שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי / חגית הלפרין

"עוץ לי גוץ לי", המחזה שכתב אברהם שלונסקי על בסיס אגדה אכזרית של האחים גרים, עלה על הבמה לראשונה ב-1965 כמחזמר אופטימי, משעשע ושמח, וזכה מאז להפקות מצליחות נוספות. חוקרת הספרות חגית הלפרין מעמיקה להתבונן אל תוך הטקסט, ומצביעה על השפע שבו. "שלונסקי הבוגר, המשורר בן ה‐65 ,הביא למחזה שכתב לילדים, עוץ לי גוץ לי, את עולמו שלו, את רעיונותיו, אמונותיו ואת הפואטיקה המודרניסטית שלו. כפי שהוא עצמו העיד – אין שלונסקי לילדים ושלונסקי למבוגרים, יש רק שלונסקי אחד הכותב תמיד "על אותו הדבר עצמו", אך מעניק לדברים לבוש שונה המתאים למחזה לילדים. ניתן לומר שהמחזה המצליח עוץ לי גוץ לי אינו "רק" מחזה לילדים אלא מחזה עשיר, מורכב, אגדי ואישי המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד", היא מסכמת בסיומו של הספר.

הכותבת מתעכבת, בין השאר, על התנגדותו של המשורר לספרות מגויסת, ולגישה האידיאולוגית‐חינוכית שדגלה בהקניית ערכים באמצעות ספרות. במקביל, וללא סתירה, היא מצביעה על מסרים השלובים בעלילה, ביניהם נצחון הטוב, עדיפות האמת על השקר, כוחה של האהבה ועוד. הדמויות במחזה אינן חד-מימדיות – רעות בלבד או טובות בלבד – אלא מלאות ואנושיות, מושפעות זו מזו ומתפתחות. היא עומדת על הביקורת הפוליטית הנרמזת בו – "חצים פוליטיים‐ סטיריים, שחבויים בפרולוג ובסיטואציות אחדות, מעין "הבלחות" או קריצות לקהל המבוגרים" – מרחיבה על המקורות התרבותיים העשירים שמהם ניזון הטקסט, ומתבוננת בו דרך השוואה והנגדה ליצירותיו האחרות של שלונסקי. "הכתיבה לילדים אפשרה לשלונסקי לבטא את צידו "הקל", הליצני, המשתעשע, את מאור הפנים שבו, את חוש ההומור והווירטואוזיות הלשונית שלו. בכתיבתו לילדים יכול היה לגלות את הפן הילדותי, את הצורך שלו להדהים, להלהיב, להפליא, לנוח מזעפו ולשמח את לבבות הצופים והקוראים במקום לעורר רגשות כעס, מרירות ואפילו שנאה כמו בפולמוסים הספרותיים שבהם היה מעורב".

המחזה עורר התנגדות לפני עלייתו לבמה בשל שפתו הקשה יחסית. רבים טענו כי השפה מתחכמת מדי, מורכבת מדי, וילדים יתקשו להבין אותה. שלונסקי מצדו סירב לשנות אפילו מילה. הוא האמין ביכולתם של ילדים להבין את משמעותו של הטקסט גם אם לא יבינו כל מילה בנפרד, וקבע נמרצות כי אין סיבה להתיילד בכתיבה. המתיילדים, בלשונו, "מיטפשים ומטפישים". ביאליק סבר אף הוא כמוהו, וחשב שיש להשתמש בכתיבה לילדים באוצר מילים רחב. הוא טען כי "הילד יוכל בדרך כלל להבין את המילה, מתוך הקשרה, וכך ירחיב את יכולתו המילולית". ביאליק טען כי יש "להתאמץ לכתוב [לילדים] בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים, שאם לא כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מילותיה". ההתלהבות שבה התקבל המחזה על ידי צופים צעירים הוכיחה את צדקת גישתו. חבל עד מאוד שאין נוקטים בה גם כיום, אלא מעדיפים להוריד את הרף עוד ועוד.

את "עוץ לי גוץ לי" ראיתי כילדה לפני שנים רבות מאוד. אני, כמובן, לא יכולה לזכור את כל פרטי החוויה, אבל זכורה לי היטב האווירה התוססת באולם, שנבעה מן השילוב של משחק מעולה, סיפור מרתק, תפאורה מושכת עין, מוזיקה קליטה, והחידוש שבפנייה הישירה של השחקנים אל הקהל. מן ה"בוקר טוב" של אריק לביא ועד הסיום שרר באולם קסם, שכוחו, כך מסתבר, לא התפוגג עד היום.

אם היה לי חשש ש"חיטוט" בנבכי המחזה יעקר מעט מן הקסם, הוא התבדה. הספר "הפקיע" את המחזה מתחום ספרות הילדים ומתחום הנוסטלגיה, והעניק לו מימד נוסף שבעיני רק מעשיר אותו.

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2023

המיליארדרים הנאצים / דוויד דה יונג

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

סוד אחיזת העיניים / מאיר שלו

"סוד אחיזת העיניים" הוא אוסף של שש הרצאות שנשא מאיר שלו באוניברסיטת תל אביב ב-1998. הכותרת של סדרת ההרצאות היתה "גיבורי ילדות", אבל שלו דיבר לא רק על ספרי ילדים, אלא גם על כאלה שנועדו לקהל מבוגר. אולי היה מדויק יותר לכנות את הסדרה בשם שיכלול את המונחים קריאה וכתיבה, שכן היא עוסקת באלה מכמה היבטים. לא בכדי מוקדש הספר לבתיה ויצחק שלו "שלימדו אותי קרוא וכתוב".

בשתי ההרצאות הראשונות – שלו מכנה אותן שיחות – נקודת המוצא היא כתיבתו של נחום גוטמן החביב עלי. הראשונה, "מעגל האור" עוסקת בשאיפתו של גוטמן לסדר ולכללים: "פעמים רבות הוא מביע את שאיפתו זו, לעולם תקין ומאורגן, שלגורל אין בו שליטה, עולם שבו כל אחד יודע מה תפקידו ומה מקומו, שהדברים נעים בו במסילותיהם המתוכננות והצפויות". שלו תולה שאיפה זו בשני ארועים מכוננים בחייו – מות אמו בעודו ילד, וגירוש תושבי תל אביב במלחמת העולם הראשונה. כצפוי משלו, הוא אינו מצטמצם אל תוך גבולות נושא צרים, אלא מרחיב את היריעה. בין השאר הוא כותב על דמות ההורים אצל גוטמן ואצל אריך קסטנר, דן באגדות ילדים ובעיקר בזהבה ושלושת הדובים, הנקשרת לעולם מסודר ומאורגן, ומצביע על מוטיבים תנ"כיים בכתיבתו של גוטמן. "כדאי לדעת קצת תנ"ך כדי לקרוא ספרות עברית", הוא מציין באמרת אגב.

השיחה השניה, "קסם המזרח, הנאלח והנפלא", עוסק בהתבוננות של גוטמן בהוויה המזרחית הזרה לו, ובאופן בו הוא סולד מקולוניאליזם תרבותי אך בוחר את ההעדפות התרבותיות שלו עצמו. אם יש היבטים בתפיסתו של גוטמן שנשמעים צורמים היום, שלו מצביע על הבדלי הזמנים ומתייחס בהבנה לתפיסות השונות. גם בפרק זה הוא נדרש לסגנונו של גוטמן, ומציין לדוגמא: "בדרך-כלל סופרים מתיחסים לסמלים שלהם במידה של ערפול מתנשא, כמו הרופאים של הדור הישן, שהיו מתלחשים בלטינית ליד מיטת החולה. אבל נחום גוטמן, שהוא סופר צנוע, מודיע לקוראיו: שימו לב, סימבול מימין!"

השיחה השלישית, "האחות האהובה והאהובה האחות", עניינה יחסים אסורים בין אח ואחות בראי הספרות. במרכזה של שיחה זו עומד "פרקי שיר השירים", סיפור אהבה שכתב שלום עליכם, ושלו, בניתוח מבריק, מפנה את תשומת הלב לאופן בו הסופר מעצב את היחסים בין הדמויות ומפתח את סיפורו.

המורים ניצבים במרכזה של השיחה הרביעית, "המורים שלנו". השיחה נפתחת בדיון על מסרים ומוסר השכל בספרים, ששלו סולד מהם, עוברת אל החינוכיות ואל התקינות הפוליטית – "התקינות הפוליטית, הפוסלת את המילה "כושי" באופן אוטומטי, עוסקת בקליפה במקום בתוכן, והיא מסיטה את האש מן העיקר אל הטפל" – ומשם אל דמויות מורים בספרות, ביניהם המורים ב"הלב" שכולם עריריים ותלמידיהם הם תחליף לילדיהם, ובמציאות. בשיחה זו מופיע לראשונה הביטוי שנתן לספר את שמו, בהקשר לשבחים שקיבל שלום עליכם ממוריו: "לא היה פה יותר מאשר סוד אחיזת-העיניים," הוא אומר, ומסביר איך למד לקלוט פרט מפה וללקוט פרט משם, ולשלב את הדברים בתשובותיו בצורה שוטפת ויפה.

על הקריאה ועל הכתיבה, ועל קשרי הגומלין בין הקורא לסופר, מדבר שלו בשיחה החמישית, "השדיים של הנימפה". "הסופר הוא הדיקטטור האמיתי האחרון עלי אדמות", הוא כותב, או בלשונו של הנרי פילדינג, "בהיותי למעשה מייסדה של ממלכה ספרותית חדשה, הריני בן-חורין לחוקק בה חוקים כטוב בעיני". הסופר חופשי לספר כרצונו, והוא הקובע את האמת ואת הבדיה, כפי שכתב אריך קסטנר (ומובאים כאן גם ציטוטים דומים מפי גוטמן, ביאליק וסטרן): "בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו, אחת היא – ובלבד שיהא המעשה אמיתי […] מעשה אמיתי הוא מעשה העלול להתרחש בדיוק כשם שאתה מתארו בספרך". אבל למרות ה"דיקטטורה", הסיפור אינו שייך בלעדית לכותב, אלא הוא "שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו – הן העדות החותכת לכך". בין שאר פנינים בשיחה זו, הוא מספר על שגעון הדיאטה והצמחונות שתקף את אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, בשל הסתירה שבין היקף כרסו של המשורר ובין תדמיתו הלירית, משום ששמע הערה מנערה זרה שהתיחסה לפער שבין שירי האהבה שכתב למראהו.

השיחה האחרונה, "רוח הסיפור", היא דיון מעניין בסגולותיו של כותב הספרים, כולל ניתוח מרתק של דמות המספר ב"הנבחר" של תומאס מאן. בשיחה זו הוא חוזר אל הביטוי של שלום עליכם, שהוזכר למעלה, ומוסיף: "רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות. אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן. העמדת הפנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מן החוזה שבין הקורא ובין הכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית, ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי".

מאיר שלו ניחן בסקרנות ובידע, ובכשרון להציג אותם בפני הקורא. אני נהנית לקרוא את ספרי הפרוזה שלו בשל השפה הנאה והעושר התרבותי, אבל הם נשכחים ממני מהר. ספרי העיון שלו, ביניהם "ראשית", "גינת בר" ו"תנ"ך עכשיו", הם אלה שנשארים איתי. "סוד אחיזת העיניים" מצטרף אליהם.

מומלץ

עם עובד

1999

נתיב העכברושים / פיליפ סאנדס

כותרת משנה: בעקבותיו של פושע נאצי נמלט

נתיב העכברושים הוא השם שניתן למסלולי הבריחה של הנאצים מגרמניה המובסת אל מדינות שהסכימו לאמץ אותם, ובראשן ארגנטינה. הנתיבים לא חמקו מעיני בעלות הברית (הסופר ג'ון לה קארה אף הביע חשד שהיו שותפות לתכנונם), ובשלב מסוים החלו לעשות בהם שימוש לצרכיהן, גייסו סוכנים מקרב הנמלטים, והבריחו אל שטחן שלהן נאצים בעלי כישורים שיכלו להביא להן תועלת.

אחד מן הנאצים הבכירים שניסו להמלט לדרום אמריקה באמצעות הנתיב שעבר ברומא היה אוטו וכטר, מי שהיה מושל קרקוב תחת פיקודו של הנס פרנק. וכטר היה נאצי פעיל שנים לפני המלחמה, וסומן כמי שיקודם. אחרי האנשלוס היה אחראי על "ניקוי" המגזר הציבורי מגורמים בלתי רצויים (נראה שאוטו פיטר או נזף בלפחות 16,237 עובדי ציבור, כך כותב סנדס), ובספטמבר 1939 מונה למושל קרקוב. פשעיו הוזכרו במשפטי נירנברג, וסנדס מונה את שלוש הזרועות שעל פעילותן היה אחראי: המשרד לאוכלוסיה ולסעד שעבד עם הס"ס להכנת רשימות ולקביעת נקודות איסוף ומחנות מעבר, מחלקת העבודה שביצעה סלקציה וקבעה מי יעבוד ומי יגורש למחנות השמדה, ומחלקת הישוב מחדש שהחרימה רכוש. ב-20 במרץ 1941 הכריז וכטר על הקמת גטו קרקוב, ודחס לתוכו את חמישה-עשר אלף היהודים שנותרו בעיר אחרי הגירושים ההמוניים.

במשך כשלוש שנים נדד וכטר בהרים, נמלט על נפשו יחד עם נאצי נוסף, נעזר בעיקר באשתו. כשהמלווה שלו שב לביתו, החליט וכטר להמלט דרומה. ברומא זכה בתמיכתו של הבישוף אלויס הודאל, מי שבין השאר סייע לוולטר ראוף לעבור לסוריה, ועזר ליוזף מנגלה להשיג דרכון בשם בדוי. המעבר בנתיב העכברושים, שהיה קל יחסית בשנים הקודמות, נעשה מורכב יותר כעת, ווכטר נתקע ברומא. על פי המחקר שערך סנדס, האמריקאים ככל הנראה ידעו על בואו מן הרגע הראשון, העמיתים שאיתם היה בקשר שימשו כנראה כסוכנים כפולים, ויתכן שנעשה נסיון לגייס אף אותו. לדברי לה קארה, בעלות הברית גייסו אנשים גם אם היה להם עבר מפלצתי, כמו אוטו, והשמידו את התיקים שלהם כדי להעלים ראיות (סנדס לא הצליח למצוא את תיקו של וכטר בארכיונים של זרועות הבטחון האמריקאיות). "המערב מנהל קרב נואש עם המזרח – עם הסובייטים – ואנחנו ניקח כל אדם שאנחנו יכולים לקחת ושיעזור לנו להביס את הסובייטים; כל אדם שהוא, ללא קשר לעברו הנאצי", כך מצוטט איש היחידה האמריקאית שגייסה נאצים. מספר חודשים אחרי שוכטר הגיע לרומא הוא חלה, נאלץ להתאשפז, ומת ביולי 1949 פחות או יותר בזרועותיו של הודאל.

פיליפ סנדס, מי שכתב את "רחוב מזרח מערב" ששילב יחדיו מספר קוי חקירה ליצירה מרשימה אחת, חוקר גם כאן מספר היבטים של התקופה, כשאינו מותיר אבן בלתי הפוכה. הוא יוצא בעקבותיו של וכטר מילדותו ועד מותו, בוחן לעומק ממספר זויות ראיה את כל מה שהיה כרוך בנתיבי הבריחה, תוהה על אישיותו של הורסט וכטר, בנו של אוטו שבשלו החל לעסוק בנושא, ומתפנה לתאר דמויות מפתח נוספות, ביניהן הבישוף הודאל, תומס לוסיד שעמד בראש היחידה האמריקאית לגיוס נאצים, קרל האס, שוכטר הגדיר כעמית, ושרלוטה, אשתו של וכטר.  

הורסט וכטר הוא דמות מעניינת של צאצא לנאצים. מצד אחד, בניגוד לאנשים כמו ניקלאס, בנו של הנס פרנק, הוא אינו מכיר בפשעיו של אביו. מצד שני, בשונה מצאצאים אחרים כמו גודרון, בתו של הימלר, הוא אינו דבק באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מעשיו של אביו. בשנות השבעים והשמונים לחייו הוא כמו ילד שמהותו תלויה בשמו הטוב של אביו, ושמבקש לרַצות את אמו שתמכה בו. "אני יודע שהמערכת היתה נפשעת ושאבי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", הוא אומר. הוא מאמין איכשהו, למרות ההוכחות, שאביו לא היה מעורב בפשעים. את הגדרתו כרוצח המונים הוא פוטר כ"פרופגנדה סובייטית", ונעלב כשסנדס מונה את וכטר כאחד ממבצעי השואה. מצד אחד הוא מבקש לכפר על עוולות משפחתו כשהוא מחזיר רכוש שדוד, מה שמעלה עליו את חמתם של בני המשפחה האחרים, ומצד שני הוא מבקש לראות את אביו כאינדיבידואל מנותק מן המערכת. הוא אמנם מאבד מלים נוכח מסמכים מרשיעים ונוכח תמונה שמוכיחה כי אביו היה נוכח בזירת הוצאה להורג, אבל אינו מסוגל לתת לעובדות לשכנע אותו. הודעת מייל ששלח לאחיינו מצביעה על משבר אמונה שפקד אותו כשהגיעו לידיו מסמכים מסוימים – "הם מפלילים אותו יותר מהמסמכים המוכרים לי. זה לא עוזר. הוא ידע הכל. צפה בדברים והסכים להם בעיקרון" – אבל איכשהו הצליח בכל זאת לשוב להלך רוחו הרגיל. במידה רבה הספר כולו הוא מירוץ של סנדס להפריך את כל טיעוניו של הורסט. כך, לדוגמא, סנדס הופך עולמות כדי לחקור אם וכטר אכן מת מהרעלה ברומא, כפי שטוען בנו, שמטיל את האשמה לפעמים על הרוסים ולפעמים על נוקמים יהודיים. המסקנה, אגב, היא שוכטר לא הורעל, אלא מת בשל שחיה במים מזוהמים.

שרלוטה, אשתו של וכטר, שכבר אינה בין החיים בעת כתיבת הספר, מייצגת נאציות פנאטית ואינטרסנטית, שבה אחזה כל חייה. את השהות בחברת היטלר על אותה גזוזטרה הגדירה כל חייה כ"הרגע הטוב ביותר בחיי". כשבעלה מונה למושל קרקוב היא החרימה לעצמה יצירות אמנות מן המוזיאון הלאומי הפולני בקרקוב בעודה מצהירה "איננו שודדים". היא ייחסה לבעלה טוב לב והתחשבות כשציינה שטרח לבנות חומה נאה לגטו. ללא עזרתה הפעילה לא היה וכטר מצליח לשרוד שלוש שנים בהרים. בנה, העיוור לפשעי הוריו, מודה שהיתה נאצית, אבל מפחית מאשמתה כשהוא טוען שלא היתה פנאטית. "עלי לעשות את זה בשביל ההורים שלי. למצוא דברים טובים", הוא מסביר את עצמו. למותר לציין שבשום שלב סנדס אינו מנסה להצדיק את הורסט.

המתרגם יורם מלצר הוסיף לספר אחרית דבר, בה כתב בין השאר על הפעילות של המודיעין הישראלי לגייס סוכנים כפולים בקרב הנאצים. יצחק סרג'ו מינרבי, מי שהיה שליח המודיעין הישראלי לרומא, היה חותנו של יורם מלצר. בני משפחת סבתו של מלצר היו קורבנותיו של וכטר. והנה עוד אחד מן הצירופים החביבים של סנדס, שמצביע בין השאר על כך ששרלוטה גרה באותו רחוב שאליו גורשה סבתא-רבתא שלו לפני שנשלחה לטרבלינקה, ושהרש לאוטרפכט, שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, ואוטו וכטר למדו באותן השנים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת וינה.

הופתעתי למצוא מאמר שטען כי מוטב היה לא לתרגם את הספר מכיוון שהוא מעורר אהדה לפושע נאצי. לאורכו של הספר כולו חשתי כי סנדס מצליח בכשרון רב לתאר את אוטו וכטר כאדם מבלי למחוק ולו לרגע את המפלצתיות של מעשיו. הנאציות הלהוטה והרצחנית שלו נוכחת כל הזמן, והלב אינו נחמץ אף לרגע כשהוא נרדף וחולה.

"נתיב העכברושים", כמו "רחוב מזרח מערב", הוא ספר רחב יריעה, מפורט, נשען על תחקיר מרשים, ומורכב ממאות פרטים המצטרפים לתמונה שלמה ומרתקת של האנשים ושל התקופה. מומלץ עד מאוד.

The Ratline – Philippe Sands

Love, Lies and Justice on the Trail of a Nazi Fugitive

כנרת זמורה דביר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל / ישי רוזן-צבי

"הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה", נכתב בתלמוד בבלי במסכת עבודה זרה בהקשר של חגיגות האור בתקופה בה אנו חוגגים את חנוכה. "אם כן", כך כותב ישי רוזן-צבי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, "הגמרא חושפת בפנינו סוד גדול, שמקור כל החגים אחד, ורק אחר כך התפצלו וקיבלו מובנים שונים בכל תרבות ותרבות". והוא מוסיף: "המשנה מכירה ומזכירה מסורות חוץ-מקראיות, אך בוחרת להשאירן כרמזים דחוקים". את הרמזים והסודות באשר למנהגי החגים הוא מבקש לחשוף כאן, ונסמך גם על ספרות בית שני, מגוון של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה.

הנה כמה מן הנושאים המעניינים בספר:

ברכת המלכויות, הנאמרת בראש השנה, מרמזת על דיון עמוק בשאלת המונותאיזם והאוניברסליות של האל העברי מול תפיסתו כאל פרטי של העם היהודי, אחד מני אלים רבים.

על יום הכיפורים, כפי שהוא עולה מן המקרא, כותב רוזן-צבי כי הוא אינו אלא מנגנון משוכלל לסילוק החטאים מן המקדש. הוא מרחיב באשר לגלגוליו של השעיר לעזאזל, שעל פי המקרא פשוט נשלח למדבר, נושא על גבו את עוונותיהם של בני ישראל, ואילו על פי המשנה הוא נדחף אל מותו. הכותב מבקש להציע שהדבר קשור למיתוס עלום של כוח דמוני בשם "עזאזל" שיושמד ביום הדין.

בהקשר של ניסוך המים בסוכות הוא מעלה את השאלה מדוע נבחרה דווקא כנען כארץ המובטחת, ומציע תשובה מעניינת: ה' גורר את עמו דווקא לארץ כנען בדיוק מפני שאין בה מים, שכן בארץ ללא מים תיווצר תלות באל באמצעות הצורך בגשם. המטאורולוגיה כאן היא המפתח לבחירה האלוהית בכנען, שכן בתפיסה המקראית הגשם אינו ענין פיזי אלא תיאולוגי.

מדוע נקבע שבועות כחג מתן תורה? המקרא קבע שלושה רגלים, שהם חקלאיים בבסיסם וקשורים לאיסוף תבואה: ראשית הקציר, סוף הקציר והאסיף. הראשון והאחרון קיבלו בתורה גם משמעות היסטורית – פסח וסוכות – ופרשנים השלימו הקשר היסטורי לשלישי, חג מתן תורה שהתרחש בחודש בו מגיע הקציר לסיומו.

הקריאה בספר הזכירה לי את "לא כך כתוב בתנ"ך" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. בשני הספרים החוקרים מבצעים מעין חפירה ארכיאולוגית במסורות שהתקבעו, ומבקשים לחשוף את יסודותיהן ואת גלגוליהן. הספר הזה מעט דידקטי יותר, אך הוא קריא ומעורר סקרנות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

משחקי כוח / טים היגינס

כותרת משנה: סיפורה של טסלה – ההימור של המאה

"משחקי כוח" הוא סיפורה של חברת טסלה, החל מימיה כסטארט-אפ בשנת 2003 ועד שנת 2021 שבה שווי החברה היה הגבוה ביותר מבין כל יצרניות הרכב. מדרך הטבע, מכיוון שהחברה מזוהה לגמרי עם האיש שבראשה, זהו במידה רבה גם סיפורו של אילון מאסק.

רעיון המכונית החשמלית לא צץ יש מאין ב-2003. כמה יצרניות רכב ניסו לפתח עוד קודם לכן מכונית שתייתר את השימוש בדלק מזהם. לפעמים זנחו את הרעיון כליל, לפעמים בחרו בדרך ביניים של מכונית היברידית. כשמרטין אברהארד, מארק טרפנינג, איאן רייט, האנשים שהקימו את טסלה, חיפשו ב-2004 משקיע שיאפשר להם להתקדם בתוכניותיהם לייצר מכונית חשמלית, מי שנענה לפנייתם היה אילון מאסק, שמכר באותם ימים את אחזקותיו בפייפאל. מאסק, שחלם בגדול, התכוון לשנות את העולם. מרבית המימון הראשוני הגיע מכיסו, והוא נטל על עצמו את הובלת החברה ברוח חזונו. בהמשך השנה חבר אליהם ג'רמי סטאובלר, שריכז את פיתוח הסוללות.

טים היגינס, עיתונאי בוול סטריט ז'ורנל, מתאר את התפתחותה של החברה יום אחר יום. הוא מספר על המורכבות האינסופית שכרוכה בעיצוב, בתכנון, ביצור ובמכירה, על התנהלות בעולם הקשוח של תעשית הרכב, על הקשיים שבניהול חברה ציבורית, ובעיקר על המאמץ ההרואי ליצור משהו חדש לגמרי, מבנית ורעיונית, מאפס, להאמין שהוא אפשרי ולדבוק בו עד ההצלחה. למרות שהספר תיעודי ועסקי, הוא שומר על מינון נמוך יחסית של הטכני לעומת מינון גבוה יחסית של האנושי, ולכן נקרא בענין רב כספר פרוזה, מותח לעתים.

מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו. מאסק הפרפקציוניסט הוביל את טסלה ברמת המאקרו והמיקרו, חסר סבלנות לחלוטין למי שניסה לפקפק ביעדיו. בנחישות, וגם בברוטליות, הוא ניווט את החברה בין משברים, שאת חלקם הוא עצמו גרם, הציל אותה כשחברות גדולות וותיקות ממנו הגיעו לפשיטת רגל, ודרש מכל עובד ועובד את אותה התמסרות שהוא עצמו הפגין. היגינס מגדיר את התנהלותו כזו של מייסד סאטרט-אפ ולא של מנהל בכיר בחברה נסחרת בבורסה, התנהלות שסיבכה אותו, ואת טסלה, שוב ושוב. המשקיעים חששו מההפתעות שהוא ייצר ללא הרף, אבל מכיוון שנסיונם לימד אותם שלמרבית הצהרותיו יש בסופו של דבר כיסוי, המשיכו לתמוך בו. לקוחותיו הראשונים הפכו מעריצים שלו ושל המותג, והיו מוכנים להתגייס לכל מאמץ למען החברה. "האיש הזה הוא ממש מטיף כריזמטי. הוא הקים אוהל התעוררות והאנשים האלה ממלאים אותו", נכתב עליו בבלוג שסיקר את פעילותה של טסלה. כך או כך, למאסק יש קבלות מוצקות כאיש חזון ומימוש, וטסלה, תחת ניהולו, שינתה את עולם הרכב.

מרתק ומומלץ

Power Play – Tim Higgins

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

מכונית הרודסטר של אילון מאסק ששוגרה לחלל באמצעות טיל פלקון של SpaceX

איש תל חי / עורך: ד"ר מרדכי נאור

כותרת משנה: פרשת תל חי אחרי יותר ממאה שנה

אצבע הגליל שאחרי מלחמת העולם השניה היתה שטח הפקר. לכאורה היה האזור תחת המנדט הצרפתי, אך בפועל שלט בו טרור בדואי. שמונה מאנשי תל חי, שנוסד ב-1918 אחרי נסיונות התיישבות קודמים במקום, נהרגו כשהתעקשו להאחז במקום ולהגן עליו. זכרם הונצח בשמה של קרית-שמונה. שישה מהם נהרגו ביום י"א באדר תר"ף, ה-1 במרס 1920, בקרב תל חי המפורסם, שנחקק בזכרון המשותף בזכות מילותיו המיתיות של טרומפלדור לפני מותו, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". אל נופלי תל חי מתייחסים בדרך-כלל כאל "טרומפלדור וחבריו". הספר, המורכב ממאמרים נפרדים, מספר את הסיפור של הקבוצה כולה, החל מחיי היומיום במקום, דרך הדיונים הפוליטיים בסוגיית ההיאחזות בכל מחיר, עבור ביום הקרב, וכלה במורשת שהנחילו. הוא מבוסס על מחקרים, על עיתוני התקופה, ועל עדויות שנמסרו בזמן אמת.

מאמרו של ארי שביט מסביר מדוע דווקא לקרב הזה, בתקופה שהיתה רצופת קשיים וקורבנות, יוחסה חשיבות מיוחדת. "מדוע התהודה היתה חזקה כל כך? מפני שבתל חי התרחש מהפך היסטורי. עד תל חי התנועה הציונית היתה תנועה אוטופית ותמימה אשר האמינה כי תוכל לרשת את הארץ בדרכי שלום. מתל חי ואילך התנועה הציונית הבינה שהיא עומדת בפני מזרח תיכון אכזרי וברוטלי, אשר מחייב אותה להגן על עצמה בכוח הזרוע, באומץ לב, בעמידות ובנחישות ובהקרבה. כי לא רק המחרשה תגאל את הארץ ותבנה את הבית הלאומי, אלא גם החרב […] טרומפלדור ואנשיו הגדירו את האתוס של מעטים-מול-רבים. טרומפלדור ואנשיו יצקו את המושג של מולדת אשר ממנה לא נסוגים […] תל חי בישרה גם את האתגר של מלחמת מאה השנה וגם את היכולת להתמודד מולו. היא ציוותה לנו את המאבק, והיא הבטיחה לנו כי יכול נוכל […] אין זה מקרי ששלושה חודשים וחצי אחרי קרב תל חי הוקם ארגון ההגנה, ואין זה מקרי שגם תנועת העבודה וגם בית"ר אימצו את אתוס תל חי והפכו אותו לאתוס מכונן, כיוון שמה שהתרחש באדר תר"ף בין מטולה לכפר גלעדי, לא היה רק תקרית גבול בחבל ארץ מרוחק. מה שהתרחש בתל חי היה הגדרה-מחדש של עם, ולידה-מחדש של עם, והפיכתו של העם היהודי-ישראלי הבא לעולם לעם לוחם".

בין שאר נושאים מעניינים בספר, אזכיר את ישיבת הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל בפברואר 1920, ימים ספורים לפני הקרב, שבו נדונה בקשת הישוב לשלוח מגינים נוספים, והדעות נחלקו באשר להתעקשות על ההישארות במקום. במפתיע, דווקא ז'בוטינסקי, שהשתתף בישיבה כאורח, היה בעד נסיגה מן המקום הבעייתי והתרכזות בהגנה על הקיים. המשתתפים האחרים – בן גוריון, שוחט, שיינקין ועוד – אחזו ברוב דעות בדעה המקבילה לנוסח של "שטח משוחרר לא יוחזר". מכל מקום, הישיבה הסתיימה בהחלטה להקים ועדה, אך זו התמהמהה, ואיש לא נשלח לסייע לתל חי.

אזכיר גם את הדיון בשאלה אם טרומפלדור אמר או לא אמר את המיוחס לו. בהתבסס על עדויות של האנשים שהיו אתו בשעותיו האחרונות, ושנמסרו מיד אחרי מותו, אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות שאכן אמר את הדברים, אולי בנוסח שונה מעט בשל העברית הבלתי מושלמת שלו. מכל מקום, גם אם בוחרים לפקפק בכך, אין ספק שאמר וכתב דברים ברוח זו פעמים רבות במהלך חייו. בן גוריון, שאולי חשש מקידושו של המוות, התייחס לכך באחד מטקסי הזכרון: "לא למות באנו הנה. לא טוב למות. טוב לחיות […] הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים. מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב היו חיים של בני-חורין".

הספר מוקדש לזכרו של זלמן בלחובסקי, שהיה צעיר החברים בקבוצה, לאחר שעזב את לימודיו בגימנסיה לטובת סיוע לחלוצים. הוא האיש שחבש את טרומפלדור הפצוע, ושהה לצדו עד שפונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך. צאצאיו של בלחובסקי פועלים להנצחת קרב תל חי ומורשתו באמצעות עמותת נאמני תל חי.

אחזור ואמליץ בהזדמנות זו על ספרה של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק", המספר בין השאר את סיפורה של דבורה דרכלר שנהרגה בקרב. אגב, על תקפותה של מורשת הנופלים תעיד גם העובדה שיחידה, המורכבת מיוצאי יחידות מפתח, שהוקמה ב-2021 לחיזוק ההגנה על ישובי הצפון, נושאת את שמה של דבורה.

למדתי רבות ואני ממליצה על הספר.

מטר

2023

בית המשפט העליון / יצחק זמיר

יצחק זמיר, מי שהיה, בין שאר תפקידים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, כתב את הספר בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט, בעיקר בתפקודו כבג"ץ הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. ביקורת כשלעצמה רצויה ומבורכת, אבל מכיוון שהדרדרה להשמצות, והיא עשויה לערער את המרקם הדמוקרטי, ראה לנכון להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מערכת המשפט, הכותב מתייחס להיסטוריה של החוק ושל המשפט בישראל, מתאר את מבנה בתי המשפט, את התנהלותם ואת סמכותם, ועוד. אמנם מדובר במידע "יבש", אך הוא כתוב בבהירות ובפירוט מספק שאינו מכביד, ומצאתי את ההיבט הזה של הספר מעניין ומעשיר.

אבל ההיבט המסקרן יותר נוגע, כמובן, למתקפות על בית המשפט, החל מאיומים לעלות עליו עם טרקטור וכלה בקידום חקיקה שתעקר את תפקידיו. להלן התיחסותו לכמה ממתקפות אלה.

הפרדת רשויות – עולה הטענה כי הביקורת של בג"ץ על החקיקה ועל פעילות הממשלה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. יש להזכיר כי הפרדת רשויות אין פירושה שכל רשות לעצמה, אלא שלושתן כרוכות זו בזו. הדמוקרטיה היא מערכת של בלמים ואיזונים שלכאורה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות, אך בפועל שומרת עליו.

לענין זה יש לציין גם שהשופטים ממונים על ידי ועדה שלפוליטיקאים ולנציגי הציבור יש בה רוב. זאת, אגב, בניגוד למגמה ברוב המדינות הדמוקרטיות, שמבקשות להעניק משקל מהותי יותר למקצועיות השיפוטית. ארצות-הברית היא יוצאת דופן מבחינה זו, והשופטים בה הם מינויים פוליטיים (אבל לארצות-הברית יש, מצד שני, הסדרים מרסנים כמו חוקה קשיחה, ומגילה מלאה של זכויות אדם). אלה שמדברים על הפרדת רשויות בעצם מבקשים להכפיף את הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות.

אפרופו הועדה, החל משנת 2008 נדרש רוב של שבעה חברים בועדה כדי למנות שופט, כלומר חברי ועדה המשתייכים לקואליציה יכלו לעצור כל מינוי. בפועל, כל שופטי העליון כיום, למעט הנשיאה חיות, מונו אחרי 2008. משתמע מכך כי אין מקום לטענה לפיה שופטים מתמנים בשיטת "חבר מביא חבר".

משילות – טענה על פגיעה במשילות מופנית לא רק אל בית המשפט, אלא אל כל שומרי הסף, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. בהקשר זה יש לזכור כי סמכות הביקורת השיפוטית על ידי בג"ץ מעוגנת ומפורטת בחוק יסוד: השפיטה, וכי בישראל יש לממשלה סמכויות נרחבות הרבה יותר מן המקובל בדמוקרטיות אחרות. "השיטה של בלמים ואיזונים פועלת בעולם הדמוקרטי לא כדי לחזק את המשילות, אלא כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, ובעיקר על זכויות אדם, אפילו על חשבון המשילות. הביקורת השיפוטית היא רכיב מרכזי וחיוני בשיטה זאת, לצד רכיבים אחרים, כמו מבקר המדינה, החשב הכללי והתקשורת הציבורית. כל אלה עשויים לפגוע במשילות, אך הפגיעה, שעל פי רוב היא שולית, היא מחיר סביר וראוי בחברה דמוקרטית".

רצון הרוב – הטענה כי בית המשפט אינו יכול להתנגד לרצון הרוב מצמצמת את הגדרת הדמוקרטיה לשלטון הרוב, בעוד מהותה היא התחשבות גם במיעוט ובזכויותיו.

אקטיביזם שיפוטי – הטענה המושמעת היא כי אקטיביזם שיפוטי פסול מעיקרו. ההקדשה שבפתח הספר משקפת את קביעת הכותב שבעבר בית המשפט היה אקטיבי הרבה יותר, וטוב שכך: "ספר זה מוקדש לאבות המייסדים של בית המשפט העליון, שהאקטיביזם שנקטו בנסיבות הקשות שלאחר קום המדינה ביסס את שלטון החוק וביצר את זכויות האדם בישראל". לדבריו, לא חל שינוי באקטיביזם משנות השמונים, כפי שנהוג לטעון, והשופט ברק לא אמר כי "הכל שפיט". יתרה מזו, בג"ץ דוחה מספר גדול של עתירות משום שעמדתו היא שמדובר בסוגיות שאינן שפיטות.

יצוגיות – בשל המספר הקטן של השופטים לעומת הגיוון והמורכבות של החברה הישראלית, יצוג אמיתי אינו אפשרי. הכותב מעדיף את המונח "שיקוף" של החברה. יש מקום לשיפור בהיבט זה, אבל מעניינת הקביעה שלו שהיצוגיות או השיקוף אינם אמורים להתבטא בהכרעות הדין, ובפועל אכן אינם מתבטאים. לדבריו, ההבחנה בין שופטים הנחשבים ליברלים ללאומיים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, שולית. הוא מביא דוגמאות להכרעות דין שנקבעו לכאורה בניגוד ל"מצופה" משופט ש"צבוע" בהשתייכות כלשהי, ומצביע כראיה על עובדת ההכרעה פה אחד במרבית

יצחק זמיר סבור שלמרות חריקות ואי הסכמות, התקיים עד כה שיווי משקל יעיל ומועיל בין הרשויות, ומציע ש"אם זה עובד, אין סיבה לשבור". הוא מצביע גם על פגמים ועל תחומים המחייבים שינוי, בין השאר בעומס העבודה על בית המשפט העליון, ומציע צעדים לשיפור.

בין אם תומכים במהפכה השיפוטית ובין אם מתנגדים לה, חשוב להכיר את העובדות ולא להיות מונָעים משמועות כזב ומלהט יצרים (מה שנכון, למרות הנאיביות, לכל נושא). יצחק זמיר, החרד לגורלה של הדמוקרטיה בהעדר ביקורת שיפוטית, כתב ספר בהיר, מפורט ומנומק כדבעי, המצביע על חשיבות עצמאותו של בג"ץ. מעניין וחשוב.

שוקן

2022

יחידה X / ליאה גארט

כותרת משנה: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השניה

בשנת 1942 נוסד בצבא הבריטי קומנדו 10, שהורכב מפליטים שנמלטו מאירופה הכבושה. חיילי הקומנדו, שהתנדבו לשירות, סופחו כיחידים לכוחות הבריטיים, ונשלחו לסייע בפעולותיהן הקרביות. הקומנדו הורכב משמונה יחידות, שכל אחת מהן התמקדה במדינה שנפלה לידי הגרמנים. יחידה מספר שלוש, שכונתה גם יחידה X או היחידה הבריטית, היתה יוצאת דופן: המתנדבים אליה היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, הווה אומר אזרחי מדינות אויב, ורובם ככולם היו יהודים, שהגיעו לבריטניה בדרך זו או אחרת, כולל משלוח הילדים (הקינדרטרנספורט). היחידה זכתה למעטה חשאיות, אשר נועד להגן הן על פעולותיה והן על זהותם של חבריה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם אילו נחשפו מעבר לקווי האויב. עד היום חלק מן המסמכים העוסקים ביחידה חסויים.  

ליאה גארט, פרופסור להיסטוריה יהודית, מספרת את קורותיה של היחידה, את סיפורם המשותף של חבריה, ואת סיפורם המפורט של כמה מהם. הגברים כולם הגיעו לבריטניה בגיל צעיר יחסית, מבקשים מקלט מן הרדיפות בארצות מוצאם. כמה מהם היו מודעים ליהדותם מלידה, אחרים נחשפו אליה רק כשהיא הפכה ל"בעיה". אחדים גדלו במשפחות ששמרו על אורח חיים יהודי, אחרים במשפחות שהמירו את דתן, או בכאלה שבהן רק אחד ההורים היה יהודי. היו שנאלצו להקרע ממשפחתם ונשלחו לבדם לבריטניה, אחרים הגיעו בלווית בני משפחה. חלקם איבדו קרובים שנרצחו עוד לפני המלחמה. בריטניה הוותה מקום מקלט עד לפרוץ מהמלחמה. החל מאותו יום הפליטים הצעירים הפכו לאויבים. הם נכלאו במחנות בתנאים קשים, או שהורחקו למושבות שמעבר לים ושם נעצרו שוב. גארט מתארת, בין השאר, מסע ימי מסויט לאוסטרליה, בנוסח ספינות העבדים, שבו היו הפליטים היהודים טרף לרב חובל אנטישמי סדיסט. במשך חודשים על חודשים סבלו יסורים במחנות מעצר בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה.

ב-1942 חל שינוי במצבם של כשלוש-מאות גברים, שזומנו להצטרף ליחידה X. שמונים ושבעה מתוכם התקבלו. מכיוון שיועדו לפעול בתוך אירופה הכבושה, ובין השאר לחקור גרמנים שבויים ולאסוף מודיעין, היתה חשיבות מרובה להסוואת זהותם. אחרי כל התלאות שעברו לא נותרו להם חפצים אישיים רבים שיהוו קשר אל עברם, והם נדרשו להפטר גם ממה שנותר. יתרה מזו, היה עליהם לוותר על שמם ולבחור במקומו שם בריטי למהדרין וסיפור חיים חדש. המתנדבים עברו אימוני שדאות ברמת קושי גבוהה, והתאמנו בפעילות גרילה ופעילות מודיעין. מיותר לציין כי המוטיבציה שלהם היתה גבוהה. לכולם היו קרובי משפחה באזורים הכבושים, והשמועות על השמדת היהודים החרידו אותם.

חיילי יחידה X לא לחמו כגוף אחד, אלא צורפו כיחידים ליחידות אחרות. הם הרגו ושבו גרמנים, לפעמים שכנעו אותם להכנע. הם אספו מודיעין רב תועלת, נטלו תפקידי מנהיגות בשדה הקרב בזכות כישורי השדאות שרכשו, ועשו לעצמם שם ומוניטין. גארט מספרת, בין השאר, על מקרה שבו אחד מחברי היחידה, איאן האריס, שבה לבדו חיל מצב שלם, ועל מדליה צבאית שקיבל בשל מעשה גבורה תחת אש. עשרים ושניים מחיילי היחידה נהרגו בקרב, עשרים ושניים נפצעו קשה. שמונה-עשר קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם ארבעה בשדה הקרב. עם תום הקרבות עסקו בחשיפת תאים נאצים, בזיהוי נאצים בודדים, ובהכנת מסמכים למשפטי נירנברג. מנפרד גנץ, שנקרא אז פרד גריי, שם פעמיו לטרייזנשטט, בתקווה לאתר את הוריו. הוא מצא אותם במצב ירוד, אך בחיים, ובהמשך הגיע עד הנסיכה ההולנדית יוליאנה כדי לשכנע אותה לפעול להשבתם של יהודי הולנד לארצם.

עם תום המלחמה, כמה אירוני ומקומם, שבו החיילים למעמד של נתיני מדינות אויב. נדרשו מאמצים מייגעים וממושכים כדי להעניק להם את האזרחות הבריטית, שזכו בה בדם וביזע. מעניין לציין שכמעט כל חיילי יחידה X דבקו בזהות ששימשה אותם בשנות השירות. מנפרד גנץ, שהוזכר קודם, שגדל במשפחה אורתודוקסית, היה אחד הבודדים שחזר אל שמו המקורי ואל יהדותו. הניתוק מן העבר שלפני המלחמה, שניתן להסבר בכמה אופנים, בא לידי ביטוי בולט כשהוקמה אנדרטה ליחידה בעיר אברדווי, ששימשה להם בית בתקופת האימונים הראשונה. כל יוצאי היחידה, למעט חריגים בודדים, בחרו שלא לציין על האנדרטה את היותם של כתשעים וחמישה אחוזים מן היחידה יהודים.

ליאה גארט צללה אל תוך המסמכים, כולל כאלה שנחשפים כאן לראשונה, שוחחה עם שניים מן הלוחמים שהיו בחיים בעת הכתיבה, ונפגשה עם בני משפחות. היא מובילה את הקוראים אל יהדות גרמניה ואוסטריה בעת עלית הנאצים, אל בריטניה העומדת על נפשה, ואל שדות הקרב. הספר אמנם תיעודי, אך הוא נקרא כרומן מרתק, מעניין ומרגש, המוכיח, כדברי הקלישאה, שהמציאות עולה על כל דמיון.

מומלץ מאוד.

X Troop – Leah Garrett

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מארי קירי ובנותיה / קלודין מונטיי

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון