השיר הארוך / אנדריאה לוי

75nf042dyewnjeadsjd-192x300

"השיר הארוך" נכתב לכאורה ב-1898 על ידי יולי, אשה זקנה, שבעברה היתה שפחה בג'מייקה. מי שמעודד אותה לכתוב הוא בנה, בעל בית דפוס מצליח, שקצת התעייף מלהיות מאזין יחיד לסיפורה, וקצת מונע מהכרה בחשיבות המורשת לדורות הבאים.

הסיפור מתרחש ברובו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. ג'מייקה, שהיתה חלק מן האימפריה הבריטית, היתה אחת מיצואניות הסוכר הגדולות ביותר, וכלכלתה שגשגה על גבם של העבדים. יולי נולדה כתוצאה מאונס אמה השפחה על ידי המשגיח הלבן במטע קני הסוכר. בעודה ילדה נותקה מאמה, ונלקחה אל בית האדונים לשרת את אחותו המפונקת של בעל המטע. החיים החלו להשתנות בחג המולד 1831, עם פריצתו של מרד עבדים בהנהגתו של סמואל שארפ, מטיף בפטיסטי. המרד, שכונה גם "המלחמה הבפטיסטית", נמשך אחד-עשר ימים בדרישה לחופש ולשכר תמורת עבודה, ודוכא באלימות. העבדים נותרו רכושם של אדוניהם, אך בעקבות ההתקוממות החל תהליך של אמנציפציה, וב-1934 בוטלה העבדות. המצב החוקי אמנם השתנה, אך תחושת הבעלות של הלבנים לא התפוגגה, והשחורים המשיכו לסבול מרדיפות, מדעות קדומות, מהשפלה ומאפליה.

כל הכיעור שבעבדות נמצא בספר הזה: הקלות הבלתי נסבלת של השליטה בחיי העבדים, העונשים הקשים על עברות קלות, ההתנשאות הלבנה, וגם ההתרפסות של העבדים המפוחדים, ההזדהות שלהם עם בעליהם השנואים, הסכסוכים ביניהם לבין עצמם, הרצון של חלקם "להתקדם ללבן" באמצעות זיווג עם בהירי עור. מה שמייחד את הספר הוא בעיקר סגנונה של יולי, הנאבקת בין הרצון לספר סיפור אמיתי לנטיה לספר סיפור יפה, בין השאיפה לכֵנות לקושי להתמודד עם כל הסבל שחוותה. אולי בשל הצורך בהפוגות מן הסיפור הקשה היא נוטלת לעצמה הפסקות כדי לתאר ויכוחים עם בנה על טיבו של הספר המתהווה, הפסקות שמקלות גם על הקורא. את הסיפור העיקרי היא מספרת בגוף שלישי, מרחיקה את עצמה מיולי שבסיפור, אולי למען הנייטרליות, אולי כדי לא לחיות שוב את חייה. היא אינה מפארת את עצמה, ואינה מסתירה היבטים בלתי מחמיאים, כמו הסיוע שהושיטה לגבירתה לזהות את המשתמטים מעבודה, או התמיכה שלה באדון החדש במטע, שהוא גם "בעלה" בסתר, כשהוא דורש מן העבדים המשוחררים לזנוח את העבודה באדמותיהם ולהתגייס לעבודה באדמותיו. יולי עושה שימוש בהומור דק ובציניות סמויה למחצה, המעצימות את האבסורדים שבתופעת העבדות, אך כליה העיקריים הם פשטות ובהירות סיפורית.

הספר נכלל ברשימה הקצרה של מאן בוקר ב-2010, לגמרי בצדק.

The Long Song – Andrea Levy

אופוס

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

 

מודעות פרסומת

שיבה / יא ג'סי

36200056608b

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

נתיב החירות / הווארד פאסט

%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

"נתיב החירות" מתרחש בדרום ארצות הברית בתקופת השיקום שאחרי מלחמת האזרחים. המלחמה, שפרצה על רקע המחלוקת בנושא העבדות, הותירה מדינה מדממת ומפוצלת, שנאלצה להתמודד עם השבת הקונפדרציה אל האיחוד, ועם המאמץ לשלב את העבדים המשוחררים בעם האמריקאי. תקופת השיקום, שנפתחה במדיניות מתונה של הצפון כלפי מדינות הדרום, עברה כעבור מספר שנים לגישה אגרסיבית יותר, כולל נוכחות חיילים מן הצפון בדרום כדי לאכוף מתן זכויות שוות לשחורים, והסתיימה בעלית כוחם של הרדיקלים בדרום (כולל התנועה הגזענית האלימה הקו קלוקס קלאן), ובאדישות מצד הצפון, שתוצאתן היתה כשלון שילוב העבדים המשוחררים כאזרחים שווי זכויות.

במרכז הספר הציב פאסט את גדעון ג'קסון, עבד משוחרר, שלחם במלחמת האזרחים לצד כוחות הצפון, ונבחר על ידי חבריו לייצג את מחוזו בעצרת המחוקקת של דרום-קרולינה. העצרת נועדה להסדיר, בין השאר, את מעמדם של העבדים המשוחררים, ועסקה בנושאים כמו חינוך, זכויות לרכישת אדמה וכדומה. בהמשך הפך ג'קסון לסנטור, ובמקביל ארגן את חבריו העבדים לשעבר, יחד עם כמה לבנים מן המעמד הנמוך, במטרה לאסוף כסף ולרכוש את המטעים שננטשו על ידי מעבידם לשעבר. כשהתברר לו שהצפון עומד להוציא את חייליו ממדינות הדרום, למרות שמשמעות הדבר היא הפקרת השחורים לאלימותם של הלבנים שלא השלימו עם מפלתם במלחמה, שב לביתו כדי להגן על משפחתו ועל חבריו. כשלונם היה ידוע מראש ובלתי נמנע. רק שנים רבות אחר כך, ב-1964, הצליחה התנועה לזכויות האזרח להשלים את השיקום הלכה למעשה.

הווארד פאסט מתאר באופן משכנע ונוגע ללב את יציאתו של ג'קסון מעבדות לחרות, ואת המהפך שעבר מאדם שהיה סגור בתוך עולמה המצמצם של העבדות, ויצא ממנו חסר השכלה, מתקשה עד מאוד בקריאה ובכתיבה, חרד מהאחריות שהוטלה עליו, אל המנהיג הבטוח בעצמו ובזכויותיו, שאינו מוכן להתרפס כדי לשרוד, ומסוגל לעמוד בפני נשיאים ובפני אנשי חוק מקומיים כאדם שווה מעמד. פאסט מיטיב לתאר גם את העוינות הגזענית של הלבנים שמעמדם הכל-יכול נלקח מהם, והם אינם מסוגלים להשלים עם השינוי, ואינם יכולים, או אינם רוצים, להשתחרר מן הגזענות ומראית השחורים כנחותים.

דמותו של גדעון ג'קסון מבוססת על כמה מנהיגים שחורים בני זמנו, והאחוזה בה מתרחשים הארועים מייצגת אחוזות רבות דוגמתה. בתקופה בה נכתב הספר היה כשלונה של תקופת השיקום סיפור שאינו מסופר, כתם שחור בהיסטוריה שנבלע תחת הילת המטרה הנאצלת של המלחמה. כיום מודים רוב ההיסטוריונים בכשלון: מבחינה חוקתית גרידא אמנם מדובר במהפכה של ממש, אך התיקונים החוקתיים לא חלחלו אל כל שכבות האוכלוסיה, ולא היטיבו עם מי שזקקו להם ביותר.

אהרן אמיר תרגם את הספר בלשונו הנמלצת, ובעברית של קום המדינה, שפה שהיתה בתהליך של המצאת עצמה מחדש. התרגום מצטרף לסיפור העוצמתי ולכריזמה של גדעון ג'קסון, ויחד הם מעניקים לקורא חוויה היסטורית וספרותית בלתי נשכחת.

 

Freedom Road – Howard Fast

ספרית הפועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

לחצות אוקינוס / קולום מק'קאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd797d7a6d795d7aa_d790d795d7a7d799d799d7a0d795d7a12

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

בן כושים / ריצ`רד רייט

200px-richard_wright_ben-kushim-he

הנה מה שיש לריצ`רד רייט לומר על כוחה של הספרות.

רקע: ריצ`רד רייט, נכד לעבדים, שנולד וגדל באזור הכפרי של הדרום האמריקאי בראשית המאה ה-20, על כל המשתמע מכך לגביו כשחור, עשה צעד ראשון לשינוי מהותי בחייו כשעבר אל העיר ממפיס, עדיין בדרום, מתוך כוונה לעבוד ולהרוויח כסף שיאפשר לו לעבור לגור בצפון. למרות שהספריה הציבורית בממפיס לא השאילה ספרים לשחורים, הוא הצליח לתמרן כך שיוכל לקרוא, ועולם חדש נפתח בפניו – יותר עולם של רעיונות מאשר עולם של עלילות בדויות. כפי שמתואר בקטעים שלהלן, הקריאה היא שנתנה לו את הדחיפה המכרעת להשאיר את הדרום על תרבותו המעוותת מאחור, ולנסות ליהנות מן החרות המובטחת במדינות הצפון.

עם שרוממה את רוחי, הקריאה גם דכא דיכאתני, הראתני את האפשרי, את אשר הפסדתי. מתיחותי חזרה אלי, והיא חדשה, איומה, מרה, סוערת, כמעט קשה מנשוא. לא עוד הרגשתי שהעולם מסביבי עוין הוא, רצחני; ידעתי זאת.

כן גם עתה נמלטתי מפני דבר-מה משנמלטתי אל דבר-מה, אך הדבר לא נחשב עלי. כי זה היה הלך-נפשי: עלי להסתלק מכאן; איני יכול להשאר כאן.
אולם מהו הדבר שעורר בי הרגשה זו? מהו הדבר שעורר בי את הכרת האפשר? מנין באה לי, באפלה דרומית זו, תחושת החרות?
הן רק בכוח הספרים – שלכל המוטב לא היו אלא עירויי-תרבות תחליפיים – הצלחתי לקיים את נפשי באורח חיוני שלילי. כל-אימת שחדלה סביבתי לסמכני או להזינני, נאחזתי בספרים; אי-מכאן נבעה אמונתי בספרים מתוך הרגשת יאוש משנבעה מתוך ההכרה בתכלית ערכם.

קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים. כמובן, לא ראיתי ולא פגשתי מעולם את האנשים שכתבו את הספרים שקראתי, ואותו עולם שבו חיו זר היה לי כירח. אולם אשר נתן לי את היכולת להתגבר על אפס-אמוני הנושן הוא שספרים אלה – אשר נכתבו בידי אנשים כדרייזר, מאסטרס, מנקן, אנדרסון ולואיס – נראו כדברי-ביקורת מתך התגוננות על מחנק הסביבה האמריקנית. סופרים אלה כמו הרגישו שייתכן ליצור לאמריקה צורה השווה יותר לנפש תושביה. ומתוך רומנים וסיפורים ומאמרים אלה, מתוך ההתרוצצות הרגשית של הגירסות הדמיוניות של מעשים טרגיים או מעשי-גבורה – הרגשתי בפני מגע חום של אור נעלם; ובנסיעתי גיששתי אחר אור נעלם זה והשתדלתי כל העת שיהיו פני ערוכים ומכוונים כדי כך, שלא אאבד את תקות הבטחתו הרפויה, וראיתי בו צידוק למעשי.

ספר מומלץ

Native Son – Richard Wright

הוצאת עם עובד

1947 (1945)

תרגום מאנגלית: נח שטרן

חסד / טוני מוריסון

688928

הספר מתרחש בארצות-הברית בסוף המאה ה-17. הדמות המרכזית בו היא פלורנס בת ה-16. כשהיתה בת 8 הוצעו אמה השפחה ואחיה התינוק לסוחר כתמורה למחיקת חובות. האם התחננה בפני הסוחר שיקח את בתה ולא אותה ואת התינוק. זהו מעשה החסד שעל שמו נקרא הספר, שכן הסוחר התנגד לעבדות, והסכמתו לקבל את הילדה הצטיירה כמעשה של חמלה. האם היתה כוונת חסד בתחינתה של האם? פלורנס תתמודד כל חייה עם השאלה הזו.

בספר שלוש דמויות נשיות מרכזיות נוספות: רבקה, גברת הבית, שנשלחה מאנגליה להנשא לגבר לא מוכר לה. גם זהו סוג של חסד, כי במעמד אליו השתייכה יכלה להיות משרתת, פרוצה, או אשת-איש. ולמרות הסיפורים שנפוצו על כל אחת מן הקריירות הללו, נראתה האחרונה הבטוחה ביותר… סורו, שגדלה על הנהר עם אביה רב החובל, שרדה יחידה מטביעת הסירה, ואיבדה במידה רבה את שיווי המשקל הנפשי. לינה, השפחה הותיקה בבית, עברה יסורים כנערה, והיא משמשת במידה מסוימת תחליף אם לשתי השפחות הצעירות. דרך ארבע הדמויות המנותקות והמיוסרות האלה מספרת טוני מוריסון את סיפורה הנורא של העבדות, ואת סיפורן של מי שבוססו בתחתית המיץ של הזבל של אותם ימים – הנשים שהיו טרף קל לכל גבר, אדון או עבד.

באותה תקופה שלפני עצמאות המושבות, העבדות לא היתה "מוסדרת", במובן זה שלא עשתה הבחנה ברורה בין שחור ללבן. יש בספר עבדים לבנים, שחור חופשי, ו"סתם" אנשים שהוחכרו לעבודה לריצוי עונש או כתשלום חוב, ובעצם לא ידעו מתי אם בכלל ייצאו לחופשי.

מכל ספריה של מוריסון, לספר הזה נכנסתי בקלות הרבה ביותר. במרבית ספריה האחרים לקח לי זמן להתאפס ולהכיר את הדמויות. כאן הן נכנסות ללב ומוכרות מן הרגע הראשון.

הספר מתאר בערות שלא תיאמן, אמונות טפלות, מאבקי דת מרושעים, אכזריות, צרות אופקים. אבל באופן מפתיע הוא לא ספר כועס. בספריה האחרים יש זעם שרוחש ורוחש מתחת לסיפור, ודומה שעוד מעט יתפרץ מהנייר בזעקה. בספר הזה, העצוב עד אין קץ, הכעס עמום יותר. יש בו יותר יאוש וצער מזעם. יכול להיות שזו אחת הסיבות לכך שכבש את ליבי: בכעס יש אלמנט של הטפה, ואילו כאן המסקנות כל-כך ברורות שההטפה מיותרת.

מומלץ בחום רב

A Mercy – Toni Morrison

הוצאת הספריה החדשה

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר