מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

היהדות שלא הכרנו / יוכי ברנדס

"היהדות שלא הכרנו" מקבץ יחד טורים שבועיים שכתבה יוכי ברנדס ב-2013. חמישה שערים בספר, ושמותיהם מעידים על תוכנם: "תיקון עולם", "דת ומדינה" "מעמד האשה", "ישראל והעמים" ו"חגים וזמנים".

כמו בספריה האחרים, הסופרת מבקשת לקרוא בכתובים קריאה רעננה, מחדשת, רלוונטית. כל אחד מן הטורים מציע זוית מרתקת להתבוננות בטקסט המקראי וההלכתי, בוחר בפרשנות מקלה ומקרבת, ונובע מאהבת התרבות היהודית ומסלידה מן המבקשים לעקר אותה מן החִיות שבה ומיפי עקרונותיה. אילו הייתי מבקשת לסכם את הספר באמצעות טור אחד בלבד, הייתי בוחרת בזה שעוסק בחנוכה, שבו ברנדס מאפיינת בחדות ובבהירות את המחנות שלהם היא מתנגדת: המתנוונים הם "מי שנחשבים בעיני עצמם ללומדי התורה האמיתיים היחידים, אך בעצם רק מדקלמים את מה שנאמר בעבר, ולא יוצרים שום דבר חדש. מי שנאחזים בקרנות המזבח של הלכות לא רלוונטיות, שחלקן אף מנוגדות למוסר הבסיסי ולשכל הישר, ולא מעזים לשנותן". המתייוונים הם "מי שמתעבים את מדינת ישראל, ומוציאים דיבתנו רעה בעולם. מי שמשוכנעים שערכי היהדות והציונות עומדים בסתירה לערכי המוסר המערבי, ולכן צריך להפטר מהם. מי שמאמינים שמדינה יהודית וציונית לא יכולה להיות הומניסטית ודמוקרטית, ומבקשים לעקור ממנה את יהדותה וציונותה".

להלן דוגמיות מכל אחד מן השערים:

"תיקון עולם" מצביע על הפער הגדול בין תפיסת העולם ההלכתית לזו של הממסד הדתי בימינו. הסופרת טוענת, בין השאר, לטובת הלגיטימיות של המודלים המשפחתיים הבלתי קונבנציונלים, באומרה כי "אם היהדות היתה מקבלת רק את המודל המשפחתי הקונבנציונלי, לא היה לנו משה, שגדל במשפחה של אם מאמצת לא יהודיה, וגם לא דוד, שאביו הקדום נולד מיחסי מין אסורים בין כלה לחמיה".

"דת ומדינה"מערער על הפקדת הדת בידי רשויות ממונות, ועל הנטיה להפריז בחוּמרה. "פלורליזם דתי הוא בעיני תנאי הכרחי להפיכת היהדות לתורת חיים", כותבת ברנדס, ומעלה על נס את הליברליות של הרב עובדיה יוסף, שבין השאר תמך בבחירות הלא לגמרי מקובלות של בנותיו. "כל אחד יכול להחמיר. אין דבר פשוט מזה. אבל להקל יכולים רק רבנים ידענים באמת", היא כותבת עליו.

"מעמד האשה", כך מודה ברנדס, אינו הצד היפה של היהדות: "דווקא משום שהתרבות היהודית חשובה לי, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת חסידיה השוטים שמזמזמת בקול אחיד כמה היהדות טובה לנשים. היהדות אינה טובה לנשים!". השינוי נתון בידיהם של פוסקי הלכה שישכילו להתאים עצמם לעולם המשתנה: "בשביל מה יש פוסקי הלכה אם לא בשביל לחדש? הרי לצטט את מה שהיה בעבר כל אחד יכול". באמרת אגב אמיצה היא יוצאת נגד הקלות בה נהרסים חייהם של מחזרים נודניקים, שבעיניה אינם נבדלים מנודניקים אחרים.

"ישראל והעמים" עוסק בין השאר ביחס לזרים, למהגרים ולפליטים, ובאנטישמיות. מעניינת ההתיחסות אל בת פרעה כאל חסידת אומות העולם: המסקנה הנובעת מן הבחירה המקראית לספר אודותיה, במקום לחבר סיפור על הצלה פלאית של משה בידי אלוהים, היא שיש להרבות לספר על מעשי הצלה שנעשו בידי חסידי אומות העולם גם אם מספרם היה נמוך יחסית למספרם של אלה שבחרו באלימות או באדישות.

"חגים וזמנים" כולל טורים המתיחסים כל אחד לחג או למועד. הטור העוסק בפורים, לדוגמא, מספר על גלגולה של ההתחפשות מטקס פגאני לנצרות ומשם ליהדות, ועל התקבלותה כחלק מהחג בלחץ העם ולמרות התנגדות הממסד. פורים מלמד אותנו "שאם התרבות שלנו רוצה משהו, בסוף היא תזכה בו, ושום ממסד דתי מאובן לא יצליח למנוע אותו מאתנו. ואחרי זמן, כשהמנהג יחדור אל תרבותנו, אותו ממסד דתי, שלחם בו בכל הכוח, יצא מגדרו כדי למצוא לו הסברים עמוקים שיקדשו אותו ויהפכו אותו לערך נשגב ומרומם".

ספר מרתק, מעורר מחשבה ומומלץ מאוד.

ציור עטיפה, המציג את יוכי ברנדס כשרלוק הולמס בחצאית, וציור השערים הם פרי מכלולה של רות גוילי.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014

מחשבות והמצאות / ג'ף בזוס

ב-1994 ג'ף בזוס, אז בן שלושים, זיהה שהשימוש ההולך ומתרחב באינטרנט פותח הזדמנויות עסקיות מרחיקות לכת. הוא נטש קריירה נאה בחברת ניהול השקעות, וייסד את אמזון, עסק מקוון למכירת ספרים. אמזון הפכה אימפריה, בזוס הרחיב את תחומי התעניינותו, והיום הוא מחזיק בין השאר גם את חברת החלל בלו אוריג'ין ואת העתון וושינגטון פוסט. לאחר שהפך לאיש השני בעושרו בעולם, הוא תורם באמצעות קרנות שהקים למטרות כמו חינוך וסביבה. הספר "מחשבות והמצאות" מורכב משני חלקים: הראשון מורכב ממכתביו השנתיים של בזוס לבעלי המניות של אמזון, והשני מכמה מנאומיו ומכמה ראיונות שהעניק.

הסופר והעיתונאי וולטר אייזקסון, שכתב מספר ביוגרפיות מצליחות, סבור כי בזוס הוא אישיות מהליגה של ליאונרדו דה וינצ'י, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין, עדה לאבלייס וסטיב ג'ובס, בזכות הסקרנות הנלהבת, היצירתיות, הדמיון והחדשנות. במבוא לספר הוא מספר על חייו של בזוס, מאז היה ילד לאם בת-עשרה שבן-זוגה נטש אותה, ולאב שאימץ אותו באהבה בהיותו בן ארבע, דרך חופשות הקיץ המרתקות והמאתגרות עם סבו, שבמידה רבה עיצב אותו, ועד ליוזמותיו העיסקיות הנמשכות עד היום. אייזקסון מסכם את עיקרי תפיסת עולמו של בזוס, ולמען האמת אפשר לבחור אם לקרוא את הדברים שבזוס עצמו כתב או את המבוא. הם חופפים לגמרי, ובכתביו של בזוס יש מטבע הדברים חזרות רבות, בעיקר בזכות העקביות שלו. הערך המוסף שבקריאת הכתבים אחרי המבוא הוא ההתרשמות הבלתי אמצעית מן ההתלהבות של בזוס ומן הרעננות שהשתמרה אצלו גם אחרי עשורים של פעילות.

אלה הם עקרונות התרבות הארגונית על פי בזוס: התמקדות אובססיבית בלקוחות במקום במתחרים, דחף המצאה חלוצי, נכונות להכשל, חשיבה לטווח הארוך, גאווה מקצועית במצוינות תפעולית. את התרבות הארגונית גיבש כבר במכתב הראשון, ובשנים הבאות נהג לצרף את המכתב הזה כנספח למכתבים השנתיים, מעיד שהוא עדיין מחזיק בה ללא פשרות ושהיא מניבה תוצאות. "אנחנו מאמינים בלב שלם שיש קשר הדוק בין האינטרסים ארוכי הטווח של בעלי המניות לבין אלה של הלקוחות שלנו", כתב לבעלי המניות, וגם "אני נלהב בנוגע לעסק הזה לא פחות מאי-פעם. יש לפנינו יותר חדשנות משיש מאחורינו". את מכתביו בשנים האחרונות חתם במלים "זה עדיין היום הראשון", כשכוונתו לדחף הבלתי פוסק להתחדש ולהמציא. "היום השני", לדבריו, הוא המקום בו אינו רוצה למצוא את החברה. זה המקום שבו חברה יכולה להתקיים במשך שנים כשהיא קופאת על השמרים ונישאת מכוח האינרציה על הישגי "היום הראשון", אבל סופה לגווע. לאחת הקרנות שהקים נתן את השם Bezon Day 1 Fund.

ואלה הם הטיפים של בזוס לניהול חיים מספקים ומלאי משמעות: עשו שימוש במתנות שהחיים נתנו לכם; בחרו במה שמלהיב אתכם; העדיפו מקוריות על פני שגרתיות; חיי שירות והרפתקאות על פני חיי שגרה; הכירו בטעויות; הפגינו נחישות וטוב לב; קבלו החלטות בשיטת "מזעור חרטות", כלומר חישבו כיצד תרגישו לגבי החלטה מסוימת כשתהיו בני שמונים ונסו להמנע מלגרום לעצמכם חרטה עתידית.

תפיסת עתיד כדור הארץ של בזוס מעניינת: בשונה מן הגישה המקובלת, הסבורה שהאנושות תצטרך למצוא תחליף לכדור הארץ שלא יוכל לכלכל אותה, בזוס מעדיף לשמור עליו כמרכז האנושות. מושבות החלל תיבננה בטווח נסיעה קצרה – הירח הוא אופציה סבירה – ותעשיות כבדות ומזהמות תפעלנה בהן. כדור הארץ עצמו ייוותר מוגן במרכז, מקום יפה לחיות בו.

כאמור למעלה, יש הרבה חזרות בספר, ולכן פה ושם קראתי בדילוגים. למרות זאת (ולמרות התרגום חסר המעוף של שמו המקורי של הספר – Invent & Wander), אני ממליצה על קריאתו, בזכות ההתלהבות המדבקת וההזדמנות להתוודע אל האיש שמאחורי היוזמות הגדולות.

Invent & Wander – Jeff Bezos

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

זמן / חגי כנען וירון סנדרוביץ

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022

מוקף בפסיכופתים / תומס אריקסון

כותרת משנה: המדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת

"מוקף בפסיכופתים" מבקש להציע כלים להתמודדות עם פסיכופתים. פסיכופתיה היא הפרעת אישיות, שהלוקים בה מכוונים לשגשג על סבלם של אחרים, מבלי שמצפונם או רגשותיהם יתעוררו ויחושו אמפתיה וחמלה. הם קלי דיבור, שקרנים פתולוגים, לעתים קרובות מקסימים ולכאורה חברותיים, והם מצטיינים באיתור נקודות תורפה אצל אחרים כדי לנצלם לטובתם.

כולנו מכירים אנשים שהתנהלותם זוכה לכינוי פסיכופתית. האם הם אכן כאלה? המבחן המקובל הוא זה של רוברט ד. הייר (טבלה מצורפת למטה). במבחן זה ניתן ציון בין 0 ל-2 בכל אחד מן הסעיפים, כש-0 משמעותו היעדרות של התכונה, ו-2 נוכחות קבועה שלה. הציון המכסימלי, כלומר פסיכופתיה מוחלטת, הוא לפיכך 40, ומי שהתקרבו אליו הם אנשים מסוגם של היטלר ומנסון. למרבה ההפתעה, כך על פי אריקסון, בציונים גבוהים זכו גם אנשים מלבבים כמו צ'רצ'יל, ג'ון קנדי וביל קלינטון, לצד אישים שנויים יותר במחלוקת כמו טראמפ והילרי קלינטון. לדעת אריקסון, ציון שבין 15 ל-20 צריך להביא לעמידה על המשמר.

האם אנחנו באמת מוקפים פסיכופתים? או במלים אחרות, האם הספר, כמצוין בעמודיו הראשונים, יגרום לנו לא לישון בלילה? אריקסון סבור כי מדובר ב-2% מן האוכלוסיה, והוא מזכיר מחקרים שסבורים שמדובר במספר כפול. מחקרים שקראתי נוקבים ב-1%. כך או כך, במספרים מוחלטים מדובר במספר עצום של עשרות מליונים, שאריקסון מציג כדי להמחיש את גודל הבעיה. אבל גם אם המספר גדול האחוז עדיין קטן, והשימוש במונח "מוקפים", שאולי התאים לספרו הקודם, מופרז עד מאוד בעיני (מצד שני, אחרי "מוקף באידיוטים" אריקסון פרסם ארבעה ספרי "מוקפים" נוספים, אז הוא כנראה עלה על משהו שעובד). כמובן, מי שאיתרע מזלו ליפול קורבן לפסיכופת חווה 100% מעוצמת המפגש, ולכן מודעות לקיומה של הסכנה מבורכת. רק בלי היסטריה. אריקסון עצמו ממתן את הלחץ שבנה במבוא ובמהלך הספר, כשהוא כותב בעמודים האחרונים כי אין סיבה להתחיל לחשוד בכל אחד, אבל ידע הוא כוח. נכון תמיד.

כמו בספרו הקודם, "מוקף באידיוטים" (שלא קראתי), גם כאן הכותב מבסס את הסבריו על שיטת דיס"א, המסווגת את בני האדם לארבעה סוגי אישיות שלנוחות הזכרון הוצמד להם צבע: דומיננטים (אדומים), משפיעים-מעוררי השראה (צהובים), יציבים (ירוקים), אנליטים-זהירים (כחולים). לעניות דעתי הבלתי מקצועית, הנסיון למסגר אנשים בארבע מסגרות כובלות הוא שטחי במקרה הטוב. אריקסון משתמש בשיטה זו כדי להסביר כיצד כל טיפוס נתון בסכנה מול תכסיסי הפסיכופתים, וכדי להציע לכל טיפוס כיצד להתגונן. בעיני הוא שב וסותר את עצמו: מצד אחד כל הסבריו מבוססים על טיפוסים "טהורים", הווה אומר מאופיינים לחלוטין בתוך הצבע היחודי להם. מצד שני הוא מבהיר כי מרבית בני האדם (80%) מאופיינים בשילוב של שני צבעים. הוא עצמו נמנה, לדבריו, עם ה-15% שמאופיינים בשלושה צבעים. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם האדם אינו חד-צבעי, איזו תועלת תצמח לו מן הפרקים העוסקים בו?

ובכל זאת, חשוב לדעת לזהות פסיכופתים. הם אלה שיצוצו בפייסבוק עם סיפורים ביוגרפים מרשימים ויטענו שהתאהבו בפרופיל שלנו ובנו. הם אלה שינסו להתחבב עלינו ואז לקחת את כספנו. הם אלה שיערערו על מעמדנו ועל שפיותנו, ירחיקו אותנו מאהובינו, ויעברו לקורבן הבא אחרי שלא יוותר לנו מה לתת להם. צריך לדעת להזהר, לא ליפול לדברי חלקות, להבין שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי הוא כנראה כזה. ואם לא היינו עירניים בזמן והתחלנו ליפול, צריך לאזור כוחות ולעזוב. כל הדברים האלה נאמרים בחלקו האחרון של הספר, ובעיני הוא היחיד שיש בו ערך.

אריקסון, אגב, איבד סיכוי לאמון מצדי בהסבר החפיפי שלו, שאינו קשור למציאות בשום צורה, אודות האופן בו היטלר פילס את דרכו אל ליבם של הגרמנים.

בהערת שוליים, כשמתרגמים שמות משפה אחרת, כדאי לבדוק כיצד הם מבוטאים ולדייק בכתיבתם, שכן השימוש באותיות בשבדית שונה לעתים מזה שבאנגלית.

למעונינים בקריאה מעניינת על פסיכופתיה, ויקיפדיה מציעה מאמר מפורט ומושקע בצירוף מאות מראי מקומות להרחבה.

Surrounded by Psychopaths – Thomas Erikson

כנרת זמורה דביר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מבחן הייר לזיהוי פסיכופתים

איראן מבפנים / רז צימט

כותרת משנה: מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית

לאיראן נוכחות משמעותית בסדר היום העולמי ובזה הישראלי, בעיקר בנושאי חוץ ובראשם שאלת הגרעין. רז צימט מתמקד בספר זה בתהליכים הפוליטיים והחברתיים באיראן פנימה. מדיניות החוץ נעדרת כמעט כליל, במתכוון, מן הספר, אך מי שאינו בקיא במתרחש במדינה יקבל רקע מעניין על הקהילה שמן הצד האיראני של הדיון העולמי.

שני אישים עומדים לכאורה בראש המדינה, המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי, המכהן בתפקידו משנת 1989, ונשיא הרפובליקה. הראשון שואב את סמכותו מן העיקרון שטבע ח'ומייני, ולפיו באסלאם אין הפרדה בין דת למדינה ולפיכך האדם הראוי ביותר לשלטון הוא חכם הדת הבכיר; השני נבחר על ידי העם. תקופת שלטונו של הראשון תמשך עד מותו; השני מוגבל לשתי קדנציות בנות ארבע שנים כל אחת. בפועל, למרות שלנשיא יש השפעה על תהליכי פנים וחוץ, וסמכויותיו מוגדרות בחוק, הוא למעשה המבצע של האסטרטגיה הנקבעת על ידי המנהיג ואינו יכול לחרוג משמעותית מכיוונים המותווים על ידו. כדי לשמר את כוחו, המנהיג הרוחני יצר כפילות מוסדית בכל התחומים, כולל חוץ וצבא. הוא ממנה את כל אישי המפתח במדינה, כולל ראש הרשות השופטת, התובע הכללי, ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים, מפקד משמרות המהפכה, מפקד הצבא הסדיר, ראש רשות השידור, נציגים אישיים במשרדים ובגופים ממשלתיים, ודרשני תפילות יום השישי במסגדים ברחבי איראן. הוא ממנה גם את מחצית מחברי "מועצת שומרי החוקה", שאחת מסמכויותיהם היא פסילת מועמדים לנשיאות. לא ייפלא איפה שמרבית הנשיאים שכיהנו בתקופתו של ח'אמנהאי סיימו את כהונתם מוחלשים ושמרנים, גם אם נבחרו בשל מצע רפורמיסטי יחסית. במערכות הבחירות האחרונות עיקר המאבק כבר לא התנהל בין רפורמיסטים לשמרנים כי אם בין זרמים שונים במחנה השמרני: רדיקלי יותר או פרגמטי יותר.

מסיבות כאלה ואחרות לא הצליחה המהפכה האיסלמית, למרות הבטחותיה, להביא להקלת המצוקות החברתיות והכלכליות. הכותב מתאר את התהליכים שעברה החברה האירנית בעשורים האחרונים, את מצבה כעת, ואת הבעיות הצפויות לה בעתיד. המשבר הכלכלי המתמשך בעייתי מאוד עבור הדור הצעיר, שמתקשה להשיג עבודה, לרכוש דיור ולהקים משפחה. הזדקנות האוכלוסיה צפויה להוות קושי חמור לא פחות, כשהמדינה לא תוכל לעמוד בתשלומי פנסיה, שגם היום אינם מספקים. בעוד אפשרויות ההשכלה מתרחבות, ובאופן יוצא דופן באיראן אף מייצגות שוויון מגדרי, שיעור האבטלה של המשכילים ממריא לארבעים אחוז ומביא לבריחת מוחות. גלי מחאה גואים מדי פעם, בעיקר מסיבות כלכליות, ונדמה שהציבור מוכן "להחליק" עוולות אחרות, כמו שחיתות, חופש ביטוי ושוויון זכויות, ולהסתפק בשיפור בתחום זה.

למרות מאמצי אנשי הדת, ההתמערבות היחסית של הדור הצעיר היא בלתי נמנעת. תופעה זו, יחד עם האכזבה מן הממסד הדתי, גורמת לחילון, שפירושו באיראן שונה מזה המוכר במערב. הציבור בוחר להתרחק ממוסדות הדת, הנתפסים כפוליטיים יותר מאשר כמנחי דרך רוחניים, אך נותר ברובו דתי. מול קידוש האינדיבידואל המערבי, שסוחף במידה מסוימת את הצעירים האיראניים, עומדת הדבקות בדת, ויותר ממנה תחושת הקולקטיביזם והמחויבות למסגרת המשפחה ולזהות הלאומית והתרבותית המשותפת. על רקע הקולקטיביזם הזה אפשר להבין את האופן בו החברה האיראנית חווה את הסנקציות הבינלאומיות – תחושת קורבנות הגורמת לעיתים להפניית האשמה במצבם כלפי מדינות המערב, ולא רק כלפי המשטר האיראני שהוביל במדיניותו להטלת הסנקציות.

נראה כי גלי המחאה יימשכו, ומנגד הממסד ימשיך להתבצר בעמדותיו, וצימט סבור כי בשלב זה נראה שאין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה, אך גם אין ביכולתם של המפגינים לערער את יסודותיו. "ניתוח המגמות החברתיות המרכזיות באיראן מעלה שהחברה האיראנית חווה תהליכים מעודדי שינוי לצד תהליכים מעכבי שינוי. האוכלוסייה הצעירה ברובה מתרחקת מערכי המהפכה האסלאמית וקוראת תיגר על הממסד הדתי־השמרני, אך הזדקנות החברה מחזקת את ההעדפה לשינוי הדרגתי, ליציבות פוליטית ולשיפור כלכלי על פני שינוי מהפכני. תהליכי החילון ושחיקת מעמדם של אנשי הדת מציבים אתגר בפני המשך שלטון אנשי הדת, אך עוצמת הזהות הלאומית־תרבותית ותחושת הסולידריות משמרות בידי המשטר יכולת לגייס תמיכה ציבורית סביב סמלים לאומיים ואף דתיים. החשיפה למערב ולמודרניזציה מעודדת תהליכי אינדיבידואליזציה ואימוץ גישות ליברליות יותר, אך התנגדות האזרחים ללחץ מערבי חיצוני על ארצם ולתכתיבים זרים מעודדת נכונות "להתייצב מאחורי הדגל" ולצד המשטר אל מול אויבים מחוץ". ימים יגידו אם התהליכים הללו יבשילו לכדי שינוי פוליטי.

הספר אמנם מפנה את מבטו פנימה, אך כקוראת ישראלית חיפשתי בו גם את הרלוונטיות למציאות חיינו. נראה כי לפחות בשלב זה ובטווח הנראה לעין נמשיך, יחד עם ארצות-הברית, "השטן הגדול", להיות האויב, האיום, "השטן הקטן", הן מבחינת המשטר והן מבחינת הציבור. יש להבין כי, לפחות באשר לארצות-הברית, תפיסת העימות אינה נובעת מיחסי כוחות או מאיומים פיזיים, אלא מן העובדה שהתרבות האמריקאית־מערבית נתפסת כניגוד מוחלט לכל מה שהאסלאם מייצג וכאיום ישיר וחמור על הזהות האסלאמית ועל ערכי המהפכה.

"איראן מבפנים" הוא ספר מעניין, מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2022

מה שעובד / פרופ' תלמה ליבל

 

כותרת משנה: הדברים הקטנים שמשפרים את ביצועינו ומסייעים לנו ליצור סביבת עבודה טובה ומאושרת יותר

הפסיכולוגית תלמה ליבל מפנה זרקור אל גורמים, שלרוב איננו מודעים לקיומם או לא מייחסים להם חשיבות, העשויים לתרום לרווחה בסביבת העבודה ולביצועים טובים. עם גורמים אלה נמנים תאורה, צבע, טמפרטורה, מוזיקה, סדר ובלגן, לחיצת יד, היצמדות לטלפון חכם, הבעת רגשות במשא ומתן, וכיוצא באלה. הספר מחולק לשלושה שערים: מה שעובד במשרד: הגורמים המשפיעים על סביבת העבודה; מה שעובד עבור הצוות שלכם: גורמים מפתיעים המשנים את האופן שבו אנו עובדים יחד; מה שעובד בשבילכם: כוחם של ההרגלים האישיים. פרקי המשנה בשערים אלה, שכל אחד מהם סובב סביב אחד הגורמים הנדונים, מכילים תיאורים רבים של מחקרים ולצדם טיפים לאימוץ מסקנות המחקרים.

במבוא נכתב כי זה אינו עוד ספר עזרה עצמית, ובאחרית דבר נכתב כי מדובר בנסיון לשתף את הקהל הרחב בממצאים מדעיים מבוססי ראיות. למען האמת, הספר די נופל בתפר שבין מדע לעזרה עצמית, ולוקה במאמץ יתר. אם הכוונה להציג תפריט עשיר של דברים שעובדים כדי שכל קורא יבחר את מה שעובד בשבילו, השפע הרב מדי של המחקרים מטביע את תפריט העצות. אם הכוונה להציג מחקרים משכנעים, חסרים פרטים חשובים, בעיקר אודות מתודות המחקר ואודות מחקרים סותרים, אם ישנם כאלה, ובהעדר המידע הזה קשה להשתכנע שהנחרצות של המסקנות מדויקת.

רבות ממסקנות המחקרים ברורות מאליהן, אינטואיטיביות, ולכן ההרחבה התיאורית של מחקר ועוד מחקר ועוד אחד מיותרת ומייגעת. אני מבינה את הצורך של החוקרים להפוך תחושות בטן לעובדות מוכחות, אבל במרבית המקרים המאמץ לשכנע בתקפות המחקרים תוקע את הספר, והקורא הרי בסופו של דבר יבחר לקרוא אותו כדי לממש את ההבטחה שבכותרת המשנה, כלומר לקבל עצות. המינון הבלתי מאוזן של הדידקטיות והטיפים מרחיק, לדעתי, את הספר מן הקורא הפוטנציאלי שעשוי להרוויח ממנו.

בעייתיות נוספת נובעת מן ההכללה. קביעה מסוג "רמת התפקוד מגיעה לשיאה בטווח שבין 20 ל-22 מעלות", לגמרי לא רלוונטית למי שמרגיש נוח לתפקד בחדר מקורר היטב או להפך. היא אולי משמעותית כשבאים לכוון את המזגן בעבודה בחלל פתוח, כך שהטמפרטורה תתאים – אולי – למרבית העובדים, אבל היא מאבדת משמעות כשמתיחסים לעובד יחיד. הדבר נכון לגבי מרבית הקביעות שבספר. בפרק העוסק בהאזנה למוזיקה הכותבת מציינת כי "גורם נוסף שיש לשקול הוא מאפייני האישיות של כל אחד מאתנו". זה נכון לגבי הבחירה במוזיקה ונכון לגבי כל אחד מן הגורמים האחרים הנדונים כאן. לכן בנחרצות של המסקנות יש טעם לפגם.

חלל פתוח כסביבת עבודה, אם כבר הזכרתי אותו, הוא רעה חולה, לא רק לעובדים אלא גם למעסיקים, והפרק העוסק בו הוא אחד מאלה שבהם הסכמתי לגמרי עם מסקנותיה של הכותבת (אם כי העצות עשויות רק להקל, לא לפתור את הקשיים).

ועם כל ההסתיגויות מצאתי ענין בחלק מן המקרים, הסכמתי עם חלק מן המסקנות או עם וריאציה שלהן, למדתי כמה וכמה דברים שלא ידעתי (קיומה של נומופוביה No Mobile Phone Phobia, פוביה חדשה יחסית, כדוגמא), והוארו עבורי כמה זויות ראיה מעניינות על דברים שהתקיימו קודם כתחושה (היתרון המשמעותי של מגוון אנושי בצוות הוא אחד מהם). כדאי לפתח מודעות לגורמים הסביבתיים המשפיעים על היומיום של כולנו, ולהתאים כל אחד לעצמו את מה שעובד עבורו.

Whatever Works – Thalma Lobel

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

פחד, חרטה ומשאלת לב / גדי היימן

כותרת משנה: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה

פרופ' גדי היימן, ראש המגמה לבטחון בין-לאומי ודיפלומטיה באוניברסיטה העברית, עוסק בספר זה בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש והגורלי של יציאה למלחמה. הוא מתמקד בשלושה רגשות – פחד, חרטה ומשאלת לב – מנתח כל אחד מהם לעומק, ומדגים את השפעתם בארועי מפתח במאה העשרים.

התבוננות בארוע מזוית הראיה של רגש ספציפי מטבע הדברים מפשטת אותו ואינה מאפשרת דיון מקיף בכל היבטיו. לדעתי, הדבר ניכר במיוחד בפרק "הדרך למלחמת ששת הימים". אבל אם היתה לי כוונה "להאשים" את הכותב בפשטנות, הוא הקדים ונטרל אותי באחרית הדבר, שבה כתב כי אכן מדובר ברשימה מצומצמת של רגשות מתוך קשת שלמה, וכי השפעתם על מקבלי ההחלטות היא בודאי רק דרך אחת של השפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. יש, כמובן, חשיבות למודעות להשפעה זו, ולכן יש יתרון בהתמקדות (ומכל מקום, תיאור המכלול כולו אולי אינו אפשרי כלל).

הרגשות הנידונים בספר הם במידה מסוימת רגשותיהם האישיים של מקבלי ההחלטות, אך במידה רבה יותר אלה הם רגשות קיבוציים, הנובעים מתרבות ומהיסטוריה משותפת. רגשות קיבוציים עשויים להיות עוצמתיים יותר בשל אפקט ההדהוד, כלומר העצמת הרגש אצל כל אחד מחברי הקבוצה בעקבות החשיפה לרגשות של שאר החברים בה.

פחד הוא הגורם לדילמת הבטחון. דילמה זו, הנובעת מחוסר בטחון ומפחד מפני יריבים עתידיים, מובילה בין השאר להתחמשות מואצת ולהחלטה על מלחמת מנע, למרות שהאינטרס המשותף של כל המעורבים הוא להמנע כליל מחימוש כלשהו (בדומה לדילמת האסיר). הארועים שנבחרו להדגים את השפעת הפחד הם פריצת מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מן התסביך הגרמני, והיסטורית המלחמות של ישראל מתום מלחמת העצמאות ועד ששת הימים.

משאלת לב היא הנטיה לאופטימיות יתרה, האמונה הבלתי רציונלית בהצלחה גם כשההימור מסוכן. ההחלטה של גרמניה על מלחמת צוללות ב-1917, והמתקפה היפנית בפרל הרבור, מדגימות את השפעתו של רגש זה, שהוביל בסופו של דבר לחורבנן של השתיים.

חרטה על מעשים שנעשו, ובעיקר על כאלה שלא נעשו, היא כוח מניע חזק המכתיב מהלכים עתידיים. מלחמת העולם השניה פרצה בגלל השפעתם ההרסנית של שני נרטיבים היסטוריים מעוררי חרטה, הבריטי והצרפתי. הבדלנות האמריקאית נבעה אף היא מאותו רגש, וכן גם התהוותה של המלחמה הקרה.

גדי היימן פותח את כל אחד מפרקי הספר בהסבר מקיף על מהותו של הרגש הנדון, ועובר משם לתיאור המקרים המדגימים אותו. כתיבתו נהירה מאוד, שווה לכל נפש מבלי לוותר על העומק. בחירתו לזנוח היבטים אקדמיים, כמו מראי מקום, ולנקוט סגנון סיפורי, נכונה בעיני, ומנגישה את הספר לקורא הבלתי מקצועי. כמה מן הארועים המתוארים היו מוכרים לי מקריאות קודמות בספרים אחרים, וזוית הראיה המיוחדת לספר זה העמיקה את הידע שלי. מצאתי ענין מיוחד בפרק "דרכה של יפן לפרל הרבור", שלא הסתפק בהיסטוריה המאוחרת, אלא גולל את קורותיה של יפן מאז חרגה בעל כורחה מהסתגרותה במחצית המאה התשע-עשרה ועד דצמבר 1941.

אחד הדיונים המעניינים בספר הוא השאלה האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה. התשובה אינה חד-משמעית מכמה סיבות. אחת מהן היא הסיבתיות ההיסטורית, חוסר היכולת לבודד גורם שהניע תהליכים וללמוד ממנו. סיבה אחרת היא הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של ההיסטוריונים, האופן בו הם אורזים את ההיסטוריה ומציגים אותה. ואולי יותר מכל, להיסטוריה יש נטיה שלא לחזור על עצמה בדייקנות, ולעתים קרובות מה שקורה הוא שאנו מיישמים את הלקחים הנכונים על המקרה הלא נכון.

"פחד, חרטה ומשאלת לב" הוא ספר מרתק, מרחיב אופקים ומומלץ.

ראיון עם גדי היימן על רקע המלחמה באוקראינה

כנרת זמורה דביר

2022

אגוז המוסקט של נתנאל / ג'יילס מילטון

ביולי 1667 נחתם הסכם בין אנגליה להולנד, שיחסיהן ידעו עליות ומורדות, כולל מלחמות סחר ומלחמות עקובות מדם. אחד מסעיפי ההסכם קבע כי כל אחת מהן תוסיף להחזיק בשטחים שברשותה באותה העת. הולנד ויתרה בכך על זכויותיה במנהטן ובניו-הולנד. אנגליה ויתרה על תביעותיה באיי בנדה, כולל באי הקטן ראן. איי בנדה, שבאותה עת היו מקור לעושר בזכות אגוזי המוסקט שלהם, שהיו מבוקשים מאוד באירופה, איבדו מכוחם תוך כמה עשורים, והם היום נקודה נידחת באוקינוס ההודי, במחצית הדרך בין אינדונזיה לפפואה ניו-גינאה. ניו-הולנד, היא ניו-יורק, הפכה למשך שנים רבות לשלוחה משגשגת של האימפריה הבריטית. ג'יילס מילטון מייחס חשיבות מרובה לחלוקת הנכסים הזו, וטוען כי לא היתה אפשרית לולא אחיזתו העיקשת של הסוחר האנגלי נתנאל קורטהופ באי ראן במשך ארבע שנים עד שנורה ממארב ב-1620, נפל לים ולא נראה מאז. מסיבה זו מופיע שמו של נתנאל בשם הספר.

כותרת המשנה של הספר היא "כיצד שינה אומץ לבו של אדם אחד את מהלך ההיסטוריה". לדעתי, מילטון אינו מצליח להעניק תוקף להצהרה זו, וקריאת הספר על שמו של קורטהופ היא אולי נסיון להעניק פן אישי לספר שהוא עיוני-תיעודי. קורטהופ היה אדם עיקש וגם מנהיג כריזמטי, שהצליח להחזיק צוות אנשי ים וסוחרים באי קטן בתנאי מצור ומצוקה, מבלי שימרדו בו. הוא ביקש לקבע את חזקתה של אנגליה בראן, הקטן והמערבי באיי בנדה, לאחר שההולנדים השתלטו על האיים האחרים. בפועל לא הצליח לשלוח אגוזים, או תוצרת אחרת, לאנגליה, ומצא את מותו כשיצא בסירה לגייס תמיכה באחד האיים הגדולים. בשנים שאחר-כך הפכו ההולנדים את ראן לשומם, כשעקרו את מטעי האגוזים ונטעו אותם מחדש באיים שברשותם. האנגלים, אגב, לא היו טובים מהם: במאה התשע-עשרה החריבו את כלכלת האיים כולם, כשעקרו חלק מן המטעים ונטעו אותם במקומות כמו ציילון וסינגפור ששגשגו על חשבון איי בנדה.

גם אם ההצהרה שבכותרת המשנה אינה מקבלת חיזוק בספר, הספר עצמו מעניין ושופע מידע. מילטון מספר על המירוץ האירופי אחר המסחר עם איזור האוקינוס ההודי. זהו סיפור של תעוזה ושל סבלנות, וגם של אכזריות ושל חוסר סובלנות. מסעות ימיים ארכו חודשים, אניות רבות טבעו, ונוסעים רבים מתו ממחלות כמו הצפדינה, שרק במחצית המאה השמונה-עשרה נמצא לה מרפא (אם כי הקברניט ג'יימס לנקסטר הצליח כבר ב-1601 לרפא את אנשיו באמצעות מיץ לימון, פתרון שנזנח ונשכח). האומות החזקות של התקופה – פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה – התחרו זו בזו על המסחר שהבטיח עושר אגדי, עם עלית הביקוש לתבליני המזרח, פלפל, ציפורן ומוסקט. נציגיהן בנו מאחזים במקומות אליהם הגיעו, דחקו את רגליהם של מתחריהם, ולא היססו לשדוד אלה את ספינותיהם של אלה. כמה מן הנציגים האירופים הבינו את חשיבות הקשרים הטובים עם ילידי המדינות והשבטים שסביב האוקינוס ובלבו, אחרים רמסו אותם ברגל גסה והתיחסו אליהם בהתנשאות ובאלימות (מעניין לציין שההולנדים, ש"הצטיינו" בדיכוי הילידים, נהגו באופן הפוך לגמרי במגעיהם עם האינדיאנים באמריקה). העובדה ששלום ושלווה היו מועילים לכולם לא הפריעה להם לנהל מלחמת כל בכל, והמירוץ אחר התבלינים הוא ברובו, למרבה הצער, סיפור של מלחמות. מילטון מתאר את כל אלה בפירוט רב, מרחיב ברקע הפוליטי והחברתי, והספר נקרא בענין ובסקרנות.

הערת שוליים: הספר "פרשת בטאוויה", שמתאר מקרה קיצוני של מסע שהשתבש קשות, מתרחש על ספינה שיצאה מהולנד לרכוש תבלינים באותה תקופה המתוארת כאן.

Nathaniel’s Nutmeg – Giles Milton

זמורה ביתן

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: בן-ציון הרמן

אנדיורנס / אלפרד לנסינג

שרידיה של הספינה אנדיורנס התגלו החודש שמורים היטב בעומק כשלושה קילומטרים בים ודל, קרוב למאה ושבע שנים אחרי שנבלעה על ידי הקרח. חזרתי אל ספרו של אלפרד לנסינג לקרוא שוב אודות אנשיה שחילצו עצמם מן השממה האנטקרקטית הקפואה במסע הישרדות הרואי ומעורר השראה.

ב-6 באוגוסט 1914 הפליגה הספינה אנדיורנס בפיקודו של ארנסט שקלטון מאנגליה, כשמגמת פניה מפרץ וסל שבאנטארקטיקה. מספר חודשים אחר-כך הפליגה מטזמניה הספינה אורורה בפיקודו של אניאש מקינטוש אל ים רוס שבעברה השני של היבשת הדרומית. קבוצת אנדיורנס תכננה לחצות את אנטארקטיקה ברגל מים אל ים, וקבוצת אורורה התעתדה להטמין במדף הקרח רוס מצבורי מזון שימתינו לשקלטון ולאנשיו. קבוצת אורורה חוותה קשיים רבים ואיבדה כמה מאנשיה, בזמן שאנדיורס נלכדה בקרח ואנשיה חוו מסע הישרדות, שאודותיו מספר אלפרד לסינג בספר זה. ב-30 באוגוסט 1916 חולצו אחרוני אנשיו של שקלטון. שרידי קבוצת אורורה חולצו ב-10 בינואר 1917.

עשרים ושבעה איש נמנו עם משלחתו של שקלטון, אך בבואנוס איירס, שם עצרו לחניית ביניים, נוסף אליהם נוסע סמוי, שהפך לאיש צוות מן המנין. המשלחת מנתה יורדי ים מקצועיים לצד מדענים – שני רופאים, ביולוג, פיזיקאי, גיאולוג ומטאורולוג – ושני אמנים – צלם וצייר. את צילומיו של פרנק הארלי ניתן לראות בקישור זה ואת ציוריו של ג'ורג' מרסטון בקישור זה.

לנסינג, שכתב את הספר על בסיס מחקר מקיף, כולל קריאה ביומנים שכתבו חברי המשלחת וראיונות עם אלה שעדיין חיו בעת הכתיבה, עוקב אחרי הארועים יום אחר יום. חמישה חודשים אחרי ההפלגה נלכדה הספינה בקרח, ואנשיה בילו עליה קרוב לעשרה חודשים, רובם בחורף האנטארקטי החשוך, בהמתנה להיחלשותה של אחיזת החנק של הקרח. כשהאחיזה התהדקה והספינה החלה להתפרק, נאלצו לנטוש אותה ולהקים מחנה על מצוף קרח. מרחב המחיה שלהם הלך והצטמצם עם התחממות האויר, ובאפריל 1916 קרס המצוף תחת רגליהם, והם ירדו אל הים בשלוש סירות. קרוב לשבוע נאבקו בים בין גושי קרח בתנאי ראות ירודים וללא אמצעי ניווט מתוחכמים, עד שהגיעו אל האי אלפנט. מרבית האנשים נותרו שם להקים מחנה, ושקלטון יחד עם חמישה אנשים נוספים יצא בסירה הטובה מבין השלוש למסע בלתי אפשרי דרך מעבר דרייק, הנחשב לאחד מגופי המים הבוגדניים ביותר, אל האי ג'ורג'יה הדרומית כדי לארגן חילוץ. למעלה משבועיים לאחר מכן הצליחו לנחות על האי, שכולו מצוקים וקרחונים, ושלושה מהם בראשותו של שקלטון חצו אותו ברגל – מבצע הרואי בפני עצמו – והצליחו להגיע אל תחנת לוויתנים, מפגש ראשון עם הציויליזציה אחרי שמונה-עשר חודשים. שלושת האנשים שמצדו השני של האי חולצו למחרת, אך נדרשו עוד שלושה נסיונות ושלושה חודשים עד ששקלטון הצליח להגיע עם ספינת חילוץ אל האנשים שהותיר באי אלפנט.

סיפור ההישרדות של צוות אנדיורנס ללא פגיעות בנפש הוא במידה גדולה סיפורו של האיש שעמד בראשה. שקלטון, המסור עד כלות לאנשיו ולשליחותו, השכיל לשמור על לכידותם, על המורל הקבוצתי, על המשמעת ועל תחושת היעוד שפיעמה בהם. הנה שתי דוגמאות אופייניות להתנהלותו בהקשר זה. כשהורה לאנשיו להפטר מחפצים מיותרים אחרי נטישת הספינה – הוא עצמו כדוגמא אישית השליך על השלג את מצית הזהב שלו – הורה למטאורולוג לאונרד האסי לשמור אצלו את הבנג'ו שלו, למרות משקלו העודף, כדי שינגן באוזני האנשים בשעות מנוחה. כשהתמקמו במספר אוהלים על המצוף שיכן באוהל שלו את האנשים שסבר שיש להם פוטנציאל להביע מורת רוח, כדי למנוע פגיעה במורל של האחרים. היו חילוקי דעות בקרב האנשים, וכמו בכל קבוצה נמצא גם בקרבם זה שרטן וזה שחמק ממשימות, אבל שקלטון, ולצדו פרנק ויילד ופרנק וורסלי, הנהיגו את אנשיהם בתבונה ובמקצועיות, ורוב הזמן הצליחה הקבוצה לשמור על אופטימיות ועל רוח טובה. מכיוון שרובם כתבו יומנים, ובהם תיעדו ארועים והלכי רוח, אפשר להתרשם מן התנודות במצבי רוחם, ומן האופן בו התאוששו ממשברים. ביום קשה על המצוף, אחרי שצלחה בידו עבודת פרך בתיקון מגפיים, כתב אחד מהם: "אחד הימים היפים ביותר שהיו לנו עד עכשו… תענוג לחיות". כשיצאה השמש אחרי ימי גיהינום במעבר דרייק כתב וורסלי: "גלים מתונים מכיוון מזרח, שמים כחולים; עננים חולפים. מזג אויר בהיר ונעים. הצלחנו להעביר כמה מהבגדים שלנו ממצב רטוב ללח".

לעתים קרובות היו על סף מוות. אחד האנשים כמעט נטרף, אחר נפל למים בתוך שק השינה וניצל ממש ברגע האחרון על ידי שקלטון. אחד לקה בלבו, וטופל על ידי הרופאים. רגלו של אחר, הנוסע הסמוי, נתקפה נמק, והרופאים נאלצו לקטוע את אצבעותיו. לנסינג מתאר בפרוטרוט את הקשיים הבלתי נתפסים של הקור והלחות ותנאי החיים הקשים שאיתם נאלצו האנשים להתמודד. ולכל אלה יש להוסיף את אלמנט האי-ודאות שהיה מנת חלקם רוב הזמן. "חרק, נישא על מולקולת חמצן יחידה בסופה עזה, יש לו בערך אותו סיכוי לנבא מה יעלה בגורלו", כתב ביומנו רג'ינלד וו. ג'יימס הפיזיקאי. ללא אמצעי קשר כלשהם הם היו לגמרי לבדם.

"אנדיורס" הוא ספר מרתק ומלהיב, כתוב מצוין, וממחיש את חוויותיהם של אנשי המשלחת הנקראות בנשימה עצורה למרות הסוף הידוע. מומלץ מאוד.

Endurance: Shackleton’s Incredible Voyage – Alfred Lansing

ידיעות ספרים

2013 (1959)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר