור, שבו היא מספרת על יומן שכתבה בנעוריה, היא כותבת באבחנה דקה שהשליכה את המחברות משום ש"הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשו לזכור את נעורי" (ההדגשה שלי). טור שנושאו שימוש בסימן קריאה, שהיא מתנגדת לו משום שהיא בוחרת באיפוק על פני התוקפנות המשתמעת ממנו, מסתיים בדימוי שנשא חן בעיני: "לפחות בכתיבה עלינו להמנע מלנהוג כמו המנהיגים המטורפים של העולם, שמאיימים, מתמקחים, סוגרים עסקאות וצוהלים כשהם מצליחים, ומחזקים את הנאומים שלהם בצללים של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בסוף כל אחד מן המשפטים האומללים שלהם".

טורים אחדים נגעו בי באופן אישי, אחרים היו מעניינים ומעוררי מחשבה. התקשיתי להזדהות עם אמירותיה הנחרצות על מצבן של הנשים. כך, לדוגמא, באחד הטורים היא כותבת שהיא מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנותן של נשים, לא משום שחסרות נשים רעות, אלא משום שהיא, באופן טבעי לה, תמיד בצד שלהן, שהרי, כדבריה, כל אשה עושה "מאמץ אדיר, מורט עצבים" להגיע לסופו של כל יום בעולם "שמורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית". מטעמים דומים היא מוכנה לאפשר לאשה, המעבדת את ספרה לקולנוע, לשנות אותו כדי להציג את נקודת המבט שלה, כי "אנחנו נמצאות כבר יותר מדי זמן בתוך הכלוב הגברי, ועכשו שהכלוב הזה קורס, צריכה אשה-אמנית להיות אוטונומית לחלוטין". לעומת זאת, לגבר אינה מאפשרת את אותה החרות, כי "לגבר יש כבר אלפי שנים דמיון מובנה של המין החזק. אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי". אפשר להתווכח עם עמדותיה, אבל בכל מקרה הן רהוטות ומנומקות ושוות עיון.

לא תמיד אנחנו נותנים לבנו לעבודת התרגום, המאפשרת לנו לקרוא ספרים מתרבויות שונות, במידה רבה משום שתרגום טוב הוא שקוף. אסיים אפוא במילות הערכה למתרגמים מתוך הטור שכותרתו "לאומיות לשונית": "הגיבורים היחידים שלי הם המתרגמות והמתרגמים… אני אוהבת את המתרגמים במיוחד כשהם גם קוראים נלהבים ומציעים תרגומים. הודות להם האיטלקיוּת נוסעת בעולם ומעשירה אותו, והעולם, עם הלשונות הרבות שבו, חוצה את האיטלקיוּת ומשנה אותה. המתרגמים הללו נושאים לאומים לתוך לאומים אחרים, הם הראשונים שמתמודדים עם אופני הרגשה מרוחקים. אפילו השגיאות שלהם מעידות על מאמץ חיובי. התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד".

ספר מחכים, כתוב בתמציתיות מספקת, מעניין ומומלץ.

L’invenzione Occasionale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: רמה איילון

שני טורים לטעימה

רופא לבן אלים שחורים / אורי שורצמן

rofelavan_master

ד"ר אורי שורצמן, פסיכיאטר ישראלי, מתאר בספר "רופא לבן אלים שחורים" את חוויותיו כרופא בבית חולים מסיונרי ביערות הגשם שבגאנה. כפי שמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק במפגש של הרפואה המערבית עם הרפואה השבטית האפריקאית. בסיכום הספר הוא מציג שתי גישות רווחות ומנוגדות: האחת רציונלית, ולפיה הרפואה המערבית היא חלק מתהליך אבולוציוני המחסל אמונות תפלות, ולכן היא הדרך היחידה לטפל בחולים בכל מקום בעולם. העמדה ההופכית תרבותית-רומנטית, ולפיה רק מי שמכיר את הצופן התרבותי של החולה יכול לרפא אותו. העמדה הראשונה מתעלמת מן השוני הרגשי והתרבותי בין בני האדם, השניה מתעלמת מיתרונותיה של הרפואה המתקדמת. שורצמן מבקש להראות כי יש מקום לשתי הגישות זו לצד זו. החולה האפריקאי, כך הוא טוען, בוחר במי שיכול לעזור לו, יהא זה הרופא הלבן או הקוסם השחור, וההכרה ההדדית של המטפלים משתי האסכולות זה במעלותיו של זה מיטיבה עם המטופלים.

את מסקנותיו תומך הכותב בשורה של תיאורי מקרים מנסיונו. בפרק הראשון הוא דן בשאלת הדיכאון, ועומד על ההבדלים הניכרים בין דיכאון אירופי לאפריקאי. בין השאר הוא בוחן מדוע אצל האפריקאים הדכאוניים יש פחות נטיות אובדניות מאשר במדינות המערב (אולי משום המערכת החברתית התומכת), ולעומת זאת מדוע שכיחות יותר באפריקה הזיות (משום שאמונה בכישוף לסוגיו אינה נחשבת לסטיה מן הנורמה).

הפרק השני עוסק בתופעות היסטריות, ובלגיטימציה שהרפואה האפריקאית נותנת למחלות לא לגיטימיות. הכנסיה הפנטקוסטית מקיימת טקסי גירוש שדים, המשתלבים באמונות המקומיות, במקרים מסוג זה. שורצמן מתאר מקרה של גבר שעבר טראומה שבעקבותיה התעוור. הכומר, שביקש מהרופא לבדוק את האיש, האמין ששליחי השטן נכנסו לגופו, אבל היה סבור שלא די בגירושם, אלא יש לוודא שלא גרמו נזק לרקמות הגוף, ולשם כך יש צורך ברופא. הרופא, מצדו, לאחר שווידא שמדובר בעיוורון היסטרי, מסר אותו לידיו של הכומר, שכן, כדבריו, "לא היתה שום משמעות לאבחנה אם אכן שדים מרושעים הסתתרו בתוך גופו המעונה של ג'וזף, או רק קונפליקטים נפשיים שהתבטאו בתסמינים גופניים. כך או כך, לכומר היתה היכולת לטפל בגבר הסובל".

הפרק השלישי מוקדש לתפיסת המשפחה. מעמד מיוחד ניתן לאבות הקדומים, הווה אומר לכל אבות-אבותיו (ואמהות-אמהותיו) של האדם, וכל אדם הוא תמיד, מלידתו ועד מותו, וגם אחרי מותו, חלק ממרקם משפחתי רציף. הפסיכולוגיה המערבית שונה בתחום זה לחלוטין מזו האפריקאית. בעוד המערבית שמה דגש על האינדיבידואל, ומעודדת גידול ילדים לעצמאות ולנפרדות, הרעיון של ניתוק מופרך לחלוטין מנקודת המבט האפריקאית. ניתוק מההורה נתפס כהתכחשות לקיום העצמי.

הפרק הרביעי עוסק בסכיזופרניה, ומנסה לפצח מדוע מהלך המחלה באפריקה פחות חמור מאשר במערב. בחברות אפריקאיות רבות, האחריות לסכיזופרניה אינה מוטלת על גורמים גופניים, אלא על החולה, שמן הסתם ביצע מעשה מוטעה שפגם בהרמוניה של עם החברה ועם היקום. כתוצאה מכך, התסמינים של המחלה אינם נתפסים כמאיימים, מפני שיש להם הסבר רציונלי, והחולה אינו סובל מסטיגמה. הוא נשאר בתוך המסגרת המשפחתית, ואף נמצא לו תפקיד, כמו שירות במקדשים באתיופיה. הקבלה והלגיטימציה יכולות להסביר את השוני במהלך המחלה בין אפריקה למערב.

הפרקים הבאים עוסקים בהקדשה לכהונה, בתופעת המכשפות ובעובדה המפתיעה שאינן סובלות מהתנכלויות (ההשערה של שורצמן היא שקיומן ממחיש לילדים את הרע המוחלט, כאמצעי חינוכי להבנת הטוב המוחלט על דרך ההשוואה), במצבים דיסוציאטיבים (שינוי במצב ההכרה), ובהתמודדות הבריאה עם המוות, שההכרה בו מעניקה משמעות לחיים.

כל זה אולי עושה רושם דידקטי ופולמוסי, אבל "רופא לבן אלים שחורים" הוא ספר מרתק, הנקרא כשילוב של עיון עם פרוזה ספרותית משובחת. אורי שורצמן מתייחס אל הדמויות שהוא מתאר באהבה, ובעיקר בכבוד, פתוח לקלוט, לשנות תפיסות, ולאמץ את האמצעים הטובים ביותר לטפל בחולים. גם מי שאינו מסכים עם מסקנותיו, ייהנה מן החלון שהספר פותח אל תרבות שונה ובלתי מוכרת.

מומלץ בהחלט.

אריה ניר

2007

רכבת הרים / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d79bd791d7aa_d794d7a8d799d79d2

כותרת משנה: אירופה 1950 – 2017

"רכבת הרים", המשכו של "לגיהינום ובחזרה", מספר את ההיסטוריה של אירופה מ-1950 ועד ימינו. במבוא מספר איאן קרשו שזהו הספר הקשה ביותר שכתב אי-פעם. הסיבה המרכזית לכך היא היעדרו של נושא מרכזי אחד. "לגיהינום ובחזרה" תיאר התקדמות לינארית למלחמת העולם הראשונה וממנה, ולמלחמת העולם השניה וממנה. לדבריו, בסיפורה של אירופה מ-1950 ואילך לא ניתן למצוא לינאריות, שכן זהו סיפור של תפניות, של עליות ומורדות, של שינויים הפכפכים, של קצב גבוה ומואץ של טרנספורמציה. אירופה משנת 1950 דוהרת ברכבת הרים על כל הצעקות והצווחות הנלוות למסע שכזה. נראה לי שקושי מהותי לא פחות הוא בהתיחסות אל אירופה כאל יחידה אחת, כשהיא רחוקה מלהיות כזו. אם בעבר, למרות כל המלחמות הפנימיות, אפשר היה לדבר על "הסיפור" של היבשת, אחרי מלחמת העולם השניה היא התפצלה לגושים, שהשתנו תדירות, וגם בתוכם התנהלו במקביל סיפורים שונים לחלוטין זה מזה. יתרה מזו, אירופה חדלה להיות יבשת סגורה עם היסטוריה פרטית משלה; הגלובליזציה המואצת שילבה לבלי הפרד את סיפורה של היבשת עם סיפורו של העולם. מסיבה זו הספר, שכאמור היה קשה לכתיבה, היה גם קשה לקריאה. קרשו מצביע על מגמות כלליות, אותן הוא נאלץ לפרוט לסיפורים פרטיים של כל מדינה בנפרד, ושפע המידע בספר יוצר עומס כבד.

המגמות הכלליות, והארועים המרכזיים, אותם מונה קרשו, כוללים, בין השאר, את הנס הכלכלי שאחרי המלחמה, את הקמת חומת ברלין (מומלץ בהקשר זה ספרו של פרדריך קמפ, "ברלין 1961"), שלמרות היותה סמל המלחמה הקרה דווקא הביאה לרגיעה פוליטית, את הפירוק המהיר של האימפריות, שעבר כמעט ללא מכאובים אצל הקולוניאליסטים לשעבר. הוא מתאר את תור הזהב במערב אירופה, ואת תור הכסף המקביל לו במזרח, בין 1950 ל-1973, עידן שבא לסיומו עם משבר הנפט. הוא עוקב אחר התגבשות האיחוד האירופי, וקובע כי אחת מחולשותיו נעוצה באי-הצלחתו ליצור תחושה של זהות אירופית. הוא מקדיש פרק נרחב להתקוממויות הסטודנטים בשנות השישים, ולשינויים החברתיים שבאו בעקבותיהן, מפנה את מבטו להיבטים תרבותיים בתחומי האמנות והספרות, ומתרכז במלחמה התרבותית הקרה בתחום המיתוס ההיסטורי, הזכרון והפרשנות. פרקים מרתקים במיוחד, בעיני, עוסקים בפרסטרויקה ובגלסנוסט מבית מדרשו של ג'ורבצ'וב, בקץ המלחמה הקרה, ובהתפוררותה של ברית המועצות. פרק נרחב מתמקד במלחמה המורכבת והאכזרית ביוגוסלביה, רצח אתני שהתנהל מתחת לאפה של אירופה ומתחת לאפו של העולם, וניפץ את אשלית הציפיה לאחדות ולשלום לאחר מותו של הקומוניזם. לאורכו של הספר משולבת תופעת ההגירה, הפנים-אירופית והחיצונית, והשפעתה על החברה. כל אחד מנושאים אלה, ומרבים אחרים, הוא פורט, כאמור, לסיפורה של כל מדינה בנפרד, ומלווה בדברי פרשנות.

למרות שסיפורה של אירופה הוא מקבץ של סיפורים נפרדים רבים, קרשו סבור שניתן להכליל ולקבוע כי היבשת היא כעת מקום שקט יותר, פורח יותר וחופשי יותר מאי-פעם בהיסטוריה הארוכה שלה, יבשת של דמוקרטיות. קרשו הוא היסטוריון, לא נביא, אבל הוא מאמין שטובים הסיכויים להמשך יציבות דמוקרטית, לשיתוף פעולה, ולפתרון קונפליקטים בדרך של משא ומתן. יחד עם זאת, לפרק האחרון בספר נתן את הכותרת "עידן חדש של אי-ודאות", והוא מסיים את הספר במלים, "אין לדעת מה יקרה בעשרות השנים הבאות. הוודאות היחידה טמונה באי-הוודאות. אי-הבטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים. הנפתולים בדרכה של אירופה, העליות והמורדות המציינים את ההיסטוריה שלה לא ייעלמו. בכך אין ספק".

איאן קרשו הוא סופר רהוט והיסטוריון מעמיק, והספר הזה, כמו ספריו האחרים, מרחיב דעת, מוסיף ידע, ולמרוש הגודש מומלץ בהחלט.

Roller-Coaster – Ian Kershaw

עם עובד

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

לדבר עם זרים / מלקולם גלדוול

ledaber_im_zarim42

כותרת משנה: מה כדאי שנדע על אנשים שאיננו מכירים

ב-10 ביולי 2015 עצר בריאן אנסיניה, שוטר טקסני לבן, את רכבה של סנדרה בלאנד, צעירה אפרו-אמריקאית, בתואנה שלא אותתה כשעברה נתיב. הארוע השגרתי, שהיה צריך להסתיים באזהרה, הוביל להתאבדותה של סנדרה שלושה ימים אחר-כך בתא מעצר. המוות המיותר הזה מטריד את מלקולם גלדוול. הוא סבור כי "אילו גילינו יותר התחשבות כחברה – אילו היינו מוכנים לעשות חשבון נפש לגבי הגישה שלנו לזרים והאופן שאנחנו מבינים אותם – היא לא היתה מוצאת את מותה בתא מעצר בטקסס". הספר הוא נסיון להבין את האסטרטגיות שבהן אנו משתמשים כדי לדבר עם זרים, ואת הסיבות הגורמות לאסטרטגיות אלה להשתבש.

גלדוול מעלה בספר מספר טענות מעניינות. הראשונה שבהן היא הקביעה שאנו גרועים בזיהוי שקרנים. חוקרי שב"כ, שופטים, בני אדם מן השורה – כולם מזהים שקרים באותו שיעור נמוך עד מאוד. על פי שורת ההגיון,  האבולוציה היתה אמורה לתת להעדפה למי שניחן ביכולת לעמוד על טיבם של אנשים המבקשים להפיל אותו בפח, ומסתבר שלא כך קרה. הסיבה, לדעתו, היא המחיר הכבד שתשלם חברה שתורכב מחשדנים פרנואידים. גם אם ישקרו לנו מעת לעת, זה לא ימנע מאתנו להעביר הלאה את הגנים שלנו, ולא יטיל איום רציני על הישרדותו של המין האנושי. לתקשורת יעילה, לעומת זאת, יש השלכות אדירות על הישרדותנו. התמורה ממש אינה מצדיקה את הסיכון. ברירת המחדל היא, אם כך, להאמין לבני אדם אחרים, ולהתעלם מספקות. רק כשמצטברים ספקות בכמות שאינה מאפשרת הסבר מניח את הדעת, האמונה מושעית. מסיבה זו ברני מיידוף יכול היה להמשיך לרמות במשך שנים למרות שמועות חשדניות, וג'רי סנדוסקי יכול היה להמשיך לנצל באין מפריע נערים שאימן למרות טענות נגדו.

הטענה הבאה שלו היא שפגישה פנים אל פנים עם אדם אחר אינה משפרת את הסיכויים לזהות אותו כשקרן. הסיבה לכך היא השקיפות, כלומר הרעיון שההתנהגות החיצונית של האדם משקפת באמינות את פנימיותו. אדם נמנע מקשר עין = שקרן. אדם הלוחץ את ידך בחמימות בין שתי ידיו = ישר ואמין בעל כוונות טובות. הבעיה היא שבני אדם אינם מביעים את עצמם בהכרח "על פי הספר". אמנדה נוקס, שישבה בכלא על רצח חברתה, הורשעה בעיקר משום שלא נהגה כמצופה מחברה אבלה.

גדלוול מתייחס גם לענין הצימוד, כלומר ההקשר שבו פועל האדם הזר, היבט שנוטים להתעלם ממנו, והוא מוביל לאי הבנות. הוא בוחן גם את השפעת האלכוהול על ההתנהלות האנושית, ועל קוצר הראיה שהוא גורם, כשהוא מביא להעדפת שיקולים קצרי טווח על פני חוכמתם ומוסריותם של שיקולים ארוכי טווח.

פרק מעניין, ומהותי לפרשת מותה של סנדרה בלאנד, עוסק בשיטותיה של המשטרה. בין השאר הוא מתאר את שיטת השיטור שהוא מכנה "חיפושי ערימת השחת", הווה אומר השעית הנטיה הטבעית של השוטרים לבחור באמת כברירת מחדל, ובמקומה לחשוד בכל. לטענתו, שיטה זו, שנועדה בין השאר לחיפושי נשק, הביאה לעליה מזערית וזניחה במספר כלי הנשק שנתפסו, ולעומת זאת הדביקה תווית של פושע למאות אלפי אנשים שנתפסו כחשודים בשל המירוץ הזה לפרק בני אדם מנשקם. הוא מרחיב את הדיון בשיטה זו גם לתחומים אחרים, כמו הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה, וגם בדיקות ממוגרפיה שגרתיות. בדומה לד"ר בנימין מוזס בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", גם גלדוול טוען שהגילוי המוקדם שהושג בזכות הבדיקות היזומות זניח בהשוואה לאלפי המקרים של זיהוי שווא, שהוביל לטיפולים מיותרים.

אם כל זה נשמע יבש, כדאי לקרוא את הספר גם כדי לראות כיצד מלקולם גלדוול הופך דיון אקדמי לספר מלבב. סגנונו סיפורי, והדוגמאות שהוא מביא מגוונות ומעניינות. כך, לדוגמא, את הפרק על השקיפות הוא פותח בתיאור פרק מ"חברים", ובניתוח הבעותיהם של השחקנים, שכולן תואמות לגמרי את הרגשות שהם אמורים להביע, וזאת כדי לעבור לטענה שבני אדם מחוץ למסך מביעים את רגשותיהם במגוון גדול ובלתי אחיד של הבעות חיצוניות. הוא נודד בין עולם הריגול לעולם העסקים, בין משרד הרופא לאולם המשפט, ומתייחס לנושא המרכזי של ספרו מכמה וכמה היבטים.

קריאת הספר לא תהפוך את הקוראים לגלאי שקר, אבל תפקח את העיניים למכשלות שבדיבור עם זרים, ותעורר מודעות למגבלות ההבנה שלנו.

מעניין, קריא ומומלץ.

Talking to Strangers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן / יוסי יסעור

9900021917b

כותרת המשנה של הספר מפרטת את מטרתו – שיפור תהליך קבלת ההחלטות שלנו באופן אקטיבי ופסיבי – והצעד הראשון בדרך לשיפור הוא הכרה והבנה. יוסי יסעור, מרצה לתורת ההחלטות ולמנהל עסקים, מציג בספר כמה מן הגורמים המשפיעים על האופן בו מתקבלות החלטות, בנושאים כבדי ראש ובנושאים שוליים גם יחד. כמו שקורה לעתים קרובות בספרים מסוג זה, אין בו בהכרח חידוש, אבל יש הצגה בהירה של הדברים, והעמדת משנה סדורה של מה שמובן לאדם הסביר באופן אינטואיטיבי.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

בחירות של אנשים אינן מבוססות רק על העדפותיהם, אלא גם על האופן שבו השאלה מנוסחת. כך, לדוגמא, הצגתם של נתונים זהים לחלוטין, פעם באור חיובי ופעם באור שלילי, תגרום לקבלת החלטות הפוכות. דוגמא נוספת, החלטות לגבי צריכת דלק של מכוניות משתנות אם נתוני הצריכה מוצגים כמספר קילומטרים לליטר לעומת מספר הליטרים לקילומטר.

אנחנו לא נהנים או סובלים ממה שיש לנו, אלא מההפרש בין מה שיש לנו ובין מה שיש לאחרים, או בין מה שיש לנו ובין מה שהיה לנו בעבר או היה יכול להיות לנו. הדוגמאות לענין זה אינסופיות ויומיומיות. חנויות עושות שימוש בעיקרון זה, כשהן מציגות זה לצד זה את המחיר ה"מקורי" ואת המחיר הנוכחי לאחר הנחה. רובנו יודעים שמדובר לעתים קרובות במניפולציה, ועדיין חשים הישג בשל המציאה. כשחברת ג'יי סי פני החליטה לחדול מן המנהג הזה מטעמי הגינות, היא צברה בתוך שנה הפסדים ניכרים. הקונים מעדיפים ליהנות מן המוצר ומן ההנחה, ובלי השלט המכריז על הנחה הנאתם נחצית.

הכאב שנגרם כתוצאה מהפסד הוא כפול מאשר ההנאה הנובעת כתוצאה מרווח. עיקרון זה מסביר את הקושי בניהול משא ומתן, משום שכל צד מאמין שהויתור שלו גדול מזה של הצד השני.

החלטה אקטיבית היא החלטה על שינוי, ואילו החלטה פסיבית היא החלטה על שימור. הבנת העיקרון הזה עשויה לשמש גורם מכריע בהשפעה על החלטות הזולת. דוגמא בולטת היא בנושא תרומת איברי מתים. בדנמרק לא נוטלים איברים של נפטרים, אלא אם כן הצהירו על מראש על הסכמתם לתרום. בשבדיה נוטלים איברים, אלא אם הצהירו מראש על אי הסכמה לתרום. בדנמרק שיעור תרומת האיברים הוא 4%, בשבדיה 86%. הפער הזה מוסבר בקושי לקבל החלטה אקטיבית (לתרום בדנמרק, לא לתרום בשבדיה) לעומת הקלות בה מתקבלת החלטה פסיבית, שפירושה שמירה על הסטטוס קוו.

עוד בספר על השפעת השעה ביום ורמת הרעב או השובע על קבלת החלטות, על הטיית האישוש, על ה"דחיפה הקלה" המסייעת בקבלת החלטה, על החרטה ותפקידה בתהליך ועוד. בסיומו מספק הכותב טיפים לעקיפת המנגנון האוטומטי כדי לאפשר תהליך רציונלי יותר.

הספר כתוב בחן, מרחיב דעת, מועיל ומומלץ.

מטר

2019

סיפורי אולם המשפט / יוסף ויצמן

sipureyulam_master

כותרת משנה: סיפורים ומסקנות מתוך אולמות בתי המשפט

"סיפורי אולם המשפט" הוא אוסף של ארבעים וארבעה מקרים משפטיים, העוסקים בנושאים מחיי היומיום של כל ישראלי. כל אחד מפרקי הספר נפתח בפרטי התיק שבו הוא עוסק, למבקשים להתעמק בו. מבוא קצר מתאר את הסוגיה בה עוסק הפרק, וסיכום קצר תחת הכותרת "מה אנו למדים מזה" חותם אותו. בין המבוא לסיכום מתואר המקרה הנדון, ומוסבר פסק הדין. מי שאינו בקיא בלשון המשפטית ימצא בתחילת הספר מילון מונחים ומילון קיצורים, יחד עם תיאור מערכת המשפט בישראל.

בשפה בהירה, ובתמצות שאינו מרדד את הדיון ואת התובנות העיקריות, מציג עו"ד יוסף ויצמן תיקים משפטיים שכדאי להכיר. בין המקרים שבספר, מכונת הכביסה מתקלקלת, והספק טוען שהאחריות המורחבת אינה תופסת; דקות אחרי הזמנת חופשה באינטרנט הקונה מתחרט, אבל חברת הנסיעות מסרבת לבטל את ההזמנה; ספק פושט רגל, אבל חברת האשראי מסרבת לעצור תשלומים. חשוב לדעת מה קובע החוק במקרים כאלה ואחרים, ולתבוע את הזכויות הנובעות ממנו. גם עצות למקרים יומיומיים פחות מצויות בספר: האם מותר לשירות בתי הסוהר לקבוע שרירותית את מקום המעצר של חשוד לפני משפט? מה דינו של עורך דין שלא זיהה מקרה עוקץ שגרם נזק ללקוחו? מעניינים וחדשניים התיקים העוסקים בסוגיות הקשורות בשינויים בדרך בה בני האדם מתקשרים. האם פרצופון בווטסאפ יכול להעיד על כוונתו של השולח ולהוות אסמכתא לצרכי משפט? האם שיימינג באינסטגרם יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע? בשני המקרים פסק בית המשפט בחיוב.

בשולי הדברים, חבל שספר חיוני ומעניין כזה לא זכה להגהה קפדנית.

בשורה התחתונה: שלא נצטרך, אבל כדאי שיהיה בהישג יד.

ספרי ניב

2019

חיתוך הזהב / מריו ליביו

0770000167409

כותרת משנה: קורותיו של מִספר מופלא

שני מונחים מתמטיים לפתיחה:

חיתוך הזהב, המוכר גם כיחס הזהב, הוא מספר אירציונלי שסימנו פי ɸ, וערכו בקירוב 1.618 (ועוד אינסוף ספרות אחרי האפס). חיתוך הזהב התגלה ככל הנראה על ידי אחד מתלמידיו של פיתגורס, הווה אומר לפני כ-2,500 שנים. בספרו של אוקלידס, "יסודות", הוא כונה בשם פחות מפואר, "יחס קיצוני וממוצע". המתמטיקאי והנזיר פאצ'ולי העניק לו בתקופת הרנסנס את הכינוי "הפרופורציה האלוהית". התמונה למטה, מתוך ויקיפדיה, מדגימה את הקבוע המתמטי: כאשר היחס בין הקטע a לקטע b שווה ליחס שבין a+b ל-b, מתקיים חיתוך הזהב.

סדרת פיבונאצ'י היא סדרת מספרים הנפתחת בשני מספר 1, וכל איבר בסדרה, החל מן השלישי, הוא סכום האיברים שקדמו לו. היחס בין כל שני מספרים עוקבים מתכנס בהדרגה לחיתוך הזהב (כלל זה מתקיים בכל סדרה דומה, גם אם אינה נפתחת ב-1, 1 – מוזמנים לבדוק).

לקבועים מתמטיים, דוגמת ɸ ודוגמת π המוכר אף יותר, ולסדרת פיבונאצ'י, חשיבות רבה בתחומי המתמטיקה הטהורה. מריו ליביו עוקב אחר גלגוליהם, מציג את מופעיהם, ומדגים כמה הוכחות הקשורות בהם. אמנם את המתמטיקה הסבוכה יותר הוא שומר לנספחים, אבל אודה שגם את זו שהוא מציג בגוף הטקסט לא תמיד הבנתי, ואם הבנתי לא ברור אם אזכור (או ביתר כנות, ברור שאשכח). לעומת זאת, נהניתי הנאה מרובה והועשרתי בידע מחלקיו הפחות מתמטיים, והם הרוב, של הספר. ליביו מטפל אחד לאחד בכל המיתוסים שנקשרו בחיתוך הזהב, ומנפץ כמעט את כולם. בניגוד למופעים הרבים של החיתוך בטבע – בקונכיות הנאוטילוס ובפרחי החמניה, אם להזכיר שתי דוגמאות –  המופעים המיוחסים לו באמנות נובעים ברובם ממיסטיפיקציה ומשגיאות מדידה. מן הפירמידות במצרים ועד המונה ליזה והמוסיקה של באך – חיתוך הזהב לא נכלל בתהליך היצירה. באדריכלות ובאמנות הקרובות יותר לימינו יש לחיתוך הזהב נוכחות. כך מסביר ליביו את הנהיה אחר הפרופורציה האלוהית: כל הנסיונות לחשוף את הימצאותו (האמיתית או המדומה) של חיתוך הזהב ביצירות אמנות שונות, במוסיקה או בשירה, מסתמכים על ההנחה שיש בנמצא קנון של יופי אידיאלי, ושאפשר ליישמו הלכה למעשה. אבל ההיסטוריה מלמדת כי האמנים שיצירותיהם עומדות לעד הם דווקא אלה שניפצו את האזיקים האקדמיים הללו. למרות חשיבותו של חיתוך הזהב בתחומים רבים של המתמטיקה, המדעים המדויקים ותופעות הטבע, מוטב לנו לעניות דעתי שנוותר על השימוש בו כאמת מידה קבועה באסתטיקה – אם בצורתו של האדם ואם כאבן בוחן לאמנויות.

חיתוך הזהב הוא נושאו של הספר, אך ליביו מרחיב את היריעה, ומעלה נקודות מעניינות למחשבה. מכיוון שהמספרים כל כך טבעיים בחיי היומיום, לא זכור לי שנתתי את דעתי על השאלה כיצד החלו בני האדם לספור. ליביו מקדיש לנושא זה את הפרק הראשון. הפרק האחרון דן בשאלה מעניינת לא פחות – מהי המתמטיקה, וכיצד שעשועים רוחניים טהורים ובלתי מעשיים בעליל מתגלים כפותרי תעלומות היקום, או בלשונו של איינשטיין: "הכיצד יכולה המתמטיקה, פרי מחשבתו של האדם שאינה תלויה בהתנסות כלשהי, להתאים בצורה כה קולעת למציאות הגשמית?". ליביו מציג את תפיסתו של אפלטון, לפיה המתמטיקה אוניברסלית ואובייקטיבית, וכל שנותר לאדם לעשות הוא לגלות אותה. מולה הוא מתאר את התפיסה המנוגדת הרואה במתמטיקה המצאה אנושית שהתפתחה בדרך של אבולוציה ושל ברירה טבעית. עמדתו שלו משלבת בין שתי התפיסות הללו: המתמטיקה שלנו היא מקבילתו הסמלית של היקום שאנו תופסים, ועוצמתה הולכת ומתחזקת בתמדה מכוח החקר האנושי. מן הפרק הראשון ועד האחרון שורה על הספר רוח ההתלהבות המדעית, החל באהבתו של הכותב לנושאיו, ועבור בדבריו של תיאודור אנדריאה קוק, "אין צורך בשום צידוק לכתיבת הפרקים הללו על תצורות לולייניות, מעבר לענין וליופי שבחקירתן", ושל תומס אקווינס, "החושים מתרוננים על פרופורציות ראויות".

אחרי כל המדידות שהוזכרו בספר, וכל החיפושים אחרי חיתוך הזהב במקומות בהם אינו נמצא, נתקפתי דחף למדוד את הספר בתקווה לגלות שמימדיו נקבעו בהתאם לנושאו. הם לא.

כמו בספרו "למה?", גם כאן מריו ליביו מנגיש נושא מדעי לקורא הבלתי מקצועי, ברהיטות, בענייניות ובהתלהבות מדבקת. מומלץ.

The Golden Ratio – Mario Livio

אריה ניר

2003 (2002)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

חיתוך הזהב1

דיר יאסין – סוף המיתוס / אליעזר טאובר

986766

בבוקר 8 באפריל 1948 נכנסו כוחות אצ"ל ולח"י לכפר דיר יאסין, שלושה קילומטרים מהקסטל, קילומטר מגבעת שאול. נדמה שזו העובדה היחידה שכולם מסכימים עליה, כי מכאן ואילך פרשת דיר יאסין מתוארת באופנים שונים, הנעים בקשת שבין אכזריות ברוטלית כלפי כפר שוחר שלום לקרב לגיטימי מול ישוב עוין. אליעזר טאובר נבר בכל מסמך, וצירף זה לזה כל בדל מידע, כדי לגלות מה קרה שם באמת. כמאה ועשרים עמודים, כשליש מן הספר, מפרטים את המקורות עליהם נסמך כל נתון המוצג בו.

כל צד מן המעורבים בקרב ובתוצאותיו גיבש לעצמו גרסה, המושפעת מן האינטרסים שלו באותה תקופה, מתפיסת עולמו, ומן המטרות שביקש להשיג לאורך זמן, וטאובר דן בכולן. במפתיע, ואולי לא, תיאוריהם של הניצולים ושל הלוחמים תואמים למדי, שהרי הם נכחו במקום. את תיאורי הזוועה סיפקו אלה שלא היו שם בפועל.

לוחמי אצ"ל ולח"י, שהיו בלתי מיומנים בלחימה מבית לבית, ביקשו לכבוש את הכפר כדי ליצור רצף יהודי ממערב לירושלים, וכדי למנוע מן הכפר להפריע לתנועה אל העיר. הכיבוש תואם עם דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים, שמאוחר יותר טען שנאלץ לאשר את הפעולה משום שמפקדי שני הארגונים התעקשו עליה, וסירבו להשתתף בקרב על הקסטל כפי שהציע להם (לעומת זאת, בית המשפט קבע, ב-1951, שההגנה עצמה התכוונה לכבוש את הכפר, והכיר בקרב על דיר יאסין כקרב לגיטימי במלחמת השחרור). על כוונתם של הארגונים לכבוש ולא לטבוח תעיד העובדה שהביאו איתם רכב נושא רמקול, כדי להזהיר את התושבים מפני הקרב ולאפשר להם לברוח. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה מפורשות להמנע משפיכות דמים מיותרת ולפעול לפי כללי אמנת ז'נבה. שבע-מאות מתוך כאלף התושבים אכן נמלטו וניצלו (מחזיקי גרסת הטבח טוענים שגם אם לא היה מתוכנן טבח, הוא היה לפחות ספונטני). הלוחמים לא צפו את ההתנגדות שקידמה את פניהם, ומן הצד השני המגינים לא צפו את התעקשותם של התוקפים לכבוש את הכפר. התוקפים התקדמו בית אחר בית, תחת אש המגינים מן העמדות שעל הגגות, כשהם משליכים רימונים אל תוך הבתים כדי לנטרל התנגדות. מרבית ההרוגים בכפר מצאו כך את מותם, וביניהם נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק פעיל בקרב. כוחות אצ"ל ולח"י תוגברו על ידי אנשי הפלמ"ח, בעוד תושבי המקום לא קיבלו עזרה מבחוץ למרות בקשותיהם, וכך הושלם כיבושו של הכפר. כמאה מתושבי דיר יאסין נהרגו. כמאתים נלקחו בשבי, והוסעו לירושלים המזרחית, שם שוחררו.

חוסיין אלח'אלדי, מזכיר הועד הערבי העליון, החליט לנצל את תוצאות הקרב לצרכי תעמולה, כדי שתיאורי הזוועה ימריצו את מדינות ערב לבוא לעזרת ערביי ארץ ישראל. אלח'אלדי האמין באמת שמספר ההרוגים עמד על מאתים וחמישים, אך טען כי מותם בא להם באותן שיטות בהן השתמשו הנאצים כנגד היהודים, ומנה בין ההרוגים עשרות נשים הרות ומיניקות. סיפורי אונס, שלא היו ולא נבראו, גרמו לתוצאה שההנהגה הערבית לא חזתה: ערביי ארץ ישראל היו מוכנים להלחם על בתיהם, אך כשהדברים נגעו לכבודן של נשותיהם ושל בנותיהם הם העדיפו להסתלק. טאובר סבור כי פרשת דיר יאסין היתה גורם משמעותי בבריחה ההמונית מן הארץ. תיאורי הזוועה קיבלו חיזוק גם מן הצד היהודי, שכן אנשי ההגנה והנהגת הישוב ביקשו לבדל את עצמם מן הפורשים. עלו טענות לפיהן אנשים הועמדו אל הקיר ונורו – ככל הנראה היה מקרה יחיד שבו חייל ירה על דעת עצמו בבני משפחה שהוצאו מביתם, כנקמה על פציעתו הקשה של חברו. לטענות על הבאת השבויים למחצבה והריגתם שם אין כל ביסוס. כך גם למקרי האונס שלא קרו. המפליגים בדמיונם הרחיקו עד כדי עלילה על הלוחמים לפיה הימרו על מינם של עוברים, ושיספו את בטנן של האמהות כדי לקבוע מי הזוכה בהימור. על טענה אחת אין עוררין: הלוחמים בזזו את הכפר, ולפני ששחררו את השבויים לקחו מהם את כל חפצי הערך שלהם.

אחד ממובילי גרסת הטבח היה מאיר פעיל, שכלל לא נכח בכפר בעת הקרב. פעיל, שבאחד מתפקידיו היה מפקד היחידה שפעלה נגד הפורשים, הגיע לדיר יאסין לפנות ערב, מלווה בצלם. כל טענותיו על הוכחות לטבח, בהן חזה במו עיניו, הוכחשו על ידי בן לוויתו. זה לא הפריע לו לפתח את הסיפור כל חייו, ולהוסיף לו פרטים. מדהים אותי כל פעם מחדש להווכח עד כמה טינות ישנות, משני הצדדים, עדיין חיות ובוערות עשורים אחרי הארועים.

אליעזר טאובר עשה עבודה יסודית, ולדעתי משכנעת, בהפרדת העובדות מן המיתוס. ביקורות על הספר נעות, כצפוי וכנהוג במקומותינו, בין שבחים להאשמה בהתאמת ההיסטוריה לאג'נדה פרטית.

"דיר יאסין – סוף המיתוס" הוא ספר מחקרי ויורד לפרטים, אך הוא כתוב בשטף ובבהירות ונקרא כפרוזה תיעודית. מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017