הנהר הסודי / קייט גרנוויל

הנהר הסודי הוא המקום שבו מוצא ויליאם תורנהיל מנוחה לנפשו. תורנהיל נולד לעוני מייאש בלונדון, בן למשפחה מרובת ילדים ומורעבת תדיר. למרות שעבד מגיל צעיר, והצליח להוציא את פרנסתו כשייט על התמזה, לא היה לו סיכוי לחרוג ממעמדו בשולי החברה ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. לא ייפלא אפוא ששלח ידו אל הסחורה של מעסיקיו בנסיון להחלץ מן המצוקה. כשנתפס נדון למוות, אך עונשו הומר להגליה אל המושבות באוסטרליה. אשתו ההרה סאל ובנם הפעוט התלוו אליו. אחרי מסע ימי, שארך כתשעה חודשים, הגיעו ב-1806 אל סידני, אז עיירה קטנה. תורנהיל מצא עבודה כשייט, וכשהוביל סחורות אל נקודות ישוב מבודדות, ומהן חזרה לסידני, הלכה נפשו שבי אחרי יופיו של הטבע והאפשרויות הגלומות בו. הנהר הסודי יהפוך למולדתם של ילדיו.

קייט גרנוויל ביקשה לחקור את קורותיו של אחד מאבות-אבותיה, סולומון וייסמן, שכמו תורנהיל הבדוי, הגיע לאוסטרליה בספינת מורשעים. רבים מן המהגרים בעל-כורחם נפלו אל חיים של עבדות, תלויים בשרירות לבם של אדוניהם באשר לסיכוי לזכות בכרטיס שחרור ובחנינה. כרטיס השחרור, אותו יכלו לבקש שנים-עשר חודשים אחרי הגעתם, הפך אותם לעצמאים לכל דבר וענין, למעט האיסור לעזוב את המושבה. החנינה הסירה גם את המגבלה האחרונה. אנשים כמו תורנהיל, וכמו וייסמן, היו בני מזל. המדינה הציבה אותם תחת חסות נשותיהם, ופטרה עצמה מן הצורך לדאוג לצורכיהם. תנאי חייהם היו אמנם קשים, אבל בשונה מן המולדת כאן היתה לכל אדם, ויהא מוצאו אשר יהא, הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. בשנים שיבואו עתידים ויליאם וסאל להתמוגג כילדים כשיהיה לאל ידם להעסיק משרתים, כאילו נולדו לאצולה.

נפשו של תורנהיל יוצאת, אם כן, אל הטבע, אל הבטחת המרחבים, אל חלקת אדמה משלו. די אם אדם יקבע עובדות בשטח, יבנה בית, ישתול חלקת תירס, כדי לנכס את המקום לבעלותו. סאל, לעומתו, שקולה וזהירה, מבקשת להשאר בסידני, להמשיך לעבוד שם ולאסוף כסף לחזרה הביתה. מכיוון שתשוקתו של תורנהיל אינה שוככת, היא מסכימה לתת סיכוי לבחירה שלו למשך חמש שנים. יחד עם ילדיהם הם קובעים את ביתם בחוף שבו בחר. לאורך הנהר, במרחק גדול זה מזה, גרים מתישבים נוספים, תמהונים במידה זו או אחרת, רובם ככולם מורשעים לשעבר. כדאי לזכור כשמדובר בהרשעות הללו, חלקן משקפות עבירות חמורות, וחלקן הן עונש בלתי פרופורציוני, ברוח התקופה, על עבירות קלות.

הסופרת מספרת בסבלנות ובפירוט על חיי תורנהיל ומשפחתו, אבל הנושא שבלב הספר הוא הנישול של האבוריג'ינים. כמו צללים הם מגיחים מן היערות, תובעים בלי מלים את החירות להיות נוכחים בכל מקום בלי מגבלה. מנהגיהם אינם ברורים, אין דרך לתקשר איתם, מראיהם המצולק והעירום משרה על המתיישבים מבוכה. סיפורי אימה נקשרים בהם, והגזענות וההתנשאות הקולוניאלית מקטלגת אותם כתת-אדם.   

מתיישב אחד מציע כי "אסור לשכוח שכשלוקחים קצת, צריך גם לתת קצת". מתיישב אחר מבקש להזכיר כי "עובדה ידועה היא שלשחורים אין אף מילה שמציינת רכוש", ולכן קשה להחיל עליהם אשמת גניבה. אבל קולותיהם מושתקים. הממשל שולח צבא לפעולות עונשין. המתונים שבין הלבנים מייחלים להסתלקותם של הילידים, אבל יש גם כאלה שששים לצאת לציד אדם. הסוף ידוע, ואוסטרליה עדיין מכה על חטא.

גם סופם של מתיישבים כמו משפחת תורנהיל ידוע. במשך חודשים ארוכים סימנה סאל על גזע עץ כל יום חולף, וספרה לאחור את הימים עד שובם המיוחל ללונדון. אבל ילדיה הפכו אוסטרלים, ואנגליה עבורם היתה רק סיפור. גם הרווחה וההרגל עשו את שלהם. במקום לחזור לאנגליה, הביאה את אנגליה אליה, בנתה בית בסגנון אנגלי ולידו נטעה עצים שיובאו משם. סימני הימים על העץ ננטשו והיטשטשו.

"הנהר הסודי" הוא רומן היסטורי מעניין, כתוב בכשרון ובידע, מתורגם יפה ומומלץ.

The Secret River – Kate Grenville

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2005)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

בריחה / אליס מונרו

1uhaodxe2dcw16ug

שמונה סיפורים נכללים בקובץ "בריחה". כמו בסיפוריה האחרים של אליס מונרו, הדמויות הראשיות הן נשיות, העלילה החיצונית היא רק מסגרת לעלילה שמתרחשת בתוך נפשן, והרקע הוא ברובו אונטריו על שפת אגם יורון, עם גיחות לטורונטו ולוונקובר. ג'ונתן פרנזן, בפתח דבר לספר, כותב שמונרו מספרת שוב ושוב את אותו הסיפור, ו"ככל שהיא חוזרת אליו, כך היא מוצאת בו יותר". ובעיני, בכל פעם שהיא מוצאת משהו נוסף, היא בוראת וריאציה מרהיבה חדשה.

בכל אחד מן הסיפורים הגיבורה ניחנה בחריגות כלשהי – אחת בוחרת בלימודי לטינית, שפה שאיש אינו מתעניין בה. שניה – שומו שמיים – הולכת, בשנות העשרים של המאה הקודמת, בגפה לתיאטרון. שלישית חוזרת פעמיים על כתה י"ג, שנת רשות, כדי להספיק וללמוד כמה שיותר כל עוד הלימודים חינם. רביעית אינה מצליחה להשתלב בחברת בנות גילה. החריגוּת הפעוטה הזו מייחדת אותן, ובעצם מאותתת על אמביציה ועל תשוקה להשיג יותר מכפי שהמסגרת החברתית של זמנן אפשרה לנשים להשיג. כל אחת מהן מבצעת בריחה כלשהי. הבריחה אינה בהכרח צעד של מחאה ושל שבירת כלים; לפעמים היא דווקא צעד של שינוי מתוך כניעה. קרלה, בסיפור "בריחה", חיה עם בעל מעיק ומאיים, ובעידודה של שכנתה מבצעת בריחה פיזית כדי לפתוח בחיים חדשים נטולי פחד. ג'ולייט, ב"סיכוי", סוטה מדרכה הביתה כדי להפגש עם גבר שהכירה ששה חודשים קודם לכן, וחייה מקבלים תפנית, אולי לטובה, אולי לא. פנלופה, ב"שתיקה", בתה של ג'ולייט מ"סיכוי", מבצעת בריחה מושלמת, כשהיא נוטשת את אמה.

המקריות והגורל משחקים תפקיד בחייהן של הגיבורות. גבר בודד מנסה לקשור שיחה עם ג'ולייט בעת נסיעה ברכבת. אילו נשארה לשוחח אתו, היו חייה פונים בכיוון אחד. מכיוון שבחרה להתרחק, קבלו חייה תפנית מכרעת. רובין, ב"תעלולים", מקדימה, או אולי מאחרת, להגיע לפגישה שייחלה לה במשך שנה שלמה, וכל חייה יעמדו בסימן הפספוס הזה, עליו היא אומרת, "והנה, אתה זז סנטימטר אחד לכאן או לכאן, ואתה אבוד".

מרבית הסיפורים משתרעים על פרק זמן של שנים, לפעמים של חיים שלמים. לגיבורות הסיפורים ניתנת שהות להתבגר, לחיות את תוצאות בחירותיהן, ולהתבונן לאחור. מונרו מציגה בתוך כל סיפור, באופן משכנע, את הגרסאות המשתנות של דמויותיה, את גלגולן מנערות לזיקנה. ההתבוננות בעבר אינה, כפי שטוענים ילדיה של ננסי ב"כוחות", חיים בעבר. ננסי רואה זאת כך: "מה שהיא מאמינה שהיא עושה, מה שהיא רוצה לעשות אם רק תמצא את הזמן הדרוש, הוא לא כל כך לחיות בעבר אלא יותר לפתוח את העבר ולתת בו מבט יסודי אחד".

פרנזן, במבוא לספר, מזכיר את אלמנט המתח בסיפורים, את העובדה שהמשמעות האמיתית שלהם נגלית רק בסיום, ורק למי שעקב אחרי כל פיתול בעלילה. "העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה". אוסיף לכך את היכולת שלה לתעתע בקורא, להניח לו להחזיק בדעה מסוימת, ולהראות לו בהמשך עד כמה הוא טועה. כך, לדוגמא, כשרובין אומרת בתחילת "תעתועים" שהיא תמות אם השמלה שלה לא תחזור עד מחר מהמכבסה, ברור שמדובר בלהגנית קלת דעת. כשהיא חוזרת על אותו המשפט כמה עמודים אחר כך, הוא נקרא אחרת לגמרי.

למרות הקוים המשותפים, כל אחד מהסיפורים הוא פנינה נפרדת. "בריחה" הוא סיפור מצמרר, אפילו מטיל אימה. "עוונות" הוא סיפור מיוסר אודות זהות מבולבלת של ילדה בבית מסוכסך. "כוחות" הוא יצירה מורכבת, המסופרת בארבעה קולות. כל סיפור ויחודו.

עדה פלדור העניקה לספר תרגום מצוין, וג'ונתן פרנזן תרם מבוא מתלהב. מכיוון שאני מסכימה אתו ש"ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אסכם בציטוט מדבריו שלו: "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו".

Runway – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

גן עדן לאשה / אמיל זולא

0602107

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור

ההתנקשות / הארי מוליש

72f960f03adf8f95630b71f92ac82fb4

הספר נפתח בינואר 1945 בהולנד הכבושה על ידי הגרמנים. מול ביתו של הילד אנטון נרצח משתף פעולה. הגרמנים, כנקמה, שורפים את הבית, ואנטון נותר יחיד ממשפחתו לאחר שהוריו ואחיו הבכור מוצאים להורג.

מכאן ואילך עוסק הספר בשאלה מי נושא באשמה: הגרמנים ששרפו וירו, המחתרת שרצחה משתף פעולה למרות שידעה שתגרום לתגובת שרשרת, השכנים שחמקו מאחריות? אנטון המתבגר אינו חי לכאורה בצל האסון, אך משפט שנאמר, תמונה שעולה, זכרון עמום – כל אלה שבים ומעלים את זכרון מה שארע, והשאלות מתעוררות ביתר שאת. כל "היזרקות" כזו אל העבר מאירה עוד פן של המאורעות שלא היה ידוע קודם, ותמונת אותו לילה הולכת ונבנית כמו פאזל.

יש בספר אספקטים של ספר בלשי, בדרך בה הפרטים מתווספים זה לזה עם השנים (והתמונה בשלמותה מתבררת ממש בדף האחרון), אבל לא נכון יהיה לשייכו לז'אנר. יותר מכל זהו ספר שואל, תוהה, בוחן: רעים וטובים, רוצחים ונרצחים, מקריבים וקורבנות. הגבולות מיטשטשים לעתים.

De Aaanslag – Harry Mulisch

הוצאת כתר

1988 (1982)

תרגום: עדה פלדור