הרפתקאותיו של האקלברי פין / מארק טוויין

את הרפתקאותיו של האקלברי פין, כך נראה לי, אין צורך להציג. סיפור השיט שלו על המיסיסיפי בחברתו של העבד הנמלט ג'ים זכה לתרגומים ולעיבודים רבים. בן הארבע-עשרה, בנו של נווד שיכור, קץ באלימות של אביו שביקש להשתלט על כספו של הילד (על הזכיה בכסף מסופר ב"הרפתקאותיו של טום סויר"), ביים את רציחתו שלו והסתלק. חבר אליו ג'ים, שבחר להסתכן בבריחה אחרי ששמע את גבירתו רוקמת תכנית למכור אותו. האק תכנן להביא את ג'ים למקום בו יוכל לחיות כאדם חופשי, וממנו יוכל לפעול לשחרור אשתו וילדיו, אבל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש, עד הסיום שהפך הכל.

"מה שצריך על רפסודה, יותר מכל דבר אחר, זה שכולם יהיו מרוצים, וירגישו טוב ויהיו נחמדים לכל האחרים", זהו המוטו של האק. אבל שני הידידים פוגשים בדרכם כמה וכמה דמויות בלתי נחמדות בעליל, ביניהן שני נוכלים שמרמים את כולם במופעי התעוררות, בתככים, ברפואות אליל, וכיוצא באלה. דרכם מצטלבת עם שודדים, עם ציידי עבדים בורחים, עם נוקמי דם, וגם עם אנשים תמימים, שוטים שנקל להוליכם שולל.

האק וג'ים הם דמויות כובשות לב. האק, פוחח שגר בחבית ומרד בכל, הוא שוחר שלום, טוב לב, מצפוני (הרחבה בענייני מצפון מיד), אחראי ודבק במטרותיו. הוא חומל על טובים ועל רעים גם יחד, מוכן לסכן את עצמו כדי לעשות את הטוב והישר, ולמרות כל מה שעבר הוא אינו נוטר טינה. ההשכלה של האק אקראית ומבולבלת, אבל הוא עושה בה שימוש כדי לנסות להבין את העולם, ומגלה תושיה רבה ותבונה. ג'ים, שחי במהלך כל העלילה כאדם נרדף, מפגין, למרות האמונות הטפלות הרבות שלו, שכל ישר, נאמנות שאינו חייב בה, ואפילו נכונות להעמיד את עצמו בסכנה לטובת הזולת. מארק טוויין מצליח לאפיין את שתי הדמויות האנושיות היפות הללו מבלי לגלוש לדידקטיות ולצדקנות.

הספר זכה בזמנו לביקורות, בגלל השפה הלקויה של האק, המספר בגוף ראשון, ובעיקר בשל הסיוע שהגיש לעבד נמלט, כשזה האחרון מוצג כדמות אנושית מורכבת. יחסו של האק אל ג'ים משקף, כפי שהעיר טוויין, "התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות". מצפונו, המייסר אותו על הסיוע לג'ים, מייצג את עיוותי התקופה, ועד כמה היא השחיתה אנשים, אפילו טובים ביסודם. בעיני האק, בן התקופה והמקום, ג'ים הוא רכושה של גבירתו, והוא חש אשם כלפיה על שאינו מספר לה היכן נמצא ה"רכוש" האבוד. הוא מנהל מאבק פנימי מתמיד בין הכניעה לכללים ובין היותו של ג'ים אדם וחבר. משפט שבעיני בני זמננו מזעזע משום התמיהה וההפתעה שבו – "נראה לי שהיה אכפת לו מהמשפחה שלו בדיוק כמו שלאנשים לבנים אכפת משלהם. זה לא נראה טבעי, אבל אני חושב שככה זה" – זעזע את סביבתו של טוויין מהסיבות ההפוכות. בחירתו של האק להגן על חברו – "טוב, אז אני יילך לגיהינום", הוא מסכם את הבחירה – מתקבלת בתרועות היום והתקבלה בכעס בעבר. הזמן ואיכותו הספרותית של הספר עשו את שלהם, והאק הפך לפופולרי ולמקובל, עד לאחרונה כשהתקינות הפוליטית הניפה עליו את החרב, בין השאר בשל השימוש בכינוי כושי, ניגֶר. לדעתי, יש לקרוא את הספר בהקשר התקופה שלו, ובכל מקרה עמדתם של הסופר ושל גיבורו נגד שעבודם של בני אדם כציבור, מבלי לראות את היחיד, ואפלייתם בשל צבע עורם ברורה, והאבסורד והרוע של העבדות מקבלים כאן קול צלול.

כשרונו של מארק טוויין בא בספר זה לידי ביטוי מלא. המיסיסיפי מצויר במלים בתיאורים יפיפיים, הדמויות מאופיינות בבהירות, הטקסט שנון, והקהילות לאורך הנהר קמות לתחיה. האם מדובר בספר למבוגרים או לנוער? לדעתי, לשניהם. יש בו עלילה רצופת הרפתקאות ויש בו גם עומק, וכל קורא מכל גיל ימצא בו טעם והנאה.

קראתי את הספר במהדורה המוערת והמעוטרת באיורים המקוריים פרי מכחולו של א. ו. קמבל. מייקל פטריק הרן, שכתב את ההערות בשולי הטקסט, כתב גם מאמר מאיר עיניים, המצורף בסיום, ובו סקירה של הספר משלל היבטים. כדי לא להפריע לרצף הקריאה, התעלמתי תחילה מן ההערות, למעט בכמה מקומות בודדים שבהם הן נראו לי חיוניות להבנה, וכשסיימתי שבתי לקרוא אותן בזו אחר זו. רובן ככולן מעשירות. יניב פרקש התמודד בכבוד עם משימת תרגום מורכבת, שעליה הוא מספר במבוא, ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" נקרא בהנאה מרובה.

מומלץ מאוד.

Adventures of Huckleberry Finn – Mark Twain

אריה ניר

2004 (1884)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

מולאטית ושמה בדידות / אנדרה שוורץ-בארט

לא הרבה ידוע על חייה של בדידות, הדמות שעליה מבוסס הספר. ב-29 בנובמבר 1802, בהיותה כבת שלושים, הוצאה להורג על ידי חיילים צרפתיים בשל השתתפותה במרד העבדים בגוואדלופ. יום קודם לכן ילדה תינוק, לא ברור אם בן או בת, שנמסר לעבדות. שש שנים אחרי שהאספה הלאומית הצרפתית החליטה על ביטול העבדות בכל מושבותיה של המדינה, החליט נפוליאון להפוך את ההחלטה. בדידות הצטרפה אל כוחותיו המורדים של לואיס דלגרס, ואחרי שהמנהיג פוצץ עצמו יחד עם אנשיו ועם כל כוח החלוץ הצרפתי, בבחינת תמות נפשו עם פלישתים, הוסיפה לפעול עם המורדים הנותרים עד שנתפסה.

אנדרה שוורץ-בארט, שהוריו נשלחו לאושוויץ והוא עצמו הצטרף לרזיסטנס, ושנים אחר-כך נישא לאשה ילידת גוואדלופ, רקם את סיפורה של בדידות סביב הפרטים המעטים הללו וסביב סיפורם של העבדים באי. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייה של בַּיַאנְגוּמַאי, אמה של בדידות, באפריקה. בַּיַאנְגוּמַאי היתה נערה עצמאית, בעלת אופי עיקש, שקיבלה על עצמה את תנאי החיים בקרבו של השבט על פי תנאיה שלה. חייה של הנערה התהפכו כשנלכדה על ידי ציידי עבדים, והושלכה כחפץ חסר נשמה אל מתחת לסיפונה של הספינה שתביא אותה אל אדוניה. סמוך לסיומה של ההפלגה הועלו הנשים שנכללו ב"מטען" אל הסיפון, נשטפו והופקרו לתאוותם של המלחים. בדידות היתה התוצאה של האונס שעברה אמה. בהיוולדה ב-1772 ניתן לה השם רוזלי, משום שסמוך להיוולדה מתה שפחה שזה היה שמה והיה צורך לשמור על רשימת המלאי של האחוזה בשלמותה. רשימת ה"משאבים" נקבעה פעם אחת ולתמיד: שמות המתים הוענקו לחיים, ואלה השיבו אותם עם נשמתם בבוא יומם. בבגרותה, אחרי שאמה, שהפכה בתוך זמן קצר מצעירה תוססת לזקנה כמושה, הצליחה להמלט והותירה אותה לגורלה, אחרי ששימשה כבובת משחק לילדת אדוניה, אחרי שהוכתה ונכלאה ועונתה, אחרי שהפכה לאחת מן הזומבים – אנשים שנשמתם נטשה אותם: הם נשארו חיים, אך נשמתם כבר לא היתה שם – נתנה לעצמה את השם בדידות.

סגנונו של שוורץ-בארט פואטי מאוד, מעט מיסטי (הזכיר לי את "להזין את הרוחות" של פרד ד'אגיאר המתרחש בספינת עבדים), אולי משום תפיסת עולמם של ילידי אפריקה, אולי מפני שקשה לתפוס במילים פשוטות את זוועת העבדות. הזעם שהוא חש על העוולות שבני אדם מעוללים אלה לאלה בא לידי ביטוי ברור במלים ישירות, וגם בציניות בלתי מוסווית. הוא כולל תחת ביקורתו את הלבנים שראו בשחורים רכוש, וגם את השחורים שלקחו על עצמם לצוד קורבנות באפריקה וללכוד עבדים נמלטים בגוואדלופ. "ארץ הגברים האמיתיים התייסרה תחת הרוע שחדר לדמה", הוא כותב על האופן בו הפכו ניצודים לציידים. "האדם הלבן הוא כמו אלוהים – תנהג כפי שתנהג, הוא יהרוג אותך", יודעים העבדים הנמלטים שסופם הרע ידוע גם להם עצמם.

במשפט המסיים את האפילוג כותב שוורץ-בארט כי בגוואדלופ ניתן לחוש ברוחותיהם של העבדים, שהן כאותן רוחות תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה. משפט זה הביא עליו ביקורת בשל ההשוואה לשואה. בעיני אין בהזכרת שני האסונות הללו יחדיו משום גימודה של השואה. מאות שנות העבדות היו זוועה בלתי נתפסת, והסופר, שהשואה הפכה את חייו, וההיסטוריה הקשה של גוואדלופ היתה לחלק ממנו באמצעות אשתו, מצא קוים משותפים ביניהן, והתריע מפני תוצאותיהן של אפליה וגזענות.

"מולאטית ושמה בדידות" כתוב מצוין, מתורגם יפה על ידי מיכל אילן, והקריאה בו מלווה מועקה קשה. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרה של סימון שוורץ-בארט, "בת האיים הפלאית", המתרחש בקרב צאצאי העבדים בגוואדלופ כמאה שנים אחרי ביטול העבדות, וכמאה וחמישים שנה אחרי הוצאתה להורג של בדידות.

La Mulâtresse Solitude – André Schwarz-Bart

נהר ספרים

2012 (1972)

תרגום מצרפתית: מיכל אילן

זכרון ארוך / פרד ד'אגיאר

וייטצ'פל הוא עבד מזדקן במטע בוירג'יניה, בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה. וייטצ'פל, הקרוי בשמו של אדונו, מר וייטצ'פל, האריך ימים ושנים, והצליח לעבור את שנות העבדות ללא פגיעה פיזית משום שדבק בצייתנות. "דעתי שלי היתה שעבד יכול לחיות חיים טובים וארוכים אם יעבוד קשה ויציג לאדוניו את הצד המכובד ביותר שבו, כדי להפיק גם מאדוניו את המנהג הזה, את הנימוס והנועם הזה, את ההגינות ואפילו את הנדיבות, לכשיוסיפו היחסים האלה חום ולבביות". הועילה לו גם העובדה שאדוניו נמנה עם בעלי העבדים שלא דגלו בהתעללות וביד קשה, יחסית.

צ'פל, בנו של וייטצ'פל, שונה ממנו. לידיה, בתו של אדוניו, התחבבה עליו, והוא עליה, והיא לימדה אותו קרוא וכתוב, עד שהשניים נתפסו. על לידיה נאסר לדבר אתו, וצ'פל הוכה. "כן אדוני. סליחה. תודה שחסת עלי. אני מבטיח לא לקרוא ולכתוב עוד לעולם. תודה. אני כפוי טובה; עלוב נפש שראוי לו להיות עבד", כך אמר בקול בהכנעה, או בתוך לבו במרירות, אבל ה"נזק" כבר נעשה. מר וייטצ'פל, כמו בעלי עבדים אחרים, טען שהקריאה לא נועדה לעבדים, שהיא תבלבל אותם, תכניס להם רעיונות זרים לראש, תאמלל אותם. והוא צדק, גם אם מניעיו היו אנוכיים וגזעניים. פרדריק דגלאס כתב על כך ב"עבד אמריקני", כשתיאר את תחושתו כשגבירתו לימדה אותו לקרוא: "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". גם ריצ'רד רייט התייחס לנושא ב"בן כושים", כשסיפר על הצלחתו להשיג ספרים: "קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים".

צ'פל בורח. סיכוייו להגיע לצפון הנכסף קלושים, וכשייתפס צפוי לו עונש חמור. אביו מחליט להציל אותו וגם ללמד אותו לקח שיועיל לו בהמשך. "לדעתי שלי לא נדרש לו לבני אלא שיעור פשוט בצייתנות. ראוי היה לו לדעת את מעמדו ומקומו במוקדם ולא במאוחר מדי". הוא מספר למר וייטצ'פל לאיזה כיוון פנה הבן ופונה אל רחמיו. מר וייטצ'פל שולח את הרודפים, ופונה לענייניו. גורלו של צ'פל נתון בידיו של המשגיח סנדרס, וזה מורה להלקות את הצעיר בשוט מאתים מלקות, מול עיני העבדים האחרים ובהם וייטצ'פל. צ'פל אינו שורד. אביו נותר לחיות עם מצפונו המיוסר, עם מרירותו, עם מראהו המיוסר של בנו.

פרד ד'אגיאר מתאר את החיים במטע מזוית הראיה של וייטצ'פל, ומזו של אשתו הצעירה, אמו של צ'פל, שידעה שבנה קורא, ולא מנעה ממנו את האושר למרות הסיכון. הוא מתייחס גם אל בעלי העבדים, ומתאר את המתח שבין מר וייטצ'פל, הליברלי יחסית, לאחרים. מר וייטצ'פל סבור שאין סיבה להתעלל בעבדים או לצמצם את מזונותיהם, בעיקר משום שעבדים שבעים ומרוצים יעבדו טוב יותר. אביו של סנדרס, שהיה גם הוא משגיח התמרמר משום שמר וייטצ'פל "ציווה עלי לנהוג באיפוק. אמר שלא ארים רגל או אגרוף על עבד עוד, רק שוט או מקל. בפעם הבאה הוא עוד יתן להם פרס". אבל אותו איש אומר לוייטצ'פל ללא חרטה שעונשו של בנו היה מוצדק, למרות הביצוע הכושל, ומטיל את האחריות על האב ועל הבן כאחד. והוא זה שמכה את צ'פל בחגורה כשהוא תופס אותו קורא עם בתו. ומעל לכל, למרות מורך הלב שחבריו מייחסים לו, הוא סבור, כמו כולם, שעבדים הם בחזקת יצורי אנוש נחותים, מיועדים לעבדות מטבע בריאתם.

ד'אגיאר משלב בספר גם מאמרי מערכת של עתון בן התקופה, ובהם דיונים שהדעת אינה סובלת: האם יש פגם בהפרדת שפחה מבנה? לא, אין לה רגשות של בני אדם, ומותר לבעליהם לנהוג בהשקעתו כרצונו. האם יש סתירה בין הנצרות לעבדות? לא. העבדים צריכים לאמץ את הנצרות, אך היא אינה מצילה את נשמתם. האם מאתים מלקות הן עונש הוגן על בריחה? לגמרי. הבורח למעשה גנב את עצמו ואת עבודתו מבעליו, ויש להרתיע אחרים.

בוירג'יניה, בשנת 1809, נכתב במאמר מערכת: "כל כסיל יכול להכות עבד טיפש. אבל גבר בלבד יכול לעשות זאת ולשמור את הדרת כבודו. גבר בלבד". בגרמניה, בשנת 1943, אמר הימלר:"רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". דבר לא השתנה.

"זכרון ארוך" הוא ספר מצמרר, כתוב מצוין, וראוי מאוד לתשומת לב.

The Longest Memory – Fred D’Aguiar

עם עובד

1997 (1994)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

האהבה היא נצחית / אירוינג סטון

הדף המוקדש למרי טוד לינקולן, רעייתו של הנשיא הששה-עשר, באתר הבית הלבן, מתאר אותה כבעלת אישיות מעניינת, מלאת חיים ופזיזה בצעירותה, ודמות טרגית שהובנה שלא כיאות בשנים מאוחרות יותר. היא ובן זוגה היו הפכים גמורים, החל במראם החיצוני – הוא צנום ומתנשא לגובה 1.93 מטר, היא מלאה וקומתה 1.57 מטר – עבור באופן גידולם – הוא בעוני ובמאבק על השכלה, היא בעושר מפנק – וכלה באופיים – הוא פשרן, נטול אגו, רודף שלום, היא אמביציוזית, נוטרת טינה, רגזנית. חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות: הוא נטש אותה למשך כשנתיים רגע לפני שעמדו להנשא, ועבודתו כעורך-דין נודד ועיסוקו בפוליטיקה הרחיקו אותו בהמשך מן הבית לתקופות ארוכות. הדכאון אתו התמודד לא הקל על הזוגיות. אבל למרות הניגודים היתה זו ככל הנראה שותפות מוצלחת, שהתבססה על ענין משותף בפוליטיקה, על אמונתה המתמדת בכישוריו, על התחשבותו ברגשותיה, ובעיקר על אהבה. שמו של הספר לקוח מן ההקדשה שחרט לינקולן על טבעת הנישואין של רעייתו:

A.L. to Mary, Nov. 4, 1842. Love is Eternal

אירוינג סטון פותח את הספר עם עזיבתה של מרי את בית אביה בקנטקי, כדי לעבור להתגורר באילינוי עם אחותה הבכורה, שנטלה על עצמה את המשימה להשיא את אחיותיה. הצעירה החיננית ומלאת החיים זכתה לחיזורים נמרצים של כמה מן הגברים הבולטים בספרינגפילד, אך נתנה את לבה לאברהם לינקולן, עורך-דין גמלוני מוזר הליכות. מן הרגע הראשון האמינה כי הוא ראוי לנשיאות, והשתדלה לעודד אותו בדרך הארוכה ורצופת הכשלונות. לעתים נדמה היה כי דרכו הפוליטית הגיעה אל סופה, אבל הארועים הסוערים של התקופה לא נתנו לו מנוחה. חוק קנזס נברסקה, שפתח ב-1854 את הדלת להתפשטות העבדות, השיב אותו לפעילות נמרצת לאחר הפסקה ארוכה, וב-1860 נבחר לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית החדשה. מדינות הדרום הגיבו בפרישה מן האיחוד, ותקופת כהונתו של הנשיא עמדה כולה בסימן מלחמת האזרחים. הקריירה המקצועית והפוליטית של לינקולן מתוארת בספר במפורט מנקודת המבט של מרי, שמגיל צעיר גילתה ענין בפוליטיקה, והיתה שותפה לדעתו של בעלה באשר לאי המוסריות של העבדות.  

חייהם של בני הזוג היו רצופי קשיים וטרגדיות. אחד מארבעת בניהם נפטר עוד בהיותם בספרינגפילד, ובן נוסף נפטר בבית הלבן. אל התקפי הדכאון של "אייב הזקן" נוספו כעת התקפיה של מרי. היא סבלה מביקורת מתמדת על התנהלותה כאשה הראשונה, בעיקר כשהשקיעה זמן וכסף בקניות ובשיפוץ הבית הלבן למרות המלחמה. כשערכה ארועים במעון הותקפה בשל בזבזנות ראוותנית, כשביטלה ארועים הואשמה בפגיעה במסורת. היא נחשבה טרחנית בשל דאגתה המתמדת לבעלה, וקפדנית ורגזנית בשל קוצר רוחה כלפי עובדי הבית. סטון מניח את העובדות על הנייר מבלי לשפוט, אבל גם אם נראה שחלק מן הביקורת היה מוצדק, היא היתה קורבן להגזמות, ומעשיה הטובים הועלמו מעין הציבור. בשיא המתקפות נטען כי היא בוגדת, משום שרבים מבני משפחתה היו אנשי הדרום המורד.

"האהבה היא נצחית" הוא ספר מעשיר, מרחיב דעת, וכתוב מצוין. אהבתי את אינספור הפרטים הקטנים שסטון שזר בספר, פרטים שמרחיבים את היריעה מן הפוליטיקה ומן הזוגיות. כך, לדוגמא, הוא מציין בדרך אגב שבני הזוג ראו לראשונה רחובות מוארים בתאורת גז; הוא מספר על אשת עיתונאי שלא יכלה לפרסם בעצמה כתבות בעיתון כי שמה של אשה יכול היה להיות מוזכר רק פעמיים – עם נישואיה ובמותה; הוא משלב לרגע בעלילה את ג'וזף סמית, מייסד הכנסיה המורמונית; הוא מתאר ניתוח שעבר הבן הבכור רוברט בעינו הפוזלת; ועוד. למדתי רבות על אברהם לינקולן, על המאבקים שחצו את האומה האמריקאית, ועל מהלכה של המלחמה. הופתעתי ללמוד שבין מאבק בעבדות למאבק על שמירת האיחוד הוא היה מוכן לבחור בשני, עד שב-1 בינואר 1963, עדיין תוך כדי המלחמה, הכריז על שחרור העבדים כחוק. עוד אהבתי בספר את הדבקות במהלך הענינים כפי שהצטייר בזמנו ללא פזילה אל העתיד. דוגמא בולטת היא נאום גטיסברג, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הנאומים החשובים בהיסטוריה, אבל בזמנו היה לינקולן בטוח שהוא עבר בלי להשאיר כל רושם. לינקולן המיתי מקבל בספר מימד אנושי אישי, אדם של הפכים, שמצא מפלט מחוסר בטחון בדברי ליצנות, שלא אחת הופנו כלפי עצמו.

עוד למדתי מהספר, כי למרות השנים הרבות שחלפו מאז, הפוליטיקה והרחש-בחש סביבה לא השתנו שינוי מהותי. פוליטיקאים, ולינקולן ביניהם, פרסמו בעיתונים בשמות בדויים השמצות על יריביהם. כשנראה היה כי לינקולן עשוי לזכות בבחירות, עיתוני האופוזיציה שילחו כל רסן, וכינו אותו אפס, בער, משפטן ממדרגה שלישית, לא יודע דקדוק, מספר בדיחות המוניות, לא ג'נטלמן, מראהו כגורילה והילוכו כשל בבון. מינויי קרובים לתפקידים בממשל לא עברו ללא הרמת גבה, גם אם לינקולן הצדיק אותם בטענה שבחר אנשים מוכשרים. התערבותה של מרי במינויים זכתה לביקורת חריפה, והעובדה שבעלה סמך על שיפוטה לא הועילה. ההיסחפות העדרית אחרי מלבי יצרים החרידה את לינקולן, והוא הביע את חרדתו מחורבן פנימי בגלל הנטיה הגוברת והולכת להעדיף את היצרים הפרועים והסוערים על פני שיפוטם המפוכח של בתי הדין.

הספר מסתיים עם מותו של לינקולן, שנרצח למרות שביקש להושיט סיוע נדיב ויד אחים אל האויב של אתמול. מרי השבורה נאחזה בחדריה בבית הלבן עד שאולצה לעזוב. שבע-עשרה השנים האחרונות לחייה, שאינן מתוארות בספר, היו מרות. בנה הצעיר נפטר, בנה הבכור אשפז אותה במוסד לחולי נפש, וכשהשתחררה ניתקה אתו כל קשר. היא שקעה בדכאון כרוני ובדאגות כלכליות בלתי מבוססות. ב-1882, בהיותה בת ששים ושלוש, נפטרה בבית אחותה, אותו הבית שממנו יצאה אל חתונתה. הטבעת, המצהירה כי האהבה היא נצחית, נקברה יחד איתה.

כשסיימה מרי את לימודיה ותהתה לאן יכולה אשה לפנות, אמר לה אחד ממוריה: "פתרון זה אולי איננו מספק אדם בעל שאיפות וכשרונות כשלך, אבל יתכן שתצטרכי ליצור את מקומך בעולם באמצעות בעל או בן. אל נא תזלזלי בגישה זו, אם היא היחידה הפתוחה בפניך". במסגרת המגבלות שהוטלו על הנשים בתקופתה, מרי טוד לינקולן יצרה את מקומה בעולם באמצעות בעלה, והיתה שותפה לחייו ולדרכו.

אירוינג סטון כתב ביוגרפיה מרתקת, וכמו הביוגרפיות האחרות שלו אף זו מומלצת מאוד.

Love is Eternal – Irving Stone

עידית

1957 (1954)

תרגום מאנגלית: שרה רזי

עבד אמריקני, סיפור חייו / פרדריק דאגלס

פרדריק דאגלס נולד ב-1818 בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי לאם שפחה ולאב בלתי ידוע, כנראה אדוניה של האם, שאנס אותה. לקשרי המשפחה לא היתה כל משמעות בעיני אדוני העבדים, ופרדריק הופרד מאמו כשהיה בן שנה. עד שנפטרה כשהיה בערך בן שבע, התראה איתה פעמים ספורות, כשכיתתה רגליה בלילה מן החווה בה הועסקה, כדי לשהות זמן קצר לידו.

התמזל מזלו של הילד, והוא נמסר לידי אדון אחר בבולטימור, שם החלה אשת האדון ללמדו קריאה, עד שהוכרחה על ידי בעלה לחדול. טענתו של האדון הלבן היתה, שהקריאה תהפוך את פרדריק בלתי כשיר להיות עבד, ותאמלל אותו. חלקו הראשון של הטיעון היה עבור הילד בגדר התגלות, וכפי שכתב בביוגרפיה שלו, "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". חלקו השני של הטיעון התברר כמדויק. הקריאה האירה בבירור את מצבו הנקלה של העבד, אך לא הציעה כל מרפא או דרך מוצא.

בהיותו כבן עשרים עלה בידו של דאגלס להמלט לצפון, לאחר שנסיון קודם, שלוש שנים קודם לכן, הסתיים במאסר. בשנים שלפני הבריחה התגלגל מיד ליד. תחילה נקרא לחזור מבולטימור, "כדי שיוכלו לאמוד את ערכי עם שאר הרכוש", לצורך חלוקת ירושת אדונו שנפטר. מזלו חדל לשחק לו, והוא נשלח לעבוד בפרך בחווה, וכשהצטייר כמרדן הופקד בידיו האכזריות של מאלף עבדים. על שבירת רוחו באותה תקופה כתב, "הנה כך הופך אדם לבהמה". כשההין בפעם הראשונה להתנגד לעונש הלקאה, החל בתהליך ההפוך, לשוב להיות אדם.

בצפון נישא לאשה שהכיר בבולטימור ושינה את שמו. שלוש שנים אחר כך, לאחר שהתבקש לשאת דברים בכנס של מתנגדי העבדות, השתלב בפעילות הציבורית. עד סוף חייו פעל למען זכויות השחורים, ובמקביל גם למען זכויות הנשים. את ספרו האוטוביוגרפי כתב כשהיה בן עשרים ושבע, והיתה זו הפעם הראשונה שהעבדות נכתבה מנקודת המבט של מי שהיה עבד. בשנים מאוחרות יותר כתב שני ספרים ביוגרפים נוספים.

ספרו של דאגלס מצטיין בפשטות תיאורית ובמבט פסיכולוגי מעמיק על תופעת העבדות. הוא מתאר, בזעזוע ובכאב אך מבלי להתלהם, אכזריות נטולת מעצורים מצד אלה שבידיהם הופקד גורלם של העבדים. הוא מצביע על מגוון הדרכים בהן תומרנו העבדים להשלים עם מצבם: כמדיניות, אדוניהם וידאו שהחופש ייראה בעיניהם מאוס (לדוגמא, בימים החופשיים שבין חג המולד לשנה החדשה עודדו אותם לשתות לשוכרה). התלות באדונים טופחה ושומרה, לבל תעלה על הדעת אפשרות אחרת, ודאגלס אכן מתאר תופעות של הזדהות עם המשעבדים עד כדי קטטות בין עבדים מחוות מתחרות. וכמובן, איומים תמידיים בעונשים חמורים על בריחה היו תלויים מעל ראשם. כשדאגלס וחבריו הרהרו בבריחה, הם עמדו בפני בחירה אכזרית בין מציאות עגומה אך מוכרת ובין חירות מוטלת בספק. דגלאס עצמו נזהר תמיד לסייג את דבריו, וכשהוא כותב על מעביד טוב הוא שב ומזכיר כי מדובר בטוב יחסית, עד כמה שניתן לצרף את המילה הזו לעוולה של בעלות על עבדים. מעניינת אבחנתו על אכזריותם היתרה של אדונים שמצאו בדת תמיכה לעמדותיהם ולמעשיהם. מעניינות גם התבוננותו ביחסן של המשפחות הלבנות כלפי הילדים שנולדו לאבות מן השפחות, וקביעתו כי העבדות משחיתה לא רק את נפשו של העבד אלא מביאה גם להתבהמותו של בעל העבדים.

החירות שחיכתה לבורחים בצפון ארצות הברית לא היתה נקיה מפחדים. חוטפי עבדים רודפי בצע ארבו לבורחים כדי להשיבם לדרום תמורת פרס כספי. החירות התבטאה בהיות האדם חופשי לעשות לביתו, אך האפליה והגזענות עדיין שלטו ביומיום. רק כששהה דאגלס שנתיים בבריטניה, לשם גלה מחשש שפרסומו יביא לחטיפתו, התנסה לראשונה בחיים שוויוניים שבהם צבע עורו לא היווה שום שיקול ביחסן של הבריות כלפיו.

זקיפות הקומה של דאגלס מרשימה. למרות שבמשך עשרים שנות חייו הראשונות הושפל, נחשב רכוש, נאלץ להרכין ראש ולעולם לא להישיר מבט אל עיניו של בעליו הלבן, הוא מכיר בערך עצמו כאדם, ונושא את דגל השוויון מתוך הכרה עמוקה בצדק שבו.

למהדורה הראשונה של הספר צורפו שתי הקדמות מרגשות מאת פעילים לביטול העבדות. השניים מוסיפים פרטים על דמותו של דאגלס, על העוול הנורא שבעבדות, ועל המאבק הסיזיפי לביטולה.

"עבד אמריקני, סיפור חייו" הוא ספר מרשים מאת אדם מרשים. העבדות בצורתה דאז אמנם חלפה מן העולם, אך גזענות וניצול והתעמרות בחלשים עודם כאן, וראויים דבריו של פרדריק דאגלס להשמע גם היום.

Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave – Frederick Douglass

נהר ספרים

2006 (1845)

תרגום מאנגלית: מיכל אילן

ההזדמנות השלישית / אליס וואקר

ההזדמנות השלישית שבשם הספר היא זו שחווה גריינג' קופלנד בזקנתו. עלילת הספר מתרחשת במשפחת שחורי עור בדרום ארצות-הברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. גריינג', נשוי ואב לבן, עובד בפרך בשדות הכותנה של משפחה לבנה. תקופת העבדות חלפה מזמן, אך המנטליות של יחסי אדון לבן – עבד שחור עדיין שוררת, גם כשמערך הכוחות הפך ליחסי מעביד-עובד. העבודה קשה, השכר נמוך, היחלצות מן העוני נראית בלתי אפשרית, והגברים פורקים את תסכולם על נשותיהם ועל ילדיהם. גריינג', שקץ בעול העבודה והמשפחה, נוטש את אשתו המוכה ואת בנו המתעב אותו, ועושה את דרכו אל הצפון.

גריינג' שב אל העלילה מספר שנים אחר-כך. בנו בראונפילד, שבגר, הוא כבר גבר נשוי ואב לשלוש בנות. אמנם נדר לא לחיות בעוני ובמצוקה כמו אביו, ואמנם נישא נישואי אהבה, אך שב אל המוכר ואל הידוע, אל שדות הכותנה, אל העוני, אל האלכוהול ואל האלימות. גריינג', בגלגול השני של חייו, אחרי שנואש מנסיון לבנות לעצמו חיים אחרים בצפון, מנסה להתקרב אל משפחתו של הבן. הוא מביא לכלתו, צעירה משכילה שנישואיה הפכו אותה לשק חבטות כנוע, ולנכדותיו, דברי מאכל ומתנות אחרות, ומנסה להיות אב לבנו.

נישואיו של בראונפילד מגיעים לקיצם כשהוא רוצח את אשתו. גריינג' מקבל הזדמנות לשנות שוב את חייו, כשהוא נוטל תחת חסותו את הצעירה מבין שלוש הבנות.

בראיון איתה אמרה הסופרת שהיה לה קשה לכתוב על אלימות בתוך החברה השחורה, בזמן שבני הקהילה, כולל היא עצמה, סבלו מאלימות פסיכולוגית ופיסית בשל העליונות הלבנה. יתכן שהקושי הזה מסביר את סגנונו של הספר, שלטעמי אינו מוצלח. הסופרת אינה מניחה לסיפור ולדמויות להציג את הרעיונות שהיא מבקשת להביע, אלא נוטלת על עצמה לפרש אותם ללא הרף. כתוצאה מכך, במקום סיפור מתקבלת "הצגת מקרה". עודף ההסברים יוצר לעתים את הרושם המטריד שיש כאן כוונה להצדיק את המעשים הבלתי נסבלים שמעוללים הגברים בסיפור, בעיקר בראונפילד, ואת אוזלת ידם המשוועת. דווקא מֶם, אשתו המעונה והכנועה של בראונפילד, מוכיחה שיש אלטרנטיבה, כשהיא מכריחה את בעלה לעזוב את השדות ולעבור לעיר, לגור בבית הראוי למגורי אדם, ולעבוד בעבודה נוחה יותר ומכניסה יותר. בראונפילד, לעומתה, נמשך, כקשור בכבלים, חזרה אל השעבוד, כאילו שנות העבדות הארוכות של אבותיו ושל אבות אבותיו צרובות בו.

גריינג', בגלגול חייו השלישי, מבין כיצד יכולים אנשים טובים להדרדר כמוהו וכמו בנו, ומאשים את הלבנים בחייהם הרעים, אבל מודע היטב להכרח לשמור על הנשמה ולקחת אחריות: "אלוהים אדירים, אני יודע כמה שזה מסוכן להאשים מישהו אחר בחרבון שלך. אני בעצמי נפלתי לתוך המלכודת הזאת. ואני גם מאמין שזאתי השיטה של הלבנים. ככה הם מקלקלים אותך והורסים אותך, אם לא היית כזה מקודם. ואם אתה חושב שהם אשמים בכל מה שקורה לך, אז אתה גם תחשוב שהם אלוהים! […] ואז אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים הרעים והורס את כל מי שנמצא לידך. ובסוף בטח שאתה מאשים אותם […] אבל בפנים יש לנו גם ת'נשמות שלנו, נכון או לא? […] הלבנים באמת גרמו לי להסתלק מאשתי, אבל איפה היה הבנאדם שבתוכי, כשהסתלקתי לה בלי להגיד לאן, בלי להגיד לה שסלחתי ובלי להגיד לה שטעיתי".  

למרות אי הנחת מסגנונו של הספר, הוא ראוי לקריאה, ולו בשל השיחות בין גריינג' לרות נכדתו בפרקים האחרונים. בעוד רות הצעירה נלהבת מן התנועה לזכויות האזרח, ומאמינה באפשרות לשנות את הלבנים, גריינג' למוד הסערות אינו מאמין בסליחה. הרגש הקרוב ביותר שהוא יכול לחוש הוא אדישות. את הלבנים הוא סבור שלא ניתן לשנות, אבל הוא מחפש משהו שישנה גברים מסוגו של בנו, ושיצליח להפשיר את הקרח שהוא חש בתוך עצמו.

עצוב.

The Third Life of Grange Copeland – Alice Walker

כנרת

1989 (1970)

תרגום מאנגלית: שרונה עדיני

בת האיים הפלאית / סימון שוארץ-בארט

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

אני טיטובה, מכשפה שחורה / מאריז קונדה

כותרת משנה: סיפורה של מכשפה שחורה מסאלם

טיטוּבָּה, שפחתו של הכומר סמואל פאריס, היתה האשה הראשונה שהורשעה במעשי כישוף במשפטי המכשפות בסאלם ב-1692. מעט מאוד ידוע על חייה קודם למשפט: מרבית ההיסטוריונים נוטים להאמין שהיתה אינדיאנית ילידת אמריקה המרכזית, והועברה על ידי בעליה מברבדוס למסצ'וסטס. מאריז קונדה בחרה בספר זה בהשערה שמוצאה של טיטובה היה באפריקה. גם על חייה לאחר ששוחררה מכלאה לא ידוע כמעט דבר: אולי רכש אותה אורג תושב בוסטון, אולי נמכרה לעבדות והוחזרה לברבדוס. קונדה העניקה לה חיים פרי בחירתה.

באמצעות סיפורה של טיטובה, הסופרת נותנת קול לעבדים המדוכאים, שנחשבו רכוש ולא בני אנוש. טיטובה נולדה כתוצאה מאונס אמה על ידי מלח לבן בדרכה לשוק העבדים בברבדוס. כשאדונה של אבֶּנה, האם, עמד לאנוס אותה אף הוא, היא התגוננה, וכעונש על תעוזתה נתלתה. בן זוגה, שהתייחס אל טיטובה כאל בת, נמכר לאדון אחר, והילדה מצאה מפלט אצל זקנה, שלימדה אותה את תורת הנסתר, ריפוי מחלות והתקשרות עם המתים.

מצבה של טיטובה בברבדוס היה, אפוא, עגום, אך בבואה לסאלם המצב הפך גרוע עוד יותר. קונדה מתארת חברה פרימיטיבית, שהדת אינה משמשת לה נחמה אלא שוט, והיא רדופת פחדים ואמונות טפלות. באוירה של חשדנות מתודלקת בצדקנות, הוטחו האשמות בכישוף כנגד הדמויות החלשות בישוב (ובהמשך התפשט הטירוף גם אל שכבות חזקות יותר) – טיטובה, השפחה השחורה, שרה גוד הקבצנית, ושרה אוסבורן שבשל מחלה לא הגיעה לכנסיה במשך תקופה ארוכה, והיתה מסוכסכת עם המשפחה החזקה במקום. טיטובה, שעברה עינויים, נאלצה להלשין על "שותפותיה", והודתה במעשים המיוחסים לה, ובכך חמקה מעונש מוות. קטעים מן ההודאה האבסורדית שלה מצוטטים בספר.

קונדה מרחיבה את יריעת הסיפור, ולצד סיפורה של טיטובה, המייצגת את העוול הנורא שנגרם לעבדים, היא משלבת דמויות המייצגות קבוצות מדוכאות נוספות. טיטובה פוגשת בכלא אשה בשם הסטר, שהואשמה בניאוף לאחר שהרתה לגבר שאינו בעלה, והקישור לגיבורת "אות השני" מתבקש. כשטיטובה זוכה לחנינה, אבל נדרשת להחזיר לשלטונות את דמי כלכלתה בתקופת המאסר, היא נאלצת בלית ברירה להמכר שוב לעבדות. אדונה החדש הוא סוחר יהודי בשם בנימין כהן ד'אסֶוֶודו, אחד ממעט היהודים באזור. התושבים האחרים באזור מצרים את צעדי היהודים, ואף נוקטים נגדם באלימות רצחנית.

בניגוד לטיטובה, המבקשת לשמור על יחודה ועל רוחה החופשית גם בתנאים הבלתי נסבלים בהם היא חיה, בעלה ג'ון אינדיאן בוחר אסטרטגיה של העמדת פני עבד כנוע. כשאשתו טוענת שהוא כמו בובה על חוט בידי אדוניו, הוא מסביר, "אני לובש מסכה, אשתי הרדופה על חורמה! צבועה בצבעים הנוחים להם […] ומאחורי כל זה אני, ג'ון אינדיאן, חופשי!". למרות ההזדהות עם טיטובה, האם אפשר לשפוט את ג'ון בגין שיטת ההישרדות שלו? מכל מקום, ג'ון הרחיק לכת בהעמדת פנים, עד כדי כך שהפך למאשים במשפטי המכשפות. טיטובה, כאמור, מצאה עצמה כבולה בשלשלאות.

מעניין לציין שעם כל התקוממותה של קונדה, באמצעות טיטובה, כנגד הלבנים, אדוני החברה, היא אינה עושה הנחות גם לשחורים. כך בתיאור דמותו הבוגדנית של גו'ן אינדיאן, וכך גם באזכור מנהיגי השבטים באפריקה, שהסגירו את אנשיהם לעבדות תמורת הטבות חומריות.

בנוסף לשני הנושאים המרכזיים – העבדות וצייד המכשפות – הספר עוסק רבות גם ביחסי גברים ונשים ובכמיהה לילד. טיטובה כמהה לאהבה ולקשר זוגי שוויוני, ובזה לעצמה על שאינה מסתפקת בחברת עצמה בלבד. אמה שנאנסה והזקנה שאימצה אותה, שתיהן מתות מזה זמן רב, מופיעות בפניה לעתים תכופות, ומנסות למנוע אותה מלתת אמון בגברים. בחברה שבה אשה נחשבת פחות מגבר, ושחור נחשב פחות מלבן, טיטובה מצויה בתחתיתו של הסולם החברתי, והתוצאה הרת אסון.

במבט מרחיק ראות קובעת טיטובה אחרי הרשעתה: "כבר בשלהי המאה יפוצו עצומות, ייפסקו פסקי דין שיטהרו את הקורבנות, וישיבו ליורשיהם את נכסיהם ואת כבודם. אבל אני לעולם לא אמנה עמהם. מורשעת לנצח, טיטובה! לא תכתב ולו ביוגרפיה אחת רווית התחשבות והשראה, שתברא מחדש את חיי ואת מסכת סבלותי! והעוול העתידי הזה קומם אותי!". מאריז קונדה משיבה לטיטובה את מקומה בהיסטוריה, ובספר כואב נותנת ביטוי עז לעוולות הגזענות ולעיוותי האמונות הטפלות והדעות הקדומות.

Moi, Tituba Sorcière, Noire de Salem – Maryse Condé

נהר ספרים

2008 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

אוריקה / קלייר דה דוראס

מושל סנגל הביט בעבדים שהועלו על ספינה כדי לשגרם מעבר לים. רחמיו נכמרו על יתומה בת שנתים. הוא קנה אותה, וכשהגיע לצרפת העניק אותה כמתנה למדאם דה ב', דודתו. התינוקת, אוריקה, היתה מאושרת אצל אשת חסדה, זכתה לתפנוקים, והתחברה עם נכדיה של אשת חסדה. עובדת היותה השחורה היחידה לא גרמה לה לחוש נבדלת מן האחרים סביבה. כך עד שהגיעה לגיל חמש-עשרה, אז שמעה במקרה שיחה שאימללה אותה: "למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? […] אוריקה לא מילאה את יעודה: היא חדרה לחברה ללא רשות, והחברה תתנקם בה".

מודעותה של אוריקה לחריגותה, להיותה דחויה בגלל צבע עורה, למעמדה כמייצגת לא את עצמה אלא את שחורים כולם, מאמללת אותה. את צבעה אין לה אפשרות להסתיר, ודעתה על עצמה מושפעת מארועים חיצוניים: בעקבות מרד העבדים בהאיטי היא רואה בעצמה נציגה של ברברים ורוצחים. אירוני שדווקא בתקופה בה מדובר על חרות, שוויון ואחווה לכל, היא מתחרטת שלא נמכרה לעבדות: אמנם היתה עובדת בפרך, אך היתה לה אפשרות להקים משפחה, ליהנות מאהבתו של ילד. אהבה נכזבת מעמיקה את שברון ליבה, ובריאותה מידרדרת. בפתח הספר אנו פוגשים אותה במנזר, כאן בחרה לחיות, מנסה להתגבר על אובדן אושרה באמצעות ריחוק מן החברה.

סיפורה של אוריקה מבוסס על מקרה שקרה, אך בעוד אוריקה האמיתית הלכה לעולמה בהגיעה לגיל שש-עשרה, אוריקה הספרותית חצתה את הסף מילדות לבגרות עם המוּדעוּת הנלווית לכך.

"אוריקה" כתוב בפשטות, עלילתו אינה משופעת בארועים, אך פרטיו ראויים לתשומת לב, שכן הם מכילים תפיסות עולם מעניינות ומורכבות הן של אוריקה והן של מדאם דה ב', המייצגת את החברה הגבוהה בצרפת בתקופה רבת התהפוכות של המהפכה. רעות בן יעקב מתיחסת לכל אלה באחרית דבר מרתקת (למרות הקישור הפופוליסטי לשאלת גירוש הפליטים האפריקאים מישראל). זהו ספר קצר אך עמוק על זהות עצמית ועל דעות קדומות, רלוונטי בזמננו כמו ב-1823, השנה בה נכתב.

Ourika – Claire de Duras

תשע נשמות

2018 (1823)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

השיר הארוך / אנדריאה לוי

"השיר הארוך" נכתב לכאורה ב-1898 על ידי יולי, אשה זקנה, שבעברה היתה שפחה בג'מייקה. מי שמעודד אותה לכתוב הוא בנה, בעל בית דפוס מצליח, שקצת התעייף מלהיות מאזין יחיד לסיפורה, וקצת מונע מהכרה בחשיבות המורשת לדורות הבאים.

הסיפור מתרחש ברובו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. ג'מייקה, שהיתה חלק מן האימפריה הבריטית, היתה אחת מיצואניות הסוכר הגדולות ביותר, וכלכלתה שגשגה על גבם של העבדים. יולי נולדה כתוצאה מאונס אמה השפחה על ידי המשגיח הלבן במטע קני הסוכר. בעודה ילדה נותקה מאמה, ונלקחה אל בית האדונים לשרת את אחותו המפונקת של בעל המטע. החיים החלו להשתנות בחג המולד 1831, עם פריצתו של מרד עבדים בהנהגתו של סמואל שארפ, מטיף בפטיסטי. המרד, שכונה גם "המלחמה הבפטיסטית", נמשך אחד-עשר ימים בדרישה לחופש ולשכר תמורת עבודה, ודוכא באלימות. העבדים נותרו רכושם של אדוניהם, אך בעקבות ההתקוממות החל תהליך של אמנציפציה, וב-1934 בוטלה העבדות. המצב החוקי אמנם השתנה, אך תחושת הבעלות של הלבנים לא התפוגגה, והשחורים המשיכו לסבול מרדיפות, מדעות קדומות, מהשפלה ומאפליה.

כל הכיעור שבעבדות נמצא בספר הזה: הקלות הבלתי נסבלת של השליטה בחיי העבדים, העונשים הקשים על עברות קלות, ההתנשאות הלבנה, וגם ההתרפסות של העבדים המפוחדים, ההזדהות שלהם עם בעליהם השנואים, הסכסוכים ביניהם לבין עצמם, הרצון של חלקם "להתקדם ללבן" באמצעות זיווג עם בהירי עור. מה שמייחד את הספר הוא בעיקר סגנונה של יולי, הנאבקת בין הרצון לספר סיפור אמיתי לנטיה לספר סיפור יפה, בין השאיפה לכֵנות לקושי להתמודד עם כל הסבל שחוותה. אולי בשל הצורך בהפוגות מן הסיפור הקשה היא נוטלת לעצמה הפסקות כדי לתאר ויכוחים עם בנה על טיבו של הספר המתהווה, הפסקות שמקלות גם על הקורא. את הסיפור העיקרי היא מספרת בגוף שלישי, מרחיקה את עצמה מיולי שבסיפור, אולי למען הנייטרליות, אולי כדי לא לחיות שוב את חייה. היא אינה מפארת את עצמה, ואינה מסתירה היבטים בלתי מחמיאים, כמו הסיוע שהושיטה לגבירתה לזהות את המשתמטים מעבודה, או התמיכה שלה באדון החדש במטע, שהוא גם "בעלה" בסתר, כשהוא דורש מן העבדים המשוחררים לזנוח את העבודה באדמותיהם ולהתגייס לעבודה באדמותיו. יולי עושה שימוש בהומור דק ובציניות סמויה למחצה, המעצימות את האבסורדים שבתופעת העבדות, אך כליה העיקריים הם פשטות ובהירות סיפורית.

הספר נכלל ברשימה הקצרה של מאן בוקר ב-2010, לגמרי בצדק.

The Long Song – Andrea Levy

אופוס

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון