עובדתיות / הנס רוסלינג, אולה רוסלינג, אנה רוסלינג רונלונד

כותרת משנה: תנו לעובדות לדבר! עשר סיבות מדוע אנחנו טועים לגבי העולם ומדוע המצב טוב יותר ממה שאנחנו חושבים

הנס רוסלינג, מומחה ברפואה ציבורית ובסטטיסטיקה, חבר אל בנו אולה ואל כלתו אנה כדי להציג תמונה של העולם המבוססת על עובדות ועל נתונים. רוסלינג, שנפטר כשנה לפני שהספר ראה אור, הרבה להרצות בנושא זה, וקרן גאפמיינדר, שהקים יחד עם אולה ואנה, מספקת כלים אינטראקטיביים שנועדו לרכז יחדיו נתונים משפע מקורות ולסייע בהבנת תהליכים ומגמות.

העולם מפציץ אותנו בשפע מידע, ופילטרים פנימיים מאפשרים לנו לסנן אותו כדי להמנע מהצפת חושים ולשרוד את היומיום. יחד עם זאת, כך טוענים הכותבים, מידע שמדבר אל האינסטינקטים הדרמטיים עובר את הפילטרים. לפעמים האינסטינקטים הללו הם רבי תועלת, אבל רוב הזמן הם גורמים לעיוות באופן בו אנו תופסים את העולם, וכתוצאה מכך מקבעים דעות קדומות, בולמים שינוי, ומונעים קבלת החלטות מושכלת. כפי שלמדנו לרסן את התאווה, ששורשיה אבולוציונים, לסוכר ולשומן, כך עלינו ללמוד לשלוט בצריכת הדרמה.

כדי להדגים עד כמה תפיסתנו את העולם שגויה, מוצגות בפתחו מספר שאלות, כמו כמה בנות זוכות להשכלה יסודית, כמה ילדים זוכים להתחסן, וכיוצא באלה. רובם הגדול של הנשאלים, ללא קשר לידע ולמומחיות, נכשל כליל בכל השאלות למעט זו שעוסקת בהתחממות הגלובלית, נושא שנהנה מיחסי ציבור מעולים. למעשה, כפי שרוסלינג מזכיר שוב ושוב, לו הציג את השאלות לשימפנזים, היה מקבל תשובות בהתפלגות צפויה של 33% (יש שלוש תשובות אפשריות לכל שאלה). בני אדם משיגים תוצאות שהן הרבה מתחת לזה, וכל זה בגלל אותם אינסטינקטים, הגורמים לנשאלים לבחור שוב ושוב בתשובה המייצגת את האפשרות הגרועה מכולן. הדרך להתגבר על ההטיה הזו היא עובדתיות, להתבונן בעובדות ולדבוק בהן.

הנה עשרת המזיקים שיש לתת עליהם את הדעת. אינסטינקט הפער גורם לראית עולם מקוטבת בשל הפיתוי לחלק דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה. כך אנחנו מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם", עניים ועשירים, צפון ודרום, בשעה שהנתונים מורים על רצף, לא על קיטוב. אינסטינקט השליליות הוא הנטיה לשים לב לרע יותר מאשר לטוב, שתוצאותיה הן התפיסה ש"המצב נעשה גרוע יותר" ואובדן תקווה. אינסטינקט הקו הישר מניח שמגמות תימשכנה כפי שהן בהתעלם ממשתנים עתידיים רבים. שמו של אינסטינקט הפחד מעיד עליו, והתקשורת הזמינה מעצימה אותו. "הדימוי של עולם מסוכן מעולם לא שודר באופן אפקטיבי יותר מאשר עכשו, בשעה שהעולם הרבה פחות אלים והרבה יותר בטוח", אומר רוסלינג (שאגב, אינו מאשים את התקשורת בדבר – גם עיתונאים לוקים באותן הטיות כמו בני אדם אחרים, ותפקידם להתחרות על תשומת הלב של לקוחותיהם הצמאים לדרמה). אינסטינקט הגודל גורם להוצאת דברים מפרופורציה. אינסטינקט ההכללה מארגן את העולם בקטגוריות, למרות שבמקרים רבים מתקיימת בתוכם שונות ומתקיימת ביניהן הקבלה. אינסטינקט הגורל הוא הרעיון שתכונות מולדות קובעות את גורלם של בני האדם, מדינות, דתות ותרבויות, ושאין אפשרות לשינוי. אינסטינקט הפרספקטיבה היחידה הוא התפיסה שלכל בעיה יש סיבה אחת שצריך להתנגד לה ופתרון אחד שצריך לתמוך בו. התוצאה היא לעתים בחירה בפתרון הבלתי מתאים. אינסטינקט ההאשמה נובע מן הרצון להאמין שדברים קורים מפני שמישהו רוצה שהם יקרו, שאם לא כן העולם היה נראה לא צפוי, מבלבל ומפחיד. והאחרון, שבעיני רוסלינג הוא החמור מכולם, הוא אינסטינקט החירום המכניס ללחץ, מגביר אינסטינקטים אחרים ומקשה את השליטה עליהם, חוסם מחשיבה אנליטית ומעודד פעולות דרסטיות בלי מחשבה.

רוסלינג מאמין, על סמך הנתונים וניתוחם, שהעולם נמצא במקום טוב בהרבה מכפי שהיה במהלך ההיסטוריה, ושמגמת השיפור נמשכת. למרות ההפתעה החוזרת ונשנית שלו מתוצאות השאלונים, דוגמת זה שהוצג בתחילת הספר, הוא מבין כי גם כשמנסים לנקוט בגישת העובדתיות עדיין גורמים רגשיים מונעים את היכולת להודות כי הדברים הרבה יותר טובים מכפי שאנו מאמינים. זכרון מעוות של העבר, דיווחים סלקטיביים של התקשורת והפעילים, התחושה שכל עוד הדברים רעים זה יהיה חסר רגישות להגיד שהם משתפרים – כל אלה הם מכשולים בפני אימוץ העובדות. אבל לומר שדברים משתפרים אין פירושו להתעלם מהבעיות שנותרו. "אני לא אופטימיסט. זה נשמע כאילו אני נאיבי. אני "אפשרותיסט" רציני מאוד. זאת מילה שהמצאתי. פירושה, מישהו שגם לא מקווה בלי סיבה, וגם לא מפחד בלי סיבה, מישהו שכל הזמן מתנגד לתפיסת עולם דרמטית מדי. כ"אפשרותיסט" אני רואה את כל ההתקדמות הזאת ומרגיש שכנוע עמוק ותקווה שיש אפשרות להתקדמות. זה לא אומר שאני אופטימי. זה אומר שיש לי מושג ברור והגיוני על מצב העניינים. זה אומר תפיסת עולם קונסטרוקטיבית ומועילה".

חמש הסכנות הגלובליות המדאיגות את רוסלינג הן מגפה כלל עולמית, התמוטטות פיננסית, מלחמת עולם, שינוי אקלים ועוני קיצוני. מועמדת שישית: סכנה לא ידועה שעלולה לצוץ. למרות שהעובדות מצביעות על שיפור מתמיד, ברור שהעולם הוא עדיין מקום קשה לרבים מתושביו, ורוסלינג אינו מתעלם מכך. הוא רק קורא לראות את המציאות נכוחה, ולקבל החלטות מבוססות נתונים. "אני לא אומר לכם לא לדאוג. אני אומר לכם לדאוג לדברים הנכונים […] תשלטו באינסטינקט החירום שלכם. תשלטו בכל האינסטינקטים הדרסטיים. תהיו לחוצים פחות בגלל הבעיות המדומינות של עולם דרמטי מוגזם, וערים יותר לבעיות ממשיות ולדרך לפתור אותן".

רוסלינג הוא כותב מוכשר, שולט בחומר, ומגבה אותו בדוגמאות מחייו שלו, הפרטיים והמקצועיים, שמקרבות את הכותב אל הקוראים. הוא אינו מסתפק בתיאור האינסטינקטים המכשילים, אלא מציע כלים להתגברות עליהם. מכיוון שהנושא בוער בו – הוא הקדיש את שנותיו האחרונות להעלאתו על הכתב – יש בספר משהו מיסיונרי והרבה חזרות, אבל יש בו גם שפע הגיון ומידע, והקריאה להסתמך על עובדות ועל נתונים, ולא על אינסטינקטים ועל תחושות בטן, מן הראוי שתקבל במה שוב ושוב.

קראתי את הספר בעותק דיגיטלי, ומשום כך החמצתי את יופיים של התרשימים הנכללים בו. האתר של גאפמיינדר (בתרגום חופשי, מוּדעוּת לפער) מספק תחליף רב תועלת בדמות מידע רב ומגוון המוצג בכלים אינטראקטיבים.

מומלץ מאוד.

Factfulness – Hans Roslong, Ola Rosling, Anna Rosling Rönnlund

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

ויקטוריאנים על הנילוס / בעז שושן

כותרת משנה: נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה־19

"ויקטוריאנים על הנילוס" (ששמו מעלה בעיני רוחי את "מוות על הנילוס" מאת אגתה כריסטי) סוקר את יחסם של הבריטים האימפריאליסטים בני התקופה אל האוריינטליזם בכלל ואל מצרים בפרט. בעז שושן מתבונן בנושא דרך הספרות שנכתבה על ידי הנוסעים הויקטוריאנים למצרים, בדגש על ההיבט המגדרי, שמצביע הן על המשותף והן על השונה בכתיבתם של גברים ושל נשים.

הענין האירופאי במצרים נבע ממניעים משולבים, החל מנסיונות למצוא בה הוכחות לסיפורים התנ"כיים, דרך היקסמות מסיפורי אלף לילה ולילה ורצון למצוא להם מקבילות, וכלה בגורמים מסחריים ופוליטיים. כבר במאה ה-18 נכתבו ספרים על ידי נוסעים ונוסעות בריטיים, ומספרם הלך וגדל. חמישית מהם נכתבו על ידי נשים. למעט חריגים, רובם לא ראו את המציאות כפי שהיתה, ותיארו מצרים מדומינת, לא אותנטית. נקודת המבט שלהם היתה אדנותית, קולוניאליסטית, שבויה בקסם העבר ועיוורת כלפי ההווה. הנה כמה מן הנקודות המעניינות שהועלו בספר בהקשר זה.

הכותבים האדירו את ההיסטוריה הקדומה, והתיחסו באופן שולי וביקורתי למצרים של ההווה, ובכך קיבעו את התפיסה של ציויליזציה מפוארת שהגיעה לשפל בשל הכיבוש המוסלמי.

כותבים רבים, כשכבר התיחסו למצרים של זמנם, היו תמימי דעים באשר לתכונות המגונות של המצרים, והסכימו כי "דינם לחיות תמיד תחת רגלו של כובש". "לו רק ניתן היה לשכוח, או להאמין, שהאנשים כאן היו פעם אף הם בני אנוש, איזו ארץ זו היתה יכולה להיות", נכתב באחד הספרים. ביטויים כמו "קופים" ושאר דימויים מעולם החי, שהיו שכיחים בכתובים עד כדי אי נוחות, תרמו לדה-הומניזציה של בני הארץ.

סיפורי אלף לילה ולילה, שתרגומיהם כבשו את לב הציבור הבריטי, יצרו לציבור המצרי תדמית ארוטית, אקזוטית ומסוכנת. עד כמה השפיעה היצירה על האופן בו תפסו הבריטים את המצרים תעיד העובדה שאדוארד ויליאם ליין, האוריינטליסט האנגלי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב בהקדמה לספרו, המדעי לכאורה, שאם היה בנמצא תרגום טוב מלווה בהערות לאלף לילה ולילה, היה מוותר על כתיבת ספרו זה… בנושא קרוב, ההרמונות משכו אף הם תשומת לב רבה, וניחושים והשערות סביבם קיבעו סטראוטיפים של תושבי מצרים ושל תושבי מדינות אחרות שמוסד זה התקיים בהם. בנושא זה, אגב, בא לידי ביטוי פער נרחב בין כתיבתם של הגברים לזו של הנשים. הגברים לא הורשו להכנס להרמון, וכתבו עליו מהרהורי ליבם ומדמיונם. נשים בריטיות הוזמנו להתארח, ויכלו לתאר את שראו עיניהן. יחד עם זאת, אלה ואלה פירשו את המוסד על פי תפיסת עולמם.

נדמה שאפשר לסכם ולומר כי יותר משספרי הנוסעים סיפרו על המצרים, הם סיפרו על כותביהם הבריטים.

הספר מתמקד בספרות, אך אחד מפרקיו עוסק גם בציורים ובצילומים שנוצרו במצרים, וטוען כי גם בהם באה לידי ביטוי הראיה הסלקטיבית. לדייויד רוברטס מוקדש, כמובן, חלק נכבד מפרק זה. פרק נוסף מתמקד בספר "קליאופטרה" מאת הנרי ריידר הגרד, מי שכתב את "מכרות המלך שלמה".

הפרק האחרון מוקדש לנושא הכתיבה המגדרית, ששזור בספר לכל אורכו. בהכללה ניתן לומר כי הגברים כתבו כנוסעים יודעי כל, כתיבתם היתה עובדתית, ותחומי הענין שלהם גלשו מעבר למראה עיניים גרידא. עבור רוב הנשים המסע למצרים היה בגדר פריצת מגבלות מגדריות, הזדמנות לחירות, ויכולת לא מובנת מאליה באותם ימים ליטול חלק בשיח על בסיס שוויוני. שוב בהכללה, נשים הודו בקלות במה שאינן יודעות ואינו מעניין אותן, התמקדו במה שראו עיניהן מבלי לחפש הסבר, וכתיבתן היתה רגשית והססנית יותר. "לו היית שם [בעמק המלכים] רוכב אתנו, היית יודע עד כמה אני מודעת לכך שכל מה שאני כותבת הוא רופף ונקבי", כתבה אחת מהן. בין הכותבות המעניינות שפרק זה מתייחס אליהן כדאי להזכיר את לוסי דאף גורדון ואת אמליה אדוארדס, שתיים שדווקא אינן מוגבלות למשבצת הכתיבה המגדרית.

לספר נוסף נספח מועיל, הכולל פרטים ביוגרפיים על הכותבים והכותבות המוזכרים בו.

"ויקטוריאנים על הנילוס" הוא ספר מקיף, גדוש פרטים מרתקים, שרק דוגמיות מייצגות ממנו ניתן לכלול בסקירה. גם אם פה ושם "התווכחתי" עם הסופר, נהניתי והועשרתי בידע, ואני ממליצה על קריאתו.

רסלינג

2021

רדיו בנימין / ולטר בנימין

הפילוסוף ולטר בנימין, שהוקסם מן הטכנולוגיה של שנות ה-20 ומהשפעתה על התרבות, העלה לשידור בין השנים 1927 ו-1933 כשמונים תכניות רדיו. התכניות כללו מחזות, הרצאות, ביקורות ספרים, וגם שידורים מיוחדים לילדים ולבני נוער. עשרים ותשעה מן התמלילים שרדו, ופורסמו כספר ב-2014. הוצאת תשע נשמות בחרה לתרגם שישה מתוכם (למה לא את כולם?). כל השישה לקוחים מן התכנית לנוער.

בנימין נקט בשישה השידורים האלה לשון פשוטה למדי, כמספר סיפורים, מן הסתם מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר. יחד עם זאת, הסגנון אינו מתיילד, והמסרים שהוא מבקש ממאזיניו למצוא בתוך הסיפורים משמעותיים, ואינם נגועים בהשטחה ובפשטנות. משום שהוא מתאר אירועים היסטוריים מגוונים, שפרטיהם אינם בהכרח מוכרים גם לקורא המבוגר, ומכיוון שנקודת המבט שלו מעניינת, הספר אינו צריך להיות מצומצם לכלל הגדרה הנסמכת על קהל היעד הראשוני.

תחומי העניין של בנימין מגוונים. הקטעים הנכללים בספר עוסקים ברעידת האדמה בליסבון בנובמבר 1755, במשפטי המכשפות באירופה, במִרמה בבולי דואר, בנפילת הבסטיליה, בכנופיות השודדים בגרמניה במאה ה-16, ובחורבן הרקולנאום ופומפיי. בין הדברים המשמעותיים שהוא אומר, אציין שלושה.

בהקשר של משפטי המכשפות: "שגגה והבל כשלעצמם הם גרועים דיים. אבל הם נעשים מסוכנים כשמבקשים להכניס בהם סדר ועקביות. כך קרה לאמונה במכשפות, וכך הסבה עקשנותם של המלומדים נזק גדול הרבה יותר משהסבה האמונה הטפלה. על מדעני הטבע ועל הפילוסופים כבר דיברנו. עתה נדבר על הגרועים ביותר: המשפטנים". וגם "המאבק נגד משפטי המכשפות היה אחד ממאבקי השחרור הגדולים ביותר של האנושות".

אחרי שהוא מסביר את השנאה היוקדת לבסטיליה, לא משום שנכלאו שם מתנגדי משטר, אלא משום שייצגה את הפער הבלתי נסבל בין בעלי הזכויות להמון והיתה כלי שרת בידי שררת השלטון ולא כלי בשירות הצדק, הוא מוסיף כי, "אפילו אכזריות ונוקשות אפשר לסבול אם האנשים מרגישים שיש בבסיסן רעיון כלשהו, שהנוקשות היא לא רק הצד השני של נוחותם של בעלי השררה. נפילת הבסטיליה היא לא רק רק נקודת מפנה בתולדות צרפת, אלא בתולדות המשפט".

בפרק שחידש לי ביותר אודות כנופיות השודדים בגרמניה, בנימין דן – בחמלה ובהבנה – בגורמים לתופעה, וגם במיגורה, וטוען כי "לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

בכל הקטעים בספר ניכרת אמונה בקידמה, בצדק, במערכת המשפט, וביכולתה של האנושות להתגבר על דעות קדומות ועל אמונות טפלות. אירונית הגורל האכזרית היא שסופו הטרגי של ולטר בנימין בא לו בעידן ששכח את כל אלה. ב-1933 היגר מגרמניה לצרפת בעקבות עלית הנאצים, וב-1940 נאלץ לברוח מצרפת. בדרכו לארצות-הברית, שם הצליחו ידידיו לארגן לו משרת מחקר, הצטרף לקבוצה שהבריחה את הגבול בין צרפת לספרד בהדרכתה של ליזה פיטקו. כשהספרדים איימו לגרש את חברי הקבוצה חזרה לצרפת, בחר בנימין לשים קץ לחייו.

"רדיו בנימין" הוא ספר מעשיר, מתאבן מעורר סקרנות לקריאת כתביו האחרים. הראל קין תרגם יפה, והספר מומלץ.

Radio Benjamin – Walter Benjamin

תשע נשמות

2016 (1930 – 1931)

תרגום מגרמנית: הראל קין

שווים / ניל בר

כותרת משנה: סיפורה של ספרטה

שמה של ספרטה, העיר הפלופונסית ששיחקה תפקיד מפתח בקורותיה של יוון העתיקה, מוכר כיום בעיקר בזכות המונחים שהשתרשו בשפות השונות בהקשר למשטר החברתי שהונהג בה. מכיוון שאחד מעקרונות החוקה אסר על העלאת החוקים על הכתב, ומכיוון שלא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מרובות הקשורות במקום, ספרטה היא במידה רבה תעלומה. חוסר ההסכמה המחקרי הוא, כדברי ניל בר, אינסופי, והמבקש לפרוש את הסיפור המלא נאלץ לצרף יחדיו מקורות ותתי-מקורות ופרשנויות. לאלה יש להוסיף את ההקשרים המיתולוגיים ששום פרק בהיסטוריה של יוון העתיקה אינו שלם בלעדיהם.

ליקורגוס, המחוקק האגדי שחוקיו הפכו את ספרטה לכוח כמעט בלתי מנוצח, ביקש להבריא את עירו מן החוליים המוסריים שפשטו בה. הוא הפליג ברחבי העולם המוכר, למד מנסיונם של אחרים, ובשובו הנחיל לספרטה את החוקה החדשה. כיום הוא מוכר בעיקר בשל שיטת החינוך שהנהיג – אָגוֹגֶה, הובלה – שכל ספרטני היה מחויב לה מיום היוולדו, ושתוצרתה היתה חיילים בלתי מנוצחים שכינו זה את זה הוֹמוֹיוֹי, כלומר שווים (או דומים, מקבילים) בשל המאמץ המשותף לשיתוף, לאחווה ולמעשים טובים. אבל השיטה הזו לא פעלה בחלל ריק, ונילוו לה רפורמה במבנה השלטוני, ביטול הראוותנות וחתירה ל אָרִיסְטֵיָה ,מצוינות. לא מלך אחד בלבד במהלך ההיסטוריה הספרטנית הועמד לדין בפני מועצת האפורים – מפקחים שהתחלפו מדי שנה – ונידון לקלון בשל אי עמידה בסטנדרטים הספרטניים. החוקה חלה על כולם. מונח הלקוניות שאול אף הוא מספרטה: הראוותנות נאסרה לא רק במה שקשור לרכוש, אלא גם במה שקשור לדיבור, והתמציתיות הלקונית קרויה עד היום על שם דיבורם של הספרטנים, שמקום מושבם היה בלקוניה, חבל ארץ בדרום חצי האי הפלופונסי. יש להזכיר עוד כי, בניגוד למקומות אחרים ביוון, גם הנשים בספרטה נהנו מחינוך, ויכלו להשמיע את דעתן בפומבי. לצד החיוב שבשיטה המנטרלת תאוות בצע ואנוכיות, יש לזכור כי לספרטנים לא היתה הרבה ברירה אם רצו להמשיך לקיים את המצב שבו כמיעוט החזיקו מספר גדול של הלוטים, עמים משועבדים ששירתו אותם. לכן כל גבר ספרטני הוכשר לעסוק בחיילוּת, ונאסר עליו לעסוק בכל מלאכה אחרת. את כל השאר ביצעו ההלוטים. כך יצרה חוקת ליקורגוס מצב אירוני, בו הספרטנים נאלצו להיות חיילים כדי לשמר את משטר העבדות שלהם, שבתורו אפשר להם להיות חיילים.

ניל בר מתאר בספר את קורותיה של ספרטה לאורך מאות שנים, החל מן המיתולוגיה הכרוכה בייסודה, וכלה בירידתה מגדולתה כתוצאה משילוב מספר גורמים, ביניהם כוחות טבע, שינויים פוליטיים ביוון כולה, ונטישת החוקה של ליקורגוס. ספרטה, שישבה בעמק מוגן באופן טבעי על ידי רכסי הרים, ואפילו לא טרחה לבנות סביבה חומה, נקטה במשך שנים רבות מדיניות של בדלנות, עד שהצטרפה אל כוחות יווניים אחרים במלחמה מול הפרסים בהנהגת דרייווש ואחשוורוש אחריו. בספר מתוארים הקרבות העיקריים בהם היו הספרטנים מעורבים, בדרך כלל בהצטיינות יתרה, שנבעה משיטת החינוך שתבעה ניצחון או מוות בשדה הקרב – קרב תרמופילאי, קרב סלמיס וקרב פלטיה. האחדות מול האויב החיצוני לא מנעה יריבויות פנימיות, בעיקר בין ספרטה לאתונה, והקמת אינספור בריתות שנבעו ממלחמות בין ערי יוון או גרמו להן. תולדות האנושות, כמה עצוב, הן בזבוז חסר תוחלת של חיים וזמן ומשאבים במאבקים בלתי נחוצים ברובם על הגמוניה ועל כבוד.

לא אפרט כאן, כמובן, את הארועים המתוארים בפרוטרוט בספר. אציין רק שנהניתי מאוד לקרוא אותם, להרחיב את הידע, לעקוב אחרי ההטעיות ומעשי הריגול שנילוו לארועים, ולהכיר את הדמויות ההיסטוריות כאנשים בשר ודם. אישים כמו אלקיביאדס – מחליף הצדדים הסדרתי – ופאוסניאס – מלך ספרטני שבעט בחוקי ליקורגוס ונענש – הם בין הדמויות מלאות החיים המתוארות בספר. מבלי לוותר על דיוק היסטורי ועל עומק פרשני, ניל בר קיבל כמה החלטות שנועדו לקרב את ההיסטוריה אל הקורא הבלתי מקצועי. אחת מהן היא שימוש בשמות דמויות כפי שהן מוכרות לישראלים ולא בשמן הרשמי. לכן, לדוגמא, מככב בספר אחשוורוש, השם שנתנו היהודים לקסרקסס, חשיארש הראשון, למרות שהזיהוי בינו ובין אחשוורוש מן המגילה אינו ודאי. החלטה נוספת היא ההימנעות ממראי מקומות. גם אם לפעמים השתוקקתי לדעת את מקורם של ציטוטים, בעיקר אלה העוסקים בחיי היומיום של הנפשות הפועלות, היכולת לקרוא ברצף בלי הערות שוליים או הפניות למקורות היתה נעימה.

הערת אגב: ברשימת הקריאה המומלצת בסוף הספר נכלל "אנאבאסיס" מאת כסנופון, ואני מצטרפת להמלצה עליו.

ועוד אחת: ניל בר נמנה עם מייסדי דף הפייסבוק "היסטוריה גדולה, בקטנה". שווה עיון.

"שווים" הוא ספר מרחיב דעת, מהנה וראוי מאוד לקריאה.

זרש

2021

12 המופלאים / דן קורן ויחיאל גוטמן

כותרת משנה: מעשיהם החשובים ומחדליהם הגדולים של קברניטי מדינת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו

שנים-עשר אישים, לא כולל הנוכחי, כיהנו עד כה בתפקיד המורכב של ראשות ממשלת ישראל. לכל אחד מהם רקע שונה, אידיאולוגיה משלו, אופי יחודי. כולם כאחד גילו כי דברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר, והתאימו את עצמם במידה כזו או אחרת למציאות הסבוכה, או שניסו להכפיף את המציאות לתפיסת עולמם. דן קורן ויחיאל גוטמן מסכמים בספר זה את פועלם של ראשי הממשלה, ומנסים לכמת את כהונתם לציון מסכם.

לצורך הערכה ומתן ציון מאמצים הכותבים מאמצים מודל שמשמש להערכת נשיאי ארצות הברית. המודל בוחן את כהונת המנהיגים משישה היבטים: יכולת לתקשר עם הציבור, יכולת ארגונית, מיומנות פוליטית, חזון, סגנון חשיבה ואופן עיבוד נתונים, אינטליגנציה רגשית. בציון הגבוה ביותר זוכה, בצדק ולא במפתיע, דוד בן-גוריון. במקום השלישי מציבים שני הכותבים את מנחם בגין. דעותיהם חלוקות לגבי המקום השני: האחד בוחר בלוי אשכול, וחברו באהוד אולמרט (אשכול ראוי הרבה יותר, לדעתי). את שני המקומות האחרונים תופסים אהוד ברק וגולדה מאיר.

למותר לציין שאין המדובר כאן במחקר אמפירי ובמדע מדויק. תוך כדי קריאה תהיתי ביני לבין עצמי אם בכלל ניתן לערוך השוואה בין אישים שפעלו בנסיבות שונות, ואם זה הוגן או מדויק לשפוט ללא ריחוק היסטורי. יותר מכל הפריעה לי התחושה שההערכות של הכותבים אינן תמיד אובייקטיביות, אלא מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות (אבל כך גם, מן הסתם, ההתנגדויות שלי להערכות שלהם). את הויכוח ש"ניהלתי" איתם תכננתי להעלות לדיון בסקירה, אבל בסיומו של הספר התברר שאין כאן ויכוח כלל. הכותבים מתיחסים בפרק המסיים לנקודות הללו, ומודים בחולשות ההערכה הנובעות מהן.

למרות האמור לעיל, הספר מעניין מאוד וראוי לקריאה בראש פתוח. הכותבים סוקרים את הארועים המרכזיים בתקופת הכהונה של כל אחד מראשי הממשלה, מתייחסים לסגנונם האישי ולשיטות עבודתם, עומדים על ההשפעה ארוכת הטווח של מעשיהם במקומות שניתן להעריך אותה, ובסיכום כל פרק מנסים לתמצת את הערכתם תחת ששת מרכיבי המודל. דגש מיוחד מושם על היכולת לזהות הזדמנויות, בעיקר כאלה שעשויות לשנות את ההיסטוריה. כך, לדוגמא, גולדה מאיר זוכה לציון הנמוך ביותר לא רק בגלל מחדל המלחמה, אלא בעיקר בגלל ההחמצות החוזרות ונשנות של הזדמנויות להשיג הסכמים עם מדינות האזור. מנחם בגין, לעומתה, זוכה לציון גבוה בין השאר בגלל הגמישות שאפשרה לו, למרות היותו איש "שתי גדות לירדן", לזהות את רצינות כוונותיה של מצרים ולאמץ את ההזדמנות להסכם. "אם הזכרון הקולקטיבי ייטיב אתו", מסכמים הכותבים, "הוא יזכור לו את חסד השלום עם מצרים ואת הסרת האיום הגרעיני העיראקי יותר מאשר את דיראון מלחמת לבנון ואת האינפלציה המטורפת".

המעניין ביותר בין פרקי הספר, לטעמי, הוא זה שעוסק בלוי אשכול ועושה אתו צדק. אשכול, ש"זכה" לאינספור בדיחות על חשבונו, ושגמגומו שלא בטובתו בנאום לפני מלחמת ששת הימים פגם קשות בתדמיתו, היה איש רב זכויות, ששינה את פני המדינה בפעילותו עוד לפני שעמד בראש הממשלה. הוא סומן כיורשו של בן-גוריון, כשזה פרש לראשונה, אבל בתבונתו ובהומור המוכר שלו סירב באומרו "עדיף שבן-גוריון יחזור ויציל את המדינה מהידיים של מישהו אחר". הוא נכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון אחרי פרישתו השניה והסופית, וכדברי הכותבים, "באנושיותו ובחוכמת החיים הפשוטה שלו, יצר שנות חסד של נורמליות […] אשכול ידע לעשות – ועשה – הרבה יותר מאחרים. ובשביל לעשות צריך כוח. גם אם הוא כוח שקט ולא הפגנת שרירים מעל במות עטורות זרקורים". דברים דומים כתבו גם על יצחק שמיר – מנהיגות שקטה ונחרצת, התאפקות היא כוח – אבל אותו דנו לאחד המקומות הנמוכים בטבלה, בעיקר בגלל נוקשותו המדינית.

אזכיר עוד עניין אחד, המוזכר בספר כבדרך אגב, שמשך את תשומת לבי בגלל הניגוד החריף לימינו אלה, שבהם פוליטיקאים משחררים בקלות אמירות כבדות ראש לכאורה בנוסח "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות", בהתייחס לשגיאותיהם, ללא שום גיבוי מעשי וללא השלכות. בפרק העוסק ביצחק רבין (שממוקם במקום הרביעי בטבלת הציונים) מספרים הכותבים כי ראש הממשלה הכין מכתב התפטרות למקרה שמבצע אנטבה ייכשל או שמספר הקורבנות יהיה גבוה – נטילת אחריות ללא תירוצים, כיאה וכיאות.

"12 המופלאים" הוא ספר מעניין, תמציתי וממוקד, סוקר את ההיסטוריה הישראלית מזוית ראיה יחודית, ומספק לקורא המעוניין בכך נקודת מוצא לדיון ולהערכות משלו. מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2021

דוד וגוליית / מלקולם גלדוול

כותרת משנה: איך להפוך חולשה לכוח

סיפור דוד וגוליית נתפס כדוגמא מושלמת לנצחונו של החלש על החזק. מצד אחד גוליית, גיבור מלחמה חמוש כהלכה, מצד שני דוד, רועה צאן אלמוני אוחז רק בקלע. הימור על נצחונו של גוליית נראה כדאי, ובכל זאת זה לא מה שקורה בסיפור. האנדרדוג מרהיב עוז לצאת אל מול המנצח הצפוי, ומביס אותו בלי מאמץ. התרגום המגוחך לעברית של כותרת המשנה – מ“Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants” ל"איך להפוך חולשה לכוח" – מסתמך על האסוציאציה המיידית של שם הספר, אבל גלדוול מתכוון למשהו אחר, עמוק יותר. הוא מבקש לערער על ההגדרה האבסולוטית של יתרון ושל חסרון, מצביע על חסרונות לגודל ועל יתרונות לחולשה, וקובע כי לא תמיד אנחנו מזהים נכונה את אלה ואת אלה. על פניו דוד הוא החלש, אבל רמזים בטקסט המקראי הובילו חוקרים מסוימים למסקנה כי גוליית לקה באקרומגליה, גדילה מופרזת, שתופעות הלוואי שלה הן תשישות (אל גוליית התלווה אדם שנשא את המגן עבורו) וראיה לקויה (ולכן נדמה היה לו שדוד נושא מקלות מולו). דוד, לעומת זאת, היה קלע מוכשר, ורוגטקה לא היתה סתם משחק להשתעשע בו. קַלָּעִים בצבאות מסוימים היו כוח ארטילרי רב עוצמה שהכריע מערכות. כלומר, החלש האמיתי בעימות היה בעצם גוליית, ומה ששיחק לטובתו, עד שהופיע דוד, היה התפיסה המוטעית שגודל הוא כוח.

בפרקים הבאים גלדוול מביא דוגמאות לתפיסות שגויות שכאלה, מספר על חסרונות ששימשו מנוף להישגיות, ומתאר אנדרדוגים שידעו לעשות שימוש בכלים שעמדו לרשותם כדי להשיג את יעדיהם. להלן כמה מן הנושאים בספר:

מקובל לטעון כי ככל שכתת לימוד קטנה יותר, כך אפקטיביות הלמידה גדלה, שכן המורה יכול לייחד יותר תשומת לב לכל תלמיד. גלדוול טוען כי סוגיה זו מתנהגת כעקומת U הפוכה: התועלת גדֵלה כשהכתה קטֵנה, אך מעבר לגודל מסוים צמצום מספר התלמידים דווקא פוגם באפקטיביות. הסיבה לתפיסה המוטעית הרואה בגודל הכתה את העיקר נובעת מן ההתעלמות מן התועלת שבאינטראקציות בין התלמידים. כשמספרן פוחת, חווית הלימוד טובה פחות. "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית שחושבת על התלמידים האחרים בכתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" תוהה גלדוול.

האם כדאי לכל אחד לשאוף להתקבל לאוניברסיטת עילית? גלדוול מספר את סיפורה של אשה, תלמידה מצטיינת, ששאפה להיות מדענית, אבל מצאה עצמה בעמדה של "דג קטן בבריכה גדולה" כשהגשימה את חלומה להתקבל לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. "מה שחשוב בקביעת הסיכויים שלכם להשיג תואר במדעים, הוא לא רק היכולת הלימודית שלכם. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לאנשים האחרים בכתה שלכם", טוען גלדוול, לדעתי בפשטנות יתרה. אותה אשה, מכל מקום, נטשה את לימודיה. אם היתה בוחרת באוניברסיטה יוקרתית פחות, היתה נמצאת בעמדה המועדפת של "דג גדול בבריכה קטנה", והיום היתה עוסקת במדע, כפי שתכננה. ה"חולשה" של היותה בעלת סיכויים מופחתים להיות סטודנטית מובילה במוסד היוקרתי, יכלה להפוך ליתרון. בהקשר זה גלדוול טוען כי הרווארד מקבלת ספורטאים מחוננים בעלי כישורים אקדמיים נמוכים יחסית כדי למלא את השכבה של דגים קטנים בבריכה, לתועלתם היחסית של הסטודנטים האחרים. "אם נגזר על אדם להיות בשר תותחים בחדר הכתה, בוודאי מוטב שלאיש הזה יהיה ערוץ חלופי להגשמה עצמית במגרש הפוטבול". ואני חשבתי שהאוניברסיטה מבקשת לחזק את נבחרות הספורט שלה למען יוקרתה. יש בטיעון הזה משהו מעורר ספק, ולא מצאתי לו סימוכין.

גם תיאור מערכת בירמינגהם, שבה נאבקו אנשיו של מרטין לותר קינג בחוקי האפליה הגזעית, יוצר רושם של הטיית העובדות לטובת הטיעון. גלדוול מספר על אירועי המערכה כדי להציג כיצד אנדרדוגים אמיתיים נאלצים להשתמש בתחבולות ובמה שהוא מכנה מעשי נוכלות כדי להביא צדק. וייט ווקר, האסטרטג של המערכה, ביקש להביא את מפקד המשטרה המקומי לאיבוד סבלנות ולחשיפת אופיו האמיתי, שהיה גזעני ואלים. הפגנות מעוטות משתתפים נערכו בשעה שבה אנשים גודשים את הרחובות בשובם מן העבודה, כדי ליצור רושם מוטעה של ריבוי משתתפים. ילדים נקראו לעזוב את הלימודים ולהתכנס למטרות מחאה. בסופו של דבר זכה ווקר בחשיפה שעלתה על כל ציפיותיו. מפקד המשטרה שלח כלבנים מול המפגינים, והתמונה האייקונית שצולמה במקום מראה כלב תוקף נער שחור. בעוד הטיעון של גדלוול בנוי כהלכה, וכל אדם הגון יצדיק את ה"תעלולים" של ווקר, גלדוול מתבונן בתמונה ומתפייט על מה שנדמה לו שהוא רואה בה: במקום שוטר תוקפני שמשסה כלב בנער חסר אונים, הוא רואה שוטר טוב לב, שהצטרף ליחידת הכלבנים כדי להמנע מהצטרפות ליחידות אחרות נגועות בשחיתות. הוא רואה כלב עדין, ושם לב שברכו של הנער מורמת לבעוט בכלב. ברור שהיתה פה אלימות משטרתית, אבל בלהיטותו לבסס טיעון על הנוכלות הלגיטימית של האנדרדוג הוא מתבונן בתמונה מן הזוית הרצויה לו.

נדמה לי שהפרשנות שלו סובייקטיבית גם בתיאור ההתנהלות ההרואית של העיירה לה שאמבון סור ליניון, שתושביה הצילו אלפי יהודים בתקופת השואה. סיפורם נכלל בספר כדוגמא לאופן בו טראומה, שהיא מן הסתם חסרון, הופכת לכוח מניע. תושבי העיירה היו הוגנוטים, פרוטסטנטים צרפתים שנרדפו על ידי הקתולים עד מחצית המאה השמונה-עשרה. לייחס את פעילותם בשואה לצל הטראומטי של הרדיפות ההן נראה לי מרחיק לכת.

עוד בנושאי הספר: התועלת הפוחתת שבענישה מחמירה; למידת היוון, המסתמכת על כשרון טבעי ומכוונת להעצמתו, לעומת למידת פיצוי, שמכורח הנסיבות – כמו בדיסלקציה, כדוגמא – מוצאת מסלול עוקף מכשול; "הפספוסים הרחוקים", כלומר התנסות בפחד מצמית אך ללא פגיעה פיזית, כהסבר לחוסן של תושבי לונדון בתקופת הבליץ; בחירה בדרכי התנהלות שאינן מביאות תועלת משום שאסטרטגיות של החלשים קשות יותר; ועוד.

למרות שהספר כתוב ברהיטות, מתאר מקרים מעניינים, ומעלה רעיונות הראויים לעיון, "דוד וגוליית" הוא ספר חלש במכלול כתביו של גלדוול. נדמה שהוא בורר את העובדות, מציג רק את אלה שתומכות במה שהוא מבקש לטעון, ומבליע את האחרות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר באריכות על השיעור הגבוה של מצליחנים שאיבדו הורה בגיל צעיר, הוא מבליע בפסקה בודדה את השיעור הגבוה של אסירים שחוו אותו אובדן. טראומה יכולה להוביל לקיצוניות משני צידי הקשת החברתית, אבל גלדוול בוחר בהצגה בלתי מאוזנת. בנוסף, כמה מתיאורי המקרים מסופרים באריכות מרובה מדי, כך שהמסר מתפזר במקום להתמקד. לא אופייני למי שכתב ספרים טובים לאין ערוך כמו "מצוינים", "מה שראה הכלב" ו"לדבר עם זרים". אסכם אם כך בהמלצה על שלושת אלה.

David and Goliath – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה דביר

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

משמעות מחפשת אדם / ד"ר פנינית רוסו־נצר ודוד מעוז ישראל

כותרת משנה: למצוא משמעות בעולם משתנה על פי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל

לוגותרפיה היא אסכולה בפסיכותרפיה המתמקדת בשאיפתו של האדם למצוא משמעות. בשונה משתי האסכולות שקדמו לה – זו של פרויד ששמה במרכז את העונג וזו של אדלר שהתמקדה בכוח – הלוגותרפיה יוצאת מנקודת הנחה לפיה השאיפה האנושית למטרה, לפשר ולמשמעות היא הכוח המניע הבסיסי של האדם. "נכון הוא, שזיגמונד פרויד כתב פעם, כי 'ברגע שהאדם שואל על טעמם של החיים, הוא חולה', אך אני נוטה לדעה, כי בכך אין האדם אלא מגלה את אנושיותו. הישג אנושי הוא לדרוש במשמעותם של החיים ואף לתהות אם בכלל משמעות זו ניתנת להצגה", כך כתב ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה. שמו של ספר זה הוא מחווה ברורה לספרו הידוע של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", שבו תיאר ב-1946 את חוויותיו ממחנות הריכוז, ופרש את משנתו.

כמחציתו של הספר עוסקת בהסברת עקרונות הלוגותרפיה, בהצדקת תקפותה, ובחידוד המונחים הקשורים בה, שחלקם אינם אינטואיטיביים. המשכו של הספר יעניין יותר אנשי מקצוע, שכן הוא עוסק בפרקטיקה עצמה בארבעה פרקים: גישות ההתערבות וטכניקות טיפול בלוגותרפיה; אתיקה בלוגותרפיה: מקצועיות, סודיות, אחריות; פרוטוקול הטיפול בלוגותרפיה; לוגותרפיה בעבודה קבוצתית.

הנה כמה מן הנקודות שחידשו לי ועניינו אותי ביותר:

הנחתי שכשמדברים על מציאת משמעות, הכוונה לשאלה הגדולה של משמעות החיים, שאלה שאולי אין עליה תשובה. הלוגותרפיה מבחינה בין משמעות החיים למשמעות בחיים, ומכוונת אל השניה. כאן נפתח למעשה כר נרחב של אפשרויות, ומספר המשמעויות כמספר המחפשים. שאלת המשמעות בחיים אינה מופשטת, והמענה עליה הוא האופן בו כל אחד ואחד חווה את היום-יום שלו.

תפיסת האדם לפי הלוגותרפיה כוללת שלושה ממדים השלובים זה בזה: גוף, נפש ורוח. פרנקל הבחין בין מימדי הגוף והנפש שמטרתם סיפוק עצמי, למימד הרוח שמכוון להתעלות עצמית. הוא סירב לראות את האדם כמי ששבוי בשאיפה לסיפוק יצרים, אלא האמין שלמען מטרה נעלה או ערך חשוב בעיניו יהיה מוכן להעלות את יצריו לקורבן. הפסיכותרפיה, לשיטתו, נועדה לטפל בנפש, והלוגותרפיה ברוח, אם כי יש מקרים מורכבים בהם נדרש טיפול משולב.

הבחנה חשובה נעשתה בין הגשמת העצמי להגשמת משמעות. פרנקל האמין שבטבע האנושי טבועה האיכות של החריגה מן העצמי אל מטרה נעלה יותר, ומימוש עצמי עומד בסתירה לאיכות הזו. היעד צריך להיות הגשמת משמעות, והגשמת העצמי תהיה תוצר הלוואי.

עוד על האמון של פרנקל ברוח האדם ניתן ללמוד מתפיסתו את המצפון, שלדעתו הוא חלק מהותי מן האנושיות, ואינו תוצר של למידה, הרגל או התניה סביבתית.

חיפוש משמעות קשה במיוחד נוכח אירועים טרגיים. הלוגותרפיה מציעה גישה של "אופטימיות טרגית", כלומר גיוס הרוח להיענות לחיים חרף הטרגדיות. עצם הגשמת המשמעות היחודית של החיים מאפשרת חוויה של אושר.

מושג שחוזר בספר, ובהתחשב בהתנסויותיו של פרנקל אין בכך כדי להפתיע, הוא החופש. "עמוק בהווייתנו, כל אחד מאיתנו חופשי — לא מתנאי הקיום והאירועים הפוקדים את חיינו, אותם אין בכוחנו לבחור, אלא חופשיים באופן בלתי מותנה לקבל החלטה לגבי האופן שבו נבחר להגיב עליהם, ולגלות בהם הזדמנות לצמיחה". וגם "אף שהאדם אינו 'חופשי ממשהו', הוא תמיד 'חופשי למשהו"'. ואם לבחור ציטוט אחד מתוך השפע שסימנתי לי, זה האחרון יהיה כנראה המשמעותי מכולם.

עד כאן על קצה המזלג מן התובנות שבספר.

מכיוון שמדובר בספר עיון בתחום שאינו קרוב ללבי, לא ציפיתי ליהנות ממנו כפי שנהניתי בסופו של דבר. למרות שהתרכזתי בעיקר במחציתו הראשונה, ולא חשתי שאני קהל היעד של המחצית השניה, אני חושבת שקהל קוראים מגוון ימצא בו ענין ומשמעות, ואני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2021

לא כך כתוב בתנ"ך / יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן

יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס למקרא, ואביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס לספרות, מציגים ב"לא כך כתוב בתנ"ך" את תוצאותיו של מעין מסע ארכיאולוגי בטקסט המקראי. בשונה מארכיאולוגיה היסטורית, הנוברת בשכבות קדומות יותר ויותר, ה"ארכיאולוגיה" שלפנינו מבקשת את מקורותיה במקורות קדומים ומאוחרים, בספרים חיצוניים ובספרות המקרא, בתרגומים עתיקים ובנוסח שומרון, ועוד.

נקודת המוצא של החוקרים היא ההבנה כי העלאת סיפור מסיפורי המקרא על הכתב העניקה מעמד רשמי לפרשנות אחת שלו על חשבונן של מסורות אחרות. יחד עם זאת, הטקסט שהתקבע והתקדש אינו מצליח להעלים או לטשטש לחלוטין את הגרסאות החילופיות שהיו יכולות להפוך לקנון אילו נכתבו על ידי היסטוריוגרפים אחרים. מי שמחזיק במפתחות הנכונים, כהגדרתם, יכול לגלות מידע היסטורי מרתק, ולחשוף את שהתרחש מאחורי המלים ואת כוונותיהם של הכותבים. החוקרים מדגישים כי אין בכוונתם "לעקור ולו אות אחת מן התורה", ועבודתם מטרתה להעשיר את התמונה.

האם המקרא מציג עובדות כהוויתן? לתפיסתם, אין חשיבות לאמיתותן של העובדות ההיסטוריות והביוגרפיות, רק לאופן שבו התקבעו בתודעה, ומטרת המחקר אינה לשחזר את ההיסטוריה, אלא לתרום לשחזור הרעיונות. התורה עצמה, לדבריהם, לא חתרה אל הכרונולוגיה, אלא ביקשה "לשרת מטרה נאצלת הרבה יותר: לחנך את העם, לצרוף את אמונתו, לטהרה מאבק של אלילות ומיתוס, לכבסה ולנקותה מביטויי וולגריות ומפגמי מוסר". לשם כך נאלצה, בין השאר, לדחוק החוצה את המסורות האסורות על פי הנורמות התיאולוגיות שלה. אלא שהמסורות האלה מצאו להן ביטוי במקורות אחרים, ב"פריפריה", במדרשי חז"ל, בתרבויות שינקו מן היהדות ובאלה שקדמו לה. גם כותבי התורה עצמם, שהבינו שבלתי אפשרי לעקור לחלוטין מסורות שעברו מדור לדור, שילבו בטקסט רמזים למסורות אלה, תוך התאמתן למסר המבוקש. בהקשר זה יש לומר כי העובדה שסיפור כלשהו, עליו מסתמך המחקר, עולה על פני השטח שנים אחרי כתיבת התנ"ך, אינה פוסלת אותו לעדות. יש לזכור כי סיפורים מעין אלה הסתמכו על מקורות קדומים יותר, בעל פה ובכתב, שאבדו לנו. המסורות הקדומות עברו גלגולים עם השנים, והמדרשים בחלקם מביאים לידי ביטוי את ההתמודדות איתן.

הספר כולל שלושים פרקים, כל אחד מהם חוקר ארוע מקראי אחר. שלושים הפרקים מכונסים תחת ארבעה נושאים: עולם המיתוס, פולחן ומקומות קדושים, יסודות ביוגרפיים בתולדות גיבורי המקרא, ובינו לבינה. כמה מן הנושאים הפתיעו אותי יותר מהאחרים. אחד מהם הוא עגל הזהב: כותבי הספר טוענים כי ירבעם בן נבט, שבנה עגלי זהב בבית אל ובדן, לא ביקש ליצור פולחן חדש, אלא הביא לידי ביטוי את המסורת שבה החזיקו בני ממלכת הצפון, ולפיה פסל העגל היה סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל. יתכן שהאופן בו נכתב סיפור העגל בסיני נועד להכפיש בדיעבד את מעשהו של ירבעם. יש לזכור כי ירבעם, שמרד בבית דוד וייסד את ממלכת ישראל, היה האיש השנוא ביותר על עורך ספר מלכים, שהיה מן הסתם איש שבט יהודה מנאמני שושלת דוד.

נושא מפתיע נוסף הוא קיומה של מסורת חילופית לתולדות ישראל בעידן המקרא, מסורת שאינה כוללת את ירידת יעקב ובניו למצרים ואת השעבוד הממושך. הרמז לכך מוצפן בדברי הימים בהתיחסות לאפרים ולבניו כאילו נולדו בארץ ישראל.

בין הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרקים העוסקים במשה, שדמותו ופועלו הודחקו במתכוון כדי למנוע פולחן אישיות, וכדי לא להעמיד אותו במעלה קרובה לאלוהים; את מאמציה של התורה לטעון כי לא ארע דבר בין שרה לאבימלך ובינה לבין פרעה, מאמצים המעידים על קיומה של מסורת שטענה את ההפך; את הקוים הביוגרפיים המקבילים בין משה לאליהו ולישו; ואת אשר ארע בין נוח לחם בנו, מקרה שלגביו המקרא מפזר ערפל פרשני, מעודד את הקורא להתלבט ולבחור פרשנות משל עצמו. כמה מן הפרקים עוסקים בדמותו של יעקב, ואני ממליצה לקרוא את ספרו של יאיר זקוביץ, "יעקב", המוקדש כולו לאב השלישי.

"לא כך כתוב בתנ"ך" מציע קריאה שונה ומעמיקה במקרא. הספר מעשיר ומרתק, ומומלץ בהחלט.

ידיעות ספרים

2004

איפה החברות שלנו? / חני לרמן

כותרת משנה: כל האמת על חברוּת בין נשים

במחצית השניה של שנות השלושים לחייה נוכחה חני לרמן לדעת שאין לה חברות נפש. החסך הזה הטריד אותה מאוד, והיא יצאה למסע פנימי וחיצוני כדי להבין איך יוצאים מן המצב שגרם לה תסכול ותחושת בושה. את הפתרון שגיבשה לעצמה היא מציעה כעת לאחרות באמצעות מיזם "חוג חברות", התכנסות של נשים שמטרתן המוצהרת היא לזַמן חברות אל תוך חייהן. סיפור המסע הזה, בצירוף סיפוריהן של נשים אחרות, ובליווי תובנות וטיפים, מובא בספר.

נשים שחשות חסך דומה תמצאנה בספר מידע מועיל ועידוד. מכיוון שהספר מציג את חשיבותה של החברות הנשית, יתכן שיעורר מודעות לַצורך אצל אלו שנוטות לכך אך אינן נוקטות צעדים פעילים לגרום לדברים לקרות. מעבר לכך, העצות שבספר כוחן יפה לאו דווקא לקשר בין נשים, אלא לכל קשר בין-אישי, בין אם מדובר בקשר זוגי מחייב או בידידות פשוטה או בכל מה שביניהם: הגדרת ציפיות, תקשורת פתוחה, יכולת להכיל טעויות ופגיעות, גמישות, מודעות לצורך בתחזוקה מתמדת, וכיוצא באלה תובנות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אני עצמי התקשיתי להתחבר לספר מכמה סיבות. הראשונה, והיסודית שבהן, היא תחושת הבושה התמוהה בעיני, שמוזכרת שוב ושוב, ושהיוותה במידה רבה תמריץ לכל התהליך. נובעות מתחושה זו כמה אמירות בלתי מדויקות, כמו זו הטוענת שקיים קשר שתיקה חוצה תרבויות אודות המעגל החברתי בכלל והנשי בפרט, וזו שקובעת כי בדידות היא טאבו, נושא שאין מדברים עליו (נתח נכבד מן הספרות היפה לא היה בא לעולם לולא נושא זה), וגם הטענה כי תכתיבים חברתיים דוחקים את החברות הנשית אל תחתית הצרכים. ההתפעמות של הכותבת מן ההתגברות על אותה בושה מילאה אותה בתחושת שליחות, שאמנם נובעת ממניעים חיוביים של רצון לעזור ולשתף, אבל מקנה לספר גוון מיסיונרי, שבשלו הוא לוקה בהפרזות, ביניהן התיחסות למאות תגובות בפייסבוק כאל עדות להיותה של בעיה נחלת הכלל. אותו להט השליחות גם הביא להארכת הספר שלא לצורך, לדעתי. אני מבינה את הרצון לכלול עדויות אישיות רבות, ולפרט את התהליך נדבך על נדבך, אבל נובעות ממנו חזרות ופרטנות יתר, והנטיה שלי היא אל התִּמצות (קצרי רוח יוכלו לדלג מן המבוא אל פרק הטיפים שבסיום).

הספר מתיישב על השלב השלישי בפירמידת הצרכים של מאסלו, זה העוסק בשייכות ובאהבה, השלב הראשון העוסק בסיפוק צורכי הנפש אחרי סיפוק הצרכים הבסיסיים של הקיום הפיזיולוגי ושל הבטחון. מי שחש חסך בתחום זה, ומי שמבקש להרחיב את מעגל חבריו ולהעמיקו, ימצא בספר חומר מועיל למחשבה ותמריץ לפעולה.

הוצאה עצמית

2021

יעקב / יאיר זקוביץ

כותרת משנה: הסיפור המפתיע של אבי האומה

יעקב, השלישי בסדר האבות, הוא גיבורו של הספר הזה. יעקב חרוט בזכרון הקולקטיבי בשלל תמונות מגוונות. הוא הגבר המאוהב, שעבד שבע שנים כדי לזכות להנשא לרחל אהובתו, ומצא עצמו נשוי במרמה לאחותה. הוא האב המיוסר שהאמין כי יוסף בנו האהוב נטרף, וספג מנת יסורים נוספת כשנאלץ לשלוח את בן הזקונים שלו, בנה השני של רחל, למצרים. אבל הוא גם האח שהשתלט על הבכורה תמורת המחיר הזעום של נזיד עדשים, והוא הבן שבא מחופש אל אביו המתעוור כדי לסחוט ממנו ברכה. יעקב הוא, אם כן, דמות של אדם בשר ודם, לא של גיבור, הוא דמות פגומה ולעתים בלתי מוסרית. יאיר זקוביץ פותח את הספר בתשובה לשאלה מדוע בחרו כותבי התורה להציג אותו כך, במקום ליצור דמות מופתית שתהווה סמן ודגם. שתי תשובות לכך: האחת, כדי לא לפתח פולחן אישיות שיאפיל על פולחן האלוהות. השניה, כדי ללמד לקח באמצעות חטא ועונש.

השאלה המעניינת הזו היא רק פתיח לשורה ארוכה של שאלות העולות מן הטקסט המקראי. התורה, כידוע, נוקטת לשון מינימליסטית, אינה מרבה בהשתפכויות ובפרשנויות, ומשום כך לכל מילה שנבחרה להכלל בסיפור יש משמעות, אותה מוזמן הקורא לנסות לפענח. "יעקב" הוא מלאכת בלשות, המתחקה אחר כוונתם של הסופרים, מנסה לחלץ את הטקסט המקורי מן הטקסט שנקבע כסופי, חוקרת מקורות מידע אחרים, וממקמת כל פסוק בהקשר הפוליטי-חברתי שאותו בא לשרת. המשפט הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מקבל משנה תוקף כשמתברר שאין מדובר בנוסח רציף ואחיד, אלא בפסיפס שהורכב עם השנים על פי צרכי ההיסטוריוגרפים המקראיים.

לא ניתן, כמובן, לתמצת את הספר כולו לסקירה. בחרתי להציג שניים מן הנושאים הכלולים בו.

הנושא האחד הוא שמו של יעקב. על פי ההסבר שהתורה מספקת שמו ניתן לו על שום שיצא מרחם אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו התאום. יאיר זקוביץ מסתמך על מובאות רבות, מספרים חיצוניים ומדברי הנביאים, המייחסים לשם משמעות אחרת. השורש ע.ק.ב משמעו רמיה, והוא נועד להצביע על הצד האפל באישיותו של יעקב. הפריפריה הספרותית, אומר זקוביץ, משמרת מסורות קדמוניות, אותן מנסה המסורת שנתקבעה לטשטש. המסורת הקדמונית הזו צצה, לדוגמא, בדבריו של הנביא הושע, המאשים את העם כי הוא אוחז בדרכו של האב אשר "בבטן עקב את אחיו".כלומר, שמו ניתן לו משום שכבר בבטן אמו רימה את עשו, מרמה שתקבל משנה תוקף בפרשות הבכורה והברכה. כותבי סיפור חייו של יעקב, שבחרו בגרסת האוחז בעקב, ידעו יפה שהקוראים מודעים לפרשנות הבלתי מחמיאה, ולכן לא יכלו להתעלם ממנה כליל. כפתרון שמו אותה בפיו של עשו, הנתפס כבלתי מהימן: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וזה פעמים".

הנושא השני הוא סיפור אונס דינה, שככל הנראה עוּבַּד ונערך בדיעבד. הסיפור המקורי, לדברי זקוביץ, מתאר את התאהבותו של שכם בן חמור בדינה הצעירה. הבחור הנלהב מוכן לשלם כל מחיר תמורתה, ובניו של יעקב, שאינם ששים לתת את אחותם לערל, מתנים את הסכמתם בביצוע ברית מילה לכל גברי העיר. ביום השלישי, כשהגברים חלשים וכואבים, פושטים עליהם האחים, טובחים בהם ובוזזים את רכושם. זהו הסיפור כשמניחים בתוך סוגריים את המשפטים המתייחסים לאונס ואת יחוס הטבח לשמעון וללוי בלבד. ההשראה לאונס נובעת אולי מסיפור אמנון ותמר, והוספתו בדיעבד נועדה לספק הצדקה לאלימות. צמצום האשמה מכלל האחים לשניים בלבד בא להסביר את הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי על ערש דווי, אשר יחד עם דבריו הבוטים לראובן הבכור נועדה לסלול את הדרך למעמדו הבכיר של הבן הרביעי, יהודה. ובכלל, היבטים רבים בסיפור חייו של יעקב משקפים את מאבקי הכוחות ואת הפולמוס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והטקסט הסופי מייצג את המעמד החזק והקובע של סופרי יהודה בעיצוב ההיסטוריה.  

כאמור למעלה, דמותו של יעקב מדגימה את הקשר בין החטא לעונש. כך, החלפת רחל בלאה על ידי אביהן לבן סימטרית להונאה שהונה יעקב את יצחק ביוזמתה של אמו רבקה. כתונת הפסים של יוסף, המובאת אל אביו כשהיא מוכתמת בדם, מייצגת את בגדי עשו החמוצים מדם שלבש יעקב כדי לגרום לאביו להאמין שהוא אחיו. תחושת החטא מלווה את יעקב ממש עד רגעי חייו האחרונים, ונדמה כי בהעדיפו את אפרים הצעיר על פני אחיו מנשה המבוגר ממנו הוא כמו מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים כי רצונו של אלוהים הוא, ובכך הוא מתנער ממעשה הרמיה שביצע שנים רבות קודם לכן כלפי אחיו ומייחס אותו לתכנית האלוהית.

"יעקב" הוא ספר מרתק, שופע מידע וידע, המאיר את הסיפור המקראי מזויות ראיה מעניינות. זהו אמנם ספר עיוני ופרשני, אך הוא מציג דמויות אנושיות בסיפור כמו ביוגרפי ובלשון סיפורית המקרבת את הגיבור על מעלותיו ועל פגמיו אל הקוראים. מומלץ מאוד.

דביר

2012