רחוב מזרח מערב / פיליפ סנדס

994152

כותרת משנה: על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות

פיליפ סנדס הוא משפטן שהתמחותו היא משפט בינלאומי, ובמסגרת עיסוקו שימש כעורך-דין וכיועץ במשפטים מתוקשרים שנדונו בבתי הדין הבינלאומיים. סנדס הוא גם צאצא ליהודי גליציה, שרובם נספו בשואה. בספרו – המרשים מאוד – "רחוב מזרח מערב", הוא מציג, כפי שמעידה כותרת המשנה, את היווצרותם של המונחים המשפטיים "ג'נוסייד" ו"פשעים נגד האנושות", וכורך את הפן העיוני בפן האישי של משפחתו ושל שלוש דמויות ראשיות נוספות – הרש לאוטרפכט, משפטן בריטי שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, רפאל למקין, משפטן אמריקאי שטבע את המונח "ג'נוסייד", והנס פרנק, מושל פולין מטעם הרייך השלישי.

חייהם של גיבורי הספר השיקו בנקודות רבות. ליאון בוכהולץ, סבו של סנדס, נולד בלבוב (למברג בפי הגרמנים), עיר שעברה ידים לעתים תכופות בין רוסיה, גרמניה, פולין ואוקראינה. הרש לאוטרפכט נולד בז'ולקייב, עיר סמוכה ללבוב, ומשפחתו התגוררה באותו הרחוב בו התגוררה גם משפחתו הענפה של ליאון. רפאל למקין למד משפטים בלבוב, אצל אותם המורים שלימדו את לאוטרפכט. שלושת הגברים עזבו את אירופה לפני פרוץ המלחמה, ונותרו שרידים כמעט יחידים של משפחותיהם. חייהם של כולם הושפעו, אין צורך לומר, משלטון האימים שהנהיג פרנק: "סבתי, מלכה פלשנר, שגרה בז'ולקייב ברחוב שגרו בו הלאוטרפכטים, מתה בטרבלינקה ברחוב שמתו בו הלמקינים".

סנדס מספר תחילה את סיפוריהם של ארבעת הגברים, כל אחד בנפרד, ומוביל את הספר אל שיאו במשפט נירנברג. בפן העיוני-משפטי הוא מתאר כיצד התפתחו תפיסותיהם המנוגדות של שני המשפטנים – לאוטרפכט ולמקין – תפיסות שאולי לקורא הבלתי מקצועי תישמענה כמו דקדוקי עניות, אך לאנשי המשפט הן מהותיות. איך יכול המשפט למנוע הרג המוני? הגן על הפרט, אומר לאוטרפכט. הגן על הקבוצה, אומר למקין. לתפיסתו של לאוטרפכט הפרט הוא ה"יחידה הבסיסית של המשפט כולו", ואילו ה"ג'נוסייד" רק מעצים את הקבוצתיות העוינת. למקין סבר שיש להגדיר כפשע נסיון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת. נסיונותיו העיקשים לכלול את הג'נוסייד בכתב האישום בנירנברג כשלו, אך בשנים שאחר-כך אומצו גישותיהם של השניים והפכו לחוק בינלאומי. שני המשפטנים נטלו חלק במשפט נירנברג – לאוטרפכט בפועל ולמקין מבחוץ – בעודם שרויים באפלה באשר לגורל בני משפחותיהם בגליציה. את הבשורות הרעות קיבלו, כל אחד בנפרד, במרוצת הזמן.

הפן העיוני מרתק, אך מה שעושה את הספר ל"הישג בלתי רגיל" ול"ממואר יוצא דופן", כמצוטט על דש הספר מתוך ביקורות שנכתבו אודותיו, הוא הפן האישי, ויותר מזה – המחויבות וההתלהבות של סנדס להביא בפני הקוראים סיפור מפורט ומושלם. הוא יצא בעקבות מקורות מידע גלויים ונסתרים, נאחז בקצות חוט, ולא הותיר פרט, מרכזי או שולי, ללא חקירה מקיפה. ביוגרפיה גרידא לא סיפקה אותו, והוא שאף לראות הכל, לשמוע הכל, להבין הכל. כל פירור מידע היה בעיניו שווה עיון. התרגשותו מביקורים במקומות בהם אירעו האירועים אחריהם התחקה דברה מאוד ללבי (המקום הראשון שהלכתי לראות בוינה היה ארמון אפרוסי, בו התגוררה המשפחה המתוארת ב"הארנבת עם עיני הענבר"). הוא מצא קרובים רחוקים, נבר בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לציר המרכזי של יצירתו, הציג גיבורי משנה, דן בנושאי משנה, וכל אלה יחד מצטרפים לספר רב עוצמה.

אזכיר כאן כמה אפיזודות מרטיטות, מעטות מתוך רבות שכמותן.

בין ניירותיו של ליאון, סבו של סנדס, נמצא אחר מותו פתק ועליו שם, מיס א.מ. טילני, וכתובת בנוריץ'. ליאון סירב כל חייו לדבר על עברו, והעובדה ששמר את הפתק הזה רמזה על חשיבותו. מחקר חובק עולם חשף את זהותה של אלזי מוד טילני, מסיונרית שהאמינה ביחודו של העם היהודי, וניסתה לקרב יהודים לישו. בשנות השואה, ללא קשר לעבודתה המסיונרית, פעלה לסייע ליהודים הנרדפים. ביולי 1939 הצילה את רות בוכהולץ בת השנה, אמו של סנדס, אותה העבירה מידיה של אמה ריטה בוינה לידיו של אביה ליאון שכבר עזב לפריז (דודניתה של רות היתה אמורה להצטרף אליה, אך אמה, אחותו של ליאון, התקשתה ברגע האחרון להפרד ממנה. האם והבת נספו שנתים אחר-כך). שנים אחר כך, כשהיתה אלזי עצמה כלואה בידי הגרמנים, הסתירה אסיר יהודי. סנדס העביר את תוצאות מחקרו ליד ושם, ומיס טילני הוכרה כחסידת אומות עולם.

הנס פרנק, בצעד מתגרה, קבע את מקום מושבו יחד עם אשתו וילדיו במקום בו התגוררו מלכי פולין. כשהתלקחה מחדש אהבתו לצעירה שנאלץ לזנוח במצוות משפחתו, ביקש להתגרש. אשתו סירבה לוותר על חייה הטובים, ואף שלחה להיטלר תמונה שלה עם ילדיה כדי שילחץ על בעלה. על מנת לשכנע את אשתו הסרבנית, סיפר לה פרנק על הפתרון הסופי, על מעורבותו בפעולות פליליות, ב"דברים זוועתיים ביותר", והציע לה לטובתה להתרחק ממנו כדי להגן על עצמה (מקור המידע ביומן שכתבה). הפתרון הסופי כמפתח לאושר אישי – אין גבול לציניות. בריגיטה הוסיפה לסרב, והשניים נותרו נשואים עד הוצאתו להורג. בנו של פרנק, ניקלאס, שהיה בן שש בסיום המלחמה, האמין שאמו, שהיתה לה שליטה רבה בבעלה, יכלה לגרום לו לעזוב את פולין ולחדול מפעילותו. סיפורו של ניקלאס, שאינו מתכחש לאשמתם של הוריו, מרתק. לצדו מספר סנדס על הורסט פון וכטר, בנו של מושל גליציה אוטו וכטר, שמתייחס למורשתו באופן שונה. הוא אינו מצדיק את מעשיו של אביו, אבל מחפש בכוח את הצד החיובי בהתנהלותו, מסרב לחלוטין לקבל את האפשרות שפשע (המפגש עם שני הבנים מתועד בסרט What Our Fathers Did).

בישראל מצא סנדס את הרטה, אחת מאחייניותיו של ליאון שנשלחו לארץ ב-1938. בנה סיפר לסנדס שאמו, כעת בת תשעים ושתיים, מסרבת לדבר על זכרונותיה, אולי אינה זוכרת. היא הסכימה להפגש עם סנדס, והשניים ישבו יחדיו, דפדפו באלבומי תמונות, שוחחו מעט, עוררו זכרונות. התברר שאינה יודעת מה עלה בגורלם של הוריה, גוסטה ומקס. היא ידעה שמתו, אבל לא איך או מתי. סנדס סיפר לה על קורותיהם, ונזכרתי שקראתי על הפרשה, פרשת קלאדובו-שאבאץ, בספר "שני נסיכים ומלכה". כשסיים לספר אמרה לו: "אני רוצה שתדע שלא נכון ששכחתי הכל. פשוט החלטתי לפני הרבה זמן שזאת תקופה שאני לא רוצה לזכור. לא שכחתי. בחרתי לא לזכור".

בשל קוצר היריעה, ומשום שפיליפ סנדס כותב טוב יותר ממני, אסתפק בשלוש אפיזודות ובהמלצה לקרוא את הספר.

סנדס צירף לספר תמונות רבות, של האנשים עליהם הוא מספר, של המקומות בהם התרחשו הארועים, וגם תמונות הממחישות את המחקר המעמיק שערך. כך, לדוגמא, לא הסתפק בטקסט של נאום הסיכום של התובע הבריטי בנירנברג, נאום שנכתב ברובו על ידי הרש לאוטרפכט, אלא קיבל מבנו של המשפטן את הטיוטה המקורית, שבחלקה האחרון – שצילומו מצורף לספר – הרשה לעצמו לחרוג מן היובש המשפטי אל רגש אישי (חלק זה הושמט מן הנאום הסופי). גם צילום דף, עליו שרבט רפאל למקין את המונח ג'נוסייד, כותב ומוחק ושוקל אלטרנטיבות, מצוי בספר. התמונות ממחישות את העלילה, מעניקות פנים לאנשים שהיו ואינם, ותורמות לאיכותו של הספר ולמיוחדותו.

"רחוב מזרח מערב" הוא יצירה עוצרת נשימה, מלאכת מחשבת של עיון משולב בביוגרפיה, כתוב בכשרון ובהתמסרות, ומאוד מאוד מומלץ.

East West Street – Philippe Sands

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

מודעות פרסומת

וילסון ראש כרוב / מארק טוויין

34780

דוסונ'ס לנדינג היא עיירה קטנה במיזורי סמוך לנהר המיסיסיפי. תושביה המעטים מעורבים איש בחיי רעהו, והחיים החברתיים רוחשים אגודות בנות שני חברים ומפלגות זערוריות, דעות קדומות וסטיגמות. מי שהוכתר כאזרח מספר אחת יישאר כזה עד מותו, וכמוהו גם מי שהוכתר כשוטה. ה"שוטה" בסיפור זה הוא וילסון, משפטן שבא להשתקע במקום ולעסוק במקצועו. ביומו הראשון בעיירה סיפר בדיחה בלתי מוצלחת, שנתפסה על ידי שומעיו כאמירה טפשית שנאמרה ברצינות. בו ברגע הוענק לו התואר "ראש כרוב", ונסתם הגולל על סיכויו לזכות באמון ובהערכה. בלית ברירה עוסק וילסון בהנהלת חשבונות, ומטפח את אוסף טביעות האצבעות של תושבי המקום. בזמנו הפנוי הוא יוצר לוח שנה, שבו מוצמדת אמרת כנף לכל יום. האמרות האלה מופיעות בראשו של כל אחד מפרקי הספר, קשורות לתכניו, ורובן ציניות כדוגמת זו: "אם אתה אוסף כלב מורעב ועושה אותו בר-מזל, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל העיקרי בין כלב לאדם".

למרות שהספר נקרא על שמו של וילסון, הדמות הראשית בו היא של טום/צ'יימברס. טום וצ'יימברס נולדו באותו יום בשנת 1830. הראשון הוא בנו של אדון דריסקול, מראשי העיירה, השני בנה של רוקסנה, שפחת הבית. רוקסי נראית לבנה לגמרי, אך מכיוון שבורידיה זורם דם שהוא 1/16 שחור, היא נחשבת שחורה, רכושו של אדונה הלבן. אמו של טום מתה שבוע לאחר הלידה, אביו טרוד בענייניו, ורוקסנה מגדלת את שני הילדים, הראשון לבוש בגדי לבן מהודרים וזוכה לפינוקים, השני לבוש בגדים דלים ונדון לשרת. החשש הגדול ביותר של עבדי הבית הוא להמכר "במורד הנהר" לבעלי מטעים מתעללים, ורוקסנה נחושה למנוע מבנה גורל שכזה. היא מלבישה את טום בבגדיו של צ'יימברס ואת צ'יימברס בבגדיו של טום, מתרגלת לפנות אל בנה כאל אדון ואל אדונה אדם נחות, ואיש אינו שם לב לחילופין.

מארק טוויין כבר עסק בחילוף זהויות בספרו "בן המלך והעני", אך בעוד בספר הקודם הילדים היו מודעים לזהותם האמיתית, כאן החילוף עמוק יותר, שכן הוא נעשה בעודם תינוקות. כשהוא הופך את ה"שחור" למושחת מרוב פינוק וגורם ל"לבן" לאמץ גינונים של עבד לנצח, טוויין, ככל הנראה, מבקש להצביע על העדר כל הבדל מלידה, ועל ההשפעה המהותית של דעת הסביבה על האופן בו אדם תופס את עצמו.

הספר שופע ציניות, שאינה מבדילה בין שחור ללבן. שמו של צ'יימברס הוא שיבוש של Valet de Chambre, חדרן, מלים שרוקסי אוהבת את צלילן מבלי להבין את משמעותן. דריקסול מאיים למכור את ארבעת עבדיו במורד הנהר, אם איש מהם לא יתוודה על גניבה שבוצעה בביתו, ולאחר ששלושה מהם מתוודים בבהלה על פשע שלא בוצעו, דריקסול ישן טוב בלילה בו הציל את משרת ביתו ממכירה במורד הנהר (אבל הוא ימכור את השלושה במקום אחר). העיירה כולה מתמרקת ומתרגשת כששני תאומים איטלקים שוכרים בה חדר, ומעידים על עצמם שהם בני אצולה, ואותם עיירה בדיוק תפנה להם עורף על בסיס שמועה אחרת. רוקסנה מוצאת בנפשה אהבה כלפי בנה, כשהוא במצב קשה: הפורענות שלו תהיה ודאית ומיידית, והוא ימצא עצמו מנודה בלא חברים. זו היתה סיבה מספקת לאם לאהוב ילד; אז היא אהבה אותו. בנה, מצדו, נרתע מאהבתה בשל תפיסה מעמדית מושרשת: זה גרם לו להרתע, בחשאי – מפני שהיא היתה 'כושית'. עובדת היותו כושי בעצמו היתה רחוקה מלהביאו לידי השלמה עם גזע בזוי זה.

את כל מסריו טוויין עוטף בסיפור בלשי, שיתן לוילסון הזדמנות לעשות שימוש באוסף טביעות האצבעות. ומכיוון שהעיירה, למרות נוקשותה, מסוגלת לשנות את דעתה כשבשבת, יהפוך ראש הכרוב לראש העיר. ושוב, כיוון שאצל טוויין שום דבר אינו מוגדר לחלוטין כשחור או כלבן, הטיפוס הרע אמנם יבוא על עונשו, אבל הקורבן התמים ייאלץ להכנע לגורלו.

"וילסון ראש כרוב" הוא סיפור לכאורה קליל, לפעמים שטותניקי עד מצחיק, אך הוא פותח פתח לשאלות כבדות ראש, כרגיל אצל מארק טוויין. בהחלט מומלץ.

את הטקסט המקורי אפשר לקרוא בפרויקט גוטנברג.

Pudd’nhead Wilson – Mark Twain

גוונים

2001 (1894)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

מסע תענוגות בארץ הקודש / מארק טוויין

113976

כך מסכם מארק טוויין את התרשמותו מהארץ:
"ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?
ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא".

בראיה מן העתיד, סיכום ספרו של טוויין משעשע, ואם תורשה לי נימה ציונית – הסיכום הזה מעורר גאווה. השממה הופרחה.

קבוצה של אמריקאים יצאה ב-1867 למסע תענוגות באירופה ובארץ ישראל. מארק טוויין התלווה אליהם כעתונאי, ותיעד את המסע בכתבות עתונאיות ובספר. "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא חלק מיצירה רחבה יותר, "The Innocents Abroad", שלא תורגמה לעברית, וחבל.

כשהגיעה הקבוצה לארץ בחרו שמונה מאנשיה לערוך מסע על גבי סוסים וחמורים מסוריה ועד ים המלח. טוויין היה אחד מהם, והספר הוא תיעוד של המסע הזה. טוויין מתאר חום כבד, ארץ חומה-אפורה, ואוכלוסיה דלה להחריד. אבל יותר משהוא מתייחס לנופים ולאנשים, הוא מתרכז בהיבטים הדתיים-פולחניים של הנוצרים בארץ ושל הצליינים האורחים. טוויין עצמו היה פרוטסטנטי מאמין, אך האמונה לא הפריעה לו לשים ללעג את ה"תעשיה" הדתית. הנה דוגמא:
"הכמרים ניסו להראות לנו, מבעד לפרגוד קטן, חלק מעמוד ההלקאה שאליו נכבל ישו כאשר ייסרו אותו בשוטים. לא היה לאל ידנו לראותו, מפני שהיה חשוך מעבר לפרגוד. עם זאת, יש שם מקל שאותו נועץ עולה הרגל מבעד לחור בפרגוד, ואז אין לו עוד כל ספק שעמוד ההלקאה האמיתי אכן נמצא שם. אין לו שום עילה לפקפק בכך, משום שהוא יכול לחוש בו במקל. והוא יכול לחוש בו ממש כשם שהוא יכול לחוש בקיומו של כל דבר".
הספר מלא דוגמאות כאלה (אולי יותר מדי).

הוא לועג לממסד הדתי ולהתמסחרותו. הוא לועג לאמונה העיוורת של הצליינים שרואים מה שהם רוצים לראות, רק לא את המציאות. הוא מתייחס בציניות לחוסר היכולת של הפלגים השונים בנצרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה. הוא מבקר בשנינה ספרי מסעות קודמים. ופה ושם הוא משלח חיצים באנשים ובתופעות נוספים.

לדוגמא: חושבים שהאמריקאים של היום המציאו את גישת "אמריקה ושאר העולם"? לא. הנה מה שהיה למארק טוויין לומר בענין זה כבר ב-1867:
"המסע היה חידוש מסעיר עבורנו, כך שצייתנו בהתנהגותנו לאינסטינקטים הטבעיים הטבועים בנו, ולא כבלנו את עצמנו בשום גינונים ומוסכמות. דאגנו תמיד להבהיר שאנחנו אמריקנים – אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים רבים לא שמעו כמעט על אמריקה… ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו…
אנשים נעצו בנו עינים בכל מקום, ואנחנו נעצנו עינים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את ענינינו איתם, מפני שהנחתנו עליהם את עוצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

הספר מעוטר באיורים מעשי ידיו של טוויין, ותוך כדי קריאה ראיתי בדמיוני את ציורי ארץ ישראל של דוד רוברטס, ואת ציורי התנ"ך של אבל פן.

Pleasure Excursion to the Holy Land from the Innocents Abroad, or the New Pilgrim’s Progress – Mark Twain

הוצאת מחברות לספרות

2009 (1869)

תרגום מאנגלית: עודד פלד