מעבר לנהר ואל בין העצים / ארנסט המינגוויי

150px-meever_lanahar

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ`רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ`רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ`רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ`רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

מסע של מאה צעדים / ריצ'רד ק' מוראייס

963483

ברוב המקרים אני מצליחה לחזות מראש אם אוהב ספר מסוים, אם בגלל היכרות עם הסופר, או בזכות המלצות מקוראים בעלי טעם דומה, וגם בשל תחושות בטן. הפעם לא הייתי בטוחה. מצד אחד ספר שמעוגן בתרבות ההודית, ולא היו לי נפילות של ממש עם ספרים הודים. מצד שני ספר על בישול, שלמען האמת הוא לא כוס התה שלי… חשבתי שאחרי הקריאה אעביר את הספר לאמי, שמחבבת את השילוב התרבותי-קולינרי הזה. אבל האמת היא שעכשו, אחרי שסיימתי אותו, קצת קשה לי להפרד ממנו.

"מסע של מאה צעדים" הוא ספר על תשוקה, על דבקות ביעוד. אני אוהבת ספרים שניכר שנכתבו באהבה ובהתלהבות מדבקת, והספר הזה הוא לגמרי מסוג הספרים הללו. אמנם הוא מסופר בגוף ראשון מפי ילד – ואחר-כך מבוגר – הודי, והסופר הוא בכלל אמריקאי בלי שום שורשים הודים, אבל קל מאוד לשכוח תוך כדי קריאה שהגיבור והעלילה בדויים. ראו את עטיפת הספר – היא משקפת בשלמות את אוירתו. ההתמכרות השלווה, התמימה והמושלמת של הילד לריחם של העלים, מייצגת יפה את הוודאות המלאה שלו בדרך שנועדה לו, את האהבה שלו לעיסוקו (עיצוב העטיפה היפיפיה – סטודיו עדה רוטנברג).

חסן ראג'י נולד במומביי בדירת הוריו הממוקמת מעל המסעדה המשפחתית. בעקבות טרגדיה אישית, הנובעת מן המתיחות הרצחנית בין הינדים למוסלמים, המשפחה נודדת לאנגליה. אחרי שנתיים של התאוששות מאבלם, הם יוצאים למסע קולינרי באירופה, ובסופו משתקעים בעיירה צרפתית, שם הם פותחים מסעדה הודית. חסן משמש כטבח ראשי במסעדה, אבל כשרונו הבולט (הוא מכנה אותו "המקבילה הקולינרית לשמיעה אבסולוטית") מושך את תשומת ליבה של שפית מקומית, שלוקחת אותו תחת חסותה, ופותחת לו את הדלת לקריירה מזהירה.

עלילותיו של חסן רצופות קשיים, החל בטרגדיה בהודו, עבור בשנאת הזרים בה הוא ומשפחתו נתקלים בצרפת, וכלה במצב הכלכלי הקשה שנים מאוחר יותר, שמביא את המסעדנות הצרפתית אלי משבר. ובכל זאת, זהו ספר נעים מאוד לקריאה. המספר ניחן בהומור קל לעיכול, יש לו יכולת מרשימה להשלים עם קשיים, ומעל לכל הדבקות שלו ביעודו מרנינה. איכשהו, אפילו ההתפעמות שלו משחיטת בעלי חיים לצרכי מאכל עברה אצלי בשלום, למרות שאם הייתי קוראת את הקטעים האלה כשהם מוצאים מהקשרם מן הסתם לא היה מתעורר בי חשק לקרוא את הספר כולו. מכיוון שבילוי במסעדות לא נמנה עם תחביבי, ופסגת הקולינריה מבחינתי היא סלט יווני או מרק סמיך במסעדת פועלים, לא נתקפתי רעב למקרא תיאורי האוכל, בעיקר המנות הצרפתיות המסובכות. אני מניחה שחובבי קולינריה ימצאו בספר פן מענג נוסף על זה הספרותי.

The Hundred Foot Journey – Richard C. Morais

ידיעות ספרים

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד / גארי שטיינגרט

1102015

התגובה הראשונה שלי לספר, אחרי כ-60 עמודים, היתה "מה השטויות האלה?!". התגובה האחרונה, בבוקר שאחרי סיום הקריאה היא "איזה ספר ריקני". בין שתיהן נעתי מ"אוף" ל"נו, בסדר". בקיצור, המלצה חיובית לא תהיה פה.

לשם האיזון – גארי שטיינגרט מדורג במקומות גבוהים בכל מיני רשימות של סופרים צעירים, והספרים שלו מככבים גם הם ברשימת הספרים הטובים. כך שיש מי שסבורים אחרת ממני.

הספר מתרחש בעתיד. השנה אינה מצוינת, אבל אפשר להניח שמדובר בעתיד הלא רחוק. ארה"ב כבר אינה האימפריה שהיתה. הכלכלה בשפל, והמדינה מסובכת במלחמה בונצואלה. הפערים החברתיים גדלים בהתמדה, והאוכלוסיה נחלקת בין בעלי נכנסים נמוכים, שהם אנשים שנדונו לאבד הכל, לבין בעלי נכסים גבוהים, שהם מועמדים לפרויקט חיי הנצח, המנוהל ע"י רשות שבה עובד גיבור הספר. ארה"ב מחזיקה איכשהו מעמד רק בגלל האינטרסים הכלכליים של המעצמה המובילה סין, כמובן, (שרק השבוע נודע שעקפה את יפן והפכה למספר שתיים בעולם), ושל הכלכלות החזקות של נורבגיה וערב הסעודית.

לני אברמוב היהודי, מין נעבעך מסוגו של וודי אלן, מועסק כאמור ברשות המציעה ללקוחותיה העשירים חיי נצח. ב-60 העמודים הראשונים שהזכרתי בפתיחה הוא שוהה ברומא, מעביר את זמנו באורגיות בחברת צרכני סמים מן החברה הגבוהה/בוהמית. באחד האירועים לני, בן ה-39, מתאהב ביוניס פארק, בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני, הצעירה ממנו בכמעט 20 שנה. היא רואה בו חנון מזדקן, אבל אחרי שהוא חוזר לארה"ב והיא נזקקת למקום מגורים, היא מקבלת את הצעתו לגור אתו והשניים מתאהבים. אני בספק אם יוניס אכן מאוהבת, וזו דוגמא אחת מרבות לפרטים הלא משכנעים בעלילה.

הפריט הטכנולוגי הבולט בספר הוא האפראט, מעין מחשב ממוזער, הקולט ופולט נתונים ללא הרף. כך, לדוגמא, כשאדם עובר ליד עמוד אשראי ברחוב, העמוד קורא נתונים מן האפראט, ומציג לעין כל את מצב האשראי של האיש. דוגמא נוספת: כשלני נכנס לבר, האפראט שלו מתקשר עם האפראטים האחרים, והוא יכול לדעת בכל רגע נתון היכן הוא מדורג מבחינת שוויו כגבר יחסית לגברים האחרים באותו מקום. בעזרת האפראט אפשר לשדר מה שמכונה סטרימים, שהם סוג של תכניות ריאליטי בזמן אמת בכיכובו של המשדר. האפראט הוא כלי התקשורת מספר אחד, ובלעדיו האדם הוא אי בודד. קחו את הסמארטפון, את המחשב ואת תכניות הריאליטי, חברו אותם עם המוחצנות של הרשתות החברתיות בלי הגדרות פרטיות, והנה לכם האפראט (לדעתי, לא זה הכיוון אליו החברה באמת הולכת, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, הסתמית מאוד לדעתי. אתייחס רק לשתי נקודות: יהודים וספרים.

היהודים יוצאים רע בספר, כמעט מכל בחינה. ארה"ב נשלטת ע"י רובינשטיין השנוא והכושל. משרדי הקונגלומרט השולט במדינה בדרכי טרור ממוקמים בבנין ששימש קודם לכן כבית-כנסת ועדיין נראה ככזה. עדיף להיות עני יהודי מעני לא-יהודי, כדי ליהנות מחסינות מסוימת. הלבנים היחידים הנוכחים בכנס התעוררות נוצרי של הקהילה הקוריאנית, הם יהודים מסוגו של לני שמתלווים אל נערותיהם הצעירות, מתוך תלות והתבטלות. ישראל, אם תהיתם, היא מדינת משטרה, והכנסת, המורכבת כולה מחרדים, מושפעת מרובינשטיין. לא אהבתי.

הספרים הם בבחינת סטיה בעולם העתידי. כשלני שולף ספר במטוס, הנוסעים האחרים מעקמים את האף מחמת הצחנה. קריאת ספרים היא בושה שיש להסתיר. הנה קטע מתוך הספר בענין זה. יוניס, במחווה של רצון טוב כלפי בן זוגה, מאפשרת לו להקריא לה קטע מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה:

מבטה של יוניס נחלש והאור כבה בעיניה, העיגולים השחורים התאומים הטעונים בדרך כלל מנדט של זעם ותשוקה.

"את עוקבת?" אמרתי, "אולי כדאי שנעצור"

"אני מקשיבה"אמרה ספק בלחישה

"אבל את מבינה?" אמרתי

"אף פעם לא באמת למדתי לקרוא טקסטים" אמרה. "רק לסרוק אותם כדי למצוא מידע"

פלטתי צחוק קטן וטפשי.

היא פרצה בבכי.

"אוי, מותק" אמרתי, "אני מצטער. לא התכוונתי לצחוק. אוי, מותק"

"לני" אמרה

"אפילו אני מתקשה לעקוב. זה לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעולם של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי"

Super Sad True Love Story – Gary Shteyngart

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

את העטיפה המקסימה עיצבה עדה רוטנברג