רצינות ההומור / רות בונדי

rezinut_hahumor_master

שם מלא: רצינות ההומור של הצ'כים ושל יהודי צ'כיה

רק בצ'כיה היה הדבר אפשרי: בשנת 2001, במסגרת משאל טלוויזיוני, נתבקשו הצופים לקבוע מי היה הצ'כי הגדול בכל הזמנים. ברוב קולות, במקום הראשון, אף מעל ת.ג. מסריק, מייסד הרפובליקה הראשונה, זכה יארה צימרמן, גדול הסופרים, גדול הפילוסופים, גדול הממציאים (הוא סייע לאדיסון בהרכבת הנורה החשמלית), המצטיין בין גולשי הסקי, ידיד שועי העולם, היחיד שבחברתו קיבל פרויד תסביך נחיתות.

קטע זה, הפותח את אחד הפרקים בספר, מדגים את חיבתם של הצ'כים לגיבורי התרבות ההומוריסטיים שלהם: יארה צימרמן אינו אדם בשר ודם, אלא יציר דמיונם של שני כותבי מחזות, שבראו אותו בדמותו של גאון בלתי נראה, הרוח החיה בתיאטרון הסאטירי שהקימו ב-1967. התיאטרון פועל בהצלחה גם היום, ובערי צ'כיה מצויים רחובות הקרויים על שמו של צימרמן.

רות בונדי, ילידת פראג, ומי שחתומה על תרגומם של למעלה ממחצית שבעים הספרים הצ'כים שראו אור בעברית, סוקרת בספר זה את תפקידו של ההומור בתרבות ארץ הולדתה. כל אחד מפרקי הספר עוסק בפן אחד של הנושא המרכזי, חלקם מתמקדים ביוצרים שונים. בין השאר עוסקת הסופרת בהומור יהודי ואנטי-יהודי, בהומור הגטאות, ביצירה התרבותית תחת המשטר הקומוניסטי נטול ההומור, בקולנוע ובתיאטרון בובות. היא מתייחסת ליצירותיהם של יאן נרודה (שפבלו נרודה הצ'יליאני שאל ממנו את שמו), של אוטה פאוול, מילן קונדרה (שעל ספרו "הבדיחה" היא אומרת "זה לא הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד", ומנמקת), ואצלב האוול, בוהומיל הראבל, מיכאל ויווג, ואחרים שלא הכרתי, וכמובן לא נפקד מקומם של ירוסלב האשק ושווייק שלו, של קארל צ'אפק, הסופר שהשפיע על כתיבתה של בונדי, ושל קפקא.

כצפוי מספר רציני על הומור פרי עטה של רות בונדי, הוא מציג מחקר מעמיק נגיש וחייכני. כמו בספריה האחרים, העיוניים והאישיים, היא משלבת יסודיות חכמה עם חקרנות נלהבת. ניכר בספר שנכתב מתוך אהבה וענין, ולכן לא נעדרות ממנו הערות פרטיות, ואישיותה הכובשת של בונדי נוכחת בטקסט. כך, לדוגמא, כשהיא כותבת על נרודה, אבי הפיליטון הצ'כי, היא מודה שבשל כתביו האנטישמיים סירבה לתרגם את הסיפורים שעשו לו שם: "סירבתי – מתוך צרות אופקים ופרובינציאליות, יש להודות. לאן היינו מגיעים אם היינו מחרימים את כל הסופרים שלא אהדו יהודים?". רות בונדי, כידוע, חוותה את תוצרי האנטישמיות על בשרה בטרזין, בביקרנאו ובברגן-בלזן. בשל התנסויותיה אלה היא יכולה לענות לסופר קארל פולאצ'ק, שטען כי בצ'כיה החיים לא כל כך קלים, שלעם תהיה סיבה להומור: "הומור מגרש שדים גם בזמנים קשים, מקל על צער ומצוקה".

אחד הפרקים האחרונים מוקדש לתרגומי הספרות הצ'כית לעברית. מרבית ספריו של צ'אפק תורגמו עוד לפני קום המדינה, ובונדי סבורה כי הגורמים לכך היו אסירות התודה כלפי מסריק וגעגועים של יוצאי צ'כיה למדינה שעזבו מאחור. על תדמיתה של הספרות הצ'כית היא כותבת כי "מצ'כים מצפה הקורא העברי להומור נינוח, לחכמת חיים, להבנת חולשות האדם", וסבורה בצניעות כי "אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור". את בחירתה בהומור היא מסבירה בנטייתה להוסיף לקורא כוח, לא מועקה. שבעים מספריהם של סופרים צ'כים תורגמו לעברית, לאין ערוך יותר מיצירות שמקורן במדינות קטנות אחרות, ואין ספק שלמפעלה של בונדי משקל ניכר בחיבובה של היצירה הצ'כית על הקוראים הישראלים. על המדד הסובייקטיבי להצלחתם של הספרים היא כותבת את הדברים הבאים, שמאוד דיברו אלי: "אם העניק הספר שעת נחת, חומר למחשבה, השאיר טעם של עוד, הקל בשעה שחורה, נרשם בזכרון לפחות באמירה נבונה, בקטע אחד שחוזרים אליו – הספר נסגר בתודה, אולי אף בשמץ של חיוך".

"רצינות ההומור" מסתיים במונולוג אישי, מעין סיכום, של רות בונדי בת התשעים ושלוש, המודעת לכך שזהו ספרה האחרון: "נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו". רות בונדי נפטרה בנובמבר 2017, והותירה לקוראיה מפעל ספרותי מפואר. אמליץ בהזדמנות זו על שני ספרי עיון שלה שהרשימו אותי במיוחד, "השליח", ביוגרפיה של אנצו סרני, ו"אדלשטיין נגד הזמן", סיפורה של יהדות צ'כיה בתקופת השואה וסיפורו של מנהיגה באותה תקופה.

האיור שעל העטיפה הוא יצירתו של ייז'י סליבה. עבודות נוספות שלו ניתן למצוא בקישור.

כנרת זמורה ביתן

2018

מודעות פרסומת

סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה

ורד לאמיליה / זיוה שמיר

d795d7a8d793_d79cd790d79ed799d79cd799d7942

כותרת משנה: שקספיר וידידתו היהודיה

אמיליה לאנייר נרשמה בהיסטוריה הספרותית כאשה האנגליה הראשונה שפרסמה ספר שירים תחת שמה. אמיליה, שנולדה ב-1569 בלונדון, היתה בתו של בטיסטה בסאנו, מוסיקאי החצר של אליזבת הראשונה. לאחר פטירתו של אביה, כשאמיליה היתה בת שבע, היא גדלה בחסותן של נשים כבודות המקורבות לחצר, וזכתה להשכלה. כשהתבגרה הפכה לפילגשו של הנרי קארי, פטרונם של אנשי במה, ביניהם ויליאם שקספיר. בשל קרבתה אל המחזאי, יש המשערים כי היא הגבירה השחורה אליה מופנות כמה מן הסונטות שכתב. פרופסור זיוה שמיר, חוקרת ספרות ומתרגמת, מתחקה אחר העקבות שהותירה הידידות בין השניים במכלול יצירתו של שקספיר.

זיוה שמיר יוצאת מנקודת הנחה שאמיליה היתה ממוצא יהודי, כנראה ממשפחה של אנוסי ספרד שהתגלגלו לאיטליה ומשם לאנגליה. מאז שנת 1290 נאסר על יהודים להתיישב באנגליה, אבל על יהודים מומרים לא חלו מגבלות. החוקרת מוצאת סימנים ליהדותה של אמיליה ביצירותיה, ותולה אותם בהשכלתה מבית אבא. ככל שידיעתי מגעת – וידיעתי, כמובן, אינה מתקרבת לזו של החוקרת – הקביעה בדבר שורשיה של אמיליה שנויה במחלוקת, ואני תוהה עד כמה יכלה להשתרש בה מורשת אביה, שכאמור נפטר בהיותה ילדה. מכל מקום, זיוה שמיר מצביעה על אזכורים רבים מתחום היהדות ביצירותיו של שקספיר, שלא יכול היה לפגוש יהודים באנגליה בשל האיסור על התיישבותם בה, ומסבירה אותם בהשפעתה של אמיליה. הקִרבה בין השניים מתקבלת על הדעת, וסביר שנוצרה באמצעותו של הנרי קארי. שקספיר נהג לטמון בכתביו רמזים לאנשים ולארועים, והחוקרת מצביעה על רמזים רבים המתיחסים אל אמיליה, בין באמצעות וריאציות על שמה ובין באמצעות תיאורי דמויות. היא אף מעלה השערה שכמה מן הסונטות המיוחסות לשקספיר, אלה המופנות אל גברים, נכתבו למעשה בידי אמיליה. את כל ההשערות הללו היא מגבה בדוגמאות ובהקשרים היסטוריים. אודה שאין לי כלים להעריך אם מדובר בפרשנות מרחיקת לכת או בסברה מוצקה. לא נותר לי אלא להסתמך על מומחיותה של הכותבת.

אמנם המחקר הספרותי הוא לבו של הספר, ובו, כאמור, הידע שלי מוגבל, אבל מצאתי בקריאה היבטים מעניינים נוספים. דמותה של אמיליה מרתקת, למדתי פרטים שלא ידעתי על ההיסטוריה של יהודי אנגליה, קיבלתי הצצה אל עולמם של המחזאים, והרחבתי את ידיעותי על יצירתו של שקספיר. מעניין לציין שאת מרבית המידע על חייה של אמיליה שואבים החוקרים מרשימותיו של האסטרולוג סיימון פורמן שאתו התיעצה תכופות. האסטרולוג, ששימש לא רק כיועץ לגבי החלטות עתידיות, אלא גם כרופא וכפסיכולוג, לא היה כפוף בזמנו לכללי חסיון וצנעת הפרט, וברשימותיו התיחס בהרחבה לנושאים שהעלתה בפניו אמיליה ולהתרשמותו ממנה (התרשמות שנטתה בשלב מסוים לשלילה לאחר שלא נענתה לחיזוריו).

ספרה של אמיליה בסאנו-לאנייר, Salve Deus Rex Judaeorum – הודו לאל מלך היהודים (ישו) – ראה אור ב-1611. בנספח לספרה תרגמה זיוה שמיר קטעים מן הפואמות שבספר והוסיפה דברי פרשנות. מעניין לקרוא את התבטאויותיה הפרוטו-פמיניסטיות של המשוררת, שכתבה בין השאר את השורות הבאות בהקשר של הטלת החטא הקדמון על חוה:

הבה נשיג שנית את חרותנו, ולא ניתן לכם לשלוט עלינו, / לא הייתם באים לעולם אלמלא התיסרנו בחבלי לידה, / עשו זאת כמחסום כנגד אכזריות-לבבכם, / חטאכם גדול משלנו, מדוע תתכחשו לכך / שאנחנו הנשים שוות לכם וחופשיות מעריצותכם? / אם אשה רפה אחת חטאה, / לחטאכם שלכם אין קץ ואין תירוץ.

"ורד לאמיליה" הוא ספר מעניין ומעשיר, לא רק לחובבי שקספיר.

ספרא והקיבוץ המאוחד

2018

משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

44961429_10156132627124401_6236925686460710912_n

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018

העליונים / נעמי לויצקי

240px-haelionim

כותרת משנה: בתוככי בית-המשפט העליון

ב-2017 ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר. סקירה זו מתיחסת למהדורה המקורית מ-2006.

"אנחנו השופטים יכולים להשתדל להיות אוביקטיבים ככל שנוכל, ובכל זאת לא נוכל לראות את הדברים אלא בעינינו שלנו" (בנימין קרדוזו, שופט אמריקאי)

נעמי לויצקי, כך למדתי מכריכת הספר, לימדה בבית הספר למשפטים במכללה למִנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה של השופט על הכרעותיו. בספרה "העליונים" היא מרחיבה בסוגיה זו בהתייחס לשופטי בית המשפט העליון בתקופתו של השופט אהרן ברק. הספר ראה אור בשנת 2006, השנה בה פרש ברק מכס הנשיא, לאחר עשור בו חולל מהפכה בתפיסת תפקידו של המוסד. תחתיו התמנתה דורית ביניש.

הכותבת מתארת את הביוגרפיה של כמה מן השופטים, בהתיחסות מורחבת לארבעה מהם – ברק, ביניש, חשין ודורנר – ואת השתקפותה בהתנהלותם השיפוטית. נראה לי כי התפיסה של "שופטים כבני אדם" היא די אינטואיטיבית, שהרי אוביקטיביות של מאה אחוז אינה אפשרית. ברק עצמו הודה באחד מספריו "שאם שופט הפעיל שיקול דעת אוביקטיבי ולא מצא פתרון אחד לבעיה קשה שניצבת בפניו, תשקף בסופו של דבר ההכרעה שלו את מבנה אישיותו". לעתים הביוגרפיה מוצאת ביטוי בערכי השופט באופן ישיר, לעתים דווקא באופן הופכי. דוגמא לשני אופנים אלה מובאת בפרקים המוקדשים לשופט מישאל חשין. חשין, שצה"ל סירב לגייסו בשל בעיה רפואית, ושנאבק עד שגויס לשרות מילואים, הביא לידי ביטוי בפסיקותיו את הערך העליון של השרות, וכאן באה לידי ביטוי התאמה מלאה בין ערכיו להחלטותיו. מצד שני, הוא הִרבה להתייחס לקשר הקדוש בין אבות לילדיהם, בעוד הוא עצמו סירב במשך שנים רבות לפגוש את בתו שנולדה לו מחוץ לנישואים. הווה אומר, במקרה זה התקיים קשר הפוך בין הביוגרפיה למסר, אולי כסוג של פיצוי. כמו בכל ענין, שהוא מתחומה של הפסיכולוגיה, לא ניתן לתחום כללים בעלי תוקף מוחלט, ועדות לכך הם המקרים המתוארים בספר, שבהם שופטים הפתיעו בפסיקות בלתי צפויות. מכל מקום, ריבוי הקישורים הללו מרתק.

מעניין לא פחות לעקוב אחרי האבולוציה של התפיסה השיפוטית הפרטית, המודגמת בפרקים העוסקים בשופטת דליה דורנר. במסלול שעשתה מן הסנגוריה הצבאית אל בית הדין הצבאי לערעורים ואל בית המשפט העליון ניכרת השפעת סביבתה על ההחלטות השיפוטיות שלה, וניתן להצביע על מהפך בכמה מעמדותיה. כך, לדוגמא, בתפקידה הצבאי הקלה בעונשו של חייל שאנס חיילת, בין השאר משום התנהגותה קלת הדעת של הנאנסת. פסיקותיה בנושאים דומים בבית המשפט העליון החמירו לעין ערוך עם אנסים ועם גברים מתעללים. אולי הסביבה הצבאית הגברית השפיעה, ואולי, כפי שקורה לכל אדם, וכפי שדורנר עצמה אמרה, "יש לכולנו תקופות בחיים, והדברים אכן משתנים".

נראה לי שאפשר לטעון שגם בית המשפט והועדה למינוי שופטים מכירים בתקפותם של קישורים בלתי אוביקטיבים אלה, ולראיה שריון הכסאות למייצגי מגזרים, כמו "הכסא הדתי" ו"הכסא הערבי". עצם הגדרתם של "כסאות" מובחנים מעידה על מוכנות לקבל מראש פסיקות ברוח מסוימת, הנגזרת מעולם הערכים שמביא אתו השופט.

למרות ש"השורה התחתונה" היא, לפחות בעיני, די ברורה מאליה, הקריאה בספר מרתקת מכמה היבטים. היבט שמאוד דיבר אלי מצוי בסיפורים היחודיים של כל אחד מן השופטים, שיחדיו מצטרפים לפסיפס האנושי המרכיב את המדינה. ביניהם אהרן ברק, שמחצית עשור מחייו, החל מגיל חמש, עברה בגטו ובמחבוא, כששילוב של תושית הוריו עם נחישותו שלו ועם מזל הביא לשרידותו, ובבגרותו הפך לשופט בעל מוניטין בינלאומי. ודליה דורנר, שבהיותה בת עשר נפלה באחת מעושר באיסטנבול ליתמות ולעוני בארץ וחונכה בפנימיה הרחק מאמה, ושנים אחר-כך הפכה לאחת השופטות הבולטות בארץ. ההיבט המעניין עוד יותר, מבחינתי, מצוי בדילמות המשפטיות ובפסיקות המפורטות בספר, החל בימיה הראשונים של המדינה, ועבור בכל אבני הדרך של הגדרת צביונה של המדינה – חוק השבות ושאלת מיהו יהודי, עתירת אליס מילר שביקשה להצטרף לקורס טיס, עתירת יונתן דנילוביץ', דייל הומוסקסואל, שביקש להעניק לבן-זוגו את כרטיס החינם שאל-על מקצה לבני זוגם של עובדיה, המאבק סביב סגירת כביש בר-אילן, פינוי גוש קטיף, ועוד ועוד. כל מקרה מתואר בלשון נהירה, מעניין גם בפני עצמו וגם כאבן בוחן להתנהלותם של השופטים שדנו בו.

דיעותיה של הכותבת עצמה מובעות בבירור ובמרומז לאורך הספר. היא לא מהססת לקבוע ששופט טעה בהתנהלותו או בפסיקתו, קביעה לגיטימית, כמובן. לא חייבים להסכים עם קביעותיה, ומה שחשוב לעניינו של הקורא הוא שאין המדובר בספר המנסה לקדם תפיסת עולם. זהו ספר מחקרי מושקע, שסגנונו נע בין תיעוד לפרוזה סיפורית, ניכר שנכתב בהתלהבות ובמעורבות אישית, והתוצאה מרתקת, בין אם מתמקדים בפן הביוגרפי ובהשלכותיו, בין אם בוחרים להרחיב את הדעת בתיאורים המקרים המשפטיים השזורים בו, וכמובן כמכלול המקיף את שני פניו.

הספריה החדשה

2006

קיצור תולדות האנושות / יובל נח הררי

1-2691b2

במהלך השנים שחלפו מאז הפך "קיצור תולדות האנושות" ללהיט, נמנעתי מלקרוא אותו, משום שסברתי שהנסיון לתפוס את ההיסטוריה האנושית על כל היבטיה בספר אחד, על ידי אדם אחד שתחום התמחותו מוגדר ולכן מוגבל, הוא יומרני ופופוליסטי. לאחר שהספר היה ל"תופעה", וגם המשכיו זכו לתמיכה ולהתנגדויות, החלטתי להתנער מן הדעה המוקדמת שלי ולנסות לקרוא אותו. לא הצטערתי.

יובל נח הררי סוקר את קורות האדם מימיו כיונק זניח ועד למעמדו היום בראש שרשרת המזון. הוא מתאר את שלוש המהפכות החשובות בהיסטוריה – הלשונית, החקלאית והמדעית – ומצביע על מגמת הגלובליזציה, שמוליכה מן הקבוצות הקטנות והנפרדות של ציידים-לקטים אל תרבות אחת, המבוססת על השילוש חרב-כסף-דת ומאגדת מיליארדי בני אדם. הוא מתבונן בתהליכים ברמת המאקרו, מתרכז במגמות ארוכות שנים, ומתעלם במתכוון מחריגים, בחירה הכרחית כשמכווצים תחומי ידע רבים ועשרות אלפי שנים לספר אחד.

אפשר להתווכח עם תוכנו של הספר כמעט בכל היבט. כמה ויכוחים ינבעו מרמת המיקרו, שכן בגלל ההכרח לקצר הסופר נוקט בהכללות רחבות מאוד. ויכוחים אחרים עשויים לנבוע מתפיסות עולם. בכל מקרה, הספר מציע שפע של ידע מרתק, מציג תפיסות מעניינות, שלפחות מבחינתי חלקן בלתי צפויות (כך לדוגמא הצגת המהפכה החקלאית לא כמשפרת מצבו של האדם, אלא כמֵרעה), ולמרות מגמתיות מסוימת הוא מגרה למחשבה ולהעמקה.

תפיסת ההיסטוריה של הררי היא בעיקרה ביולוגית, והוא עומד על כך כבר בדפים הראשונים: בני האדם הם עדיין בעלי חיים, ויכולותיהם הגופניות, הרגשיות והקוגניטיביות ממשיכות להיות מעוצבות על ידי הדנ"א שלהם. כל הקשיים שחווה האדם במעבר מחיים בקבוצה קטנה להתאגדות בקבוצות ענק, מיוחסים ל"תכנות" האבולוציוני שלא הכשיר אותו להתמודדות עם מספר גדול של בני אדם אחרים. קושי אחד, לדוגמא, נעוץ בהכרח לקיים יחסי שוק מורכבים, שאינם יכולים להתרחש ללא מערכת מוניטרית. לטענת הררי, המוח האנושי מתקשה לזכור מספרים כי לקטים לא הצטרכו להתמודד עם מידע מתמטי מונוטוני, ולכן מסחר מורכב יכול היה להתפתח רק אחרי המצאת אמצעים שיבצעו פעולות כאלה – נוסחאות, ספרי חשבונות, לבלרים. המסקנה ודאי נכונה, יש לי ספקות לגבי ההנחה, והררי, למרבה הצער, אינו מספק סימוכין. זו, אגב, אחד מחולשותיו של הספר בעיני: הטקסט מפנה אל מספר קטן מדי של מקורות. מכיוון שהוא מודה שרוב הידע שלנו על תקופות קדומות נשען על מספר קטן מאוד של ממצאים, אסמכתאות לקביעוֹת הן בגדר הכרח. ועוד אגב, קביעה שנשענת על אחד המקורות שבדקתי (בנושא הארכת חיים באמצעות הנדסה גנטית) אינה משקפת במדויק את המקור, אם כי רוח הדברים נשמרת.

הנה עוד דוגמא לנושא שמן הסתם מעורר ויכוח. בציר הזמן הפותח את הספר אי אפשר שלא לתהות על היעדרה של היהדות. לפני 5,000 שנה מופיעות הדתות הפוליתאיסטיות, לפני 2,500 שנה מופיע הבודהיזם, אחריו הנצרות ובעקבותיה האיסלם. מכיוון שהנצרות והאיסלם צמחו מן היהדות, היעדרותה מן הציר כמבשרת המונותיאיזם מוזרה. הפרק הנקרא "כוח עליון" מתייחס לענין זה. הפוליתאיזם ייחס לאלים אינטרסים ופניות אישיות, והקשר של בני האדם עם האלים היה אישי ואינטימי. האל היחיד על פי המונותיאיזם של הנצרות ושל האיסלם הוא אל אוניברסלי, שאת בשורתו יש להפיץ ברבים. האל היהודי, טוען הררי, עומד בין שתי התפיסות: אלוהים הוא כוח עליון אוניברסלי, אבל בדומה לאלים הקדמונים יש לו העדפות, במקרה שלו היהודים וארץ ישראל. כתוצאה מתפיסה זו, היהדות אינה מיסיונרית, ובכך שונה מהדתות שהתפתחו ממנה, והיא אינה מייצגת בשלמות את המונותיאיזם. אפשר לטעון שההתנגדות לדעה זו בקרב קוראים ישראלים נובעת מפרובינציאליות. אפשר לטעון. באותה רמה של שכנוע, שתמיכה בדעה זו היא הקטנה עצמית והיגרפות לקוסמופוליטיות. כך או כך, ה"אמת" פחות מעניינת מהדיון. עוד בהקשר של הדתות, הררי עומד יפה על "פלישת" הפוליתאיזם אל המונותיאיזם: הנצרות פיתחה פנתיאון של קדושים, חלקם גלגול של אלים קדמונים, כל אחד והטריטוריה שלו או קבוצת האנשים המועדפת עליו. היהדות שילבה אל תוכה מלאכים, שדים וצדיקים, כל אחד והתמחותו. ואם בדת עסקינן, מעניינת התיאוריה על התפתחותה יד ביד עם המהפכה החקלאית.

בדיון בשאלה מה טבעי לאדם ומה אינו טבעי, הררי מציע כלל אצבע: "הביולוגיה מאפשרת, התרבות אוסרת", ומוסיף כי "כל מה שאפשרי, הוא בהכרח טבעי". האבחנה הזו נכללת בדיון על יחסים בין המינים, על זכויות האשה ועל יחסים הומוסקסואלים. בעוד גבר ואשה מוגדרים ביולוגית, דפוסי ההתנהגות המוכתבים על ידי התרבות משקפים את מה שהוא מכנה "סדר מדומיין". למרות כלל זה, ולמרות התפיסה הביולוגית של ההיסטוריה האנושית, הררי נוטה להחריג מן הדיון התנהגויות אנושיות מסוימות, והבולטת שבהן היא היחס אל בעלי החיים. הלב נחמץ אל מול סבלן של החיות, שהפכו להיות פס יצור בתעשית המזון, ואפשר לדון במוסריות של היחס הזה, אבל אם מה שאפשרי הוא בהכרח טבעי, אפשר לטעון שגם עליונותו האכזרית של האדם היא טבעית, שונה רק בהיקף ובמיכון מאכזריותה של קבוצת לביאות המפרידה תאו צעיר מאמו (כן, לאדם יש אלטרנטיבות, ללביאה אין, אבל לא זה הדיון). ובהרחבה, אם האבולוציה העניקה לאדם תודעה (=נפש=מוסר), תוצריה גם הם פרי האבולוציה.

לאן מועדות פניה של האנושות? היסטוריה, כך כותב הררי, אינה נלמדת כדי לנבא את העתיד. היא נלמדת כדי להרחיב את האופקים, וכדי להבין את שפע האפשרויות המזומנות בכל רגע נתון. מכיוון שלדבריו חקר ההיסטוריה מסוגל לענות על השאלה "איך קרו הדברים" ופחות על "מדוע קרו", ברור מדוע הוא נמנע מלנבא, ובוחר לסיים את הספר בפניה אל חוש האחריות: האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?

עד כאן מעט מזעיר מן ההערות שרשמתי לעצמי, כל אחת מהן פתח לדיון. האחרות נותרו על הנייר, ועוד אשוב להרהר בהן. דווקא בשל ההתנגדויות שהספר עשוי לעורר, אני ממליצה עליו. הוא אינטליגנטי, נהיר ומושקע, מספק מבט רחב על ההיסטוריה, וקריאתו בראש פתוח ממריצה ומעוררת, ומספקת שפע חומר גלם למחשבות וללימוד נוסף.

דביר

2013

הסודות המתמטיים של הסימפסונים / סיימון סינג

d3627037b

אל ג'ין, כותב ומפיק של הסימפסונים, מצוטט בספר כמי שאמר "אנימציה היא יקום של מתמטיקאי". ג'ין, שסיים לימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת הרוורד בהיותו בן עשרים, הוא אחד מן האקדמאים המאיישים את הצוות שמאחורי הצלחת הסדרה. ג'ף וסטברוק, כותב נוסף, אוחז בדוקטורט במדעי המחשב, ולפני שבחר בקריירה של כותב תסריטים היה פרופסור חבר בייל וחוקר במעבדות איי-טי-אנד-טי בל. שני אלה, וכותבים מתמטיקאים אחרים, שילבו בפרקי הסדרה אינספור התיחסויות בתחומם, וסיימון סינג מתייחס בספר לכמה מהן.

הרשימה אותי במיוחד המסירות של הכותבים לדיוק של הפן המתמטי. הנה שתי דוגמאות. הראשונה – בפרק "הקוסם מאוורגרין טראס" הומר מחליט להיות ממציא כאדיסון. בתמונה חטופה הוא נראה משרבט נוסחאות. כל אחת מארבע השורות שעל הלוח מייצגת תפיסה מתמטית, וסינג מסביר את כולן. השורה השניה, לענייננו, מציגה שוויון המפר לכאורה את המשפט האחרון של פרמה (שאודותיו כתב סינג בספר נפרד). כדי למצוא את הערכים לשוויון זה כתב דייויד ס. כהן, אחד מתסריטאי הסדרה, בעל תואר ראשון בפיזיקה ושני במדעי המחשב, תוכנה שסרקה מספרים בחיפוש אחרי הערכים המתאימים. כל זה עבור שניות על המסך (אבל די היה בשניות אלה כדי ש"חנונים" מקרב הצופים יבינו את משמעותו של השוויון ויתהו כיצד הוא אפשרי, ומכיוון שאני נהנית כשאני קולטת התיחסויות בתחומים אחרים, אני מזדהה עם חדוותם). דוגמא שניה – בפרק "מארג' בשלשלאות" אָפּוּ מעיד על עצמו שהוא יודע לדקלם את הספרות של הערך π עד המקום ה-40,000 אחרי הנקודה, ומוסיף שהספרה האחרונה היא 1. בתקופה בה נכתב פרק זה השיא העולמי בשינון ספרות הערך האינסופי הזה אכן היה 40,000, וכדי לברר מהי הספרה שבמקום האחרון פנו הכותבים אל מתמטיקאי שעבד בנאס"א, וזה הדפיס עבורם את המספר על כל ספרותיו. אגב, כדי להמנע מהשתלטות השיח המתמטי על ישיבות הכתיבה, הקימו התסריטאים מועדון בו מושמעות הרצאות ונערכים דיונים בתחום.

מסתבר שלא רק צופים מן השורה בעלי נטיה למספרים שמו לב לסודות המתמטיים של הסימפסונים (וגם של "פיוצ'רמה" שפותחה מאוחר יותר על ידי אותו יוצר, מאט גרונינג). סינג מספר על שני מתמטיקאים בעלי שם – ד"ר שרה גרינוולד וד"ר אנדרו נסטלר – שעושים בהרצאותיהם שימוש במובאות מן הסדרה. כאות הוקרה הוזמנו השניים להיות נוכחים בהקראה של תסריט לפרק חדש, "מארג' והומר משחקים זוג או פרט". במקרה היה זה פרק ללא אזכורים מתמטיים, אך לכבוד האורחים נבחן התסריט מחדש, ובפרק שולבו בסופו של דבר מספרים בעלי משמעות.

שמחתי למצוא בספר ציטוט שאני אוהבת מפיו של ריצ'רד פיינמן, שקראתי בעבר בספרו שלו, וגם אצל ריצ'רד דוקינס ב"לפרום את הקשת בענן", ואצל חיים שפירא ב"זכרון ילדות יפה במיוחד". פיינמן, במענה לפואמה של קיטס הטוענת שניתוח רציונלי פוגם ביפי הטבע, קובע כי הידע רק מוסיף על הרושם. סינג מתייחס לנושא בהקשר של הפרק "מאניבארט", שבו ליסה משתמשת במתמטיקה כדי לאמן קבוצת בייסבול. בארט, לעומתה, מעדיף גישה אינטואיטיבית.

תרגומו של הספר לעברית נהיר וטבעי, אם כי הייתי שמחה ללשון פחות "הייטקית", הווה אומר לשימוש מופחת בעִברות (דוגמת "ריפרור") במקום בו קיימות חלופות פשוטות.

סיימון סינג הפיזיקאי עשה לעצמו שם בציבור בזכות ספריו, בהם הוא מנהיר נושאים סבוכים. הספר הזה, כמו קודמיו, נכתב מתוך אהבה והתלהבות, ולכן, גם כשהמתמטיקה עשויה להרתיע, רוח הכתיבה מספיקה כדי לרתק גם את הקורא הבלתי מקצועי. אודה כי למרות בהירות הסבריו של סינג, לא הכל הבנתי, אבל יש בספר די כדי שקוראים שונים יוכלו ללקט ממנו על פי טעמם ועל פי נטיותיהם. נהניתי מתיאורי העבודה על התסריט, מכל מה שכרוך בהיסטוריה של המתמטיקה, ופה ושם גם הרחבתי מעט את הידע המתמטי הבסיסי שלי. סינג, למרות רצינותו המדעית, כותב בהומור ובכשרון סיפורי, והספר קריא, מעשיר ומהנה.

דוגמאות למתמטיקה של הסימפסונים ניתן לראות באתר הזה.

The Simpsons and their Mathematical Secrets – Simon Singh

ידיעות ספרים

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: חיים שמואלי

הסודות המתמטיים של הסימפסונים - לוח

אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן / ניל דה-גראס טייסון

989539

האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון מציג בספרו את הנושאים המרכזיים בחקר היקום. בשפה קלה יחסית ושזורת הומור, הוא מפתח בכל אחד מפרקי הספר נושא הקשור לתחום זה. בפרק הפותח הוא מתאר את היווצרות היקום החל מן המפץ הגדול, ועובר משם לדיון בכבידה, בחומר האפל ובאנרגיה האפלה, באור הנראה והבלתי נראה, בסיכוי להתגלות על ידי יצורים תבוניים מעולמות אחרים, ביחסי הגומלין בין פיזיקה תיאורטית לפיזיקה ניסויית, ועוד. הספר מיועד למי שמבקש להציץ אל עולמם של המדענים, ולקבל מושג כלשהו על היקום ועל שאלות המחקר של ימינו. יחד עם זאת נדרש ידע כללי במונחי יסוד בפיזיקה, או נכונות לעצור את הקריאה ולחפש חומר רקע נוסף, כדי להתמודד עם מונחים שלכותב נראים מובנים מאליהם.

טייסון שומר במהלך הספר על רצינות מדעית, אך כליו הם הומור ודוגמאות משובבות לב, המסייעות לקבע את התוכן אצל הקורא הבלתי מקצועי. הנה דוגמא שבחרתי בדפדוף אקראי: כשהוא כותב על דחיסותו של פולסר, הוא מציע, "כדי לדמיין פולסר, דמיינו את מסת השמש דחוסה בתוך כדור בגודל מנהטן. אם זה קשה מדי, אז אולי קל יותר לדמיין מיליארד פילים תקועים בתוך גליל של שפתון". באותו סוג של קלילות הוא מסכם פרק על גילוי גלי הכבידה ב-2016, מאה שנים לאחר שהמודל של איינשטיין ניבא אותם: "כן, איינשטיין היה תותח".

כמו כל מדען ראוי לשמו, טייסון מאמץ עובדות הנתמכות במדידות, מוכן לזנוח תיאוריות שהופרכו, ומודה בענווה במה שאינו יודע. כך, בפרק העוסק בחומר האפל הוא מסביר את המוזרות שלו, מציין שאיננו יודעים מהו, ומוסיף שיכול להיות שאולי דווקא את הכבידה איננו מבינים, ואחרי שנפצח אותה תפתר תעלומת החומר האפל. הכל נתון להוכחה ולהפרכה, הכל תְּלוי מדידה ולא תלוי אמונה.

טייסון מקדיש משאבים רבים להסברת המדע לציבור. בין השאר, הוא נכנס לנעליו הגדולות של קרל סייגן כמנחה "קוסמוס", הנחה תכנית אירוח, והופיע בתכניות טלויזיה בתפקיד עצמו. בעתונות הפופולרית הוא זכה לפרסום כשהיה מעורב בהחלטה להוריד את פלוטו ממעמד כוכב-לכת לכוכב-לכת ננסי. בפרק בסדרה הקומית "המפץ הגדול" הוא מתנצל על מעורבותו בהחלטה, וכאן בספר, כשהוא מזכיר את נפטון ככוכב הלכת החיצוני, הוא מוסיף בהערת-שוליים מבודחת, "לא, זה לא פלוטו. תתגברו".

בפרק החותם את הספר כותב טייסון על נקודת המבט הקוסמית, שהיא אמנם מרככת אגו, אך לא במובן המשפיל ההופך את האדם לחסר משמעות, אלא במובן המרומם המאחד בין האדם ליקום וממריץ אותו ללמוד ולחקור. וראויים הדברים להשמע.

"אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן" הוא ספר נעים לקריאה, מעורר תיאבון לידע נוסף, וראוי למקום על מדף ספרי העיון.

Astrophysics for People in a Hurry – Neil deGrasse Tyson

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי-לב

מצוינים / מלקולם גלדוול

3263466

כותרת משנה: ממה עשויה הצלחה

אנחנו כה לכודים במיתוסים של הטובים ביותר המבריקים ביותר והמצליחים בכוחות עצמם, עד שאנו חושבים שמצטיינים צומחים באופן טבעי מן האדמה.

אם המצוינות אינה תכונה מולדת בלבד, או תוצר של מאמציו הבלעדיים של היחיד, מנין היא צומחת? מלקולם גלדוול מצביע בספר על התנאים ההכרחיים שבלעדיהם כשרון מולד לא יבשיל לכדי הצלחה. תנאים אלה כוללים את מועד הלידה, את תמיכת המשפחה והסביבה, את הנכונות להשקיע מאמצים, ואת המורשת התרבותית. אתייחס במספר מלים לכל אחד מהם.

מועד הלידה עשוי לקבוע את ההזדמנויות שתעמודנה בפני כל אדם: אם נולד בתקופת בתקופת שפל בלידה, יזכה ללמוד בבתי ספר מעוטי תלמידים שישקיעו בו יותר. אם יהיה צעיר מדי לגיוס בתקופת מלחמה, יוכל להשקיע בפיתוח אישי. אם נולד בתחילת שנה, יזכה ליתרון הגיל במיונים על בסיס שנתון. כדוגמא מציג גלדוול את ההתפלגות של חודשי הלידה בליגת ההוקי בקנדה, כשמרבית כוכבי הליגה הם ילידי ינואר עד מרץ, לא משום שנולדו מוכשרים יותר, אלא משום שכשנערכו המיונים הראשוניים, בעודם ילדים, ילידי תחילת השנה היו מפותחים יותר ונבחרו במספרים גדולים יותר. מכיוון שנבחרו, זכו להכשרה ולהזדמנות לפתח את כשרונם. ילידי סוף השנה, המפותחים פחות בהשוואה לחבריהם לשנתון, נותרו מאחור.

משפחה תומכת מאפשרת לילד להרגיש זכאי למקומו בעולם. גלדוול טוען כי מעבר לסף מסוים ההפרשים במנת המשכל אינם משמעותיים, ויש משקל משמעותי לתכונות אחרות כמו אינטליגנציה מעשית. משפחה תומכת וסביבה מטפחת מאפשרות פיתוח אינטליגנציה זו, שמבדילה בין המוכשר למצליח.

בין אם כשרונו של אדם הוא כפסנתרן או כמתכנת או כמשפטן, כדי שהמוכשר יהפוך למומחה נדרשת עבודה מאומצת. גדלוול מציג מספר דוגמאות מתחומים שונים, שמכולן עולה כי המינימום הנדרש הוא עשרת-אלפים שעות אימון.

למורשת התרבותית יש משקל רב בכל היבטי החיים, ואין המדובר רק במנהגים התרבותיים בהם אוחז האדם ביום-יום, אלא גם בצל הארוך של המורשת מאות שנים אל תוך העבר. עם הטיעון הזה אני נוטה לא להסכים במלואו, אך כשמדובר במורשת המיידית אין ספק שהיא מהווה כוח דוחף, או מעכב, מהותי. דוגמא מעניינת היא ההצלחה של מדינות דוגמת דרום קוריאה, יפן וסין, בתחום המתמטיקה. גלדוול מונה שתי סיבות עיקריות לתופעה: האחת היא הסדירות של השפה המתמטית בשפות מדינות אלה (בניגוד למבנה של שתים-עשרה ועשרים ושתים – בראשון היחידות קודמות לעשרות, ובשני להפך – במדינות אלה המספרים הגיוניים יותר: עשר-שתים, שתי-עשרות-שתים. במקום שלוש-חמישיות, המובן המילולי של השבר בסינית הוא 'מתוך חמישה חלקים קח שלושה', מונח המסביר את עצמו). השניה היא התרבות המקדשת עבודה קשה ומאמץ. מורשת יכולה גם להיות גורם מעכב, כפי שהוא מדגים בפרק שעוסק בתאונות מטוסים של החברה הקוריאנית, תאונות שנבעו מתוך היחס של כבוד לסמכות שמנע מטייסי המשנה להעיר לקברניטים על טעויותיהם (העובדה שקוריאן אייר השכילה להתגבר על המכשלה הזו, ונחשבת היום לחברה בטוחה, היא אחת הסיבות לכך שטיעונו של גדלוול בדבר צלה הארוך של המורשת אינו לגמרי תקף בעיני). בהקשר התרבותי גלדוול מתייחס גם לרופאים ולעורכי הדין היהודים המצליחים, שצמחו מתוך משפחות של חייטים. הטיעון שלו הוא שההורים הנחילו לילדיהם תחושה של אוטונומיה ושל משמעות. המסקנה: רופאים ועורכי דין יהודים לא רכשו את מקצועם על אף מוצאם הדל. הם נעשו בעלי מקצועות חופשיים הודות למוצאם הדל.

מלקולם גלדוול מגיש ספר עיון מעניין הכתוב בכשרון פרוזאי. לשונו נהירה, סיפורי הרקע מרתקים, והתיאוריה משכנעת. הספר שופע דוגמאות מגוונות, וכדאי לקרוא אותו, הן להשכלה כללית, הן לקבלת נקודת מבט שונה על תופעת ההצלחה, והן לצרכים מעשיים, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט, בעיקר כהורים אך גם כתמריץ אישי.

אסיים בהמלצתו של גלדוול: כדי לבנות עולם טוב יותר עלינו להחליף את שמיכת הטלאים של מזל מוצלח ויתרונות שרירותיים הקובעת כיום את ההצלחה – תאריכי הלידה הממוזלים והארועים המבורכים של ההיסטוריה – בחברה המספקת הזדמנויות לכולם.

Outliers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

תחרות, קנאה, שנאה ביחסי גברים ונשים בסיפורת הרוסית / רינה לפידוס

תחרות קנאה שנאה ביחסי גברים ונשים בסיפורת הרוסית

רינה לפידוס, פרופסור במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת בר-אילן, בודקת בספר שלפנינו את היחסים בין גברים לנשים בספרות הרוסית במאות התשע-עשרה והעשרים. כפי ששמו של הספר מרמז, יחסים אלה מתאפיינים ברגשות שליליים בעיקרם. הספר ברובו מוקדש ליצירותיהם של סופרים גברים, והפרק המסיים מייחד תשומת לב לספרות שנכתבה על ידי נשים.

הספר מחולק לפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של הנושא. במרבית הפרקים נידונות שלוש יצירות של שלושה כותבים שונים, יצירות המדגימות את המסקנה שבסיכומו של הפרק. לדיון ביצירה קודמים מבוא אודות הסופר ותמצית העלילה. אודה ולא אבוש, אין לי הכלים הנדרשים כדי להתייחס למסקנותיה של הכותבת. את מרבית היצירות שהיא מזכירה בספר לא קראתי, והסקת מסקנות משלי על סמך אלה שכן קראתי, ושלא התבוננתי בהן בעבר מנקודת הראות של יחסי גברים-נשים, תלקה בחסר. למרות האמור לעיל, מצאתי ענין בספר, גם משום שהדיון עצמו מעניין, וגם משום שהוא ערך לי היכרות עם ספרים ועם סיפורים שלא הזדמן לי לקרוא עד כה.

הסופרים הרוסים הקלאסיים, על פי הספר, מייחסים לאשה כוח לרמוס גבר, בין אם בשל אופיין החזק ובין אם בשל חולשתם של הגברים. כותרות ארבעה הפרקים הראשונים מתמצתות את תפיסתם: רצח רוחני וגופני, האשה כטורפת גברים, בוגדנותה של האשה כגורם להרס הגבר, החרדה מפני אשה חזקה. ב"החטא ועונשו", לדוגמא, היצירה הראשונה הנידונה בפרק הראשון, רינה לפידוס מאבחנת אצל רסקולניקוב, ואצל דוסטויבסקי, חלוקה של הנשים לטובות – מושכות ונשיות, ולרעות – א-מיניות, גבריות ודוחות. מרבית הנשים מסווגות כרעות, והן מסרסות את רסקולניקוב החלש, ההססן, האמוציונלי והמוסרי. רצח הוא המוצא היחיד שלו מן החנק שנחנק על ידן. מעניין שגם בספרות שנכתבה על ידי נשים, הגיבורות מתיחסות אל הגברים בעליונות, אם כי בו זמנית הן חוששות לאבדם, והיחסים בין המינים מתאפיינים במאבק.

מטבע הדברים מצאתי ענין מיוחד בדיון בספרים שקראתי בעצמי. בפרק השלישי, כדוגמא, עורכת הכותבת השוואה מאלפת בין "אנה קרנינה" ל"אמה בובארי", ומציגה את היחס השונה של טולסטוי ושל פלובר לנשים שבמרכז יצירותיהם. ריתקו אותי גם הפרקים החמישי והשישי, המתארים קשר סבוך ובלתי ניתק בין הספרות לבין האידאולוגיה השלטת ולתנאי החיים בתקופות בהן נכתבה. הראשון עוסק בספרות הסובייטית אחרי מלחמת העולם השניה, והשני בספרות הסובייטית המאוחרת ובספרות הפרסטרויקה.

רינה לפידוס כתבה ספר בהיר וערוך היטב, קריא ומעניין. כשפירטה את עלילותיהן של היצירות, שעליהן התבססו מסקנותיה, כוונתה היתה להציג טיעון מפורט ומבוסס, אבל מבחינתי שיטת כתיבה זו גם סיפקה "מתאבן" לשורה ארוכה של יצירות מסקרנות שאשמח לקרוא.

מאמרים מרחיבים ומבוא לספר ניתן לקרוא בקישור זה

מאגנס

2017