סיפורי אולם המשפט / יוסף ויצמן

sipureyulam_master

כותרת משנה: סיפורים ומסקנות מתוך אולמות בתי המשפט

"סיפורי אולם המשפט" הוא אוסף של ארבעים וארבעה מקרים משפטיים, העוסקים בנושאים מחיי היומיום של כל ישראלי. כל אחד מפרקי הספר נפתח בפרטי התיק שבו הוא עוסק, למבקשים להתעמק בו. מבוא קצר מתאר את הסוגיה בה עוסק הפרק, וסיכום קצר תחת הכותרת "מה אנו למדים מזה" חותם אותו. בין המבוא לסיכום מתואר המקרה הנדון, ומוסבר פסק הדין. מי שאינו בקיא בלשון המשפטית ימצא בתחילת הספר מילון מונחים ומילון קיצורים, יחד עם תיאור מערכת המשפט בישראל.

בשפה בהירה, ובתמצות שאינו מרדד את הדיון ואת התובנות העיקריות, מציג עו"ד יוסף ויצמן תיקים משפטיים שכדאי להכיר. בין המקרים שבספר, מכונת הכביסה מתקלקלת, והספק טוען שהאחריות המורחבת אינה תופסת; דקות אחרי הזמנת חופשה באינטרנט הקונה מתחרט, אבל חברת הנסיעות מסרבת לבטל את ההזמנה; ספק פושט רגל, אבל חברת האשראי מסרבת לעצור תשלומים. חשוב לדעת מה קובע החוק במקרים כאלה ואחרים, ולתבוע את הזכויות הנובעות ממנו. גם עצות למקרים יומיומיים פחות מצויות בספר: האם מותר לשירות בתי הסוהר לקבוע שרירותית את מקום המעצר של חשוד לפני משפט? מה דינו של עורך דין שלא זיהה מקרה עוקץ שגרם נזק ללקוחו? מעניינים וחדשניים התיקים העוסקים בסוגיות הקשורות בשינויים בדרך בה בני האדם מתקשרים. האם פרצופון בווטסאפ יכול להעיד על כוונתו של השולח ולהוות אסמכתא לצרכי משפט? האם שיימינג באינסטגרם יכול להוות עילה לתביעת לשון הרע? בשני המקרים פסק בית המשפט בחיוב.

בשולי הדברים, חבל שספר חיוני ומעניין כזה לא זכה להגהה קפדנית.

בשורה התחתונה: שלא נצטרך, אבל כדאי שיהיה בהישג יד.

ספרי ניב

2019

היינו הגונים / אריק זיו

60803770_1062098310668095_890772815576301568_n

"היינו הגונים", למרות כותרת המשנה – "האוטוביוגרפיה הסודית של מפקד האס אס היינריך הימלר" – לא נכתב על ידי הימלר. לא הצלחתי להבין את הסיבה למסכי העשן שהציבה ההוצאה סביב הספר, החל בהעדר שמו של הסופר, אריק זיו, מן הכריכה, עבור בשתי הקדמות – אחת של המו"ל הגרמני, שמספר על התלבטותו אם לפרסם את האוטוביוגרפיה, והשניה של האיש שבידיו הופקדה לפני כשבעים שנה – וכלה בוידוי של ההוצאה על גב הספר, ולפיו לאחר בדיקה מדוקדקת הגיעה למסקנה שהמסמך אינו אותנטי, אבל מעניין בכל זאת, וישפוט הקורא אם אמת היא או בדיה. רגע לפני שהסקרנות שלחה אותי לחפש עקבות לאוטוביוגרפיה ברשת, הצצתי באפילוג, ומצאתי שחשדותי התאמתו. אריק זיו, שמעיד על עצמו שהשקיע שנים של מחקר בנסיון להבין איך התאפשרה התופעה הנאצית ותוצאותיה, כתב בשמו של הימלר מתוך כוונה להתחקות על מה שעבר במוחו של טיפוס אפרורי שהפך לרוצח המונים. אגב, דף הפייסבוק של הספר, וגם זה של הסופר, מצהירים במפורש שמדובר ביצירה בדיונית, כך שהמסתורין המכוון תמוה עוד יותר.

לאחר שתי ההקדמות פונה "עורך" האוטוביוגרפיה אל ספרו של יואכים פסט, "פני הרייך השלישי", שבו תיאר ההיסטוריון את דמויותיהם של האישים המרכזיים בהנהגה הנאצית, והימלר ביניהם. מי שהיה מפקדו הכל יכול של האס אס מתואר שם כאדם שניחן ב"יעילות חסרת מצפון", אדם ש"מהותו היתה קלושה", וששפאר אמר עליו כי "מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף". מכאן ואילך ניתנת "רשות הדיבור" להימלר עצמו, כשה"עורך" מוסיף מדי פעם הערות והרחבות.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הימלר טען שלמרות המשימות האכזריות שהוטלו עליו ועל אנשיו, הוא הקפיד על הגינות מירבית. את העמדה הזו הביע במפורש בפוזן באוקטובר 1943, כשנשא שני נאומים באוזני בכירי המפלגה והאס אס. ידועה בעיקר התיחסותו לקושי שבהתמודדות עם השמדת היהודים: "רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". הימלר, שלא היסס להורות על השמדתם של מליוני בני אדם, שלל מכל וכל מעשי התעללות וביזה (משפטו של קרל קוך והוצאתו להורג מוצגים כדוגמא לידו הקשה). הוא שב וחוזר לנקודה זו, וטוען שכל מעשיו כוונו למטרה המוצדקת של בנית עתיד הגזע הנורדי, ובשם מטרה זו חובה היה לפעול בנקיון כפיים. הוא יודע שיריביה של גרמניה יכנו אותו רוצח, אבל הוא מבחינתו בסך הכל חיסל מזיקים.

למרות ההסתיגויות שיש לי מן הבחירה לכתוב "אוטוביוגרפיה", ולמרות חזרות מרובות בגוף הטקסט (שהיו יכולות להיות מוצדקות אילו הדברים נכתבו באמת מנהמת לבו של אדם שיודע שסופו קרוב), הייתי אולי ממליצה על הספר למי שלא מתכנן לשקוע בספריהם של היסטוריונים כמו קרשו ופסט, כי הוא מצליח להציג את האבסורד הזוועתי שבתפיסת החובה הנאצית. אני נמנעת מלהמליץ עליו, משום שאריק זיו הרשה לעצמו לכלול בספר קביעות היסטוריות ללא ביסוס, רק מפני שלא ניתן לשלול את האפשרות שכך היו עשויים הדברים להתרחש בפועל, כדבריו. דוגמא אחת היא טענתו (הבדויה, יש לשוב ולהזכיר) של הימלר לפיה הוא שנטע במוחו של הס את הרעיון לטוס לאנגליה. דוגמא נוספת היא קביעתו שהיטלר עצר את כוחותיו מלתקוף בדנקרק, מתוך כוונה מפורשת להביא את האנגלים אל שולחן המשא ומתן. הפריע לי גם השימוש שהוא עושה במונח "לכוון לדעתו של הפיהרר", שלא יכול היה להיות מוכר להימלר (איאן קרשו בנה את התיאוריה הזו בהתבסס על משפט מנאומו של פקיד פרוסי).

לצד ההסתיגויות יש לציין לטובה את ריבוי הפרטים הקטנים שמהם נבנית התמונה הכוללת. הימלר היה מעורב אישית בבקשותיהם של אנשי אס אס לאישור נישואים – המועמדות היו אמורות לעמוד בתנאים מחמירים של התנהגות נאותה, אידיאולוגיה נכונה, וכמובן טוהר גזע. הדקדקנות שלו בטיפול בבקשות היא עדות לטירוף האידיאולוגי. בין הפרטים המעניינים אזכיר את המפגש ההזוי בין הימלר לנורברט מזור, איש הקונגרס היהודי העולמי, בשלהי המלחמה ("הגיע הזמן שאתם היהודים ואנו הנאצים נפסיק להילחם בינינו", אמר הימלר…), ואת התכניות ארוכות הטווח והמפורטות לניהולו של הרייך במאות השנים הבאות.

"היינו הגונים" הוא נסיון מעניין ומושקע לתאר את אחד מאדריכלי הפתרון הסופי. אני עצמי מעדיפה אוטוביוגרפיות אותנטיות וספרי מחקר נאמנים לגמרי לעובדות.

ספרי ניב

2019

החיים הם הרע במיעוטו / אמהי"ד

hahaimhemharabemiuto-4s

"החיים הם הרע במיעוטו" נכתב על ידי כותב אלמוני בשם אמהי"ד, שם שבו מזדהה לעתים הסופר והמחזאי ארז מירנץ (העורך מכחיש בהקדמה לספר כי ארז הוא מחבר הספר, אבל זהות הכותב באמת אינה ענין מהותי). אמהי"ד מוצג על ידי ארז כסובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית, והעורך מתאר את כתב היד המקורי ככאוס. שני אלה מבשרים כי אין המדובר בספר פרוזה או בספר סיפורים שגרתי, אלא במקבץ של קטעי פרוזה, קטעי יומן, פרקי הגות ומכתמים קצרים, רובם מביעים ביקורת חברתית.

הספר מחולק לארבעה מדורים, ונפתח ומסתיים בקטעי יומן. המדור הראשון נקרא "סיפורים לא לפרסום". אני מודה שברובו של מדור זה לא עמדתי על כוונתו של הכותב, האם הוא בא לספר סיפור או להדהים ולזעזע. הוא נוטה להקצנה, שמן הסתם נועדה לחדד מסר, אך בעיני היא רוב הזמן מופרזת. נהניתי ממנה ב"אושר יחסי", סיפור כמעט מצחיק על סדנה מוקצנת למחפשי אושר. לא נהניתי ממנה ב"שעור בגזענות", שם לדעתי היא משתלטת על התוכן.

המדור השני כולל "פרגמנטים – יצירות לא שלמות לאדם השלם". חלקם של הפרגמנטים בנאלים, כמו "אלימות האל", חלקם בעלי עומק ואף נוגעים ללב, כמו "מושא תשוקותי": יש לי תמונה של מישהי, אחת שכל החיים אני מנסה להשתפר למענה.

המדור השלישי, "מסות חסרות מעש", מצדיק לעתים את כותרתו. אין מכנה משותף למסות, והן אינן משקפות תפיסת עולם מסודרת ועקבית (מן הסתם הכותב לא כיוון לשם. זכותו). כמו במדור הפרגמנטים, גם כאן כמה מן המסות אינן מביעות רעיונות מקוריים, ואחרות מציעות נקודות למחשבה. המסות מציגות מגוון של רגשות ושל סגנונות, מגוון הנע בין מלל זועם ב"על ההמון", לכמעט תחינה ב"דיברות לישראלים בני ימינו", ולאימה מדוכדכת ב"יחסים טכנולוגים": כמעט בלתי אפשרי להתגבר על הזרות ועל הפחד, כמעט בלתי אפשרי "להרגיש בבית", כמעט בלתי אפשרי להגיע ל"מרחב בטוח", כמעט בלתי אפשרי להגיע לנוחות.

המדור הרביעי, "פעם התפרנסתי מכתיבה", מכיל כתבות שפרסם ארז מירנץ באתר "בוקסר" של "נענע 10", טובות יותר וטובות פחות. לטעמי, לא כל מה שמועלה לטור ברשת מתאים להכנס לספר, אבל לא אכנס להגדרה החמקמקה, ומן הסתם השנויה במחלוקת, של מהו ספר.

בין הקטעים משובצים מכתמים קצרים, שבינם לבין הקטע העוקב מתקיים קשר תוכני. כמו הספר כולו חלקם מעניינים וחלקם סתמיים. הנה כמה בבחירה אקראית: "יש לי הרבה כוח סבל והרבה כושר התמדה. כושר ההתמדה של הסבל גדול יותר". "שכחתם מה זה להיות מלאכים". "בית הבושת מלא רחמים". "בניגוד ליוצרי התיאטרון בארץ, דאע"ש לפחות לוקחים אחריות כשאנשים יוצאים באמצע".

בהכללה אפשר לומר שהספר לא דיבר אלי, למרות כמה הברקות בסיפורים וכמה עמדות המקובלות עלי, ולמרות היותו רהוט, כתוב בשפה מוקפדת וקריא. הכותב מגדיר את מחשבותיו כ"הגיגים חסרי תוחלת", אך הוא עושה מאמצים ניכרים להביא אותם בפני הקורא הזר. הדואליות הזו הפריעה לי לכל אורכו של הספר. אולי איני נמנית עם קהל היעד שאליו כיוון הכותב (אם אכן כיוון לקהל מסוים).

ספרי ניב

2017