הסיפור של שם-המשפחה החדש / אלנה פרנטה

הסיפור של שם המשפחה החדש

"הסיפור של שם-המשפחה החדש" מגולל את קורותיהן של לִילה ושל אלנה, החל מן הנקודה בה נפסק הספר הקודם. "החברה הגאונה" הותיר את שתי הנערות בנות השש-עשרה בצומת דרכים בחייהן: לִילה צ'רולו הפכה לגברת קאראצ'י, וכבר במהלך החתונה חוותה משבר ששיבש את תחזיותיה, ואלנה גרקו היתה צריכה להחליט אם תמשיך בלימודיה. הספר החדש מתאר את שש השנים הבאות, שנים בהן טולטלו חייה של לִילה בין אהבה לאלימות, ובהן חוותה אלנה את היציאה המשמעותית הראשונה מגבולות נפולי, כשפנתה ללימודים גבוהים בפיזה. אגב, ההבחנה בין ספר קודם לספר חדש היא טכנית בלבד: פרנטה עצמה התיחסה לארבעת הכרכים של הרומאנים הנפוליטניים כרומן אחד שפורסם בחלקים מסיבות של אורך הטקסט ומשך הכתיבה.

בסקירה על הספר הראשון ציטטתי את המשפט הבא שכתבה אלנה על חברתה:

היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

הרושם הזה ליווה אותי במהלך הקריאה של הספר השני. לִילה, הקפריזית, הכריזמטית, הבלתי צפויה, עשויה להיראות במבט שטחי רעה ובלתי הגיונית. אבל באמצעות העין הבוחנת של אלנה, נחשף המאבק המתמיד שלִילה מנהלת תחת מעטה החיצוניות הבוטחת והיהירה שלה: מאבק בסביבתה, המשלימה עם עליונות הגבר וזכותו לבעלות מוחלטת על אשתו, מאבק בנסיבות חייה, חיים של עוני ושל הורות אלימה, מאבק בבחירות שעשתה ובהשלכותיהן, מאבק למען התקוות שיש לה בעבור עצמה ובעבור אהוביה המעטים. בפרקים המוקדשים לקורותיה של לִילה חשתי לעתים תחושת חרדה, כמו על סף אסון. ההתגרות הבלתי פוסקת שלה במגבלותיה, החיים החנוקים שלה למרות הרווחה הכלכלית שזכתה לה עם נישואיה, השאיפה למשמעות ולחיי רוח שלא באה על סיפוקה, כל אלה הולכים ונערמים ומצטברים עד לבלי הכל, ונדמה שהפיצוץ בלתי נמנע. אפילו סטפנו בעלה, שלא ניחן בראיה חדה, מזהה את הסכנה והוא מדבר עם אלנה על

הכוח שלִילה בולמת בתוכה כאילו היא קפיץ של מנגנון מסוכן

אלנה, בשל הסימביוזה המורכבת שבינה ובין לילה, יודעת לזהות היטב את מה שמתחת לחיצוניות:

לִילה דברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה.

הלב יוצא אל לִילה.

בעוד לילה מתמודדת עם חיי הנישואים, אלנה עוברת התמודדויות אחרות. בצאתה מנפולי אל סביבה חדשה, היא הופכת מודעת עד מאוד לדיאלקט הנחות שבו היא מדברת, לקולניות ולוולגריות שהביאה מהשכונה, לעולם הפנימי המצומצם שלה, כאילו כל מה שהתרחש מחוץ לנפולי לא היתה לו השפעה כלשהי עליה. היא שוקעת בלימודים, מנסה להשתלב, נדחית ומקורבת חליפות, וגם כשהיא מצטיינת ודי מקובלת היא חשה בשונות שבינה ובין מי שהעולם היה פתוח בפניו מילדות, בטבעיות:

לפתע נהייתי מודעת לאותו כמעט. עשיתי את זה? כמעט. עקרתי את עצמי מנפולי, מהשכונה? כמעט. יש לי ידידות וידידים חדשים, שבאים מרקע תרבותי, ולרוב אף יותר תרבותי מזה של המורה גליאני וילדיה? כמעט. מבחינה לבחינה, האם הפכתי להיות סטודנטית המתקבלת יפה בעיני הפרופסורים המהורהרים שבחנו אותי? כמעט. היה נדמה לי שאני רואה את מה שניצב באמת מאחורי אותו כמעט. פחדתי, פחדתי כמו ביום הראשון שהגעתי לפיזה. חששתי מפני כל מי שידעו להיות תרבותיים בלי הכמעט, באגביות.

ומבלי שייאמר דבר בנושא בין השתיים, לִילה, באותו זמן עצמו, באוטודידקטיות האופיינית לה, מחפשת את הדרך הנכונה לחנך את בנה התינוק, כדי שהאגביות הזו תהיה חלק ממנו.

כמו לִילה, גם אלנה מבקשת לעצמה אופן התקיימות שיהיה כולו שלה. אלנה בת-העשרה מבקשת לבדל את עצמה, לשמור מרחק מן המתח המתמיד והמהומה האופפים את לילה, אבל אלנה בת העשרים-ושתיים מכירה באינספור האופנים בהם חיי השתיים משורגים אלה באלה, בהשפעה ההדדית חוצת המרחק והזמן. אחרי ארבע שנים של פירוד כמעט מוחלט, שבמהלכן אלנה למדה בפיזה, והיתה מעורבת בחיי שכונתה רק בחופשות, היא מבינה שבעצם

חייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למילותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגול של תנועה שלי, באותו פחות שלי, שהוא כזה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה.

אלנה ולִילה הן הדמויות המרכזיות בספר, אבל הן אינן מתנהלות בחלל ריק. הסופרת מתארת להפליא דמויות נוספות, ברובן אנשי השכונה, שמושפעות ומשפיעות על השתיים. הספר תוסס ומבעבע בתערובת של יצרים, אמונות ודעות קדומות, עסקים כשרים ואפלים, מריבות נושנות וחדשות, אהבות ושנאות, חלומות ואכזבות. התוצאה היא ספר מהפנט ועוצר נשימה.

Storia del Nuovo Cognome – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2016 (2012)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הרומאנים הנפוליטניים: שני

מודעות פרסומת

מורם מעפר / ז'וז'ה סאראמאגו

image_from_dirt_master

"מורם מעפר" ראה אור במקור בשנת 1980, לפני הספרים שפרסמו את סאראמאגו בארץ. אני מודה שנגשתי אליו בחשדנות, בשל הנטיה של הוצאות ספרים להוציא לאור כל שרבוט של סופרים שהלכו לעולמם כדי לסחוט עוד קצת מהצלחת ספריהם שפורסמו בחייהם. חשדותי התפוגגו ממש מהעמוד הראשון, ו"מורם מעפר" מצטרף בעיני לצמד המוביל – "דברי ימי מנזר" ו"הבשורה על פי ישו". הסגנון היחודי של סאראמאגו שורר כאן במלוא הדרו – מקהלה כאוטית לכאורה של מספר דוברים בו-זמנית, שילוב של ציניות וכעס וחמלה, אבחנות חדות, טוויסטים תחביריים, ומסר ברור ונוקב.

זהו סיפורם של ארבעה דורות במשפחת מאו-טמפו (שם שפירושו מזג-אויר גרוע). בני המשפחה הם שכירים עונתיים באחוזותיהם של האדונים העשירים, נודדים מעיירה לעיירה במצוד אחרי פרנסה. המחסור והרעב הם בני לוויה קבועים, ונסיונות התארגנות במטרה להעלות את השכר היומי לרמה שתאפשר קיום בכבוד נתקלים בתגובה ברוטלית של המשטרה, המשתפת פעולה עם האדונים, תמורת שוחד, כמובן. המסר של הספר, הסיבה שבגינה נכתב, מובעים בבירור כבר בציטוט שנבחר כמוטו: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?

סאראמאגו חובט ללא רחמים בכל מי שמאפשר למצב הזה להתקיים: האדונים, הכנסיה, המשטרה, הממשל הדיקטטורי, ויחד עם זאת אינו מאדיר ומייפה את גיבוריו. כך, לדוגמא, מייסד השושלת, דומיגוש הסנדלר, הוא לא יוצלח שאינו מתמיד בעבודה, ומכה את אשתו, וסאראמאגו מתאר אותו בתערובת של ביקורת ושל חמלה. חמלה מיוחדת שמורה אצלו לנשים שממלאות תפקיד כפול, הן בעבודות הבית והן בהשתתפות בהשגת פרנסה, ושמחותיהן דלות, כמו שמחתה של שרה, אלמנתו של דומיגוש, שעברה לגור עם אחיה האלמן:

ומאחר שאין זה ממנהגו של אח להכות את אחותו, או לפחות לא כמו בעל את אשתו, התחילה תקופה יפה יותר בשביל שרה דה קונסיסאו. יהיו מי שיחשבו שזה לא הרבה. ואנו נאמר שאלה אנשים אשר אינם יודעים כלום על החיים.

הכנסיה, ובאיה המתחסדים, זוכים לטיפול ארסי. הנה, לדוגמא, מה שיש לסאראמאגו לומר על אחת הגבירות, המחלקת פעמיים בשבוע מזון לנצרכים באופן משפיל למדי, באמצעות סל מצרכים המורד מהחלון אל הממתינים למטה:

וכעת הבה נכיר בהתייסרותה הנוצרית של דונה קלמנסיה ונהלל אותה, שכן אף כי מבחינת הזמן והמשאבים היא מסוגלת לחלק קטניות וקותלי חזיר גם בשאר ימות השבוע, וכך לדאוג בבטחה ובקביעות למנוחת נשמתה בת האלמוות, היא מוותרת ואינה מחלקת בכל יום מימות השבוע, זוהי כתונת הסיגופים שלה. חוץ מזה, דונה קלמנסיה, אסור להקנות לילדים הרגלים גרועים, איזו צורה תהיה לזה כשיגדלו, תארי לעצמך לאן הם עלולים להגיע בדרישות שלהם.

ה"טריקים" הספרותיים של סאראמאגו מקוריים ומשרתים את מטרותיו. בפרק עוצמתי – אחד מני רבים – מתוארים עינויים, שעובר עציר החשוד בקומוניזם, מנקודת מבטן של הנמלים המסתובבות בחדר. הכנסיה, לאורך הדורות, מיוצגת באמצעות כומר אחד, כדי להצביע על האטימות ועל חוסר היכולת להשתנות.

בשונה מספריו האחרים, כאן סאראמאגו לא לקח מרחק מן המסופר. אם ב"דברי ימי מנזר" עסק בתקופה רחוקה, וב"על עיוורון" הפליג למחוזות הפנטסיה, ב"מורם מעפר" הוא עוסק בכאן ובעכשו, והוא כועס. אמנם הלהב המושחז של אמירותיו עטוף, כרגיל אצלו, בציניות מיתממת, אבל אין בכך כדי להקהות אותן.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי מומלץ ביותר.

Levantado do chão – José Saramago

הספריה החדשה

2015 (1980)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

החברה הגאונה / אלנה פרנטה

620938701000100490763no

"החברה הגאונה" מתחיל מהסוף. אל אלנה, המספרת את הספר, מתקשר רינו, בנה של חברתה לִילה, ומדווח לה על היעלמותה של אמו בת הששים ושש. לא מדובר באשה שיצאה כך סתם ולא חזרה: לִילה העלימה את עצמה ויחד איתה כל זכר לחייה. אלנה, שחייה היו שזורים באלה של חברתה, מתיישבת בתגובה לכתוב את קורותיהן. התוצאה – בדיוק כמו שנכתב על הכריכה – מהפנטת, החל בתיאור ילדותן, וכלה בסיום עוצר הנשימה (סיום זמני, בהיות השתים בנות שש-עשרה, שכן הספר הזה הוא הראשון מארבעה).

אלנה ולִילה נולדו וגדלו בשכונה עניה בנפולי. אלנה היא הצייתנית, ההולכת בתלם, לילה היא הרעה, השתלטנית, הכריזמטית, חיה לפי חוקים משל עצמה. אלנה תלמידה שקדנית ומצטיינת, לִילה היא אוטודידקטית מבריקה, שלימדה את עצמה לקרוא ולכתוב עוד לפני גיל בית הספר. הבנות, כמו מרבית שכניהם, חיות בבועת השכונה, כמעט ואינן יוצאות ממנה. למרות שהן חיות בנפולי, מעולם בילדותן לא ראו את הים. לאלנה אם מתנכרת, ללִילה אב זועם, שבאחד מהתקפי הכעס שלו השליך את בתו מהחלון. אלימות היא חלק בלתי נפרד מחיי השכונה, כמו גם נחשלות ועליבות. כשמורתה של אלנה שואלת אותה אם היא יודעת מהם פלבאים, אין לה מושג, אבל לקראת סיומו של הספר, כשלִילה עומדת על סף חיים חדשים, ואלנה צריכה להחליט על עתידה, נפקחות עיניה להכיר את סביבתה:

ברגע זה ידעתי מה הם הפלבאים באופן ברור בהרבה ממה שידעתי לפני שנים, כשאוליביירו שאלה אותי. הפלבאים היינו אנחנו. הפלבאים היו המאבק על האוכל ועל היין, הריב מי יקבל ראשון את האוכל ואת מי ישרתו טוב יותר, הרצפה המזוהמת שעליה התהלכו הלוך ושוב המלצרים, השקות הכוסיות שהוולגריות שלהן הלכה והתגברה. הפלבאים היו אמא שלי, ששתתה ועכשו נשענה בגבה אל כפתו של אבי, והוא, הרציני, צחק בפה פעור לרמיזות המיניות של סוחר המתכות.

קשה לסכם את הספר בסקירה. קל לספר את נפתולי העלילה, אבל מה שמעניין בספר, וצומח מתוך הפרטים, אלה האבחנות של המספרת לגבי עצמה ולגבי חברתה, יחסי הגומלין בין השתים, שהן לעתים משלימות זו את זו, לעתים מנוגדות, ורוב הזמן סימביוטיות. ומן הסיפור הפרטי עולה גם הסיפור של השכונה, המיקרוקוסמוס של נפולי העניה בעשור וחצי שאחרי מלחמת העולם השניה. הדוברת היא , כאמור, אלנה, ואת לִילה אנחנו לומדים מתוך נקודת המבט שלה, שהיא חדה ומדויקת.

מי היא החברה הגאונה? הרושם הברור שנוצר אצל הקורא הוא שמדובר בלִילה, אבל כמו בפרטים רבים אחרים בחיי השתים, גם כאן האבחנה אינה חד משמעית. הנה מה שיש ללִילה לומר לאלנה ביום בו עומדים חייה שלה להשתנות:

"מה שלא יקרה, את צריכה להמשיך ללמוד".

"עוד שנתיים: אז אני אקבל תעודה, וסיימתי".

"לא, אף-פעם אל תפסיקי: אני אתן לך את הכסף, את צריכה ללמוד תמיד".

השמעתי צחקוק עצבני, ואז אמרתי:

"תודה, אבל בשלב מסוים בתי-הספר נגמרים".

"לא בשבילך: את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים".

ומה יקרה עם לִילה? האם תצליח למצוא את מקומה ואת שלוותה?

לפי האופן שהשתמשה בי, לפי המניפולציות שעשתה לסטפנו, היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

סיום הספר מותיר את שתי החברות על סף חיים חדשים, אולי בנפרד זו מזו. הוא גם מבשר משבר דווקא ברגע שאמור להיות מבטיח טובות. אני מקווה שספרי ההמשך יראו אור במהרה.

L’amica Geniale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2015 (2011)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הרומאנים הנפוליטניים: ראשון

צילה / יהודית קציר

31-5269-b2

לפני למעלה מעשרים שנה הופקדו בידיה של הסופרת יהודית קציר זכרונות שכתבה סבתא-רבתא, צילה רמברג-מרגולין. חלקו הראשון של הספר, המספר אודות חייה של צילה בנערותה ובשנותיה בארץ לפני קום המדינה, מבוסס על זכרונות אלה, וכן על ראיונות עם בני שבט מרגולין. חלקו השני של הספר עוסק ברומן שבין בתה הבכורה של צילה, יהודית, סבתה של הסופרת, ובין הסב עמינדב, והוא מבוסס על ההתכתבות בין השניים. החלק השלישי והאחרון מספר על קורות המשפחה עד שנת 1967, שנת מותה של צילה, והוא כולל גם את יומנו של חנן, בעלה השני של צילה.

צילה ואליעזר (לזר) מרגולין, שני צעירים יהודים ליטאים, ניצולי פוגרום 1905 באודסה – היא איבדה עין, הוא נותר משותק במחצית פניו – נישאו בחתונה עצובה, ללא הורים, כשכל המוזמנים ממרים בבכי. צילה, שהיתה הדומיננטית בין השניים, הצליחה לשכנע את בעלה לעזוב הכל, כולל בית-חרושת שלזר עמד לרשת, ולעלות לארץ ישראל. חייהם לא היו קלים כלל, ובשל קשיי פרנסה נדדו ממקום למקום. חלקו הראשון של הספר, המתאר את אותה תקופה, מרתק. יהודית קציר מצליחה להחיות את אותם ימים על כל נפתוליהם, כשהיא משלבת בין סגנונה הרגיש שלה ובין סגנונה הלקוני למדי של צילה, שמצטיירת כאשה מעשית ופעלתנית, המתמרנת את משפחתה בין המשברים. היחסים בין צילה ולזר, שמלכתחילה ככל הנראה לא שררה ביניהם התאמה, הלכו והצטננו. נולדו להם חמישה ילדים, אך יותר ויותר מצאו עצמם חיים בנפרד, כשלזר נעדר מן הבית לשם הפרנסה. בשלב כלשהו התאהבה צילה בחנן רמברג, שעלה לארץ מורשה. חנן היה צעיר מצילה בתשע שנים, אדם רוחני, פילוסופי, צמחוני. הוא הצטרף לחוג המשפחה, גר איתם, השתתף בפרנסתם, ובפועל תפקד כאב שני לילדים. פרקי זמן ארוכים התגוררו כולם יחדיו, האב, האם, הילדים ו"דוד חנן". רק בחלקו השלישי של הספר אנו נחשפים למחיר הנפשי שגבתה מצילה ומחנן הבחירה להצמד לאהבה.

חלקו השני של הספר בנוי ברובו ממכתבים שכתבו יהודית, בתה הבכורה של צילה, ועמינדב במהלך שתי שנות היכרותם לפני שנישאו. לטעמי אפשר היה לוותר על חלק מן המכתבים, ולתת יותר מקום להתרשמויותיה של הסופרת. יהודית קציר כתבה על הפרק הזה: "המכתבים, שהופעת הבכורה שלהם בכתיבתי היתה בנובלה 'מכתבים לעמינדב' (בתוך הקובץ 'מגדלורים של יבשה'), היו אתגר מבחינת כתיבה ועריכה. עיקר העבודה היה לזקק את הדרמה של יחסי יהודית ועמינדב ואת הפרטים היותר מעניינים, מתוך ים אינסופי של תכתובת יומיומית שהתפרשה על-פני שנתיים כמעט". למרות האריכות היתרה, לטעמי, של התכתובת שנבחרה להכלל בספר, זה אינו פרק משעמם. גם כאן נחשפים חיי הישוב הארץ-ישראלי: התלבטויות פרנסה, חיי חברה, תפיסות עולם.

חלקו השלישי של הספר מעלה תמונות מחיי המשפחה עד מותה של צילה. הוא לא מתיימר לכסות את כל השבט, וסיפורן של סבתה ואמה של הסופרת תופס מטבע הדברים מקום נרחב יחסית. מצמררת החזרתיות בתולדותיהן: יהודית הסבתא נפטרה בגיל צעיר ממחלת הסרטן. בתה, עמליה, נישאה בתוך שנת האבל כשהיא בחודש השני להיונה, ודודתה תקווה, צעירת ילדיה של צילה, ליוותה אותה לחופה. עשרים ותשע שנים אחר-כך, בעיצומה של שנת האבל על מותה של עמליה, נישאה בתה, יהודית קציר, כשהיא הרה, ואותה דודה ליוותה גם אותה לחופתה. יהודית קציר קרויה על שם סבתה, ובתה עמליה נקראת על שם אמה.

חנן נפטר במחצית השניה של 1967. בחודשי חייו האחרונים סבל מדמנציה, והמשפחה אשפזה אותו במחלקה לתשושי נפש בבית אבות. צילה הצטרפה אליו. בימים שהתה במחלקה נפרדת, ובלילות היתה מתגנבת אל מיטתו. כשנפטר איבדה צילה את הרצון לחיות. בימיה האחרונים ביקשה שיתרגמו לה את יומנו, שבו כלל מחשבות ששמר כל השנים לעצמו. הוא היה אדם ששאף לשקט ואהב את ההתבודדות, אך בחר לחלוק את חייו עם צילה בסביבה הומת ילדים (גם ילדי המשפחה וגם ילדי בית הילדים שצילה ניהלה). הוא שאף לטוהר, והמצב המשפחתי המוזר שנקלע אליו ייסר אותו. גם צילה, שבחרה לחיות עם חנן מבלי לנטוש את לזר, ולכאורה חיתה בשלום עם הבחירה, סבלה מרגשות אשמה. לטעמי, גם את המובאות מיומנו של חנן אפשר היה לקצר. הוא סובל מחזרות שדי שעממו אותי.

הספר נגע ללבי וריתק אותי. מצאתי בו נקודות השקה עם ארועים ומקומות שהכרתי בילדותי. כך, לדוגמא, יכולתי ממש לראות את הבית מוקף הגן שבנתה המשפחה ברמת-גן של פעם, כי גם לקרובי משפחתי היה בית קסום שכזה (ומן הסתם גם הוא נמחק לטובת בתי מגורים עירוניים). יהודית קציר השכילה לשרטט באהבה וברגישות דמויות בשר ודם, בעיקר של נשים מרשימות, ובראשן צילה הדומיננטית ותקווה שכולה לב.

אם גם אתם, כמוני, תרצו להעשיר את חווית ההיכרות עם המשפחה באמצעות תמונות, ראו כמה מהן בטור האישי של יהודית קציר באתר הספריה החדשה.

הספריה החדשה

2013

קונטרפונקט / אנה אנקוויסט

large

אפתח באזהרה: מומלץ לא לקרוא את הטקסט על הכריכה: מנחם פרי חושף פרט אוטוביוגרפי אודות הסופרת, שמצביע באופן ברור על מה שנחשף בעלילה רק לקראת סיומו של הספר. עדיף להניח לסיפור עצמו להוביל אל שיאו.

המספרת ב"קונטרפונקט" היא פסנתרנית. במהלך הספר היא מתמודדת עם וריאציות גולדברג, יצירתו של באך, המורכבת מאריה בפתיחה ובסיום, וביניהן שלושים וריאציות. הסיפור "הרשמי" של היצירה המוסיקלית הזו טוען כי היא נכתבה עבור פסנתרן בשם גולדברג, שהיה אמור להנעים בנגינתו לנסיך חולני. הסיפור מן הסתם אינו מדויק, והמספרת בונה סיפור מסגרת אחר, המושפע הדדית מן הדרך בה היצירה משפיעה עליה ומן החוויות האישיות שלה המשפיעות על התיחסותה ליצירה. המספרת מעלה על הכתב את זכרונותיה מבתה, כשכל זכרון מתעורר כאסוציאציה לפרשנות שהיא נותנת לכל וריאציה.

קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מונח זה משמש בדרך כלל במוסיקה, והוא הולם להפליא את הספר ביותר ממובן אחד. בהיבט המוסיקלי, באך הוא אמן-על בצירוף קוים מלודיים – אינסטרומנטלים וקוליים – לכלל יצירה גאונית מושלמת. בהיבט הספרותי, המוסיקה והכתיבה משתלבות בספר בעדינות. בכל שלושים ושניים פרקי הספר (במקביל לאריות ולכל אחת מהוריאציות) שתי האמנויות חיות זו בצד זו, וזו בתוך זו, בהרמוניה, ואין אפילו לרגע תחושה של תפירה מאולצת.

הנושא שבלב הספר הוא הורות. המספרת נזכרת בחוויותיה עם בתה בנקודות זמן שונות, ובהתלבטויותיה באשר לתפקידה כאם. כך, לדוגמא, היא מתיחסת בחרדה מסוימת לאחריות העצומה שבעיצוב עולמה של התינוקת, שבו האם היא הדמות הדומיננטית והקובעת. בנקודת זמן הרבה יותר מאוחרת היא מתחבטת בין הצורך להוסיף ולהשפיע ובין הידיעה שצריך לדעת לשחרר, להעניק עצמאות. יחסי האם והבת הם במרכז הזכרונות, אך מופיעים בעלילה גם האב והאח הצעיר, ומתוארים יחסי הגומלין ביניהם ובין הבת.

ה"טכניקה" של היצירה ומקומה בחיי האם, תופסת גם היא מקום חשוב בספר. מוסיקה – וגם כתיבה – הן מקור נחמה, מסגרת יציבה, מוצא לרגשות. בראיון איתה אמרה אנה אנקוויסט בין השאר: "זו לא רק הנחמה. גם הסדר המתמטי שיש במוזיקה אכן מכניס קצת סדר בחיים עצמם, ונותן הרגשה שבאמצעות סדר דומה אנו אולי יכולים לשלוט בחיים שלנו, ולעשות משהו נגד הטרגיות שלהם. אני בהחלט זקוקה לסדר וליציבות שיש במוזיקה כשאני כותבת על דברים טרגיים, וכך הייתי צריכה אותה כשכתבתי את 'קונטרפונקט'".

"קונטרפונקט" הוא ספר מרגש, כתוב מצוין, ומאוד מומלץ.

וריאציות גולדברג בביצוע גלן גולד

Contrapunt – Anna Enquist

הספריה החדשה

2015

תרגום מהולנדית: רן הכהן

קריאה עיוורת / חנוך ברטוב

11111111111111111135

"קריאה עיוורת" הוא קובץ המאגד 13 סיפורים פרי עטו של חנוך ברטוב מאז שנות העשרים לחייו ועד שהגיע לגיל שבעים פלוס. למי שאינו מכיר את כתיבתו, זו הזדמנות טובה להתוודע אל עושר היצירה הסיפורית על כל גווניה. מי שמכיר את כתיבתו ייהנה מתחושת שיבה נעימה אל מחוזות מוכרים.

למרות שלברטוב יש קול יחודי, שניתן לזהותו בכל יצירתו, הסיפורים מצטיינים במגוון סגנוני. חלקם נעימים, חלקם אפלים-מסויטים. אחדים מהורהרים-נוגים, אחדים שנונים. יש בהם המתרכזים בסצנה אחת, ויש הפורשים סיפור חיים. כתוצאה מכך, אמנם כל סיפוריו "ברטוביים", אבל לכל אחד מהם יחוד משלו, קיום עצמאי לגמרי בתוך מסכת היצירה. מן הראוי להזכיר בהזדמנות זו גם את הרומנים שכתב, מתוכם אהובים עלי במיוחד "של מי אתה ילד", "רגל אחת בחוץ" ו"פצעי בגרות", המלווים את חייו של ילד ישראלי במושבה בארץ עד היותו חייל במלחמת העולם השניה. ישנם סופרים של רומנים, וישנם סופרים של סיפורים קצרים. חנוך ברטוב אמן בשני התחומים. יותר מכל אני מעריכה את יכולתו לאפיין את דמויותיו במדויק, גם כשאינו מרבה בפרטים. אני מעריכה גם את האמפטיה שהוא מגלה כלפי הדמויות, גם אם הן פגומות או נלעגות.

אבנר הולצמן כתב אחרית דבר מעניינת, העוסקת בין השאר במקורות הביוגרפים של כתיבתו של ברטוב. אמנם הסיפורים, גם אלה שמסופרים בגוף ראשון, אינם אוטוביוגרפים, אך הם מעוגנים ברקע שעליו צמח הסופר, במושבה, בקיבוץ ובעיר. הסופר אינו חש צורך להרחיק למחוזות הדמיון כדי לבנות את סיפוריו, ולדבריו "החיים עובדים בשבילי". זו מן הסתם אחת הסיבות לאמינות של הסיפורים, גם כשמתוארים בהם ארועים וצרופי מקרה שלכאורה לא סביר שיתרחשו. בלשונו של הולצמן: "אופיים הלא-בדוי של הסיפורים ממחיש כיצד ניתן להפיק מתוך החיים עצמם את הפנינים המזוקקות ביותר של האמנות".

הסיפורים ראו אור בקבצים קודמים, שאת חלקם קראתי (ל"יהודי קטן" התיחסתי בעבר). הקריאה החוזרת לא פגמה במאומה בעונג שהתענגתי עליהם.

בשורה התחתונה: קובץ משובח של סיפורים מצוינים.

הוצאת הספריה החדשה

2013

אחרית דבר: אבנר הולצמן

שדות התהילה / ז`אן רואו

שדות התהילה

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון

קין / ז`וז`ה סאראמאגו

963490

בעת השקת הספר טען סאראמאגו כי התנ"ך הוא "סדרה של מעשים אכזריים מהגרועים ביותר של הטבע האנושי", וכי היה טוב יותר לאנושות בלעדיו.קין, שנגזרו עליו חיי נדודים בעקבות רצח אחיו, רצח שלדבריו ביצע רק משום שלא היתה לו אפשרות לרצוח את אלוהים, האשם האמיתי בסכסוך עם הבל, נודד במרחב ובזמן, ונוכח בכמה מארועי התנ"ך. בכולם אלוהים משחק את דמות הנבל: בסדום לא היתה לו סבלנות להפריד בין החוטאים לצדיקים, וכתוצאה מכך נשרפו גם ילדים, בעוץ הוא איפשר לשטן להתעלל באיוב החף מפשע, בהר המוריה כמעט הניח לאברהם להקריב את יצחק, ועוד.

סאראמאגו נצמד לטקסט התנכ"י, אך מצרף לו פרשנות יחודית וארסית משלו. הוא חוזר בספר הזה אל ה"סכסוך" שלו עם אלוהים שפתח בו ב"הבשורה על פי ישו", אז נצמד לברית החדשה והפעם לישנה. למרות הסגנון היחודי שאין שני לו, למרות המבט הבוחן והשנינות, "קין" נופל מ"הבשורה". יש בו משהו חפיפי ולא מעמיק. התחושה שלי היא שכאן הוא בעצם משכנע את המשוכנעים, לא משקיע מאמץ בהרחבת הטיעונים שלו, מסתפק בלקט דוגמאות שלא כל-כך נדבקות זו לזו. משהו בספר הזה מפוזר מדי. זה לא אומר שאני לא ממליצה עליו, נהפוך הוא. אני מוצאת אותו מעניין וכתוב להפליא, רק שלסאראמאגו יש טובים ממנו.

אני משוכנעת שאנשים מאמינים ימצאו שפע של טיעוני נגד, והסברים טובים לכל מה שנראה לסאראמאגו כשרירות לב אלוהית מרושעת. לכשעצמי, הפסוק "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד" נראה לי מאז ומתמיד לא אמין משהו, ואין צורך להעמיק בסיפורי התנ"ך לשם כך, מספיק להרהר בשואה.

למרות הערכתי הרבה לסאראמאגו הסופר, קשה לי שלא להרהר תוך כדי קריאה בעמדות הפוליטיות העוינות שלו. כנראה מסיבה זו היתה בי רגישות רבה, ואפילו טינה, כשקראתי כיצד הוא מתאר את אחד הקרבות שניהלו בני ישראל: וכמו שקרה תמיד, תבוסה הכי קטנה והיהודים מאבדים את החשק להלחם, ואף-על-פי שבימינו אין הפגנות יאוש מסוג אלה שהיו בימי יהושע, שבהן קרעו את הבגדים ונפלו ארצה על הפנים וכיסו את הראשים בעפר, בכל-זאת אין מנוס מן המלל הבכייני. שאלוהים חינך רע את העם הזה כבר בהתחלה, רואים לפי תחנוניו וקובלנותיו ושאלותיו של יהושע. במחשבה שניה, אני לא בטוחה שיש כאן אנטישמיות שחשדתי בה בקריאה ראשונה. בני ישראל שאחרי יציאת מצרים באמת מצטיירים כחבורה כפוית טובה שלא מפסיקה להתלונן. ההתנהלות הזו אינה חומקת מעינו של סאראמאגו, והוא מעניק לה את הטיפול האכזרי שהוא מעניק לסיפורי התורה בכלל.

הנה דוגמא לסוג הפילוסופיה שבספר, שגולשת מעבר לסיפור התנכ"י, בקטע הדן באכילת פרי עץ הדעת: האפיזודה הזאת, אשר היא המקור להגדרה הראשונה של חטא קדמון שלא היה ידוע עד אז, מעולם לא הוסברה כראוי. ראשית, אפילו האינטליגנציה האלמנטרית ביותר כלל לא תתקשה להבין שידיעה תמיד עדיפה על אי-ידיעה, ובמיוחד בתחומים עדינים כגון אותם ענייני טוב ורע, אשר כל אדם מסתכן בהם מבלי משים בכך שייגזרו עליו חיי נצח בגיהינום, שבאותם ימים עדיין לא הומצא. שנית, חוסר ראית-הנולד של אלוהים זועק לשמים, שהרי אם באמת לא רצה שיאכלו לו מאותו פרי, היה יכול בקלות להקדים תרופה למכה, היה די שלא ייטע את העץ, או ישתול אותו במקום אחר, או יקיף אותו בגדר-תיל. ושלישית, לא בגלל אי-ציות לצו האל גילו אדם וחווה שהם ערומים. מעורטלים, ערומים לגמרי, הם כבר היו כשהלכו למיטה, ואם אלוהים אף-פעם לא שם לב לחוסר-בושה כל-כך ברור, יש לתלות את האשמה בעוורונו כהורה, אותו עיוורון שהוא ככל הנראה חשוך מרפא ומונע מאתנו לראות שילדינו, אחרי ככלות הכל, הם טובים או רעים ככל האחרים.

לצד קטעים מסוג אלה שצוטטו, יש בספר קטעים תיאוריים יפיפיים. ראו לדוגמא את המשפטים הראשונים בקטע הזה, אודות הצמחים המתביישים לצמוח.

בשורה התחתונה: אם עדיין לא קראתם ספר של סאראמאגו, אל תבחרו ב"קין" כדי לפתוח את ההיכרות אתו. אם אתם מאוהבי ספריו, תאהבו גם את הספר הזה.

Cain – Jose Saramago

הוצאת הספריה החדשה

2012

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

המקום הריק / יהודית הנדל

19645856c

שמו של הספר שאול מן הסיפור הראשון, ושם הסיפור לקוח מן המקום הריק על ספסל בגן, מקום שגבר שומר עבור אשתו שאיננה. הלך הרוח הנושב מן התמונה הזו מלווה את כל הסיפורים בספר. הלך רוח של בדידות ושל עצב ללא מרפא.

מרבית הסיפורים ממוקמים בתל-אביב, חלקם סביב גן דובנוב, שהיה בין מחוזות ילדותי. כך נפתח הסיפור "גן הבדידות":
אני גרה ברחוב דובנוב מול גן דובנוב, שיש הקוראים לו גן-האהבה, כי זוגות נאהבים עושים בו אהבה על הדשא בצל העצים הגבוהים, ויש הקוראים לו גן-הבדידות, כי אנשים בודדים מתהלכים בו תמיד, ולרוב זקנים בודדים, שלפעמים בחורף, בקור, נשארים לישון על ספסל, ובבוקר מוצאים אותם עובדי העיריה על הספסל קרים ומתים.

מכאן הסיפור יכול להתפתח לכיוון גן האהבה או לכיוון גן הבדידות, או אולי לשילוב של שניהם. בספר הזה הסיפור הוא על בדידות ועל עצב. אפילו כשהיא מתארת את נכדיה המשחקים בגן, נשזרת בסיפור אוירת נכאים מהורהרת.

הנה עוד קטע מן הסיפור, שבעיני הוא קורע לב:
ואולי היא יושבת עכשו, הזקנה הנאה ההיא, לבדה בבית, חוזרת ושרה לעצמה "הכוכבים רימו אותי, היה חלום – אך גם הוא עבר", ו"עתה אין לי כלום בעולם – אין לי דבר". ואחר-כך היא חוזרת להתחלה ושרה לעצמה "הכניסיני תחת כנפך", וגם עכשו היא בוודאי משתעלת כמו חונק לה בגרון ה"אין לי דבר". לפעמים היא אולי ממלמלת כמה פסוקים מן התפילה, ומתחילה לדבר אל הקיר ורוצה להכות את הראש בקיר מרוב בדידות, ואולי היא יושבת לבדה בבית על הכורסה ובוהה בטלויזיה, ממלמלת לעצמה את חרוזי השיר האהובים עליה, ואולי היא שוכבת במיטה בבית הריק ושרה לעצמה "הכניסיני תחת כנפך" ונרדמת תוך כדי שהיא מזמזמת, ואלוהים יודע מה היא חולמת.

יוצא דופן בספר הוא הסיפור "אגדת הכינור האבוד". הוא שונה גם במקום ההתרחשות ובמועדה – חיפה של לפני קום המדינה, וגם ביציאה מתוך עולמו של האיש הבודד אל מחוזות יפים יותר. הגיבור השחפן של הסיפור הוא כנר שמספר שוב ושוב סיפורים אודות באך, והתקבל אצלי הרושם שהסופרת נותנת לו את חופש הדיבור משום שגם היא כמוהו אוהבת את המלחין, ויכולה לדבר עליו ולהאזין למוסיקה שלו במשך שעות. ומכיוון שגם אני כך, נהניתי לקרוא אותו וללמוד דברים שלא ידעתי (לסיפור מצורף צילום של דף תווים בכתב ידו של באך, כתב רך וגלי והרמוני, כמו המוסיקה). בסופו של דבר הסיפור מתכנס למחוזות מוכרים, למחלה ולהרס ולמוות ולבדידות.

קראתי עד כה שני ספרים אחרים שלה: "הכח האחר", שכתוב נפלא, אבל מה שנשאר לי ממנו, ומה שהפריע לי בזמן הקריאה, היתה ההתבטלות העצמית שלה מול דמותו של בעלה הצייר (הספר הוא סוג של אוטוביוגרפיה). את הסיפורים ב"ארוחת בוקר תמימה" אהבתי, וכך גם את סיפורי "המקום הריק", ואני שמחה להמליץ עליו.

הוצאת הספריה החדשה

2007

כל הסוסים היפים / קורמאק מקארתי

4416

משהו מוזר קרה לי עם הספר הזה: יש לי שורה של הערות ביקורת, כמה וכמה היבטים טכניים ותוכניים שהפריעו לי, ובכל זאת אהבתי את הספר. בדרך-כלל אני מחמירה בשיפוט, ודי בליקוי מעצבן אחד כדי לקלקל את ההתרשמות שלי מספר, אבל פה קרה היוצא מן הכלל.

לדוגמא, משפטים רבים בספר משתמשים ב"הוא", גם כשמספר דמויות משתתפות במה שמתרחש באותה שעה. הרבה פעמים נשארתי לא בטוחה באשר למי עשה מה. בשביל מה יש לאנשים שמות?!

דוגמא נוספת, חסר לי רקע על הגיבורים. רק לגבי הדמות הראשית מתואר רקע ביוגרפי, אבל אין בו די כדי להסביר איך ולמה ועל איזה רקע הוא פועל כפי שהוא פועל. משהו באמינות נפגם כשילד בן 16 נוהג באופן שאינו אופיני לגילו, בלי דברי הסבר.

הסיפור בקצרה: ג`ון גריידי קול, בן 16, עוזב את טקסס עם חברו, לאחר שהוריו התגרשו, סבו מת, והחווה המשפחתית אינה עוברת לטיפולו בגלל גילו הרך. רכובים על סוסים הם חוצים באופן בלתי ליגלי את הגבול למכסיקו, שם הם מוצאים עבודה כמאלפי סוסים בחווה מקומית, ומסתבכים בצרות צרורות, כמעט עד מוות, שלא באשמתם.

מה בספר הזה לכאורה לא מדבר אלי? ספרי התבגרות קצת רחוקים ממני, הנטיה הספרותית שלי היא אירופאית וזהו ספר אמריקאי מובהק, העלילה כולה רווית בוץ, זיעה וטינופת, ואני צריכה הפסקות נקיון כדי לנשום, סוסים עומדים במרכז העלילה, והקשר היחיד שהיה לי איתם הסתכם בכאב גב משתק כתוצאה מנסיון רכיבה חד-פעמי. בקיצור, אם היו ממליצים לי על הספר בציון הפרטים האלה, הייתי מוותרת.

וכאן התרחשה המוזרות שהזכרתי: אני שקועה בספר, מתעצבנת כשהסופר נמנע מלהשתמש בשמות האנשים, תוהה במשך מחציתו הראשונה של הספר מהו באמת גילו של הגיבור (הוא מתנהג כבוגר, אבל מנחם פרי "הלשין" על העטיפה שמדובר בבן 16), מחפשת ולא מוצאת קצת "בשר" על הדמויות המשניות, מתגרדת למקרא התיאורים על רכיבה ללא אוכף על סוס מיוזע, ומתה לעשות הפסקה ולרחוץ מעצמי את הלכלוך, ופתאם אני מגלה שמתחת לאי הנוחות הכללית הולכת ונבנית מבלי משים אהבה לספר: אני הולכת ומתאהבת בג`ון גריידי, מעריכה את הנשמה היתרה שבו, גורלו נוגע ללבי, הדמויות האחרות מעניינות אותי, בעיקר כפי שהן מצטיירות בעיניו, החיים בחווה נראים לי מפתים, ורק תנו לי סוס ואני המאושרת באדם.

נשאלת השאלה איך הצליח מקארתי לבצע את ה"תעלול" הזה, להפוך משהו רחוק ולכאורה "לא מתאים" לקרוב ויקר. אולי משום שניכר שכתב את הספר באהבה, אם כי הוא כתוב בצמצום רגשי, והאהבה הזו מדבקת. לא יודעת לנתח בדיוק, אבל עובדה שכך קרה.

הספר הוא הראשון בטרילוגיה (אבל עומד בפני עצמו), ושני האחרים אמורים להיות מתורגמים ולצאת לאור בספריה החדשה. ברור לי שאקרא גם אותם.

All the Pretty Horses – Cormac McCarthy

הוצאת הספריה החדשה

1995 (1992)

תרגום מאנגלית: גדעון טורי