הספורט היהודי בגרמניה הנאצית / דניאל פרנקל

הספורט היהודי בגרמניה הנאצית

במסגרת סדרת "העתונות היהודית בגרמניה הנאצית" חקר דניאל פרנקל את השתקפותו של הספורט היהודי בעתונות התקופה. המבוא למחקר מסביר את הרציונליזציה של ההתמקדות בנושא, שעל פניו מצטייר כשולי, אך מסתבר שהיתה לו משמעות עמוקה בחייהם של היהודים בשנים שבין עלית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם.

בשנים של טרום השלטון הנאצי עסקו היהודים בספורט במסגרות שונות, חלקן כלליות, הווה אומר מועדוני ספורט שקיבלו לשורותיהם כל אדם ללא הבדל דת, וחלקן יהודיות. המסגרות היהודיות היו מכבי – התאגדות ציונית שראתה בעיסוק בספורט חלק בלתי נפרד מן התחיה הלאומית, השילד – התאגדות לא ציונית, שראתה ביהודי גרמניה קודם כל גרמנים ורק אחר-כך יהודים, ווינטוּס – התאגדות שלא נקטה עמדה בשאלה זו. זמן קצר לאחר שהיטלר תפס את השלטון, סולקו היהודים ממרבית אגודות הספורט הכלליות, בדרך כלל ביוזמתן, ללא הנחיה מלמעלה (איאן קרשו כתב על "ההתכוונות לרצונו של הפיהרר", וכיוון לתופעות מעין אלו). הספורטאים היהודים מצאו לעצמם מקום באגודות היהודיות, לא בהכרח על פי אופיין האידיאולוגי, אלא על פי זמינותן והתאמתן. הפעילות הספורטיבית היהודית סבלה מחוסר מקומות להתאמן, ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים, כמו הסבת בית כנסת ישן לאולם התעמלות, ופיתוח ענף טניס שולחן שלא דרש השקעה במקום ובמכשירים. במקביל החל הספורט לתפוס מקום נרחב בעתונות היהודית.

סיפורה של העתונות היהודית עצמה מעניין. מכיוון שהציבור היהודי הודר מן הציבור הגרמני, חלה פריחה בעתונות היהודית, שהיתה מקור מהימן יחיד למידע שנגע לבעיות היומיום עמן נאבקו היהודים. באופן פרדוקסלי למדי, בעוד על הציבור הגרמני נכפתה האחדה רעיונית, העתונות היהודית נהנתה מעצמאות יחסית, תוך שהיא מפעילה צנזורה עצמית כדי להמנע ממעצר העורכים ומסגירת העתונים. כך, לדוגמא, נכתב בזהירות באחד המאמרים בעקבות הדרתו של דניאל פרן היהודי מן הנבחרת הגרמנית למשחקי דייויס ב-1933, למרות שהיה הטניסאי הבכיר גגרמניה: "ברי לנו שדווקא בנסיבות הנוכחיות הגאווה הגרמנית לא תוכל להשלים עם כך שנצחון של גרמניה יושג בזכות יהודי. אבל בחינה לא רגשית של כל העובדות הללו עשויה להביא לתובנה שאולי הרחיקו לכת מדי בהדגשת השייכות לגזע וללאום בתחום הזה של הספורט" (ההדגשות במקור).

עד לאולימפיאדה ב-1936 שמרו הגרמנים על מראית עין של אי הדרת ספורטאים יהודים, כדי למנוע חרם על המשחקים, אם כי בפועל הצרו את צעדיהם (מעניין אם החרם אכן היה מוטל. נשיא הועד האולימפי האמריקאי, שבא לגרמניה לבדוק את ההכנות למשחקים, ציין ביובש כי גם המועדון שלו בשיקגו אינו מקבל יהודים). אחרי האולימפיאדה הוחרפה ההדרה, וליל הבדולח ציין את קצו של הספורט היהודי המאורגן.

לאחר סיכום מלומד של הנושא מוצגים בספר המאמרים שעליהם נשען המחקר. בין המאמרים נמצא דיווחי ספורט לשמם, לצד התחבטויות רעיוניות בשאלות של אחדות פנימית בין הארגונים היהודיים, ושל התאמת הקוים המנחים שלהם לרוח התקופה. נמצא כאן גם אזכורים של האבסורדים הנובעים מן האידיאולוגיה הנאצית, ונסיונות לפתור את מצוקת מתקני הספורט – בועידת מכבי גרמניה העלו רעיונות מעניינים כיצד אפשר לקיים פעילות התעמלות ללא מכשירים. גם מקומם של סיפורים אישיים לא נעדר: "בעיני זה טרגי שאני בתור לא-ארית הוצאתי מהאגודה. האם זאת אחת מדקירות הסיכה הזעירות שפוצעות את הנשמה יותר ממכות האגרוף של הגורל?", שואלת אשה שגורשה מאגודת הספורט בה היתה חברה מזה עשרים שנה. מן התמונות המצורפות לספר עולים חיים תוססים, חיים של היאחזות בשגרה למרות הקשיים, והידיעה בדבר הגורל האורב מעבר לפינה מכאיבה.

"הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העתונות היהודית גרמנית" מאיר את חייהם של יהודי גרמניה בשנים שלפני המלחמה מזוית מעניינת, הוא כתוב בבהירות ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2017

מודעות פרסומת

מנהיגה ללא גבולות / דבורה הכהן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d794d799d792d794_d79cd79cd790_d792d791d795d79cd795d7aa2

שמה של הנרייטה סאלד קשור לבלי הפרד בהיסטוריה של "הדסה" ובמפעל עלית הנוער. ההיסטוריה הפרטית והציונית שלה מוכרת פחות. ההיסטוריונית והסוציולוגית דבורה הכהן, שספריה הקודמים עסקו רבות בנושאי עליה, מספרת ב"מנהיגה ללא גבולות" על חייה האישיים והציבוריים של סאלד.

הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור ב-1860 להורים שהיגרו מאירופה בעקבות הצעה שקיבל אבי המשפחה, הרב בנימין סאלד, לשמש כרב הקהילה. בארצות הברית עדיין נהוגה העבדות, לינקולן ייבחר לנשיאות בשנה הבאה, מלחמת האזרחים עומדת לפרוץ. בקהילה היהודית מתנהלים מאבקים בין האורתודוכסים לרפורמים, התנועה הקונסרבטיבית עושה צעדים ראשונים, והרב סאלד מהלך בזהירות בין הטיפות. הנרייטה היתה הבכורה מבין שמונה בנות, שלוש מהן נפטרו בילדותן, ואחת נפטרה בגיל הנעורים. השכלה מעמיקה לבנות לא היתה מקובלת, אך הנרייטה נהנתה מלימודים מסודרים – היא היתה התלמידה היהודיה היחידה בתיכון כללי – ומעידודו הפעיל של אביה שהרחיב את אופקיה. עידוד זה לא סייע בידה לזכות בהשכלה גבוהה, שכן המוסדות שחשקה בהם לא קיבלו נשים, והמוסדות הפרטיים שנועדו לנשים היו יקרים מדי עבור המשפחה. הנרייטה בת השש-עשרה הפכה למורה. למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר תגשים את שאיפתה להשכלה גבוהה, כשתתקבל – אשה ראשונה – לסמינר התיאולוגי היהודי, בכפוף להתחיבותה לא לדרוש תואר רבני בתום הלימודים.

כישוריה הארגוניים, השלובים בחזון מרחיק ראות, באו לידי ביטוי כשיזמה וארגנה כתות ללימוד אנגלית עבור המהגרים הרבים, שנמלטו מאירופה בעקבות "הסופות בנגב". גם מהגרים לא יהודים התקבלו בברכה במוסד שהלך והתרחב. היא לא הסתפקה בהקנית השפה, והוסיפה כתות להכשרת מבוגרים – הנהלת חשבונות לגברים ותפירה לנשים – כדי להקל על השתלבותם של המהגרים בארצם החדשה. בפעילות זו ניכרות אותן תכונות שיאפיינו את כל מפעליה העתידיים – אי הסתפקות בפתרון נקודתי, אלא הרחבת המבט לתחומים שלובים; ריכוזיות ומעורבות אישית בכל פרט, ועם זאת עבודה בשיתוף פעולה עם הכפופים לה; כישרון לגייס אנשים ומקורות מימון; עבודה התנדבותית שלה עצמה.

היכרותה של סאלד עם המהגרים, פליטי הפוגרומים, פיתחה בה את התפיסה הציונית. על השקפת עולמה השפיע גם פרסום ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר, שקרא להקמת בית לאומי לעם היהודי. היא כתבה מאמרים לעתון "ג'ואיש מסנג'ר", שבהם קראה להמנע מהתבוללות  ולשאוף לבית לעם היהודי.

במשך כעשרים שנה עבדה באגודה היהודית להוצאה לאור, תחילה בהתנדבות, ואחר כך כמזכירה וכחברת הנהלה, תרגמה וערכה פרסומים יהודיים. את עבודתה זו עזבה ב-1910 בעקבות משבר אישי – בן זוג שהכזיב – משבר שנמשך כשנתיים, ובשיאו לקתה בעיוורון ואושפזה למשך כשמונה חודשים.

בגיל חמישים, שבורת לב, ולאחר שנים של עבודה מפרכת בהוראה ובהוצאה לאור, הפנתה הנרייטה סאלד את להט אמונתה ואת מרצה הבלתי נלאה להקמת "הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, שמיקדה את פעילותה בסיוע רפואי לתושבי ארץ-ישראל. ביקור בארץ בחברת אמה חשף בפניה את מצוקתם הקשה של התושבים, את תמותת התינוקות המבהילה, את הבורות ואת העדר השירותים הרפואיים. משלחות ראשונות של אחיות יצאו לארץ, וב-1920 הצטרפה אליהם הנרייטה סאלד עצמה, כשקצה נפשה בהתמודדות המתישה עם נסיונותיה של ההסתדרות הציונית האמריקאית להשתלט על "הדסה" ועל קופתה. תכניתה היתה לשבת בארץ שנתיים, ולשוב אל אחיותיה בארצות-הברית, אך בפועל נשארה כאן עד סוף ימיה, וערכה מסעות בין היבשות על פי הצורך.

סמוך להגיעה לגיל שבעים הוטלה על שכמה האחריות למחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית. בין השאר ערכה תכניות לטיפול באם ובילד, ופיתחה את מערך ההזנה בבתי הספר, שהפך בהשראתה למפעל בעל ערך חינוכי ולא לפעילות צדקה. עקבות פעילותה למיסוד עבודה סוציאלית מקצועית ניכרים בישראל עד היום.

מפעל "עליית הנוער" החל בגרמניה בשנת 1932 ביוזמתה של רחה פריאר, שביקשה לסייע לנערים שסבלו מן האנטישמיות הגואה. שנה אחר-כך התבקשה הנרייטה סאלד, כבר בת שבעים ושלוש, ליטול על עצמה את המשימה. תחילה סירבה, משום שלא ראתה דרך מעשית לביצוע התכנית להעלות לארץ אלפי בני נוער, אך לאחר שביקרה בעצמה בגרמניה, ונפגשה עם בני הנוער ועם הוריהם המודאגים, התגייסה בלהט לארגון. חמשת אלפים בני נוער עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה. עשרת אלפים נוספים, מכל התפוצות, וביניהם גם ניצולי שואה, עלו במהלך שנות המלחמה. כשחלה ירידה במספר בני הנוער שהצליחו לעלות, הפנתה את משאבי המפעל לילדים במצוקה בארץ. לא בכדי כונתה אמם של הנערים: היא קבלה את פניהם בנמל, ביקרה אותם בישובים (בעיקר בקיבוצים) בהם שובצו, ודלת ביתה היתה פתוחה בפניהם. יום האם בישראל – כעת יום המשפחה – חל בתאריך פטירתה, ל' בשבט.

דבורה הכהן עוקבת אחר חייה של סאלד, משלבת בין פניה הציבוריים לחייה הפרטיים. דגש ניתן לקיפוח שחוותה כאשה, החל בחסימת האפשרות ללמוד לימודים גבוהים, דרך תוארה כ"מזכירה" בהוצאה לאור למרות שניהלה אותה בפועל, עבור בקיפוח בשכרה, בהתנגדויות שנבעו בחלקן מהיותה אשה בעמדה בכירה, ובהשתלבותה במאבק בעד זכות הצבעה לנשים. נראה כי לא ידעה לדרוש הכרה ותנאים שווים: אחד ממנהלי ההוצאה לאור אמר שיכולה היתה להגדיל את שכרה, כראוי לה, לו רק היתה מבקשת, ומחליפיה בהוצאה זכו להכרה כששמם כמתרגמים ועורכים הופיע על הספרים בעוד שמה שלה נעדר מהם. במאמר ב"על המשמר" מ-1960 מצאתי ציטוט מדבריה, ולפיו "איני רוצה באהדה, בכבוד ובהערצה, אני רוצה לעבוד". אולי כל נושא הקיפוח לא הטריד אותה כפי שצריך היה להטריד, וכפי שהוא מטריד את ההיסטוריונית.

הנרייטה סאלד היתה דמות מופתית, אשת ביצוע ואשת הגות. כמה מרעיונותיה ראויים לתשומת לב, היום ממש כבעבר. כך, לדוגמא, התיחסה למלאכתו של המורה: "העברת מידע היא החלק החשוב פחות במלאכת ההוראה[…] המטרה העיקרית לפתח חשיבה מקורית […] לאתגר בניתוח ביקורתי ובעיקר לחנך". סאלד, שכל חייה עסקה בגיוס כספים, התנגדה לפילנתרופיה כערך לעצמו, שכן היא מעמיקה את תחושת הנזקקות מצד אחד ונוטעת תחושת עליונות מן הצד השני. בכל מפעליה ניסתה ליצור מעורבות ומחויבות אישית של התורמים ושל הנעזרים.

הנרייטה סאלד נפטרה בירושלים ב-1945, שלושה חודשים לפני סיום המלחמה, בתום חיים אינטנסיביים ורצופי מאבקים, מפנים ומחוץ, חיים שהוקדשו רובם ככולם לתועלת הציבור, ללא טובת הנאה לעצמה. טוב עשתה דבורה הכהן כשחקרה את חייה והביאה את סיפורה המרתק בפני הציבור.

עם עובד

2019

ילדות של נסיכה / דנית בר

newsy19-407390773296357

כותרת משנה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים

"ילדות של נסיכה", כך מטיחה אם בבתה, המתלוננת על ילדות אומללה. על פי עמדת האם, הבת נהנתה מילדות מפנקת. על פי עמדת הבת, בפינוק פיזי אין די. תחושת האומללות שלה נובעת מניכור רגשי. בכך עוסק הספר, בילדים שנפשם הורעלה על ידי הוריהם, בילדים שגדלו באוירה מבלבלת, ושהורגלו להמעיט בערך עצמם. אולי בזה עיקר הנזק שמחוללים הורים מרעילים: גם כשהקשר הסימביוטי עם ההורים מתרופף, ההרעלה נותרת, ומי שהיו ילדים מורעלים ממשיכים בבגרותם, בלא מודע, להרעיל את עצמם.

דנית בר, פסיכותרפיסטית במקצועה, ממחישה את התופעה באמצעות סיפוריהם של מטופלים, באמצעות פרשנות לאגדות ילדים, כמו שלגיה, סינדרלה ועמי ותמי, ובאמצעות קטעי ספרות חושפניים.

הספר עוסק רוב הזמן בהתמודדותם של מבוגרים עם תחושת הכעס וחוסר הערך שהם גוררים מילדותם. יתכן שאנשים החווים חוויות דומות ימצאו כאן הזדמנות לתחושת שיתוף וליציאה מן הבידוד שהם חשים, ומתוך מודעות לאי-אשמתם יצליחו להחלץ מן המועקה. אבל בעיני הספר צריך להקרא לא כתרפיה, אלא כמדגיש מודעות לאחריות ההורית של הקוראים כלפי ילדיהם. כפי שהכותבת מציינת, הדימוי העצמי של האדם מתפתח כתוצאה מהפנמה של מערכות יחסים משמעותיות בחייו, ובראשן יחסיו עם הוריו. האחריות הנובעת מכך כבדה ומחייבת. בספר נכלל ציטוט מתוך "שארית החיים" של צרויה שלו, ובו האם טוענת כלפי ילדיה: "אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה?" הכותבת מבקשת להדגים בציטוט זה את קשי ליבה של האם המנוכרת, אבל אפשר להתייחס אליו גם באופן אחר: היתה לכם ילדות אומללה, תלונות לא ישנו זאת. כעת מוטלת עליכם האחריות לוודא שילדיכם יחוו ילדות אחרת. "עברם של ההורים לא אמור להיות בבחינת צידוק או עילה לפגיעה בילדיהם", אמרה, בצדק, הפסיכולוגית אליס מילר.

הספר, אם כך, חשוב, אך לדעתי הוא לוקה בהכללה ובהקצנה. בעמודיו הראשונים מוצג שאלון מפורט, שמענה חיובי לשאלותיו עשוי להצביע על ילדות מורעלת. מי שלא ענה בחיוב על כמה מן השאלות, שיקום, אבל מכאן ועד מסקנת ההרעלה הדרך עשויה להיות רחוקה עד מאוד. אין מי שלא חווה, כילד, מקרים של העדר אמפתיה הורית. ואין מי שלא חווה, כהורה, מקרים בהם הגיב בקוצר רוח במקומות בהם נדרשה סובלנות, או הגיב בנוקשות כשזו נדרשה, ולפעמים גם כשלא. דנית בר משרטטת יעד של הורות מושלמת, שאינה קיימת ואולי אף אינה נדרשת, והחלת המילה החזקה "הרעלה" על כל מקרה שכזה היא קיצונית בעיני. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל, גם אם המסר צריך להיות מושמע ומופנם.

הקיבוץ המאוחד

2018

הצאר החדש / סטיבן לי מאיירס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a6d790d7a8_d794d797d793d7a92

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר במפתיע נשיא רוסיה, בוריס ילצין. ולדימיר פוטין, שרק חמישה חודשים קודם לכן מונה לראש ממשלה, תפס את מקומו. כהונתו של ילצין התאפיינה בהפכפכנות, כשהנשיא האלכוהוליסט שבריאותו רופפת מואשם בשחיתות, ומעורר התנגדות הולכת וגוברת מבית ומחוץ. בחצי השנה לפני מינויו של פוטין, החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה, וכולם, כולל פוטין עצמו, היו בטוחים שגורלו יהיה כגורלם. אבל ילצין סבר אחרת, וסימן את פוטין כיורשו. פוטין זכה לפופולריות כראש ממשלה בשל טיפולו התוקפני במרד הצ'צ'ני, ושמו לא נקשר בכשלונות ובשערוריות של הקרמלין, ובכל זאת הרוסים, כמו שאר העולם, לא ידעו מה הוא מייצג ולמה לצפות ממנו.

העתונאי סטיבן לי מאיירס חקר את חייו של פוטין ואת הקריירה הפוליטית שלו, וניסה להתחקות על טיבו ועל מניעיו. הספר מתלווה אל פוטין החל מילדותו בלנינגרד, שם הסתפקה משפחתו בחדר יחיד בדירה אותה חלקה עם משפחות אחרות, דרך עבודתו בשירות הקג"ב, פעילותו כיועץ לראש עירית לנינגרד, וכלה בשתי תקופות הכהונה שלו כנשיא. מאפיין מובהק של הספר כולו הוא אי הודאות באשר לעובדות שמאחורי הקלעים. במהלך מרבית שנותיו של פוטין הוא החזיק בעמדות כוח שהיו עשויות להעשיר אותו, אך חי בצניעות יחסית. האם, בניגוד לסובבים אותו, נמנע משוחד ומשחיתות, או שצבר מליונים בסתר? אחדים ממתנגדיו הפוליטיים מצאו את מותם בדרכים בלתי טבעיות, אך שום עדות ישירה אינה קושרת אותו אל הרציחות. האם הורה עליהן, או שרק יצר את האקלים שבו רציחות פוליטיות הן דבר שבשגרה? מה בדיוק היה תפקידו בקג"ב? יותר מפעם אחת נוקט הכותב לשון "היו מי שהניחו", שכן רב הנסתר, כך נראה, על הגלוי.

למרות הערפול המכוון, נראה לי שניתן להצביע על שלוש תקופות מובחנות בחייו הפוליטיים של פוטין. התקופה הראשונה היא בין השנים 1975 ו-1999. לאחר סיום לימודיו הגשים פוטין חלום ילדות, והצטרף לקג"ב. הוא לא הפך למרגל במסווה, כפי שחלם, ומרבית תפקידיו, כך עולה מן הספר, היו זוטרים למדי. באוגוסט 1991 פרש מן הארגון, ומונה ליועץ לאנטולי סובצ'ק, ראש עירית לנינגרד, ששינתה מאוחר יותר את שמה לסנקט פטרבורג. בעיריה החזיק בתפקידי מפתח, אך הפגין נאמנות מופלגת לראש העיר, בדומה לנאמנות שהפגין כלפי הקג"ב. נאמנותו לסובצ'ק – הוא הבריח אותו מן המדינה כדי למנוע את העמדתו לדין בשל שחיתות – זכתה להערצתו של ילצין, שאמנם גינה את עצם המעשה אך התפעל ממניעיו. ככל שניתן להתרשם, בתקופה זו לא היו לפוטין שאיפות להפוך למנהיג בעצמו.

התקופה השניה היא זו שבין השנים 2000 ו-2008, תקופת נשיאותו הראשונה. למרות הפופולריות שזכה לה כראש ממשלה, ולמרות שזכה במרץ 2000 בבחירות לנשיאות, הוא סבר שהמשטר המתאים לרוסיה הוא של "דמוקרטיה מנוהלת", כשהוא עצמו מנהל-על. עוד בתקופה הראשונה אחרי התפרקות ברית המועצות הציג עצמו כדמוקרט מושבע, אבל אמר כי "אני מאמין שפנִיָה לטוטליטריות לפרק זמן נתון אפשרית במדינה שלנו. את הסכנה אין לחפש במוסדות אכיפת החוק של המדינה, בשירותי הבטחון, במשטרה ואפילו בצבא. הסכנה טמונה במנטליות, במנטליות של עמנו, במנטליות שלנו. לכולנו – ואני מודה שגם לי מדי פעם בפעם – נדמה שאכיפת הסדר ביד ברזל תסייע לכולנו לחיות חיים טובים יותר, נוחים יותר ובטוחים יותר". בחירתו של מאיירס במוטו ברוח זו מתוך "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, מצביעה על קו יסוד זה בתפיסתו של פוטין. הנשיא אמנם הקדיש תשומת לב מרובה לתדמיתו (עד כי משטרו כונה "וידאוקרטיה"), דיכא את התקשורת ואת מתנגדיו, וזייף את התוצאות במערכות הבחירות הבאות לנשיאות ולדוּמה, אבל לתמיכה בו היו גם מניעים בלתי כפויים. המשק צמח בשיעור ממוצע של שבעה אחוזים בשנה, חובות החוץ נפרעו, יתרות המטבע גדלו, וההוצאות רוסנו. חולשות מבניות של הכלכלה והתפוררות הבסיס התעשייתי הוסתרו תחת הצמיחה, ורק משברים עולמיים חשפו אותן. האוליגרכים, ששגשגו על חורבות המשטר הסובייטי, וצברו עושר אגדי והשפעה בלתי מוגבלת, גילו שפוטין אינו מונח בכיסם (כפי שתואר במפורט בספר "היו זמנים ברוסיה"), והנשיא אפשר להם להחזיק ברכושם כל עוד נמנעו מלנסות למשוך בחוטי הקרמלין. פוטין הצליח להקסים דמויות מפתח במערב, ויצר רושם של מנהיג פרגמטי, אך במחצית השניה של תקופה זו החלו להשמע קולות אחרים, והוא הפך בהדרגה ובכוח למנהיג יחיד, ששלטונו נשען על אלימות ועל הפחדה.

התקופה השלישית מתחילה ב-2008 ונמשכת עד היום. רבים סברו שפוטין ישנה את החוק, כך שיאפשר לו להבחר לתקופת כהונה נוספת כנשיא, אבל הוא העדיף לשמור על מראית עין של הליכים תקינים. בדומה לילצין, שבחר בו ליורש, בחר הוא עצמו בדמיטרי מדבדב כיורשו. בשונה מילצין, שפרש לביתו, פוטין מונה על ידי מדבדב לראש ממשלה, ובפועל נותר האיש החזק במדינה. ארבע שנים אחר-כך החליפו השניים תפקידים. פוטין של תקופה זו הוא אדם שונה, ונדמה כי אינו מבחין בין האישי למדיני. מאיירס כותב כי "האכזבה הכלל-עולמית הגורפת והבוטה שקיבלה את פניו בשובו לכס הנשיאות, הגינויים לדיכוי האלים של ההפגנות, המחאות על הליכי המשפט של "פוסי ריוט" וכיכר בולוטנאיה – כל אלה הקשיחו את עמדתו והכרתו של פוטין כי המערב עוין אותו ואת האינטרסים שלו, וממילא עוין את רוסיה כולה". הסופר ולדימיר סורוקין איבחן אחרי סיפוח חצי האי קרים כי "כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו נעשו המדיניות של המדינה". שנים של דיכוי הכחידו כל התנגדות של ממש, ולדעתו של מאיירס אין כיום אדם שיכול או רוצה לקבל על עצמו לחולל שינוי, ואת מערכות הבחירות במדינה הוא מדמה לכפרי פטיומקין. חוג מכריו הקרוב של פוטין התעשר וקיבל לידיו את הפיקוח על ענפי הכלכלה, ממשאבי הטבע עד לאמצעי התקשורת, ומעמד אוליגרכים חדש צמח מן הפריפריה האפלה של הכלכלה ומעברו של פוטין. דוגמא בולטת להתנהלות השערוריתית של המדינה אפשר למצוא בעבודות להכשרת סוצ'י לקראת משחקי החורף ב-2014: חוזים חולקו בלי מכרזים ובלי פיקוח ציבורי, חוקים, כמו אלה שנועדו לשמירה על ערכי טבע, נרמסו, כשלים התגלו שוב ושוב בעבודות הבניה, פועלים נהרגו במספרים גדולים. אבל פוטין עצמו זכה לשיא הפופולריות שלו בשל הצלחתו להביא את המשחקים לרוסיה. מאיירס, שפתח את הספר בציטוט מספרו של דוסטויבסקי, מסיים אותו בנימה פסימית הנסמכת על "נפשות מתות" של גוגל: גורלה של רוסיה שזור עתה בגורלו, והיא דוהרת קדימה, כמו הטרויקה ב"נפשות מתות" של גוגול, אל גורל לא ידוע. אפשר שפוטין עצמו אינו יודע לאן היא דוהרת – רק קדימה, בפזיזות, בלי חרטה ובלי רתע. בראיון אתו תיאר את רוסיה לא כדיקטטורה, שכן החברה פתוחה יחסית, והאופוזיציה יכולה לומר את דברה (למרות שלא מיוחס לו כל ערך), אלא כמאפיה המנוהלת על ידי בוס ונאמניו.

"הצאר החדש" הוא ספר מרתק על דמות מפתח בעולם של היום, כתוב באופן מעניין למרות גודש הפרטים, ומתורגם במקצועיות על ידי כרמית גיא. הספר שופע מידע מעניין (כאן נגעתי רק בקצה קצהו), ופה ושם מתבקש, למרות שלא לכך התכוון הסופר, להרהר בהשתקפויות כמה מן הארועים בו במקומותינו.

מומלץ בהחלט.

The New Tsar – Steven Lee Myers

עם עובד

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

החלקיק האלוהי / איאן סמפל

book003_master

כותרת משנה: בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע

כיצד מסבירים מונחים בפיזיקה להדיוטות? הנה אחת הדרכים להסביר מהו מנגנון היגס, המנגנון שהעניק מסה לחלקיקים בראשיתו של היקום, ומהו בוזון-היגס, חלקיק יסודי שקיומו נחזה ב-1964 והוכח ב-2012: תארו לכם חדר מלא פוליטיקאים, המשוחחים אלה עם אלה. כשנכנסת לחדר מרגרט תאצ'ר, אלה שעומדים לידה מפסיקים לשוחח ומתקהלים סביבה. ההתקהלות הזו מאטה אותה, ונדמה כאילו היא נעשית כבדה יותר. החדר עם הפוליטיקאים מייצג את שדה היגס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא חלקיק שמקבל מסה באמצעות פעולת הגומלין עם השדה. קבוצת הגברים המכרכרים סביבה היא בוזון היגס. זוהי אחת מחמש הגרסאות שנבחרו באתגר שהציב שר המדע הבריטי לפיזיקאים: "אם תצליחו לגרום לי להבין את זה, יהיה לי סיכוי טוב יותר לעזור לכם להשיג את הכסף שדרוש כדי למצוא אותו".

איאן סמפל מספר את סיפור המצוד אחר החלקיק החמקמק. הספר ראה אור לראשונה ב-2010, בעת שהמצוד היה בעיצומו, וסימנים ראשונים לתוצאות מבטיחות החלו להיראות. לספר במהדורתו הנוכחית נוספה אחרית דבר המתארת את הוכחת קיומו של החלקיק, ואת ההכרזה המרגשת אודות התגלית.

האם הידע שלי בפיזיקה הועשר בשל קריאת הספר? נראה לי שנכון יהיה לומר שנוסף לי חלקיק של ידע, ובכך דייני. הפיזיקה משוטטת במחוזות בלתי אינטואיטיבים, שעל ההתמודדות איתם (בגלגול הזה) ויתרתי, והיכרות כללית מספקת אותי. בנוסף לאותו חלקיק מבורך של ידע, נהניתי לבקר באחורי הקלעים של עולם המדע, להתרשם – שוב – מן הצניעות המדעית המודעת למגבלותיה, ולהעמיק את המודעות לחשיבותו של מחקר טהור ללא ישומים נראים לעין. בנוסף לפן המדעי, הספר עוסק בפוליטיקה שמאחורי המדע, במאבקים הבלתי נגמרים להשיג תקציבים (עלויות מאיצי החלקיקים נקובות במליארדי דולרים) בתחרותיות האישית ובאגו הלאומי – אירופאים נגד אמריקאים, CERN מול פרמילאב. בשולי הדברים הוא דן בנושאים נוספים, ביניהם אובדן הקפדנות המדעית בעידן שבו כל מדען יכול לתחזק בלוג ולהעלות מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים, ושאלת תקפותו של הכלל הקובע כי פרס נובל אינו ניתן ליותר משלושה אנשים יחדיו, למרות שבעולם הפיזיקה של ימינו התגליות הן בדרך-כלל פרי מאמץ משולב של אלפי חוקרים.

פתחתי באנלוגיה למנגנון היגס, ואסיים באנלוגיה נוספת: דמיינו את שדה היגס כשדה שלג אינסופי. הפוטונים חסרי המסה דוהרים על גלשני סקי, ולכן דבר אינו מעכב אותם מלהגיע למהירות האור. האלקטרונים נועלים נעלי שלג, הם שוקעים מעט, התקדמותם מואטת, ונוספת להם מסה. חלקיקים כמו הקוורק "עליון" הולכים יחפים, ולכן הם שוקעים עמוק בשלג, והמסה שלהם הופכת גדול מאוד. מכיוון שכל תשובה היא מבוא לשאלות מלהיבות נוספות, התשובה לשאלה כיצד קיבלו החלקיקים מסה פותחת את הדלת לשאלה למה כל אחד מאלה שנימנו באנלוגיה מתנהג באופן שונה.

"החלקיק האלוהי" הוא תקציר מרתק ומסעיר של עבודה מדעית מפרכת, המוּנעת על ידי התשוקה הבלתי נדלית לידע ולהבנה. ניכר שאיאן סמפל חקר את נושא ספרו לעומק, והתלהבותו ממנו ניכרת ומדבקת.

Massive – Ian Sample

ידיעות ספרים

2019 (2010)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

כיתת יורים בבית ג'יז / שבתי טבת

980228

כותרת משנה: על מה הוצא טוביאנסקי להורג?

ב-30 ביוני 1948 הועמד מאיר טוביאנסקי בפני בית דין שדה, הואשם בבגידה והוצא להורג בו במקום. איסר בארי, ראש הש"י (שירות הידיעות שקדם למחלקת המודיעין בצה"ל), הורשע בנובמבר 1949 בהליך הלא החוקי. בנימין גיבלי, שעמד באותה תקופה בראש מחוז ירושלים, לא הועמד לדין, למרות שהציג בפני בארי דוח חקירה מגמתי, והיה בכיר שופטיו של טוביאנסקי. שמו של טוביאנסקי טוהר רשמית כשנה לאחר שנרצח.

בספרו "עונת הגז" ההיסטוריון שבתי טבת כרך יחדיו את פרשת טוביאנסקי עם פרשת לבון והעסק הביש, שבשתיהן היה גיבלי הרוח החיה. "כיתת יורים בבית ג'יז" הוא חלקו הראשון, שראה אור בנפרד. לטענתו של טבת, העסק הביש היה נמנע אילו נחקרה פרשת טוביאנסקי כהלכה, תוך הצבעה על אשמתו של גיבלי והסקת מסקנות בהתאם. אבל, כך טבת, "דומה שבישראל שוררת שיטה של אי-חקירה, כאילו היה זה חוק-טבע בלתי-נמנע".

הספר מפרט את הרקע לחשדות שעלו נגד טוביאנסקי ואת מופרכותן, עליה ניתן היה לעמוד בכל שלב, לולא הלהיטות של שני "גיבורי" הפרשה. המניע של גיבלי, כך ניתן רק לשער, היה הרצון לזכות בקרדיט על חשיפת המרגל, ולא להותיר את הכבוד למחליפו, שעמד להכנס לתפקיד בתוך זמן קצר. בארי, כך נקבע במשפט, ככל הנראה האמין באשמתו של טוביאנסקי, אך לא טרח לחקור לעומק, ונמנע מלנקוט בהליכים משפטיים חוקיים. עמדה לחובתו גם שורה של מקרים חריגים ואלימים שלהם היה אחראי, ביניהם רצח עלי קאסם ופרשת אבא חושי – ג'ול אמסטר. ב-1964 אמר עליו לוי אשכול, כי מעשיו בשלהי כהונתו הם "נושא לחקירה נפשית".

אולי ניתן להבין את הארועים על רקע התקופה. במכתבו ללנה טוביאנסקי, אלמנתו של מאיר, כתב בן-גוריון כי המשפט וההוצאה להורג יכלו להתרחש "אולי מפני שעדיין מנהגי המחתרת היו שליטים בחוגי הצבא שיצא מה"הגנה", והמדינה טרם הספיקה לחוק חוקים ולהטיל את משטרה על כל הנוגעים בדבר". כשהתברר לבן-גוריון כי אכן נעשה עוול, הורה להשיב לטוביאנסקי את כבודו, להביאו לקבורה צבאית, ולדאוג לאלמנתו ולבנו. בנוסף הורה לעגן את השיפוט הצבאי בחקיקה.

פרשת טוביאנסקי הפכה לפרשה פוליטית, פרי היריבות בין מפא"י למפ"ם, ובן-גוריון לא יצא ממנה נקי מבחינה מפלגתית וציבורית. נדמה שדבר לא השתנה מאז כתב שבתי ב-1992 את הדברים הבאים: "יתכן איפוא שזה המבחן המזומן לכל עסקן ואיש-מדינה בישראל – גם לישרים ולנכוחים שבהם: עליו לגלות כוחות בלתי-מצויים של הגוף ובריות-הנפש כדי לשרוד ולעמוד במערכות השמצה והסתה, היונקות מפוליטיזציה חסרת-רחמים".

"כיתת יורים בבית ג'יז" הוא ספר מפורט ומעניין, ולקחי הפרשה מן הראוי שייזכרו.

איש-דור

1992

רצינות ההומור / רות בונדי

rezinut_hahumor_master

שם מלא: רצינות ההומור של הצ'כים ושל יהודי צ'כיה

רק בצ'כיה היה הדבר אפשרי: בשנת 2001, במסגרת משאל טלוויזיוני, נתבקשו הצופים לקבוע מי היה הצ'כי הגדול בכל הזמנים. ברוב קולות, במקום הראשון, אף מעל ת.ג. מסריק, מייסד הרפובליקה הראשונה, זכה יארה צימרמן, גדול הסופרים, גדול הפילוסופים, גדול הממציאים (הוא סייע לאדיסון בהרכבת הנורה החשמלית), המצטיין בין גולשי הסקי, ידיד שועי העולם, היחיד שבחברתו קיבל פרויד תסביך נחיתות.

קטע זה, הפותח את אחד הפרקים בספר, מדגים את חיבתם של הצ'כים לגיבורי התרבות ההומוריסטיים שלהם: יארה צימרמן אינו אדם בשר ודם, אלא יציר דמיונם של שני כותבי מחזות, שבראו אותו בדמותו של גאון בלתי נראה, הרוח החיה בתיאטרון הסאטירי שהקימו ב-1967. התיאטרון פועל בהצלחה גם היום, ובערי צ'כיה מצויים רחובות הקרויים על שמו של צימרמן.

רות בונדי, ילידת פראג, ומי שחתומה על תרגומם של למעלה ממחצית שבעים הספרים הצ'כים שראו אור בעברית, סוקרת בספר זה את תפקידו של ההומור בתרבות ארץ הולדתה. כל אחד מפרקי הספר עוסק בפן אחד של הנושא המרכזי, חלקם מתמקדים ביוצרים שונים. בין השאר עוסקת הסופרת בהומור יהודי ואנטי-יהודי, בהומור הגטאות, ביצירה התרבותית תחת המשטר הקומוניסטי נטול ההומור, בקולנוע ובתיאטרון בובות. היא מתייחסת ליצירותיהם של יאן נרודה (שפבלו נרודה הצ'יליאני שאל ממנו את שמו), של אוטה פאוול, מילן קונדרה (שעל ספרו "הבדיחה" היא אומרת "זה לא הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד", ומנמקת), ואצלב האוול, בוהומיל הראבל, מיכאל ויווג, ואחרים שלא הכרתי, וכמובן לא נפקד מקומם של ירוסלב האשק ושווייק שלו, של קארל צ'אפק, הסופר שהשפיע על כתיבתה של בונדי, ושל קפקא.

כצפוי מספר רציני על הומור פרי עטה של רות בונדי, הוא מציג מחקר מעמיק נגיש וחייכני. כמו בספריה האחרים, העיוניים והאישיים, היא משלבת יסודיות חכמה עם חקרנות נלהבת. ניכר בספר שנכתב מתוך אהבה וענין, ולכן לא נעדרות ממנו הערות פרטיות, ואישיותה הכובשת של בונדי נוכחת בטקסט. כך, לדוגמא, כשהיא כותבת על נרודה, אבי הפיליטון הצ'כי, היא מודה שבשל כתביו האנטישמיים סירבה לתרגם את הסיפורים שעשו לו שם: "סירבתי – מתוך צרות אופקים ופרובינציאליות, יש להודות. לאן היינו מגיעים אם היינו מחרימים את כל הסופרים שלא אהדו יהודים?". רות בונדי, כידוע, חוותה את תוצרי האנטישמיות על בשרה בטרזין, בביקרנאו ובברגן-בלזן. בשל התנסויותיה אלה היא יכולה לענות לסופר קארל פולאצ'ק, שטען כי בצ'כיה החיים לא כל כך קלים, שלעם תהיה סיבה להומור: "הומור מגרש שדים גם בזמנים קשים, מקל על צער ומצוקה".

אחד הפרקים האחרונים מוקדש לתרגומי הספרות הצ'כית לעברית. מרבית ספריו של צ'אפק תורגמו עוד לפני קום המדינה, ובונדי סבורה כי הגורמים לכך היו אסירות התודה כלפי מסריק וגעגועים של יוצאי צ'כיה למדינה שעזבו מאחור. על תדמיתה של הספרות הצ'כית היא כותבת כי "מצ'כים מצפה הקורא העברי להומור נינוח, לחכמת חיים, להבנת חולשות האדם", וסבורה בצניעות כי "אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור". את בחירתה בהומור היא מסבירה בנטייתה להוסיף לקורא כוח, לא מועקה. שבעים מספריהם של סופרים צ'כים תורגמו לעברית, לאין ערוך יותר מיצירות שמקורן במדינות קטנות אחרות, ואין ספק שלמפעלה של בונדי משקל ניכר בחיבובה של היצירה הצ'כית על הקוראים הישראלים. על המדד הסובייקטיבי להצלחתם של הספרים היא כותבת את הדברים הבאים, שמאוד דיברו אלי: "אם העניק הספר שעת נחת, חומר למחשבה, השאיר טעם של עוד, הקל בשעה שחורה, נרשם בזכרון לפחות באמירה נבונה, בקטע אחד שחוזרים אליו – הספר נסגר בתודה, אולי אף בשמץ של חיוך".

"רצינות ההומור" מסתיים במונולוג אישי, מעין סיכום, של רות בונדי בת התשעים ושלוש, המודעת לכך שזהו ספרה האחרון: "נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו". רות בונדי נפטרה בנובמבר 2017, והותירה לקוראיה מפעל ספרותי מפואר. אמליץ בהזדמנות זו על שני ספרי עיון שלה שהרשימו אותי במיוחד, "השליח", ביוגרפיה של אנצו סרני, ו"אדלשטיין נגד הזמן", סיפורה של יהדות צ'כיה בתקופת השואה וסיפורו של מנהיגה באותה תקופה.

האיור שעל העטיפה הוא יצירתו של ייז'י סליבה. עבודות נוספות שלו ניתן למצוא בקישור.

כנרת זמורה ביתן

2018

סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

d795d7a8d793_d79cd790d79ed799d79cd799d7942

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

44961429_10156132627124401_6236925686460710912_n

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018