מרדות / א.ל. וויניטש

0770000113516

ארטור, צעיר אנגלי שגדל באיטליה, לומד פילוסופיה באוניברסיטה, ומקבל הנחיה בלתי רשמית ממונטאנלי, כומר העומד בראש סמינריון לכמרים בפיזה. בין השניים שוררת קירבת לבבות, ומונטאנלי מנסה לנצלה כדי לשכנע את ארטור לחדול מפעילותו המסוכנת בתנועת "איטליה הצעירה". השנה היא 1833, איטליה מפוצלת לנסיכויות רבות תחת שלטון זר, והתנועה מבקשת לאחד אותה לרפובליקה עצמאית. ארטור, בהתלהבות של נער, מוכן לתת את נפשו על עצמאות איטליה. מונטאנלי, שקשור אליו בקשרים החורגים מיחסי מורה-תלמיד, חרד לגורלו. דרכיהם של השניים נפרדות כשהכומר עוזב את פיזה כדי לקבל מינוי כארכיבישוף.

זמן קצר אחר-כך ארטור נכלא. למרות שלא הלשין על חבריו, רווחת ביניהם האמונה שהתוודה והפליל אחרים. ג'ימה, הנערה שהוא אוהב, מפנה לו עורף; הוא מגלה שכומר, שבאוזניו התוודה, מסר אותו לידי השלטונות; ואם לא די בכך – מתברר לו שמונטאנלי הסתיר ממנו סוד מהותי. שבור ונואש הוא מביים את מותו, ועוזב את איטליה כנוסע סמוי על סיפונה של אונית משא, העושה דרכה לדרום-אמריקה.

שלוש-עשרה שנים אחר-כך מופיע בחוגי המחתרת גבר שכינויו עקץ (Gadfly במקור – זבוב בקר). עקץ הגיע מדרום-אמריקה, אחרי שנים בהן התלווה אל משלחת שחקרה את מקורות האמזונס. צלקת עמוקה חורצת את פניו, הוא צולע, מגמגם מעט, פצוע ומצולק וסובל התקפי כאבים מייסרים. מה ארע לו בשנים שלפני המשלחת אין איש יודע. הילה של מסתורין אופפת אותו, אגדות על אומץ ועל דבקות במטרה. הקורא מזהה כי עקץ וארטור אחד הם. ג'ימה חושדת בכך, אחרים אינם מזהים אותו.

כמו בעבר, שוב הוא מוכן לסכן הכל כדי להשיג את מטרותיה של התנועה. אבל עקץ של היום שונה מאוד מארטור של אתמול. בעבר דגל באהבה, כעת הוא מוּנָע משנאה ומתאוות נקם – אין סבל כיסורים הללו: לשאוף לסלוח, לבקש לסלוח, ועם זה לדעת כי משאלת שווא היא, כי אינו מעז לסלוח. שורש כל רע נעוץ, לדעתו, במחלה הרוחנית הנקראת בשם דת. מונטאנלי, האיש שאותו אהב יותר מכל, שעדיין הוא אוהב, הוא מטרה להתקפותיו. אהבה-שנאה זו תחרוץ את גורלו, ותקטע את רצף פעולותיו המסורות והנועזות למען התנועה. הספר דרמטי לכל אורכו, ושיאו הרעיוני, המגיע לקראת הסיום, הוא הדרישה לבחור בין האמונה הדתית לאמונה המהפכנית.

אתל ליליאן וויניטש, שהיתה מקורבת לחוגי הנרודניקים ברוסיה, בראה דמות של מהפכן, השם את טובת הכלל לפני טובתו שלו, חפץ חיים אך מוכן למות למען מטרתו, כריזמטי השובה אף את לב שוביו. הספר זכה לפופולריות מיד עם פרסומו בארצות-הברית ובאנגליה, אך לשיא תהילתו הגיע ברוסיה ובסין, מדינות שקידשו את המהפכה, שם מכר מליוני עותקים, ועובד לסרטים, לתיאטרון, לאופרה ולבלט.

את "מרדות" קראתי לראשונה בגיל צעיר, וגם כששכחתי את מרבית פרטיו עדיין זכרתי את הרושם שהשאיר עלי. אני מניחה שהדבקות הבלתי מתפשרת של ארטור, בפעילות המחתרתית ובשנאה שתדלקה אותו, כמו גם האומץ להמשיך לפעול למרות יסוריו, נראתה לי הרואית וראויה להערכה. בקריאה חוזרת הבחנתי במורכבות של דמותו, בפגמים שבדמויות המופתיות לכאורה שלו ושל ג'ימה. אם זה בפרטים שוליים לסיפור, כמו יחסם לזרים – ארטור מספר לג'ימה בבוז על הכושים והסינים שפגש בדרום-אמריקה, והיא אינה מוחה – או יחסו של ארטור של האשה שחיה אתו, רקדנית צועניה שעליה הוא אומר, "כמוה ככל בנות מינה הקריאוליות". ואם זה בנושאים מהותיים, כמו שנאה גורפת לכנסיה בגלל כומר אחד שסרח, וכמו תחושת הקורבן של ארטור למרות שקבע את גורלו במו ידיו.

כך או כך, גם בקריאה בוגרת וספקנית יותר, הספר מעניין, כתוב היטב, וצולח יפה את מאה עשרים ושלוש השנים שחלפו מאז ראה אור לראשונה. גם התרגום, למרות ארכאיות קלה, עומד יפה במבחן הזמן.

הספר במקור מצוי ברשת.

בשולי הדברים, כשחיפשתי מידע על הסופרת, מצאתי מאמר מרתק של אלי אשד על כתב יד מסתורי, שנמצא ככל הנראה על ידי בעלה של הסופרת, שהיה סוחר בספרים עתיקים.

The Gadfly – Ethel Lilian Voynich

עידית

1959 (1897) מהדורה קודמת – הוצאת מצפה 1932

תרגום מאנגלית: מ. ז. וולפובסקי

זעקת האמהות / מורטון תומפסון

82179

איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס נולד בהונגריה ב-1818. אביו ייעד אותו לתפקיד עורך-דין צבאי, ושלח אותו ללמוד בוינה, אך הבן, שהיה צייתן בדרך כלל, החליט לבחור ברפואה על פני משפטים. בחירתו במיילדוּת הביאה אותו לבית החולים הוינאי, שבמחלקת היולדות שלו מתו באופן קבוע בין רבע לשליש מן היולדות. מצב זה לא היה יחודי לוינה, ונתפס על ידי הרופאים כבלתי נמנע. מורטון תומפסון שם בפיו של ד"ר קליין, מנהל בית החולים, את הדברים הללו, שאפיינו את הלך הרוח הכללי: "מכאן ואילך תראה בקדחת היולדות מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה. תשלים עם מציאותה של מחלה זו ועם תוצאותיה הקטלניות, ותראה בהן אחד הביטויים הנורמליים של החיים ושל הלידה, ואתה תנהג בה כמו שרופא חייב לנהוג בתופעות הבלתי נמנעות של חיים ומוות" (אותו ד"ר קליין הדיח רופא משום שהשתמש בהמצאה חדשה, סטטוסקופ). זמלוויס, עקשן ומחוספס הליכות, סירב להשלים עם רוע הגזירה. הוא שם לב שבמחלקה הראשונה בבית החולים, זו שנוהלה על ידי רופאים, שיעורי התמותה היו גבוהים יותר מאשר במחלקה השניה, שנוהלה על ידי מיילדות. ב-1847, בעקבות מותו של רופא עמית, כתוצאה מפצע שנגרם במהלך ניתוח שערך, הגיע זמלוויס לתגלית, שהצילה חיי רבבות נשים. הרופאים, שניתחו גופות במקביל לטיפולם ביולדות, העבירו חלקיקי ריקבון לנשים (תפקידם של החיידקים היה עדיין בגדר נעלם), ובכך גרמו למותן.

הפתרון של זמלווייס היה פשוט – היגיינה. הוא חייב את כל העובדים במחלקה – רופאים, מיילדות, כוחות עזר – לרחוץ את ידיהם בסבון ובחומר חיטוי לפני שהם נוגעים בנשים. צניחת שיעורי התמותה היתה מיידית. כשהתברר לו שלא רק גופות מעבירות את אותם חלקיקי ריקבון, אלא גם זיהומים של חולים, החמיר את דרישותיו, בודד את החולים, ודרש לחטא את הידים במעבר מאשה לאשה.

הבעיה נפתרה? לא באופן מיידי. זמלווייס נתקל במכשולים מכל עבר. עובדי בית החולים, ובעיקר הרופאים, ראו בדרישתו פגיעה בכבודם. הממסד הרפואי דחה כמעט כליל את מסקנותיו, והעדיף להוסיף להחזיק בדעות מיושנות לגבי הגורמים לקדחת היולדות – ההריון עצמו, יצור החלב, אילוח באויר ועוד, כולל גורמים חברתיים כגון זה: "באנגליה שיעור התמותה הוא בדרך כלל נמוך. וכן עובדה היא שבאנגליה מתקבלות רק נשים נשואות לבתי חולים ליולדות. בוינה, כידוע, רוב הפציינטיות הן נשים אומללות שלא נישאו. ברור שאם יש לבקש תרופה, הרי הנישואין הם תרופה בעלת השפעה כבירה". גם היולדות עצמן – כך, מכל מקום, על פי תומפסון – לא נתנו בו אמון, והפיצו שמועות לפיהן הוא מתגנב בלילות להחביא את המתות, או שהוראתו לשטוף ידים נבעה מהתיחסותו אל היולדות כמלוכלכות. פוליטיקה ומשחקי כבוד גזרו על תגליתו של זמלווייס להידחות, ובשלהם איבד את משרתו, לא התקבל כמרצה, וסופו שהסתלק מוינה והצטרף לבית חולים קטן וצפוף בפשט. הוא עצמו נמנע כמעט כליל מלכתוב על השגיו, ורק בזכות חבריו ותלמידיו שכתבו מאמרים אודות השגיו, תגליתו החלה להתפרסם. כשנאם בעל-כורחו, איבד את סבלנותו ואת נימוסיו, והשתלח בשומעיו. רק ארבע-עשרה שנים לאחר שהחל להנהיג את חובת ההגיינה ישב וכתב את ספרו, "קדחת הלידה – אטיולוגיה, עקרונות וטיפול מונע".

מורטון תומפסון כתב ביוגרפיה נאמנה לעובדות בתוספת נפח ספרותי. הוא מיקם את תגליתו של זמלווייס במרחב התגליות של התקופה, ביניהן קו רכבת אנגלי ראשון, המצאת הטלגרף, גילוי גרעין התא, ומסעותיו של דרווין. לרפואה, שטרם הפכה למדע, תפקיד נכבד בספר, בעידן שבו שריר נחשב עשוי מדם שהתקשה, דם טרי של עולים לגרדום שימש תרופה לחולי נפילה (הדם היקר ביותר היה של עלם או של בתולה, דמו של יהודי היה הזול ביותר), ועבודות דוקטורט ניקנו בכסף. למעמדה הנחות של הונגריה תחת אוסטריה, מעמד שהשפיע על מהלך חייו, מיוחד מקום נרחב בספר. הביוגרפיה מציגה את זמלווייס כאדם בשר ודם, על שלל מעלותיו וחסרונותיו, מעשי הקונדס שלו, התנהלותו המחוספסת, האהבה שניצתה בגיל מאוחר, רגשי הנחיתות והזעם כהונגרי בוינה ועוד.

זמלווייס נפטר בהיותו בן ארבעים ושבע בבית חולים פסיכיאטרי בשל מכות שספג מעובדי המוסד. ידידיו שכנעו אותו להתאשפז לאחר שלקה בשיטיון, או בהתמוטטות עצבים. תומפסון מתאר כיצד בשגעונו גרם לעצמו במתכוון זיהום מגוויה, אך לא מצאתי לכך סימוכין. האיש, שיריביו כינוהו "הטיפש מפשט", מוכר כיום כ"מציל האימהות".

קראתי את "זעקת האמהות" לפני עשרות שנים, ונחקקו בזכרוני בעיקר התמונה שבה יולדת מתחננת על נפשה לבל תישלח אל המחלקה הראשונה, ועיקשותו האינסופית של זמלווייס להנחיל את שטיפת הידים למרות ההתנגדות הגורפת. בקריאה חוזרת מצאתי בו תוספת ענין בזכות הדמות החיה ומעוררת ההזדהות של זמלווייס, בזכות דמויות המשנה בחייו, ובזכות ההרחבות ברקע החברתי והתרבותי. ספר מומלץ בהחלט.

 

מאמר מעניין אודות זמלווייס ומאבקו

The Cry and the Covenant – Morton Thompson

עידית (מהדורת לאשה)

1954 (1949)

תרגום מאנגלית: ש. שניצר

טרגדיה אמריקאית / תיאודור דרייזר

mde

קלייד גריפית גדל במשפחה מיסיונרית דלת אמצעים. בילדותו השתרך בחוסר רצון ברחובות עירו יחד עם הוריו, עם אחיו ועם אחיותיו, כשהם מזמרים מזמורים דתיים ואביו מטיף לקהל מזדמן. ברגע שעלה הדבר בידו, מצא לעצמו עבודה כנער שירות במלון, ונפתח אל עולם שלא הכיר קודם לכן. בלהיטותו לשאת חן ולהשתלב, מצא עצמו נוסע עם חברים במכונית שנלקחה ללא רשות, נהוגה בחוסר זהירות שהביא למותה של ילדה הולכת רגל. למרות שלא היה אחראי לתאונה, נבהל ונמלט מן העיר. אחרי שתי שנות נדודים, חלק מן הזמן בשם בדוי, נפתחה לפניו, כך חשב, הדרך אל החברה הגבוהה. דודו התעשיין הציע לו עבודה במפעל הטקסטיל שבבעלותו, וכדי שלא יתבייש באחיינו הדל הפקיד בידיו מחלקה ואחריות על מספר פועלות. במחלקה התאהב ברוברטה הפועלת, בבית דודו התאהב בסונדרה, בתו של תעשיין אחר. התסבוכת אליה נקלע בשל ההתאהבות הכפולה הסתיימה בטרגדיה.

במעטפת של רומן שהסתבך, תיאודור דרייזר מציג רעיונות חברתיים. בשונה ממשפחתו של קלייד הוא אינו מטיף, אלא מניח למסרים למסור את עצמם בין השורות. אחד הרעיונות המרכזיים, בעיני, הוא היות האדם תוצר של נסיבות הולדתו וגידולו. את הרעיון הזה הוא מציג באמצעות הקבלה בין דמויות. סונדרה ורוברטה הן צמד אחד המדגים זאת: שתי הצעירות, שאינן מכירות זו את זו, מתגוררות באותה עיר, מתרועעות עם אותו גבר. האחת נולדה לעושר, השניה למחסור. סונדרה משוחררת מדאגות, פנויה לתענוגות, רוברטה טרודה בבעיות פרנסה. התנהגותן וגורלן נגזרים ישירות מרקע חייהן: ההתנהלות הבטוחה עצמה של סונדרה מול החששנות של רוברטה, ההתפנקות השתלטנית של סונדרה מול הכניעות של רוברטה. כשבוחנים לעומק את שתי הצעירות, אפשר להבחין בקווי דמיון (דרייזר, באמירה שוביניסטית שלא היתה עוברת היום, כותב על סונדרה, "היא הבחינה בכניעתו, בעמידתו כעבד לפני אדוניו. הדבר גרם לה הנאה וסלידה כאחת. בדומה לרוברטה ולהורטנס העדיפה אף היא להיות נשלטת ולא שולטת"). אילו החליפו מקומות, היתה גם התנהלותן מתחלפת. הרעיון מודגם ביתר שאת בדמויותיהם של קלייד ושל גילברט בן דודו, הנושאים אותו שם משפחה ואף דומים זה לזה בחזותם החיצונית. האחד יהיר ומגן על חלקת האלוהים הקטנה אליה נולד, השני מפקפק בזכותו לכבוש לעצמו עמדה חברתית.

תיאודור דרייזר מציג בספר חברה מקוטבת בין עשיר לעני, חברה שכמעט אינה מאפשרת מעבר בין מעמדי. יחד עם זאת הוא אינו מחלק את העולם לעשיר-רע ועני-טוב. סונדרה היא אמנם בחורה ריקנית, אך העובדה שחייה נטולי דאגה אינה אוטמת את לבה. גילברט מייצג את הסגירות של מעמדו, אבל כנגדו מתאר דרייזר את אביו, שמקבל עליו את האחריות (המוגבלת) כלפי אחיינו גם בעת צרה. למרות שהספר יכול להצטייר כביקורת על העולם הקפיטליסטי, המדכא את פועליו ואת העובדים בדרגים הנמוכים, ומנצל את כוחו לקידום האינטרסים של עצמו, לדעתי הביקורת המשמעותית יותר נמתחת על אורח החיים המיסיונרי שנכפה על קלייד, ועל הוריו שבלהיטותם לחנך זרים לא נתנו את דעתם על חינוך ילדיהם: הבת הבכורה ברחה עם גבר וננטשה כשהיא הרה. שני הילדים הצעירים הלכו בדרכו של קלייד ומצאו עבודה מחוץ למסגרת המשפחתית. וקלייד עצמו, למרות הערכים שהיה אמור לנחול מהוריו, לא ירש מהם את קשיחות האופי הנלווית לאמונה ואת היכולת לבחור בטוב על פני הרע, וסופו היה מר. קלייד הוא בחור חלש, בלתי מגובש, בעל מצפון גמיש, נסחף ובלתי יוזם. דורשי טובתו בחרו לתאר אותו כמוג לב, כדי לתרץ את התנהלותו, ולמרות שתיאור זה נבחר ממניעים זרים, הוא בעצם די מדויק. בעולם קשוח אין לו כלים להתמודד, ובכל צומת החלטה הוא מהסס, מחכה שדברים יקרו בשבילו. דרייזר בחר לסיים את הספר בדיוק באותה תמונה בה פתח – ההורים וכמה אנשים נלווים מטיפים ברחובות – כשאת מקומו של קלייד תופס הנכד. למרות שהאם מהרהרת אם עליה לנהוג בנכדה בפחות חומרה מכפי שנהגה בבנה, דבר בהתנהגותה אינו משתנה. בסופו של דבר, איש אינו מסיק מסקנה כלשהי מן הטרגדיה, לא בן הדוד שהיה עוין לקלייד, לא סונדרה שהסתירה את הקשר אתו, ולא האם, שלמרות שניסתה להלחם בשבילו, שבה בסופו של דבר אל חיק עולמה המוכר. ואולי העובדה שהטרגדיה של גיבורי הספר חלפה מבלי להותיר חותם, היא הטרגדיה האמריקאית האמיתית שבשמו של הספר.

ההשראה הישירה לספר נובעת מפרשת ג'ילט-בראון שהסעירה את ארצות הברית ב-1908. "טרגדיה אמריקאית" ראה אור שבע-עשרה שנים אחר-כך, ודרייזר השקיע זמן ומאמץ בתחקיר של כל פרטיה ושל כל היבטי הנושאים הנלווים אליה. התוצאה היא ספר ריאליסטי המעניק תשומת לב דקדקנית לפרטים המרכיבים את תמונת התקופה. המתרגם לעברית החליט, אבוי, שאין לעייף את הקורא הישראלי, וקיצץ כשליש מן היצירה, בעיקר תיאורים ואוירה. קראתי את הספר בגיל צעיר יותר מפעם אחת, והוא השאיר עלי רושם עז. כעת, בקריאה ביקורתית יותר, נראו לי הפרקים הראשונים כאילו נכתבו בחפזון, ותהיתי מדוע אם כך זכה הספר למעמד אייקוני. השוואה עם הטקסט המקורי חשפה את השַמות שעשה המתרגם. כבר בתחילה החליט לוותר על משפטי הפתיחה:

Dusk–of a summer night.

And the tall walls of the commercial heart of an American city of perhaps 400,000 inhabitants–such walls as in time may linger as a mere fable.

שתי פסקאות אחר כך הופך תיאור מלא חיים של הרחוב לדיווח יבש:

Crossing at right angles the great thoroughfare on which they walked, was a second canyon-like way, threaded by throngs and vehicles and various lines of cars which clanged their bells and made such progress as they might amid swiftly moving streams of traffic.

הנה הם מגיעים עד רחוב אחר, החוצה את הקודם. הולכי רגל, כלי רכב וטורי מכוניות ממלאים את הרחוב.

וכך ממשיך המתרגם במלאכת הקיצוץ ממש עד למשפט הסיום:

The small company, minus Russell, entered the yellow, unprepossessing door and disappeared.

החבורה הקטנה, פרט לראסל, נכנסה פנימה.

ככל שחירות המתרגם מכעיסה, עדיין הספר רב עוצמה. דרייזר מיטיב לתפוס את גווני הגוונים של מרכיבי החברה ואת הקונפליקטים ביניהם. הדמויות, ובעיקר קלייד, שלא התחבב עלי למרות היותו לכאורה קורבן של מורשתו ושל נסיבות חייו, מתוארות באמינות מרובה. סיפור החקירה והמשפט מרתק ומאלף. למרות שינוי הערכים וחלוף הזמנים כוחו של הספר יפה גם היום: הקליקות מגנות על עצמן, ההון משפיע על שלטון החוק, שאיפת הכבוד מסנוורת, חלשי האופי נשחקים במירוץ החיים. לא נס ליחו של הספר, והוא מומלץ בהחלט.

An American Tragedy – Theodor Dreiser

עידית

1955 (1925)

תרגום מאנגלית: אברהם אהרני

מרטין עדן / ג'ק לונדון

מרטין עדן

אזהרה: סקירה עמוסת ספוילרים

מרטין עדן, צעיר מדלת העם, שנאלץ לעבוד מילדותו, והשכלתו מסתכמת בשנות לימוד בודדות בבית ספר עממי, מציל את ארתור מורז מקטטה. ארתור אסיר התודה מזמין אותו לביתו, שם מתוודע מרטין לעולם חדש, עולם של אנשים שאינם חייבים לעבוד לפרנסתם, וזמנם בידם לעסוק בעניני הרוח. מרטין חפץ בחירות הזו. הוא נרתם למשימה הרואית של השכלה עצמית: את שעות השינה הוא מצמצם למינימום של 5 שעות בלילה, ואת כל שעות העירות הוא מפנה ללימוד אובססיבי. כשהשכלתו תועמק ואופקיו יורחבו, יגלה כי מי שחשב לאליטה רוחנית הם בעצם אנשים השקועים בהבלים קטנים ושבויים במוסכמות.

יחד עם תאוות הלימוד מתעוררת במרטין גם תאוות היצירה. הוא כותב וכותב ללא הרף, מאות מילים ביום: תחילה מאמרים הגותיים שאיש אינו רוצה לקרוא, אחר-כך סיפורים קטנים שגורלם דומה. כדי להרוויח כמה דולרים הוא שולח ידו בכתיבת שירים קטנים ודברי חידוד לעתונים, שגם להם אין דורש. את פרוטותיו האחרונות הוא משקיע בבולים למשלוח יצירותיו, אך נדמה לו כי בצד הנמען יושבות מכונות ולא בני אדם, מכונות אוטומטיות שכל תפקידן לקלוט את הדואר הנכנס, להעביר את דברי הדפוס מן המעטפה המקורית למעטפה מבוילת שצירף, ולהחזיר לשולח בצרוף טופס סירוב סטנדרטי. כשהוא כבר מצליח למכור מפרי עטו, הוא נאלץ לרדוף אחרי העורכים המתכחשים לחובתם לשלם.

מרטין סמוך ובטוח שעבודתו הספרותית תישא פירות, ומסרב לעסוק בעבודה אחרת שתגזול זמן ממלאכת הכתיבה. עיקשותו דנה אותו לעוני מחפיר. הוא אינו מוצא את מקומו בקרב מי שחשב קודם לאליטות, אבל גם בקרב חבריו לשעבר כבר אינו חש בבית. משפחתו של ארתור מתעבת אותו, ומנסה להרוס את האהבה המתפתחת בינו ובין רות, אחותו של ארתור. גיסיו בזים לו. בעלי חנויות מסרבים לתת לו סחורה בהקפה. ידידיו היחידים הם משורר גוסס ובעלת הדירה הדלה בה הוא מתגורר.

ואז מתרחש ה"נס": עתון נחשב מדפיס מאמר הגותי פרי עטו. כמעט בן לילה הוא הופך מאלמוני דחוי לסופר נחשב. עורכי עתונים ומוציאים לאור רודפים אחריו בתחינה שימכור להם מיצירתו. מחסר כל הוא הופך לעשיר, מאינדיבידואליסט מנודה הוא הופך לאורח רצוי על שולחנם של גבירים.

הייתם חושבים שמרטין יהיה מאושר ויעלה כפורח? ובכן, לא. הוא חדל לחלוטין לכתוב. היצירות שהוא מוכר ומפרסם הן אלה שחזרו אליו בעבר מעשרות כתבי עת. כשיפרסם את כולן, יירד מן הבמה הספרותית. הוא מסתובב ובלבו רק מחשבה אחת: אני הוא אותו אדם שהייתי לפני שהמאמר פורסם. הדברים שאתם משבחים כעת הם בדיוק אלה שסירבתם לקרוא רק לפני מספר חודשים. דבר לא השתנה בי – אתם עדר, עדר חסר בינה וכושר שיפוט. לא את יצירותי אתם אוהבים, אלא את פרסומי.

לאחר שפורסמו כל הדברים שכתב בשנות העוני, הוא יוצא לים הדרום במגמה להשתקע באחד האיים. כמו על היבשה, גם בים הוא אינו משתלב בחברת הנוסעים המיוחסים, אך גם עם הימאים כבר אין לו שפה משותפת. הוא מרגיש שבעצם אין לו מקום, וכבר אין לו יעוד. כשהאי כבר כמעט נראה באופק, הוא יוצא מחלון תאו אל הים, ומטביע את עצמו.

הספר אוטוביוגרפי בכמה מפרטיו: כמו מרטין עדן גם ג'ק לונדון היה ספן. לשניהם הספק עבודה מדהים: לונדון פרסם את ספרו הראשון ב-1899, ועד מותו – 17 שנים אחר-כך בהיותו בן 40 – כתב 50 ספרים ומאות סיפורים. בשלב מסוים, כשמאס בפרסום, יצא למסע בן שנתיים באיי הדרום. יתכן שגם סופם דומה, שכן יש סברה שלונדון התאבד.

ג'ק לונדון השתמש בספר הזה כבמה לכמה מן המחשבות שהעסיקו אותו. שאלת הפרסום העדרי דכדכה אותו, הבדלי המעמדות העסיקו אותו. הוא עסק גם בשאלות חברתיות ופילוסופיות, אך בנושא זה כנראה שם בפי מרטין דעות שאינן שלו, כמו תמיכה בדעותיו של ניטשה.

למעט כמה חזרות מיותרות, ופה ושם עודף פאתוס, אהבתי את הספר. גם מן התרגום נהניתי הנאה מרובה. הספר ראה אור בעברית ב-1954 בתרגומו של יעקב קופילוביץ'. ניכר שהעברית עדיין היתה בחבלי לידה. כך, לדוגמא, הולכים לאכול ברסטורן, והעולם מורכב ממוליקולין ומאטומין. פה ושם הלשון נמלצת, ואני מנחשת שלא כך במקור: לדוגמא, כשהוא בא לשבח את ריקודו של מרטין המתרגם כותב "מה נאוו פעמיו!". תרגום השמות והתעתיק לעברית משעשעים: אליזבת בארט היא אלישבע באררט, וליזי קונלי היא ליזזי קוננלי (אותיות כפולות באנגלית = אותיות כפולות בעברית). כמו כן המתרגם, כאופנת אותם ימים, דבק בכתיב חסר, שאני אישית מחבבת אבל בתוספת ניקוד מנחה שנעדר מן הספר. תרגום עדכני יותר מאת עודד פלג ראה אור בהוצאת כרמל ב-2012, אבל אני מתמוגגת מן הארכאיות (התמונה המצורפת היא של ההוצאה החדשה. על כריכת ההוצאה הישנה אין תמונה כלל).

Martin Eden – Jack London

הוצאת עידית

1954 (1909)

תרגום מאנגלית: יעקב קופילביץ