מתי מותר לאכול את השכן שלך? / אילן פרז

כותרת משנה: דילמות חברתיות ומוסריות על קצה המזלג

מכיוון ששמו של הספר וכותרת המשנה שלו שאולים מן הקולינריה, אשתמש אף אני באותו עולם מונחים כדי לאפיין אותו, ואבחר בנגיסים. ד"ר אילן פרז מגיש לנו דילמות במנות קטנות, קלות לנגיסה, ומעוררות תאבון לארוחה שלמה.

מתי מותר לאכול את השכן שלך? תלוי בנסיבות ותלוי את מי שואלים. הספר אינו מציע תשובות מוחלטות – אלה מן הסתם אינן בנמצא. מה שהוא מציע הם שאלות ודיונים בתשובות אפשריות. כל אחד מן הפרקים נושא כותרת, שהיא פתח לתורה פילוסופית שלמה, ותחתיה כותרת משנה הפורטת את הפילוסופיה לאקטואליה. לדוגמא, דילמת הקרונית, השבה ועולה בספרי מוסר ופילוסופיה – האם להטות ממסילתה רכבת הדוהרת לכיוונם של חמישה אנשים הכפותים אל המסילה, גם אם המעשה הזה יעלה בחייו של אדם הכפות אל המסילה השניה. ובגרסה אגרסיבית יותר – האם זה בסדר להשליך אדם מראש גשר אל מתחת לגלגלי אותה רכבת כדי להציל את אותם חמישה אנשים. הדיון הזה הוא תיאורטי למדי, שכן ארוע כזה מן הסתם לעולם לא יזדמן לנו. אבל הנה שאלה מקבילה, ההופכת את הדיון לרלוונטי ולרב-חשיבות: האם נכון להטיל סגר בעת מגפה על כל המדינה רק כדי להגן על האוכלוסיה שבסיכון?

ד"ר אילן פרז נוקט בשלל "טריקים" טקסטואלים ועיצוביים כדי להנגיש את השאלות הקשות. לעתים הן מקבלות פנים חדשות כשהן עוברות המרה לסיפור שונה. לדוגמא, כשעולה השאלה אם להתיר הפלה במקרה של אונס, והמטוטלת נעה בין סבלה של הנאנסת לזכות החיים של העובר החף מפשע, הכותב מספר לנו סיפור מקביל, אבסורדי אך חד: אדם נחטף, ומערכת הדם שלו מחוברת בעל-כורחו לזו של כנר מפורסם הסובל ממחלה קשה. חייו של הכנר יינצלו אך ורק אם השניים ישארו מחוברים למשך עשרים ושניים שבועות. האם יש לדרוש מן החטוף להשלים עם גורלו? לצד הטיעונים השונים והדיון בהם ד"ר פרז משלב אימרות שנונות, כמו זו של בשביס-זינגר בפרק על בחירה חופשית: "אנו חייבים להאמין בבחירה חופשית – אין לנו ברירה". הדיונים מוצגים כטבלאות, כתרשימי זרימה, כרשימות בעד ונגד. לעתים הדיון מושהה לטובת מידע צדדי, כמו הצגתם של סמלי השלום בתרבויות שונות בפרק 'סכסוך ופיוס'. בפרק 'מסורות משותפות' מופיע לוק סקייווקר לצד בודהה וישו. המגוון שומר על עירנות ועל ענין, והעיצוב הוא חגיגה לעיניים.

בין נושאי הספר – משמעות החיים ומשמעות המוות, מעמד האשה, דת ומוסר, מלחמה צודקת, חוק ומוסר ועוד. בכל פרק שאלות יסוד, כאמור עם נגיעה אקטואלית, ובסוף הספר מוצעת רשימה מפורטת של כל הנושאים בתוספת שאלות עמוקות נוספות, מילות מפתח ודמויות מפתח, למעוניינים להמשיך לחקור. מכיוון שהספר אינו מספק תשובות, אך מול כל טיעון העולה בו צצה גם הביקורת עליו, הנחתי שאחת ממטרותיו היא לעורר מודעות למגוון העמדות האפשרי, למנוע קבעון ולעודד פתיחות. הפרק האחרון, שעניינו סכסוכים ויישובם, למעשה אומר זאת במפורש, כשהוא מדבר על אמיתות הנרטיב, על חשיבותו לאדם המספר אותו, ועל קיומם של נרטיבים מתחרים. כשחזרתי לדפים הפותחים כדי לבדוק מי האחראים על העיצוב המוצלח (סטודיו דוב אברמסון), מצאתי שהכותב הטמין שם את מטרתו: "לפתוח צוהר לגישות ולרעיונות חדשים, ולפתח תפיסת עולם מורכבת וסובלנית יותר". הלוואי.

קראתי את הספר ברצף, אך ניתן לקרוא אותו בדילוגים, פרק פה ופרק שם לפי הענין, להניח לנושא לשקוע לפני שעוברים אל הבא אחריו, או לפנות אל המקורות המומלצים בסיומו כדי להרחיב ולהעמיק.

מעורר מחשבה – הרבה מחשבות, ליתר דיוק – מחכים ומומלץ.

ידיעות ספרים

2021

אלימות מצד המדינה / עמנואל מרקס

עמנואל מרקס היה כבן אחת-עשרה כשחווה את ארועי ליל הבדולח, ונאלץ להפרד לתקופה ארוכה מאביו שנכלא בדכאו. בצוק העתים החליטו הוריו להרחיק את שני בניהם מגרמניה שהפכה מסוכנת, ושלחו אותם לאנגליה. כחצי שנה אחר-כך הצליחו ההורים להחלץ אף הם, היגרו לארץ-ישראל, והמשפחה התאחדה. המחקר המוצג בספר זה, ששמו המלא באנגלית הוא "אלימות מצד המדינה בגרמניה הנאצית – מליל הבדולח עד ברברוסה", נובע, כך לדבריו, מטראומות הילדות. למרות המניע האישי, מדובר בספר מחקר כהלכתו, מבוסס על מקורות רבים, ומבקש להוסיף לידע הקיים את זוית הראיה של האנתרופולוג.

הפרק הפותח עוסק בסוגים השונים של האלימות, כולל אלימות מצד המדינה, שהיא נושא הספר. הפרקים האחרים סוקרים את יחסה של המדינה הנאצית כלפי אזרחיה, יהודים ואחרים. הספר מסתיים במסקנה העגומה, לפיה "מקרים של רצח עם ורצח המוני לא יחלפו מהעולם, אלא יהפכו לתופעה חוזרת ונשנית בעולמנו, מפני שכל ארגון או "מדינה שיש בידיהם די כוח והם בטוחים יחסית מכל התנגדות וחסינים כלפיה" (באומן, 2013) לא יהססו להידרדר למעשי זוועה נגד קבוצות של בני אדם שהם רואים בהן מכשול בדרך למימוש שליחותם הפוליטית".

מרקס חוזר מספר פעמים אל שאלת תאריך התחלתה של השואה. הדעות חלוקות, אך מקובל לנקוב ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה לברית המועצות, כיום בו החלה ההשמדה ה"פורמלית". מרקס, ואני מסכימה אתו, סבור שהשואה החלה מוקדם יותר. כשגרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובכך פתחה את מלחמת העולם השניה, התלוו אל הצבא האיינזצגרופן, היחידות למשימות מיוחדות, שתפקידן היה לטפל באויבי העם הגרמני, לשבור את ההנהגה המדינית והאינטלקטואלית הפולנית, ולרכז את היהודים בגטאות. הם טבחו ביחידים ובקהילות, ורצחו כששים וחמישה אלף איש.

לעומת זאת, דיעותינו חלוקות במספר תובנות אחרות. כך, לדוגמא, מרקס טוען כנגד הדעה המקובלת שהנאצים הונעו על ידי אידיאולוגיה. אני נוטה יותר לעמדתו של איאן קרשו שכתב: "טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג". אני מתקשה גם לקבל את דעתו של מרקס לפיה "רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית". הוא סבור כי "היהודים הושמדו משלוש סיבות: ראשית, הם היו אחת מכמה קבוצות אנושיות שהוחרמו ונושלו על ידי הנאצים. בעקבות זאת הם הפכו לאוכלים חסרי תועלת, נטל על כלכלת המלחמה. שנית, ממלכת האס־אס והמדינה ראו בהשמדה דרך להשתלט על רוב חסכונותיהם לשעת חירום – המטבעות והתכשיטים שנתפרו לתוך הבגדים לשימוש בעיתות מצוקה. שלישית, יהודי מזרח אירופה והיהודים שגורשו למזרח נרצחו משום שהם היו חלק מהאוכלוסייה המקומית שפונתה מביתה וחוסלה ברובה לטובת המתיישבים הגרמנים. נוסף על כך היהודים גם היו קורבנות מועדפים: הם היו חסרי הגנה, מרוכזים בגטאות, חלושים מרעב וממחלות ורשומים ברשימות שהכינו יהודים אחרים. כל אלה הקלו מאוד את "העדפתם" על פני קורבנות מיועדים אחרים של מחנות המוות". עוד הוא טוען כי היחס המתעלל כלפי היהודים בשנים שלפני המלחמה נבע בעיקר מן הצורך להציב תמרורי אזהרה בפני הגרמנים הלא-יהודים, בבחינת רמז למה שיכול להיות צפוי להם עצמם לולא יהיו צייתנים. לדעתי, גישה זו מתעלמת מן העקביות שבה הוצגו היהודים, שנים לפני המלחמה והשואה, כאשמים בכל צרותיה של גרמניה, וכתת-אדם שאינו זכאי לזכויות בן אנוש, מן הקישור התעמולתי המתמיד בין היהדות לבולשביקים, ומן האיומים המצמיתים שהיטלר שלח לכיוונם לפני שדובר במפורש על הפתרון הסופי. גם כאן אני נוטה לעמדתו של קרשו, שכתב כי היטלר האמין ללא סייג וללא פשרות בשלושה עקרונות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

גם אם בסופו של דבר בחרתי במסקנות שונות משל הכותב, עקבתי בענין רב אחרי תוכנו של הספר, שמנתח, בין השאר, את מדיניות הפנים הנאצית, את היחס לאזרחי המדינה, את האופן בו השתעבד עם שלם – מרצון ומחשש – ואת המניפולציות שעשו הנאצים באידיאולוגיה, שהפכה לדוקטרינה נוקשה, עד לאובססית הפתרון הסופי. בהחלט מחקר מעניין ומושקע.

State Violence in Nazi Germany – Emanuel Marx

רסלינג

2021

תורגם מאנגלית: תמי אילון-אורטל

הגוף / ביל ברייסון

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

אנליזה מן העבר האחר / ענת צור מהלאל

כותרת משנה: מטופלי פרויד כותבים

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העלה על הכתב מספר תיאורי מקרה, בהם תיאר את תהליך הטיפול מנקודת מבטו של המטפל. "אנליזה מן העבר האחר" נותן ביטוי לנקודת מבטו של המטופל, באמצעות שישה ממוארים שפרסמו מי ששכבו על הספה של פרויד. כל הכותבים, למעט אחד, נמנים עם מעריציו של המטפל המפורסם, אך בטקסטים הם משקפים גם את חולשותיו, חלקן נובעות מאישיותו, חלקן מליקוי בתובנות שגובשו רק בשנים מאוחרות יותר. הממוארים הללו מספקים אפוא מבט בלתי שגרתי על האיש.

ארבעה מן הכותבים הם פסיכיאטרים אמריקאים, שבמסגרת הכשרתם נדרשו לעבור פסיכואנליזה. שני הכותבים האחרים הם סרגיי פנקייב, "איש הזאבים", והִילדה דוליטל, שבתיאור המקרה שכתב פרויד אודותיה כונתה ה"ד.

קהל היעד העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא הציבור המקצועי יותר. חלק הארי של כל אחד מפרקי הספר "משכיב על הספה" את כותבי הממוארים, ועוסק בפרטים טיפוליים לשמם. יחד עם זאת, גם הקורא ההדיוט, כמוני, ימצא ענין בספר. עניינו אותי במיוחד הפרק הראשון, העוסק בממואר שכתב ג'וזף וורטיס, ושני הפרקים שעסקו בפנקייב ובדוליטל.

וורטיס יוצא דופן בספר, משום שהגיע אל פרויד לא למטרות אנליזה, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית ורצון להכיר את האדם שמאחורי הפרסונה. האנליזה די נכפתה עליו, ומסיבות, שענת צור מהלאל עומדת עליהן במפורט, היתה לו התנגדות פנימית כלפי פרויד. הממואר שלו, שהוא הראשון כרונולוגית (כל השישה נכתבו רק אחרי מותו של פרויד), מתאר תהליך של התגוששות מתמדת בין שני האישים. בניגוד לכותבים האחרים, שגם אם העבירו ביקורת על פרויד מיהרו למצוא לו הצדקות, וורטיס מגיע מנקודת מוצא ביקורתית נחרצת יותר. מעניין לציין שהכותבת, בפרק המסכם, תוהה על מניעיו של וורטיס לכתוב באופן בלתי מחמיא, אבל לא תוהה על מניעיהם של האחרים לכתוב בהערצה שלעתים גולשת לתלות.

פנקייב ודוליטל הגיעו אל פרויד בעקבות משברים. דוליטל, שהיתה סופרת ומשוררת, נקלעה למשבר כתיבה. פנקייב, בעקבות משברים אישיים, כולל התאבדותה של אחותו האהובה, שקע במצב נוירוטי נואש, וקיומו היה תלוי לחלוטין באחרים. אחרי אנליזה ממושכת נחלצו שניהם מן המצולות שבגינן החלו את הטיפול באמצעות פסיכואנליזה. שניהם סבלו ממשברים נפשיים בהמשך חייהם. פנקייב נפטר במוסד פסיכיאטרי. ספקנית כמוני תשאל "אז מה הטעם והתועלת בפסיכואנליזה", אבל הספקנות שלי אינה הנושא פה. מכל מקום, דווקא משום הספקנות קראתי את הפרקים העוסקים בהם בענין. הם עצמם העלו תהיות על התהליך, ולמרות שבפרשנות מאוחרת מצאו, או המציאו, תשובות לתהיות והצדקות למטפל, השאלות העולות מהן מעניינות בעיני.

קוראים שונים ימצאו, אם כך, בספר ענין מסיבות שונות. מכיוון שאינני עוסקת בתחום לא אוכל לחוות דעה על ההיבטים המקצועיים של הספר, אבל במבט כללי ניכר שהוא מושקע מאוד, ומכסה את הממוארים משלל זויות.

רסלינג

2021

היו פה לפנינו / איל חלפון ורן ברקאי

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021

ים סוף, הים העצוב / חגי ארליך

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021

גלילאו ומכחישי המדע / מריו ליביו

על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.

הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".

בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.

סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.

והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".

תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.

מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Galileo and the Science Deniers – Maio Livio

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

קולנוע משלהן / מרלין וניג

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021

ממה עשוי התפוח? / עמוס עוז עם שירה חדד

כותרת משנה: שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

שירה חדד, שערכה את ספרו של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", המשיכה לשוחח אתו גם לאחר השלמת העבודה, ותוצאת השיחות הללו היא "ממה עשוי התפוח?", אותו היא מגדירה כ"ספר אישי וביוגרפי: דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות".

כמו בספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן", גם מן הספר הזה עולה דמות אנושית, פגיעה ורגישה, שאינה בהכרח מתיישבת עם התדמית הציבורית הבטוחה בעצמה. השניים דנים, בין השאר, בתקופה הארוכה – בין "מנוחה אחרונה" ל"אותו הים" – שבה המבקרים לא נטו לו חסד, בלשון המעטה, ובשאלת השפעתם של סופרים על סדר היום הציבורי, השפעה שהולכת ומתפוגגת לדבריו, או בלשונו "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". הם חוזרים אל ילדותו, בעיקר בקיבוץ אחרי התאבדותה של אמו, ועוז מכה על חטא על שהניח לבנותיו לגדול בבית ילדים, למרות החוויות הקשות שהוא עצמו חווה במוסד. הם מדברים על יחסי גברים ונשים, ומרחיבים באשר לחינוך הכושל שניתן לבני דורו במוסדות בהם למד. מי שקרא מאמרי דעה נחרצים שכתב עוז, ולא קרא את ספרה של גרץ, יופתע למצוא כאן התחבטויות, גמישות ונכונות להשתכנע, הכרה בחולשות ובמגבלות הכשרון. עד כמה הדמות הזו היא עמוס עוז ה"אמיתי", שהרי הוא מודה שאינו מוכן לומר הכל באוזניה של בת שיחו, או למצער לא כל דבר יהיה מוכן לומר למכשיר ההקלטה – השאלה הזו אינה חשובה. בסופו של דבר, ההנאה מן הספר היא מן השיח האינטליגנטי, מיכולת הביטוי, ומן הרעיונות המפעפעים בו.

הספר מגרה למחשבה ונעים לקריאה, וסקירה אינה מספקת כדי להקיף את תוכנו. אתייחס, אם כך, לכמה נקודות העוסקות בנושאים הקרובים ללבי – ספרות וביקורת.

הביקורת הספרותית, ועל כך מלין לא רק עוז, הופכת לעתים קרובות מדי לזירת גלדיאטורים. עוז אומר כי אם לא העריך ספר, לא יכתוב עליו, מכיוון שכתיבת ספר היא מעשה תמים שאינו מזיק לאיש, ואין צורך להתריע מפניו: "כולו ספר. אף אחד עוד לא חלה מקריאת ספר בינוני או גרוע". אבל אם לכתוב על ספר שאינו אוהב, אז לא "בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזות". "הדחפים האלה של אלימות ושל רצח בעיניים, לכסח לסופר את הצורה, להשתין על הספר, את זה נדמה לי שכמה מבקרים מביאים איתם מפינות אחרות של החיים שלהם אל העיסוק שלהם כמבקרי ספרות". כששירה חדד מפנה את תשומת לבו אל הפעילות השוקקת של שיחות על ספרים והמלצות עליהם ברשת, הוא מביע "ספק אופטימיות ספק תקווה חצי מיסטית, שבעתיד יהיה מה שהיה כל הדורות, גם לפני שהיתה ביקורת ספרותית. אדם יקרא ספר ויגיד לאדם אחר: כדאי לך לקרוא. זה מה שיקרה".

כמי שהיה מורה לספרות, ואהב את העיסוק הזה, הוא יוצא נגד ההתיחסות ליצירה כאל  "מין עגלה כזאת שצריכה להוביל אל התלמידים מטען: מורשת יהדות המזרח, או תודעת השואה, או זכותנו על הארץ, או מה. אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מלים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי גם ברווחים שבין המלים או בין המשפטים או בין הפרקים". כוחה של הספרות מורכב בעיניו משתי פניה של התוודעות עצמית: הקורא מוצא עצמו בספר – "זה בדיוק אני" – או שהוא מוצא שם את היפוכו – "זה בשום אופן לא אני". "אני חושב ששתי ההיוודעויות האלה הן מתנות […] הכל מתרחב פתאם. זאת בעיני מתנת הספרות".

"ממה עשוי התפוח?" הוא ספר שנועד ליותר מקריאה אחת. אחרי הקריאה הראשונה, הרציפה, נעים לחזור אליו ולטעום מפה ומשם, לחוות את הסיפורים העולים בשיחות, להרהר ברעיונות, ואחר-כך אולי לשוב ולקרוא את הספרים המוזכרים בו ולמצוא בהם ניואנסים חדשים. בהחלט חווית קריאה מומלצת.

כתר

2018

כשאלוהים היה צעיר / יוכי ברנדס

בראשית, עוד לפני הראשית, היה אלוהים לבדו, ללא העולם כפי שאנו מכירים אותו, ללא בני האדם, ללא העם הנבחר. שנים רבות אחר-כך, סיפורי תנ"ך רבים אחר-כך, הוא הפך לאלוהים-אבא, שמקבל את בני האדם כמות שהם, שהוא אב לכל העמים וגם אב פרטי לכל אדם. יוכי ברנדס מייחסת את תהליך ההשתנות שלו למפגשים עם שבע דמויות תנ"כיות, ומקדישה פרק לכל אחת מהן. כמו בספרי חקר המקרא האחרים שלה, ביניהם "שבע אמהות", גם כאן היא מחפשת ומוצאת משמעות יחודית לטקסטים, שאצל רובנו התקבעו בפירוש המקובל, היא מפגינה ידע מקיף בתנ"ך ובפרשנויות הנלוות לו, מתייחסת אל הדמויות ההיסטוריות כאל משפחה, דבקה בתפיסותיה ללא מורא, וההתלהבות שלה מדבקת.

כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר האופן בו הסופרת מובילה כל אחד מן הפרקים אל שלב נוסף בתהליך השינוי, ולא אנסה להקיף אותם כאן. אציין אפוא את השורה התחתונה של כל מפגש. בזכות חוה אלוהים השלים עם קיומם של בני אדם יודעי טוב ורע שמאיימים על אלוהותו; אחרי רצח הבל בידי קין אלוהים לא יעודד יותר את בני האדם להתחרות על קרבתו; האופן בו נח נכנע לגורלו ולא ניסה להציל את העולם הותיר את האחריות בידיו של אלוהים בלבד. הוא זה שצריך לשמור על עולמו מפני עצמו; בעקבות פרשת העקידה אלוהים אינו מעונין עוד בצייתנות עיוורת ובקורבנות אדם; המפגש עם משה לימד את אלוהים לא לנסות יותר להשמיד את עם ישראל; אליהו, הנביא הקנאי, מציב בפני אלוהים ראי, הגורם לו להבין שהוא לא רוצה יותר להיות אל קנא; וסיפורו של יונה הוא שמשלים את הטרנספורמציה לאלוהים-אבא.

אמנם נושא הספר, כמשתמע משמו, הוא אלוהים, אך מצאתי ענין רב בדמויות המככבות בכל פרק ובנושאים השזורים בהם. הנה כמה מהם.

מיד אחרי שנגזר עונשם של אדם וחוה, נתן אדם לחוה את שמה, "כי היא היתה אם כל חי". הסופרת מסיקה מכאן כי שמה ניתן לה לאו דווקא משום היותה אמם של בני האדם, אלא של החיים בכלל. אדם בעצם אומר לחוה תודה. האכילה מעץ הדעת העניקה לחיים משמעות.

לפני שקין רוצח את הבל הוא אומר לו דבר מה. מה הדבר שנאמר? התנ"ך אינו מספר לנו, ופרשנויות ניסו להתמודד עם הטקסט החסר. הסופרת סבורה שתוכן הדברים שנאמרו אינו משמעותי כלל. כמו רבים, שמוצאים צידוק אידיאולוגי למעשיהם הטועים, גם קין כבר מצא לעצמו איזושהי אידיאולוגיה שתשקיט את אשמתו.

הפתיעה אותי ההתיחסות המחמירה של הסופרת אל אליהו. האיש שמייחלים לו, זה ש"במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד", מתואר כמיזנתרופ קטלני, מרוכז בעצמו, קנאי קיצוני. התיחסות זו מגובה בטקסט, ואודה שלא נתתי עד כה את דעתי עליו באופן זה.

הפתיעה אותי עוד יותר הטענה כי עם ישראל בראשיתו הקריב לאלוהים קורבנות אדם. ואלוהי ישראל בראשיתו קיבל קורבנות אדם. שוב, הטענה מגובה במובאות ומשכנעת.

יוכי ברנדס כותבת על הסיפור הגלוי ועל הסיפור הסמוי בתנ"ך, מתיחסת לאופנים בהם הוא מפורש, מביאה מדברי חכמים וחוקרים לאורך השנים, ומחבבת במיוחד פירושים נועזים, שאינם מתפתלים ומתאמצים להשאר בתלם. היא מחבבת את הפולמוס סביב סיפורי התנ"ך, את החקרנות ששמרה על רעננות מחשבתית לאורך הדורות, ומקבלת את העובדה שאינם מפוענחים עד תום. אלוהים שלה אישי ואנושי, שהרי הוא עצמו אמר על בני האדם שנעשו כמוהו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, ורק עובדת היותם בני תמותה מבדילה בינו ובינם.

הספר עשוי לעורר התנגדויות אצל קוראים שונים. האם אלוהים קיים בכלל? האם הוא באמת אלוהים-אבא, זה שנוטע בנו את הבטחון שלא משנה כמה נטעה וכמה נחטא – תמיד נהיה ילדיו? למרות התנגדויות אלה ואחרות, עדיין כדאי לקרוא את הספר. התנ"ך, ויעיד לדוגמא קורא חילוני כמו מאיר שלו, יכול להקרא כיצירה ספרותית-היסטורית-מוסרית רבת פנים, שיש בה רלוונטיות גם לחיינו בהווה.

עד כאן על קצה המזלג. אולי משונה לומר על ספר עיון בתנ"ך שהוא מגניב, אבל הכתיבה הכיפית, הדיבורית, המתייחסת באותה רוח של קירבה אל הנושא ואל הקוראים, מהנה וסוחפת. ספר מרחיב דעת ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021