עיר המלאכים הנופלים / ג'ון ברנדט

כותרת משנה: סיפור עליתו בלהבות של בית האופרה לה פניצ'ה

ג'ון ברנדט, העיתונאי והסופר, תכנן לשהות שהות ארוכה בונציה, ולחוות אותה מחוץ לעונת התיירות. בראשית פברואר 1996 הגיע לעיר, ימים ספורים אחרי שפקד אותה אסון. ב-29 בינואר עלה באש בית האופרה פניצ'ה, שהיה לקראת סיומו של תהליך שיפוצים ארוך. היתה זו הפעם השלישית שהמקום נשרף כמעט כליל. הפניצ'ה, שנקרא על שם עוף החול הקם מאפרו, נבנה לראשונה ב-1792, אחרי שבית האופרה שקדם לו נשרף, ונבנה שוב, בעקבות שריפה נוספת, ב-1836.

על פי כותרת המשנה של הספר (בעברית, לא ברור אם גם במקור) הספר מספר על השריפה, אבל זו נוכחת בספר בפתיחתו ולקראת סיומו, ובעיקרו זהו תיאור התרשמויותיו של הסופר מן העיר. "ונציה בנויה לא רק מאבנים, אלא גם מרשת דקה של מילים שאומרים אותן וזוכרים אותן, מסיפורים ומאגדות, מעדויות אישיות ומשמועות", אומר רוזן מקומי, נצר למשפחה וונציאנית מדורות, וברנדט מלקט אותן אחת לאחת. בדומה ל"חצות בגן הטוב והרע", ספרו הראשון שהתמקד בסוואנה, גם כאן הוא קושר קשרים עם מגוון של דמויות, ומנסה ללכוד על הנייר את רוחה היחודית של העיר, שגם תושביה הוותיקים והמסורים מתקשים להגדיר.

יחודה של העיר, פרט למבנה המיוחד שלה על המים, הוא האופן בו השתמרה. "מי שמטייל בונציה כיום, ייתקל באותם נופים שקנאלטו צייר במאה השמונה-עשרה", ונופים אלה מהלכים קסם על מקומיים ועל זרים. הנוף העירוני אמנם השתמר, אך העיר סובלת מהתפוררות שגורמים המים והזמן. "היזהרו ממלאכים נופלים", הכריז שלט שהוצב בשנות השבעים ליד כנסית סנטה מריה דלה סלוטה הרעועה, בטרם שופצה, אחרי שחלק ממלאך שיש נפל מאחד המעקות, והוא שנתן לספר את שמו.

ברנדט נפגש עם תושבים ותיקים ועם משתקעים חדשים יותר או פחות. הוא זוכה להכנס לארמונות שפארם השתמר, גם אם חולקו לדירות. הוא מתוודע לדמויות אקסצנטריות ולבעלי תארים הנאחזים בעברם, לאמני זכוכית ולמשוררים, לפוליטיקאים מקומיים ולאמריקאים שבוחשים בארגוני צדקה שנועדו לשקם את העיר. הוא לומד על מנהגיה של העיר ועל שורשיהם בהיסטוריה המפוארת, ועל יחסם של הוונציאנים למליוני התיירים שמציפים אותם. רבים מתחקיריו מתמקדים בבני מעלה, אבל הוא חי גם את היומיום של התושבים, ולצד סיפורי ההווה הוא נובר גם בפרשיות עבר. כמו בספרו הקודם, גם כאן הוא אינו בוחר בנקודת התצפית של אורח לרגע, אלא הופך חלק מרקמת החיים של המקום, והעיר קורמת עור וגידים ומתמלאת חיים בכוח מילותיו.

הספר, כאמור, נפתח בתיאור השריפה, בעיקר כפי שנצפתה מביתו של אמן הזכוכית ארכימדס סגוזו, שמחלונו המשקיף על בית האופרה רותק במשך שעות ללהבות, שאותן הנציח בימים שאחרי השריפה בסדרת אגרטלים. חרושת השמועות נעה בין רשלנות להצתה מכוונת, והמאפיה היתה חשודה מיידית. החוקרים קבעו תחילה כי מדובר ברשלנות, ושורה ארוכה של אנשי שלטון קיבלו מכתבי אזהרה, אך לאחר מכן שינו את חוות דעתם וקבעו כי מדובר בהצתה. לקראת סיומו של הספר מתוארים החקירה הנמרצת של התובע המקומי ומשפטם של הנאשמים. כמו כן מספר ברנדט על הסאגה הארוכה והמפותלת ומוכת הביורוקרטיה של מלאכת השיפוץ. ב-14 בדצמבר 2003 נפתח בית האופרה המחודש לקהל.

מרתק ומומלץ.

The City of Falling Angles – John Berendt

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עדנה שמש

הוטל מלטה / עדנה שמש

malta__b3

ארנסט בלום, ניצול שואה שחש שסופו קרוב, מבקש מנכדו אמוץ לאתר את נורה בוכבינדר, אשה שהתאהב בה בעת שהותם הקצרה בהוטל מלטה שבנפולי בדרכם לארץ. ארנסט כבר היה נשוי אז לאווה, נורה היתה עדיין צעירה, וביקשה שהות לעצמה בטרם תתאחד אתו בארץ. השניים לא שבו להפגש, וכעת, כאמור, ארנסט מבקש לראות אותה שוב. מכאן נעה העלילה בין עבר והווה, מתקופת השואה, ובעיקר החזרה לחיים ולשגרה שאחריה, ועד לחיים כיום, עדיין בצל הטראומה, מימיהם של גיבורי הספר כאנשים צעירים ועד להתמודדותם עם קשיי הזיקנה בימינו. בסיפורם של זקני הספר משולבים גם סיפוריהם של נכדיהם – אמוץ ומשבר הנישואים שלו, וגוני החיה עם בתה אצל נורה סבתה.

יש בעלילה היבטים מרגשים. כל אחד מהפרקים שעוסקים במלחמה ובשנתים שאחריה מצוין: הניתוק מבני המשפחה, המפגש עם אלה שניצלו, שלעולם לא יחזרו להיות מי שהיו, הנסיון לחזור לשגרה, הפשרות שנעשו בדרך לחזור לחיים. גם הפרקים העוסקים בזיקנה טובים מאוד: חוסר האונים והכניעה לבוגדנות הגוף, הצורך בסגירת מעגלים מצד אחד, והרצון לחדש, להספיק את מה שלא הספיקו עד עכשו, מצד שני. גם מרבית הגיבורים הצעירים משכנעים: אלה שגדלו כילדים בצל הטראומות של סביהם ובצל התסביכים שניטעו בהוריהם, שמחפשים את האושר הפרטי הקטן שלהם. גם אם חלק מן הדמויות לא מספיק מפוענחות (הילה, אשתו של אמוץ, היא דמות שכזו), הסך-הכל נרקם לתמונה רבגונית של שלל דמויות המשפיעות הדדית זו על זו.

יחד עם זאת, יש בספר פגמים שמונעים ממני להמליץ עליו, ובראשם טיפול רשלני בפרטים. הפרט המהותי ביותר שלא טופל היטב נוגע לתהליך החיפוש אחר נורה. אמוץ פותח ברשת בחיפוש שמה של נורה, ומוצא מישהי בשם גוני בוכבינדר. הוא מתקשר, ומסתבר שממש במזל הוא איתר את נכדתה של נורה. כיצד קרה ששם משפחתה של גוני הוא שם נעוריה של סבתה, למרות שנורה עצמה כבר נקראת מזה שנים בשם נישואיה חרותי, וכך גם בנה, אביה של גוני? תעלומה זו אינה נפתרת במהלך הספר, וההשמטה הטרידה אותי.

עדנה שמש בוחרת בעמדה של מספרת יודעת-כל. כמה מפרקי הספר מסופרים בגוף ראשון מפיו של אמוץ, והאחרים עוסקים בגוף שלישי בדמויות האחרות. ובכל זאת אנחנו לא יודעים דבר על מה שקרה לנורה ולמשפחתה במלחמה. ארנסט תמה כיצד קרה שכל משפחתה של נורה ניצלה, אבל אין תשובה לשאלה הזו. אנחנו לומדים על חייה של אווה לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, על אובדן אמה, על יחסיה עם אביה ועם אשתו השניה. אנו מתוודעים להתמודדותו של ארנסט עם טראומת השואה. סיפור יחסיו של אמוץ עם אשתו נפרש לפרטי פרטים. אפילו הסיפור השולי של השכנה הסופרת מסופר. אבל באורח מתמיה, למרות שההווה של נורה ושל בנה ונכדתה ונינתה נוכח בספר, לעבר שלה לא ניתן קול. בחירה מוזרה בעיני.

לא אהבתי את העודף המעיק של הדימויים, את המשפטים המתרחבים לכלל פסקאות שכוללות עודף פרטים לא רלוונטים. יותר מדי פעמים הסיפור נתקע בגלל הנטיה הזו להרחבה שאינה נחוצה (אם כי יש לציין שלנטיה לפירוט יתר יש גם פן חיובי בתרומה למרקם עשיר של רקע ההתרחשויות). הייתי מוותרת גם על האיזכורים הפוליטיים: או שיינתן להם מקום משמעותי יותר, או שיישמטו כליל. כמו שהם בספר, יש תחושה שנשתלו שם באופן מלאכותי רק משום שלכאורה בלי פוליטיקה אי אפשר.

גם הסיום לא היה לטעמי. תהיתי לאורך כל הספר מה יקרה אם וכאשר ארנסט ונורה ימצאו זה את זה, איך ישפיע עליהם המפגש, ובעיקר מה יעולל הארוע הזה לאווה שאף פעם לא סלחה על הבגידה הישנה ההיא. הסופרת בחרה בפתרון הקל של "אל מן המכונה" שהצליח לעקוף את כל המעקשים.

בשורה התחתונה: ספר מרגש, אך פגמיו המרובים.

הקיבוץ המאוחד

2015