צפון ודרום / אליזבת גאסקל

983162

מרגרט הייל, גיבורת "צפון ודרום", ממוקמת על קו התפר של מספר מאפיינים חברתיים באנגליה במחצית המאה התשע-עשרה. בחברה מעמדית נוקשה היא אינה נמנית עם האצילים וגם לא עם דלי העם: בדפים הפותחים את הספר היא נפרדת מחייה בבית דודתה העשירה בלונדון, וחוזרת לגור עם אביה הכומר ועם אמה בכפר. במהרה יתרחש שינוי מהותי נוסף בחייה, כשתעבור לגור בעיר תעשיתית בצפון המדינה, שם לא תהיה חלק ממעמד המעסיקים, אך תיחשב לגברת בעיני הפועלים. בחברה דתית, תחת כנפי הכנסיה האנגליקנית, אביה יתמלא ספקות באשר לכללי הכנסיה, ומרגרט תמצא עצמה בין מאמינים לכופרים. מרגרט נמצאת בין שני עולמות גם בהיבט הגיאוגרפי: לבה בדרום, בכפר הלסטון הפסטורלי, בחברת עובדי אדמה, אך פיזית היא חיה בצפון, בעיר מילטון, אפופת העשן והומת רעשי בתי החרושת.

קוי התפר האלה מאפשרים לאליזבת גאסקל, שכתבה את "צפון ודרום" ב-1854, לבחון תהליכים חברתיים באמצעות דמות מרכזית אחת, השפעתה על סביבתה והשפעת הסביבה עליה. ציר העלילה, אך בהחלט לא הנושא המרכזי שבה, הוא הרומן-לא-רומן בין מרגרט הייל ובין ג'ון תורנטון, תעשיין יהיר ונוקשה אותו היא פוגשת במילטון. בתחילת הספר נוצר הרושם שמדובר בספר בעל עלילה תקופתית שגרתית: נערה שעלתה לגדולה זמנית, שלמרות הסביבה הקלילה והרדודה שסביבה אינה נוהה אחר אהבהבים, אלא מתעלה מעל השטחיות שנגזרה על נשות התקופה ודבקה בערכיה. בהמשך היא דוחה הצעת נישואין מפתה, ומגעיה עם תורנטון נגועים בשמרנות, שבגינה נוצרות אי-הבנות רבות, שבתורן גורמות כאבי-לב, עד לסיום הצפוי (אם כי הדרך אליו אינה שגרתית). למעשה, סיפור האהבה הוא דבק המחבר יחדיו עלילות משנה חשובות לא פחות, וזרז להתפתחות השקפות ולשינוי עמדות.

שתי הדמויות המעניינות בספר הן אלה של ג'ון תורנטון ושל ניקולס היגנס, שניהם מייצגים מנקודות מבט שונות את אחד הנושאים המובילים בספר – התיעוש ויחסי מעסיקים ופועלים. תורנטון הוא בעל מטויה יהיר ומרוחק, שבעבורו הפועלים הם כוח עבודה, שיש לנצלו למיקסום רווחי העסק. היגנס הוא פועל, חבר איגוד, והרוח החיה בארגון שביתה במחאה על השכר ועל תנאי ההעסקה. כך מתבטא היגנס בראשית הדברים:

חשבתי, 'בסדר, בוא נראה מה יש לאנשים האלה להגיד ונראה מי מטומטם הם או אני'. לקחתי את הספר והתחלתי לדפדף בו, אבל שתהיה לי בריא, הוא התחיל שם עם הון ועבודה, ועבודה והון עד שהוא לגמרי הרדים אותי. לא הצלחתי בשום אופן להחליט מה זה מה, והוא דיבר עליהם כאילו הם יתרונות וחסרונות, ואני בכלל רציתי לדעת איפה הזכויות של הבני אדם, בלי קשר אם הם עשירים או עניים – רק בתור זה שהם בני אדם.

בהמשך, אחרי שהשביתה נשברת בעזרת פועלים אירים שהובאו למילטון כדי למלא את מקומם של השובתים, חלה התקרבות בין השניים, בתיווכה הבלתי-ישיר של מרגרט. תורנטון מתחיל להבין את חיוניות הקשר בינו ובין עובדיו, ואומר: קשר כזה הוא עצם נשמת החיים. יש לו תכניות כיצד ליצור קשר שכזה, והוא מבין כי התכנית לא תצליח אם לא תינשא בכוח אותו ענין משותף שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, גורם לאנשים למצוא את האמצעים ואת הדרכים לראות זה את זה ולהכיר את תכונותיו ואת אישיותו של זה, לרבות מזג הפכפך ועגות דיבור. זה לא מה שיפסיק את השביתות, אבל לפחות ימנע את הארס ואת השנאה הנלווים להן.

גאסקל נזהרת שלא לצבוע את גיבוריה בשחור-לבן. למעט מרגרט, שהיא דמות כמעט מושלמת, הפועלים אמנם סובלים, אך אינם טהורים, תורנטון, שהוא דמות חיובית, זוכה לביקורת בכל מה שקשור להתנהלותו מול עובדיו, אמו של תורנטון, שמעוררת אנטגוניזם בשל קשיחותה, מפגינה דבקות ראויה לחיקוי בערכי הצדק והמוסר, אמה של מרגרט, שמצטיירת תחילה כריקנית, מגלה אומץ כשהיא ניצבת בפני משבר קיומי. וכך כמעט כל הדמויות שבספר, למעט מספר דמויות שוליים סטראוטיפיות, כמו אידית, בת-דודתה של מרגרט, אשה-ילדה ריקנית, שתחומי הענין שלה מצטמצמים לבגדים ולמסיבות.

נוסף לרומן שבין מרגרט לתורנטון, ולדיון הנרחב בבעיות האנושיות הנלוות לתיעוש – דיון מעניין מתנהל בשאלת יחסו של האיגוד לפועלים בהשוואה ליחסם של המעסיקים כלפיהם – הספר נוגע גם בשאלות של אמונה ושל כפירה, ביחסים תוך-משפחתיים, בהפרדה החברתית בין גברים לנשים, ובהבדלי האופי שבין הצפוניים לדרומיים.

כמקובל בספרות התקופה, הרגשות מועצמים בהגזמה, הנשים מתעלפות בתדירות גבוהה, וסדר היום נקבע ברובו במסגרת המוגבלויות של אותם ימים. בין השורות גאסקל מלגלגת במרומז על כמה מן המוסכמות הללו, וההומור הדק השזור בטקסט תורם לחווית הקריאה. בראש כל פרק מצוטט קטע משיר או מיצירה ספרותית אחרת, ומעשיר את התוכן.

נהניתי לקרוא את הספר. דמויותיו חיות ומורכבות, הנושא המרכזי בו מעניין גם על רקע התקופה וגם משום שהוא רלוונטי בימינו בהדגשים שונים, ההתיחסות לנושא זה ולאחרים מעמיקה ומוארת מזויות ראיה שונות, והסגנון רוב הזמן מענג. בהחלט מומלץ.

North and South – Elizabeth Gaskell

מודן

2016 (1854)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מודעות פרסומת

אבק אדום / מא ג'יאן

d790d791d7a7_d790d793d795d79d3

מא ג'יאן נולד ב-1953 בסין שתחת שליטתו של מאו דזה דונג. ילדותו ונערותו עברו בתקופת מהפכת התרבות, תקופה של דיכוי ושל טרור, שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמו ועל יצירתו. בבגרותו – כשהוא משורר, סופר, צייר וצלם – עבד בשרות התעמולה הסיני כצלם. כך הוא מתאר התרחשות אופיינית במהלך יום עבודה, כשנדרש לצלם במפעל פלדה:

ביקשתי מהאיש לעמוד בשבילי בפוזה מסוימת, והיושב-ראש מלמל, "אתה לא יכול להשתמש בו, הוא לא חבר מפלגה, ובחודש שעבר הוא ביקש חופשת מחלה". במקומו הוא הציג בפני שלושה פועלים לדוגמה, שאצלם אותם. עד שגמרתי אתם, הפנים שלהם היו מכוסים שלפוחיות מהניצוצות של הפלדה המותכת. כשעובדים בשביל המפלגה, צריך ללמוד לזייף את המציאות.

שלוש השנים המתוארות בספר מתרחשות בשנות השמונים בתקופתו של דנג שייאו-פנג, יורשו של מאו, שש שנים לאחר תום מהפכת התרבות. סין נחלצה מחשכת תקופת מאו, דנג שייאו-פינג הכריז על ליברליזציה ועל מודרניזציה בארבעה תחומים – חקלאות, תעשיה, מדע, טכנולוגיה – אך המפלגה עדיין שולטת בכל פרט בחייו של היחיד.

כשאחד האקטיביסטים, ויי ג'ינגשנג, אמר שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית – דמוקרטיה – הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר.

מא ג'יאן – מצד אחד סיני שנאלץ להיות ממושמע כדי לשרוד, מצד שני אקטיביסט מרדן שאורחות חייו לא נשאו חן בעיני המפלגה – מצא עצמו בגיל שלושים מופרד מבתו היחידה, גרוש מאשתו, מואשם ב"זיהום רוחני", ונרדף על ידי השלטונות בעקבות הלשנה (בהקשר זה יש לציין את כתיבתו הכנה של הסופר, כנות שמאירה את הלך הרוח של הסינים באותה תקופה: כשמתברר לו שחברתו בגדה בו, הוא כותב מכתב הלשנה, ובו הוא מנסה למנוע ממנה להשיג תפקיד שחשקה בו בנימוק ששכבה עם חוליגן. לא ברור אם המכתב אכן נשלח, אבל עצם הפניה להלשנה כאמצעי לנקמה בסכסוכים פרטיים אופיינית לתקופה). כשקצה נפשו של מא ג'יאן בחייו הדחוסים והמחניקים בבייג'ינג, עזב את עבודתו, זייף אישורי מסע, שבלעדיהם לא ניתן לנוע בסין, ונסע הרחק ככל שניתן אל ג'יאיוגואן שבמחוז גאנסו במערב, המקום בו מסתיימת החומה הגדולה.

לו היו אומרים לי לחזור עכשו לבייג'ין, הייתי מסתער היישר לתוך החומות האלה. מוטב לפצח את גולגולתי ולמות מאשר לחזור ולהירקב בעיר הטחובה ההיא.

במשך שלוש שנים נדד הסופר ברחבי סין. לפעמים התנהל ברגל, במדבר, ביערות, על הרים – מסעות מפרכים, תוך שהוא סובל מרעב, ישן על עצים, נופל לנהר סוער. לפעמים עצר בישובים, מציג מכתבי הפניה שכתבו מכרים שרכש לעצמו בדרך כדי לזכות באישור לינה או בעבודה מזדמנת. כדי לפרנס את עצמו עבד בעבודות מגוונות – נגר ספות, ספר, צייר מודעות, מארגן אירועי תרבות. הספר משלב תיאורי נוף עם סיפוריהם של הסינים בישובים נידחים, ברובם סיפורים של עליבות, של סביבה מרוטה, ישנה ומזוהמת, של מצוקה קשה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מוצא כי למרות הפתיחות היחסית של המשטר החדש, היחיד עדיין מעוך, עדיין חושש, עדיין מציג תמונות של מאו ומצטט מדבריו.

החיים כאן תלויים על בלימה, ולכן לומדים בני האדם להשתנות עם הרוח. בנים של אנשים שנרצחו בידי המפלגה עובדים בלשכה לבטחון הציבור. משפחות שנהרסו מידיו של מאו דזה דונג, תולות כרזות שלו על קירות בתיהן. כולם יודעים שההיסטוריה של סין משתנה באותה תכיפות שהנהר הצהוב מציף את גדותיו.

השלטונות לא הניחו למא ג'יאן גם במהלך מסעו. הוא שהה במעצר כשנאשם שהוא מרגל בורמזי. בעקבות הרצאה שנתן באחד הישובים כדי לממן את עצמו, הואשם ב"הפצת תעמולה ליברלית בין צעירים נוחים להתרשם". הוא נאלץ לתמרן, להמלט, להסוות את עצמו.

כשניסה להסביר את הסיבה ליציאה למסע, מעבר לסיבות המובנות שפורטו למעלה, כתב:

סין היא חור שחור, אני רוצה לצלול לתוכו. אני לא יודע לאן אני הולך, אני רק יודע שהייתי מוכרח לעזוב. כל מה שהייתי אני נושא איתי, כל מה שאהיה מחכה לי בדרך שלפני. אני רוצה לחשוב בעמידה, לחיות חיי נדודים. אף פעם לא אוכל לחיות יותר את חיי בחדר אחד.

תוך כדי הליכה, נוכח הקשיים, ונוכח העובדה שלא מצא תשובות לכל מה שמציק לו, כתב:

ככל שאני הולך יותר, אני פחות מבין למה. נהפכתי למכונת הליכה. כל עוד יש לי תרמיל על הגב, אני אלך, עד שאפול. הדרך תופסת שליטה, אני הולך בה כמו עיוור. איבדתי כל תחושת כיוון. למה בחרתי לחיות חיים כאלה?

מא ג'יאן, בודהיסט שחיפש מענה או הסבר לחייו הכאוטיים, שוטט במהלך מסעו גם בטיבט, כשהוא מגדיר את עצמו כצליין. דווקא שם לא מצא חיבור אל האמונה. עייף ומרוקן הוא מחליט לשוב לביתו.

סיירתי כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה מקומות זרים, נעשיתי זר לעצמי.

אחרי שובו לבייג'ינג, מא ג'יאן נעצר ונחקר, ולאחר שספרו הראשון נאסר לפרסום נמלט להונג-קונג. הוא שב לבייג'ינג לתמוך בסטודנטים בארועי טיינאנמן, ארועים שתיאר בספרו "תרדמת בייג'ינג". מאז 1997 הוא חי מחוץ לסין, ונאסר עליו לבקר בה. סין, למרות הליברליזציה היחסית והפתיחות לעולם, היא עדיין דיקטטורה הפוקחת עין על התנהלותם של תושביה, ומפעילה צנזורה מחמירה.

"אבק אדום" הוא ספר מסע מרתק, שופע תיאורי נוף ודברי הגות מעמיקים, פותח אשנב אל מרחביה של סין ואל אנשיה. מומלץ מאוד.

Red Dust – Ma Jian

עם עובד

2005 (2001)

תרגום מאנגלית: עידית שורר (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

לחצות אוקינוס / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd797d7a6d795d7aa_d790d795d7a7d799d799d7a0d795d7a12

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

המרוץ של פלאנגן / טום מקנב

960008

בשנת 1928 התקיים בארצות-הברית מרוץ מחוף לחוף. מאה תשעים ותשעה גברים יצאו מלוס-אנג'לס, חמישים וחמישה מתוכם הגיעו לניו-יורק, כ-5,500 ק"מ מנקודת הזינוק, לאחר שבמשך כשלושה חודשים רצו מרחק ממוצע של שני מרתונים ביום. הזוכה, אנדי פיין, שתמונתו מופיעה על כריכת הספר, גרף את הפרס הראשון בסך 25,000 דולר. שנה אחר-כך התקיים מרוץ נוסף בכיוון ההפוך. בשל המשבר הכלכלי הגדול חזרו בהם נותני החסויות מהבטחותיהם הפיננסיות, ולזוכים לא חולקו פרסים. הספר "המרוץ של פלאנגן" מתאר מרוץ דמיוני ממערב למזרח שהתקיים ב-1931, ושואב את השראתו מארועי המרוצים הללו.

טום מקנב, ספורטאי בעברו, כתב ספרים בנושאי ספורט. הספר מתאר את עולמם של הרצים למרחקים ארוכים, את ההכנות הגופניות המפרכות, ואת המצב המנטלי המאפשר מאמץ על. אבל זה אינו ספר ספורט הריצה בלבד. מקנב מתאר את החברה באותה תקופה, בעיקר באנגליה ובארצות- הברית, על רקע המצב הכלכלי המייאש. רבים מבין אלפיים המתייצבים על קו הזינוק היו מובטלים קשי יום, שביקשו להחלץ ממצבם, אם לא באמצעות הפרס הראשון, לפחות באמצעות פרסי הביניים שחילקו נותני חסויות לאורך המסלול. מקנב משלב בספר תופעות כמו המצוד אחר סוציאליסטים וקומוניסטים בראשות ג'יי אדגר הובר, הימורים קטלניים בחסות אל קפונה, מאבקים בין חובבנים למקצוענים בתחום הספורט, שחיתות שלטונית ובחישה פוליטית. במרוץ של פלאנגן, בניגוד למרוצים האמיתיים, השתתפו גם כארבעים נשים, אחת מהן הצליחה למשוך עד הסוף.

"המרוץ של פלאנגן" הוא ספר קצבי וסוחף. הוא מתאר לעומק כמה דמויות מפתח בין הרצים, ודי מהר הרגשתי חיבה כלפיהם, והתקשיתי לבחור את המתחרה המועדף: האם הפרס צריך להנתן למרטינס המכסיקני, שכפר שלם תולה בו את תקוותיו? או למקפייל, פועל מכרות פחם סקוטי מובטל? ואולי למורגן הטרגי, ששכל את אשתו, והוא מחפש דרך לפרנס את בנו התינוק? או שמא הראוי מכולם הוא דוק קול, גבר מזדקן שהריצה בדמו, והוא מעניק ידע ותמיכה למתחריו? ואולי כולם ראויים לכבוד ולהכרה, כולל זה שיגיע אחרון, כמו שכותב אחד העתונאים המלווים את התחרות: "כשתראו מחר רץ ותיק המתנהל לאטו במקום השבע מאות בלי שום סיכוי לזכות בכסף, זכרו שהוא נמנה עם יחידי סגולה. הוא נמנה עם העילית שחצתה את אמריקה ברגל. הוא הרץ של טראנס אמריקה. ותואר זה לבדו ראוי למלוא התשואות." מכיוון שהדמויות מתוארות בחיות רבה, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שמדובר בספר בדיוני, ושהזכיה העתידית לא תיפול בחלקו של אדם ממשי. זה לא הפריע לי להיות במתח לכל ארכו של הספר.

לצדם של המתחרים מככבות דמויות נוספות, מעניינות מאוד אף הן. פלאנגן היזם, שנלחם בעורמה וביושר להגשים את חזונו. וילארד, עוזרו המוכשר המסוגל להוציא את חלומותיו של פלאנגן מן הכח אל הפועל. לייבניץ העתונאי, שהתנגד למרוץ אך ככל שחלפו הימים והקילומטרים נכבש בקסמו. ועוד.

כוחו של מקנב גדול בתיאורים, הן בתאורי נוף, והן בתיאורי פעילות ואוירה. ירידים ססגוניים קמים לתחיה על הנייר, נופים משתנים ממדבר לוהט לפסגות הרים קפואות. חברויות נוצרות, קבוצות נקשרות, אופיים של המשתתפים מתגבש במקביל לגופם המתקשח.

מעולם לא רצתי – ובהכירי את מגבלותי אני יודעת שלעולם לא ארוץ – ולכן אני יכולה להעיד שהקורא אינו חייב להיות חובב ריצה כדי ליהנות מן הספר. הספר חוטא פה ושם בהוליוודיזם, אבל החטאים הקטנים האלה בטלים בששים, והסך הכל הוא סיפור אנושי מרגש וסוחף.

פרק ראשון

Flanagan’s Run – Tom McNab

ידיעות ספרים

2012 (1982)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כבוד / אליף שאפאק

977655

"כבוד" הוא סאגה משפחתית, הנפתחת בתורכיה – בכפר כורדי ובאיסטנבול – עוברת ללונדון, וגם לגרמניה ולאבו-דאבי – וחוזרת חלקית לכפר. הספר נפתח עם שחרורו מן הכלא של איסכנדר, שביצע רצח על רקע כבוד המשפחה, חוזר אחורה בזמן אל הזמנים והמקומות בהם נטועים שורשי המשפחה, ומסתיים בחשיפת סוד ששניים מילדי הנרצחת נצרו בליבם.

נושא הספר הוא מושג הכבוד, שבגינו נשים נידונות להיות רכוש הגברים שבחייהן – תחילה רכושו של האב, אחריו רכושו של בן הזוג שלא היתה להן הזכות לבחור בעצמן, ובהיעדרו של בן הזוג בניהן נוטלים את מקומו כראש המשפחה. לאשה תפקידים מוגדרים, ואושרה שלה אינו נלקח בחשבון. פֶּמבֶּה היא אשה שכזאת: בת לאם דכאונית, שילדה בנות בלבד, נישאה על פי החלטת אביה לצעיר זר שהיה מאוהב באחותה התאומה, נדדה בעקבותיו לאנגליה, ומצאה עצמה בודדה ועזובה כשבעלה המכור להימורים נטש אותה לטובת חשפנית. כשהעזה לפנות לעצמה בתוך שגרת חייה פינה קטנה של אושר, המשפחה נהרסה. גם ג'מילה, אחותה התאומה, היא אשה שכזאת: בצעירותה נחטפה למטרות סחיטה, ואם כי איש לא נגע בה, הפכה למוכתמת בעיני כל סובביה. כל אשה ואשה במשפחה המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת הזו: אחותן של התאומות, חמותה של פֶּמבֶּה, גיסתה. ומשום הלחץ החברתי ושטיפת המוח מינקות, האמהות מנחילות את התפיסה הזו לבנותיהן. אֶסמָה, בתה של פֶּמבֶּה, זו שכותבת את קורותיה של אמה, מספרת על יחס שונה שניתן לה ולשני הבנים של המשפחה, על הטפות מתמשכות ששמעה מאמה בנושאי צניעות ומעמדה של האשה.

הציר המרכזי של העלילה מתרחש על רקע מפגש התרבויות מזרח-מערב. אנגליה אמנם קלטה מהגרים רבים, אך אלה חוו לא אחת תופעות של גזענות ודחיה. בנוסף לכך, המעבר מן הכפר הנידח אל ליבה של אנגליה בהכרח חשף את המהגרים לערכים שונים, והחיכוך המתמיד בין האמונות ואורחות החיים המסורתיים לערכי המערב לא יכול היה שלא להשפיע על מבנה המשפחה ועל ההתנהלות של חבריה. התגובות נעו בין רצון להתערות כליל לנטיה להתבדל.

גם יחסי הורים-ילדים הם נושא מרכזי בספר – האהבה, החרדה, הטעויות. ועל רקע זה אליף שאפאק העמידה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן פֶּמבֶּה התמה, יוּנוּס בנה הצעיר השלם עם עצמו כבר כילד, ואיסכנדר הבכור המיוסר.

הספר לוקה, או מצטיין, בהעדר שיפוטיות. על רקע המסורת הנוקשה, דומה שכל אחד ואחד הוא קורבן, וכל אחד ואחד ראוי לגאולה ולחמלה. צרמה לי מעט הגישה הזו של "אין אשמים", אבל מכיוון שהספר נותן קול למתענים תחת עיוותי התפיסות המסורתיות הללו, אולי בכך דיינו. ואולי דווקא צדקה הסופרת בהרחבת היריעה מעבר לסבלן הישיר של הנשים אל הסבל המתפשט ומחלחל אל כל מי שסובב אותן, גם אם הוא נהנה מיתרונות מינו ומעמדו. כך או כך, זהו ספר חשוב וכתוב מצוין.

Honour – Elif Shafak

ספרית הפועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מאו – הסיפור הבלתי נודע / רונג צ`אנג וג`ון הלידיי

0704014

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ`אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ`אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

 

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר