בור – סיפורו של מחנה לעבודת כפיה 1943 – 1944

16-0236f

הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק במרץ 1944, ולכן מצבם של יהודי הונגריה היה יחסית טוב: חוקים מפלים נחקקו כבר ב-1938, אבל סכנת ההשמדה לא ריחפה מעליהם. מן היציבות היחסית הזו לא נהנו גברים בגיל הגיוס: הם נקראו להתייצב לשרות העבודה, שהיה חילופי לשרות הצבאי שנאסר עליהם. בפועל היה מדובר בעבודת כפיה בתנאים קשים, במרבית המקרים בחזיתות המלחמה. כארבעים ושניים אלף גברים יהודים איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

הספר "בור" מקבץ עשר עדויות על העבודה במחנה בּוֹר, מכרה נחושת בסרביה. את המחנה הפעיל ארגון טוט, ארגון העבודה הגרמני, שהעסיק מאות אלפי עובדי כפיה במיזמי בניה במהלך המלחמה. למעלה מששת אלפים עובדים – רובם יהודים ומיעוטם עדי יהוה – הובאו לבור בשנים 1942 עד 1944, ותמורתם היתה גרמניה אמורה למסור להונגריה נחושת. רובם של העובדים נספו בשל תנאי העבודה ובשל התעללות שומריהם. שמונה עדויות בספר נכתבו שנים רבות אחרי המלחמה, שש מהן על ידי יהודים, אחת על ידי עד יהוה ואחת על ידי איש האמונה הנזארינית. שני האחרונים גויסו לעבודת כפיה משום שאמונתם מנעה מהם לאחוז בנשק. שתי עדויות נוספות נגבו בעל פה מספר חודשים אחרי המלחמה. כולם מספרים על תנאי עבודה בלתי אנושיים, על מזון בלתי מספק, על התעללות מצדם של אנשי הסגל ההונגרים, ועל מעשי טבח המוניים שליוו את הנסיגה מן המחנה עם התקרבותו של הצבא האדום.

מעניין לקרוא את העדויות יחדיו, למרות החזרות על ארועים מסוימים. כל אחד מן העדים הוא עולם בפני עצמו, עם תפיסות עולם משלו, עם דרכי התמודדות משלו, עם סיפורים על שרירות לבו של המזל שבהרף עין חרץ גורלות לחיים או למוות. כך, לדוגמא, גישתם של המאמינים מתאפיינת בתחושה שהם עומדים בנסיון, ושליחותם האמונית מחזקת אותם. וכך חובב שחמט, שניהל טורניר בסתר עם חברו, והצטער כשגילה שבעת ששיחק חבריו עזבו את המחנה והוא נותר מאחור, בירך מאוחר יותר את מזלו, לאחר שהיוצאים ראשונים נטבחו בהמוניהם.

על עבודות הכפיה של יהודי הונגריה למדתי לראשונה כשקראתי את ספרו של אנדור אנדרה גלרי, "סיפורו של כבוד עצמי", ספר שנכתב בהפסקות הקצרות שבין חודשי העבודה. העדויות שב"בור" אמנם מתרכזות במחנה אחד, אך ניתן ללמוד מהן על מכלול שרות העבודה ההונגרי, על האנטישמיות שבצילה התנהל, ועל האכזריות הבלתי נתפסת שמדהימה אותי בכל פעם מחדש. לרקע ההיסטורי כדאי לקרוא את המבוא לספר מאת חוקר שואת יהודי הונגריה, ד"ר רוברט רוזט, את ההקדמה מאת הסופר סבולץ סיטה, ואת המאמר "יהודים תמורת נחושת" מאת צבי ארז.

יד ושם

2015

תרגום מהונגרית: אברי פישר

מודעות פרסומת

בארץ לא זרועה / יועז הנדל

36200053515b

יועז הנדל, המשמש מאז 2012 ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, הקים במסגרת המכון את ארגון זכויות האדם כחולבן. לדבריו השתררה בארץ אנומליה לפיה זכויות האדם הן מונופול של השמאל, והארגון החדש נועד לשנות זאת. מתוך אותה תפיסה נכתב הספר "בארץ לא זרועה": "בצניעות ובענווה הרגשתי שאולי הגיע הזמן להציג את ישראל מנקודת מבט אחרת. מעבר לקווי 67' ולקווי המוסכמות הפוליטיות שהיו נחלת האליטה הישראלית במשך שנים כה רבות".

הכותב גדל באלקנה במשפחה דתית. המעבר של המשפחה לאלקנה שמעבר לקו הירוק נבע ממניעים כלכליים, אך לא התנגש עם תפיסתם הפוליטית. בהיותו תלמיד תיכון הסיר את הכיפה מראשו. בצבא שירת כמפקד פלוגה בשייטת 13, והשתתף במספר מלחמות ומבצעים. ב-2011 מונה לראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה תחת נתניהו, ופרש כחצי שנה אחר-כך משום שלא השלים עם התנהלות לשכת ראש הממשלה בפרשה של הטרדות מיניות (הוא זכה בתואר אביר איכות השלטון בשל חשיפת הפרשה).

בספר, שכותרת המשנה שלו היא "מסע ישראלי", מקדיש הנדל פרק לכל אחד מהנושאים שבמרכז החוויה הישראלית. נמצא שם את מורכבות הנסיונות להגיע להסדר מדיני לצד השד העדתי, האיום האירני, הזרמים ביהדות, חוויות מהשרות הצבאי, רשמים מלשכת ראש הממשלה, יחסי ימין-שמאל ועוד, כשכל אלה שלובים בהתנסויותיו הפרטיות או מבוססים על תחקירי שטח שערך.

יועז הנדל מצטייר כאדם חביב, בעל עקרונות שאינם קיצוניים, קשוב ופתוח, בלתי מתלהם גם נוכח תופעות מקוממות, ובעולמנו הבלתי סובלני זו אמירה לזכותו. הבעיה היא שכתוצאה מכך "בארץ לא זרועה" הוא ספר נחמד, ואני אומרת זאת באכזבה, ולא כמחמאה. מאדם שיושב במקום בו הוא יושב – במכון שמטרתו להציג תכניות יצירתיות וברות יישום לציבור הכללי ולציבור מקבלי ההחלטות – אני מצפה שיעלה על הכתב "תכניות יצירתיות וברות יישום" ולא יסתפק בתיאור מצב. למעט פיסקה אחת, בה הוא מביע את דעתו באשר לצעדים שעל ישראל לנקוט על מנת לקדם את פתרון הסכסוך ביהודה ובשומרון (פרטים בספר ובויקיפדיה), הספר רובו ככולו מסתפק בתיאור המצב הקיים בהתייחס להיסטוריה ולתהליכים שגרמו לו. כשהפרק על האיום האירני, שברובו עוסק בשאלת התקיפה הצבאית כן-או-לא, כולל הצהרות כמו "איראן לא תשמיד את ישראל" או "הפרויקט הציוני לא תלוי בפרויקטים אחרים, דרמטיים ככל שיהיו" – הצהרות שמקומן בנאום יושב ראש הכנסת בטקס המשואות – זה אולי נחמד לקריאה, אבל אי אפשר שלא לשאול: מנין הבטחון? זו משאלת לב או שאתה מסתמך על מידע שלא נכלל בפרק?

אם מעניין אתכם לראות את ישראל על גווניה השונים בעיניו של איש ימין פרגמטי, תמצאו כאן ספר כתוב יפה, מעניין, לא מרגיז איש (למעט מן הסתם קיצונים משני צדי הקשת הפוליטית), ופה ושם גם מחדש. אם תחפצו, כמוני, בספר רעיוני עם הצעות לביצוע, כנראה תתאכזבו.

ידיעות ספרים

2015

אנחנו, המוח שלנו / דיק סוואב

anachnu_hamuach_front1

מאוד התאכזבתי מהספר. ציפיתי לספר מדעי – הנחות, ניסויים, תיאוריות – וקיבלתי אוסף של הצהרות. לעתים היתה לי תחושה שהספר בא לקדם את תפיסת העולם של הכותב, יותר משהוא בא לשרת את המדע ואת שוחריו. בשלב כלשהו הפסקתי להאמין גם לעובדות נייטרליות, והבנתי שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו.

כשחוקר מוח כותב: לסיכום נוכל לומר שקיים זכרון עוברי לצלילים, לרטט, לטעם ולריחות, ולכן יש חשש שאנחנו מרעילים את מוחם של ילדינו לא רק בעישון, בשתית אלכוהול ובשימוש בסמים, אלא גם בצפיה בתכניות טלויזיה מטופשות. משום כך מומלץ בזמן ההריון לקרוא מפעם לפעם איזה ספר טוב בתקווה שבעקבות זאת יחזור הדור הבא לקרוא ספרים, מתעוררת אצלי חשדנות. אני נגד סמים ובעד קריאת ספרים, ברור, אבל לשלב בספר מדעי לכאורה אמירה כזו, זה לעשות צחוק מהעבודה.

אפילו לפן הרציני יותר של הציטוט הנ"ל – השפעת הרגלים כמו עישון על מוח הילד – ההתיחסות של הכותב אינה מדעית. אחרי פרק שלם, שבו הוא יוצא בשצף קצף כנגד ההרגלים הללו, ומאיים בהפרעות גופניות והתנהגותיות של הצאצא עד גיל זקנה ושיבה, הוא פונה לפרק המסקנות, ובו הוא כותב: פרק הזמן הממושך המפריד בין מועד חשיפתו של העובר ברחם לחומרים המזיקים ובין המועד שמתגלה הנזק שנגרם מהם – גיל בית הספר למשל או גיל הרבייה – מקשה את איתור ההשפעות של חומרים כימיים אלה. מה גם שהשפעות כמו ליקויי למידה או הפרעות שינה אינו יחודיות, ולכן קשה להסיק מהן מהו החומר המסוים שגרם בזמן ההריון נזק מוחי. נוסף על כך, הסימפטומים שמייצר חומר מזיק מסוים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי של מוח העובר בזמן החשיפה. בקיצור, תועלתו של הספר היא ברמה של מאמר "מדעי" בעתונות הפופולרית.

נטשתי סופית אחרי הגלישה לסיפורה של האפיפיורית יוהנה. אנדוקרינולגית בשם מריה ניו משערת שהאפיפיורית סבלה מיצירת יתר מולדת של בלוטת יותרת הכליה, ועקב כך הדגדגן שלה התפתח לגודלו של פין והתנהגותה נעשתה גברית. מסתבר שיש תופעה כזו, והכותב מתייחס אליה בפרק על הזהות המינית. גיבורנו יוצא לסיור פרטי בותיקן, במהלכו הוא מבקש למצוא את הכסא המפורסם עם החור, שבאמצעותו – כך מספרת האגדה – החשמנים בודקים שהאפיפיור הנבחר הוא אכן גבר, כדי למנוע פשלה נוספת, רחמנא ליצלן. ומהן ההוכחות של סוואב לנכונות סיפורה של יוהנה? כשהוא מבקש לראות את הכסא, המאבטח הנלווה אליו מזכיר את ההשערה של מריה ניו, ואיך יתכן ששמאבטח בור יכיר השערה רפואית? בורה כמוני, לעומת זאת, יכולה לשער שהמאבטח דווקא מתעניין במה שנוגע למקום בו הוא עובד, או שתודרך לענות על שאלות בנושא. בסופו של דבר סוואב אינו רואה את הכסא, ומכאן הוא מסיק שבכוונה העלימו אותו ממנו, ולכן היתה בעבר אפיפיורית. עם רמה כזו של הוכחה בנושא שולי, אני מרגישה רשאית להרים גבה לנוכח קביעותיו האחרות. הנה שתיים לדוגמא – אולי יש להן גיבוי, אולי לא, אי-אפשר לדעת זאת מקריאת הספר:

התנהגותו המרדנית של המתבגר כלפי בני משפחתו מצמצמת את הסיכוי שתהליך הרביה יתרחש בתוך המשפחה, ובכך גם מקטינה את הסיכון למומים ולמחלות תורשתיים.

חשיפתו של העובר ברחם לניקוטין ולאמפטמינים מגבירה את הסיכוי שהבנות שתיוולדנה תהיינה לסביות.

מסקנה: לא כל איש מדע בעל מוניטין יודע איך להנגיש את המדע לקהל (אני מעדיפה לא לחשוב שהוא פשוט מזלזל בקהל), וקריאה ספקנית תמיד מומלצת.

Wij Zijn Ons Brein – Dick Swaab

כנרת זמורה ביתן

2015 (2010)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

הצופן הנוצרי באמנות / אפי זיו

62512011332b

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015

בעקבות אלכסנדר הגדול / מייקל ווד

34599

כותרת משנה: מסע מיוון לאסיה

מייקל ווד, היסטוריון וכתב של ה-BBC, יצא למסע בעקבות אלכסנדר הגדול. במשך כשנה עקב אחרי מסע הכיבושים של אלכסנדר ברכב וברגל, מיוון למצרים, למזרח התיכון, ומשם לפרס ולהודו. המסע תועד בסדרת טלויזיה  ובספר שלפנינו.

בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר את הדרדנלים כדי לנקום ביריבה הותיקה פרס, ששלטונה השתרע אז עד אסיה הקטנה. משם ירד למצרים – שם הוכתר כפרעה, וייסד בין השאר את העיר אלכסנדריה – ואחר-כך פנה להמשך המלחמה נגד פרס. כשהכניע את יריביו לא פנה לשוב הביתה, אלא המשיך במסע כיבושים עמוק אל תוך אסיה, באזורים שכיום הם פקיסטן, אפגניסטן והודו. במשך עשור נע עם צבאו במסע נועז ושטוף דמים, תוך שהוא מטביע את חותמו לדורות. לבסוף חזר לבבל, בה ראה את מרכזו החדש, ושם מת בהיותו בן שלושים ושתיים.

מייקל ווד מתאר את מסעו של אלכסנדר, ואת מסעו שלו בעקבותיו, בתשוקה ובהתלהבות מדבקות. בספר היבטים רבים של אלכסנדר ושל השפעתו: המהלכים הצבאיים, אישיותו של המלך, עקבות ההיסטוריה באסיה של ימינו, הדרך בה נכתבה ההיסטוריה, קווים משותפים בין אז לעכשו ועוד.

אלכסנדר נדחף ככל הנראה על ידי אמביציה אינסופית להוכיח שאין אתגר שלא יוכל לו. שוב דבר, כולל הטבע, לא נראה לו מכשול גדול מדי. כך, לדוגמא, כשרצה לכבוש את צור, שהיתה אז על אי במרחק כשמונה-מאות מטר מהחוף, הוא הפך אותה לחצי-אי. כשעמק הפריד בינו ובין יעד מבוצר בצפון אפגניסטן, הוא מילא אותו באדמה ובעצים. מצד אחד היה אלכסנדר בונה – למעלה משלושים ערים בשם אלכסנדריה נוסדו באותה תקופה – ומצד שני היה הורס חסר רחמים: את הגברים בגיל הגיוס היה רוצח, את הנשים והילדים מכר לעבדות, והרכוש היה לשללם של לוחמיו. עבור היוונים הוא היה אלכסנדר הגדול, עבור האסיאתים הוא היה השטן. ווד מתייחס לעומק לאישיותו החמקמקה, למאניה-דיפרסיה שאפיינה אותו, לאלכוהוליזם שאולי הרג אותו.

מעניינות גם ההתיחסויות של ווד לארועים שארעו באותם מקומות מאות שנים אחר-כך, תוך שהוא מצביע על מקומות משמעותיים גיאוגרפית והיסטורית לאורך הדורות. עוד היבט מעניין באותו הקשר הוא ההשפעה ארוכת הטווח, למעשה עד ימינו, של התרבות ההלניסטית שהובאה לאזור עם אלכסנדר ואנשיו, וההמשכיות של תרבויות מקומיות עתיקות, שמנהגיהן עדיין מתקיימים.

בספר תמונות רבות של המקומות המתוארים בספר, והן מסייעות להמחיש את תנאי השטח בהם פעלו הצבאות. ווד סקרן מאוד לדעת כיצד נראה אלכסנדר, ואינו יכול להסתמך על פסלים ועל מטבעות שנועדו להאדיר אותו. הוא מניח שהתמונה הקרובה ביותר למציאות היא זו שצוירה בעקבות קרב אסוס, והונצחה בפסיפס המתאר את הקרב בין אלכסנדר לדריווש.

בעקבות אלכסנדר הגדול - הפסיפס של אסוס

הנה הפיסקה המסיימת את הספר, בה מסכם ווד את חוויותיו:

ראינו את העבר עדיין חי; ראינו דברים שקשה להאמין שהם קיימים בסוף המאה העשרים – שרידיו האחרונים של העולם העתיק שאלכסנדר וצבאו ידעו, הציוויליזציות המסורתיות שבהן הוא עשה מלחמות. רכבנו עם הטורקומנים והפלגנו עם בני מוהאנו; העלינו עז כקורבן ושתינו יין עם הפגאנים השחורים של הינדו קוש. הלכנו ליד רַכָּבֶי הגמלים של מדבר מקרן, וראינו את הנוודים של לוריסטן מורחים חלב אתונות על הקבר של כורש. ראינו את העץ הקדוש של צ'אם, ואת הלהבה הקדושה של אדור פארנבאח, שלפניה התפלל דריווש בעצמו. החזקנו את הספרים האבודים של גאלנוס ותיאופראסטוס, וכרענו ברך לפני המומיה של ספיטאמנס. שמענו את זמרת האווסטה, ופגשנו את אחרון הצאצאים של הצבא המקדוני ליד קבוצת סיגליות מתחת לפסגה הקדושה של טיריץ' מיר.

בידיהם של החוקרים, היסטוריה היא דבר אחד; בידיהם של האנשים שהיו עדי הראיה שלנו לאורך כל המסע, היא דבר אחר. זה מאורע קיבוצי שקיים לנצח בסיפורים, מאורע שחלחל בתרבות והגיע עד ימינו. כפי שאומרת בתולת הים: אלכסנדר הגדול עדיין חי. והוא שולט.

מרתק ומומלץ, לא רק לחובבי היסטוריה.

In the Footsteps of Alexander the Great – Michael Wood

הד ארצי

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

הוורד הלבן / ינינה אלטמן

white-rose

כותרת משנה: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עליתו של היטלר לשלטון

"הוורד הלבן" היה שמה של התארגנות של חמישה סטודנטים במינכן, שבין יוני 1942 ופברואר 1943 ערכו – בשיתוף אחד המרצים באוניברסיטה – שישה עלונים, בהם קראו להתנגד למשטר הנאצי. את העלונים הפיצו באמצעות הדואר לכתובות אקראיות, וכן הניחו אותם במקומות שונים באוניברסיטה. השישה נתפסו, נחקרו, הועמדו למשפט, והוצאו להורג באמצעות גיליוטינה. מותם לא עצר את הפעילות: העלונים הופצו על ידי סטודנטים בהמבורג, ואחד מהעלונים אף הוברח לחו"ל, ומאוחר יותר שוכפל והופץ בגרמניה על ידי מטוסי בעלות הברית. גם חברי קבוצת המבורג נתפסו, וחלקם נשפטו למוות. בגרמניה נחשבים הסטודנטים הללו למופת של אומץ לב.

בספר "הוורד הלבן" שלושה חלקים, שרק שני האחרונים שבהם עוסקים בפרשה זו. הפרק הראשון מתאר את התנהלות האקדמיה תחת שלטונו של היטלר ובצל החוקים שאסרו על העסקת יהודים. לטעמי, הפרק הזה אינו "נדבק" לספר, ומוטב היה לעסוק בנושא זה בנפרד. יש לו משמעות – בהקשר של הספר הזה – רק כרקע כללי, וניתן היה להסתפק במבוא קצר. במקום הקיצור המתבקש, הפרק עמוס בפרטים לא רלוונטים. כך, לדוגמא, אנו קוראים בהקשר של איינשטיין על שנת הפלאות, על יחסיו עם נשותיו, על התצפיות והמדידות שנועדו לאשש או להפריך את התיאוריה שלו וכדומה – כל אלה לא מתקשרים לנושא הפרק, קוטעים את הקריאה, ובאופן כללי הופכים את הפרק למייגע.

פירוט יתר מאפיין גם את שני פרקי "הוורד הלבן", אך כאן – בהנחה שאנו רוצים להכיר כל פרט בחיי גיבורי הפרשה – אולי יש לכך צידוק. יחד עם זאת, מוזר שבספר כל-כך מפורט, דווקא העלונים אינם מצוטטים בשלמותם. כשסוף סוף הגענו לרגע הפקתם, קיוויתי לקרוא בצורה ברורה ומרוכזת את מה שהיה להם לומר, והתאכזבתי מן הציטוט החלקי. התאכזבתי גם כשלא צוטטו בצורה מפורטת יותר דברים שנאמרו בבבתי המשפט שבפניהם נדונו הסטודנטים. לדעתי, יש בספר חוסר איזון בולט בין פרטי מידע שמסביב לפרשה, לפרטים שבליבה.

חסרות לי בספר תובנות ועובדות שמעבר לתיעוד הדוקומנטרי. מדובר בקבוצה קטנה מאוד, ובכמה אלפים בודדים של עלונים. ההשפעה שלהם תוך כדי המלחמה לא יכלה להיות משמעותית. או אולי כן? אין בספר דיון בהיבט הזה. הסטודנטים מונצחים כיום במקומות רבים ברחבי גרמניה: הייתי שמחה לקרוא בספר דיון גם בנושא זה – האם הגרמנים ראו בהם גיבורים בשעת מעשה? האם ההתנגדות המוצהרת הזו משמשת להם כיום עלה תאנה? תיאור הפרשה יום אחר יום הוא בעיני בעל ערך משני אל מול הדיונים הללו, שכאמור נעדרים מן הספר.

עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הצעירים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחליטו לנקוט בפעולה רק ב-1942, כשהגרמנים החלו לנחול מפלות. רובם היו מתנגדים פאסיבים להיטלר כבר מעת עליתו לשלטון, אבל הביעו את התנגדותם בפומבי רק אחרי יותר משלוש שנות מלחמה. הטרור הפנימי, השמדת היהודים, חיסול הנכים וחולי הרוח, אובדן החופש האישי – כל אלה עוררו בהם כעס, אבל את המחאה החלו להשמיע רק כשנשקף אסון לגרמניה. הם היו גיבורים, ללא ספק, צורם לי שלא מכל הסיבות הנכונות.

פרופ' משה צוקרמן, בהקדמה לספר, סבור שקריאה אודות התנגדות לא-יהודית לנאצים מהווה "אתגר" עבור הקורא הישראלי, הרגיל לראות בגרמנים גוש הומוגני. אני סבורה שגישה זו אינה תקפה בימינו, ואנו יודעם שאם כי רוב הגרמנים תמכו בהיטלר, או התנגדו לו אך שתקו, ברור שהיו גם אחרים. למעלה מ-550 גרמנים זכו בתואר "חסיד אומות עולם", והנסיונות להתנקש בחייו של היטלר ידועים. חשוב להכיר את התקופה על כל פניה, ולכן למרות ההסתיגויות הרבות אני נוטה להמליץ על הספר.

הערה להוצאה: המספר הגדול של שגיאות השפה – תחביר, כתיב, פיסוק, יחיד-רבים, זכר-נקבה – מביך.

פרדס

2007

הכובע של מייג'ור פאראן / דייויד סזרני

meygor_faran1

ב-6 במאי 1947 יצא אלכסנדר רובוביץ', נער בן שש-עשרה, לרחובות ירושלים להדביק כרוזים של הלח"י. עדי ראיה ראו אותו מוכנס בכוח לרכב, ומאז נעלמו עקבותיו. במקום בו ארעה החטיפה נמצא כובע צבאי, ובתוכו רשום במטושטש FAR..AN. רוי פאראן, מראשי היחידה למלחמה בטרור, סיפר למחרת למפקדו שחקר את הנער, חקירה שלוותה במכות, ובסיומה הלם בראשו באבן, מה שגרם למותו. במשך שבועות טויח המקרה וטושטש, עד שהוחלט לעצור את פאראן לחקירה. הספר מגולל את הפרשה, החל בהחלטה הבריטית להקים יחידות מיוחדות נגד פעילות המחתרות, דרך החקירה והמשפט שהוכן ברשלנות והסתיים בזיכוי, וכלה בקריירה המפוארת של פאראן שלא נפגעה כהוא זה מן הרצח.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שעוסק במנדט מנקודת הראות הבריטית: למה התעקשו להחזיק בארץ-ישראל, איך השפיעה הפוליטיקה הבינלאומית והמקומית על ההתנהלות שלהם באזור, אילו תפיסות מדיניות ואסטרטגיות הנחו אותם במאבקם בטרור של האצ"ל והלח"י, מה היו המאבקים הפוליטים הפנימיים בתוך בריטניה וכיצד השפיעו על הישוב היהודי. הנושא שמעניין את הכותב במיוחד הוא ההחלטה להקים יחידות מיוחדות ללחימה בטרור והשלכותיה. היחידות הללו התבססו על חיילים שהתמחו בפעילות נועזת ובלתי שגרתית כנגד הגרמנים, וניתנה להם יד חופשית לפעול כהבנתם. סזרני מסביר את כל הליקויים במבנה הזה, ואת הכשלים בהבנת השטח בו נדרשו לפעול, וכתוצאה מכך את העדר התוצאות של פעילותם. באחרית דבר לספר הוא מרחיב לתקופות נוספות ולמקומות נוספים של האימפריאליזם הבריטי, וטוען כי טרור מדיני ממוסד מעולם לא השיג תוצאות כנגד טרור מקומי, והתפיסה שעמדה מאחורי היחידות המיוחדות הניבה פרי ביאושים, כפי שהודגם בין השאר בחקירה וברצח של אלכסנדר רובוביץ': מצבי חירום הבליטו את ההיבטים המרושעים יותר של השיטור של שלהי האימפריה […] ממלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה, ועד לטקטיקה הברוטלית שננקטה בארץ ישראל ובמאלאיה.

למדתי מהספר גם על הלך הרוח בבריטניה שהושפע מן הארועים בארץ ישראל. הופתעתי והזדעזעתי לקרוא על פרעות כנגד האוכלוסיה היהודית שארעו בכמה ערים באנגליה – סמוך כל-כך לשואה – בעקבות הריגת הסרג'נטים כנקמה על ההעלאה לגרדום של לוחמי המחתרת.

יש משהו מייגע בריבוי הפרטים בספר. אני מבינה שההתעמקות בפרטים היא חלק מעבודת ההיסטוריון, אבל בספר קריאה אפשר היה לסנן. הפריעו לי גם המקומות בהם הכותב חרג מאוביקטיביות היסטוריונית, ובחר להתבטא באופן שמעיד ככל הנראה על דעותיו הפרטיות: "הלח"י מצא עונג מיוחד בהתנקשות בחייהם של שוטרים, חיילים ופקידי ממשל". "האצ"ל והלח"י, בהלך מחשבה מעוות, סירבו להאמין שבווין התכוון למה שאמר". בהיבט האישי, קשה לי לקרוא ללא כעס על ההתפתלויות הפוליטיות שמנעו מיהודים להכנס לארץ ישראל בתקופה בה סרטיפיקט היה ההבדל בין חיים ומוות. בהתעלם מן המגרעות הללו, זהו ספר מעניין, השופך אור על שלהי תקופת המנדט מזווית פחות שגרתית מזו שהקורא הישראלי נחשף אליה בדרך-כלל.

לקריאה נוספת:

מאמר באתר הארץ

מאמר באתר nrg

Major Farran’s Hat – David Cesarani

דביר

2015 (2009)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

עדים אילמים / נייג'ל מקרירי

15-0540f

כותרת משנה: תולדות הזיהוי הפלילי

נייג'ל מקרירי, שוטר לשעבר ויוצר סדרות דרמה בהווה – ביניהן "עדות אילמת" ו"תעלולים חדשים" ב-BBC  – מתאר בספר את התפתחותו של הזיהוי הפלילי. פענוח מקרי פשע, שבעבר הסתמך על הודאות של חשודים שנחקרו בעינויים, או על שילוב של עבודת שטח עם מזל ועם שכל ישר של החוקרים, הפך במהלך השנים למבוסס טכנולוגיה ומדע. משיטות זיהוי המבוססות על מאגר מדידות ידניות ועד לזיהוי על פי דנ"א, הזיהוי הפלילי צעד יד ביד עם התפתחויות המדעים.

משפט המפתח בספר הוא ציטוט של המדען אדמון לוקאר (1877 – 1966): "כל מגע משאיר עקבות". כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחום אחד מתחומי המז"פ, ובדרך בה מזוהים העקבות הללו: "זהות" סובב סביב זיהויים של הקורבנות ושל החשודים, ועיקרו טביעות אצבע וקלסתרונים מפורטים. בליסטיקה עוסק בממצאים שמקורם בכלי הנשק שבהם נעשה שימוש במהלך הפשע. "דם", כשמו, מתאר את התפתחות המדע שמאפשר זיהוי סוגי דם, ודוחה טיעונים שרווחו פעם מבלי יכולת להפריכם מסוג "זה כתם צבע", או "זה דם של בעלי חיים". "עקבות בזירת הפשע" היה מן הסתם הפרק החביב על שרלוק הולמס, שכן הוא עוסק באפשרות להסיק את המסקנות מרחיקות הלכת ביותר מן הממצאים הפעוטים ביותר. הפרק הקרוי "גוף" מתאר את המסקנות שאפשר להסיק מן הגופות עצמן. "רעלים" הולך אחור בזמן יותר מכולם – הרעלה היתה אמצעי פשוט ופופולרי להפטר מאנשים בלתי רצויים, וספרים העוסקים בשיטת רצח זו נכתבו כבר במאה השניה לפני הספירה. הפרק המסיים, "די-אן-איי", מתאר את שיטות הזיהוי המתוחכמות של ימינו.

הזיהוי הפלילי נשען על תחומי מדע רבים, בהם כימיה, אופטיקה, ביולוגיה, גנטיקה, גיאולוגיה ועוד, ומבלי להכנס יותר מדי לפרטים הטכניים הסופר מתאר כיצד התפתחות המדעים דחפה קדימה את אמנות הזיהוי. הספר משובץ במקרי פשע רבים ברחבי העולם לאורך כמה מאות שנים, מקרים שפענוחם כשל בשל חוסר באמצעי זיהוי מספקים, וכאלה שהיוו ציון דרך בהתפתחות הזיהוי הפלילי. בשל תאורי המקרים האלה הספר יוצא מתחום העיון היבש אל התחום הסיפורי, ומשלב יפה בין השניים. אני מחבבת ספרים שמתארים מאבק היסטורי להשיג עוד ועוד ידע, ולשפר עוד ועוד את היכולת האנושית, צעד אחר צעד, ו"עדים אילמים" הוא ספר מן הסוג הזה.

בשורה התחתונה: מעניין.

Silent Witnesses – Nigel McCrery

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

אני חושב משמע אני טועה / חיים שפירא וגייל גלבוע פרידמן

62512011028b

כותרת משנה: על משחקים סיכויים ושקרים

ספר זה עוסק בטעויות חשיבה, באשליות, במקרים בהם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו. הכותבים הם מתמטיקאים, וכלי העבודה שלהם הם תורת המשחקים, סטטיסטיקה והסתברות, אבל אל תתנו לזה להפחיד אתכם. אין צורך בדוקטורט בתחום המספרים כדי לעקוב אחר ההגיון המתמטי שהשניים מפעילים, בבואם להדגים כיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות, ניהול משא ומתן, והערכת סיכויים וסיכונים. הכותבים מודים שמודלים מתמטים אינם תמיד משקפים את המציאות המורכבת, ובכל זאת יש בהם תועלת מרובה:

הבעיה היא שלא תמיד המציאות מסכימה לציית למודל מתמטי […] בדרך כלל המציאות שונה מהמודל […] אז מה הטעם לבנות מודל? שאלה טובה. והתשובה היא: תובנה! מודלים בתורת המשחקים מעניקים תובנות על העולם ומאירים נקודות מעניינות בתוך התמונה הכללית.

ובשביל התובנות הללו כדאי בהחלט לקרוא את הספר. הן פוקחות עיניים, מערערות על מוסכמות, ומאתגרות את הקורא לחשוב.

הנה דוגמא ממש מתחילת הספר: מליונר מציע לשני אנשים סכום של מליון דולר, ובלבד שיגיעו תוך שעה להסכמה כיצד לחלק אותו ביניהם. לכאורה זו ההחלטה הכי פשוטה בעולם – חצי-חצי. האמנם? אחד מן השניים, סחטן באופיו, מציע חלוקה של 900 אלף לעצמו, ורק 100 אלף לחברו. לא אכפת לו לא לקבל כלום. מופתעים? גם אני הופתעתי, והספר מסביר כי זוהי אשלית הקונצנזוס:

אשליית הקונצנזוס היא נטייתם של אנשים לחשוב שרבים חושבים כמוהם. הדבקות של פרטים בעמדותיהם ובדעותיהם גורמת להערכת יתר של עמדות ודעות אלה באוכלוסיה וליצירת false-consensus effect. כמו כן, ההטיה הקוגניטיבית הזאת מתיחסת לקבוצות של אנשים שחיים על פי ערכים ונורמות מסוימים ומאמינים בנכונותם לגבי כלל האוכלוסיה.

ידעתי מאז ומתמיד שלא כולם חושבים כמוני? כן. אני זוכרת את הכלל הזה ביומיום? לא תמיד. כדאי לזכור.

וכך גם בהמשך הספר, עוד ועוד נקודות למחשבה, חלקן אינטואיטיביות, חלקן זקוקות לתזכורת מתמדת, וכולן הגיוניות.

הנה כמה דוגמאות:

…קוראים לזה הטיית השרידות. זאת הנטיה לראות רק מנצחים, ולפיכך לגבש תפיסה מעוותת של סיכונים וסיכויים.

"אחד הדברים הראשונים שלומדים בשיעורי סטטיסטיקה הוא כי המתאם אינו הסיבתיות… זהו גם אחד הדברים הראשונים שנשכחים" (תומס סאוול, כלכלן, פילוסוף פוליטי וסופר)

והאהובה עלי מכולן, משום שהיא קולעת לחלוטין לעמדתי באשר ל"חוכמת ההמונים" הכה-פופולרית:

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי. לפי סורוביצקי, שיעור ההצלחה של החלטותיו של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. […] אולם יש כאן כשל לוגי, והוא טמון בעובדה שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. […] אזכיר בהקשר זה את מה שכתב (בצדק) הנרי דייויד תורו: "איש אחד הצודק יותר מאחרים, כבר מהווה רוב".

אם התרשמתם עד כה שמדובר בספר רציני, צדקתם. אבל זהו גם ספר שגרם לי לא אחת להתגלגל מצחוק. הוא כתוב במעין קלילות, הדוגמאות שהוא מביא להמחשת רעיונותיו משעשעות, וניכר בו שנכתב בהנאה. אהבתי את צורת העריכה של הספר: בתוך הטקסט משובצות הגדרות "מילוניות" של המונחים המרכזיים, כולל ציטוטים רלוונטים, הכותבים מניחים לפתחם של הקוראים בעיות לתרגול, ופיתוח הנוסחאות המתמטיות מוגש בנפרד, כך שהנרתעים ממתמטיקה יכולים לדלג עליהן מבלי לפגוע ברצף הקריאה.

בשורה התחתונה: ספר מלהיב

כנרת זמורה ביתן

2015

איורים: דני קרמן

ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה

975691

"ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מאגד מספר מחקרים בנושא האופן בו נראתה ישראל בעיני שארית הפליטה. רבות נכתב ונאמר על הדרך בה קיבלה אותם החברה הישראלית, וספר זה מנסה לבחון את הנושא מנקודת המבט ההפוכה. המחקרים עוסקים בקבוצות שונות של עולים – חברי קיבוצים (ומאמר אחד שמתמקד בכפר החורש), חרדים, מורים, רופאים, נכי מלחמה, סופרים עברים, כותבי סיפורת יידיש, אמנים (ומאמר אחד שמתמקד בצלמת פרנצה גרובנר-גלס). שני המחקרים האחרונים בספר הם מסוג שונה: האחד מספר על היחס של הניצולים לילדיהם הצברים, והשני מתמקד בישראליות כפי שהובעה בגוף ראשון על ידי הניצולים.

הקושי העיקרי במחקר הוא בהעדר תיעוד שנכתב בזמן אמת. נדרש היה היסטוריון מסוגו של עמנואל רינגלבלום, מי שהקים וניהל את ארכיון עונג-שבת בגטו ורשה, שעל פי תפיסתו ההיסטוריה צריכה להכתב על ידי יוצריה בזמן בו היא נוצרת. מכיוון שההיסטוריה של השתלבות הניצולים בארץ לא נכתבה בדרך זו, ומכיוון שזכרונות בדיעבד הם לא בהכרח מקור אמין, המחקר נתקל בקשיים. כך, לדוגמא, הפרק העוסק בקיבוצים הסתמך על עלונים שנכתבו בהם באותם ימים, והמסקנות הוסקו בעיקר על סמך מה שאין באותם עלונים: אין בהם התיחסות לפרט, אין בהם זכר להיסטוריה הקרובה של חלק מן החברים. מכאן המסקנה שבשנותיה הראשונות של המדינה הניצולים ביקשו בעיקר לאמץ לעצמם את האתוס הציוני-צברי, לברוא את עצמם מחדש בלי משא העבר. זוהי מסקנה גורפת, ומן הסתם בלתי מדויקת, משום שציבור הניצולים, לדעתי, אינו יכול להתפס כגוש הומוגני.

בפרק העוסק בסופרים עברים ניתנה הדעת על הקושי שלעיל – ההתיחסות למאפייני הניצולים כקבוצה:

כשם שהקהילה הכללית של ניצולי השואה בישראל פרושה ומפולגת על פני טווח רחב של עמדות פוליטיות וחברתיות, רעיוניות ודתיות, כך הדבר גם באשר לקהילת הסופרים שצמחה מתוכם. אי-אפשר לטעון שהתנסויותיהם בשואה הצמיחו אצלם גישה אחידה כלפי ישראל כמהות מופשטת וכמרחב קיומי מוחשי. משום כך הכותרת "ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מתפרקת ונהפכת בהקשרו של מאמר זה למערך פתוח ומגוון של רגישויות, דעות וייצוגים ספרותיים שאינו נענה להכללות קשוחות. עמדותיהם של הסופרים נפרשות על פני כל קשת ההתיחסויות. בקצה האחד מצויים הזדהות נפעמת עם הארץ, השתאות על גדולתו של מעשה התקומה הציוני המתחולל בה ומאמץ להידמות לתושביה הוותיקים ולהיעשות חלק מהם. מנגד מצויים גילויים של ניכור ועוינות כלפי הסביבה החדשה שנקלעו אליה, אירוניה ומרירות כלפי אנשי הישוב הוותיק והסתיגות מן האידיאולוגיה הציונית. בתווך ישנן כל אפשרויות הביניים.

קושי נוסף בעיני הוא חוסר האפשרות להפריד בין "המדינה בעיני שורדי השואה" ל"שורדי השואה בעיני המדינה". הפרק על הרופאים מדגים זאת: רופאים שהגיעו לארץ בתקופת מחסור באנשי רפואה, נקלטו מיד בתחומם, שקעו בעבודה, והתערו ללא טענות. אלה שגויסו לצה"ל כרופאים פיתחו מהר מאוד גאווה ציונית, וראו עצמם חלק מהאתוס. רופאים שהגיעו בתקופות בהן התקנים היו מלאים הרגישו דחויים ופגועים.

לאור האמור עד כה, בעיני כותרת הספר מטעה. יחד עם זאת המקבץ של המחקרים והמאמרים יוצר תמונת פסיפס מעניינת של יחסי הניצולים והמדינה לאורך השנים (כולל בזיון השילומים).

למרות שלכל ניצול סיפור משלו ודרך התמודדות משלו, הפרק על הסופרים העברים מציע תהליך על ציר הזמן בהתבסס על היצירות הספרותיות של הסופרים הניצולים: בשנים הראשונות הזדהות עם הישות המקומית הציונית והתעלמות מן העבר. בשנות ה-60 וה-70, אולי בשל משפט אייכמן, אולי בשל החרדה הקיומית שאחזה גם בציבור הצברי בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הפסקת השתקת זכרונות העבר. בשנות ה-80, אולי במקביל להתערערות הלכידות הישראלית, התיחסות לקשיי הקליטה, ומתן רשות לכעס ולעלבון להתבטא. בשנות ה-2000, אחרי שהמחאה מיצתה את עצמה, הגיע שלב הפיוס.

מכיוון שסיפורי היחיד מרתקים אותי יותר ממחקרי הכלל, נגע ללבי המאמר העוסק בצלמת פרנצה גרובנר-גלס. לפני המלחמה היא היתה צלמת ידועה ומוערכת בברנו שבצ'כוסלובקיה. בעלה נרצח באושוויץ, היא עצמה עברה עינויים כשנחשדה בפעילות אנטי פשיסטית, ונכלאה עם שני בניה בגטו טרייזנשטט. אחרי המלחמה חזרה לברנו, והצליחה לפתח קריירה שניה כצלמת, אבל שילוב של הקומוניזם עם תחושת בדידות בשל השמדתם של מרבית קרוביה ומכריה, דחפו אותה לעזוב. שני אחיה גרו בארה"ב, אך היא בחרה להצטרף לאחותה בירושלים. בישראל, כשהיא כבר כבת חמישים, בראה את עצמה מחדש כצלמת מצליחה (בין השאר צילמה עמודי שער לעתון "העולם הזה" ואת דיוקנאות אנשי האוניברסיטה העברית). פרנצה לא הצליחה ללמוד עברית, ניהלה דיאלוג קלוש מאוד עם ישראלים, ומרבית קשריה היו עם בני משפחתה ועם חברים דוברי גרמנית וצ'כית. היא נמנעה כמעט לחלוטין מלדבר על עברה, אבל כשמורה התלונן שבנה, שאת ילדותו עבר בגטו, שיחק במקום ללמוד תנ"ך, היא התפרצה: "הילד הזה אין לו ילדות, אין לו בתי ספר והוא יעשה מה שהוא רוצה. אתם לא תכתיבו לו". סיפור אחד ומיוחד על התמודדות שונה, סיפור אחד ומיוחד מני סיפורים רבים ומיוחדים.

יד ושם

2014

עורכת: דליה עופר