שומרי המגדלורים / אמה סטונקס

בסיומה של שנת 1972 היה אחד משומריו של מגדלור ימי אמור לשוב ליבשה, מיד כשתגיע הסירה ובה מחליפו. ההחלפה, שנדחתה במשך מספר ימים בשל מזג אויר סוער, לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. הסקיפר והשומר המחליף מצאו את המגדלור נעול מבפנים, וכשפרצו את הדלת לא נמצא בפנים אף לא אחד משלושת אנשי הצוות. השומר הראשי ארתור, עובד ותיק ועתיר נסיון, עוזרו ביל, אף הוא בעל וותק של שנים רבות, והשומר המסופח ווינס, שהצטרף לשירות לפני תקופה קצרה יחסית – כולם נעלמו ואינם. כל קומות המגדלור היו מצוחצחות למשעי, לא ניכרו במקום כל סימנים לפריצה או למאבק, סירת ההצלה נותרה במקומה, ופרט להיעלמות המסתורית הבחינו אנשי הסירה, וגם החוקרים שהגיעו בעקבותיהם, בחריגה אחת בלבד: שני השעונים, בשתי קומות נפרדות, נעצרו בדיוק באותה השעה.

בשנת 1992 מבקש סופר, שכתב ספרים אחדים הקשורים בים, לפצח את התעלומה. לצורך כך הוא משוחח בעיקר עם בנות הזוג של שלושת הנעדרים. הלן, אשתו של ארתור, החליטה להאמין שהשלושה טבעו ולא ישובו עוד. היא התרחקה מן הים שלקח אותם, ורק פעם בשנה, ביום ההיעלמות, היא מגיע אל החוף, ומשקיפה על המגדלור מיידן – העלמה – שהיה המתחרה העיקש שלה על לבו של בעלה. ג'ני, אשתו של ביל ואם שלושת ילדיו, בחרה להיאחז באל-טבעי. היא נאלצה לעזוב את הבית שהוקצה למשפחה על ידי השירות, אבל נותרה בקרבת מקום, ממתינה לשובו של בעלה, מאמינה שכשם שנעלם ללא הסבר כך גם ישוב. מישל, מי שהיתה חברתו של ווינס, היא כעת אשה נשואה ואם לשניים. מצבה אחרי ההיעלמות היה אולי הקשה מכל, משום שבעוד שתי הנשים האחרות זכו לרחשי השתתפות ואמפתיה, היא נאלצה להתמודד עם חרושת ההשערות שלפיהן ווינס, שהיה בעל עבר פלילי, הרג את שני האחרים ונמלט. בעלה הקנאי אינו מוכן לשמוע על ווינס, אבל למישל חשוב לטהר את שמו. התחקיר שעברו השלוש על ידי טריידנט, החברה המפעילה את המגדלור, לא נועד באמת לגלות את שארע, אלא לכסות את החברה, והופעתו של הסופר כעת, אחרי עשרים שנה, נותנת לנשים הזדמנות לחשוף בהדרגה סודות שהסתירו וחשדות שהושתקו.

אמה סטונקס שאבה את ההשראה לספר ממקרה אמיתי שארע ב-1900. שלושת שומרי המגדלור באי פלאנן שבהברידים החיצוניים, מערבית לסקוטלנד, נעלמו. שפע השערות הועלו ונפסלו, או לא הוכחו, והתעלומה, שאולי לא תפתר לעולם, קיבלה ביטוי ביצירות תרבות שונות. למעט עצם ההיעלמות, כל מה שקשור לסיפורי החיים האישיים של השומרים ושל משפחותיהם בספר זה בדוי.

שלושה סוגי מגדלורים הופעלו על ידי בני אדם בטרם האוטומציה. השירות באלה שניצבו ביבשה היה הקל מכולם – משמרת והביתה. אלה שניצבו על אי, כמו המגדלור בפלאנן, היו מאתגרים יותר בגלל הניתוק מהיבשה, אבל הם אפשרו לשומרים לנהל חיים מחוץ להם, לגדל ירקות, להתרווח בשמש. זה שבספר הוא הקשוח מכולם. הוא ניצב על סלע מוקף מים, מרוחק מכל חברת בני אדם, מתנהל לגמרי בתוך עצמו, ומאפשר בקושי יציאה אל שוליים צרים תוך הסתכנות בהיסחפות אל הים. השהות הארוכה בתוכו, הבדידות, חלוקת המרחב עם שני זרים, הקלסטרופוביה – כל אלה גובים מחיר כבד מן השומרים. הנשים, שנשארות לבדן בבית לתקופות ממושכות, משלמות אף הן מחיר בשל הזוגיות החריגה, ה"עגינות הממושכת", הצורך להסתגל בכל פעם מחדש לנוכחותו של בן הזוג ולהיעדרו.

למרות שברור ששום נס אינו עתיד להתרחש – מה שלא נודע ב-1972 לא יפוענח לפתע ב-1992 – ההיעלמות מטבעה יוצרת מתח וסקרנות. הסופרת היודעת-כל אמנם תספר מה ארע בתעלומה הבדויה שבראה, אבל הסיפור יכול היה להיות אחר לגמרי ועדיין משכנע. כי מה ששולט בדמויות ובעלילה הוא השפעת המקום היחודי, המכביד והמערער הזה על נפשותיהם של השומרים. אמה סטונקס מיטיבה לברוא את דמויותיה, להבליט את יחודו של כל אחד ואחת מהם ואת הדינמיקה המורכבת ביניהם, ובעיקר את זו שבינם ובין הים והמגדלור, שלשניהם ישות דומיננטית, אפלה, מתעתעת ובלתי ניתנת להכנעה.

"שומרי המגדלורים" כתוב היטב, נקרא בנשימה עצורה ובעניין, ומומלץ בהחלט.

The Lamplighters – Emma Stonex

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

עידן התמימות / אידית וורטון

ניו-יורק, שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ניולנד ארצ'ר, עורך דין בשנות העשרים לחייו, בן לחברה המקומית המיוחסת, עומד לעשות את המעשה הנכון ולשאת את האשה הנכונה. מיי היא צעירה מאירת פנים, מחונכת כהלכה, נאה ומסורה, וניולנד יכול רק לקוות שחיי הנישואים שלו לא יהיו דומים לאלה שראה סביבו, צירוף משמים של אינטרסים חומריים וחברתיים המאוגדים בכוחה של בערות מזה וצביעות מזה. אלטרנטיבה לגורל זה מופיעה בדמותה של אלן, בת דודתה של מיי, שחיתה שנים באירופה, נישאה לרוזן, ונמלטה מנישואיה חזרה לניו-יורק. הישות המכונה "החברה הגבוהה" מוקיעה את רצונה להתגרש, ומבקרת את החופש היחסי שהיא מרשה לעצמה, אבל ניולנד מוקסם ממנה. מיי מוכנה לבטל מרצונה את אירושיה לניולנד, אם לבו נתון לאחרת. אלן אינה מוכנה לבחור באושרה שלה על פני אושרה של מיי. וניולנד, חניך נאמן של החברה, נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם הטיעון הרה-הגורל של המקרה האישי.

אדית וורטון מתארת בספר את החברה הגבוהה הניו-יורקית של אותה תקופה, חברה של חוקים נוקשים, של הבחנה ברורה בין נכון ללא נכון, של טלטלות רגשיות עזות בגלל שאלות שוליות, ובעיקר חברה של שתיקות ושל העמדות פנים, לטוב ולרע. שערוריות מפחידות יותר ממחלות, "סצנות" אסורות, עבירה על טוהר המידות, כפי שהוא נתפש בעיניהם, היא בלתי נסלחת. והכל בלי דיבורים מפורשים. ניולנד מרגיש כי "התחושה הקטלנית של עליונות המרומז והאנלוגי על פני הפעולה הישירה ושל השתיקה על פני המלים הנמהרות, סגרה עליו כמו דלתות אחוזת הקבר המשפחתית". לא רק בחוגים הנרחבים של החברה שוררות אמות מידה אלה. גם בתוך הזוגיות האינטימית אין מרבים בדיבור ישיר, החל משלב האירוסין, שבו "מה יכלו הוא והיא לדעת באמת זה על זה אם חובתו כבחור "הגון" להסתיר ממנה את עברו, ואילו לה, כמועמדת ראויה לנישואים, אסור שיהיה עבר שיש להסתירו?", והמשך עמוק אל תוך הנישואין. בנו הבוגר של ניולנד יאמר לו שלושים שנה מאוחר יותר: "אתם אף פעם לא ביקשתם שום דבר זה מזה, נכון? וגם לא סיפרתם שום דבר זה לזה. אתם רק ישבתם והסתכלתם זה על זה וניחשתם מה קורה מתחת".

אחד ההיבטים המעניינים של הספר הוא מעמד האשה בזוגיות ובכלל. דווקא בפיו של גבר שמה וורטון את המלים, "נשים צריכות להיות חופשיות – חופשיות כמונו". אבל אותו גבר עצמו, ניולנד, יוותר מאוחר יותר על כל התיאוריות של ימי רווקותו, כשיגיע למסקנה כי "לא היה שום טעם לנסות לשחרר את האשה הנשואה שלא היה לה שמץ של מושג שאינה חופשיה". אין דין אחד לנשים ולגברים בחברה, נשים משחקות תפקיד של תומכות ומתמסרות ומקריבות, והן כבולות אפילו יותר מן הגברים לכללי התנהגות נוקשים (הטרקלין מזדעזע כשאלן קמה ממקומה ומתיישבת במקום אחר, בעוד כללי הנימוס תבעו ממנה להמתין דוממת כאלילה בשעה שהגברים שחפצים לשוחח איתה יחליפו זה את זה לצדה). אבל בדומה לישות החברתית כולה, גם הישות הנשית פועלת מתחת לפני השטח, וניולנד, שמעולם לא הכיר באמת את אשתו ("הוא כבר מזמן ויתר על הנסיונות להפריד בין האני האמיתי שלה ובין התבנית שצרו ממנה המסורת והחינוך"), יגלה בשנים מאוחרות יותר את הכוחות שקבעו את גורלו.

הפרק האחרון בספר מתרחש שלושים שנה אחרי הארועים. דברים רבים השתנו מבחינה חברתית – הצעירים פתוחים יותר, גבולות ה"ראוי" התרחבו, הטכנולוגיה המתפתחת יצרה אפשרויות חדשות. ניולנד, שאחז בזמנו בדעות רדיקליות במקצת, וסלד מכמה מאורחותיה של החברה, הלך בסופו של דבר בתלם, ובמבט לאחור הוא מודה כי "היה גם מן הטוב באורחות החיים הישנים". וזו, כך נראה לי, היא הגישה של הסופרת עצמה, והיא, בין השאר, המעניקה לספר את יחודו ואת עוצמתו. קל היה לכתוב פרודיה מלגלגת על החברה הניו-יורקית הגבוהה של אותן שנים, להצביע בעוקצנות על חולשותיה, על צביעותה ועל פגמיה. אבל הסופרת בחרה בכתיבה משולבת, המעבירה ביקורת אך רואה גם את היופי.

הספר מעוגן בחברה מסוימת מאוד, ואורחות החיים של האנושות כולה השתנו רבות מאז. אבל בני האדם נותרו בבסיסם כשהיו, והשאלות המעסיקות את גיבורי הספר תקפות במידה לא מבוטלת גם היום. משום כך, ומשום הכתיבה המרשימה של אדית וורטון, שגם זיכתה אותה בפוליצר, הספר תוסס ורלוונטי גם בעבור הקורא בן זמננו. עידית שורר תרגמה יפה, ו"עידן התמימות" מומלץ מאוד.

The Age of Innocence – Edith Wharton

כתר

2013 (1920)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

העולם החופשי / דייויד בזמוזגיס

the_free_world_master

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

האורות כבים / אריקה מאן

orotkavim_master

אריקה מאן, בתם של הסופר תומס מאן ושל אשתו היהודיה קטיה פרינגסהיים, גלתה עם כל משפחתה מגרמניה ב-1933. אריקה, ילידת 1905, שניהלה חיים בוהמיים מנותקים מפוליטיקה, פיתחה עם עלית הנאצים מודעות פוליטית, ונתנה פרסום לעמדותיה האנטי-נאציות בכתבות עתונאיות ובקברט שייסדה עם אחיה קלאוס. הספר "האורות כבים", שנכתב ב-1939 וראה אור באנגלית ב-1940, משתלב בפעילותה המתמשכת לעורר את תודעת העולם למתרחש בגרמניה.

הספר מתרחש כולו בעיר בווארית בשנת 1939. הוא נפתח בביקורו של תייר אמריקאי, המתרשם כי העיר רגועה ושופעת קסם, אך שיחות עם התושבים חושפות בלבול, אמונה בפיהרר לצד ביקורת, פחד לצד הסתגלות. המשכו של הספר מורכב מעשרה קטעים סיפוריים, כל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת בעיר, כולם יחד משרטטים את החברה המקומית רגע לפני המלחמה, וכל אחת מן הדמויות משמשת פה לעמדותיה של הכותבת.

בצירוף מקרים הזדמן לי לקרוא בסמיכות זמנים את הספר הזה ואת "הנוסע". אולריך בושוויץ תיאר את עולמם של הנרדפים, היהודים שניסו למצוא מוצא מן המלכודת, בעוד דלת אחר דלת נטרקת בפניהם. אריקה מאן תיארה את חייהם של הלא-יהודים, אלה שהשלימו עם רדיפת היהודים ועם גירושם, מתוך אנטישמיות או מתוך אדישות. נראה לי שבמתכוון בחרה לא להכנס לנפשם של אנשי האס-אס והאס-אה, הפורעים והרוצחים, אלא התמקדה ב"עמך", בעיקר אלה שהורידו את הראש וניסו להסתגל, ומעט גם במי שהעז להתקומם. בפיו של אחד מן האנשים שהיא מתארת, סופר ועורך שהאדמה רועדת תחת רגליו, שמה את המשפט: "היינו צריכים לצרוח כמו משוגעים כבר מההתחלה. ואפילו עכשו עוד לא מאוחר מדי". אבל האנשים, רובם ככולם, לא צרחו, ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה, שבתשובה עליה היה תלוי הכל. למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא היתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית. אופטימיות צובטת לב נסוכה על מילותיה של אריקה מאן, "לפי שעה".

כל אחד מן הסיפורים מצביע על אבסורד בניהולה של גרמניה. סוחר מתקן בחשאי את ספריו, ומצהיר על הכנסות גבוהות, כדי שלא ייחשב מיותר ויישלח לעבודות כפיה. איכר צעיר עוזב את חוות משפחתו, שאינה יכולה לפרנס אותו בגלל תקנות שבין השאר מפנות אמצעים לתעשיה על חשבון החקלאות. רופא משפשף עיניו בתדהמה נוכח המלצות מחייבות שמדרדרות את מצבו של בית החולים. תעשיין מנסה להחזיק מעמד, למרות שהוא עד מדי יום לכשלים ביצור. הדמויות, החיוביות בדרך-כלל, מעוררות סימפטיה מטעה, שכן כולן עד אחת מאפשרות בשתיקה את העוולות שסביבן. נערה צעירה, שמצווה לעבוד כמשרתת אצל משפחה מרובת ילדים, כי לידות מרובות הן צו השעה, אינה מוצאת כל רע בגירוש יהודים מבתיהם לטובת משפחות גרמניות. התעשיין, שיודע שהמדינה הולכת מדחי אל דחי, מחליט לפטר את מזכירתו, שבה הוא מאוהב, כשהוא מגלה שהיא יהודיה למחצה. מרצה באוניברסיטה, שמצליח להגניב ביקורת נגד המשטר בהרצאותיו, זכה במשרתו, ללא נקיפות מצפון, לאחר שיהודי סולק ממנה. אפילו שתי דמויות הרואיות – מפקד הגסטפו המקומי שמזהיר יהודים לפני ליל הבדולח, וכומר שדיבר ללא מורא נגד המשטר בדרשותיו – יודעים שהתעוררו מאוחר מאוד.

הסופרת התיחסה לספרה כאל "ספר לימוד פוליטי", והסתמכה בכל סיפוריה על נאומים ומאמרים שפורסמו, ועל ארועים אמיתיים שסופרו לה על ידי מי שחוו אותם. היא אף שקלה לתת לספר את השם "עובדות". "האורות כבים" הוא, אפוא, ספרות מגויסת. למרות זאת יש בו איכות ספרותית בלתי מבוטלת, והוא חשוב הן בראיה היסטורית, והן כתמרור אזהרה מפני השלמה והסתגלות מבלי לשאול שאלות ולערער על מוסכמות.

את הספר חותמת אחרית דבר מרחיבה ומעניינת מאת אירמלה פון דר לוהה, סופרת ומרצה, שחוקרת בין השאר את הספרות היהודית-גרמנית במאה העשרים, וכתבה את הביוגרפיה של אריקה מאן.

הספר מעוטר באיורים נאים, פרי מכחולו של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, כפי שהופיעו בספר המקורי. טליה בר איירה את הכריכה בטעם של פעם, המשתלב באיורים המקוריים.

מעניין ומומלץ.

The Lights Go Down – Erika Mann

אפרסמון

2019 (1940)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מכתבים אל סופר צעיר / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd7aad791d799d79d_d790d79c_d7a1d795d7a4d7a8_d7a6d7a2d799d7a82

כותרת משנה: עצות מעשיות ופילוסופיות

קולום מק'קאן, סופר מצוין, שהעניק לנו את "לחצות אוקינוס", "הצד האחר של האור", "זולי" ו"יסתובב לו העולם הגדול", הוא גם מרצה בלימודי כתיבה לתואר שני. בספר זה ריכז את העצות שהוא נותן לסופרים בהתהוות.

האם אפשר ללמוד להיות סופר? כנראה לא, או בלשונו של מק'קאן, "אתה לא חייב ללמוד כתיבה כדי לדעת לכתוב […] הסופר כותב. הוא מתיישב על התחת… וכותב". מק'קאן עצמו לא למד, משום שלא התקבל לאף אחת מן התכניות אליהן ביקש להצטרף. הוא סבור שלימוד מסודר מקצר תהליכים, מספק ביעילות כלים שלוקח זמן ומאמץ לסגל באופן עצמאי. סדנאות כתיבה, לדעתו, אינן מלמדות אלא מאפשרות, ודי בזה.

כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר, כמה מן העצות הכלולות בו מעשיות וכמה מהן פילוסופיות. העצות המעשיות כוללות, לדוגמא, כללים לכתיבת דיאלוג, היצמדות לשפה תקנית או סטיה ממנה, שימוש בפיסוק, גיוס סוכן, התיחסות לביקורת. מצאתי בספר כמה אבחנות, כשקוראת ספרים מקובלות עלי בהחלט, אפילו הכרחיות. מק'קאן סבור, ואני מסכימה אתו, שטכניקת הכתיבה אינה צריכה להיות גלויה לקורא, ושוב בלשונו "הקוראים לא ירצו לראות את היסודות וגם לא את הכבלים בקירות, אפילו לא את תכניות הבית". הוא עומד על ההכרח במענה לשאלה למה הספר נכתב, ועל ההיכרות העמוקה שצריך הסופר להכיר את דמויותיו כדי שיוכל להציגן באמינות בפני הקוראים.

העצות מן הסוג הפילוסופי אמנם מופנות לסופרים, אך כוחן יפה בעצם לכל תחום עיסוק. הוא מטיף להתמדה, להעמקה, לאי-ויתור, להרחבת אופקים, לדחיקת גבולות, ותחת הכותרת "אל תהיה שמוק", הוא מטיף ליחסי אנוש טובים. נדמה שהוא תובע מן הסופר לראות בעיסוקו את חזות הכל, כמעט מלאכת קודש. אולי זו הדרך הנכונה להישגיות ולהגשמה.

הספר אינו מה שציפיתי שיהיה. קיויתי שיספק הצצה אל חדר העבודה של מק'קאן, שיספר על כפים קטנים מעולמו, שיפגין את המעוף והמקוריות שבספרי הפרוזה שלו. מק'קאן בחר בדרך אחרת, שילוב של ססמאות מוטיבציה – יכולתך לדחוף את עצמך עוד צעד אחד קדימה היא שתייחד אותך – עם עצות מעשיות. העצות מדויקות ומועילות וראויות מאוד לתשומת לב, אך הספר, בעיני, פונה לקהל מצומצם, ואין בו כדי להלהיב את הקורא שאינו נמנה עם קהל היעד.

Letters to a Young Writer – Colum McCann

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

צפון ודרום / אליזבת גאסקל

983162

מרגרט הייל, גיבורת "צפון ודרום", ממוקמת על קו התפר של מספר מאפיינים חברתיים באנגליה במחצית המאה התשע-עשרה. בחברה מעמדית נוקשה היא אינה נמנית עם האצילים וגם לא עם דלי העם: בדפים הפותחים את הספר היא נפרדת מחייה בבית דודתה העשירה בלונדון, וחוזרת לגור עם אביה הכומר ועם אמה בכפר. במהרה יתרחש שינוי מהותי נוסף בחייה, כשתעבור לגור בעיר תעשיתית בצפון המדינה, שם לא תהיה חלק ממעמד המעסיקים, אך תיחשב לגברת בעיני הפועלים. בחברה דתית, תחת כנפי הכנסיה האנגליקנית, אביה יתמלא ספקות באשר לכללי הכנסיה, ומרגרט תמצא עצמה בין מאמינים לכופרים. מרגרט נמצאת בין שני עולמות גם בהיבט הגיאוגרפי: לבה בדרום, בכפר הלסטון הפסטורלי, בחברת עובדי אדמה, אך פיזית היא חיה בצפון, בעיר מילטון, אפופת העשן והומת רעשי בתי החרושת.

קוי התפר האלה מאפשרים לאליזבת גאסקל, שכתבה את "צפון ודרום" ב-1854, לבחון תהליכים חברתיים באמצעות דמות מרכזית אחת, השפעתה על סביבתה והשפעת הסביבה עליה. ציר העלילה, אך בהחלט לא הנושא המרכזי שבה, הוא הרומן-לא-רומן בין מרגרט הייל ובין ג'ון תורנטון, תעשיין יהיר ונוקשה אותו היא פוגשת במילטון. בתחילת הספר נוצר הרושם שמדובר בספר בעל עלילה תקופתית שגרתית: נערה שעלתה לגדולה זמנית, שלמרות הסביבה הקלילה והרדודה שסביבה אינה נוהה אחר אהבהבים, אלא מתעלה מעל השטחיות שנגזרה על נשות התקופה ודבקה בערכיה. בהמשך היא דוחה הצעת נישואין מפתה, ומגעיה עם תורנטון נגועים בשמרנות, שבגינה נוצרות אי-הבנות רבות, שבתורן גורמות כאבי-לב, עד לסיום הצפוי (אם כי הדרך אליו אינה שגרתית). למעשה, סיפור האהבה הוא דבק המחבר יחדיו עלילות משנה חשובות לא פחות, וזרז להתפתחות השקפות ולשינוי עמדות.

שתי הדמויות המעניינות בספר הן אלה של ג'ון תורנטון ושל ניקולס היגנס, שניהם מייצגים מנקודות מבט שונות את אחד הנושאים המובילים בספר – התיעוש ויחסי מעסיקים ופועלים. תורנטון הוא בעל מטויה יהיר ומרוחק, שבעבורו הפועלים הם כוח עבודה, שיש לנצלו למיקסום רווחי העסק. היגנס הוא פועל, חבר איגוד, והרוח החיה בארגון שביתה במחאה על השכר ועל תנאי ההעסקה. כך מתבטא היגנס בראשית הדברים:

חשבתי, 'בסדר, בוא נראה מה יש לאנשים האלה להגיד ונראה מי מטומטם הם או אני'. לקחתי את הספר והתחלתי לדפדף בו, אבל שתהיה לי בריא, הוא התחיל שם עם הון ועבודה, ועבודה והון עד שהוא לגמרי הרדים אותי. לא הצלחתי בשום אופן להחליט מה זה מה, והוא דיבר עליהם כאילו הם יתרונות וחסרונות, ואני בכלל רציתי לדעת איפה הזכויות של הבני אדם, בלי קשר אם הם עשירים או עניים – רק בתור זה שהם בני אדם.

בהמשך, אחרי שהשביתה נשברת בעזרת פועלים אירים שהובאו למילטון כדי למלא את מקומם של השובתים, חלה התקרבות בין השניים, בתיווכה הבלתי-ישיר של מרגרט. תורנטון מתחיל להבין את חיוניות הקשר בינו ובין עובדיו, ואומר: קשר כזה הוא עצם נשמת החיים. יש לו תכניות כיצד ליצור קשר שכזה, והוא מבין כי התכנית לא תצליח אם לא תינשא בכוח אותו ענין משותף שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, גורם לאנשים למצוא את האמצעים ואת הדרכים לראות זה את זה ולהכיר את תכונותיו ואת אישיותו של זה, לרבות מזג הפכפך ועגות דיבור. זה לא מה שיפסיק את השביתות, אבל לפחות ימנע את הארס ואת השנאה הנלווים להן.

גאסקל נזהרת שלא לצבוע את גיבוריה בשחור-לבן. למעט מרגרט, שהיא דמות כמעט מושלמת, הפועלים אמנם סובלים, אך אינם טהורים, תורנטון, שהוא דמות חיובית, זוכה לביקורת בכל מה שקשור להתנהלותו מול עובדיו, אמו של תורנטון, שמעוררת אנטגוניזם בשל קשיחותה, מפגינה דבקות ראויה לחיקוי בערכי הצדק והמוסר, אמה של מרגרט, שמצטיירת תחילה כריקנית, מגלה אומץ כשהיא ניצבת בפני משבר קיומי. וכך כמעט כל הדמויות שבספר, למעט מספר דמויות שוליים סטראוטיפיות, כמו אידית, בת-דודתה של מרגרט, אשה-ילדה ריקנית, שתחומי הענין שלה מצטמצמים לבגדים ולמסיבות.

נוסף לרומן שבין מרגרט לתורנטון, ולדיון הנרחב בבעיות האנושיות הנלוות לתיעוש – דיון מעניין מתנהל בשאלת יחסו של האיגוד לפועלים בהשוואה ליחסם של המעסיקים כלפיהם – הספר נוגע גם בשאלות של אמונה ושל כפירה, ביחסים תוך-משפחתיים, בהפרדה החברתית בין גברים לנשים, ובהבדלי האופי שבין הצפוניים לדרומיים.

כמקובל בספרות התקופה, הרגשות מועצמים בהגזמה, הנשים מתעלפות בתדירות גבוהה, וסדר היום נקבע ברובו במסגרת המוגבלויות של אותם ימים. בין השורות גאסקל מלגלגת במרומז על כמה מן המוסכמות הללו, וההומור הדק השזור בטקסט תורם לחווית הקריאה. בראש כל פרק מצוטט קטע משיר או מיצירה ספרותית אחרת, ומעשיר את התוכן.

נהניתי לקרוא את הספר. דמויותיו חיות ומורכבות, הנושא המרכזי בו מעניין גם על רקע התקופה וגם משום שהוא רלוונטי בימינו בהדגשים שונים, ההתיחסות לנושא זה ולאחרים מעמיקה ומוארת מזויות ראיה שונות, והסגנון רוב הזמן מענג. בהחלט מומלץ.

North and South – Elizabeth Gaskell

מודן

2016 (1854)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

אבק אדום / מא ג'יאן

d790d791d7a7_d790d793d795d79d3

מא ג'יאן נולד ב-1953 בסין שתחת שליטתו של מאו דזה דונג. ילדותו ונערותו עברו בתקופת מהפכת התרבות, תקופה של דיכוי ושל טרור, שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמו ועל יצירתו. בבגרותו – כשהוא משורר, סופר, צייר וצלם – עבד בשרות התעמולה הסיני כצלם. כך הוא מתאר התרחשות אופיינית במהלך יום עבודה, כשנדרש לצלם במפעל פלדה:

ביקשתי מהאיש לעמוד בשבילי בפוזה מסוימת, והיושב-ראש מלמל, "אתה לא יכול להשתמש בו, הוא לא חבר מפלגה, ובחודש שעבר הוא ביקש חופשת מחלה". במקומו הוא הציג בפני שלושה פועלים לדוגמה, שאצלם אותם. עד שגמרתי אתם, הפנים שלהם היו מכוסים שלפוחיות מהניצוצות של הפלדה המותכת. כשעובדים בשביל המפלגה, צריך ללמוד לזייף את המציאות.

שלוש השנים המתוארות בספר מתרחשות בשנות השמונים בתקופתו של דנג שייאו-פנג, יורשו של מאו, שש שנים לאחר תום מהפכת התרבות. סין נחלצה מחשכת תקופת מאו, דנג שייאו-פינג הכריז על ליברליזציה ועל מודרניזציה בארבעה תחומים – חקלאות, תעשיה, מדע, טכנולוגיה – אך המפלגה עדיין שולטת בכל פרט בחייו של היחיד.

כשאחד האקטיביסטים, ויי ג'ינגשנג, אמר שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית – דמוקרטיה – הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר.

מא ג'יאן – מצד אחד סיני שנאלץ להיות ממושמע כדי לשרוד, מצד שני אקטיביסט מרדן שאורחות חייו לא נשאו חן בעיני המפלגה – מצא עצמו בגיל שלושים מופרד מבתו היחידה, גרוש מאשתו, מואשם ב"זיהום רוחני", ונרדף על ידי השלטונות בעקבות הלשנה (בהקשר זה יש לציין את כתיבתו הכנה של הסופר, כנות שמאירה את הלך הרוח של הסינים באותה תקופה: כשמתברר לו שחברתו בגדה בו, הוא כותב מכתב הלשנה, ובו הוא מנסה למנוע ממנה להשיג תפקיד שחשקה בו בנימוק ששכבה עם חוליגן. לא ברור אם המכתב אכן נשלח, אבל עצם הפניה להלשנה כאמצעי לנקמה בסכסוכים פרטיים אופיינית לתקופה). כשקצה נפשו של מא ג'יאן בחייו הדחוסים והמחניקים בבייג'ינג, עזב את עבודתו, זייף אישורי מסע, שבלעדיהם לא ניתן לנוע בסין, ונסע הרחק ככל שניתן אל ג'יאיוגואן שבמחוז גאנסו במערב, המקום בו מסתיימת החומה הגדולה.

לו היו אומרים לי לחזור עכשו לבייג'ין, הייתי מסתער היישר לתוך החומות האלה. מוטב לפצח את גולגולתי ולמות מאשר לחזור ולהירקב בעיר הטחובה ההיא.

במשך שלוש שנים נדד הסופר ברחבי סין. לפעמים התנהל ברגל, במדבר, ביערות, על הרים – מסעות מפרכים, תוך שהוא סובל מרעב, ישן על עצים, נופל לנהר סוער. לפעמים עצר בישובים, מציג מכתבי הפניה שכתבו מכרים שרכש לעצמו בדרך כדי לזכות באישור לינה או בעבודה מזדמנת. כדי לפרנס את עצמו עבד בעבודות מגוונות – נגר ספות, ספר, צייר מודעות, מארגן אירועי תרבות. הספר משלב תיאורי נוף עם סיפוריהם של הסינים בישובים נידחים, ברובם סיפורים של עליבות, של סביבה מרוטה, ישנה ומזוהמת, של מצוקה קשה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מוצא כי למרות הפתיחות היחסית של המשטר החדש, היחיד עדיין מעוך, עדיין חושש, עדיין מציג תמונות של מאו ומצטט מדבריו.

החיים כאן תלויים על בלימה, ולכן לומדים בני האדם להשתנות עם הרוח. בנים של אנשים שנרצחו בידי המפלגה עובדים בלשכה לבטחון הציבור. משפחות שנהרסו מידיו של מאו דזה דונג, תולות כרזות שלו על קירות בתיהן. כולם יודעים שההיסטוריה של סין משתנה באותה תכיפות שהנהר הצהוב מציף את גדותיו.

השלטונות לא הניחו למא ג'יאן גם במהלך מסעו. הוא שהה במעצר כשנאשם שהוא מרגל בורמזי. בעקבות הרצאה שנתן באחד הישובים כדי לממן את עצמו, הואשם ב"הפצת תעמולה ליברלית בין צעירים נוחים להתרשם". הוא נאלץ לתמרן, להמלט, להסוות את עצמו.

כשניסה להסביר את הסיבה ליציאה למסע, מעבר לסיבות המובנות שפורטו למעלה, כתב:

סין היא חור שחור, אני רוצה לצלול לתוכו. אני לא יודע לאן אני הולך, אני רק יודע שהייתי מוכרח לעזוב. כל מה שהייתי אני נושא איתי, כל מה שאהיה מחכה לי בדרך שלפני. אני רוצה לחשוב בעמידה, לחיות חיי נדודים. אף פעם לא אוכל לחיות יותר את חיי בחדר אחד.

תוך כדי הליכה, נוכח הקשיים, ונוכח העובדה שלא מצא תשובות לכל מה שמציק לו, כתב:

ככל שאני הולך יותר, אני פחות מבין למה. נהפכתי למכונת הליכה. כל עוד יש לי תרמיל על הגב, אני אלך, עד שאפול. הדרך תופסת שליטה, אני הולך בה כמו עיוור. איבדתי כל תחושת כיוון. למה בחרתי לחיות חיים כאלה?

מא ג'יאן, בודהיסט שחיפש מענה או הסבר לחייו הכאוטיים, שוטט במהלך מסעו גם בטיבט, כשהוא מגדיר את עצמו כצליין. דווקא שם לא מצא חיבור אל האמונה. עייף ומרוקן הוא מחליט לשוב לביתו.

סיירתי כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה מקומות זרים, נעשיתי זר לעצמי.

אחרי שובו לבייג'ינג, מא ג'יאן נעצר ונחקר, ולאחר שספרו הראשון נאסר לפרסום נמלט להונג-קונג. הוא שב לבייג'ינג לתמוך בסטודנטים בארועי טיינאנמן, ארועים שתיאר בספרו "תרדמת בייג'ינג". מאז 1997 הוא חי מחוץ לסין, ונאסר עליו לבקר בה. סין, למרות הליברליזציה היחסית והפתיחות לעולם, היא עדיין דיקטטורה הפוקחת עין על התנהלותם של תושביה, ומפעילה צנזורה מחמירה.

"אבק אדום" הוא ספר מסע מרתק, שופע תיאורי נוף ודברי הגות מעמיקים, פותח אשנב אל מרחביה של סין ואל אנשיה. מומלץ מאוד.

Red Dust – Ma Jian

עם עובד

2005 (2001)

תרגום מאנגלית: עידית שורר (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

לחצות אוקינוס / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd797d7a6d795d7aa_d790d795d7a7d799d799d7a0d795d7a12

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

המרוץ של פלאנגן / טום מקנב

960008

בשנת 1928 התקיים בארצות-הברית מרוץ מחוף לחוף. מאה תשעים ותשעה גברים יצאו מלוס-אנג'לס, חמישים וחמישה מתוכם הגיעו לניו-יורק, כ-5,500 ק"מ מנקודת הזינוק, לאחר שבמשך כשלושה חודשים רצו מרחק ממוצע של שני מרתונים ביום. הזוכה, אנדי פיין, שתמונתו מופיעה על כריכת הספר, גרף את הפרס הראשון בסך 25,000 דולר. שנה אחר-כך התקיים מרוץ נוסף בכיוון ההפוך. בשל המשבר הכלכלי הגדול חזרו בהם נותני החסויות מהבטחותיהם הפיננסיות, ולזוכים לא חולקו פרסים. הספר "המרוץ של פלאנגן" מתאר מרוץ דמיוני ממערב למזרח שהתקיים ב-1931, ושואב את השראתו מארועי המרוצים הללו.

טום מקנב, ספורטאי בעברו, כתב ספרים בנושאי ספורט. הספר מתאר את עולמם של הרצים למרחקים ארוכים, את ההכנות הגופניות המפרכות, ואת המצב המנטלי המאפשר מאמץ על. אבל זה אינו ספר ספורט הריצה בלבד. מקנב מתאר את החברה באותה תקופה, בעיקר באנגליה ובארצות- הברית, על רקע המצב הכלכלי המייאש. רבים מבין אלפיים המתייצבים על קו הזינוק היו מובטלים קשי יום, שביקשו להחלץ ממצבם, אם לא באמצעות הפרס הראשון, לפחות באמצעות פרסי הביניים שחילקו נותני חסויות לאורך המסלול. מקנב משלב בספר תופעות כמו המצוד אחר סוציאליסטים וקומוניסטים בראשות ג'יי אדגר הובר, הימורים קטלניים בחסות אל קפונה, מאבקים בין חובבנים למקצוענים בתחום הספורט, שחיתות שלטונית ובחישה פוליטית. במרוץ של פלאנגן, בניגוד למרוצים האמיתיים, השתתפו גם כארבעים נשים, אחת מהן הצליחה למשוך עד הסוף.

"המרוץ של פלאנגן" הוא ספר קצבי וסוחף. הוא מתאר לעומק כמה דמויות מפתח בין הרצים, ודי מהר הרגשתי חיבה כלפיהם, והתקשיתי לבחור את המתחרה המועדף: האם הפרס צריך להנתן למרטינס המכסיקני, שכפר שלם תולה בו את תקוותיו? או למקפייל, פועל מכרות פחם סקוטי מובטל? ואולי למורגן הטרגי, ששכל את אשתו, והוא מחפש דרך לפרנס את בנו התינוק? או שמא הראוי מכולם הוא דוק קול, גבר מזדקן שהריצה בדמו, והוא מעניק ידע ותמיכה למתחריו? ואולי כולם ראויים לכבוד ולהכרה, כולל זה שיגיע אחרון, כמו שכותב אחד העתונאים המלווים את התחרות: "כשתראו מחר רץ ותיק המתנהל לאטו במקום השבע מאות בלי שום סיכוי לזכות בכסף, זכרו שהוא נמנה עם יחידי סגולה. הוא נמנה עם העילית שחצתה את אמריקה ברגל. הוא הרץ של טראנס אמריקה. ותואר זה לבדו ראוי למלוא התשואות." מכיוון שהדמויות מתוארות בחיות רבה, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שמדובר בספר בדיוני, ושהזכיה העתידית לא תיפול בחלקו של אדם ממשי. זה לא הפריע לי להיות במתח לכל ארכו של הספר.

לצדם של המתחרים מככבות דמויות נוספות, מעניינות מאוד אף הן. פלאנגן היזם, שנלחם בעורמה וביושר להגשים את חזונו. וילארד, עוזרו המוכשר המסוגל להוציא את חלומותיו של פלאנגן מן הכח אל הפועל. לייבניץ העתונאי, שהתנגד למרוץ אך ככל שחלפו הימים והקילומטרים נכבש בקסמו. ועוד.

כוחו של מקנב גדול בתיאורים, הן בתאורי נוף, והן בתיאורי פעילות ואוירה. ירידים ססגוניים קמים לתחיה על הנייר, נופים משתנים ממדבר לוהט לפסגות הרים קפואות. חברויות נוצרות, קבוצות נקשרות, אופיים של המשתתפים מתגבש במקביל לגופם המתקשח.

מעולם לא רצתי – ובהכירי את מגבלותי אני יודעת שלעולם לא ארוץ – ולכן אני יכולה להעיד שהקורא אינו חייב להיות חובב ריצה כדי ליהנות מן הספר. הספר חוטא פה ושם בהוליוודיזם, אבל החטאים הקטנים האלה בטלים בששים, והסך הכל הוא סיפור אנושי מרגש וסוחף.

פרק ראשון

Flanagan’s Run – Tom McNab

ידיעות ספרים

2012 (1982)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כבוד / אליף שאפאק

977655

"כבוד" הוא סאגה משפחתית, הנפתחת בתורכיה – בכפר כורדי ובאיסטנבול – עוברת ללונדון, וגם לגרמניה ולאבו-דאבי – וחוזרת חלקית לכפר. הספר נפתח עם שחרורו מן הכלא של איסכנדר, שביצע רצח על רקע כבוד המשפחה, חוזר אחורה בזמן אל הזמנים והמקומות בהם נטועים שורשי המשפחה, ומסתיים בחשיפת סוד ששניים מילדי הנרצחת נצרו בליבם.

נושא הספר הוא מושג הכבוד, שבגינו נשים נידונות להיות רכוש הגברים שבחייהן – תחילה רכושו של האב, אחריו רכושו של בן הזוג שלא היתה להן הזכות לבחור בעצמן, ובהיעדרו של בן הזוג בניהן נוטלים את מקומו כראש המשפחה. לאשה תפקידים מוגדרים, ואושרה שלה אינו נלקח בחשבון. פֶּמבֶּה היא אשה שכזאת: בת לאם דכאונית, שילדה בנות בלבד, נישאה על פי החלטת אביה לצעיר זר שהיה מאוהב באחותה התאומה, נדדה בעקבותיו לאנגליה, ומצאה עצמה בודדה ועזובה כשבעלה המכור להימורים נטש אותה לטובת חשפנית. כשהעזה לפנות לעצמה בתוך שגרת חייה פינה קטנה של אושר, המשפחה נהרסה. גם ג'מילה, אחותה התאומה, היא אשה שכזאת: בצעירותה נחטפה למטרות סחיטה, ואם כי איש לא נגע בה, הפכה למוכתמת בעיני כל סובביה. כל אשה ואשה במשפחה המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת הזו: אחותן של התאומות, חמותה של פֶּמבֶּה, גיסתה. ומשום הלחץ החברתי ושטיפת המוח מינקות, האמהות מנחילות את התפיסה הזו לבנותיהן. אֶסמָה, בתה של פֶּמבֶּה, זו שכותבת את קורותיה של אמה, מספרת על יחס שונה שניתן לה ולשני הבנים של המשפחה, על הטפות מתמשכות ששמעה מאמה בנושאי צניעות ומעמדה של האשה.

הציר המרכזי של העלילה מתרחש על רקע מפגש התרבויות מזרח-מערב. אנגליה אמנם קלטה מהגרים רבים, אך אלה חוו לא אחת תופעות של גזענות ודחיה. בנוסף לכך, המעבר מן הכפר הנידח אל ליבה של אנגליה בהכרח חשף את המהגרים לערכים שונים, והחיכוך המתמיד בין האמונות ואורחות החיים המסורתיים לערכי המערב לא יכול היה שלא להשפיע על מבנה המשפחה ועל ההתנהלות של חבריה. התגובות נעו בין רצון להתערות כליל לנטיה להתבדל.

גם יחסי הורים-ילדים הם נושא מרכזי בספר – האהבה, החרדה, הטעויות. ועל רקע זה אליף שאפאק העמידה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן פֶּמבֶּה התמה, יוּנוּס בנה הצעיר השלם עם עצמו כבר כילד, ואיסכנדר הבכור המיוסר.

הספר לוקה, או מצטיין, בהעדר שיפוטיות. על רקע המסורת הנוקשה, דומה שכל אחד ואחד הוא קורבן, וכל אחד ואחד ראוי לגאולה ולחמלה. צרמה לי מעט הגישה הזו של "אין אשמים", אבל מכיוון שהספר נותן קול למתענים תחת עיוותי התפיסות המסורתיות הללו, אולי בכך דיינו. ואולי דווקא צדקה הסופרת בהרחבת היריעה מעבר לסבלן הישיר של הנשים אל הסבל המתפשט ומחלחל אל כל מי שסובב אותן, גם אם הוא נהנה מיתרונות מינו ומעמדו. כך או כך, זהו ספר חשוב וכתוב מצוין.

Honour – Elif Shafak

ספרית הפועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: עידית שורר